ניו אייג'

  • אימון בודהיסטי לחיי היומיום – Online

     

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    קורס עומק המתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם

    בהנחיית: סנדיה בר-קמה
    תאריך הפתיחה: 12/10/2020
    שעות אקדמיות: 88
    מספר מפגשים: 22

    ימי שני | 19:00 – 16:00

    הקורס יתקיים אונליין ב-ZOOM וכולל:
    שירות עוטף ותמיכה טכנית בזמן אמת
    הקלטות שיעורים לצפייה מאוחרת יותר (בקורסים נבחרים)
    מערכת ניהול מידע שתרכז את חומרי הלימודים לגישה נוחה בין השיעורים.

    לפרטים והרשמה אנא צרו עימנו קשר:

    072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול של אימון בודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    בין הנושאים שנלמד בקורס אימון בודהיסטי:

    • מהי מדיטציה
    • מיינדפולנס – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום.
    • דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית.
    • כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול.
    • היאחזות – שורש הסבל והכאב מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.
    • שמחה, אושר וקלות – מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.
    • אינטימיות – מה לבודהיזם ולאינטימיות?
    • חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח ולהיות בתקשורת חדשה עם הזולת.
    • איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות.
    • צרכים ורגשות – האם הרגשות שלנו מנהלים אותנו או אנחנו אותם?
    • ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה.
    • טבע הבודהא – אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.
    • התכוונות מיטיבה – מרכיב מרכזי מתוך הדרך בת-8-המרכיבים.
    • חמשת המכשולים וחמשת החברים הרוחניים
    • פחדים וחרדות – איך לעבוד עם דאגות אובססיביות; מהם שני סוגי הפחד ואיך להתמודד איתם.
    • להתיידד עם מפלצות – איך לעבוד עם רגשות סוערים.
    • מה מנהל אותנו – סנקארות ופרדיגמות. “
    • קבלה רדיקלית וחמלה עצמית – מצרך מבוקש שאף פעם אין יותר מדי ממנו!
    • מהו אושר אמיתי – “מהו ההבדל בין הנאה לאושר

    סנדיה בר-קמה
    מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים, מורה בעמותת ‘תובנה’, ב’מרכז לרפואת גוף-נפש’ ובמסגרות נוספות, בארץ ובהודו, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל).
    מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.
    מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

    לעמוד הקורס>>
    לכל תכני האונליין של שנת הלימודים 2020/21 במרכז גוף נפש>>

    לפרטים והרשמה: 072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • נקודת החיבור – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2.12.2020

    אני רוצה לספר לכם על אחת החוויות החזקות שעברתי בחיי ועל השינוי במסלול חיי שבא בעקבותיה.
    כדי להגיע לנקודה בזמן שבה קרתה החוויה אני רוצה קודם לספר איך הגעתי לשם ולחזור לינואר 2000 במדבר.

    אז לפני 20 שנה הייתי כולי ראש, עד כדי כך שהייתי משוכנע שאין לי בכלל רגשות. הייתי ציני מאוד, ציניות שניזונה מהעובדה שהכל נראה שחור וחסר משמעות. הייתי נוקשה וביקורתי כלפי פנים וכלפי חוץ, לא ידעתי מי ומה אני,  חסר בטחון ובעיקר הייתי רגזן, נרגן, מתוסכל, משועמם או בקיצור חסר שמחת חיים.
    באותה תקופה למדתי שיטת טיפול שיש בה המון המון נתיבי גישה, ובגלל שהייתי ראש לא ידעתי איך לחוש ולהקשיב לאן ללכת. לא הייתה לי שום דרך לדעת איזה מהנתיבים יוביל לשורש הבעיה ולטיפול בה. הדרך בה התמודדתי עם "המכשול"  הפעוט הזה היה לסרוק נתיב נתיב בשיטתיות עד שמצאתי אותו. זה עבד…חלקית. כשלבסוף הייתי מוצא את שורש הבעיה הייתי מדהים וחוללתי קסמים.
    אבל יצאתי מותש ומתוסכל מהחיפוש האינסופי

    כשחלקתי את התסכול שלי עם המורה שלי היא אמרה לי – "אני מכירה מישהו שיוריד לך את הראש. רוצה?"
    כן! אמרתי.
    "אז צא למסע"

    ככה פגשתי את המסע. בינואר 2000 בלב המדבר. המסעות היו מפגש בלתי אמצעי עם הטבע, בסביבה תומכת וחסרת חוקים שהראש יכול להבין. האנשים בה עסקו בלמצוא נתיבים להיות, לפגוש, את עצמם, אחרים והחיים, ולעשות משהו שנקרא להפוך כיוון – לתת אהבה במקום לבקש אותה.
    במפגש הזה עם המדבר, האנשים ואהבה למעשה נולדתי. ובנקודה הזו החלו חיי.
    וככה כאיש צעיר בן 23, מבלי שממש ידעתי, זכיתי לעבור חניכה בעבודה עם הטבע, הבריאה, האדמה, היופי, שקט ואהבה. ושם במדבר פגשתי את אם ילדותיי
    על כל אלה תהיה לי תודת-עולם ל"נהג", כפי שכינה את עצמו גילעד, מוביל המסע

    השנים חלפו ואני נהייתי חלק מעולם "המסעות" ומדי חודש היינו יוצאים אל הטבע למסע שתמיד היו בו גדילה, לימוד, ריפוי, וקסם, הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, השבט שלי.
    בשיא התקופה החיים היו לי כגן עדן. כל מה שרציתי קרה. התחושה הייתה ללכת בעולם ששטיח אדום פרוש לפניי.

    וכמו הרבה דברים טובים, אט אט התנועה הזו דעכה עד שפסקה. אין יותר מסעות והשבט התפזר לכל כנפי השמיים.

    מהשבט הרחב נשארה לי המשפחה הגרעינית והמהממת שלי והחיים לקחו אותי במסלולים שונים וארצות אחרות, שהרחיקו אותי מבית הלב שלי שהיה המדבר.
    מבדואי הפכתי להייטקיסט ומנהל, בתוכי עדיין היו קיימים ערגה ועצב מתוק למדבר, לטבע, לחיבוקים ואהבה פשוטה. לא ידעתי איך להביא אותם לחיי, והשתקתי בתוכי את הכמיהה.
    השנים חלפו ואט אט נהייתי שוב מר.

    יום אחד איפשהו לפני 10 שנים קרה משהו – מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על המסע, על הבית שלי שבמדבר, על השקט, החיבור החזק, הביחד ואהבה פשוטה. עיניי נצצו וליבי עלץ. כבר לא יכולתי להסתיר את השמחה הזו מעצמי ואמרתי לו  בוא, אני רוצה להראות לך את הבית שלי, שאני עצמי לא ביקרתי בו שבע שנים.
    וככה יצאנו הוא ואני אל לב המדבר לשמונה ימים, ובנקודת הזמן ה ו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לכם עליו –
    היה זה ביום השישי של המסע הפרטי שלנו. כל המילים כבר נאמרו בינינו  ובעיקר שתקנו. דיבור הפך למאמץ שדרש ממש מנוחה אחריו, כזה עמוק היה השקט בנו. ובבוקר אותו היום אחד ההרים קרא לי לבוא אליו, חייכתי, תפסתי בקבוק מים ויצאתי למסע היומי שלי לבד.
    את הדרך עשיתי בנחת. ישבתי, נמנמתי, נחתי, הקשבתי כל פעם כשאיזה עץ או סלע קראו לי אליהם. ובין לבין אני מטפס על ההר. הזמן איבד מצורתו ומשמעותו וככה התקדמתי לי בלי לדעת אם היה זה קצב מהיר או איטי.
    מתישהו הגעתי לראשו של ההר, שם נפרש אל מול עיניי פלאטו ענק ורחב ידיים, כמו ארץ נוספת שנגלית רק מכאן.
    ואני עומד כמו בכניסה לארץ חדשה שלא ראיתי מעולם. למרגלותי גומחה קטנה, שנראתה לי כמעין שטיח שיש בכניסה לבית, כל מה שידעתי שאני צריך לשכב בתוכה. וכך קרה, נדחקתי לתוכה ולהפתעתי היתה תפורה בול למידותי.
    מיד נרדמתי בה בתנוחת עובר.

    הזמן עבר

    כמה? אין לי מושג.

    פתחתי עיניים והמציאות הייתה שונה.
    בחנתי את סביבתי ואותי ושמתי לב שלא הרגשתי את גבולות גופי, הסתכלתי על העור שעל ידי והוא היה שם, אך כמו לא היה שלי. אני הייתי ענק וקטן בו זמנית, ויכולתי להיות בכל גודל שעלה בדמיוני. תחושת אחדות פראית אחזה בי, יכולתי להרגיש כל דבר, עץ, אבן, שמיים, חיה וממש להיות הם, כאשר אני נע ומתקרב אליהם מבלי לזוז, מתאים את המימדים שלי אליהם וממש הופך להיות הם. מאושר כילד התחלתי לשחק עם הבריאה – הייתי יכול להיות ענק כמו כדור הארץ ולחוש אותו כמו הייתי הוא, או קטן כמו תא בגוף שלי ולהיות הוא.

    וככה עברו השעות כשאני בחוויה העוצמתית של אחדות.

    והשמש החל שוקע, בלכתו השאיר שובל כתום כאש בענני השמיים.
    מהופנט מהיופי של הבריאה עצרתי והקשבתי, נתתי לכל רחש ותנודה לחדור אלי, כאשר לפתע רעש מיכני חזק התקרב וחדר בעוצמה אליי. רצתי מהר לשפת הצוק לראות מה הדבר הזה, ולתדהמתי מתחתיי, כן מתחתיי,  עף לו מטוס הרקולס (שהוא מטוס תובלה צבאי ענק), ארבעת מנועיו מרעישים וקורעים את השקט של המדבר.

    הוא חלף באיטיות תחתיי, כ"כ קרוב, שהייתי משוכנע שאני יכול לקפוץ בקלות מהצוק על גב המטוס ולעוף איתו.

    ולמה לא? זו יכולה להיות אחלה חוויה…
    למזלי עוד היה בי מספיק חיבור למציאות כדי לעצור את עצמי.
    ואולי החיבור הזה לקרקע, אולי המטוס ואולי בגלל שזה סוף היום, הקסם התפוגג והמציאות חזרה להיות רגילה.
    כבר החשיך וידעתי שעלי לחזור חזרה, נזכרתי בחבר שלי, התגעגעתי אליו והרגשתי שהוא דואג לי, כל אלה גרמו לי לנוע חזרה בנחישות למחנה.

    כשהגעתי חזרה למחנה הוא בא לקראתי, מודאג :"איפה היית?" (ובטח רצה להוסיף יא משוגע)

    ואני רק מביט אל תוך עיניו ומחייך,
    אוסף אותו אליי ומחבק,
    ליבי גואה ומתפוצץ ונחשול של אהבה שוטף.
    קשה לתאר כמה אהבתי (אותו) באותו רגע,
    התחבקנו במשך דקות

    באיזשהו רגע חשבתי לספר לו מה עברתי, ואז הבנתי שאומנם החוויה על ההר היתה חזקה, אך חוויות מסוגה הם לא העיקר בחיים, מה שבאמת חשוב זה לאהוב. והמשיכה שלי לחוויות חזקות וסיפורים טובים מסיטים אותי מהעיקר…להיות עם לב פתוח ולתת אותי וכל מה שעובר דרכי מחוכמת הדרך שאספתי עם השנים.

    ועם ההבנה הזו עלתה בראשי תמונה של לפיד המסעות שכמעט כבה לפני שבע שנים וראיתי אותו עובר לידיי.
    עכשיו אני אמון לשמור את אש התמיד.
    אש היופי ואהבה.
    ולהזכיר לעצמי ולכולם שגן עדן זה כאן

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • הסוד של בלוטת האצטרובל

     

    [רינת ידלין]

     

    בלוטת האצטרובל היא בלוטה אנדוקרינית קטנה הממוקמת בדיוק במרכז המוח, בין שתי ההמיספורת, במקום שתרבויות רבות מכנות "העין השלישית". היא מזכירה בצורתה את פרי עץ האורן – האצטרובל, ונקראת כך על שמו: The Pineal Gland. בעבר, נחשבה הבלוטה לבלוטה מנוונת שנותרה כשריד קדום מזמן אבותינו, ועד שנות השבעים, השתמשו בה רק כנקודת ציון לקו האמצע של המוח. כיום כבר יודעים שבלוטת האצטרובל היא אחת הבלוטות החשובות ביותר במוח, אך בכל מה שקשור למשמעויות היחודיות שלה, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

    כיום, החוקרים כבר יודעים לומר שבין תפקידיה השונים, בלוטת האצטרובל מתווכת בין גירוי עצבי להפרשת הורמונים, ומשמשת לוויסות השעון הביולוגי, מחזורי השינה והעירות, חילופי עונות השנה, מערכת החיסון והחשק המיני, ואף לוקחת חלק חשוב בתהליך ההזדקנות. היא זו שמשחררת חומרים מתקנים בזמן שמתרחשת פגיעה מוחית, ובמקביל, גם אחראית על הפרשה של שני הורמונים החיוניים ביותר למוח, הקשורים לבריאות הפיזית, אך גם לבריאות הנפשית שלנו: מלטונין, הורמון השינה, וסרוטונין, המסייע לשמור על מצב רוח מאוזן ועל בריאות נפשית.

    מושב הדמיון והיצירתיות במוח

    אבל זה לא הכל… בלוטת האצטרובל ממוקמת בדיוק מפתיע, במרכז הגיאומטרי המדוייק של המוח.
    בשונה מרוב מבני המוח, המחולקים לזוגות מימין ומשמאל, היא מבנה יחידני הנחשב לשריד קדום, העשוי להעיד על יכולות רדומות, מה שעורר לאורך ההיסטוריה, תהיות רבות על מקורה ותפקידיה.
    בנוסף, היא אחד מהאזורים הבודדים במוח, שאינו מושפע ממחסום הדם-מוח, מבנה קרומי שמטרתו להגן על רקמת המוח מפני זרימה של מזהמים ונוגדנים מהדם לנוזל המוח, מה שמאפשר לה לשחרר את הורמון המלוטונין, ישירות לזרם הדם.
    היא גדולה במעט אצל נשים (כניראה בגלל המחזור החודשי), והולכת ומאבדת מגודלה ככל שאנו מתבגרים, עד שבגיל 70 היא עומדת רק על כ-10%  מגודלה המקורי (בערך בגודל של גרגר אפונה).


    אחת התכונות המעניינת ביותר של בלוטת האצטרובל, 
    היא יכולתה לאפשר היווצרות של טרנסמיטורים חדשים, המקשרים בין האונה הימנית לשמאלית במוח, ותורמים לסינכרון מוחי בין האונות; מצב של מוח מסונכרן, נחשב למצב של תפקוד מנטלי אופטימלי, או מצב "גאונות". כמו כן, מחקרים מהשנים האחרונות, גילו שבלוטת האצטרובל מכילה בתוכה את אותם פוטורצפטורים או קולטני אור שקיימים גם בעין האנושית, ההממירים את פוטוני האור מהסביבה, לפולסים חשמליים במוח ולתמונות.
    הפזיולוגיה הזו, היא זו שמאפשרת לנו לדמיין ולראות ב"עיני רוחינו", סצנות, פנטזיות, זיכרונות וחלומות, במבנים ויזואלים מוכרים, מה שהופך את הבלוטה למושב ולמקור של היצירתיות ושל הדמיון במוח. אך מאיפה מגיעים היצירתיות והדמיון? מה באמת המקור שלהם? על השאלה הזו, ניסו לענות הרבה מאוד תרבויות לאורך ההיסטוריה.

    מהי מולקולת הרוח?

    מלבד כל התפקידים הללו, לבלוטת האצטרובל יש עוד תפקיד חשוב במיוחד, וכחלק מהתהליך המטבולי, היא מייצרת עוד סוג של טריפטמין או מוליך עצבי בשם DMT או דימתילטריפטאמין, המתפקד כסם הזיות. ה-DMT מכיל בין השאר סרוטונין ומלוטונין, והוא סוג של מולקולה המיוצרת בצמחים שונים בטבע (צמח האיוואסקה למשל) כמו גם בגוף האדם, וידוע שיש לה השפעות נרחבות על  התודעה האנושית.

    בשנות ה-30, אף הצליחו לסנטז את הסם הזה, הנחשב לסם פסיכודאלי חזק, והוא נמצא גם כיום בשימוש של שמאנים, ומורי רוח בטקסים רוחניים ברחבי העולם. מחקרים גילו כי אופן יצור הDMT בבלוטה משתנה ויכול להתגבר במצבים שונים בחיינו כמו בחווית הלידה, חווית המוות או "קרוב למוות", וחויות מיסטיות, טרנסצנדנטיות שונות. מסיבה זו, רבים נוהגים לכנות ה-DMT "מולקולת הרוח". השאמאנים טוענים כי צריכה של DMT, מאפשרת לנו להתנתק מהמימד החומרי ולשוטט במרחבי התודעה, לעבור בין מימדים, לחוות התנסות חוץ גופית ולתקשר עם ישויות חוצניות או עם אבות קדומים. מובן שכל זה, לא היה מתאפשר, אלמלא נבראנו מלכתחילה כהוויות אנרגטיות עם חיבור פנימי לתודעה גבוהה.

    בלוטת האצטרובל בתרבות

    מה ידעו העמים העתיקים על בלוטת האצטרובל? כפי הנראה, יותר משאנו משערים…

    בלוטת האצטרובל בותיקן

    דתות ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, ראו בבלוטה את השער הפנימי שלנו למימדים רוחנים ולמודעות גבוהה, והיא כונתה בשמות רבים לאורך ההיסטוריה, למשל: 'מושב הנשמה', 'השער אל היקום', 'עין המיינד' 'שער לעולמות העליונים', 'העין השלישית''החוש השישי' ועוד. היוונים הקדומים ראו בה את החיבור לממלכת המחשבות, וההודים קראו למרכז האנרגטי בו היא ממוקמת אג'נה (עין) וראו בה את "העין השלישית", שמטרתה לפתוח אותנו לחוויות שהן מעבר לחמשת החושים. גם האל שיבא מתואר במיתולוגיה ההודית עם עין נוספת בין שתי עיניו.אולי בגלל מיקומה הגאומטרי, או צורתה המיוחדת, ואולי בשל תכונותיה, נותרה בלוטת האצטרובל אפופה מאז ומתמיד בהילה של מסתורין, והסמל שלה – בצורת אצטרובל, מופיע בפסלים, איורים, וצירי קיר בתרבויות רבות כשהוא מסמל את החיבור בין הגוף לרוח.
    היא נחשבה למיקום הפיזי של הנשמה. המקום שבו מתקיים החיבור בין הגוף הפיזי לאלים או לכוחות היקום, ואף כאחראית על קיבוע האשלייה של תפיסת הזמן והחלל על כדור הארץ. חלק מהמסתורין קשור כמובן למיקום שלה, שהוא לא רק בדיוק במרכז המוח, אלא בדיוק אחרי הצ'ארקה או מרכז האנרגיה במצח שמכונה בין השאר ה"עין השלישית".  אותה נקודה מסתורית במרכז המצח שמתחתיה ההודים מדביקים טיקה, ומעליה היהודים מצמידים את התפילין.
    העין השלישית מקושרת מסורתית לתורות מטאפיזיות, ומכונה גם החוש השישי או הצ'אקרה השישית. לאורך השנים יוחסו לה תכונות כמו ראיה ושמיעה על חושית, יכולת תקשור, אינטואיציה והשראה, טלפתיה, מסעות אסטרלים- חוץ גופיים ועוד.

    בלוטת האיצטרובל והעין של הורוס

    בלוטת האצטרובל והעין של הורוס

    גם התרבות המצרית יחסה לבלוטת האצטרובל חשיבות גדולה, וזיהתה את הדמיון שלה לעין האנושית. אחד הסמלים הבולטים ביותר בתרבות המצרית, הוא  "העין של הורוס" או "העין של רע", הדומה דמיון מפתיע לתמונת הבלוטה בתוך המוח. במצרים העתיקה, סימבול 'העין של רע' ייצג את השאיפה לחיים טובים, שפע אושר ובריאות, עבור החיים ועבור המתים כאחד.

    למה בלוטת האצטרובל הולכת ומסתיידת?

    מחקרים שהחלו בשנות השישים זיהו כי בלוטת האיצטרובל, נוטה להסתייד עם השנים, ולפתח סביבה קליפה של גבישי קלציט (סידן) העלולה להפריע לתיפקוד השוטף שלה. תהליך ההתגבשות סביב הבלוטה המכונה במדע "ביומינרליזציה", אינו יחודי לבלוטה וקורה באברים פנימיים נוספים, אך הוא משמעותי במיוחד סביב האצטרובל, בגלל ההשלכות שלה על הגוף והנפש. הוא יכול לנבוע מזיהום אויר, מכימיכלים והורמונים במזון, בקוסמטיקה, בחומרי הניקוי וכמובן מהפלורואיד במי השתייה. הסתיידות בלוטת האצטרובל מטרידה את הרופאים בגלל ההשפעות שלה על הגוף הפיזי. מחקרים הוכיחו, כי היא גורמת לירידה ביצור המלוטונין, מה שגורם להתבגרות מינית מואצת אצל בני הנוער, תופעה שנמדדת בעולם מתחילת שנות ה-2000. במקביל הוכח שההסתיידות גבוהה יותר באופן משמעותי, במוח של חולי אלצהיימר.

    אך הרופאים אינם היחידים שמוטרדים מהתופעה הזו. מורים רוחניים רבים טוענים כי ההסתיידות עלולה לפגוע ביכולת שלנו לתקשר עם מימדים גבוהים, ולממש את היכולות הרוחניות הגבוהות שלנו. תיאוריות שונות גורסות כי יש גורמים אינטרסנטים על כדור הארץ, שמעוניינים "לסגור" או לסייד את הבלוטה, כדי למנוע מאיתנו את "ההיזכרות", בקשר האלוהי שלנו. אחת מהדרכים לעשות זאת, היא למשל הפלרת מי השתייה באמצעות פלורואיד שתורם להסתיידות הבלוטה, ועל פניו נראה, כי אין בו שום תועלת אחרת…

    מה המשמעות של הסתיידות בלוטת האצטרובל?

    האם הסתיידות הבלוטה פועלת לרעתנו? הדעות בנושא זה חלוקות…
    בעוד שהרשת מלאה בשיטות שונות לניקוי בלוטת האצטרובל, החל ממיץ לימון וחומץ תפוחים ועד תחליפי מלטונין טבעים, חלק מהמורים והמתקשרים, טוענים שההסתיידות סביב הבלוטה, שהחלה להימדד בשנות ה-60, היא הסתיידות של קריסטלים, שהם המינרל עם טווח הרטט הגבוה ביותר בממלכת המינרלים, וזה קורה בעצם כהכנה לשלב הבא של האבולוציה האנושית. אותם מורים טוענים כי באמצעות כיוונון של הקריסטלים שהצטברו סביב בלוטת האצטרובל, נוכל בעתיד לקלוט תדרים אלקטרומגנטים (בדומה לגלי רדיו), ונהפוך ליותר טלפתיים ובעלי חושים חדים יותר. הקריסטלים, אף נחשבים מוליכי אינפורמציה ותדר רב-מימדיים, מה שיכול לפתוח לנו את הקשר עם ממדים נוספים, שונים או גבוהים משלנו.

    נשמע לכם מופרך? לא בהכרח…

    מחקר מ-2002 שפורסם ב-מגזין Bioelectromagnetics, מצא בין 100 ל300 גבישים מיקרו-קריסטלים עשויים מקלציט בצורת משושה, בכל מילימטר מרובע, בבלוטות אצטרובל אנושיות.
    המיקרו קריסטלים הללו, דומים באופן מפתיע לגבישים שנמצאים באוזן הפנימית שלנו ונקראים "אבן אוזן".
    גבישים המתרחבים ומתכווצים בנוכחות שדות אלקטרומגנטים, בתהליך פְּיֶזוֹאֶלֶקְטְרִי, שקשור ליצירת מתח חשמלי בגבישים, מה שמאפשר להם למשל לקלוט גלי רדיו, בלי שימוש בחשמל…
    רבים מהגבישים הללו מפיקים אור (בתהליך המכונה: פזיולומינסנס), ואף מסוגלים להפוך רטט או תדר של סאונד לזרם חשמלי. לדוגמה: מיקרופונים משתמשים בקריסטלים פזיואלקטרים כדי להפוך צלילים לזרם חשמלי.גבישים בבלוטת האצטרובל

    בשל המבנה והמאפיינים הפיזואלקטריים שלהם,
    הקריסטלים הזעירים הללו, מתפקדים כעין ואוזן פנימית, ועשויים להיות אחראים למנגנון התמרה ביולוגי אלקטרו-מכאני בגוף. זה אומר 
    שקיים סיכוי טוב שבלוטת האצטרובל, היא בעצם מאין מקלט ומשדר לתקשורת "על חושית", או עוקפת חושים
    .

    ברמה הפזיולוגית ניראה שהיא אחראית לחלומות, לחוויות חוץ גופיות, לטלפתיה ולתקשורת עם מימדים אחרים. העובדה שהיא נחשבת לשריד קדום ועתיק, רק מעידה על כך שיתכן שבעבר היו לנו יכולות להשתמש בה  לצורך קשר ישיר עם מימדים או ישויות אנרגטיות ביקום, אך מסיבות לא ברורות, היכולת הזו אבדה, או כפי שמורים רוחניים אוהבים לומר, "שכחנו" מי אנו ומה המקור האלוהי שלנו…

    בין אם ההסתיידות מזיקה לנו ובין אם היא חלק מהאבולוציה הרוחנית שלנו, עבודה עם בלוטת האצטרובל או העין השלישית, היא עבודת מודעות חשובה עבור כל מי שמבקש להתעורר, או לקבל חיבור עמוק יותר לאינטואיציה, לחוש השישי ולמסרים מהיקום. אחת הדרכים הטובות לעשות זאת, היא באמצעות סאונד או תדרים בהאזנה.

    שימו לב!

    עבודה עם העין השלישית היא עבודה רוחנית מתקדמת, שאינה מתאימה לכל אחד.
    בזמן המדיטציה, אפשר שתחוו חויות מדהימות של חיבור, שעלולות גם להפחיד או להלחיץ את מי שאינו מנוסה. פתיחה של האצטרובל מעורבת במתח אנרגטי גבוה, ויתכן שתחושו תסמינים של התעוררות שילוו בכאב ראש, בחילות, סחרחורות, התכווצות שרירים, חרדות, נדודי שינה ואף סיוטים. כל אלו הם זמניים וברגע שהגוף יסתגל לאנרגיה הגבוהה הם יחלפו. אם אין לכם שום נסיון בעבודת מודעות גבוהה, עדיף שתתחילו עם אימונים בסיסים יותר לגלי מוח כמו אימון עם תדר אלפא או אימון גלי מוח עם תדר תטא.

    __________________________

    פורסם במקור באתר ספריית המדיטציות של רינת ידלין


    להגיב
  • פסיכואנליזה, בודהיזם ומיינדפולנס – מטעם מרכז גוף נפש

    מרכז גוף נפש. בית ללימוד ותרגול עם מיטב המורים, באווירה ביתית ויחס אישי. מאז 1998.

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557

    *** שמחים לספר על הפעילויות הקרובות באזור הצפון מטעם מרכז גוף נפש ***

     

    << האקולוגיה של הפעולה הנפשית: סמינר עיוני בפסיכואנליזה ובודהיזם | ד"ר מיכל ברנע אסטרוג | החל ב 20.03 >>

    מיקום: כפר מונש
    בהנחיית: ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג

    מחברת הספרים "התבהרות", "אנשים עדינים", מנחה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז גוף נפש, ראש התכנית התלת שנתית לגישת האקומי בישראל.
    כיצד הפעולות הנפשיות שלנו מעצבות את נקודת המבט שלנו, את החוויה שלנו, את עולמנו? כיצד הן נפוצות אל הסביבה ונעשות לגורמים המשפיעים, לטובה או לרעה, על האחרים שסביבנו? באילו תנאים הן הופכות לכלא הפרטי שלנו ומתי הן מובילות לשחרור?
    בסמינר ניגש אל השאלות הללו ואל הסוגיות העולות מהן בעזרת כמה רעיונות מרכזיים מתורת הבודהא ומהמחשבה הפסיכואנליטית.

    הסמינר יחל ב-20.3,  שמונה מפגשים בימי שישי בבוקר, 9:30 עד 13:00 בכפר מונש.

    * אין צורך בידע מוקדם של המושגים
    * נותרו מספר מקומות.

    לעמוד הסמינר >>

    —————————————————————–

    << מבוא קצר לבודהיזם ומיינדפולנס – בבנימינה | אלה טולנאי | החל ב 10.05 >>

    מיקום: בנימינה
    בהנחיית: אלה טולנאי
    מנחה עם ניסיון של 20 שנים. בעלת M.A בעבודה סוציאלית, מנחת MBSR, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מלמדת בעמותת “תובנה” ובאופן פרטי קבוצות וסדנאות מדיטציה.הקורס נלמד בגישה נינוחה ובהירה המתאימה לכל מי שמעוניין לטעום מהדרך העשירה הזאת וישלב לימוד תאורטי, תרגול ופרק זמן לשאלות.

    המיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית מציעים לנו כלים פשוטים להביא לחיינו נוכחות, קבלה, בהירות ונינוחות.
    מדיטציית מיינדפולנס מפתחת בנו כישורים מנטאליים בסיסיים (ריכוז, קשב ונוכחות), מסייעת בהפחתת מתח, חרדה, לחץ ודיכאון ומלמדת אותנו, יחד עם חכמת הדרך הבודהיסטית איך להתבונן על חיינו במבט רחב, משחרר וחומל יותר.

    הקורס יחל לאחר פסח ב 10.05.20 – ההרשמה בעיצומה. 
    8 מפגשים בימי ראשון בין השעות 18:00-21:00
    * אין צורך בידע מוקדם

    לעמוד הקורס >>

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 12 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור האחד עשר – האני שבמראה]

     

    זה סיפור על קסמים, והגשמה של חלום וקארמה יוגה ואהבה וזהו גם הטור האחרון של "יוגה על רגל אחת".

    פרק א' – החיפוש

    זה השבוע האחרון של אוגוסט, חם, לח – מחזוריות העונות הנשכחת תמיד. אני וטלי הולכים ברחובות פרדס חנה באחד מהטיולים הארוכים שאנחנו כ"כ אוהבים. אני מביט באיזה מבנה מט ליפול עם גג הרוס ואומר לטלי: "איזה סטודיו ליוגה יפה אפשר לעשות ממנו, אה?" ואנחנו מפנטזים על מקום ליוגה שיהיה שלנו, שנכניס לתוכו את האהבה והכבוד שלנו לידע ולמורים. אנחנו ממשיכים עם הפנטזיות שכוללות הלוואות שערורייתיות ושימוש בדחפורים. ואנחנו שמחים. ובאמונה. חושבים לדבר עם מתווך, מרגישים שכנראה עוד לא הבשילו התנאים.

    שלושה שבועות, והרבה טיולים ופנטזיות אחרי. אנחנו נפגשים עם מתווך שהלקוח שלו מוכן לבנות לנו מקום, בית קטן, בבנייה קלה, ולמקם אותו בשטח שלו באיזור מבוקש בפרדס חנה. שכר הדירה סביר, אנחנו מחשבים הלוואות, לא מאמינים שככה שפר עלינו מזלנו, מתכננים לפרטי פרטים את "בית היוגה", כולל לוגו וצבעים מובילים בעיצוב. אנחנו מרגישים מבורכים. כמה ימים אחר כך נוסעים לשטח ומגלים שבדיוק ליד המקום המיועד יש כלביה פעילה, וזבל. ועדיין… אנחנו שוקלים את זה. עד כדי כך זה בוער בתוכנו. לבנות בית רוחני. מקום לקהילה. מקום ליוגה. אבל מבפנים משהו לא יושב. יש שם יותר מדי רעש. נקרעים מבפנים כמה ימים ואז בצער רב ובהקלה גדולה מוותרים, מתפללים שנמצא משהו אחר, פוחדים שפספסנו הצעה של פעם בחיים, מחזיקים אצבעות שמשהו טוב יותר מחכה לנו. לומדים שחשובה לנו מאד סביבה שקטה.
    מדייקים את הבקשה, ממשיכים הלאה.

    אוקטובר, אנחנו בסדנה בסיני, מקבלים הודעה מהמתווך "מצאנו לכם מקום מושלם", גם בית גם סטודיו, מקום – חלום. יותר מזה הם לא חושפים פרטים. מגיעים נרגשים אחרי כמה ימים למאורה רעועה שעולה הון תעופות. נו באמת. זה ממש לא מתאים. ממשיכים.

    מסתובבים ימים בכל פרדס חנה, מחפשים מקומות מתאימים, כותבים חזון, מניחים חלום במילים. מקבלים הצעה ממש במרכז המושבה, הגודל מתאים, המחיר נעים, שוב מתכננים לפרטי פרטים, עושים לוגו, משרטטים עיצוב פנים, נערכים לשיפוצים. וכל הזמן הזה אנטנה סלולרית קרובה מטרידה את שלוותנו, מעכירה את ההתלהבות. בסוף מזמינים מומחה קרינה. לא טעינו ואכן קרינה חזקה מאד. נזכרים בחזון שכתבנו, סעיף 1 "מקום תומך חיים". מבטלים את החתימה, למתווך נמאס מאיתנו. מפה אנחנו ממשיכים לבד.

    ראינו מבנים נטושים ויפים שדורשים שיפוצים נרחבים מכוחנו, תקציבנו ואורך רוחנו, כמעט קנינו יורט קסמים שנחבא באחת מחצרות הבתים. כמעט לקחנו מקום מסחרי ליד מוסכים (!), שקלנו חללים חסרי ייחוד במרכזים מסחריים, נוף לבית קברות, נוף לעמודי חשמל, נוף לבניינים.

    "אנחנו נדע כשזה יהיה המקום. פשוט נרגיש." אנחנו אומרים אחד לשניה, אבל מבפנים המתח והעייפות מתחילים לתת אותותיהם.

    וכל כמה שבועות טלפון לרוני ממתחם הידית, לראות אם התפנה המקום שרצינו מההתחלה, כבר לפני שנה, ליד עץ התות, בתוך הקסם. ולא ואין ולא פנוי. עד שיום אחד אמר "כן." והוסיף "אבל יש מישהו לפניכם, צריך להחזיר תשובה" ולא עזר שאמרנו שנשלם מיד ומראש ונאלצנו לחכות 3 ימים, מעזים-לא מעזים לחלום שאולי הפעם… ובתום סוף השבוע, ביום ראשון בשבע ורבע בבוקר התקשרנו והתבשרנו שהמקום שלנו. לא ידענו את נפשנו משמחה והתרגשות. זה היה באמצע דצמבר. שבוע אחר כך חתמנו חוזה ובראשון לינואר 2020 קיבלנו מפתח ל"יוגודה", שם שירד לי בתקשור, מקום, חלום, הגשמה.

    פרק ב – המקום ו… המשתנה

    בשבועיים שעברו בין היום שנאמר לנו שהמקום שלנו לבין יום קבלת המפתח תכננו את "יוגודה" לפרטי פרטים. תקציבים, תכנית עסקית, רשימות מלאי וציוד ראשוני, רכישות למכביר, עיצוב ומיתוג, ועוד ועוד. בגדול תכננו לבוא בראשון לחודש, לנקות, לטהר, לשים פרקט ולצאת לדרך.

    ואכן באנו בראשון לחודש וגילינו הפתעה… שהחדר הקטן שיועד להיות משרד / חנות הוא למעשה משתנה לשעבר, עם קרמיקה תואמת וכיעור שאין שני לו. היינו בהלם, בקושי יכולנו לבלוע את הרוק. המשכנו לחלל המרכזי שכעת היה ריק ועירום, חושף בפנינו את פגמיו הרבים שהשטיחים והרהיטים שהיו בו, וכעת אינם, כיסו והסתירו.

    כמה רגעים אחר כך כשנרגענו מההלם נפלה בנו ההכרה שהרבה לפני הפרקט והנקיון נדרש שיפוץ רציני… צבע, וחיפוי קירות, וחיפוי תקרה, ושקע כח, ומיזוג ו… ו… חלק ידענו שנצטרך לעשות, הרוב הגיע כהפתעה לא משמחת…
    אז חישבנו חישובים, קנינו חומרים, מצאנו אנשי מקצוע מעולים ומקצוענים, קיבלנו עזרה מדהימה מחברים, חלק עשיתי בעצמי, חלק עם עזרה של נשמות יקרות, והנה השיפוץ פחות או יותר הושלם, בין גשמים וקירות רטובים, נזילות ותקלות קרו לנו ניסים ונפלאות. ותיקנו ושיפצנו, וטאטאנו ושטפנו, וטיהרנו וניקינו וקידשנו ובירכנו, וקשה להאמין שעבר פחות מחודש…

    ולפני שבוע ה"יוגודה" נולד. והוא תינוק כ"כ יפה ומהמם, ובאמת חשבתי שאחרי 3 ילדים סיימתי, אבל הנה עוד אחד רצה לבוא דרכי 🙂
    ומלבד השיעורים השוטפים, אנחנו מתכננים קורסים סדנאות ומסעות רוחניים מרגשים, לאט לאט יגיעו פרטים…
    תודה שקראתם ולהתראות על המזרנים, בדממת התרגול והחזרה לעצמנו, שאין מופלא ממנה.
    ואני מצרף קצת תמונות של הילד, שתראו כמה הוא גדול כבר ויפה ומחכה לחיבוק שלכם.

    קישור לאתר יוגודה >
    קישור לדף הפייסבוק של יוגודה >

     

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

     

    האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
    או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

    לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
    חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
    במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
    במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

    ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

    Psyque
    The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

    הפסיכה
    המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

    וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
    אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

    ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

    "האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
    זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
    "האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

    המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
    'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

    מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

    1. מאנאס
    2. צ'יט
    3. אהנקרה
    4. בודהי

    Manas
    החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

    Chitta
    הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

    1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
    2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
    3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

    הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

    Ahankara
    האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
    זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
    זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

    Buddhi
    זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
    כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

    אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
    לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
    ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

    אז האם זהו "האני"?

    "כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

    "לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
    מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
    והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

    אטמה – הנשמה
    המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
    בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
    Advaita vedanta ו-Dvaita.

    האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
    לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

    בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
    שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

    הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

    הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

    הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
    הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
    לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

    למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
    הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

    אז מי אתה?
    ומי זו את?

    האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
    או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
    אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

    היוגה ככלי להכרת העצמי

    היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

    בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

    תנוחות היוגה

    לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
    האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
    התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

    הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

    מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

    לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

    זה כמובן לא המקרה.

    אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
    תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

    ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

    פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

    אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
    העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

    כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

    כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

    הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

    התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

    מדיטציה

    המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

    המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

    הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

    ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

    ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

    כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

    להיפרד כדי להתחבר

    תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

    חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

    ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קורס העמקה במיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית העתיקה עם סהר רוקח

    [סהר רוקח]

     

    עשור מחיי אני מתרגלת, שנים ארוכות חיפשתי בית בחוץ, בסוף הוא התגלה קרוב ממה שאפשר היה לדמיין…  אם אנסה לזקק המתנה הגדולה של תרגול מיינדפולנס ובודהיזם בשבילי בשנים האלו, היא התחושה העמוקה של 'לחזור הביתה'.
    הידיעה והתחושה שיש להכל מקום תחת השמש, תזכורת לכך שאפשר לפגוש את הרגעים של החיים עם בטחון, יציבות, נינוחות ו… חופש.

    בתקופות סוערות של אי וודאות ושינוי, בהם זה מרגיש שאבדה לגמרי האחיזה במוכר התרגול מראה את הדרך למצוא אי של שקט בלב הסערה.
    כשהראש עסוק, היזכרות שאפשר ללכת מעבר למחשבות הרגילות שבסך הכל מספרות סיפור,  אם נביט קצת מעבר להן נגלה שוב את החיים עצמם.
    תזכורת לכך שהם קורים כרגע, ממש עכשיו.

    זו מתנה יקרה מפז…  החיים והתרגול.
    מתנה פשוטה ממה שהיא נראית, נגישה ועוצמתית מכפי שנדמה

    אחרי עשור של תרגול, אני יודעת לומר שהוא מטפחת את הטוב שבנו, נותן מקום ודרך לשאיפות והכמיהות העמוקות של כולנו לחיות חיים של תבונה, הרמוניה, שמחה, סיפוק ושלווה ופותח את הדרך להגשים ולחיות את חיינו במלואם.

    אני שמחה להזמין אתכם לקורס העמקה במדיטציית מיינדפולנס והיכרות עם הדרך הבודהיסטית. אם למדתם קורס אחד של מיינדפולנס (למשל קורס MBSR או קורס מבוא) והגיע הזמן להעמיק את התרגול וליצור המשכיות ללמידה ומרחב תומך להתפתחות האישית שלכם זה הקורס בשבילכם

    8 מפגשים בימי שישי בפרדס חנה
    מפגש ראשון 10.1.20
    בין השעות 10:30 – 13:30
    ~ הנחה למקדימים להירשם ~

    ניתן לפנות בשאלות והתייעצויות – תמיד.
    מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו

    052-5398762   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק   |   דף נחיתה לקורס

     

    סהר רוקח

    מורה למיינדפולנס בגישת MBSR (הפחתת לחץ, מתח וחרדה) וגם MBCT (טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס למניעת דכאון) בהכשרת מכון מודע, הבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת בנגור, אנגליה.
    הולכת בדרך הדהרמה והמיינדפולנס כעשור, מלמדת ומעבירה סדנאות וקורסים רבים במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ ומלווה יחידים בדרך.
    בשנים האחרונות מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס – גישת האקומי וסטודנטית לפסיכולוגיה באוני' הפתוחה. מלמדת בעמותת תובנה, הקריה האקדמית אונו, אקסטרא סטודנט – אוני' ת"א ועוד.


    להגיב
  • קורס בניסים – מהו ומה הוא אומר?

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?
    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?
    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?
    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?
    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    היה זה כאילו הלן חיכתה כל חייה לרגע הספציפי הזה, שהיווה טריגר לסדרה של חוויות פנימיות. תקופת הכנה זו הגיעה לשיאה בערב אוקטובר 21, 1965, כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה שהיא לא משוגעת. הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. הלן עשתה בדיוק את זה וכך התחילה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה כולו נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן.

    אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים. מטרתו היחידה של הקורס היא להתקין דרך שבה אנשים מסויימים יוכלו למצוא את המורה הפנימית שלהם. להתחבר לשלוות האלוהים, לחיות באהבה ולהיות קרובים יותר לאמת.

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     

    מהו הקורס בניסים?

    כל כולו של הקורס, כפי שמרמזת כותרתו, ערוך כמכשיר לימוד. הקורס מדגיש את היישום על פני התיאוריה, ואת ההתנסות על פני התיאולוגיה. הקורס עוסק בנושאים רוחניים אוניברסאלים ומציג עצמו כדרך רוחנית-פסיכולוגית אחת מני רבות. ישנן תוכניות רבות אחרות, וזו שונה מהן רק בצורה. כולן מובילות בסופן לאלוהים.

    • טקסט- 524 עמודים המציגים את התפישות עליהן מבוססת מערכת החשיבה של הקורס.
    • ספר העבודה מכיל 356 שיעורים, אחד לכל יום בשנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים ומעיד על אמיתותם. התרגול שלהם בתוך החיים מביא אותנו אל החוויה, מעבר לתיאוריה, ויצירת שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.
    • המדריך למורים מופיע במבנה של שאלות-תשובות ונותן הבהרה למספר מונחים בהם משתמש הקורס.

    בסופו של דבר נשאר הקורא בידי המורה הפנימית שלו או שלה, אשר תכוון את כל לימודי ההמשך, כפי שהיא רואה לנכון.

    מה הקורס בניסים אומר?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    נראה, שבעולמנו, אנחנו "אוהבים" מישהו כדי לקבל משהו בעצמנו. אין טעות גדולה מזו מפני שאהבה אינה מסוגלת לבקש דבר, היא רק אוהבת ומעצם כך גדלה, מגדילה אותנו ומתעצמת בנו ובזולתנו.
    "האני הקטן" מחפש לרומם את עצמו  באמצעות הכרה חיצונית, נכסים חיצוניים, ו"אהבה" חיצונית. העצמי שאלוהים ברא אין לו צורך במאומה. הוא לעולם מושלם, בטוח, אהוב ואוהב. הוא מבקש לחלוק יותר ולא לקבל; להאציל ולא להשליך. אין לו כל צרכים, ורצונו הוא להתאחד עם אחרים מתוך הכרתם המשותפת בשפע.

    כשאנו מוותרים על האשמה ועל הצורך להתגונן מפני העולם ולהוכיח, אנחנו רואים עולם אחר. זהו התיקון האחד לכל טעויות התפישה; היישוב של מה שנראה לכאורה כניגודים שעליהם מבוסס העולם. מה שנראה כעוולות שנעשו לנו על ידי מישהו אחר הופך עתה לקריאה לעזרה ולאיחוד. חטא, מחלה ותקיפה נראים כתפישות מוטעות המבקשות רפואה באמצעות עדינות ואהבה. ההגנות ננטשות מפני שבמקום שבו אין תקיפה אין בהן צורך. צרכי אחינו הופכים לשלנו, מפני שהם עושים את המסע ביחד איתנו בשעה שאנו הולכים אל אלוהים. "בלעדינו יאבדו את דרכם. בלעדיהם לא נוכל לעולם למצוא את דרכנו".

    כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את אלוהים, לזכור מי אנחנו באמת הנצחית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האהבה בראה אותנו בדמות עצמה.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי. ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו. בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי,
    מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    לפרטים: אפרת אביטל: 052-4869269   |   efrata@gmail.com

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 10 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור התשיעי – סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר]

     

    "יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

    זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

    הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

    עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

    תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

    "חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
    "מה?" הבטתי בו מבולבל.
    "חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

    אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
    היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

    באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

    האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

    החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
    "חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

    מתחת למכסה המנוע

    המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

    אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

    וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

    הרגלים ודפוסי מחשבה

    המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
    למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

    המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
    הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
    אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

    המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

    והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
    כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

    יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

    חיים במצב של השרדות
    השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

    על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

    אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
    אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
    אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

    לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
    התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

    התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
    מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

    ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

    זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

    מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

    אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!
    אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
    גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
    הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

    אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
    אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

    היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

    החדשות הטובות הן שזה פשוט.
    והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
    בכל גיל ובכל מצב גופני.

    מה עושים
    כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
    אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

    כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

    הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

    זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

    ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
    נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

    אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
    והמרחב הזה הוא אנחנו.
    או אז נצא לחופשי.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קורס בודהיזם בבנימינה – מרכז גוף נפש

    קורס בודהיזם בבנימינה – מטעם מרכז גוף נפש.

    מרכז גוף נפש. בית ללימוד ותרגול עם מיטב המורים, באווירה ביתית ויחס אישי. מאז 1998.

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557

    **

    בנובמבר ייפתח קורס בבנימינה:

    * אימון בודהיסטי לחיי היומיום | בהנחיית אלה טולנאי | בנימינה

    16 מפגשים בימי ראשון, 18:00-21:00 החל מה-17/11/2019.
    פרטים  בקישור זה

    ____________________________________________________________________

    אימון בודהיסטי לחיי היומיום

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    על הקורס

    זהו קורס מעשי הכולל 16 מפגשים שבועיים בני שלוש שעות כל אחד.

    ייחודו של קורס זה שהוא חוויתי-תרגולי. המטרה של הקורס היא להפוך ידע פנימי עמוק שנמצא בתוכנו לחוויה זמינה ואותנטית שתועיל לנו בחיי היומיום ובמפגשים עם ילדים, בני זוג, חברים ומטופלים, בחיינו האישיים והמקצועיים. בקורס נלמד את העקרונות המרכזיים של התורה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, איך ליישם אותם בחיי היומיום, וכן מיומנויות מקצועיות ואישיות.

    הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם.

    **

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 5 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הרביעי: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים" (דאווין של שיר מחאה)]

     

    אחד הדברים היפים שזכורים לי מאבא, הוא האופן שבו הוא לא כפה את דעתו עלינו, בני משפחתו.  אומנם בשנותיו האחרונות הרבה ללמוד בתורה וחקר רבנים כמו לובאביץ', לייבוביץ', ברסלב ועוד רבים ובנוסף התפלל את שלושת התפילות ואף הלך לבתי כנסת, אך אנחנו לא חשנו בזה. לא הרגשתי שאבא שלי הפך לדתי. כי לא היו סיפורי רבנים ולא המלצות על איך לנהוג. כן היה קידוש של שבת, כמובן כל החגים קיבלו יחס מפואר אך תמיד בשמחה והנאה וללא הקפדות יתרות.

    רק לאחר מותו, כשהתחלתי למיין את החומרים, הבנתי כמה הוא עסק בזה וכמה האמין באלוהים. עד אז לא ממש התייחסתי לשאלה אם יש או אין אלוהים. זה היה ברקע ללא דיונים עמוקים.

    בחומרים השונים יש קטע אחד שבולט באורכו. רוב הקטעים הם בני עמוד עד עמוד וחצי וכאן יש מסה של 3 עמודים. רשומים באופן מסודר עם 5 סעיפים שונים, בהם אבא מנסה להסביר ולהוכיח את קיומו של אלוהים.  הקטע נקרא 'על קיום אלוהים'.

    אני מגדירה את עצמי כ'חילונית מאמינה' וזאת כי מאז שקראתי את הקטע הזה, שוכנעתי סופית שאלוהים הוא דבר ממשי וקיים. התובנה הזו לא גרמה לי לרצות לחזור בתשובה באופן הקלאסי. לא חשתי צורך להתחיל להתפלל תפילות או לקיים מצוות שגורות של עולם הדת המסורתי. אך היתה לי הבנה וידיעה ברורה שאלוהים קיים ואפשר לשוחח איתו באופן חופשי. ממש כחבר.

    מאז אני משוחחת עם אלוהים על בסיס יומי והוא מקפיד לשלוח לי רמזים שהוא שומע. אפילו חוויתי מספר ניסים (העגלה של התינוק התדרדרה עשרות מטרים לכיוון הסלעים ולתינוק לא קרה דבר. או ביום כיפור אחד בטיול אופניים, נער חסון עף עם אופניו על בני הצעיר ובדרך נס בני לא נפגע למעט בהלה. ויש עוד כמה). כך שמבחינתי אין צורך לנסות לשכנע אותי. אני מאמינה באלוהים. מאמינה שהוא זה שברא את הכל בחכמה שאנחנו בני האדם לא נוכל להבין ויקח זמן רב עד שנבין מה קורה כאן בכלל.

    בשירו 'מה חדש במדע' אבא עושה ניסיון ראשוני לתת פרשנות והסבר על מי באמת אחראי כאן להכל. כמובן שלא לגמרי ירדו לסוף דעתו.

    "אבל אם בכל זאת מרגישים בהבדל, בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל,
    אז ברוך השם, תודה לאל"

    לקריאת הקטע המלא, תאלצו להמתין לספר החדש.

    הנה הפסקה הראשונה שלו:

    עצם המילה 'אלהים' היא הוכחה ודאית שמשמעויותיה מסתעפות. דהיינו אם לא היתה המילה אלהים לא היית יכול לחשוב ולהגיד יש/אין אלהים. והלוא אין לך דבר בעולמנו שאין לו מילה, שדבר גזור מדיבור ואין דיבור אלא מילים.

    אלא שמא יש מילה שאין לה דבר? כמה שניתן לראות אי אפשר שיש מילה שאין לה דבר כולל המילה שקר שבאה לשלול דבר ממילה ועולה בידה זמן קצר. בזכות קיומה של המילה "שקר" מצליחים השקרים באמת זמנית עד יציאת האמת ואז כולם יודעים שהיה שקר.

    גם אלוהים כך. יש מילה יש דבר. יש מילה אלהים יש אלהים. אין מילה אלהים אין על מה להגיד אין. יש מילה "סוכר". ויש סוכר. ולפעמים אין סוכר או חסר, אפילו לשנים ארוכות, אין זה אומר שאין דבר כזה סוכר. תמחוק את המילה סוכר מהמילון – תצטרך לקרוא לדבר הזה בשם אחר לא תקרא לו בשם הוא יעלם ולא ידעו ממנו. לפיכך עד שלא תעלם המילה הנכבדה הזאת משפת אנוש – יש אלוהים. הבלתי קיים אין לו אות ורמז וכל צורה של יצוג.

    ברור שאפשר לענות לאבא ולהגיד לו אז מה לגבי 'חד קרן' 'פיות' 'שילגיה' וכו, גם הם קיימים? ואז אענה במקומו את מה שאני משערת שיענה: כן, הם קיימים בדימיון האנושי וכל עוד הדימיון האנושי מסוגל להמציא דמויות אז הן קיימות. שילגיה, סינדרלה ושאר הנסיכות מהאגדות קיימות באופן מאוד מוחשי אצל מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם. כך גם ניתן לספוג את קיום אלוהים. אך עבורי אלוהים כן קיים מעבר לדמיון האנושי ולא בני אדם המציאו אותו. הוא היה שם לפניהם…

    קטע נוסף שנמצא ברשימת האהובים עלי במיוחד הוא קטע עם רוח חיובית ומלאת אופטימיות. בקטע זה, שפורסם בעבר, הוא כמו מנבא ימים טובים והוא מתאר מצב כל כך נעים שזה ממש מגרה לנסות לדמיין זאת. מה דעתכם?

    חזון לישראל – טיוטה ב' 

    הנה ימים באים ואנשים יאבּדו את הטעם שבבריחה, ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת. אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות, פתוחות למשא ומתן. כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו, וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל, ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן, ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותִרבה תחושת ההדדיות בין אנשים, שתעלה מעומק ההגדרות העצמיוֹת של היחידים, מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה והסכמה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים – כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה, שתוליד שמחה גדולה. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים לשוויון לאי-שוויון, לשוויון האי-שוויון, לאי-שוויון השוויון.

    מתוך הקטע הזה הוא מפתח וכותב קטע נוסף שנקרא שיוויון האי שיוויון.

    מה אגיד לכם, חגיגה. אין לי הגדרה אחרת.

    תמונת הפוסט היא הציור המרגש ששלח אלינו הצייר שי יוסף. עיבוד לצילום של רפי גולדמן. הצילום של עטיפת הספר 'עצמאי בשטח'

     

     

     

     

     

     

     

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 3 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השני: הסם הזה עדיין חוקי]

     

    תעשו יוגה, תעשו מדיטציה, כדאי לכם!

    איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
    אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

    הסיבה פשוטה:
    התרגלנו.
    מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
    לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
    אז לא ניתן לו כבוד?

    ניתן גם ניתן.

    השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:
    האדם הזה? מכוער.
    האשה הזו? מעצבנת.
    הממשלה הזאת? מושחתת.
    אני? שמן מדי.
    ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

    מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
    ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
    כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

    אז פלא שאנחנו בסטרס?!

    אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
    כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

    ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
    כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

    מהי מדיטציה?
    מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
    ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

    בהתחלה אנחנו נכנסים נדהמים לבית.
    האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
    אנחנו רואים את הבלאגן.
    בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
    האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
    "מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
    "רוצה שורה?"

    התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
    היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
    ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

    אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
    אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
    אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
    אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

    האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
    התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

    אני לא מגיב, לא זז. נושם.
    זה הבית שלי.

    האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

    הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

    "אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
    "מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

    אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
    יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
    אני חי.

    האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

    הנשימה היא הכינור שלי.
    האוויר הוא הקשת.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם ש
    אני כאן, הם
    אני כאן, ה
    אני כאן
    אני כא
    אני כ
    אני
    אנ
    א

    החדר נעלם.
    אני יכול לנוח.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    [לטור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
Close