סדנאות, קורסים, חוגים

  • צ'אקרת הכתיבה (9) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השמיני – תראו לי, אל תספרו לי…]

     

    לפני כמה ימים פגשתי חברה באיזו מסיבת רגאיי,
    היא עמדה עם בירה ביד, קייצית ומחויכת ואיך שקלטה אותי מרחוק,
    פילסה דרכה בין ים הראסטות ובפניה מסר מרגש.

    היא אמרה: "את חייבת להקשיב לזה, שלי! אני חוזרת ממאלטה, פשוט המקום הכי מדהים בעולם ויש שם אי. אי פרטי, שמשפחה גרה בה והם משכירים את הבית שלהם על האי הפרטי שלהם למשפחות או אנשים בודדים ותתארי לך איך זה לכתוב שם. איך זה לשבת שבוע ולכתוב על אי בודד, שלך, מסביב רק ים וים.. בטח ההשראה נשפכת בגאלונים".
    אמרתי לה: "מותק! אני כותבת בזמן שאני הופכת חביתה, אני כותבת תוך כדי קיפול כביסה, אני כותבת ביחד עם המדיח כלים, אני כותבת עם הרעש של הטלוויזיה של הילדים, אלוהים! איך מגיעים לאי הזה?!".

    והשיחה הקטנה הזאת, עם רעשי הרגאיי מסביב וקפיצות הראסטות והבירה סיכמה בערך את הדיון שהיה לנו בסדנת הכתיבה, בדיוק באותו שבוע.

    דיון על השראה.

    ההשראה החמקמקה הזאת, כמו דג בלי קשקשים, שאי אפשר לתפוס אותה וכמה אנחנו מייחלים אליה.
    ואני תמיד אומרת לתלמידים שלי, שההשראה נמצאת בכל מקום.
    ואני גם אומרת שלא בונים עליה, שכתיבה היא עבודה בדיוק כמו עריכת דין, נגרות, רפואה וציור.
    זו אומנות ויכולות שיש להתאמן עליהם, יום-יום, להקצות כמה שעות לכך, להתמיד, לעבור את העליות המשכרות והירידות הכואבות ושוב ושוב ושוב – לכל החיים.

    וכשההשראה נחה – הכי מגניב בעולם.
    וכשהיא לא- זה הזמן לעבוד ולעבוד קשה.

    איך אמרה המורה לידיה אז באייטיז בסדרה האלמותית "תהילה"?
    "אתם רוצים תהילה? ובכן, זה עולה, ובדיוק עכשיו אתם מתחילים לשלם- בזיעה!"
    כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, הרבה יותר טוב, אבל הבנתם את הרעיון.

    זיעה.
    גם בכתיבה, עם החביתה, הכביסה, המדיח, והרעש של הטלוויזיה של הילדים.
    אי בודד במאלטה לא יביא השראה, אבל זה בהחלט יהיה כייף, יעשה שקט בראש, ייתן זוויות חדשות לסיפורים ישנים ורעיונות חדשים בכלל.
    כן, אי בודד במאלטה בהחלט יאוורר את השגרה ויצרוב חוויה חדשה בתאים שלכם,
    אבל החיים הם לא אי בודד.
    לא במאלטה, לא בקריביים ולא באוקיינוס השקט.

    החיים הם חביתה. (אל תעשו מזה סטיקר לאוטו) ואנחנו כותבים דרך החיים, עם החיים ואת החיים.
    האידיאל הוא חביתה במאלטה, גם וגם, ככה וככה , המדיח, הכביסה, החביתה והאי הבודד עם ים , ים וים מסביב.

    אבל אם תשימו לב, תפתחו את הקשב הפנימי, והחיצוני, תסתכלו מסביבכם ותתחילו להיות בלשים בחיים שלכם, כאילו נחתתם עכשיו מכוכב אחר וזאת הפעם הראשונה שאתם מבקרים בחיים הפרטיים שלכם – תגלו כמה סיפורים יש.
    מאלטה שלכם נמצאת כל הזמן מסביבכם: השכונה שאתם מתגוררים בה, האנשים, הקופאית בסופר, מקבץ הנדבות על כסא הגלגלים בפינת הרחוב, ראסטות מקפצות במסיבת רגאיי, הבוס שלכם בעבודה, בני הזוג, הילדים, הסבתא בת ה- 93 ששותה שוט של ויסקי בחמש אחר הצהריים, הים, חודש אוגוסט במזרח התיכון, כובד המנגו על העץ בחצר שלכם, יללת חתולי הזבל המיוחמים בלילות, צעקות הילדים בחופש הגדול, פיתה עם גבינה צהובה בתיק של הבריכה…אני יכולה להמשיך עם רשימה עד מחר.

    זה כאן.

    תכתבו את זה.

    עכשיו אני הולכת לחפש את החברה שלי, לקבל יותר פרטים על מאלטה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • קבוצת כושר לגברים בכרכור – עם יהלי שפהרד

     

    האם אתה מפיק את המיטב מהגוף שלך? מרגיש נוח בגוף שלך?

    האם אתה סובל מכאבים כרונים בגב, בצואר או באזור באזור אחר בגוף?

    האם אתה רוצה להיכנס לכושר ו/או לרדת במשקל?

     

    חדש! קבוצת אימון כושר קטנה וממוקדת לגברים בכרכור!

     

    באימון נתמקד על: חיזוק הגוף מבפנים ומבחוץ, שיפור היציבה והגמישות והעלאת מסת שריר ושריפת שומנים.

    המטרה להגיע לתפקוד יומיומי יעיל וטוב יותר בכל סוג עבודה שאנו עושים (פיזית או ישיבה על כיסא מול מחשב).

    וגם: מניעת פציעות וכאבים כרונים, מראה בריא ורענן וויטאליות ותחושת חיות.

    האימון ישלב תרגילים אירובים לצד תרגילי כוח, תוך דגש על נשימה ותנוחה נכונה, טכניקה מדוייקת ומקצועיות.

    באימון נשלב TRX, משקולות קטל-בל ואחרות, דלגיות, אגרוף, כדורי כוח, גומיות והרבה תרגילים עם משקל גוף.

    – גם אם אתה בכושר שיא וגם אם לא התאמנת לעולם – הקבוצה הזאת תתאים לך כי האימון הוא בקבוצה קטנה ומותאם ספציפית לכל מתאמן ברמת הכושר ובסוג התרגיל.

    הקבוצה נפגשת פעמיים בשבוע בימים שני ב-18:00 וחמישי ב-7:30 ב'בית בנגורה' שברחוב המושב 44, כרכור (אפשר לבוא לאימון אחד)

    משך האימון 50 דקות.

    לעוד פרטים: יהלי שפהרד 052-5606827   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    קצת עלי:

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness.
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.

     


    להגיב
  • מפגשים וסדנאות כתיבה למבוגרים ונוער בפרדס חנה – עם שלי מרכוס

     

    צ'אקרת הכתיבה שלי נפתחה בהודו. כמה סמלי…
    והודו שלי הגיעה מאוחר יחסית.
    לא אחרי הצבא, לא בין סמסטרים, לא רווקה קופצנית חסרת פחד,
    ההפך-
    הודו שלי הגיעה עם בן זוג ושלושה ילדים, כשהקטן בן שנתיים.
    כי להודו יש את הזמן הנכון שלה ואני הגעתי אליה לראשונה עם עגלה, מזוודה מלאה בטיטולים וסימילאק וחוברות עבודה של כיתה א' ו-ג'.

    תמיד כתבתי. סיפורים, מחשבות, יומנים וסדרות ספרים, מאז כיתה ב'.

    בצבא כתבתי קובץ סיפורים סוריאליסטיים ששיקף את השגרה המונוטונית בצבע חאקי שהשתלטה לי על החיים, הייתי מקריאה את הסיפורים לכולם וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
    טוב, היה לנו משעמם שם, בתל השומר.

    אחר כך שקדתי על הספר הראשון שלי, שגנזתי מהר מאוד/ זה היה סיפור אהבה בשלושה חלקים, סיפור שהכרתי היטב מהחיים שלי וכתבתי לבחור אחד. נתתי לו את כתב היד וברחתי. היום אנחנו נשואים מאז 2004.

    תכננתי להרשם ללימודי כתיבה ותסריטאות באחד מבתי הספר הגדולים מיד אחרי שנחתתי בארץ, אחרי סיבוב של שמונה חודשים ביבשת דרום אמריקה וישר נרשמתי ללימודי רפואה סינית.

    פחדתי.

    פחדתי לכתוב, פחדתי שיצלבו אותי בבקורת, שייקחו ממני את התום, שיכניסו לי חוקים וכללים אקדמאים תוך הכתיבה ובעיקר פחדתי להיחשף ולהיות ללעג מצד מלומדים ומוכשרים ממני.

    אז למדתי דיקור, צמחי מרפא, שיאצו, ליווי הריון ולידה ופגשתי אנשים ונשים רבים מאוד בקליניקה.
    פתחתי קליניקה פרטית והתחלתי לטפל.

    והנה, כל מי שמתיישב על מיטת הטיפולים – הוא דמות.
    עולם ומלואו בתוך הראש שלי, עם סיפור (שהמצאתי כמובן) ועלילה מתפתחת וקונפליקט ומכשולים וכמובן שלא ידעתי אז, אבל מה שעשיתי היה ליצור סיפור לפי כל כללי הז'אנר.

    ואז עזבנו הכל: קליניקה, בית, עסק של בן זוגי, חברים, בית ספר וטסנו להודו.
    חמישה חודשים.
    מכונת כביסה לחמישה אנשים עם זמן סחיטה ארוך במיוחד.

    מה עברנו שם? ה-כ-ל. כל רגש שקיים וכאלה שלא חשבתי שקיימים יצאו החוצה.
    הרפתקאות, פרות, קופים, מפלים, ים (כולל כמעט טביעה בסירה שהתהפכה), קוקוסים, אוכל חריף, רכבות (36 שעות רצוף מדלהי לגואה), מפגשים, גמילה מטיטולים וממוצץ ומהעגלה, הרבה הרבה ביחד, זה היה ריסט וריסטארט ולקראת החודש השלישי נסענו שוב ברכבת למקום שאדם לבן לא מגיע אליו.

    הכפר קותרדיפאלאם במדינת אנדרה-פראדש, בדרום מזרח הודו.
    איך שהגענו באה המשטרה ולקחה את בן זוגי לחדר חקירות כדי לברר מה מעשינו כאן. הרי אדם לבן לא מסתובב במחוזות אלה.
    מעשינו היו להתנדב, לגור ולחיות עם קהילת בני אפריים, אחת מקהילות השבטים האבודים של עמנו.
    מצאנו יהודים, שגרים בבתי בוץ עם גגות קש ועל קירות הבית סמלי מגן דוד ומנורה.
    יש בית כנסת והם יושבים שם ביחד, נשים וגברים ושרים שירי שבת.
    מצאנו קהילה מבודדת, בתחתית מערך הקאסטות ההודי, שעובדים מחמש בבוקר עד שמונה בערב בשדות האורז.
    אנשים שקטים, נעימים ומיוחדים שחולמים על ארץ ציון וירושלים.

    ושם, ישנים בבקתה על הארץ, שואבים מים מהבאר בבוקר, עושים צרכים בבור ומתקלחים עם דלי מים – שם נפתחה הצ'אקרה.

    מתוך התנאים הפיזיים המורכבים, מתוך התחושות הרגשיות המלאות, מתוך המפגש עם כפר הודי שלם, מתוך היותי מיעוט, מתוך המקום הקשה הזה שאדם לבן לא הגיע אליו – מהביצה הזאת צמח נרקיס.

    נכנסתי לאמוק כתיבה.

    שעות על גבי שעות.

    סיפורים.

    עומקים.

    צללתי לתוך כל הכאבים שלי והשמחות שלי והחלומות שלי והחרטות שלי ולא הפסקתי לכתוב.

    העמקתי עוד.

    ועוד.

    התאבדתי על הכתיבה.

    דיממתי אותה.

    ועפתי עליה.

    לא היתה לי דרך אחרת בעולם הזה לעכל את החוויה ולהיות בה בשלום.

    *

    כשחזרנו לארץ, זוג עם שלושה ילדים, בלי בית, אוטו ומושג מה לעשות בחיינו, התחיל מבצע צוק איתן. כן, נחיתה קשה.

    פתחתי את דף הסיפורים שלי בפייסבוק, בין אזעקה לאזעקה.

    כתבתי את הספר הראשון שלי, שיצא לאור בשנת 2016.

    והתחלתי ללמד.
    ללמד לכתוב. לפתוח את הצ'אקרה לעוד אנשים.

    אני מלמדת כתיבה יוצרת , ילדים, נוער ומבוגרים.
    בסדנאות שלי אין צליבה וביקורת, אין ממה לפחד.
    בסדנאות שלי נהנים, מעמיקים, צוחקים, לפעמים גם בוכים, מתחברים ומקבלי השראה.
    הלימוד נעשה דרך תרגילי כתיבה ומשוב מלא טוב עליהם.
    אני מדגישה את נקודות החוזק ושואלת שאלות שמכוונות לשיפור הטקסט.
    אנחנו לומדים על כתיבת דמות, דיאלוגים, מונולוגים, קונפליקט, טווית ותכנון עלילה, טיפים ועצות להפוך טקסט טוב למצוין, עבודה אישית על פרויקט כתיבה ואיך שמים סיפור בתוך מבנה טוב.
    אנחנו מדברים על מחסומי כתיבה, על פחדים, על מכשולים ואיך להכניס את הכתיבה בהתמדה לשגרת יום-יום.
    בסדנאות ההמשך, נפגשות קבוצות שעובדות ביחד על תהליכי כתיבה ומעמיקות בטקסטים ובעבודה על פרויקטים אישיים.
    בקבוצות הנוער אנחנו כותבים בטבע, בבתי קפה, בהמולה, יצרנו דוכני כתיבה בשיקשוק בואדי, אליהם הגיעו אנשים שהזמינו סיפור מבני הנוער.
    אני מרגישה זכות גדולה ללוות ילדים, נוער ומבוגרים בעולם הכתיבה הפרטי שלהם וללמד שלא צריך לטוס עד הודו, לנסוע ברכבת עד קותרדיפאלאם, להיעצר על ידי שוטרים הודים שלא ראו אדם לבן – כדי לכתוב.

    אני מזמינה אתכם, כל מי שכתיבה זורמת בדמו, שסיפורים מתרוצצים בראשו, שדמויות לא נותנות לו לישון בלילה.. להצטרף לשלל פעילויות חודש יוני אצלי.

    • ב-6.6, יום רביעי הקרוב! בשעות 9:00-10:30, נפתחת סדנה חדשה למבוגרים. שישה מפגשי כתיבה מהנים ומעוררים השראה.
    • ב-11.6, יום שני, בשעות 20:00-21:30, סדנת ערב.
    • ב-15.6, יום שישי בבוקר. סשן חד פעמי לכבוד שבוע הספר, 3 שעות של כתיבה יוצרת מעיפה השראה.

    לפרטים, שאלות, פטפוטים והרשמה: שלי 050-8271077   |   מייל


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • יום פתוח למכירת עבודות פיסול קרמי בסטודיו

     

    במשך השנים צמח אוסף גדול של עבודות פיסול קרמי שלי, ואני מוכנה כעת להיפרד מהן ולמצוא להן בית חדש.

    ביום ראשון ה-20 במאי הסטודיו שלי יהיה פתוח כל היום (10:00-20:00)

    ואתם מוזמנים!

    המיקום: הסטודיו בלופט מעל מרכז הקניות ברחוב האורנים 4 (מעל הקניון של צדוק, מצוי וספורטלייף)

    אפשר לראות חלק מהעבודות באתר שלי >  או בדף הפייסבוק העסקי שלי >

    אפשר גם להתקשר אלי: 054-463-7974 או לשלוח מייל >

    והכי כיף אם תגיעו

    ליאוני

     

    ליאוני בראל 

    בלופט מעל קניון הלב

    האורנים 4, פרדס חנה

    יום ראשון 20 במאי

    10:00 עד 20:00

     


    להגיב
  • סדנת אומנות לילדים בפרדס חנה

     

    בבית קסום בלב המושבה, באוירה קסומה…

    סדנת אומנות לילדים

    לילדים שמתעניינים באומנות…

    קבוצות של 5 ילדים, מכיתות א'-ו' או ז'-ט'

    הפעילות עם מדריכה בכירה באומנות, ניסיון רב עם ילדים, בעלת אתר שמוכר אומנות ומציגה בתערוכות.

    מתקיימת בחודשים יולי -אוגוסט (ובמהלך שנת הלימודים הבאה)
    ימי א' משעה 18:00-19:00 או ימי ג' משעה 18:00-19:00

    בסדנה נלמד:

    • הקניית יסודות הצבע
    • פיתוח הדמיון
    • טכניקות שונות
    • יצירה
    • פרספקטיבה
    • פיתוח הריכוז
    • קשר עין ויד
    • ועוד…

    מחיר לחודש: 300 ש"ח כולל חומרים.

    לעוד פרטים – שרה: 052-2828811  |  מייל  |  אתר

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (5) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הרביעי – למישהו יש רעיון?]

     

    מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

    אני אוהבת את פורים, זה חג שמאז ומתמיד אהבתי.
    ולא בגלל אזני ההמן (חולת פרג!) או הממתקים או התחפושות,
    אני אוהבת את פורים בגלל העולם הפנטסטי שהוא מביא איתו פעם בשנה.
    פורים הוא אגדה בשבילי, יומיים של עולם אחר שבו הכל יכול לקרות:
    זקן יורד לי עד ברכיים
    שפם ארוך לי אמתיים.
    קרניים לי קרני התיש
    שיניים לי שיני הליש.
    מלפני צמה עם סרט
    מאחורי זנב תפארת.
    כאלה מין יצורי כלאיים, קסומים, עם כוחות על, שחיים בסיפורי פנטזיה.
    אז לכבוד חג החגים, האחד והיחיד, מלך המסכות, השטויות והממתקים-
    נדבר על כתיבת פנטזיה ויצירת עולמות קסם דרך כתיבה.

    מהי פנטזיה?

    פנטזיה היא ז'אנר ספרותי עם כמה מאפיינים שחייבים להיות בו:

    • עולם בדיוני וייחודי, יש לו חוקים משלו שלא קיימים באף מקום אחר.
    • יש שימוש בקסם, בלחשים, בכישוף ובחומרים כמו שיקויים, למשל.
    • קיים מאבק בין טוב לרע. (פנימי וחיצוני)
    • המוות אינו תחנה סופית, יש המשך בדמות רוחות, זומבים ושאר חמודים כאלה…

    הדבר הראשון שאנחנו יוצרים בהגיענו לכתוב פנטזיה הוא העולם.
    העולם הפנטסטי חשוב יותר מן הדמויות ולעתים אף מהעלילה עצמה.
    עולם מורכב, עשיר, ססגוני ומלא בכללים וחוקים ייחודים יצור סיפור פנטסטי טוב!
    אפשר לחוות עולם פנטסטי נפלא באליס בארץ הפלאות, נרניה, הארי פוטר, שר הטבעות, הסיפור שאינו נגמר, הקוסם מארץ עוץ, ובוודאי שתוכלו לחשוב על עוד עולמות פנטסטיים רבים.

    חשוב שבעולם הפנטסטי יהיו כללים, כמו : "אסור להשתמש בקסם בעולם המוגלגים" , במשרד הקסמים הבריטי תוכלו למצוא את מערך החוקים הרחב של "הארי פוטר", כולל שמות כל השרים מאז הקמתו ב 1707, מטרותיו והאגפים השונים שלו, כמו: אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות-
    לגמרי עולם ומלואו.

    אחרי שבראנו את העולם הפנטסטי שלנו (זה לוקח יותר משבעה ימים, אנחנו לא אלוהים) – אנחנו מתחילים למלא אותו.
    לרוב, התהליך הוא מקביל. בד בבד עם בריאת העולם, כבר עולים בנו רעיונות לדמויות ולסיפור שלנו, התהליך מתקיים ביחד. כשנחשוב על דמות, יתלוו אליה כללים ודברים שקשורים לעולם. ולהפך…
    לא לשכוח לתת לדמות הראשית שלנו כוחות על, פרטים ייחודיים, משימה חשובה, קונפליקט שישאיר אותנו במתח וכמובן : אויבים ותומכים.

    הכל יכול לקרות בעולם הפנטסטי: כל יצור שחשבתם עליו אי פעם – יש לו מקום בעולם הזה. כל כוח קסם, לחשים חדשים, כישופים שאיש לא חשב עליהם עוד- כל אלה נכנסים בשמחה לתוך העולמות האלה.

    ולבסוף- העלילה!
    מה המטרה של הגיבור שלנו? מה מונע ממנו להשיג את המטרה? אלו מכשולים (ובעולם הפנטסטי המכשולים יכולים להיות כל דבר!) עומדים בפניו.
    בסיס העלילה הפנטסטית מוציאה את הגיבור (או הגיבורה!!) שלנו למסע.
    מסע בו היא חייבת להשיג משהו, הרבה פעמים מול מימד של זמן דוחק. במהלך המסע היא מגלה דברים על עצמה ומשתנה. בעולם הפנטסטי, היא גם מרוויחה דברים, כמו: יכולות הקסם שלה משתפרות, היא יכולה למצוא קמע או חפץ כלשהו שיעזור לה ובהרבה מקרים- חברים קסומים חדשים שיעזרו לה ויהיו נאמנים אליה לכל אורך הדרך.

    אז למה אתם ממתינים?

    הסיפור הפנטסטי שלכם מכה בשרביטים ולא יניח לכם עד שתכתבו אותו, זהירות: הוא יודע להשתמש בקסמים ולשלוח אליכם דרקונים יורקי אש ואלפיות מכשפות. מואה-אה-אה!

    חג פורים שמח, קסום ופנטסטי.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    לאחר חג הפורים- בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (4) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

     

    למישהו יש רעיון?

    מכירים את זה?
    שנופל עליכם רעיון משמיים?
    שמשהו מבזיק בכם, הגוף שלכם עובר ממצב של שעמום או חלימה בהקיץ למצב של: "וואו, איך אף אחד לא חשב על הרעיון הזה?"
    מכירים את זה!
    אנחנו מכירים את התהליך מילדות, מהרעיונות שהיו לנו בבית הספר (מי אתם חושבים שהמציא את הטוטו שיורה ניירות מגולגלים עם סיכה בקצה? איזה ילד).
    מהרעיונות שהיו לנו בטיול למזרח אחרי הצבא (היי, זה היה נראה טוב בזמנו לארגן מסיבה לכל הישראלים בגואה),
    ועד לרעיונות היומיומיים שיש לנו לגבי החיים (ותודה לגוגל על הדקה התשעים).

    אז יש לנו רעיונות, הם נמצאים באיזה מאגר כזה ולרובינו יש את החכה ביד שבעזרתה אנחנו יכולים לדוג אותם.
    אבל מה קורה אחרי שדגנו את הרעיון והוא מקפץ לנו, מפרפר בדלי?

    מה עושים עם רעיון לכתיבה, למשל?

    אותו רעיון לסיפור סוחף, מותח, מדהים, איך-אף-אחד-לא-חשב-על-זה? שהופך ל: מזל-שאף-אחד-לא-חשב-על-זה!

    מה עושים?

    עוברים על השלבים הבאים:

    1. מספרים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, כמה פעמים, מכמה זוויות.
    2. כותבים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, מכמה זוויות. כך הרעיון מתפתח, משתנה, והולך לכל מיני כיוונים חדשים. או שלא.
    3. נותנים לו זמן בשקט. רעיון טוב לא בורח, הוא נשאר גם אחרי חודש.
    4. מתחילים לכתוב. כתבתם 50 מילים- יש לכם פיסקה.
    5. כתבתם 400 מילים- יש לכם עמוד.
    6. תתחילו לכתוב את העולם של הסיפור שלכם- ויש לכם פרקים ראשונים.
    7. תוסיפו לעולם שלכם דמויות , דמויות מורכבות ורב ממדיות- ויש לכם סיפור.
    8. תכניסו לדמויות שלכם מכשולים בדרך- ויש לכם עלילה.
    9. תכתבו, תכתבו גרוע, אל תאהבו מה שכתבתם, תערכו ושוב תערכו, תתייאשו ותחזרו לזה מחדש- כך משתפרים.
    10. תכתבו כל יום, בשעה קבועה- אתם אומרים למוח שלכם שאתם כותבים.
    11. תנו לכל מיני אנשים לקרוא מה שכתבתם עד עכשיו- הם יעזרו לרעיון שלכם להתפתח ויתנו לכם משוב.
    12. והכי חשוב: רעיון זה כמו החיים עצמם. יש ימים מעולים ויש ימים שמי בכלל רוצה לצאת מהמיטה. אם כך מתנהג הרעיון שלכם- אתם חיים ואתם בדרך הנכונה.

    כדאי למצוא מנטור כתיבה או קבוצת כתיבה, סדנה, קורס שייתן ערך מוסף, תרגילים, אתגרים ושגרה שבה אתם נפגשים עם כותבים אחרים כדי להפרות את הכתיבה ולהחיות אותה על בסיס קבוע.
    ותזכרו- רעיונות באים והולכים, מה שחשוב זה מה שאתם בוחרים לעשות איתם.

    [לטור החמישי: מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • כושר זה אושר (3) – הטור של יהלי שפהרד

    [לטור השני]

     

    ‏והפעם ב"כּושר זה אושר" החלטתי לתת לכם משהו פרקטי לימי החורף הקרים.

    אימון כושר קצר ויעיל שתוכלו לעשות מבלי לצאת מהבית…

    כשקר ורטוב בחוץ אנחנו נוטים להישאר בבית ולפעמים גם להפסיד את האימונים הרגילים שלנו. רוב הזמן אנחנו יושבים מול התנור כך שרמת האנרגיה יורדת ושרירי הגוף מתקוצים.

    כדי להזרים את הדם ולהעלות את רמת האנרגיה וכבונוס לשרוף כמה קלוריות, הכנתי לכם אימון כושר ביתי. כל מה שאתם צריכים זה כיסא ושעון למדוד בו את הזמן.

    זהו אימון טבאטה ובו יעילות זה שם המשחק.

    האימון בנוי במחזורים (סבבים) ומכיל 4 תרגילים פשוטים. כל תרגיל מתבצע במשך 20 שניות ואחריו 10 שניות מנוחה – כך שמחזור אחד יקח לכם 2 דקות. כדאי לעשות מינימום 2 מחזורים ועדיף 5 🙂 אבל כל אחד לפי רמת הכושר שלו.

    * האימון מיועד לאנשים בריאים וללא בעיות אורטופדיות, במידה ויש כאב באחד מהתרגילים יש להפסיק ולהתיעץ עם מומחה.

    מוכנים? צפו בסרטון למטה ותתחילו להזרים אנרגיה לעצמכם!

    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • הריקוד האפריקאי כסגולה להעצמת נשים

    [רחל בנגורה]

    זוכרים את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" ?
    שם באחת הסצנות צולמה ניצה שאול עושה צעדים כבדים בקו מעגלי וצועקת בקול נמוך ומאיים "בולה בולה".
    זו ההזדמנות לספר לעולם ואשתו (במיוחד לאשתו) שזו לא דוגמא לריקוד אפריקאי, אם הסרט היה נעשה היום היה כמובן תחקיר מעמיק יותר. ביוטיוב יש מליוני קליפים של ריקוד אפריקאי, מרטיט ומרתק, מלא עוצמה.

    למעשה יש שני עמודי תווך להתפתחות המחול בעולם: האחד – בלט קלאסי והשני ריקוד אפריקאי. כל יתר הסגנונות הם שילוב של השניים והתפתחות של השילובים – כמו הבלט המודרני, הג'אז, היפ הופ, ברייק דאנס, טרייבל פיוז'ן ואפילו ריקוד הבטן, כל אלה הושפעו רבות מהריקוד האפריקאי.

    מבחינת ההסטוריה, הריקוד האפריקאי התפתח בתחילת שנות השישים אז נעשה המעבר מריקוד שבטי סגור ליצירות מחול המוצגות על הבמות הגדולות בעולם, אני זוכרת את המופע הבינלאומי "איפי טומבי" שהיה ללהיט כבר ב-1970, מחזה שהיה תוצר של למעלה מ-50 שנות יצירה ואימונים מפרכים במערב אפריקה.

    צעדי הריקוד האפריקאי משמשים כיום השראה לזמרות בולטות כמו שאקירה, ביונסה, ליידי גאגא ודומותיהן.

    אבל רציתי להתייחס למשהו אחר לחלוטין, לסגולה של הריקוד האפריקאי להעצמת האישה.

    וכאן עלי לספר כמה אני אוהבת לראות נשים מבוגרות ובשלות לאחר כמה וכמה לידות, פותחות את הגוף והנשמה ומבצעות את התנועות היפות, אני רואה את הרוח הגדולה מאירה עליהן, בריקוד האפריקאי –  בגרות האישה מטיבה את המחול שלה, לא כמו יתר סוגי המחול בהם "אישה (בלרינה) צריכה לדעת מתי לרדת מהבמה".

    כל אישה אוהבת להיות נאהבת ומוערצת על ידי סביבתה, אנו מבזבזות לעיתים את כל כספינו על תמרוקים שמבטיחים הצערת העור והחלקת הקמטים, ככל שהמוצר מבטיח יותר הוא גם עולה יותר, ומה עם כל הבוטוקס וניתוחי השדיים? טיפולים פוגעניים וחודרניים שכל מטרתם היא לנצל את חוסר הביטחון של הנשים ולהפוך אותן לשפחות נרצעות של מסעות הפרסום.
    לעומת זאת- פעילות גופנית עקבית ונמרצת מאיטה את כל היבטי הזדקנות העור ומסוגלת אף לחדש נעורי עור בלוי ולא בריא, התהליך הנורמאלי של התפרקות והתחדשות התאים מזורז ורקמות החיבור מתחזקות והופכות עמידות יותר לנזקי הזמן.
    כשאני נמצאת בחדר ההלבשה עם רקדניות הלהקה אני נהנית לראות את עורן החלק, הוא מכיל יותר קולאגן, הוא עבה יותר, עמיד יותר, כאשר חום הגוף עולה כתוצאה מהריקוד האנרגטי מואץ תהליך ייצור תאי הקולאגן והעור הופך עבה ופחות מקומט.
    לכן בנות – בבואכן לרקוד אפריקאי – וותרו על המזגן, כדי לחוש ממש כמו באפריקה החמה…

    ובואו נרד קצת לערכי האגן, העמידה הבסיסית בריקוד האפריקאי היא בכיפוף ברכיים עם גוו נוטה קדימה כמו חץ שלוח ליקום, בטן משוחררת, לא תפוסה ומוחזקת שמא מישהו יראה שיש לנו כרס, האגן קרוב לאדמה, יציב אך משוחרר, גו חזק אך מלא תנועה וגמישות במפרקים.
    האגן מכיל את האברים החשובים של מערכת העיכול, – השתן, המין והפריון, תומך בשלד, ביציבה ובתנועה ומאפשר לנו לעמוד זקוף ולהתנועע בחופשיות.
    מעצב את האיברים הפנימיים ואת הגפיים. תומך את השחלות והרחם ומאפשר לנשים לשמור על פוריות ואפשרות הכניסה להיריון, לתמיכה במהלכו וכמובן ללידה קלה ובטוחה.
    תפקידו של האגן הבריא לאחר לידה בשמירה על קרקעית חזקה וגמישה כדי לתמוך באיברים הפנימיים ולאפשר את בריאות הסוגרים, לבריאות נשית ומינית.

    הריקוד האפריקאי נותן את המענה לאגן שלנו ושומר עליו למען בריאותינו. בשיעור ריקוד אפריקאי אנו מבלות יותר מחצי שעה בהפעלת האגן בתנועות מכל כיוון, הרעדה, מעגלים ושמיניות. אנו מחזקות את האזור החשוב לנו ביותר כנשים.

    ואם נעבור למימד החושני, נושא אהוב וגם כאוב בגילאים מסוימים הרי שגם כאן תמצאנה את הסגולה המיוחדת של הריקוד האפריקאי:
    "מהות הנשיות" נמצאת בהורמון שנקרא 'אסטרוגן', הוא גורם לאישה לחוש חושנית, הוא משפיע על ברק העור, לחות העיניים, מלאות החזה ובהירות המחשבה. הוא שומר על  לחות הנרתיק. הוא מרומם ומייצב את מצב הרוח. הוא משפיע על המוח ועל העצמות.
    בנוסף הוא גם מפחית כולסטרול, מקטין את הסיכויים לחלות באלצהיימר, משפר את הזיכרון, מטפל בתסמיני גיל הבלות: כאבי ראש, שינויים במצב הרוח, נפיחות, גלי חום, עייפות, ירידה בחשק המיני. גורם לצמיחת תאים. מדכא את פעולת בלוטת התריס.
    האסטרוגן דרוש לתפקוד נכון של מערכות רבות בגוף, שילוב מאוזן של האסטרוגן והפרוגסטרון יפעלו יחדיו ביעילות. רמות הפרוגסטרון נוטות לצנוח מוקדם יותר ובצורה חדה יותר עם הגיל, לעומת רמות האסטרוגן. גורמים אלו עלולים להוביל לרמה גבוהה מדיי של אסטרוגן באופן יחסי לרמת הפרוגסטרון בגוף.
    פרוגסטרון הוא הורמון נשי – המאזן הגדול. הוא מסייע לאישה להיכנס להריון ולהימנע מהפלה. הפרוגסטרון מאזן את ההשפעות השליליות של עודף האסטרוגן, מגן מפני סרטן הרחם, מסייע לשמירה על ערכי סוכר תקינים, מסייע בתיקון מצב של הידלדלות העצם על ידי בניית תאי עצם, מסייע לפעילות הורמון בלוטת התריס, משמש כנוגד-דיכאון טבעי, מגן כנגד עצבנות, מגן כנגד מתח ואי שקט.
    חוסר איזון בין האסטרוגן לפרוגסטרון מהווה גורם נפוץ להופעת התסמינים המופיעים בגיל הבלות ובגיל הביניים. אלו עשויים להופיע גם לאחר לידה או במהלך תקופות של מתח נפשי מוגבר בהן האישה עוברת שינויים הורמונאליים מהותיים. שליטה של האסטרוגן עשויה להיות קשורה לתופעות כגון בעיות בבלוטת התריס, מחלות שד, מחזור מוגבר או בלתי סדיר, רכות בשד, צבירת מים, מצבי רוח, השמנה, קשיי שינה ועוד.

    על ידי הריקוד האפריקאי אנו יכולות להגביר את פעילות ההורמונים האלה בתוכנו. כאשר אנו נושמות את קצב התופים ונותנות לגוף לחוש את הפעימה, לקפוץ ולשקשק, לבצע תנועות ולהעצים אותן, הרעד של הריקוד מטלטל אותנו בסערה ומגביר את היווצרות זרמי האסטרוגן והפרוגסטרון. אנו מתאחדות עם האם הגדולה שתמיד בתוכנו אך לעיתים אנו מאבדות איתה את המגע, וכאן באיחוד הזה אנו יכולות לחוש את החושניות ואת דופק החיים. בסופו של דבר אנו חוזרות לשקט הפנימי, לידע העמוק של הטבע האנושי, שהכל מתחדש והבלות היא רק אשליה. למעשה זוהי התפתחות והבשלה, אנו הופכות להיות נצחיות בנשיותינו מלאת העוצמה.

    וזוהי הסגולה הנפלאה שמעניק לנו הריקוד האפריקאי, אשמח להעביר לכל אחת את הסודות האלה, עלי הם השפיעו ואני בטוחה שישפיעו גם עליכן.

    רחל בנגורה – מנהלת בית בנגורה- מרכז לתיפוף וריקוד אפריקאי, רח' המושב 44 כרכור
    054-5715489    |    מייל    |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • כושר זה אושר (2) – הטור של יהלי שפהרד

     

    [לטור הראשון]

    מה יעזור לי ישבן חטוב עם כואבות לי הברכיים כשאני הולכת?
    וגם חזה שרירי לא נראה טוב בכלל אם הוא לא יושב על חגורת כתפיים רחבה וישרה.
    ולמי אכפת המראה החיצוני כשאתה בן 70 פלוס והלב שלך לא עומד בקצב או שאתה צריך עזרה בקימתך מהמיטה בבוקר.

    המתנה האמתית והגדולה ביותר שתקבלו מאימוני כושר ואורח חיים פעיל ובריא זה איכות החיים שלכם .
    מה זה איכות חיים? כסף? בית גדול? חברים? עיסוקים רבים?
    כל אלה בהחלט נהדרים אבל אם הגוף לא מתפקד במיטבו קשה מאוד להנות מהם.
    הכול מתחיל בבריאות וביכולת התפקודית, הפיזית והמנטלית של האדם.
    זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל ותמיד אפשר לשפר את איכות החיים.
    פעילות גופנית, אפילו בגיל השלישי, מומלצת מאוד בכל שלב. היא משפרת את התפקוד היום-יומי ויכולה להאיט את תהליך ההזדקנות ולשפר את מצב הגוף והנפש.

    הנה לכם דוגמא.
    אני רוצה לספר לכם על דפנא גרבר שממלאת אותי בהשראה בכל פעם שאנחנו נפגשות.
    לשמחתי הרבה אני רואה אותה שלוש פעמים בשבוע.
    דפנא היא אישה בת 71 ומורה לפלדנקרייז – שיטה המלמדת מקסימום תנועה במינימום מאמץ, דרך קונפיגורציות תנועה מגוונות ושינוי ההרגלים הטבועים במערכת העצבים.
    ההתמדה שלה, הסבלנות שלה, ההקשבה שלה לגוף והצמא שלה ללמידה בכל תחום בחייה – מדהימים אותי והביאו אותה לתוצאות מרהיבות.

    כשדפנה הגיע אלי לראשונה היא הייתה כבר מורה ומתרגלת הרבה שנים את השיטה אך מעולם לא עשתה אימוני כושר פונקציונלים. היא סבלה מבעיות בברך שמנעו ממנה תנועות בסיסיות כמו עלייה במדרגות וישיבה על הרצפה.
    עבדנו יחד הרבה על חיזוק הרגליים והשרירים המיצבים סביב הברך, יחד עם תרגילים לשיפור שיווי המשקל ותרגילים פונקציונאלים אחרים שמדמים תנועות יום יומיות כמו הרמה של חפצים מהרצפה, דחיפה של הגוף כנגד הרצפה וכולי…

    היום אחרי פחות משנה התיפקוד הפיזי שלה השתפר פלאים. היא יושבת וקמה בלי להעזר בידיים, יושבת ישיבה מזרחית על הרצפה, עולה ויורדת במדרגות בקלות ללא כאבים וללא עזרה במעקה, ובאופן כללי רמת התפקוד שלה יותר טובה מהרבה בנות 20 שאני מכירה. ומספיק מבט אחד חטוף עליה כדי לראות זאת.

    יאמר לזכותה של פלדנקרייז שהשיטה באמת עשתה לי חיים קלים במקרה של דפנה.
    הבנת הגוף והמודעות לתנועה כבר היו שם. בנוסף דפנה היא אישה סבלנית שהתמידה והתעמקה בכל תנועה, הקפידה בדיוק והקשיבה לגוף שלה ולקצב שדרש ממנה. זה אפשר לה להתקדם בקצב אחיד ללא כאבים וללא פציעות, לחטב ולחזק את הגוף בצורה שלא רק נראת מעולה אלא גם מאפשרת תיפקוד מקסימאלי בחייה ואפילו לירידה משמעותית באחוזי השומן. לא מובן מאליו כשמדובר באישה בגיל הזה.

    אצל רוב האנשים שמתחילים להתאמן במקרה הטוב הם מצטרפים לקבוצה גדולה, נעמדים בסוף האולם, מסתכלים על המדריך ומחקים אותו. במקרה הפחות טוב הם פשוט מסתכלים ביו-טיוב על תרגילים וחוזרים על התנועות, בלי דיוק ו/או הדרכה, מה שעלול להיגמר בפציעות ובדרך כלל גם בכלל לא יעיל.
    כי יש חשיבות מאוד גדולה לפרטים דיוק התנועה, טכניקת התרגילים וכמובן בחירת התרגילים הנכונים ועצימותם.
    רבים מהמתאמנים שמגיעים אלי לראשונה מתקשים להפנים זאת ומחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר לחטב את הגוף ולרדת במשקל מבלי לחשוב או להתאמץ יותר מדי, העיקר להזיע! אבל ללמוד איך להניע את הגוף בצורה נכונה ומהשרירים הנכונים זה תהליך שבהרבה מהמקרים מצריך זמן רב יותר מהזמן שלוקח לחטב את הגוף. ודפנא היא ההוכחה לכך.
    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • כושר זה אושר – הטור של יהלי שפהרד

    כמעט בכל יום אני מוצאת את עצמי לפחות פעם אחת באותה שיחה, על כמה זה חשוב לקחת בחשבון את עצמנו. למצוא מה עושה לנו טוב ולהקדיש לעצמנו זמן איחות לפחות שעתיים בשבוע. זמן שימלא אותנו ויתן לנו אנרגיות חיביות ועניין בחיים.
    זה קל להגיד ולא ממש פשוט לעשות… זה אתגר פסיכולוגי ופיזי.
    בחודש האחרון מצאתי את עצמי נפגשת עם האתגר הזה בעצמי.
     .
    לפני שהייתי מאמנת כושר הייתי רקדנית ומורה למחול וזה נשאר תמיד חלק ממני שכאשר אני לא ממלאת אותו זה מרגיש כמו חור קטן בלב. אז נרשמתי לשיעורי מחול מודרני למבוגרים, לעשות משהוא בשביל עצמי, בשביל הנשמה. חיכיתי וחיכיתי שיתחיל הקורס וכשהגיע הרגע הגדול פתאום היו לי מלא סיבות למה לא יכולתי ללכת… עבודה, עייפות, שרירים כואבים, עומס של עבודה, מתאמנות שממש רצו שיעורים בדיוק באותו יום ושעה… אז לא הלכתי והייתי ממש מאוכזבת מעצמי. ואז נזכרתי בשיחות שאני מנהלת על בסיס קבוע עם מתאמנות ואנשים שרוצים להיכנס לכושר אבל לא מוצאים זמן. תפסתי את עצמי בידיים וכמו בולדוזר פיניתי את כל המכשולים הדרושים והגעתי לשיעור. יצאתי משם כל כך מלאה באושר שנתתי כזו מתנה לעצמי. הרגשתי שהעזתי והכיף הזה מהדהד לי כל השבוע שלאחר מכן ונותן לי כח להעצים אחרים, הרבה יותר ממה שעוד שעת שינה או כל דבר אחר היה נותן לי.
     .
    תמיד תהיה לנו סיבה ממש מוצדקת למה לוותר על עצמנו, למה אי אפשר באמת לקחת רגע ולתת אותו לעצמנו. שגרת היום, עבודה, ילדים, בני זוג, חברים – לכולם אנחנו מקדישים זמן ולעצמנו לא נשאר…
    אבל, כשאני ממלאת את המצבורים שלי ומקדישה זמן לעצמי, למשל באימון כושר, או בכל דבר שממלא אותי ועושה לי טוב, אז יש לי יותר אנרגיה לתת לסביבה שלי. כשאנחנו מתאמנים יש לנו גם יותר כוח פיזי להתרוצץ ולשחק עם הילדים או הנכדים, יש לנו את האפשרות לשבת בנוח יותר על הרצפה בלי שהגב יכאב. בנוסף, כשאנחנו מאושרים יותר ומסופקים יותר וכמובן כשאנחנו יותר בכושר, המערכת החיסונית שלנו חזקה יותר – אנחנו חולים פחות ויכולים לתת יותר ימי עבודה ויותר יעילות בחיי היום יום.
     .
    אני ממליצה לכם בחום רב ובלב רחב: תמצאו את הדבר הזה שממלא אתכם ושמזיז אתכם –  שיתרום לכם גם לנשמה וגם לבריאות ויגרום לכם הנאה. ותקדישו לו שעתיים בשבוע. בלי פחד ובלי תרוצים.
    וההמלצה שלי זה לעשות זאת בעזרת אימון כושר או כל ספורט אחר שעושה לכם טוב.
     .

    ברגע שמצאתם את האימון/חוג/ספורט הרצוי. יכול להיות ששוב יעלה הקושי להתמיד, לשמר את המוטיבציה לטווח ארוך.

     .
    הנה 8 טיפים פרקטיים שיעזרו לכם בתהליך:
    1. אל תרחיקו לכת עם התכנונים והמחשבות איך להתמיד … תחשבו רק על השיעור הבא כל פעם ואיך להתארגן להגיע אליו.
    2. נסו שהמסגרת שבחרתם תהיה קרובה אליכם ונגישה (אם אפשר גם ברגל או באופניים) כך שלא תבזבזו זמן בדרכים.
    3. הסבירו לבני משפחתכם על חשיבות ההחלטה וההנאה שאתם מפיקים בשיעור ובקשו מהם לפרגן ולהירתם לנושא ולהקל עליכם לתת את הזמן הזה לעצמכם.
    4. קבעו את השיעורים בתחילת השבוע. הדבר הראשון שנכנס ללו"ז זה גם הדבר האחרון שיצא…
    5. תנסו להגיע ללו"ז קבוע ולא לשנות כל שבוע את מועד האימון.
    6. כתבו את לו"ז השיעורים גם ביומן או לוח שנה וגם על המקרר בבית כך שגם אתם וגם בני משפחתיכם תראו אותם מול עיניכם.
    7. במידה של חוסר מוטיבציה שננו לכם כמו מנטרה כמה נהניתם וכמה זה עשה לכם טוב בפעם הקודמת.
    8. הציבו לעצמכם מטרות שאתם רוצים להשיג בעזרת האימון. זה יכול להיות כל דבר מהרזיה ועד יכולת לשבת ישיבה מזרחית, למנוע כאבי גב, לרוץ 15 דק' בלי להתעייף וכו'.

    ——————————————————————————————————————————————————

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • קורס בניסים עם אפרת אביטל

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?

    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?

    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?

    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?

    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים – איך זה קשור אלי?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה והסביר לה שהיא לא משוגעת, הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. כך החלה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן, אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים.

    מהו הקורס בניסים?

    זוהי תוכנית לימודית רוחנית, אשר עוצבה לקחת את תלמידיה לתהליך של הפנמת מערכת החשיבה שלה. בתהליך זה, אנו לומדים לקבל בשכלנו ולהאציל לאחרים את מה שהקורס מכנה 'ניסים', שמרפאים את תפישת מי שמקבל אותם. ניסים הם ביטויים של אהבה ו"כשאני נרפא איני נרפא לבד".

    הקורס מציג 365 שיעורים יומיים, אחד לכל יום מימות השנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים, מביא את התיאוריה לחוויות היום-יום ובכך יוצר שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.

    מה אומר הקורס בניסים?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי.ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו.  בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    ערב מבוא ללא עלות יתקיים ב– 15.11.2017 בשעות 19:00-22:00.

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269  במייל  efrata@gmail.com  או בפייסבוק >


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • מתחת לפנס 5 – פסטיבל אמנות רב תחומי בחול המועד סוכות – גבעת חביבה

    מתחת לפנס 5- פסטיבל אמנות רב תחומי

    9-10/10/17 – חול המועד סוכות

    בגבעת חביבה ובאתרי תיירות במנשה

    ***********

    דמיינו רחוב חשוך. פנס בודד. אמן בודד מנגן. טרובדור.
    עכשיו דמיינו שדרת פנסים ססגונית ומפתיעה…
    מכל עבר אתם פוגשים מוזיקאים, ציירים, שחקנים, רקדנים. מספרי סיפורים…
    הם מזמינים אתכם להתעכב לרגע לידם, להשתהות.. להשתאות.. להשתתף.

    דמיינו חגיגת אמנות, שיוצאת מהלב ונכנסת אליו.
    כזו שמחזירה את האמון והאינטימיות למרחב הציבורי.

    הגעתם ל 'מתחת לפנס' 5.

    המציאות עולה על כל דמיון!

    במהלך הפסטיבל ידלקו מעל 80 פנסים ויציגו מעל 100 אמניות ואמנים מתחומים שונים: שירה, אמנות פלסטית, מוסיקה, סטוריטלינג, וידאו ארט, תיאטרון רחוב, ריקוד, מיצג, מיצב ועוד. חלקם אמנים ידועי שם בארץ ובעולם, חלקם פועלים בעיקר בזירה המקומית. המשותף לכולם הוא דחף עמוק ליצור, להתבטא במרחב, להיות באינטראקציה.

    כל זה קורה במשך יומיים בחול המועד סוכות: שני 9/10 שלישי 10/10 בלב המועצה האזורית מנשה ובתוך קמפוס גבעת חביבה היפהפה.

    הכניסה חופשית!

    מוזמנים להיכנס לדף מתחת לפנס ולהכיר את האמנים המשתתפים!
    פירוט מסלולי התיירות והסביבה במועצה האזורית מנשה בימי הפסטיבל כאן >

    אתר הפסטיבל >

    ההשתתפות חינם אך מחייבת הרשמה. אנא הירשמו כאן >

    ****

    "מתחת לפנס" נוצר בשנת 2013 ע"י האמן עתר גבע, כאירוע שמטרתו לעורר ולאתגר, לחגוג את האמנים והאמנות כמו גם את הקהילה, המעורבות החברתית, הכבוד ההדדי, העשייה התרבותית ואת הקשר בין אדם, אמנות ומקום. מושבה חופשית ליוותה את הפסטיבל מימיו הראשונים.

    בארבע השנים הראשונות התקיים "מתחת לפנס" בקיבוץ עין שמר, ומשך אליו קהל מגוון ואוהד של אלפי מבקרים. השנה התפתח האירוע לפסטיבל בן יומיים פרי שיתוף פעולה בין המועצה האזורית מנשה ומרכז האמנות המשותף גבעת חביבה ועתר גבע. שיתוף הפעולה בין שלושת הגופים יצר פסטיבל מיוחד במינו בו יכולים המבקרים ליהנות מתכנית מגוונת, הכוללת ביקור באתרי תיירות וקיימות ברחבי המועצה האזורית מנשה במהלך הבוקר, להמשיך לגבעת חביבה, לחגיגת אמנות מסחררת מתחת לפנסים מהשעה 17:30 ועד 20:30, שאחריה הופעות של אמנים מובילים, סדנאות אמנות ליליות ומסיבות אל תוך הלילה…

    מחכים לכם מתחת לפנס!


    להגיב
Close