סדנאות, קורסים, חוגים

  • קורס העמקה במיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית העתיקה עם סהר רוקח

    [סהר רוקח]

     

    עשור מחיי אני מתרגלת, שנים ארוכות חיפשתי בית בחוץ, בסוף הוא התגלה קרוב ממה שאפשר היה לדמיין…  אם אנסה לזקק המתנה הגדולה של תרגול מיינדפולנס ובודהיזם בשבילי בשנים האלו, היא התחושה העמוקה של 'לחזור הביתה'.
    הידיעה והתחושה שיש להכל מקום תחת השמש, תזכורת לכך שאפשר לפגוש את הרגעים של החיים עם בטחון, יציבות, נינוחות ו… חופש.

    בתקופות סוערות של אי וודאות ושינוי, בהם זה מרגיש שאבדה לגמרי האחיזה במוכר התרגול מראה את הדרך למצוא אי של שקט בלב הסערה.
    כשהראש עסוק, היזכרות שאפשר ללכת מעבר למחשבות הרגילות שבסך הכל מספרות סיפור,  אם נביט קצת מעבר להן נגלה שוב את החיים עצמם.
    תזכורת לכך שהם קורים כרגע, ממש עכשיו.

    זו מתנה יקרה מפז…  החיים והתרגול.
    מתנה פשוטה ממה שהיא נראית, נגישה ועוצמתית מכפי שנדמה

    אחרי עשור של תרגול, אני יודעת לומר שהוא מטפחת את הטוב שבנו, נותן מקום ודרך לשאיפות והכמיהות העמוקות של כולנו לחיות חיים של תבונה, הרמוניה, שמחה, סיפוק ושלווה ופותח את הדרך להגשים ולחיות את חיינו במלואם.

    אני שמחה להזמין אתכם לקורס העמקה במדיטציית מיינדפולנס והיכרות עם הדרך הבודהיסטית. אם למדתם קורס אחד של מיינדפולנס (למשל קורס MBSR או קורס מבוא) והגיע הזמן להעמיק את התרגול וליצור המשכיות ללמידה ומרחב תומך להתפתחות האישית שלכם זה הקורס בשבילכם

    8 מפגשים בימי שישי בפרדס חנה
    מפגש ראשון 10.1.20
    בין השעות 10:30 – 13:30
    ~ הנחה למקדימים להירשם ~

    ניתן לפנות בשאלות והתייעצויות – תמיד.
    מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו

    052-5398762   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק   |   דף נחיתה לקורס

     

    סהר רוקח

    מורה למיינדפולנס בגישת MBSR (הפחתת לחץ, מתח וחרדה) וגם MBCT (טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס למניעת דכאון) בהכשרת מכון מודע, הבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת בנגור, אנגליה.
    הולכת בדרך הדהרמה והמיינדפולנס כעשור, מלמדת ומעבירה סדנאות וקורסים רבים במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ ומלווה יחידים בדרך.
    בשנים האחרונות מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס – גישת האקומי וסטודנטית לפסיכולוגיה באוני' הפתוחה. מלמדת בעמותת תובנה, הקריה האקדמית אונו, אקסטרא סטודנט – אוני' ת"א ועוד.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 10 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שפת ההתנהגות]

     

    כמה מילים על בורסת הזמן.

    אנחנו כולנו אנשים עניים. עניים בזמן.
    וזמן, גבירותיי ורבותיי, הוא אחת השפות החשובות בהן מדברים אהבה.
    אז יש פה בעיה.
    זוגית, משפחתית, חברתית.

    למה אני מתכוונת?
    היום, בעידן המירוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו,
    ובאופן ספציפי הורים לילדים צעירים שמנסים לכלכל ולגדל משפחה…
    אנשים הופכים לעניים מרודים.

    לא בכסף או באוכל חלילה,
    עניים בזמן.
    אין לנו זמן לעצור, לחשוב, להתלבט,
    בעיקר אין זמן להיות יחד, בלי איזו מטרה מיוחדת.

    ואם לפתע יצוץ קמצוץ של זמן,
    הוא מיד יתמלא במשימה אחת או שתיים.
    פשוט כי תמיד יש איזו טו-דו-ליסט שמחכה בצד.

    בסדרי העדיפויות שלנו נלחמים להם אלה באלה העבודה, המשפחה, הילדים, החינוך, הקניות, התורים לרופאים, הבית, האוטו, הגינה, השכנים, הקהילה, הספורט, השינה, ההנאות, החברים… וכן, גם הזוגיות.
    אז אי אפשר להאשים אף אחד שמה שמרגיש לנו דחוף וקיומי (כמו עבודה, תיקונים, תורים, מוסך וכ"ו) דוחק למטה את הצורך הבסיסי של מערכות היחסים האינטימיות שלנו – הצורך בזמן איכות שקט ונקי.

    כי למי יש זמן פשוט לשבת ולהשתעמם ביחד?

    כי למי יש סבלנות לעצור את הריצה ולשבת רגע יחד על ספסל?

    כי למי יש אורך רוח להשהות כמה משימות כדי רק רגע להסתכל אחד על השנייה?

    אכן, לפעמים זה לא פשוט. הרבה פעמים יש לנו כל מיני "מחירים" ו"מסים" לשלם כדי להשקיע זמן איכות משותף עם אהובים שלנו.

    למשל: לשחרר מעט שליטה ולסמוך על מערכות תמיכה (בייביסיטר/סבים), או לבטל תכניות עם חברים, או לחכות עם עוד פרק של בית-הנייר, או להשאיר כלים בכיור עד מחר.
    כל אחד מה"מיסים" שלו.

    כעת, אגיד לכם סוד פשוט מאוד על משאב הזמן.
    כשמשקיעים אותו במערכות יחסים שחשובות לנו, זו מניה שעתידה רק לצמוח. גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך! ואין הרבה מניות כאלה בבורסת הזמן.

    וגם: השקעת זמן איכות היא השער שלנו להרוויח במניות אחרות:
    אינטימיות
    הנאה
    היכרות
    רוגע
    הקשבה אמתית
    תמיכה

    רק אם אני משקיעה זמן באדם שאני אוהבת
    אני באמת יכולה להצליח לומר לו:
    "אני רואה אותך"
    "אתה חשוב לי"
    "אני זקוקה לך"
    "אתה מעניין אותי"

    רק אם אשקיע זמן "סתם" להיות אתו,
    אצליח לדבר בעוד שפות של אהבה:
    מגע
    מחוות
    מילים

    תשקיעו זמן באנשים שיקרים לכם,
    תשקיעו זמן במערכות יחסים קרובות.
    אין סיכוי שתפסידו מזה.
    אתם בעצמכם כבר תדעו מיד מה הרווחתם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • כדורסל באהבה – חוגי כדורסל לנשים וגברים באור עקיבא – עם ארנון שומר

     

    כדורסל באהבה – לחזור, להתחיל או להמשיך להינות מכדורסל

    לומדים כדורסל, עושים כושר בהנאה, מתפתחים בקבוצה

    קבוצות חדשות – ימי ראשון באור-עקיבא:

    • קבוצת נשים ב – 19:45  
    • קבוצת גברים ב – 21:15

    האימון מתקיים פעם בשבוע ואורכו שעה וחצי. מחצית האימון הראשונה כוללת חימום ומתיחות, לימוד ותרגול אלמנטים של כדורסל תוך כדי משחק.  מחציתו השניה של האימון מוקדשת למשחק. האימון מתקיים בתוך אולם ממוזג לאורך כל השנה.

    בנוסף לאימון השבועי מתקיימת ליגה בה משתתפות קבוצות נוספות מהאיזור, אשר מתאמנות באופן זהה. משחקי הליגה מתקיימים אחת לחודש – חודש וחצי.

    הקבוצות מיועדות עבור נשים או גברים (בנפרד) ששיחקו כדורסל בעבר, ורוצות/ים לחזור לשחק וכן עבור נשים או גברים שרוצות/ים לנסות לשחק כדורסל ואף פעם לא יצא להן/ם. הקבוצות מתאימות לכל הגילאים והרמות.

    המאמן – ארנון שומר, שחקן כדורסל מילדות, מדריך כדורסל לקבוצות נשים, גברים וילדים, עוסק בתחומי התפתחות אישית וקבוצתית.

    לפרטים נוספים, תשלום ואפשרות להגיע לאימון נסיון:

     אמיר (מנהל הקבוצה) –  052-6795667


    להגיב
  • קורס בניסים – מהו ומה הוא אומר?

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?
    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?
    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?
    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?
    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    היה זה כאילו הלן חיכתה כל חייה לרגע הספציפי הזה, שהיווה טריגר לסדרה של חוויות פנימיות. תקופת הכנה זו הגיעה לשיאה בערב אוקטובר 21, 1965, כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה שהיא לא משוגעת. הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. הלן עשתה בדיוק את זה וכך התחילה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה כולו נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן.

    אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים. מטרתו היחידה של הקורס היא להתקין דרך שבה אנשים מסויימים יוכלו למצוא את המורה הפנימית שלהם. להתחבר לשלוות האלוהים, לחיות באהבה ולהיות קרובים יותר לאמת.

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     

    מהו הקורס בניסים?

    כל כולו של הקורס, כפי שמרמזת כותרתו, ערוך כמכשיר לימוד. הקורס מדגיש את היישום על פני התיאוריה, ואת ההתנסות על פני התיאולוגיה. הקורס עוסק בנושאים רוחניים אוניברסאלים ומציג עצמו כדרך רוחנית-פסיכולוגית אחת מני רבות. ישנן תוכניות רבות אחרות, וזו שונה מהן רק בצורה. כולן מובילות בסופן לאלוהים.

    • טקסט- 524 עמודים המציגים את התפישות עליהן מבוססת מערכת החשיבה של הקורס.
    • ספר העבודה מכיל 356 שיעורים, אחד לכל יום בשנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים ומעיד על אמיתותם. התרגול שלהם בתוך החיים מביא אותנו אל החוויה, מעבר לתיאוריה, ויצירת שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.
    • המדריך למורים מופיע במבנה של שאלות-תשובות ונותן הבהרה למספר מונחים בהם משתמש הקורס.

    בסופו של דבר נשאר הקורא בידי המורה הפנימית שלו או שלה, אשר תכוון את כל לימודי ההמשך, כפי שהיא רואה לנכון.

    מה הקורס בניסים אומר?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    נראה, שבעולמנו, אנחנו "אוהבים" מישהו כדי לקבל משהו בעצמנו. אין טעות גדולה מזו מפני שאהבה אינה מסוגלת לבקש דבר, היא רק אוהבת ומעצם כך גדלה, מגדילה אותנו ומתעצמת בנו ובזולתנו.
    "האני הקטן" מחפש לרומם את עצמו  באמצעות הכרה חיצונית, נכסים חיצוניים, ו"אהבה" חיצונית. העצמי שאלוהים ברא אין לו צורך במאומה. הוא לעולם מושלם, בטוח, אהוב ואוהב. הוא מבקש לחלוק יותר ולא לקבל; להאציל ולא להשליך. אין לו כל צרכים, ורצונו הוא להתאחד עם אחרים מתוך הכרתם המשותפת בשפע.

    כשאנו מוותרים על האשמה ועל הצורך להתגונן מפני העולם ולהוכיח, אנחנו רואים עולם אחר. זהו התיקון האחד לכל טעויות התפישה; היישוב של מה שנראה לכאורה כניגודים שעליהם מבוסס העולם. מה שנראה כעוולות שנעשו לנו על ידי מישהו אחר הופך עתה לקריאה לעזרה ולאיחוד. חטא, מחלה ותקיפה נראים כתפישות מוטעות המבקשות רפואה באמצעות עדינות ואהבה. ההגנות ננטשות מפני שבמקום שבו אין תקיפה אין בהן צורך. צרכי אחינו הופכים לשלנו, מפני שהם עושים את המסע ביחד איתנו בשעה שאנו הולכים אל אלוהים. "בלעדינו יאבדו את דרכם. בלעדיהם לא נוכל לעולם למצוא את דרכנו".

    כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את אלוהים, לזכור מי אנחנו באמת הנצחית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האהבה בראה אותנו בדמות עצמה.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי. ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו. בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי,
    מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    לפרטים: אפרת אביטל: 052-4869269   |   efrata@gmail.com

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 10 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור התשיעי – סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר]

     

    "יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

    זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

    הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

    עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

    תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

    "חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
    "מה?" הבטתי בו מבולבל.
    "חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

    אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
    היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

    באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

    האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

    החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
    "חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

    מתחת למכסה המנוע

    המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

    אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

    וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

    הרגלים ודפוסי מחשבה

    המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
    למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

    המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
    הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
    אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

    המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

    והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
    כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

    יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

    חיים במצב של השרדות
    השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

    על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

    אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
    אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
    אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

    לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
    התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

    התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
    מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

    ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

    זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

    מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

    אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!
    אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
    גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
    הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

    אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
    אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

    היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

    החדשות הטובות הן שזה פשוט.
    והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
    בכל גיל ובכל מצב גופני.

    מה עושים
    כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
    אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

    כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

    הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

    זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

    ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
    נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

    אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
    והמרחב הזה הוא אנחנו.
    או אז נצא לחופשי.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • חוג טיסנאות ותעופה בפרדס חנה – עם רון גרנות

    חלק בלתי נפרד מהחוג מוקדש ללימוד תאורטי של עולם התעופה, חלקי המטוס, תפקידם ואופן פעולתם, הכוחות הפועלים על המטוס בכל שלבי התעופה, איזון, מציאת מרכז הכובד וכ"ו. במהלך המפגשים ילמדו המשתתפים לקרוא שרטוט, לשרטט בעצמם, ולעבוד עם מגוון של כלי עבודה, דבר המפתח מאד את היכולות בתחום המוטוריקה העדינה.

    דגש רב מושם על תוצאה סופית שיש בה דיוק, אסתטיקה, וסימטריה, כל זאת תוך שיפור מיומנויות העבודה כגון חיתוך, שיוף והדבקה ושאיפה להשגת גימור איכותי של הטיסן. החוג מפתח מאד יכולת ריכוז, התמדה, סבלנות ודיוק ואת היכולת לעבוד באופן עצמאי ובמסגרת צוות. חוג טיסנאות מעניק מיומנויות ברמה מאד גבוהה המאפשרות למשתתפים להמשיך ולהתפתח במגוון רחב מאד של תחומים אחרים בעתיד.
    במסגרת החוג נערוך סיור מודרך במוזיאון המדע בחיפה עם התמקדות על תחום התעופה, "מרתון בניית טיסנים" וסיור בטייסת F16 ברמת דוד.

    החוג מיועד לילדים מכיתה ב ועד י"ב (חלוקה לתתי קבוצות ע"פ הגילאים ובנייה ברמות שונות ובמידת הצורך חלוקה לימים נפרדים).

    החוג ייערך בפרדס חנה בימי ג' בין השעות 17:15-18:45

    מפגש מבוא יתקיים ביום ג', ה-29.10 בשעה 17:15 בפרדס חנה

     

    על המדריך רון גרנות:

    את הפלא של עולם התעופה הכרתי כשהייתי ילד בן 7 והכל התחיל בזכות טיסן קטן ופשוט מעץ בלזה שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. טיסן אותו הטסתי בגינה שליד הבית שלי עד אין סוף, מהופנט כולי ממטוס קטן שטס באוויר, גבוה בשמיים, עושה לופים וגולש על זרמי אוויר, בזמן שרק שניה אחת לפני זה, הוא היה ביד שלי… עולם התעופה הקסים אותי.

    מאז ועד היום אני עוסק כתחביב בפיתוח, המצאה ובניה של טיסנים חדשים (כל הטיסנים שהילדים בונים בחוג הם פרי של פיתוח עצמי) גילשונים, טיסנים ודאונים. בנוסף, כחלק בלתי נפרד מהעניין שלי בעולם התעופה, אני מטיס דאונים ומטוסים ממונעים מסוגים שונים ורואה את העולם מזווית קצת אחרת…

    חוג טיסנאות הוא הזדמנות מצויינת להכיר את היופי של עולם התעופה ובמקביל להחשף לידע רחב בתחומים שונים ולמיומנויות טכניות מגוונות שיכולות לתרום באופן משמעותי להצלחה בעתיד. חוג טיסנאות, השמיים הם הגבול…

    לפרטים נוספים: רון 054-9485433    |    rongreenproject@walla.co.il

    לאתר של רון >


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – חוגים לילדים ומבוגרים בפרדס חנה

     

    אנחנו לידה ,סצ'ו ויניב , משפחה של קרמיקאים שיוצרים ומלמדים עם הרבה אהבה לתחום.

    הגענו לארץ לפני 16 שנים מארגנטינה\צ'ילה. הבנו שקרמיקה זה הדבר הכי טבעי והכי מקרב את האדם לאדמה. הקרמיקה נוצרת ממים, אדמה,אש ואוויר, שהם ארבעת האלמנטים שמאוד מחברים את האדם לאדמה. הקרמיקה מאפשרת לנצל את האנרגיה שלנו לתועלת ולהפיק ממנה את השתקפות הנפש בעולם החומר. לפי נסיוננו, התעסקות בקרמיקה מאוד מחברת אותנו לעצמינו וזה בעצם ממש תרפיה.. לתת לדברים לצאת ממך החוצה.. לתת ביטוי לרגשות

     

    למדנו בבית ספר לקרמיקה שמונה שנים וכשהגענו לארץ פתחנו סטודיו בהוד השרון עד שעברנו לפרדס חנה והקמנו במו ידינו את "בארו – סטודיו" מעורר השראה לעיצוב קרמי. אנחנו עוסקים בתחום המון שנים ומלמדים בטכניקות שונות בסגנון חופשי ומעניין לכל הרמות. חוג לילדים, נוער, מבוגרים והורים וילדים יחד!

    בסטודיו המיוחד שלנו ישנן גם אטרקציות נוספות כגון: ימי כיף, ימי הולדת, סדנאות, ערבי תרבות וכו'. מומלץ גם לבקר אותנו (בתיאום מראש) בגלריה שליד הסטודיו, ברחוב הגאון 4 פרדס חנה – (בwaze  זה הגאון 51) ותוכלו למצוא מלא מתנות, הפתעות, כלי מטבח, כיורים ועוד.

    מוזמנים לבוא להציץ ולהתרשם!

    שנת לימודים 2019-2020, החוגים השנה הם בימי ב', ג' וד'.

    – חוג ילדים,נוער והורים עם ילדים מוזמנים ליצור קשר עם יניב טל': 052-3263228
    – חוג למבוגרים ליצור קשר עם לידה טל': 054-6899035
    – סדנאות, ימי הולדת ואירועים לצור קשר עם סברינה (סצ'ו) טל' 054-6899032

    נשמח לראותכם/כן.

    בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – הגאון 4 פרדס חנה

    טלפון: 054-6899032
    אימייל:  barro.ceramics@gmail.com
    פייסבוק >   |   לאתר >


    להגיב
  • מתחת לפנס 7 חול המועד סוכות 16-17/10/19

    מתחת לפנס 7

    שמיטה בשדה תרבות

    פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב, גבעת חביבה. חול המועד סוכות  16-17/10/19

    בסימן חגיגות 70 שנה למועצה אזורית מנשה וגבעת חביבה

    הפסטיבל נערך בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס

    ***

    שמיטה בשדה תרבות היא פעולה שמכילה בתוכה שבע שנות עשייה תרבותית של 'מתחת לפנס'.

    ההקבלה מתבקשת למסורת היהודית והחקלאית, היא דשה וקוצרת, חורשת והופכת בה ובמסורות אחרות, זורעת כוונות ומחדשת חידושים.

    הנחה, התחברות, הקשבה, ויתור, חקירה והופעה, כל אלו מאפשרים את הקסם שקורה 'מתחת לפנס'.

    **

    הופעות, מיצגי אמנות, סיורים/סיבובים מודרכים ומופרעים, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיג ושיח, ועוד כיד הדמיון החופשי, במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בקנווס הירוק שנקרא גם גבעת חביבה – בהיסטוריה שלה, בגיאוגרפיה שלה, בטבע שלה, בנדל"ן שלה, מתחת לפנסים…

    פנס 7 קורה בגבעת חביבה היפהפיה, מקום שבעבר שימש להכשרה של נערים ונערות לחיים משותפים, וכיום הוא בית לנוער מכל העולם המדברים בכל השפות. יש מקומות רבים בגבעה שעוד לא נכנסנו אליהם (והשנה נכנס) – בתים, גינות, פינות, זכרונות, תכניות. אזורים של פעולה.

    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    חלק (קטן) מהאמנים המשתתפים השנה בפנס:

    דורון גזית – חזר מלוס אנג'לס אחרי 33 שנה של פעילות ענפה וחובקת ארצות ויבשות סביב העלאת המודעות לאתגרי הסביבה והשפעת האדם על הטבע, סביב פרויקט' הקו האדום', אותו הוא ביצע בים המלח, בנוואדה, בונציה ובקרוב גם ביער האמזונס!, הסובל משריפות, הצתות, ובירוא מואץ. הפייסבוק של דורון    |    כתבה עליו

    יפעת טריינין ליסאי – אמנית/לקטית (מלשון ליקוט). בשנים האחרונות עובדת, בין הפוגה להפוגה(סבבי הלחימה ברצועת עזה) בשדות קיבוץ בארי בעוטף.
    שם, בדרום, היא בונה לעצמה זירות פעולה, חורשת את המרחבים בחיפוש אחר חיבור מחדש עם טבע ומעשה ידי אדם (מבנים נטושים, דרכים מתפוררות, שדות מעובדים, אתרים היסטוריים). בנוסף, פועלת יפעת בעין שמר, שם היא מעבדת את מסעותיה, ויוצרת דמויות נשים מאדמה, ענפי עצים וחומרים שונים.

    אתי חן ברייר – הסיפור של אתי חן ברייר הוא מעשה של אישה לוחמת, שדרך האמנות מתארת את התמודדותה עם חוסר התפקוד של הגוף שלה, שבמשך שנים ארוכות תוקף את עצמו ומערים עליה קשיים אדירים. היא, בתגובה, מוצאת בכל פעם את הדרכים להתמודד ולהתגבר בצורה מרגשת ומעוררת השראה – אם באמצעות האמנות ואם בהשתתפות באליפות העולם למושתלים שנערכה בבריסטול, אנגליה לפני כחודש.
    אתי תציג ב'פנס' מיצב המתמודד עם נושא השמיטה דרך הפן האישי טיפולי, סביב טיפולי החלפת דם אותם היא נאלצת לעבור, גם כיום. פוסט שלה

    ציבי גבע –  יציג ב'פנס' בתערוכה משותפת עם האמן פריד אבו שקרה.
    גבע יציג ציורים משנות השמונים, בהם הוא מנכיח את שמות היישובים הערבים במעשה הציורי, ומערב בין אמנות לפוליטיקה באופן שנהיה רלוונטי יותר ויותר בימים האחרונים, בשעות האחרונות..
    לציבי גבע קשר מיוחד לגבעת חביבה ולתנועת השומר הצעיר,בהיותו כנער מדריך בתנועה, ובהמשך דרך פעילותו ארוכת השנים.
    עוד על ציבי

    מרגו גראן – אמנית וציירת העוסקת בעשור האחרון בחקר המדיום של צבעי המים ומלמדת טכניקה זו כבר שבע שנים. עובדת במקביל לציור על נייר, בחריטה ורישום בקרמיקה. העבודות מתייחסות לנוף, לאובייקט היומיומי ולמטבח ולמעבר בין המבט הרחוק למבט הקרוב. פעולת הציור מתפקדת כפעולה הישרדותית, דגש על כתם ואור ולתיעוד הקיים.
    "העבודה viewfinder משלבת את פעולת הציור מתוך התבוננות בנוף, עם מיצב וטקס. לצד ריטואל הציור שלי ושל ציירות אקוורל שהזמנתי להשתתף בעבודה, יעמוד מתקן עליו תלוי נייר אקוורל ארוך של 10 מטרים. מתוך הנייר נחתוך מלבנים בהן נתעד בצבעי מים את מבני ונופי גבעת חביבה, למשך שני ערבי הפסטיבל. את מלבני הציור נתלה כממצאי החקירה שלנו את המקום.
    הציירות המשתתפות לצידי: רותי זינגר, אריאלה למברג, נורית תמיר ברנשטיין, אוקי שוורץ, אפרת אהרונוב, נעמי שניידר, אגם בר אילן, ליאורה דרייפוס, תמר שליט ברלב. הפייסבוק של מרגו   |   ועוד אחד   |  והנה גם אתר

    צוות הפנס:

    עתר גבע – הוגה, מייסד, אוצר ומסדר מתחת לפנס.

    עטר שנפלד – מפיק, חתול פרא, מארגן .

    רונית בר אילן – רעיונאית וממקדת, מדיה דיגיטלית.

    טל בדרק – צילום, וידאו, מדיה דיגיטלית.

    ענת לידרור – מנהלת מרכז האמנות המשותף גבעת חביבה.

    מוזמנים באהבה לנהור לגבעה! הכניסה חופשית בכל מובן ואופן!

    הדף של הפנס בפייסבוק, המתעדכן יומיום >    |   האיוונט >   |  באינסטגרם: panasim.art

    תכף נדלקים.

    'מתחת לפנס 7'
    שמיטה בשדה תרבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קורס בודהיזם בבנימינה – מרכז גוף נפש

    קורס ודהיזם בבנימינה – מטעם מרכז גוף נפש.

    מרכז גוף נפש. בית ללימוד ותרגול עם מיטב המורים, באווירה ביתית ויחס אישי. מאז 1998.

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557

    **

    בנובמבר ייפתח קורס בבנימינה:

    * אימון בודהיסטי לחיי היומיום | בהנחיית אלה טולנאי | בנימינה

    16 מפגשים בימי ראשון, 18:00-21:00 החל מה-17/11/2019.
    פרטים  בקישור זה

    ____________________________________________________________________

    אימון בודהיסטי לחיי היומיום

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    על הקורס

    זהו קורס מעשי הכולל 16 מפגשים שבועיים בני שלוש שעות כל אחד.

    ייחודו של קורס זה שהוא חוויתי-תרגולי. המטרה של הקורס היא להפוך ידע פנימי עמוק שנמצא בתוכנו לחוויה זמינה ואותנטית שתועיל לנו בחיי היומיום ובמפגשים עם ילדים, בני זוג, חברים ומטופלים, בחיינו האישיים והמקצועיים. בקורס נלמד את העקרונות המרכזיים של התורה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, איך ליישם אותם בחיי היומיום, וכן מיומנויות מקצועיות ואישיות.

    הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם.

    **

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • חוגי המוסיקה לילדים של עידן ויצנר בפרדס חנה – ההרשמה החלה!

    [עידן וייצנר]

     

    לאחר שנה מוצלחת חוגי המוסיקה לגילאי 3-7 נפתחים גם השנה! (לפי קבוצות גיל)

    נעים להכיר, לי קוראים עידן ויצנר, זמר יוצר, כותב ומלחין ומורה למוסיקה לילדים.

    אני מאמין גדול שדרך המוסיקה הילדים לומדים כל כך הרבה דברים נוספים. הם לומדים להכיר את היכולות שלהם, להאמין ביכולת שלהם ללמוד ולהתפתח, הם מפתחים את הביטחון שלהם ודרך המוסיקה לומדים להאמין בעצמם יותר.

    זה הזמן לספר לכם על מה שעברנו בשנה האחרונה עם הילדים.

    בשנה האחרונה, לא היה כמעט ילד אחד שלא אמר לי בשלב כזה או אחר ש"אין סיכוי שאני אצליח לנגן את זה". והאושר הכי גדול שלי בתור מורה הוא לראות את החיוך של אותו ילד כשהוא הצליח לעשות ולנגן יצירה שלא חשב שיצליח לנגן לפני כמה רגעים.

    הדרך בה אני מלמד בנויה על שיטה ייחודית שפיתחתי, שיטה שמאפשרת לילדים ללמוד מוסיקה מתוך משחק, כיף וחוויה. זה לא עוד שיעור מוסיקה קלאסי. אלא דרך אינטואטיבית ומהנה ללמוד מוסיקה ובאמת לפתח את היכולות המוסיקליות מגיל צעיר.

    אני מאמין גדול בזה שמוסיקה כדאי לפתח בגיל צעיר ויודע להגיד לכם, על בסיס חקירה שלי ומחקרים רבים שנעשו בתחום, שככל שהילד מתחיל ללמוד מוסיקה בגיל צעיר יותר, כך היכולות (המוסיקליות ואחרות) שלו מתחזקות באופן משמעותי.

    יש עוד הרבה יתרונות למוסיקה ולשמחתי כל ילד שזוכה לעסוק בה מרוויח מזה משמעותית.

    זכיתי לשוחח ולדבר על התרומות שיש למוסיקה ועל איך לעזור לילד שלכם להתמיד בחוג אותו הוא בוחר, בתוכנית הבוקר של מיכל ינאי "משפחה שכזאת". הנה הריאיון בו אני נותן את התשובות לשאלות האלו.

    וגם, כאן אתם מוזמנים לצפות בשיר מתוך "ערכת המלחין הצעיר" שפיתחתי לילדים שמתבססת על השיטה לפיה אני מלמד בחוגים.

     

    רוצים לקבל עוד פרטים על החוגים ולהירשם למפגש היכרות?
    כנסו לקישור הזה >

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק



    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

     

    מקומות אחרונים ממש לשנת 2019-2020

     

    ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינה בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יהיו פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יהיה מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יהיה מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    התפריט יהיה מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    בנוסף רואי, בן הזוג שלי ומורה פרטי למתמטיקה מעל 20 שנה,  הולך לשלב בצהרון מה שהוא קורא לו "נגיעה בחשבון" – הקניית מושגים בסיסיים בחשבון (מספר זוגי/אי זוגי, שברים, חיבור/חיסור/כפל/חילוק ועוד) דרך משחקים, הפעלות ויצירה. זאת במטרה לאפשר לילדים כשיתקלו במושגים האלו בעתיד, בסיס הבנה שבא ממקום מהנה, חיובי ומעניין שיאפשר להם ללמוד חשבון ומתמטיקה יותר בכיף. פעילות זאת תתקיים לילדים החל מגיל חמש שמעוניינים בה.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:30
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (יש פתרון לפסח וחנוכה)

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • Summer Kick-Start # 2 – סאמר קיק-סטארט 2!

    [יהלי שפהרד]

    היי אני יהלי שפהרד מכושר לחיים טובים.
    מאמנת כושר בחירה ומוסמכת ומנחת סדנאות לבישול ספורטיבי.

    רבים מאיתנו חיכו לאביב כדי להתחיל להיכנס לכושר ואז הגיע הפסח ושרפנו הרבה חמץ ומעט קלוריות.
    אבל זהו, הקיץ כבר כאן והגיע הזמן להתעורר משנת החורף… ובמידה ולא ישנתם בחורף וכן שמרתם על שגרת אימונים (כל הכבוד ושאפו ענק!) אז קחו את זה בתור זריקת רענון של אנרגיות קייציות 🙂 והיכרות עם המטבח הספורטיבי.

    ———————————————- (האירוע כבר התקיים, מוזמנים לבוא לשיעורים בסטודיו החדש) ———————————

    זה הזמן להתחיל ואם כבר להתחיל אז – ב-שבאנג!!!
    בכל הכוח, האנרגיה והשמחה – באירוע שייתן את הקיק-סטארט לקיץ חטוב 🙂 דינאמי 🙂 עסיסי ♥ ומלא אנרגיות.

    אחרי האירוע המהמם שהיה לנו לפני שנתיים החלטתי להרים את הכפפה שוב.

    אני מזמינה אתכם לאימון כושר סוחף, מרגש ומפתיע בחוף שדות-ים שעוד לא היה כמותו!!! ארוחת בוקר שתכלול את מיטב המטעמים שאני מלמדת להכין בסדנאות הבישול הספורטיבי והרצאה שתעשה לכם סדר באיך לבשל בריא ולאכול נכון.

    Summer Kick-Start # 2 – סאמר קיק-סטארט 2!

    שישי, 3 למאי,  ב-8:00 בבוקר בחוף שדות ים הדרומי

    נתחיל במשחק ספורטיבי שיגלוש לאימון כושר מטריף על חוף הים.
    אחרי האימון תוגש ארוחת בוקר בריאה וטעימה ♥ משלל מתכוני הבישול הספורטיבי והכל מעשה ידי…

    לאחר מכן תהיה הרצאה על בישול ספורטיבי ואוכל בריא בה תלמדו את 10 כללי הזהב לתזונה בריאה ובישול ספורטיבי.

    כמובן שנשכשך לנו במים, נכיר, נקשקש ונהנה.
    ובנוסף, כל המשתתפים יקבלו מתנה מגניבה!

    מעוניינים להשתתף באירוע הקיץ? סמסו את שמכם ל-052-5606827

    מחיר כרטיס: 60 ש״ח.

    אז אם באמת רציתם להתחיל סופסוף להיכנס לכושר, להתחיל לאכול יותר בריא… להוריד כמה ק"ג עודפים ולהרגיש חיוניים ומלאי אנרגיה… האירוע הזה הוא אחלה הזדמנות להתחיל!

    לדף האוונט בפייסבוק > 

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
Close