סדנאות, קורסים, חוגים

  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

     

    אז ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יהיה גם צהרון! ונותרו בו מעט מקומות.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים לשם אנחנו עוברים בקרוב.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינה בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יהיו פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יהיה מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    בריכה
    בקיץ
    טרמפולינה ובעתיד קיר טיפוס
    מדורה ופיתות על הסאדג'

    יהיה מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    התפריט יהיה מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    בנוסף רואי, בן הזוג שלי ומורה פרטי למתמטיקה מעל 20 שנה,  הולך לשלב בצהרון מה שהוא קורא לו "נגיעה בחשבון" – הקניית מושגים בסיסיים בחשבון (מספר זוגי/אי זוגי, שברים, חיבור/חיסור/כפל/חילוק ועוד) דרך משחקים, הפעלות ויצירה. זאת במטרה לאפשר לילדים כשיתקלו במושגים האלו בעתיד, בסיס הבנה שבא ממקום מהנה, חיובי ומעניין שיאפשר להם ללמוד חשבון ומתמטיקה יותר בכיף. פעילות זאת תתקיים לילדים החל מגיל חמש שמעוניינים בה.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:30
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (יש פתרון לפסח וחנוכה)

    לעוד פרטים: גיל 054-2358883


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • Summer Kick-Start # 2 – סאמר קיק-סטארט 2!

    [יהלי שפהרד]

    היי אני יהלי שפהרד מכושר לחיים טובים.
    מאמנת כושר בחירה ומוסמכת ומנחת סדנאות לבישול ספורטיבי.

    רבים מאיתנו חיכו לאביב כדי להתחיל להיכנס לכושר ואז הגיע הפסח ושרפנו הרבה חמץ ומעט קלוריות.
    אבל זהו, הקיץ כבר כאן והגיע הזמן להתעורר משנת החורף… ובמידה ולא ישנתם בחורף וכן שמרתם על שגרת אימונים (כל הכבוד ושאפו ענק!) אז קחו את זה בתור זריקת רענון של אנרגיות קייציות 🙂 והיכרות עם המטבח הספורטיבי.

    ———————————————- (האירוע כבר התקיים, מוזמנים לבוא לשיעורים בסטודיו החדש) ———————————

    זה הזמן להתחיל ואם כבר להתחיל אז – ב-שבאנג!!!
    בכל הכוח, האנרגיה והשמחה – באירוע שייתן את הקיק-סטארט לקיץ חטוב 🙂 דינאמי 🙂 עסיסי ♥ ומלא אנרגיות.

    אחרי האירוע המהמם שהיה לנו לפני שנתיים החלטתי להרים את הכפפה שוב.

    אני מזמינה אתכם לאימון כושר סוחף, מרגש ומפתיע בחוף שדות-ים שעוד לא היה כמותו!!! ארוחת בוקר שתכלול את מיטב המטעמים שאני מלמדת להכין בסדנאות הבישול הספורטיבי והרצאה שתעשה לכם סדר באיך לבשל בריא ולאכול נכון.

    Summer Kick-Start # 2 – סאמר קיק-סטארט 2!

    שישי, 3 למאי,  ב-8:00 בבוקר בחוף שדות ים הדרומי

    נתחיל במשחק ספורטיבי שיגלוש לאימון כושר מטריף על חוף הים.
    אחרי האימון תוגש ארוחת בוקר בריאה וטעימה ♥ משלל מתכוני הבישול הספורטיבי והכל מעשה ידי…

    לאחר מכן תהיה הרצאה על בישול ספורטיבי ואוכל בריא בה תלמדו את 10 כללי הזהב לתזונה בריאה ובישול ספורטיבי.

    כמובן שנשכשך לנו במים, נכיר, נקשקש ונהנה.
    ובנוסף, כל המשתתפים יקבלו מתנה מגניבה!

    מעוניינים להשתתף באירוע הקיץ? סמסו את שמכם ל-052-5606827

    מחיר כרטיס: 60 ש״ח.

    אז אם באמת רציתם להתחיל סופסוף להיכנס לכושר, להתחיל לאכול יותר בריא… להוריד כמה ק"ג עודפים ולהרגיש חיוניים ומלאי אנרגיה… האירוע הזה הוא אחלה הזדמנות להתחיל!

    לדף האוונט בפייסבוק > 

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 3 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השני: הסם הזה עדיין חוקי]

     

    תעשו יוגה, תעשו מדיטציה, כדאי לכם!

    איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
    אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

    הסיבה פשוטה:
    התרגלנו.
    מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
    לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
    אז לא ניתן לו כבוד?

    ניתן גם ניתן.

    השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:
    האדם הזה? מכוער.
    האשה הזו? מעצבנת.
    הממשלה הזאת? מושחתת.
    אני? שמן מדי.
    ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

    מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
    ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
    כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

    אז פלא שאנחנו בסטרס?!

    אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
    כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

    ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
    כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

    מהי מדיטציה?
    מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
    ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

    בהתחלה אנחנו נכנסים נדהמים לבית.
    האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
    אנחנו רואים את הבלאגן.
    בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
    האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
    "מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
    "רוצה שורה?"

    התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
    היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
    ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

    אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
    אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
    אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
    אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

    האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
    התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

    אני לא מגיב, לא זז. נושם.
    זה הבית שלי.

    האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

    הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

    "אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
    "מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

    אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
    יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
    אני חי.

    האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

    הנשימה היא הכינור שלי.
    האוויר הוא הקשת.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם ש
    אני כאן, הם
    אני כאן, ה
    אני כאן
    אני כא
    אני כ
    אני
    אנ
    א

    החדר נעלם.
    אני יכול לנוח.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    [לטור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 1 – הטור של ניב דור כהן

     

    "אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
    בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

    טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות. סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

    הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

    זה לא היה כך תמיד.

    תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

    עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

    סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.
    מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ומאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".
    התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

    בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ופרהמהמסה יוגננדה.
    מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
    שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ושרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

    בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.
    מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

    תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.
    כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.
    הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.
    הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.
    ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.
    וסקס, כידוע, מוכר.

    השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.
    ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".
    השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
    אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

    בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.
    שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.
    הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.
    בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".
    בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

    ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

    אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
    כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.
    תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
    תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!
    הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

    תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.
    יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

    למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
    אין בזה גם צורך.
    המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.
    די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.
    השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר

    ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
    ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • אהבה היא לא רגש, היא בחירה

    אהבה היא טבעית, כולנו רוצים להיות אהובים, כולנו אוהבים לאהוב. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, כמו לנשום, זו פעולה לא רצונית שקורית מעצמה. האהבה הטבעית הזו, היא בסיס ההוויה שלנו, היא אינה תלויה בדבר ומופנית לכל אדם, חיה, צומח ומצב ללא אבחנה ובטוטאליות מוחלטת.

    תפישת האהבה שלנו היא כבר משהו אחר. תפישת האהבה שלנו ייחודית ומושפעת מנסיון העבר שלנו, מהפרשנות האישית שנתנו לחוויות חיינו ומהלמידות שלנו לאורך הדרך.

    תפישת האהבה היא אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו.

    אנו מגיעים לעולם כתינוקות שקבלת אהבה נראית להם מובנת מאליה וטבעית, ההזדהות עם האם (או עם הגורם המטפל בנו) היא באחדות מוחלטת. כתינוקות זכים, פעוטות וילדים אין לנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים של הבוגרים המטפלים בנו. הנטייה הטבעית שלנו, כשאנו לא מקבלים את שציפינו, היא להרגיש אשמה, פגימות וחוסר ראויות.

    כתינוקות, אנו משתמשים באמצעי תקשורת בסיסיים להביע את צרכינו ומשהצרכים האלה לא מקבלים מענה, הם נרשמים בנו כמשהו שעשינו לא בסדר, כמשהו שלא מגיע לנו. למשל, תינוק בוכה כשהוא רוצה אהבה, קירבה, חיבוק- והאם, שעושה ככל יכולתה, מספקת הכל ברמה הפרקטית אך לא יכולה באמת למלא את הצורך באהבה מוחלטת מסיבותיה שלה הנגזרות ממצבה הנפשי.

    אהבה, רגש, מה שביניהם

    ככל שאנו גדלים, הלמידות הללו הולכות ומעמיקות, מתרחבות מהשפעת הגורם המטפל ומושלכות על סביבת החיים שלנו. הנפש משחזרת, באופן לא מודע, מצבי חיים מוקדמים על מנת לייצר חווית תיקון. באופן זה היא מסמנת לנו את המקומות בתוכנו המבקשים ריפוי. לדוגמה, אם נבחרנו בין האחרונים לקבוצת משחק בגן או בבית ספר והרגשנו דחויים, אם קיבלנו הערה שנתפשה בעיננו כמעליבה מהמורה או מהורה והרגשנו לא מספיק טובים, נמשיך להרגיש ככה בכל זירה אחרת בחיינו.

    כל חוויה כזו מוסיפה נדבך פגיעות נוסף  למודעות שלנו. כל כאב כזה, כאמצעי הגנה, מגיב בלמידה התנהגותית שמאפשרת הימנעות ממפגש נוסף עם אותו כאב. כתוצאה מכך אנחנו מצמצמים ומצרים את חופש המחייה שלנו ונעשה הכל כדי לא להרגיש דחויים או לא מספיק טובים, גם אם זה פועל בניגוד לרצון הטבעי שלנו.

    אשמה ופחד הם הפכה של האהבה, למרות שבלתי אפשרי שיהיה הפך לאהבה, שהיא מקיפת כל ונצחית, בכל זאת- האשמה והפחד יוצרים מחסומים בתוכנו לאהבה, אשר בראה אותנו בדמות עצמה. באנו כאהבה טהורה שיודעת שהיא ראויה לאהבה ללא תנאי ולמדנו לצמצמם אותה, לצמצם את עצמנו, לצמצם את החופש שלנו להיות.

    בחיינו הבוגרים, מחסומים אלה באים לידי ביטוי בכל בחירה שאנו עושים, במודע או שלא.

    אנו מתחילים להיתקל בקשיים, לא מרוצים, לא מצליחים להשיג אושר ושלווה, שמחה פשוטה כבר לא נגישה לנו. אנו מחפשים עוד ועוד תחליפים שמרחיקים אותנו מעצמנו. כל מפגש עם העולם, נחווה דרך משקפי התפישה שלנו, המושפעים מכל מה שאמרנו לעצמנו שלא מגיע לנו, שלא מתאפשר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יפים, מוצלחים וכו…. כולנו מכירים את זה, לא?

    האהבה מקבלת צורה חדשה, היא הופכת להיות אהבה שתלויה בדבר. תלויה בצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו יפים, חכמים, נחשקים, רצויים ובעיקר מיוחדים יותר. אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו מתוך מחשבות המחסור האישי וכך אנו גם בוחרים את צעדינו בעולם. כל צעד כזה מטמיע את התפישה שאנחנו לא מספיק טובים, כל צמצום שכזה מזין את הכאב ובפנים, אנחנו מאמינים שאנחנו חסרים, פגיעים ולא ראויים.

     אבל האהבה הטבעית היא מקורנו, זוכרים?

    היא נמצאת שם כל הזמן, בתוכנו פנימה. ממתינה בסבלנות, ברכות, בעדינות- כדרכה של אהבה, היא מטיבה בחסד- לא בכח. ממתינה שנפנה אליה, נבקש את עזרתה, נפנה אליה את מודעותנו.

    לשם כך נדרש אימון, אימון השכל לראות אחרת, להטיל ספק בכל מה שגדלנו על ברכיו ובכל נסיון העבר שלנו. דרושה נכונות ונתינת אמון בדרך האחרת, בדרך האהבה. נדרשת המודעות ליכולת הבחירה החופשית שלנו, ליכולת לבחור באהבה. אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

    לבד זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, האגו האישי שלנו מפעיל מניפולציות מתוחכמות שמותאמות לכל דרך בה נלך. כשאנחנו ביחד, בשותפות, אנחנו מקבלים משוב, שיקוף, לומדים לאתר את הכאב הפנימי באמצעות העולם החיצוני ובעיקר מבינים שאהבה נחווית בביחד. רק ביחד אנחנו מגלים שהנתינה והקבלה אחת הן באהבה. רק ביחד אנחנו לומדים לסלוח על טעויות של אחרים ושל עצמנו כי אנחנו רוצים לאהוב.

    אהבה, אהבה עצמית, אהבה לזולת, אהבה לסביבה- הכל אותו דבר.

    אהבה היא מוחלטת לכל. ההצלחה כבר מובטחת, בואו נקצר את הזמן ונזכור, בכל רגע ובכל מצב, שמה שחשוב באמת, מה שעושה לנו טוב, מה שעושה אותנו הכי מאושרים, תמיד, הוא גילויים של אהבה. ניסים הם ביטויים של אהבה,  כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. הכוחות שלנו אדירים, הרצון שלנו, כשאנחנו מחוברים אליו, יכול לברוא יש מאין- "ניסים הם טבעיים, כשהם לא קורים זה אומר שמשהו השתבש".

    קורס בניסים מלמד אותנו מי אנחנו באמת.

    באמצעות תרגול יומיומי הוא מחזיר אותנו למקורנו, פותח את שכלנו לאהבה ומביא את השפעות האגו למודעותנו. כשאנחנו מודעים, יש לנו את היכולת לבחור (במקום לפעול על אוטומט). כשאנחנו מודעים אנחנו מחוברים לרצון הטבעי שלנו וכל כוחות היקום ועוצמת האהבה עומדים לצידנו. ככל שאנחנו מתרגלים יותר, התפישה משתנה, הראייה נהיית בהירה וקרובה יותר לאמת, החוויה נעימה הרבה יותר, השלום והשלווה נוכחים בנו,  האהבה הווה בכל היבטי חיינו, בתוכנו.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת, מלווה למודעות ומורה. הליווי האישי וההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • חוגי מוזיקה ופיתוח יצירתי לילדים בפרדס חנה – עידן ויצנר

    [עידן ויצנר]

     

    מוסיקה הייתה תמיד חלק מהחיים שלי. אני לא זוכר שום תקופה בחיי בה לא שרתי בקולי קולות והתמודדתי בעצם עם כל אתגר בחיי באמצעות המוסיקה. כשהייתי בן 8 והיה לי קשה, הייתי נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת ושר שם כאילו אף אחד לא שומע. ידעתי עמוק בפנים שזה העולם שלי ושלא משנה מה קורה, הוא תמיד יהיה שם בשבילי. ואת האמת? זה ממש כה עד היום.

    נעים מאוד, קוראים לי עידן ויצנר ואני זמר ויוצר ומורה למוסיקה לצעירים, ילדים ונוער. במהלך השבוע אני מלמד פיתוח קול, פסנתר וכתיבה, אבל אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם וממש מחכה להם הוא הזמן עם הילדים בחוגי המוסיקה. כבר אספר לכם על החוגים, אבל קודם אני רוצה לשתף אתכם באיך בעצם מוסיקה תורמת ועוזרת לכל מי שעוסק בה.

    יש כמה דברים מרכזיים שהעיסוק במוסיקה מביא איתו לכל ילד שמתנסה בה.

    אולי הדבר הראשון והחשוב ביותר היא שהעיסוק במוסיקה הוא פשוט כיף. כשהילד מחובר לדבר (ובינינו, רוב הילדים ממש אוהבים מוסיקה), הוא כל כך נהנה לנגן, לשיר, לזוז עם המוסיקה והחוויה הזאת תמיד תלווה אותו ותעשה לו טוב בכל פעם שהוא יעסוק בזה שוב.

    מעבר לזה, מוסיקה מאוד עוזרת לילד לתת ביטוי רגשי למה שהוא מרגיש. כבר בגילאים הקטנים, הוא יכול לבחור שיר שמתאר איך הוא מרגיש עכשיו, הוא יכול לנגן מנגינה שהוא אוהב שמביעה את השמחה שלו או את העצב. והזמן הזה שלו עם המוסיקה היא בדיוק המקום לתת ביטוי לכל דבר שרוצה לצאת החוצה.

    העיסוק במוסיקה מפתח מאוד את היכולות הקוגניטיביות של הילד. מוזיקה משלבת בצורה נפלאה את הרגש יחד עם יכולות החשיבה. הרבה מחקרים הראו באופן מובהק שילדים שעסקו במוסיקה בגיל צעיר גילו יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר בגיל מאוחר. אבל מי שעוסק במוסיקה לא באמת צריך את המחקרים האלה בשביל להבין מתוך היום יום שלו כמה העיסוק במוסיקה הוא רחב ותורם להבין תהליכים ודפוסי חשיבה גם בתחומים אחרים.

    העיסוק בנגינה מפתח גם את היכולות המוטוריות העדינות של הילד. אני יכול לתת לכם דוגמא מהחוגים שאני מעביר כשאני רואה את השיפור בילדים בני שנתיים וחצי וחמש ביכולת שלהם לנגן, להקיש על הקסילופון לדייק את התנועה המוטורית הנדרשת בשביל נגינה יותר ויותר משבוע לשבוע.

    בנוסף, מוסיקה מחברת בין אנשים וכשהילד מנגן יחד עם עוד חברים הוא לומד לשתף פעולה טוב ויותר, לחלוק, להקשיב, ולפתח מגוון כישורים חברתיים שחשוב לרכוש ומוסיקה היא הזדמנות מצוינת בשביל להתאמן עליהם.

    יש עוד הרבה יתרונות למוסיקה ולשמחתי כל ילד שזוכה לעסוק בה מרוויח מזה משמעותית.

    זכיתי לשוחח ולדבר על התרומות שיש למוסיקה ועל איך לעזור לילד שלכם להתמיד בחוג אותו הוא בוחר, בתוכנית הבוקר של מיכל ינאי "משפחה שכזאת". הנה הריאיון בו אני נותן את התשובות לשאלות האלו 😊

     

    אם גם הילד שלכם אוהב מוסיקה ואתם רוצים לתת לו להתנסות בנגינה, פיתוח השמיעה המוסיקלית, הכרת כלי התזמורת, פיתוח חוש הקצב ועוד… אתם מאוד מוזמנים להגיע למפגש ניסיון ולהצטרף לחוגי המוסיקה, אותם אני מעביר בעין שמר.

    קבוצת הבוקר מתקיימת בימי ראשון בשעה 10:30 ומיועדת לילדים מגיל שנתיים וחצי ועד ארבע.
    קבוצות הצהריים מתקיימות בימי חמישי.
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    וגילאי 4-6 בשעה 17:30

    רוצים לקבל עוד פרטים על החוגים ולהירשם למפגש היכרות?
    כנסו לקישור הזה >

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    ימי ראשון (קבוצת בוקר)
    גילאי 2.5-4 בשעה 10:30
    ימי חמישי
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30

     

     


    להגיב
  • קרוסלה – חוגי תנועה וריקוד לילדים בפרדס חנה – בשיטת דבי רומק

     

    שמי דבי,

    מזה 25 שנה, אני מלמדת חוגי מחול יצירתי לילדים בפרדס חנה-כרכור.
    נפלה בחלקי הזכות ללמד מאות ילדים ליצור ולרקוד ועל זה אני מודה.

    אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר מתוך המסע שלי למקום בו אני נמצאת היום.

    עוד כשגרתי בקנדה, בגיל צעיר, אהבתי מאוד לרקוד. אמא שלי, שזיהתה את זה, דאגה במשך הרבה שנים שאגיע לחוגי ריקוד (שאז לא היו כל כך נגישים ומוכרים..). כבר אז הרגשתי עמוק בתוך ליבי שהאהבה והשמחה שהתנועה והמחול מביאים עימם, ישאירו אותי קרוב לעולם הריקוד לעוד הרבה שנים. בשלב מאוחר יותר החלטתי ללמוד ריקוד באוניברסיטה ולמזלי גיליתי פרופסור שהייתה אחת מהמומחים המובילים בתחום המחול היצירתי לילדים.

    החלום שלי התגשם – הייתה לי הזדמנות לשלב בין שתי אהבות שלי!

    העמקתי בנושא המרתק של התפתחות הילד, במחלקה לפסיכולוגיה, באוניברסיטה.
    חידדתי את הכלים שלי כמורה במכללה להוראה, בכדי שאוכל ליצור מערך ייחודי לילדים, המאפשר אווירה חמה וידידותית לרקדנים ורקדניות צעירים וסביבה בה יש מקום לגיבוש יצירתיות.

    עשיתי עלייה לארץ מקנדה ולמדתי עברית כדי להמשיך לעסוק באהבה שלי ללמד ריקוד.

    הקמתי בפרדס חנה-כרכור את "לרקוד עם דבי" .

    במהלך המסע הכרתי את הדר כהן זמיר, הפועלת לצידי בארבע השנים האחרונות. היא למדה את שיטתי והפגינה יצירתיות ויכולות כוראוגרפיות ברורות שאפשרו את היווצרותו של קשר מיוחד עם הילדים והבטחה לעבודה עתידית ושותפות יצירתית, אמיצה ומרגשת.

    היום, ביחד עם הדר אנחנו מלמדות ילדים בגיל הרך וגילאי יסודי, באהבה רבה –

    ב"קרוסלה- בית ספר לריקוד"

    מקור שמו החדש של העסק "קרוסלה- בית ספר לריקוד", מגיע מן המוסד בו התמקצעתי "Carousel" באוניברסיטת Waterloo  בחניכתה של ד"ר רות פרידל, על פי גישתה המשלבת לימודי מחול יצירתי עם פסיכולוגיה התפתחותית.

    השיעורים בחוג מתמקדים בנושאים מתחלפים ומלווים במוסיקה, סיפורים, אביזרים ותמונות שנועדו לעורר את הילדים לחקור את הסביבה, עולם הדמיון, היצירה והביטוי של הרגשות שלהם כתגובה לנושאי השיעור. ניתן דגש על עבודה קבוצתית-שיתופית הכרוכה בפתרון קונפליקטים, ביקורת בונה וסובלנות.

    הקליקו להגדלה

    סגנונות הריקוד הם מחול יצירתי, בלט קלאסי, מחול מודרני.

    בכל שיעור, על פי השלב ההתפתחותי, נשמר איזון עדין, המאפשר לרקדנים והרקדניות הצעירים להגביר את יעילות התנועה, להרחיב את רפרטואר התנועות שלהם תוך טיפוח חופש היצירה.

    אנחנו מלמדות, בשיתוף עם המורה נהדרת, קטרי סייפולה כהן, בימי ראשון, שני, ורביעי.

    הגילאים: טרום חובה, גן חובה, כיתה א', כיתות ב'-ג', כיתות ד'-ו'.

    מזמינות את ילדכם ואתכם לבוא לרקוד איתנו.

    השיעורים מתקיימים ב: סטודיו "Judo for Life" סמטת ערער 1, פרדס חנה (ליד BIG)

    לפרטים נוספים והרשמה לשיעור נסיון:

    דבי- 052-5670792
    הדר- 054-3210811

    לדף הפייסבוק של "קרוסלה – בית ספר למחול" | שלחו לנו מייל

     


    להגיב
  • דיאלוג פתוח בישראל – שינוי מהותי בבריאות הנפש בארץ

    כניסה להדסטארט >

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    מי רוצה לדבר על שיגעון שירים את היד.
    דיכאון? אובדנות? פסיכוזה?

    לא אה?

    לא. אנחנו לא רוצים לדבר על זה. וגם לא לשמוע. וזה משונה מאד כי על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי אחד מכל ארבע מבוגרים במערב יחווה משבר נפשי שידרוש התערבות פסיכיאטרית ודיכאון זו המגפה השלישית בגודלה במערב.

    אז איך זה שאנחנו לא רוצים לדבר על זה? הרי אחד מארבע אומר שכל אחד מאיתנו נפגש עם הכאב הזה, והשאלה מהו ואיזה מין סיפור מסופר עליו זו שאלה חשובה מאד.

    הסיפור שאנחנו מספרים על מחלות נפש (שם גרוע. נפש? מה זה? זה מונח רפואי? ואם כבר מאמינים שיש נפש, זה מה שחולה? אותו יסוד נצחי שיש המאמינים בהישארותו או בגלגולו) – חשוב מאד. כי ההסבר שאנחנו נותנים לעצמנו על המהות של המשבר הזה מכתיב את דרכי ההתמודדות שלנו איתו, את הטיפול שאנחנו מציעים ואת התפיסה של האדם המתמודד את מה שעובר עליו.

    אנחנו חיים בתקופה בה המשברים הנפשיים עברו מדיקלזציה, הם יצאו מתחום סמכותו של איש הדת או השמאן, הם יצאו מתחום סמכותה של הפסיכותראפיה והם תחום סמכותו של הרופא. רופאים מערביים אמונים על טיפול במחלות שנמצאות בגוף בעזרת כדורים ולכן זה הטיפול המרכזי שאנחנו מציעים בישראל מרפאות, בתי חולים ותרופות.

    אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד פסיכיאטרים ולא נגד תרופות. יש לי פסיכיאטר נחמד מאד ותרופות הצילו את חיי בשלבים מסוימים. נגד מה אני? אני נגד פרוטוקול. אני נגד היותן של התרופות מענה מרכזי במקום כלי נוסף בארסנל התשובות שלנו.

    אני נגד התשובות המוחלטות על משהו שבסופו של דבר הוא מיסתורין.

    מדעי המוח לא פתרו את תעלומת המשברים הנפשיים. עוד לא נמצאה בדיקת הדם שתראה שאדם בדיכאון ואף אחד עוד לא הבין מה גורם לפסיכוזה.

    אובדן השאלות בתרבות שלנו הוא אחד הדברים המצערים, משום שאין דיאלוג אמיתי בלי היכולת לשאול שאלות. שאלת הטיפול, כן או לא תרופות, איזה ז'אנר של טיפול נפשי, התנהגותי או דינמי, כל הבחירות האלה צריכות לבוא רגע אחרי השאלה, מה קורה במערכת הגוף-נפש שלי?

    אבל לא בכל העולם זה המענה שניתן בשעת משבר.

    בפינלנד למשל פיתחו לפני 30 שנה גישה בשם דיאלוג פתוח. הגישה נשענת על הסתכלות מערכתית ורואה את המשבר מתוך הקשר רחב יותר ומתוך הבנה שהקהילה בה חי האדם היא מקור כח לחצוב מימנו פתרונות למשבר.

    הגישה מציעה שיח של ריבוי קולות, גם עם כל הקולות שנמצאים באדם וגם עם כל הקולות של האנשים שהוא אוהב. הגישה נשענת על סבילות לאי ודאות, למצב בו אני המטפל לא יודע את הפתרון מראש אלא יוצא למסע חקר עם כל אדם אחרי המשבר הפרטי שלו.

    לגישה הצלחות יוצאות דופן במחקרים, היא הורידה את אחוזי האשפוז ואת כמויות התרופות. 70 אחוז מהאנשים שטופלו בה בהתקף פסיכוטי ראשון לא חזרו למערכת בריאות הנפש (!).
    ויותר מכל, היא שנתה לחלוטין את החוויה של מטופלים, בני משפחה ומטפלים כלפי תהליך ההתערבות לחוויה הומאנית, מכבדת, וטרנספורמטיבית.

    יש תנועה מבורכת בבריאות הנפש בישראל בשנתיים האחרונות. הבתים המאזנים (חלופות האשפוז) שנפתחו מראים לנו אופק חדש, אולם הם עדיין צעד אחרי הישארות האדם בקהילה.

    בימים אלו עו"ס איתי קנדר וחבריו בדיאלוג פתוח ישראל מגייסים מימון המון להבאת ההכשרה למטפלים לארץ הכשרה כזו תשתית דור של מטפלים שיוכל לתת מענה חדשני למשברים נפשיים בקהילה.

    כולנו צריכים לשאול את עצמנו איזה טיפול אנחנו רוצים לקבל אם נקלע למשבר, איזה טיפול אנחנו רוצים עבור יקירנו ,כי אחד לארבע זה לא משהו שקורה אי שם. זה משהו שצריך להעסיק אותנו.

    כניסה להדסטארט >

    (התמונה בגוף הטקסט: שיר מתוך האנתולוגיה "בקצה הנפש" אחת התשורות המוצעות בהדסטארט של דיאלוג פתוח)


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (11) – הטור של לילה חפר

    [לטור הקודם – מכרכרת עם המתמודדים – הרהורים כלליים על סדרת המפגשים]

     

    האם קהילה יכולה ליצור פסטיבל שלם ללא מפיק, ללא אוצר ובלי כסף בשום צורה?

    אם הקהילה הזו היא קהילת פרדס חנה-כרכור היא כנראה תרצה לנסות.
    ההשערה הזו תיבדק בחודש נובמבר במושבה שלנו במסגרת פסטיבל דרך הנדיב.

    מבט באתר כבר מספר על הצלחה. סוף שבוע שלם של אירועים יצירתיים משלל סוגים החל במוסיקה, תיאטרון ופרפורמנס ועד סיור לילה בבית הקברות הישן לאור עששיות ואפילו חתונה קהילתית!
    127 אירועים נרשמו באתר, שפע לא יאמן שהיה תגובה לקריאה שהוציאה קבוצה שמכנה את עצמה "אחוות הטבעת".
    הקבוצה קבעה את חלון הזמן, 22-23-24.11.18 ויצאה לקהילה בקריאה להעלות לאתר חלומות שהם היו רוצים לחלוק בנדיבות עם אחרים. וזהו. מקום בזמן, מקום ברחב הדיגיטלי לתקשר בו כשפרפר מרפרפף בכנפיו במושבה שלנו אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יגמר.

    תהיתי מה גורם לאנשים מבוגרים, עסוקים ורציניים לצלול להפקה של פסטיבל שלא מעורב בו כסף, אין תהילה, אבל יש עשרות שעות עבודה מאחורי הקלעים?

    גיא לב: ההבנה שבתור מבוגר אחראי, אתה מבין שיש לך אחריות גם על הסביבה שלך ויכולת להשפיע עליה. אנחנו אחראים ליצירת הסביבה שבה אנחנו רוצים לחיות.

    טימור סלומון שדה: זו בכלל לא המבוגרת! זו הילדה שבתוכי שמבקשת להביא לעולם המבוגרים קצת יותר כלים פשוטים: החזקת ידיים, עיניים בורקות ומרחב לא שיפוטי לשחק בו ולהיות בו יחד

    עירית רותם: בתור מי שמשתדלת לעצב את המרחב בה אני חיה כך שיתאים לי יותר, שיהיה יותר מעניין, צבעוני וחי, הפסטיבל הזה הוא הדרך לגרום לאנשים אחרים להבין את היכולת שלהם להיות משתתפים פעילים במרחב. הביטוי השחוק של "היה אתה השינוי שאתה רוצה לגרום בעולם". ומכיוון אחר: איזה כייף לייצר מסביבנו לונה פארק ענקי בו כולם יכולים לשחק.

    חמוטל ארבל: כי זה נראה לי פסטיבל מעיף שממש בא לי שיהיה לנו אותו!

    אילן שריף: כי בא לי לעשות דברים עם אנשים שמדברים ככה.

    האמת. הטיעון האחרון ממש תפס אותי. גם לי מתחשק לבלות זמן עם אנשים שמדברים ככה, שחושבים ככה ושמבטאים את זה בעשייה
    ובאמת, עוד לגמרי אפשר להצטרף לעשייה הזו.

    האחווה יצרה מודל עבודה על הפסטיבל, מתנדבים מהקהילה יגויסו להפעיל אותו מתוך עיקרון של אחריות משותפת והובלה משותפת על ידי חברי הקהילה. בפסטיבל משתמשים במושג "הצעת-ביצעת" וגם בעקרון "האחריות האישית" שני העקרונות האלה יוצרים פעולה משותפת. למרות שפסטיבלים לא "אמורים" להתנהל כך, למעשה אין מנהל שמחליט אלא יצירה משותפת שמתהווה תוך כדי תנועה. עוד דרושות ידיים רבות לימי הפסטיבל כדי שהוא יתממש במלוא הפוטנציאל שלו. ואם אתם רוצים להצטרף לצוות המופלא הזה כתבו להם הודעה לדף הפייסבוק דרך הנדיב >

    העקרון ההרפתקני ביותר הוא "כסף לא מחליף ידיים" כל מה שיקרה יוכל לקרות רק אם מישהו יבחר לתת אותו. הרעיון מאתגר גם את היוצרים המקצועיים שיכולים להשתמש בפסטיבל לא כאל אירוע שמביא הכנסות אלא כאל אירוע של קשר עם קהל, של התנסות בחומרים חדשים ומפגש הדדי ויצירתי.

    הפסטיבל יתקיים גם בבתים פרטיים של תושבים שנדבו את ביתם וגם במבנים ציבוריים ובתמיכת מועצת פרדס חנה כרכור.

    הפסטיבל שמצטייר לאיטו מתוך מארג האירועים יהיה צבעוני ומגוון ביותר ויכיל אירועי קולנוע, מוסיקה, קרקס, הרצאות במגוון נושאים, סדנאות ואירועי רחוב.

    בתקופה שבה בדידות הוכרזה כמחלת העשור מבורך ומסקרן לראות התגייסות קהילתית לברוא ביחד יצירה שכל הרווח ממנה הוא העונג שביצירה עצמה ובמפגש האנושי שנוצר במהלכה, בין אנשים ובין קבוצות שונות בקהילה.

    כל שנותר לכם הוא לשריין את התאריכים ולבוא לחגוג ביחד עם הנדיבים והנדיבות של הישוב המיוחד הזה, לבוא ולקבל את כל השפע היצירתי שמוענק שם לאורך שלשת הימים של פסטיבל דרך הנדיב. חפשו את הפרח הורוד!

    לתוכניה המלאה היכנסו לאתר >

     

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • כישוף אפריקאי בבית בנגורה, מוצ"ש, 27.10

    כישוף אפריקאי – בביצוע להקת בנגורה

    בית בנגורה- מופע סטודיו. רח' המושב 44, כרכור.

    מוצ'ש 27.10.18 בשעה 20:30

     

    יצירת מחול מקורית החוצה את גבולות הדמיון וחודרת לתוך עולם המיסטיקה האפריקאית המסקרנת בצורה עזת ביטוי, ריקוד אפריקאי – מודרני ומוסיקה חיה שנעה בין מלודיות קסומות ושקטות לבין תופים במקצבים מלאי עוצמה של אפריקה המערבית.
    בלב המופע מתגלה סצנת דיבוק וגירוש שדים כפי שהוא מתנהל באפריקה – עם תופים ובהשפעתם.

    מופע אנרגטי ומסעיר חושים בתלבושות מרהיבות אשר ימלא את הצופה בסקרנות, מתח, התפרקות לתוך שמחה ואנרגיה משחררת  במסע למחוזות מופלאים.

    מתופפים: סבולה ורחל בנגורה, מיכאל נגב , טל חממי , גל קציר
    רקדנים : גילי זינגר, רונה בר און, שחר אלוש, מירב ארווס, תמר אלמו.

    על היוצרים: סבולה ורחל בנגורה – זוג אמנים יוצרים, הוא אפריקאי והיא ישראלית. הזוג מנהל יחד את הלהקה היחידה בתחום בישראל. הלהקה העלתה במשך למעלה מעשור מגוון יצירות מחול מקוריות ואמנותיות ומעניקה השראה לכל אדם אשר הקצב והתנועה בנפשו.
    סולן ומנהל הלהקה-סבולה בנגורה הוא מלחין ומתופף וירטואוז מגינאה קונקרי שבמערב אפריקה. חבר באקו'ם.
    כוריאוגרפיה ובימוי: רחל בנגורה.
    תלבושות: רחל בנגורה.

    לאתר הלהקה >

    לפרטים רחל: 04-6373966, 054-5715489


    להגיב
  • היה אתה השינוי – קורס בניסים עם אפרת אביטל

    מהטמה גנדי אמר ״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
    קורס בניסים אומר שהעולם החיצוני לא באמת קיים, הוא אינו אלא השתקפות של העולם הפנימי.

    שינוי ממשי אנחנו יכולים ליצור רק בעצמנו על עצמנו.

    כל שינוי בנו, משפיע באופן ישיר ואותנטי גם על כל הסובבים אותנו ועל סביבתנו. זוהי בשורה משחררת. כשנבין איך אנחנו פועלים, נהיה מודעים לבחירה החופשית שלנו, ננקה את הבלבול וההרגלים האוטומטים דרכם אנו מפרשים את המציאות ונוכל להכיר באמת היחידה לגבי עצמנו.

    האמת היא פשוטה: אנחנו אוהבים לאהוב, הדבר שאנו הכי כמהים לו הוא אהבה. הדרך היחידה בה אנו מרגישים את היותנו אהבה היא כשאנחנו אוהבים.

    האמת אומרת שאנחנו אהבה, מקיפת כל, בלתי פגיעה, פשוטה ונוכחת.

    שדווקא ההגנות, התדמית, ההדחקות וההתנתקות פוגעים בנו ולא משרתים אותנו. המרדף אחרי השוואות, תחרותיות והישגיות מעכבים את הצלחתו, שופטים וצולבים אותנו על מזבח הקורבנות.

    כשאנחנו אוהבים אנחנו מקבלים אהבה. אנחנו אוהבים לקבל אהבה, ככה אנחנו מרגישים שלמים, טובים, ראויים.

    הדרך היחידה לקבל אהבה היא לתת אהבה מתוך אהבה.

    לא מתוך פחד ותחושה שלא מגיע לנו ואנחנו צריכים להוכיח את עצמנו, לא מתוך הצורך לפוגג את הבדידות. נהפוך הוא. דווקא מתוך חווית האחדות, מתוך ההבנה שכולנו בני אדם וכולנו מחפשים אחרי הדבר היחיד לו אנו זקוקים באמת: אהבה.

    כשאנחנו באהבה אנחנו:

    • בטוחים בעצמנו.
    •  נוכחים בכאן ועכשיו (כי הוא נעים לנו).
    • עוצמתיים וחווים את העוצמה שלנו.
    •  בלב פתוח המקבל את הזולת בסלחנות ובעדינות, ומלמד אותנו לנהוג כך גם כלפי עצמנו.
    •  אנחנו סולחים במקום לשפוט.
    •  העולם נראה יפה ונעים יותר.
    •  אין גבול ליכולת שלנו, לאמונה שלנו בעצמנו ולתחושת המסוגלות שלנו.

    קורס בניסים מלמד שניסים הם ביטויים של אהבה. ניסים הם טבעיים, קורים כל הזמן, אלא שלרוב אנו לא מודעים להם, שוכחים לייחס להם את החשיבות ולהבין את המסר שבאו להזכיר לנו.

    ניסים משנים את העולם, בכך שהם מביאים לו אהבה. אהבה תמיד מנצחת פחד כי היא מקיפת כל. הניסים מתחוללים באמצעותנו, בזכות הבחירה החופשית שלנו, באופן מודע, כל רגע מחדש, לאהוב.

    רוצים לשנות את העולם? לראות עולם טוב יותר, נעים יותר, אוהב יותר?

    כולנו רוצים אותו דבר ואם כל אחד ישנה את עצמו, ביחד,כולנו, נשנה את העולם. זה בשכל שלנו, הבחירה היא שלנו, כל רגע מחדש. אף אחד לא יכול לעשות זאת עבורנו, רק אנחנו יכולים לבחור להשתנות. בואו נהיה אנחנו השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם ואז נגלה שהעולם, כפי שאנחנו רואים אותו היום,הוא בסה"כ אשליה חסרת משמעות.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת ומורה. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

     

    ערב מבוא חינם יתקיים בבנימינה, ביום ג' ה-16.10.2018, בשעות 18:30-21:30

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • חוגי מוסיקה לילדים בפרדס חנה – עם עידן ויצנר

    כשהייתי ילד אהבתי לשיר. כמו כל הסיפורים הכי קלישאתיים, הייתי סוגר את הדלת, מבודד את עצמי מהעולם ושר בקולי קולות במשך שעות. הרגשתי שם, בחדר הזה, שיש לי כל מה שאני צריך. ולרגעים רבים גם היום, כשאני עם עצמי או על במה ואני פשוט שר, אני מרגיש ממש ככה. כמו הילד הזה שמוסיקה תמיד הייתה כל העולם שלו. כמו הילד הזה שהרגיש שדרך השירה הוא מוציא כל מה שיש לו ונותן לו מקום בעולם.

    מהמקום הזה אני מלמד מוסיקה ילדים, צעירים ונוער. אני מלמד אותם לשיר, לכתוב, לנגן ולהבין מוסיקה טוב יותר. אני חושב שיש כוח מאוד גדול ללמד מוסיקה כשאתה חי את הצד האמנותי שבה, כשאתה כותב, שר ויוצר בעצמך. ואני חושב שכבר מגיל קטן ילדים יכולים להרגיש את האהבה הגדולה הזאת ולספוג אותה לתוכם ולהידבק, אם היא באמת נמצאת שם גם אצלם. לשמחתי עדיין לא פגשתי ילד שלא אוהב מוסיקה…

    את הרעיון לחוגי המוסיקה לילדים פיתחתי מתוך הרצון להנגיש אותה לילדים קטנים ולחשוף אותם אליה מגיל צעיר. החשיפה למוסיקה מגיל צעיר תורמת בכל כך הרבה רמות ועוזרת לכל ילד ברבדים אחרים בעצמו. העיסוק במוסיקה מגיל צעיר עוזר לילדים לפתח את הביטחון שלהם בעצמם, לשפר את היכולות הקוגנטיביות שלהם ואת המוטוריקה העדינה, לעבוד בקבוצה, לחוות חווית למידה מתוך עניין והנאה, לתת הרבה מקום לרגשות ולתחושות, לפתח את הדמיון ועוד כל כך הרבה. אין כמעט תחום שמוסיקה לא נוגעת בו ואני חושב שזה מה שהכי יפה בה.

    בחוגי המוסיקה לילדים אני מאפשר להם מרחב להתנסות בנגינה על כלי נגינה שונים, לתופף, לשיר, לזוז, לרקוד ולהתחיל להבין את השפה המוסיקלית, כל אחד בהתאם ליכולותיו וגילו. ללמוד תווים, לדעת מהם כלי התזמורת ואפילו להכיר מלחינים שונים מתקופות שונות בהיסטוריה. את כל זה אנחנו לומדים מתוך חוויה, משחק וחזרתיות שמאפשרת לילד ללמוד בלי להרגיש שהוא לומד. הילדים בחוגים לומדים לכתוב מוסיקה משל עצמם כבר במפגש הראשון ונהנים מהמפגש החברתי עם ילדים אחרים. המטרה שלי הוא ליצור חוג שהילד ישמח לחזור אליו בכל שבוע מחדש ובינינו, לחזור להרגיש שוב ילד בעצמי בכל פעם מחדש יחד איתם.

    אם אתם רוצים לקבל יותר פרטים על החוגים שמתקיימים בקיבוץ עין שמר ולהגיע למפגש היכרות עם החוג ואיתי, אתם מוזמנים לפנות אלי, בטלפון, מייל או פייסבוק או ללחוץ על הקישור שכאן, להשאיר את הפרטים שלכם ולקבל את כל המידע שאתם צריכים.

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    מפגשי ההיכרות הקרובים יתקיימו בעין שמר:
    יום חמישי – 25.10.18
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30
    יום ראשון – 28.10.18 (קבוצת בוקר)
    גילאי 3-4 בשעה 10:30

    מאוד אשמח לפגוש אתכם ואת הילדים שלכם ולחשוף אותם לעושר מוסיקלי, שאני בטוח שיתרום לכל אחד מהם בדרכו, יביא לו משהו חדש לחיים ומתנה שילד בכל גיל היה שמח לקבל.

    בוידאו שכאן, תוכלו לצפות בתגובה של עינת וילף, אמא לנינה בת הארבע, אותה לימדתי מוסיקה לגיל הרך ומשם בעצם הכל התחיל…


    להגיב
  • שיפור השימוש היעיל בגוף דרך אימוני כושר

     

    האדם הוא יצור שמסתגל ומתרגל למה שהחיים מביאים לו – לשינויים גופנייים ונפשיים, גם חיוביים וגם שליליים ובאופן טבעי לומד איך להמשיך בשגרה היום יומית.  זה נכון לגבי כל האספקטים של האדם.
    לדוגמא המיינד – אדם שחיי חיים עמוסים ולחוצים רגיל לחיות בסף מתח גבוה ולתפקד רגיל. קח את אותו אדם ותן לו חיים שלווים, בהתחלה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו והתת-מודע ינסה למצוא דרכים להכניס את הלחץ המוכר חזרה לחייו. בסופו של דבר אם אותו אדם יתאמן בהתמדה על קבלת השלווה שנכנסה לחייו יש לו את היכולת להתמזג איתה ולחיות חיים שלווים.

    גם לחוש הטעם יש נטייה כזאת. קחו לדוגמא אדם שאוכל מאוד מלוח, מאלה שמוסיפים מלח עוד לפני שטעמו את האוכל (הרגל נוראי עקב כך שמלח הורג יותר אנשים מאלו שמתים מסמים קשים). אם אותו אדם יתחיל דיאטה נטולת מלח, בהתחלה הוא לא יחוש שום טעם והאוכל ירגיש לו תפל ולא טעים, אבל אחרי התמדה מספקת בדיאטה הוא יתרגל, ואם אז תיתן לו לטעום אוכל עם כמות המלח שהיה רגיל אליה בעבר לא יוכל לטעום שום טעם אחר מלבד המלח.

    כך גם הגוף מתרגל.

    בתור מאמנת כושר אני אני שמה דגש על יציבה נכונה ותנועה תקינה ויעילה ואני רוצה לבחון אתכם יחד את האספקט הפיזיולוגי והתנועתי של שלד, רקמות רכות ומערכת העצבים.

    אני שומעת הרבה (גברים בעיקר) אומרים לי שאין להם צורך באימוני כושר מכיוון שהם כבר מוציאים הרבה אנרגיה בעבודות פיזיות כאלה ואחרות. הם מרימים, סוחבים, בונים או חופרים רוב היום – ואמורים להיות בכושר עם גוף חזק פיזית, אבל לפעמים דווקא הם סובלים מכאבים כרונים במפרקים ומיציבה לקויה.

    זוהי חשיבה מוטעית מכיוון שבעבודה שלא כמו באימון ממוקד וספציפי, אין שימוש מאוזן בשרירים, מה שלרוב גורם להרבה פיצויים תנועתיים ונגמר בכאבים כרונים שנובעים מיציבה לא נכונה. לליקוי יציבה זה והפיצויים התנועתיים שגורם יתווספו לרוב גם תסמינים של כאבים בצוואר שיכולים גם להתפתח לכאבי ראש  (מגרנות), כאבי גב ודלקות כרוניות בכתפיים.

    אישה שבילדותה התפחה בגיל צעיר וגידלה די מוקדם זוג שדיים לרוב תסגל לעצמה עמידה כפופה קדימנית וכתפיים שמונחות ברוטציה פנימה, מה שבשפה המקצועית נקרא כיפוזיס. מצב זה עלול ללוות אותה כל החיים ולהמשיך להסתבך, כי הגוף יסגל לעצמו ליקויי יציבה נוספים כדי לפצות. לדוגמא, כשהחלק העליון של הגוף נוטה בכפיפה קדימה, הגוף לרוב ינסה לאזן את שיווי המשקל ויקח את הגב לאחור, פעולה שתגרום לרוב להבאת האגן קדימה מדי, כך שבגיל הזהב או אפילו לפני, היא כבר תעמוד כמו סימן שאלה. ליקוי יציבה זה שכיח מאוד גם אצל נשים וגברים יחד ויכול להיווצר גם אצל אנשים עם בעיה מבנית מולדת, או אנשים שגבהו מאוד מהר.

    מעבר לכך, מכיוון שפעם היינו מהלכים על ארבע, מטפסים על עצים ומשתמשים הרבה בשרירי הגב, היום אנחנו מהלכים על שניים והרבה מהיום עסוקים בפעולות סטטיות לרוב בישיבה כגון נהיגה, עבודה על מחשב,  צפיה בטלוויזיה או במסכי הטלפון וכו…

    הדרך הטובה ביותר לפתור באמת ליקויי יציבה אלה ולהימנע בכאבי מפרקים ודלקות כרוניות בשרירים, היא דרך החדרת מודעות לגוף, על ידי התמדה באימון כושר ספציפי שמתמקד בהשוואת כוח השרירים והאלסטיות שלהם והגדלת טווחי התנועה של המפרקים השרירים.

    אלה הם הדברים שאני בתור מאמנת כושר שמה עליהם את הדגש הגדול ביותר באמונים שלי.

    ואני מזמינה אותך לבוא ולראות איזה פלאים ואיזה שיפור ניתן להשיג בעזרת אימוני כושר ממוקדים.

    השיעורים מתקיימים בהנחית יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness.

    לשאלות, פרטים נוספים והרשמה חייגו: 052-5606827

    האתר של יהלי: www.yalyfitness.com


    להגיב
  • מתחת לפנס 6 חול המועד סוכות 25-26/9/18

     

    לא יאמן. חלפו 6 שנים מאז שעתר העלה את הרעיון הראשוני אי אז ב 2013. והנה אנחנו כבר במתחת לפנס 6.

    מתחת לפנס – פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב

    25-26 ספטמבר 2018 לילהיוםלילה

    חול המועד סוכות בגבעת חביבה

    הופעות, מיצגי אמנות, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיח ועוד…
    במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בסביבה מופלאה שהכל יכול להתרחש בה.
    הכניסה חופשית!

    השנה חידוש! קמפינג במחיר סמלי / חדרים ללינה בתשלום! להזמנות טל: 052-5809838
    פרטים ומחירים באתר.
    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    • מוזמנים לעקוב אחר סיפור הפסטיבל המתהווה ב:
    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >

    לילהיוםלילה: התכנית שבין הפנסים…

    שלישי 25.9

    גולדמן בראדרס בהופעה
    18:30-19:30
    במה המרכזית.

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    Betty bears בהופעה – סווינג אמריקאי מקפיץ!
    22:00-23:00
    במה מרכזית.

    מעגלי דבקה עם סאעד דראוושה
    23:00-24:00

    אפשר להישאר לישון בגבעה, מחר מחכה לנו יום פנטסטי!
    ——————————

    יום רביעי 26.9

    בוקר

    מתחילים מוקדם בבוקר, באיזי.. הצ'אי שופ פתוח.. תבחרו לכם מה בא – ליצור, לנוע, לשוטט, לצייר, סתם לנוח באיזו פינה ולכתוב.. אכול צהריים בחדר האוכל (חמגשיות!).

    כאן ואתה – מדיטציית ציור משותפת- עמית שפירא.
    07:00-10:00 על הדשא הגדול.

    חילוץ שירה מהחיים. סדנת כתיבה בהנחיית נועה ברקת.
    10:00-11:30 במרכז האמנות המשותף.

    אמנות רחובשלום או להתראות? ציור קיר ענקי עם מנחים מתכנית "אתגרים" לאמנות רחוב.
    10:00-16:00 סוכה לשלום

    בין פאן לפנאן – סדנת ערבית מדוברת עם גלית קלנר
    שלושה שיעורים: 10:00, 11:30, 13:00 בספריות
    משך השיעור: 45 דקות. רב גילאי

    המעבדה ליצירה קהילתית חוקרת – התכנסות ופתיחה. ניסוי חברתי משותף לאורך היום.
    11:00-12:00 בחדר האוכל

    רודא – הסרט. מקומו של האמן בקהילה
    שלוש הקרנות: 11:00, 13:00, 16:00
    באולם ארכיון יד יערי, קומת הקרקע

    צהריים

    12:00-13:00

    אמנות לאור יום – סיור במיצבי הפנס עם עתר גבע, היזם ואוצר "מתחת לפנס"
    12:00-13:00 ברחבי הגבעה. נפגשים בבמה המרכזית ומשם יוצאים לסיור.

    שיח תרבויות – קאדי, רב וכומר מתארחים בסוכה לשלום
    12:00-13:30 הסוכה לשלום

    מפגשים עם אמנים מהפנסנועה רוזן, שרון גלזברג, יפעת טריינין ליסאי, יובל דניאלי, הדס גרטמן ולילך צפרוני.
    13:00-14:00 בחדר האוכל

    אמנות או אומנות – סדנת הדפס רב גילאית – עם משה רואס ובוגרי קורס הדפס
    13:00-15:00 במרכז האמנות המשותף

    אחה"צ

    שפת הראפ – סדנת ביטוי עם נטע ויינר סולן סיסטם עלי
    14:30-16:00 על הדשא הגדול

    לעצם העניין – סדנת לימוד ותנועה עם עדי שילדן
    14:30-16:00 ליד הבמה המרכזית

    סיפורי מקום – הקיבוץ כמקרה בוחן שיתופי. עם מוקי צור ועדי רוזן.
    14:30-16:00 ארכיון יד יערי. (לאחר השיח יוקרן הסרט "רודא")

    יאיר גרבוז – שיח אמן בתערוכה. מנחה: עתר גבע
    15:00-16:30 במרכז האמנות המשותף.

    תנועת הלהקה – ריו אביירטו: ריקוד אנושי יוצר עם ענת לידרור, אסטרז'ה גורביץ' ומנחות ריו אביירטו.
    16:00-17:30 הדשא הגדול

    על כנפי הדמיון – סדנת צילום עם טל בדרק
    16:00-17:30 ליד הבמה המרכזית

    ציפור החופש / עספור אל חורייה – מופע סיפור תיאטרון דו לשוני לילדים עם נילי ספרילי
    17:30-18:30 במה מרכזית

    קפה עולם – המעבדה ליצירה קהילתית – שיחה ותודעה – סיכום ניסוי
    עם שני מרצ'בסקי מובילת המסלול.
    17:30-18:30 בחדר האוכל

    כותבים חברה משותפת
    ערב כותבים על חברה משותפת
    18:00-19:30 בספריה החדשה

    כאן קול השלום
    מאיה יוהנה ויוצרים שרים עשור לאייבי נתן
    18:30-19:30 הבמה המרכזית

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    שפות אחיות -סדנת מושגים בתנועה עם אלכסנדרה זלסב
    20:00-21:00 הספריות.

    אומרים אהבה יש בעולם – ערב שירת אהבה בעברית ובערבית
    20:30-21:30 בכיפה הגיאודזית של מכינת חביבה רייק

    פול טראנק בהופעה
    22:00-23:00 במה מרכזית

    אפטר פארטי מסיבת חופש
    23:00-24:00 במה מרכזית

    תערוכות פתוחות במהלך כל הפסטיבל:

    • יאיר גרבוז – גלריית השלום, מרכז האמנות המשותף
    • שאול קנז – הספריה הישנה
    • זוזו כבר – גלריית זוזו חוגגת שנה
    • הדפס מהשטח – כיתת אמנות, מרכז האמנות המשותף.

    להת!

    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >


    להגיב
Close