צדק חברתי

  • מצילים את עץ בעיר! אקולוגיה עירונית והרבה יותר

    עץבעיר הוא עסק חברתי עצמאי לחקר והפצה של דרכי התמודדות עם משבר האקלים והסיפור על מקומה של האנושות במארג החיים על פני הכדור. “העץ" נמצא בלבה של קהילה רבת מעגלים ומגוונת, ופועל מדירת באוהאוס אקולוגית-שיתופית בכיכר ביאליק.

    ב-2006 הקימה תמי צרי, אמנית שבאחת מההרפתקאות שלה היתה גם אשת עסקים בניו יורק, את אתר עץבעיר. המטרה הייתה להפיץ מידע על ששינה את חייה שלה, על אקולוגיה עירונית. ממרחב וירטואלי די קונבנציונלי, התגלגל עץבעיר להיות מרחב ממשי למפגש ולתרגול מעשי של אורחות חיים הכוללות עבודת אדמה ומשק בית אקולוגי במרחב העירוני. כשתמי הגיעה לכיכר ביאליק ב-2008 העץ כבר היה בשל לייסודו של "הסלון האקולוגי", יחד עם אלון אלירן, היום דוקטור במדעי הסביבה, ואז כמו היום לקט עירוני, גנן ומשורר אקולוגי.

    מאז הסלון עבר דירה פעמיים. לדירה הנוכחית, בקומה השלישית שברחוב ביאליק 25, שותף מעגל הולך וגדל של דיירות, נוודים ותלמידים, שבאים והולכים וחוזרים ומהדהדים את המסר: אנושות יפה יותר בעולם יפה יותר הם אפשריים ואפילו נגישים.

    בימי שלישי אפשר לבוא לפגוש את תמי, אלון וחבורת המתלמדים והדיירות שחיות לפרקים בדירה או מבקרות בה, אפשר להגיע לסדנאות או לקנות חומץ או סבון. זו הזדמנות להציץ לבועה קטנה של חמימות ושפיות בלב ליבה של העיר, ולכל העבודה שנעשית כדי לממש את חזונו של סר פטריק גדס, וכדי לברוא אנושות חדשה שיודעת איך לחיות על פני הכדור הכחול היפה – ההזמנה להצטרף לעשייה תמיד פתוחה!

    לתרומה >

     

    אנחנו במצב חירום

    אני יודעת שאתם כבר יודעים, אבל אני לא יכולה להמשיך לדבר על העץ בלי לצאת מהגומה שלי ולהסתכל על הכדור הכחול והיפה ש(היה)לנו – הוא עולה באש, והעשן ממלא את לבנו – בקוטב הצפוני, בהר תבור, באמזונס – בכל מקום, שבועות ארוכים של אש שמאכלת את היערות, את מאגרי הקור, את מאגרי הפחמן ושאר גזי החממה שגאיה ידעה ברוב חכמתה איפה להטמין. ואנחנו, פצענו את האדמה אנושות ושחררנו את קרביה אל האוויר, וממשיכים בכך, עוד ועוד, יותר ויותר עם כל שנה שחולפת – איך נתפלא כשהמים והאש יוצאים מכלל שליטה ויוצרים תוהו ובוהו? הרבה יותר מהר ממה שהמדענים צפו?

    ובכל זאת, נתפלא, נכעס, נתייאש, נתאבל ונקרא בקול הכי גדול שלנו:
    ממשלות ותאגידי העולם, אתם שנהניתם עד כה מהביזה, אתם שהשתתם עלינו מחשבות שווא על מקומו של האדם בעולם וטיב היחסים בינינו לבין עצמנו, אתם שממשיכים להכחיש את המשבר ובגדול לא לעשות כלום בקשר אליו בזמן שילידי הכדור – ילידים, נשים, ילדים, חיות ועצים, כל היצורים העדינים מכם, גדולים כקטנים, ואתם בעצמכם, נמצאים כעת בסבל ובחרדה מפני העתיד הקרוב – אתם ממשיכים בשלכם, בעוצמה ובכוח שירשתם מהאדמה שלא בזכות, אתם – הגיע הזמן שתקשיבו לקולה של גאיה.
    ואנחנו, כל מי שעדיין מצליחה לנשום, לשתות ולאכול כאן, תחת שלטון ה"חוק", לנו לא נותרה ברירה אלא למרוד.
    אנחנו במצב חירום! זה הזמן לעצור הכול.
    הכול.
    ולעשות דברים אחרת.

    מה מאה אלף שקל עכשיו? איך זה קרה?

    בעצם לא קרה שום דבר מיוחד – כרגיל התמסרנו, תמי ואלון, למה שנראה לנו הכי חשוב, בלי לעשות שום תוכנית כלכלית – הרי אם היינו מנסים לתכנן "כלכלית" – מזמן עץבעיר לא היה עץבעיר… לפני שישה חודשים הוראת הקבע של שכר הדירה קפאה מרוב בהלה מהמצב האקלימי והאקולוגי, היא הבינה שבלעדיה יהיה לנו הרבה יותר קל להקדיש את עצמנו למרד בהכחדה – ואז, לפני שבועיים, שמנו לב והבנו שלושה דברים:

    אנחנו חייבים 45 אלף שקל לבעלת הבית

    אנחנו חייבים להמשיך להתמסר למרד בהכחדה ולאוטופיה עירונית

    כדי להבטיח שנוכל להמשיך למרוד בשיטה, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם גם קדימה.

    מי שמורד בשיטה, לא באמת יכול להתפרנס מהשיטה – מי שמתפרנס מהשיטה לא יכול למרוד בה.

    כאן אתם נכנסים לתמונה

    מאה אלף שקל נשמע כמו הרבה כסף, אבל זה כלום לעומת 35 מיליון שקל ששופרסל ישלמו לאלשטיין על 1.2 טון בשר קפוא מיובא מארגנטינה – על סבל של בעלי חיים, פליטות גזי חממה, ואובדן מכאיב ומקומם של יערות גשם השיטה שלנו מתגמלת יפה – והמשחטה הזו ממחישה את ההשמדה הביולוגית שמובילה אותנו אל הגיהנום ברגע זה ממש – המרד בהכחדה ועץבעיר הם העוגנים שלנו בים הסוער של המבול שאנחנו כבר בעיצומו – הרבה כבר איבדנו, וההצלה לא תבוא מהשיטה, שיתוף פעולה איתה ועם סכימות המחשבה שלה ("לכו לעבוד") הוא הסכמה להשמדה.

    מאה אלף שקל זה מאה א'נשים שנותנים 1000, או אלף א'נשים שנותנים 100 – זה מה שהקמפיין הזה יוצא להשיג. הכסף שלכם יכול להבטיח את שלום העץ ואת המשך העבודה שלו למען החיים. הקמפיין הוא עוד הזדמנות להפיץ את האמת על מה שקורה עכשיו ממש לכדור הכחול היפה שלנו – אנא עזרו לנו להפיץ את המסר הכואב הזה! זה בדמנו.

    אנחנו צריכים אתכם יותר מתמיד

    אם לא נצליח לגייס את הכסף, לא יהיה עץבעיר.
    נסגור, נחזור להורים, נגור אצל חברים (לאף אחד מאתנו אין חסכונות ששמנו בצד, אין לנו כסף לשלם שכר דירה כפרטים, וזה גם לא מעניין אותנו), נמשיך למרוד. תמי תעשה חוגי בית בכל הארץ, ותמשיך ללמד ולייצר מצגות שמסבירות מה הולך, אלון ימשיך לגנן ולפעול בכל פורום אקטיביסטי אפשרי, הוא ימשיך גם לכתוב שירים. לא נמות, לא בגלל הכסף.

    רק דבר אחד יחסר – המקום היחיד והמיוחד הזה בלב העיר תל אביב שמחזיק את האפשרות של אוטופיה עירונית, שבו אפשר לנשום ואפשר לחיות, ואפשר לפגוש חיים. אפשר לקבל אוכל מזין ותשובות מא'נשים שחיים אחרת, שבו אפשר לקיים פגישות מהפכניות אמתיות, לקיים מפגשי עבודה והטמעה של המרד בהכחדה, שבו יודעים ומדגימים איך לשקם אדמה ואיך לגדל מזון ואיך לצאת מהסופר, שבו מתקיים הקורס "עושות חיים בבית", שבו יש קומפוסט וגינה ואהבה, בנקודת דיקור חשובה – כיכר ביאליק.
    זה הכול.

    נדמה לנו שלעץבעיר עדיין יש תפקיד חשוב למלא בסיפור העצום של התנועה הגדולה, ברגעי המבחן האחרונים של האנושות – שלמקום הזה יש מה לתרום לקידום העולם היפה יותר שכולנו יודעות שאפשרי – אם גם אתן מרגישות ככה, זה הזמן להפסיק להאמין ש"מישהו אחר" כבר יטפל בזה, ש"בטח נסתדר" – אנחנו מבקשים – קחו חלק בטיפול בבעיה הזו, אנא עזרו לנו להמשיך.

    לתרומה >


    להגיב
  • אלטרואיזם אפקטיבי

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב.

    פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

    כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

    120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש.

    סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).


    מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

    כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת…

    רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה.

    אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

    בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית.

    עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • רוחות של שינוי

    [צילום: צופית דמרי]

     

    התמונה הזאת מרגשת אותי. ואני לא אחד שמתרגש בקלות מפוליטיקה. היא נוטעת בי תקווה, היא נכונה.

    האיחוד הזה של שמאל וימין, דתיים וחילונים, מערב פרדס חנה ומזרח כרכור, נשים וגברים, אגו ושיתוף פעולה

    מדהים בעיני. ומרגש כבר אמרתי.

    זו שותפות עם שלושה קווי יסוד: שמירה על הסטטוס קוו בנושא השבת, הצהרה על מדיניות של חיזוק השכונות וצמצום פערים ופעילות למען האחדות הישובית וחיבור בין הקהילות השונות.
    השותפות גם אומרת שכבר יש רוב של 8 מתוך 15 במועצה. ומאוד סביר שיוני חכימי והגמלאים יחברו לקואליציה שכזאת ואז זה כבר מועצה שיכולה לפעול עם 10 מ-15. והלוואי שכולם יצטרפו ותהיה קואליציה מלאה שהולכת לאותו כיוון.

    השותפות הזאת דרשה ויתור על הרבה אגו מצד כל הארבעה. והכרה בשוני ומגוון הדיעות של האחר. אבל היא בעיקר מסמנת שינוי ותקווה.

    וזה מה שכתב אייל:

    "…בבחירות הבנו כמה דברים בסיסיים: הבוחרים ווהבוחרות שלנו רוצים שינוי, מבקשים תקווה ומאמינים בחזון שפרשנו וברצון לייצר פוליטיקה אחרת.
    יותר מזה, במהלך הקמפיין ובמיוחד ביום הבחירות, הרגשנו את האהבה הרבה שרוחשים לדרך הזו.

    הרגשנו גם את הרצון האמיתי של הא.נשים בחיבור ובהבנה של האחד את השני.

    ואם לסכם אז הרגשנו גם את הצורך במנהיגות חדשה, מנהיגות שרואה את התמונה הרחבה ונשארת בגובה העיניים.

    …התמונה הזו, כך אנחנו מאמינים , מבטאת את הקול הזה. הגר, יואב, אפרים ואנוכי כנציג טוב במושבה, מייצגים ציבורים שלמים שתואמים בדיוק את החזון של טוב במושבה. חיבור בין ימין ושמאל, חיבור בין חובשי כיפה לחילוניים , חיבור בין אנשים. זהו חיבור שהציבור צמא לו.

    …זו דרכנו, והיא תתבטא בעשייה כי זה המנדט שקיבלנו…"

     

    – ועדיין, הגר צריכה לנצח בסיבוב השני כדי שהשותפות הזאת תצא לפועל (למרות שבפועל תהווה גוש חוסם אם אלדד ינצח).
    מעניין מה יהיה שיעור ההצבעה…

    הבחירות לסיבוב השני יתקיימו ביום שלישי הבא, ה-13 לנובמבר, בין השעות 13:00-22:00. בוחרים באותו מקום שבחרנו בסיבוב הראשון.

     


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – אייל כגן

    [מאיה לילה חפר]

     

    את עו"ד איל כגן אני פוגשת בחדר האחורי של החנות היפיפייה "דורותיאה", השקט שקורן מרהיטי הוינטאג' הפוך לקצב המהיר של האיש שמכונה כגן בפי כל. הוא נמרץ וחד מחשבה ומאתגר את קצב ההקלדה של הכותבת.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. נמצא כאן 16 שנה. באותו בית באותה שכונה. מכיר את כל השכנים בשמות שלהם.
    2. רואה רחוק בתכנון אבל יודע גם לראות את נקודת ההתחלה הקרובה ביותר בביצוע.
    3. אני יזם חברתי-קהילתי סדרתי. מיזמות בתחום העסקים הקטנים כמו 'ח"י באהבה – לילה לבן' ועד מאבק על שמירת החופים ב'ים חופשי' ועוד… כמו שאומרים בספורט, קרעתי נעליים על המגרש.
    4. אני עו"ד שעבד במערכות גדולות. הייתי יועץ משפטי ואחראי על הרה-ארגון מבחינת כוח אדם בהסתדרות החדשה, ועוזר של מ"מ ראש עירית ת"א שהיה גם ראש מנהל התכנון והבניה. שני תפקידים בקנה מידה ארצי בעלי השפעה וחשיבות רבה.
    5. אני לא פוחד "ללכלך את הידיים". בכל פרויקט שעשיתי, ההנהגה שלי צמחה מהעשייה בשטח. אני אוהב להזיע ומאמין גדול בדוגמא אישית.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. מחלקה לפיתוח אסטרטגי. ההבנה שהגוף שאתה עומד בראשו לא יודע הכל ולא אמור לדעת הכל מביאה לשיתוף ציבור אמיתי. בפרדס חנה-כרכור ההון האנושי של היזמים – כמעט בכל תחום – הוא נדיר. יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה. יש משאבים בשפע, אולם גיוס משאבים הוא תחום ידע. המחלקה האסטרטגית שאקים במועצה, תדע לאתר את המשאבים באמצעות איש מקצוע שעוסק באיתור כל ה'קולות הקוראים' הממשלתיים ושל המגזר השלישי והרביעי. צריך להפוך את הכיוון של דרכי הפעולה. אם מאתרים שמשרד החינוך הוציא קול קורא לחינוך טכנולוגי מייצרים תוכנית שעונה על הקריטריונים ומביאים את התקציב לכאן.
      הערוץ השני בו תעסוק המחלקה הוא תחום איגום משאבים בתוך המועצה עצמה ופיתוח שפה משותפת שתאפשר עבודה סינרגטית בתוך הארגון. כך לדוגמא: פעמים רבות יש תקציב לאותו נושא שמפוזר על פני משרדים שונים אבל הסכום לכל אחד בפני עצמו קטן ולא מספיק לפעולה משמעותית. אולם, אם מחברים את האגפים השונים יחד מתקבל תקציב גבוה.
      כשהאזרח במרכז ולא כותרות המשרדים השונים, הפתרונות שנוצרים הם בין-תחומיים ויעילים יותר.
    2. דרך המושבות. כתבתי את התוכנית של "דרך המושבות" כבר לפני 4 שנים יחד עם גילי בר-שי. זוהי תוכנית פיתוח כלכלי שמיועדת לשים את פרדס חנה כרכור על מפת התיירות הארצית. מדובר בשיתוף פעולה אזורי שלנו עם זכרון יעקב, בנימינה -גבעת עדה, יישובי אלונה, קיסריה וג'סר א-זרקא שימותג כולו תחת השם "דרך המושבות", ויזרים לאזור גם תקציבים ממשלתיים וגם אלפי תיירים ישראלים בשנה. אנחנו חיים באחד האזורים היפים בארץ. טוסקנה של ישראל, במרחק של 40 דקות מחיפה, 50 דקות מת"א ו-70 דקות מירושלים. הפרויקט האדיר הזה יאפשר העצמה ופריחה של מאות עסקים קטנים באזור כולו. אנשים יגיעו לכאן מכל הארץ כדי לצרוך תרבות, אמנות, קולינריה, היסטוריה, ספורט עממי ואתגרי, פעילות שטח ועוד. אם עד היום חוללנו מהפיכה תרבותית בפרדס חנה כרכור ששמעה יצא לרחוק בגלל ריכוז גדול של יוצרים ואומנים בכל התחומים, אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לעשות את זה עבור כל האזור שמשווע ליזמות הזו.
    3. תשתיות. התשתיות לא יכולות לעמוד בקצב הגידול של המושבה. יש תוכנית מתאר מאושרת שלא יושמה, בגלל שלא פעלו מול משרדי ממשלה ואני מתכוון לפעול ליישומה. צעד ראשון ומשמעותי שלי להקלה על עומסי התנועה יהיה לאסור כניסת משאיות בבוקר ואחר הצהריים לדרך הנדיב. בנוסף אפעל לפתח חלופות לרכב הפרטי. תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, עידוד תוכניות לשיתוף רכבים (car pool) ועוד. גם כאן יש דרכים יצירתיות להביא תקציבים, לדוגמא :המשרד לאיכות הסביבה מתקצב הפיכת גנים לירוקים, תקציב זה כולל פיתוח תשתית סביב הגן. הצטרפות לתוכנית כזאת מאפשרת לך להרוויח את המדרכה מסביב תוך שאתה משפר את הגן. Win win.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ, שינה את באר שבע מהקצה לקצה. טרנר התחיל ודנילוביץ לקח את הבסיס והמשיך. גם כאן. חיים געש הניח את התשתיות ופיתח את היישוב, עכשיו הגיע הזמן לקחת את הבסיס הזה, לשדרג אותו ולהביא אותו אל העתיד שהוא כבר כאן למעשה.
    פרדס חנה כרכור היום היא יישוב מובל ולא מוביל. אנחנו צריכים לשנות את כיוון החשיבה, ולקחת את המקום הקסום הזה אל מה שהוא ראוי לראות. פנינה שמנצנצת למרחוק ומובילה בחינוך, בקהילתיות, בחוסן יישובי, בצמצום הפערים.
    פרדס חנה כרכור לא תוכל להמריא אלא אם כן היא תהפוך ליישוב שבו השכונות שעד היום לא קיבלו את מה שמגיע להן, יהנו מהתייחסות שונה לגמרי.
    קחי לדוגמא את ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון,שהגיע למועצה מתוך היזמות החברתית ושינה את התדמית של ירוחם לגמרי. רואה קדימה, נאמן לעיר שלו. סוס עבודה של יזמות, הביא לירוחם תרבות ופסטיבלים שבאים אליהם מכל הארץ, הקים תוכנית קיימות יישובית ופועל למען צדק חברתי. איש מעורר השראה.
    אין סיבה שפרדס חנה כרכור לא תקבל את אותו דבר.

    לדף הפייסבוק של אייל כגן >    לאתר של אייל כגן >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – הגר פרי יגור

    (צילום: אילת זיק-אל)

    [מאיה לילה חפר]

     

    נפגשתי עם הגר במטה שלה במרכז המושבה, בין מחברות לחומרי שיווק, אנשים נכנסים להגיד שלום. הגר מקשיבה לשאלות ברצינות רבה, כותבת אותן, אני מרגישה כמה חשוב לה להעביר את המסרים שלה בדיוק.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    חשוב לי שהבוחרים שלי ידעו עלי הכל. שקיפות והגינות של שליחת ציבור זהו תו תקן מוסרי לראש מועצה. חמישה דברים בכל זאת…

    1. אני בת המושבה, פרדס חנה כרכור זה סיפור חיי – כאן גדלתי והתחנכתי וכאן הקמתי עם בעלי את ביתנו ומשפחתנו. פרדס חנה כרכור נטועה בי ואני בה ובחרתי להפוך את המושבה האהובה הזו למשימת חיי.
    2. כשהחלטתי להקדיש את עצמי לשליחות ציבורית קבעתי לעצמי כלל ברור: תושבי פרדס חנה כרכור הם המצפן והמצפון הציבורי שלי.
    3. אני באה לתפקיד ראש המועצה בכדי לעשות דברים גדולים וערכיים. פרדס חנה כרכור צריכה להיות מקום בו המצוינות היא קו מנחה: בתשתיות, בחינוך באיכות החיים של כל תושבת ותושב. את זה נעשה רק עם נחשוב בגדול ונעשה בגדול.
    4. אני אהיה ראש מועצה של מושבה אחת. החיבור בין כל השכונות במושבה חייב להיות גם חיבור פיזי של כבישים ושבילי אופניים חדשים וגם ובעיקר חיבור קהילתי. מושבה אחת לכולם.
    5. אני אוהבת טבע ונוף, בחרנו לחיות במקום עם פוטנציאל סביבתי עוצר נשימה אני אשמור על המושבה שלנו, על צביונה ועל נופיה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חינוך. לתפקיד ראש המועצה אני מגיעה מוכנה עם חזון ברור ועם תכניות עבודה סדורות. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד בכוונתי לקבוע את החזון החינוכי שילווה את מערכת החינוך (הפורמלית והבלתי פורמלית) בפרדס חנה כרכור החל מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה. אני מאמינה שהכל מתחיל בחינוך, החינוך הוא יסוד האדם בכל התחומים ובמקום בו זורעים חינוך – קוצרים הישגים. אני אוביל את מערכת החינוך במושבה לצמרת היישובים המובילים בישראל בתחום החינוך. בכדי לעשות זאת אני מתכוונת לקבוע במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד ראש המועצה את החינוך כמקום ראשון בסדר העדיפויות של פרדס חנה כרכור. בכוונתי להגדיל את תקציב החינוך בתכנית תקציב רב שנתית לעשר שנים זאת כדי להבטיח שלמערכת החינוך במושבה לא יחסרו משאבים בכדי להיות מערכת חינוך מובילה, מצטיינת, כזאת המחנכת להישגיות לצד ערכים – מורשת המושבה וכבוד האדם.אני אקים בית ספר תיכון חדש למדעים ואומנויות ואביא את האקדמיה לפרדס חנה כרכור.
      ניצור ביחד מערכת חינוך מודרנית, מגוונת שמגמות חדשנות פורצות דרך יצמחו בה. כשאני אומרת 'ביחד' אני מתכוונת לציבור ההורים המעורב שהם מנוע אדיר עבור מערכת החינוך, המנהלים, המורים, הגננות, הסייעות, תנועות הנוער, גמלאים יוצאי מערכת החינוך ובעלי מקצועות רלוונטיים – ביחד ניצור קהילת חינוך.
    2. תחבורה. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד אני מתכוונת לצאת בסקר צורכי תחבורה שיגדיר מחדש כמה קווים צריך במושבה, איזה סוג של קווים (אוטובוסים, מיניבוסים, קווים ליעדים חדשים מחוץ למושבה ובתוכה לקשר בין שכונות שאינן מקבלות שירות כיום).נבצע שינויים ביחד עם משרד התחבורה להטמעת צרכי התושבים. אני אגדיל את מספר מקומות החניה סביב תחנת הרכבת ואקדם פתרונות של קווים קצרים וייעודיים מהשכונות אל התחנה וממנה כשירות לציבור ובין היתר כדי להקל על הפקקים.
      אוביל תכנית אב לתחבורה שתיתן פתרונות לבעיות הפקקים, החניה, חניית הרכב הכבד, התחבורה הציבורית, שבילי ההליכה והאופניים, כניסות ויציאות נוספות ליישוב וכן פתיחת צירי תנועה בתוך היישוב – אנו חייבים להאיץ פתרונות של פתיחת צווארי בקבוק במושבה.
    3. צביון. פרדס חנה כרכור בראשותי תישאר בצביונה מושבה !כאשר בוחרים ראש מועצה בוחרים גם את המחויבות והערכים שלו/ה. אני מחויבת לערכים של סביבה ואהבת האדם והארץ. יש מי שמחוייב לקבלנים – אני מחוייבת לתושבים. אני אעשה את פרדס חנה כרכור מושבת גנים שתהיה מהמקומות היפים והירוקים בישראל.
      המושבה שלנו נולדה ותוכננה להיות במודל של 'עיר גנים' אך הפכה להיות עיר ללא גנים.
      אני אשיב את פרדס חנה כרכור להיות מושבת גנים מהיפות שידעה מדינת ישראל. פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי עם יישובי הסביבה. כאשר אסיים את הקדנציה הראשונה שלי בתפקיד, אבק הבניה יתפוגג מעל המושבה והירוק יחזור לעיניים של התושבים. ירוק זו איכות חיים, זה תנאי בסיסי לקיום אורח חיים בריא וזה ייכנס גם למערכת הלימודים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ' – ראש העיר באר שבע. לרוביק יש מרץ, תשוקה וחזון. הוא האמין ופעל מהיום הראשון שנבחר לתפקיד שעיר צריכה להיות יזמת, חדשנית ושיתופית וכך גם אני רואה את הדברים.
    כמו רוביק, אני מאמינה שרשות מקומית צריכה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות תלותית, לא פושטת יד ולא כפופה לכל מיני החלטות מלמעלה.כן צריך לשתף כמה שיותר גורמים ובראשם את המדינה ומשרדי הממשלה, אבל בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד. אני מאמינה, כמו שרוביק האמין והוכיח, שכאשר יש לך רעיון מנצח ותכנית מחוללת שינוי – הכסף לעולם לא יהיה מכשול.

    לדף הפייסבוק של הגר פרי יגור >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – איציק לב

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את איציק על קפה בצהרי היום. פעלתן, נמרץ, ומעורה מאד בנעשה בשלטון המקומי בארץ.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אני חבר מועצה בהתנדבות כבר חמש שנים.
    2. אני יליד המושבה.
    3. אשתי אשת חינוך וילדי גדלים פה במערכות החינוך שלנו.
    4. אני מאד אוהב את פרדס חנה-כרכור.
    5. אני רואה רחוק אבל מסתכל על הצעד הבא.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חדשנות בחינוך. אני סגן יו"ר ועדת חינוך כבר ארבע שנים. אין תפיסת חינוך במושבה ששואלת מה פני העתיד. אני מתחייב לנצל את הזדמנות הפז שיש לנו בתאריך הבחירות ולהקים פורום חדשנות בחינוך שיפעל במודל של 90 יום שיצאו ממנו חזון, תוכניות פדגוגיות, ותוכניות תשתיות.הפורום יעסוק בחדשנות גם בתוכניות הלמידה וגם בצורות הלמידה. הפורום יכלול צוותים חינוכיים מכל הזרמים, מומחים ותושבים בעלי עיניין. כל בית ספר יבחר לעצמו מיתוג ושפה. התוכנית שתצא משם תתחיל לפעול כבר בשנת הלימודים הבאה ותוטמע בשלבים. אבל זה שינוי שכבר אפשר יהיה לראות אותו מתחיל. יש תקציבים במשרד החינוך שמיועדים לתוכניות חדשניות ויש מערכות חיצוניות למשרד וגופים עסקיים שיש בהם כסף, רק צריך לייצר תוכנית שעומדת בסטנדרטים. הפורום הזה יתייחס לחינוך כרצף מהגיל הרך עד סיום יב' ודרך חיבור למרכז הצעירים. הפורום יעסוק גם במיפוי המבנים של מוסדות החינוך כדי לסגור פערים בין מבנים ישנים לחדשים.
    2. מרחב ציבורי ותחבורה. התשתיות כבר לא מתאימות לכמות התושבים. הפיתרון שלי הוא תחבורה מוטת, זאת אומרת להקצות נתיבים לתחבורה ציבורית ונתיבים לשבילי אופניים על חשבון חניה. הצעד הראשון והישים שלי הוא שבילים ירוקים מביתי הספר. כל בית ספר יחליט של שביל של שני קילומטר לכיוון הכי עמוס שלו. בשעות הכניסה לבית ספר והיציאה בשילוב עם מתנדבים מגיל הזהב,נהפוך את שני הקילומטר האלה למרחב מוגן. ברגע שהורה יודע שהילד בטוח הוא יתן לו ללכת ברגל והדבר יקטין את העומס מאד. כל השבילים הירוקים יתחברו בסוף לשביל ירוק גדול בכלל המושבה.מהלך כזה זה ישמש גם להסברה וחינוך. מהלך כזה ממומן על ידי איגום משאבים למשל גם משרד התחבורה וגם משרד התרבות והספורט מייעדים תקציבים לשבילי אופניים ושביל ירוק כזה יש לו יעוד כפול וגם תקצוב כפול.
    3. פיתוח כלכלי, עסקים ותירות נכנסת. אחת הנקודות הקריטיות לצמיחה של הרשות המקומית. הכנסות עצמיות הן קריטיות בהבנה שהמדינה מקצצת בתקציבים. אני אמנה
      חבר מועצה להקים תיק פיתוח כלכלי ועסקים, הוא יבנה מחלקה לעידוד עסקים קטנים ומקומיים. פרדס חנה-כרכור צריכה להיות בירת אומנות שמושכת אליה תיירות נכנסת. אני אקים פורטל תרבות ופנאי שהמועצה תקדם ותשקיע בשיווק שלו. אהפוך את התרבות המקומית לארועים בתמיכת המועצה כמו הבתים הפתוחים. אני רוצה להפוך את מבני הציבור לגלריות עם תערוכות מתחלפות. מקור הכנסה חשוב נוסף הם אזורי תעשייה שהם עוגן כלכלי .אני אפתח את האזור שליד הרכבת,שמקביל לאזור התעשייה קיסריה. אעשה זאת על ידי יצירת סיווגי ארנונה שימשכו לפה חברות.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    דק' מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה. קיבל לידיו מועצה עם 4% תשלומי ארנונה ובתוך 10 שנים הגיע ל-84% תשלום ובכך איפשר למועצה כספים רבים להשקעה בחינוך ותשתיות. הוא הקים פרויקטים כלכליים שאיפשרו תעסוקה בתוך הכפר ועוסק בטיפוח מנהיגות צעירה. הוא חולל שינוי שרבים החשיבו לבלתי אפשרי וזכה בתואר "אביר השילטון המקומי" מטעם התנועה לאיכות השלטון. איש עשייה, צנוע וישר. מודל מעורר השראה.

    לדף הפייסבוק של איציק לב >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – יוני חכימי

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את יוני חכימי בביתו הנעים והיפה. צל עצים, עבודות אומנות מקוריות מקשטות את הקירות, פסנתר. ישבנו בחצר בשעות הבוקר, איש נעים הליכות.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אדם של אנשים. אוהב אנשים ואנשים מתחברים אלי.
    2. נולדתי פה, אשתי נולדה פה והילדים שלי גדולים פה. הישוב זורם בתוכי.
    3. אמינות ויושר הם נר לרגלי.
    4. כל החיים עשיתי למען הקהילה. הייתי הרבה שנים מנהל היחידה לקידום נוער, היו לי שם הישגים גדולים וזכיתי לראות נערים שטיפלתי בהם הופכים לעובדים ביחידה. הקמתי את להקות המחול היישוביות. והובלתי את שיקום האמפי.
    5. איש משפחה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. האזרח במרכז. אני מתחייב לשנות את אופי העבודה של מועצת פרדס חנה על ידי הכנסת יעדים מדידים לכל מחלקה שיהיו גלויים לציבור ונתונים לפיקוח ועל ידי הכנסת מערכות טכנולוגיות חדישות שיאפשרו שירות מקצועי ויעיל. אני מתחייב למהלך לשיפור השירות והשירותיות של עובדי המועצה, כשאזרח יפגש עם עובד מועצה הוא יזכה ליחס של לקוח.
    2. חינוך. נושא החינוך מאד מעסיק אותי. יש מספר דברים שאני יודע שאני אעשה, אתייחס לשתי נקודות בוערות. האחת, יש לי פיתרון קצר טווח להקמת בית ספר תיכון חדש בישוב.  יש אדמות של התאחדות האיכרים בשטח ההיקפי לבית הספר החקלאי. הרצועה הזו מיועדת אך ורק לחינוך. שם ניתן במיידי לבנות בית ספר נוסף שיתחיל לפעול תוך שלוש שנים. תיכון זה לא יהיה תחליף לתכנון תיכון נוסף במערב המושבה, אך הוא פעולה שניתן להתחיל ליישמה מיד אחרי הבחירות.
      תחום נוסף שמעסיק אותי הוא תחום החינוך הבלתי פורמאלי (פעילות אחר הצהריים). בתור מי שעבד בתחום שנים רבות אני יודע שהוא יכול לשנות חיים, לתת הזדמנות לחיבור ולמצויינות עבור ילדים שלא תמיד מוצאים את עצמם בבית הספר.  אני מתחייב לפתוח מרכז מוסיקה (קונסרבטוריון) ומרכז מחול ולפתח את כל נושא הספורט ההישגי. אעשה זאת בעזרת הכנסת שינויים מבניים במתנ"ס שיאפשרו למרכזים האלה לצמוח שם. המתנ"ס היום נותן שירות לחלק קטן יחסית מהאוכלוסיה ומרבית המבנה אינו פעיל רוב היום. אני מתחייב להפוך את המתנ"ס למקום שוקק חיים ומלא בפעילות ילדים שנגישה לכל האוכלוסיה גם מבחינת עלות החוגים.
    3. הגדלת מקורות ההכנסה של הישוב: תושבים רבים לא יודעים שבתים פרטיים הם גרעוניים למועצה. זאת אומרת המיסים של התושבים בקושי מכסים את השירותים שהם מקבלים. מועצה יכולה להתפתח רק דרך כספים מהמשלה והמסחר אבל הכסף הגדול מגיע מאזורי תעשיה. יש לי תוכנית פיתוח להקמת מרכז תעשייה בשטח שמול ביג. יש שם 300 דונם שמיועדים לתעשייה. תוכניתי היא לכנס את כל בעלי המגרשים עם משקיעים פוטנציאלים בניהול יזם חיצוני, לעודד אותם ליזמות על-ידי אישור ניצול אחוזי בניה והסדרת שאטל מהרכבת של המועצה מהרכבת לשם. המועצה בראשותי תיתן למשקיעים ובעלי הקרקעות מוטיבציה לפעולה מהירה. ייזמות כזו תכניס גם מאות אלפי שקלים הטלי השבחה לטובת תשתיות שישרתו את כל הישוב והכנסה שנתית של כ-15 מיליון ₪ בשנה שיהיו כספים לפיתוח היישוב. ניתן להקים אזור תעשייה כזה בתוך 3-5 שנים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    השראה בשבילי: יש שניים. חולון ובאר שבע.

    – מוטי ששון – ראש עיריית חולון הוא אדם פשוט ונחמד. הוא הפך עיר עם סטיגמה שלילית לעיר הילדים. אנשים מחוברים אליו. הוא נותן את כולו לתפקיד ונגיש מאד לתושבים.

    – ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' הוא בחור צעיר ודינאמי שפתח את באר שבע לכל הכיוונים.
    הוא חידש פני יישוב שהיה תקוע הרבה זמן ועשה כל כך הרבה במעט זמן.

    לדף הפייסבוק של יוני חכימי >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי, איציק לב והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם ששת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • מרחיקים את האסדה 120 ק"מ מהחוף!

     

    אם בחרתם בפרדס חנה כרכור והסביבה להיות לכם בית, אתם מוזמנים לבוא לשמוע ולקלוט את גודל הצרה ולפעול! לפי מיטב הכישורים שלכם, כדי למנוע את אסדת לוויתן מלקום במרחק 8 ק"מ מהחוף – ברצועה היפהפיה שבין דור למכמורת.

    את הסיפור הזה  אנחנו הולכים לשנות.  ולו בגלל הסיבה שהפעם זה קורה מתחת לאף שלנו, וההשלכות עצומות. עד כדי כך שכל מה שבנינו כאן בעמל רב  – קהילה, חינוך, חיים, כל זה נמצא בסכנת הכחדה. מדובר בעניין של חיים ומוות, בדברים טריוויאליים כמו אויר ומים. על מוסר ושחיתות נדבר בהמשך.

    ממשיכים להעיר את ישראל במסע ההפגנות להרחקת אסדת הגז מהחוף!

    יום שישי 25.5 13:00- הפגנה ליד ביתו של ביבי בקיסריה.

    ערב הסברה בתיאטרון הידית, רביעי 30/5 בשעה 19:00.

    הצטרפו איפה ואיך שמתאים לכם, העיקר שתצטרפו. ביחד נזיז את המפלצת מהחוף!

    לאתר של שומרי הבית >
    לדף הפייסבוק של שומרי הבית >
    לרשימת האירועים המלאה >

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מדוע אסדת לוויתן המתוכננת מול חוף דור מסוכנת לישראל ולישראלים?

    1. כי הפליטות ממנה של חומרים מסרטנים בוודאות וכאלו החשודים כמסרטנים (בנזן, טולואן, קסילן ועוד) במצב שגרה עלולות להגיע להיקפים של פי עשרות ויותר ביחס לבתי הזיקוק בחיפה, בהתבסס על מרשם הפליטות של מפעלים מטעם המשרד להגנת הסביבה לשנת 2016, שהתפרסם לפני מספר שבועות. על פי דו"ח זה, אסדת תמר פלטה למעלה מ- 50 טון מהחומרים הנזכרים- כמות דומה לזו שנרשמה ביחס לכל שאר המפעלים היבשתיים בישראל כולה! אסדת לוויתן צפויה להיות קרובה בהרבה לחופי ישראל ולטפל בהיקפי תוצרי לוואי של הפרדת הגז הרטוב (קונדנסט) כפולים מאלו שבתמר וכן לבצע טיפול ימי מלא לעומת חלקי כנעשה בתמר, קרי, צפויה לזהם פי כמה מאשר אסדת תמר.
    2. כי מדי שנה נפטרים בישראל כ- 2,500 איש מזיהום אוויר (נתוני OECD). כי אסדה בסמיכות מסוכנת כזו לחוף תאמיר את מספרם דרמטית ולאורך חיי הפרויקט (40 שנה) עשרות אלפי ישראלים עלולים לאבד את חייהם בייסורים על לא עוול בכפם. כי על פי מחקר שהתפרסם ב- 10/2017 בכתב העת הרפואי המוביל Lancet , זיהום אוויר גורם בכל שנה ליותר מקרי מוות מאשר מלחמות, אלימות, עישון, איידס, מלריה, רעב או אסונות טבע ברחבי העולם!
    3. כי עלות התחלואה השנתית מזיהום אוויר בישראל הנאמדת כיום בכ- 25 מיליארד ₪ (על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי) עלולים לטפס משמעותית ולפגוע קשות בכלכלת ישראל.
    4. כי הסיכוי לתקלת שפך (קונדנסט) מהאסדה עומדים כיום בעולם על כ- 3% בעשור ועל שיעור גבוה בהרבה לאורך 4 עשורי הפרויקט. כי תקלת שפך תיצור נזק בלתי הפיך לחופי ישראל (כ- 50% מהחומר ייספג בחופים לדורות). כי ישראל אינה ערוכה כיום לתקלת שפך מהותית, וודאי שלא בקרבה כזו לחוף, מה שלא יותיר זמן רב להגעת השפך לחופים.
    5. כי מי התוצר שיופרדו מהגז הגולמי ישפכו חזרה לים (כ- 800 קוב ליום) ויכילו מתכות כבדות האסורות לצריכת אדם, אך ישובו לצרכנים באמצעות הדגה ומי הים המותפלים. כי מפעל התפלת המים בחדרה אינו ערוך לסינון המתכות הכבדות הללו מהמים, בטכנולוגיות הקיימות.
    6. כי תוואי צנרת הקונדנסט ביבשה עובר מעל מאגרי מים ומי תהום ומהווה סכנה ממשית עבורם, על פי חוות דעת הידרו-גיאולוגיות. כי דליפה משמעותית עלולה לגרום לזיהום מים בהיקף של מיליוני מ"ק וכתוצאה מכך- השבתה של מערך אספקת המים ונזקים משמעותיים לקרקע, למתקני התפלה, שמורות טבע, בריכות דגים ושטחי חקלאות.
    7.  כי מיכלי הגיבוי של הקונדנסט ביבשה יפלטו שיעורי בנזן (מסרטן בוודאות) חריגים בקרבת אוכלוסייה, על פי חוות דעת מטעם הטכניון.
    8. כי אופן הטיפול במאגרי מרי B, נועה, תמר, כריש ותנין מוכיחים שחיל הים שלנו ערוך להגן על אסדות ומתקני טיפול בגז הנמצאים הרחק בלב ים, חלופה שהומלצה בהיבט הצבאי ע"י מפקדי חיל הים בעבר. כי לצורך הגנה על אסדות הגז בעומק הים רכש חיל הים ארבע ספינות מסוג סער 6 שעלותן נאמדת ב- 430 מליון אירו. נדגיש את העובדה שדווקא המאגרים הקטנים יותר (כריש ותנין) שיפותחו בגישת הטיפול הימי המלא (כ- 90 ק"מ מן החוף), הינם אסטרטגיים יותר למשק הגז בישראל בעשור וחצי הקרובים מאשר מאגר לוויתן, על בסיס חוזים שנחתמו בפועל. מכאן- גם את לוויתן שתרומתו למשק הגז המקומי צפויה להיות קטנה בשנים הבאות, ניתן ונכון לפתח באותו אופן.
    9. כי יש פתרון שיביא את הגז מהר יותר לישראל וללא התנגדויות התושבים, לא יסכן את מי השתייה, לא יזהם את האוויר והנוף לאורך מישור החוף, לא יסכן את החופים הישראלים היפים, כלכלי יותר לזכייניות ומקובל על משרד האנרגיה (בהקשר למאגרים כריש ותנין) – אניית טיפול ימי מלא (FPSO) על פי בארות הקידוח, הרחק הרחק מאזורים מיושבים.


    להגיב
  • מסע השלום יוצא לדרך

    * * *

    עשרות אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית בישראל, ראשי רשויות, אנשי תרבות, נשים פלסטיניות, אישי ציבור ועוד, ישתתפו באירועי "מסע השלום" שיתקיים בחודש הבא בקריאה להסכם מדיני.

    הקמת אוהל השלום הגדול בעולם, עצרת המונית בירושלים, השקת "כנסת הנשים" ועוד- הם חלק מאירועי "מסע השלום" אותו מובילה תנועת נשים עושות שלום, שיחל ב- 24 בספטמבר עד ל-10 באוקטובר. המסע ייערך בהשתתפות עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אישי ציבור, אנשי רוח ותרבות ועוד

    המסע יחל ב- 24.9  (יום א', ד' בתשרי) בשדרות והנגב המערבי וימשיך באירועים נלווים בכל רחבי הארץ – בדימונה ובערבה בעוטף עזה ואשקלון, בתל אביב ובנצרת. האירועים יסתיימו ב- 10.10 (יום ג', כ' בתשרי) בעצרת המונית מול בית ראש הממשלה בירושלים, הקמת סוכת השלום הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני. במהלך המסע יוקם אוהל השלום הגדול בעולם בהשראת אוהל הגר ושרה בערבות ים המלח ובהשתתפות עשרות אלפי נשים יהודיות ופלסטיניות.

    במסע ייקחו חלק עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי רוח ותרבות ועוד. כמו כן, בימים אלה הולך ונרקם דגל השלום הגדול בעולם שעליו רקומים מסרי שלום ודו קיום ויונף במהלך המסע.

    המסע מהדהד את אירועי צעדת התקווה בהם השתתפו בשנה שעברה אלפי נשים וכלת פרס נובל לשלום ליימה גבואי מליבריה. הצעדה שבעקבותיה הוכפל מספר החברות בתנועה, סימנה את תחילת הפעילות הפרלמנטרית של התנועה ועליית מדרגה בפעילותה מול מקבלי ההחלטות. במהלך השנה הוקמה בכנסת ביוזמת התנועה "שדולת הנשים למען ביטחון ושלום", נכתב שיר שלום המושמע שוב ושוב בכל העולם ובהשראת צעדת התקווה נערכו צעדות נשים במדינות רבות. בין חברות התנועה – השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הסופרת צרויה שלו, חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום ושורה של נשים מרשימות אחרות.

    תנועת נשים עושות שלום הוקמה לפני שלוש שנים בעקבות מבצע "צוק איתן" וצמחה להיות תנועת השטח הגדולה בישראל. חברות בתנועה למעלה מ-24,000 נשים  מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – אמהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, סטודנטיות, תושבות עוטף עזה ועוד. שותפות לה גם נשים רבות בצד הפלסטיני. התנועה פועלת ללא לאות בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, בצפון ובדרום, בעיירות פיתוח דרך התנחלויות ועד ערים וקיבוצים במרכז הארץ.

    התנועה אינה תומכת בפיתרון מסוים או בתכנית שלום זו או אחרת אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לסיום הסכסוך בהסכם מדיני. זאת, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן של נשים בתהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.

    לו"ז אירועי המסע:

      24.9 – שדרות והנגב המערבי – טקס השקת אירועי המסע
      26.9 – האירוע המרכזי בדרום– בדימונה בהשתתפות ראש העיר
      3.10 – האירוע המרכזי בצפון– בנצרת
      6.10 – "הלביאות באות"-  בתל אביב

      8.10 – היום המרכזי

    הקמת "אוהל הגר ושרה"- בערבות ים המלח בהשתתפות אלפי נשים פלסטיניות וישראליות.
    בערב תערך עצרת המונית בירושלים

     9-10.10 – הקמת סוכת השלום בירושלים והשקת כנסת הנשים

    מסע השלום – לו"ז מלא


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • מחשבות רבות ביניהן

    אף פעם לא הייתי טוב במדיטציה… ועכשיו קורים כ"כ הרבה דברים בעולם (תמיד קורים) ולא יודע כבר על מה לחשוב כשיש זמן לחשוב עם 3 ילדים. מזל שהתחילה לה עוד אליפות אירופה בכדורגל במולדת הבגט. שזה אומר ויכוחים עם גיל, הנדוס של הנסיעות והשינה של הילדים… ואנחנו בפורטוגל, צוענים מודרנים, נעים מקהילה לאדמה, מקראוון לאוהל לבתים של חברים. ואני תמיד תר אחרי הבר השכונתי, שם אוכל לראות את אנגליה שוב עושה אנגליה ולאכול את הלב וכמה זיתים ולשתות אלכוהול בזול.

    אז מחשבה אחת היא איך כבר כמה חודשים טובים שתושבי צרפת האמיצים מוחים ברחובות ובכל העולם לא מספרים את זה.

    ואחרת איך זה שבפיגוע בת"א ירו שניים ויש 4 הרוגים ובארה"ב אחד יורה ו-49 הרוגים… כן אנחנו מיומנים ורגילים ועדיין אולי (שוב) לא מספרים לנו את כל האמת?…

    ואז אני קורא על הילארי וגוגל… ולא מופתע עד כמה גדולה האחיזה של אלו שדוחפים אותה למעלה…

    ולא אני ולא כל המושבה הבריטית כאן בפורטוגל מבינים למהבריטניה רוצה לעזוב את גוש היורו, ולמה רופקט מרדוק כ"כ תומך בזה 

    ופתאום נתקל בנאום שאומרים שגרם להירצחו של קנדי 

    ואיך הכול קשור אחד לשני…

    אבל עכשיו צריך לעצור את המחשבות, ולנסוע לאסוף את גיל והילדים.

    אז ביי בינתיים, מחר אנגליה-ווילס בשתיים…

    (איזה גול!)


    להגיב
  • רובין פוד

    [עמית נויפלד]

    לפני כחודש יצא לי להשתתף באחד האירועים השמחים ביותר בהם נכחתי לאחרונה. זה התחיל מנסיעה ברכבת.

    אם להודות על האמת, אני ונועה לא ידענו בדיוק לאן אנחנו מגיעים. סיפרתי לה שמדובר בהפנינג הצלת מזון, אבל מעבר לעובדה זאת, ולהיכרות השטחית שלי עם אחד ממארגניו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. בכל זאת, שישי צהריים, רחוב מנומנם של חיפה, ברגעים מסויימים של החיפוש אחר המקום כבר הנחנו שנמצא לכל היותר עשרה אנשים חמורי סבר וכמה ארגזים של לחמים יבשים וירקות עייפים. בפועל, ולשמחתנו, מתחם “הסוכה” היה שוקק חיים וחיוכים, מוזיקה ואנשים שמחים, בירות במחירי רצפה ובופה טבעוני שכלל מנות טעימות להפליא.

    קצת יותר ממאה אנשים, להערכתי, נכחו במקום בכל רגע נתון, חלקם סועדים לצד שולחנות וחלקם מסתובבים במתחם, מחפשים מציאות בשוק הקח-תן שמוקם בחצר, או יושבים על מחצלות וכריות מסביב לשי רילוב, מאזינים לדבריו ושואלים שאלות. את שי, אחד מארבעת היזמים שעומדים מאחורי “רובין פוד”, הכרתי בעבר כאשר שיתפנו פעולה ב”דיסקו מקרר” (אירוע הצלת מזון של צעירי סלואו פוד), וגם דרך קבוצת הפייסבוק שהקים “פריגניזם ישראל“. לאורך כל השעה וחצי שנכחנו במקום הוא ישב בסבלנות ושוחח עם אנשים מתחלפים אודות בעיית בזבוז המזון, תוך שהוא מפגין ידע אינציקלופדי בכל הנוגע לנושא.

    רובין פוד קולאז 1

    רובין פוד קולאז 3

    רובין פוד קלואז 2

    כאשר התיישבנו לאכול הצטרפה אלינו נועה קוזק, השניה מבין ארבעת מרכיבי הגרעין הקשה (השלישית היא יעל הילה גורני), ולאחר דקה בערך התברר לי שגם אותה אני מכיר – באותו “דיסקו מקרר” חלקנו עמדה ביחד ובמשך שעות הגשנו סלט בקערות מאולתרות מעלי כרוב. היא ישבה איתנו כמה דקות ואז המשיכה הלאה, יחד עם עוד כעשרה מתנדבים שנכחו במקום, לדאוג להוצאה של עוד מנות מהמטבח, להעמיס ירקות לנקודת שיתוף המזון, ולענות באופן כללי על שאלות. מאחורי המנות שאכלנו, היא עוד הספיקה לספר לפני שהלכה, עומד השף קובי קרולה, (הצלע הרביעית של הגרעין המנהל) שקיומו בסיפור בהחלט עזר להסביר את האיכות וההקפדה על טעמן של המנות, שכזכור הוכנו כולן ממזון שעמד להיזרק לפח. קבענו שניפגש במועד מאוחר יותר לשיחה נינוחה.

    ***

    שבועיים אחר כך פגשתי את נועה ושי בגן מאיר בתל אביב. בעודנו מחפשים פינה שקטה לשבת נתקלנו בכמה קרטוני פיצה שהיו מונחים על הרצפה, לא רחוק מחבורת צעירים שככל הנראה הותירה אותם שם. שי, למוד ניסיון, מיהר לפשפש בערימה ודלה ממנה כמעט מגש פיצה שלם (לתדהמתם של הצעירים שבהו בנו בחוסר אמון).

    פיצה הוד

    בעוד שי ונועה סועדים את ליבם (אני לא אוהב את הפיצה של דומינוס גם כשהיא יוצאת חמה מהתנור) חקרתי אותם מעט על הרקע שהביא אותם לפתח את מיזם “רובין פוד” ועל העתיד שהם צופים לו. בקצרה, שי, בן ה-22, נחשף בגיל צעיר לרעיונות סביבתיים ולתפיסה של כלכלה מבוססת משאבים, ומבין המבחר העצום של הנושאים שזו האחרונה מקיפה, החליט להתמקד בתחום האנרגיה והמזון, ובראש ובראשונה, בזבוז המזון. לצד חקירה מעמיקה של הנושא הוא פצח באורח חיים המכונה “פריגניזם” (Freeganism – הלחם של המילים חופש וטבעונות באנגלית, אולם כמו שאתם מבינים מהתמונה החלק של הטבעונות לא מחייב), הבא לידי ביטוי באיסוף ואכילה של מזון שנזרק, או עתיד להיזרק, על ידי אחרים. ולאחר שהתקבצה קהילה קטנה סביב עמוד הפייסבוק שפתח, הם החלו לערוך ארוחות משותפות שהתבססו על מזון שהצילו מהשמדה.

    בערך באותה תקופה נועה, בת ה-26, החליטה למקד את פרויקט הגמר של לימודי הצילום בקהילת הפרגיניסטים, ומה שהחל כפרויקט אמנותי שאב אותה עד מהרה פנימה, בעודה מאמצת בעצמה את אורח החיים, משתתפת באיסוף המזון, בסעודות, וחושבת ביחד עם שי מה הצעד הבא שאפשר לעשות על מנת להנגיש את הידע אודות הבעיה, כמו גם הפתרון, לציבור הרחב.

    את ההשראה לצעד הבא סיפק פרויקט בינלאומי העונה לשם – the Real Junk Food Project – רשת של בתי קפה הפזורים ברחבי העולם, המגישים תפריט שכולו מבוסס על מזון שהוצל מהשמדה, ואשר פועלים תחת העיקרון “שלם כמה שתרצה”. מאחר ולא היו בידיהם האמצעים להקים בית קפה, הם החלו בארגון של אירועים אחת לחודש, תחת השם “רובין פוד”, יוזמה ללא מטרת רווח שכל הכנסותיה מוקדשות לפתיחת סניף ראשון של הרשת בישראל.

    כל המזון שמוגש באירוע נאסף בתיאום מראש מירקנים, מאפיות, מכולות, חקלאים ומהשוק הסיטונאי, וכולו ללא יוצא מן הכלל היה עתיד למצוא את דרכו לפח אלמלא היו הם אוספים אותו. בעוד של”רובין פוד” הראשון הגיעו כמה עשרות חברים, רובם מהמעגל הראשוני של הקהילה, לאירוע האחרון כבר הגיעו כמה מאות סקרנים ומעל 200 ק”ג של מזון שעתיד היה להיזרק הפך למנות שהוגשו לאורחים.

    חמשת האירועים הראשונים נערכו ב”פלאפלונה מסדה”, דוכן פלאפל שהפך לאחרונה גם לחנות ירקות, ואירח את החבורה בנדיבות, אולם לאור מספרם ההולך וגדל של המבקרים, הם נאלצו לחפש מקום אחר שיארח אותם, וכך הגיעו ל”סוכה”, מתחם השייך לעמותת “אנוש” המאפשרת להם לעשות בו שימוש. גם הסוכה הינה בית זמני בלבד, עד הקמת בית הקפה הקבוע, וכאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה – בעוד קצת פחות משבועיים ייערך שוב הפנינג הצלת המזון, וזאת הזדמנות מצוינת להגיע ולתמוך ביוזמה, באירוע השמיני של “רובין פוד”.

    ***

    חשוב לי להדגיש, השתתפות באירוע “רובין פוד” היא קודם כל חוויה משמחת וטעימה, ורק אחר כך כלי להעלאת המודעות לבעיית בזבוז המזון, ותמיכה בהקמתו של בית הקפה הקבוע הראשון.

    במציאות בה שליש מן המזון שמיוצר בעולם נזרק לפח, יש חשיבות הן להפחתת הצריכה של משקי הבית, הן לעמותות ענק כ”לקט ישראל”, והן ליוזמות מקומיות כגון “רובין פוד”, הנכנסות בדיוק לפער שביניהם.

    בחזונם של שי, נועה, יעל, קובי ושאר המתנדבים, “רובין פוד” יהיה יותר מאשר בית קפה שמהותו הצלת מזון ומבוסס על עקרון “שלם כמה שתרצה”, אלא גם יהווה מקום מפגש קהילתי, אקטיביסטי ואמנותי, ובעתיד הם חולמים על תו תקן ייחודי שיוענק לבתי עסק שיצמצמו בזבוז ויסייעו בהצלת מזון בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.

    כל האמור לעיל לא משנה את העובדה הפשוטה, אם תגיעו ל”רובין פוד” הבא, תזכו קודם כל וראשית כל בחוויה מיוחדת במינה, משמחת, מעניינת וטעימה.

    ***

    ביום שישי בעוד שבועיים נועה ואני נעלה שוב על הרכבת לחיפה ונעשה את אותו מסלול בדיוק שעשינו חודש וחצי לפני. נתחיל בחיפוש אוצרות בשוק הפשפשים ואז נטפס “לסוכה”. אם אתם בעניין של מוזיקה טובה, בירה זולה, אוכל טעים (בשיטת שלמו כמה שתרצו) ואידיאליסטים צעירים, אתם יותר מאשר מוזמנים להצטרף (יציאה בשעה 09:30 מתחנת ההגנה וחזרה ברכבת האחרונה של 16:00, כי בכל זאת אנחנו חיים בתיאוקרטיה נאורה).

    לטובת אלה שמגיעים עצמונית, הנה מפה – הכל במרחק הליכה ובאמת שאין שום סיבה לנסוע ברכב פרטי, שחררו את עצמכם מהפקקים ומהצורך למצוא חניה ותוכלו לשתות יותר בירה קרה.

    להתראות בסוכה.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • בשבח הבטלה

    [ברטראנד ראסל]

    כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה “הבטלה היא אם כל חטאת”. בהיותי ילד בעל מידות טובות האמנתי לכל מה שנאמר לי, ופיתחתי קוד מוסרי לפיו אני עובד קשה עד היום. אבל למרות שמצפוני הכתיב את מעשיי, דיעותי עברו מהפכה. אני חושב שיש יותר מדי עבודה בעולם, שנזק כביר נגרם בשל האמונה כי העבודה היא מידה טובה, ומה שצריך להטיף לו במדינות מתועשות מודרניות שונה בתכלית ממה שהוטף לו קודם. כולם מכירים את האנקדוטה על הנוסע לנאפולי שנתקל בדרכו בתריסר פושטי יד שרועים בשמש (זה היה לפני ימי מוסוליני), והציע לירה למי מהם העצל ביותר. אחד-עשר קפצו לקראת המטבע, אז הוא נתן אותו לזה שנותר. הנוסע היה בכיוון הנכון. אבל בארצות בהן אין אור שמש מזרח-תיכוני הבטלה יותר מסובכת, ותעמולה ציבורית רחבה תידרש כדי להחדיר אותה. אני מקווה שלאחר קריאת הדפים הבאים, ראשי “הנוער הצעיר” יתחילו במסע לשדל נערים צעירים וטובים לעשות שום דבר. אם כך יקרה, חיי אינם לשווא.

    לפני שאמשיך בטיעוניי לעצלנות, אני חייב להיפטר מטיעון אחד שאיני יכול לקבל. כל אימת שאדם, אשר כבר יש לו מספיק על מנת לחיות, מציע לעסוק בעבודה מהסוג היום-יומי כמו הוראה בבית-ספר או קלדנות, נאמר לו או לה שפעולה כזו לוקחת את הלחם מפיותיהם של אנשים אחרים, ולכן היא מרושעת. אם הטיעון הזה היה תקף, כל מה שהיה נחוץ לכולנו זה להתבטל על מנת למלא את פינו לחם. מה שאנשים שאומרים דברים כגון אלו שוכחים, זה שאדם שמכניס לרוב מוציא, ובהוצאה הוא נותן תעסוקה. כל עוד האדם מוציא את הכנסתו, הוא שם את אותה כמות לחם בפיותיהם של אנשים על ידי ההוצאה, כמו שהוא לוקח מפיותיהם על ידי ההכנסה. הרשע האמיתי, מנקודת ראות זו, הוא החוסך. אם הוא פשוט שם את הכסף מתחת לבלטות, ברי שהוא לא נותן תעסוקה. במידה והוא משקיע את חסכונותיו המקרה פחות חד-משמעי, ושם עולים תרחישים אחרים.

    אחד הדברים הנפוצים ביותר לעשות בחסכונות הוא להלוות אותם לאיזו ממשלה. לאור העובדה שחלק הארי של ההוצאה הציבורית שעושות רוב הממשלות המתורבתות הולך אל תשלומים על מלחמות קודמות או הכנה לקראת מלחמות עתידיות, אדם המלווה כספו לממשלה שם עצמו באותו המקום כמו בני הבליעל בשייקספיר השוכרים מרצחים. התוצאה הסופית של הרגליו הכלכליים של האדם היא חיזוק הכוחות המזויינים של המדינה לה הוא מלווה כספים. כמובן שהיה עדיף לו היה מוציא את הכסף, גם אם היה מבזבז אותו על שתייה והימורים.

    ברם, יאמרו לי, המקרה הוא כבר שונה כאשר החסכונות מושקעים במפעלים תעשייתים. כשמפעל כזה מצליח, ומייצר משהו שימושי, ניתן להודות בכך. אולם לא ניתן להכחיש שבימינו רוב המפעלים נכשלים. המשמעות היא שכמות גדולה של שעות עבודה, אשר הייתה יכולה להיות מוקדשת לייצור משהו שאפשר היה להנות ממנו, נוצלה לייצור מכונות אשר, לאחר שנוצרו, שוכבות בחוסר מעש מבלי להועיל לאיש. אדם אשר משקיע את חסכונותיו בקונצרן מזיק לכן לאחרים כמו גם לעצמו. אילו היה מוציא את הכסף, נגיד, על מסיבות לחבריו, הם (אנו יכולים לקוות) היו נהנים, כמו גם האחרים עליהם הוציא את הכסף כגון הקצב, האופה, וספק האלכוהול. אבל אם היה מוציא אותו (בוא נאמר) על הנחת מסילות לחשמלית, במקום בו מתברר שחשמליות אינן רצויות, הוא הסיט כמות גדולה של עבודה לערוצים בהם אף אחד לא נהנה. אף על פי כן, כאשר הוא יורד מנכסיו עקב כשלון השקעתו, יראו בו קורבן לא מוצדק של הנסיבות, בעוד אותו פזרן עליז, שבזבז את כספו בצורה פילנטרופית, יבוזה כשוטה וקל-דעת.

    כל זה זו רק ההקדמה. אני רוצה לומר, בכל הרצינות, שמידה רבה של נזק נגרמת בעולם המודרני עקב האמונה במוסריות העבודה, ושהדרך לאושר ולשגשוג נמצאת בהפחתה מאורגנת של העבודה.

    ראשית: מה היא עבודה? לעבודה שני סוגים: הראשון, שינוי מצב חומר על או קרוב לפני האדמה יחסית לחומר אחר; והשני להורות לאנשים אחרים לעשות זאת. הראשון הוא בלתי נעים ושכרו מועט; השני נוח ושכרו גבוה. הסוג השני ניתן להרחבה אינסופית: אין רק את אלה שנותנים הוראות, אלא גם אלה שנותנים עיצות בדבר אילו הוראות צריך לתת. לרוב קורה שניתנות בו-זמנית שתי חוות דעת מנוגדות על ידי שני גופים מאורגנים של אנשים; לזה קוראים פוליטיקה. המיומנות הנדרשת לסוג זה של עבודה היא לא ידיעה של התחומים עליהם ניתנת חוות הדעת, אלה השליטה באמנות השכנוע באמצעות דיבור וכתיבה, כלומר תעמולה.

    ברחבי אירופה, אך לא באמריקה, יש מעמד שלישי של אנשים, יותר מכובד משני מעמדות העובדים. אלו האנשים אשר, באמצעות בעלות על אדמות, מסוגלים לאלץ אחרים לשלם עבור הזכות להיות מורשים להתקיים ולעבוד. בעלי האדמות נמצאים במצב בטלה, ולכן ייתכן ומצופה ממני להלל אותם. לרוע המזל, בטלתם מתאפשרת רק בגלל תעשיית האחרים; אכן, שאיפתם לבטלה נוחה היא המקור ההיסטורי לכל בשורת העבודה. הדבר האחרון שהם אי פעם היו רוצים הוא שאחרים יעשו כדוגמאתם.

    Pierre_Puvis_de_Chavannes,_1863,_Le_Travail,_Musée_de_Picardie

    משחר התרבות ועד למהפכה התעשייתית האדם היה מסוגל, ככלל, לייצר בעזרת עבודה קשה קצת יותר ממה שהיה נחוץ לקיומו וקיום משפחתו, אם כי אשתו עבדה לפחות קשה כמוהו, וילדיו נתנו כתף בעבודה ברגע שבגרו מספיק. אותו עודף קטן מעל לצרכים הבסיסיים לא נותר אצל אלו שעבדו בשבילו, אלא הופקע על ידי לוחמים ואנשי דת. בזמן רעב לא היו עודפים; הלוחמים ואנשי הדת, למרות זאת, הצליחו לשריין את אותה הכמות כמו בעיתות רגילות, וכפועל יוצא מתו רבים מהעובדים ברעב. מנגנון זה נמשך ברוסיה עד ל-1917 (מאז חברי המפלגה הקומוניסטית החליפו את הלוחמים ואנשי הדת באחזקת זכות זו) ועדיין ממשיך במזרח; באנגליה, למרות המהפכה התעשייתית, הוא נשאר על כנו לאורך מלחמות נפוליאון, ועד ללפני מאה שנה, כשמעמד היצרנים עלה לכוח. באמריקה מנגנון זה הגיע לסופו עם המהפכה, חוץ מהדרום בו הוא נשאר בתוקף עד למלחמת האזרחים. מנגנון ששרד שנים רבות כל כך והגיע לסיומו רק לאחרונה השאיר באופן טבעי חותם עמוק על מחשבותיו ודיעותיו של העם. הרבה ממה שאנו לוקחים כמובן מאליו לגבי נחיצותה של העבודה נגזר מאותו מנגנון, ובהיותו קודם לתיעוש הוא אינו מותאם לעולם המודרני. טכניקות מודרניות מאפשרות לזמן הפנאי להפוך, עם סייגים, משמור למעמד קטן נשגב מעם, לזכות החלוקה בצורה שווה בקרב הקהילה. מוסר העבודה הוא מוסר העבדים, ולעולם המודרני אין כל צורך בעבדים.

    מובן שבקהילות הפרימיטיביות, האיכרים, לו הונחו לנפשם, לא היו מוותרים על העודף הזעום עליו התקיימו הלוחמים ואנשי הדת, אלא היו מייצרים פחות או צורכים יותר. תחילה, היה זה כוח גרידא שהכריח אותם לייצר ולוותר על העודף. אולם בהדרגה נמצא שאפשר לגרום לרבים מהם לקבל מודל בו זוהי חובתם לעבוד קשה, אף על פי שחלק מעבודתם הופנה לתמוך בבטלתם של אחרים. באופן זה נדרשה פחות כפייה, והוצאות הממשלה קטנו. עד עצם היום הזה, 99 אחוז מהשכירים בבריטניה היו מזדעזעים בכנות לשמע ההצעה שהכנסתו של המלך לא תעלה על זו של האדם העובד. רעיון החובה, בראייה הסטורית, הוא כלי בידי מחזיקי השררה לגרום לאחרים לחיות למען האינטרסים של אדוניהם ולא שלהם. כמובן שבעלי השררה מסווים עובדה זו מעצמם בכך שהם מצליחים להאמין שהאינטרסים שלהם זהים לאלו של האנושות בכללותה. לעיתים זוהי האמת, האתונאים בעלי העבדים, לדוגמא, העבירו חלק מהפנאי שלהם ביצירת תרומה נצחית לציביליזציה, שלא הייתה מתאפשרת תחת מערכת כלכלית הוגנת. פנאי הוא הכרחי לציביליזציה, ובזמנים הקדומים פנאי למעטים התאפשר רק על חשבון עול הרבים. אך לעול זה היה ערך לא משום שעבודה היא טובה, אלא משום שפנאי הוא טוב. ובעזרת טכניקות מודרניות מתאפשר לחלק את הפנאי באופן הוגן מבלי לפגוע בציביליזציה.

    הטכניקה המודרנית מאפשרת להפחית מאוד את כמות העבודה הנחוצה על מנת להבטיח את צרכי החיים הבסיסיים של כולם. זה נגלה באופן ברור בזמן המלחמה. בזמן ההוא כל הגברים בכוחות המזויינים, כל הגברים והנשים במערך יצירת התחמושת, כל הגברים והנשים שהועסקו בריגול, תעמולת מלחמה, או משרדי ממשלה הקשורים במלחמה, היו תלושים מכל העיסוקים היצרניים. אף על פי כן, רמת הבריאות הכללית בקרב השכירים הלא-מיומנים בצד בעלות הברית הייתה גבוהה ממה שהייתה לפני או מאז. חשיבות עובדה זו הוסתרה בעזרת חשבונאות: הלוואות יצרו מראית-עין שהעתיד מזין את ההווה. אבל זה, כמובן, בלתי-אפשרי; אדם לא יכול לאכול כיכר לחם שאינה קיימת עדיין. המלחמה הדגימה באופן נחרץ שבעזרת ארגון מדעי של הייצור, ניתן להחזיק אוכלוסיות מודרניות בנוחות סבירה על חלק קטן מכושר העבודה של העולם המודרני. אם, בסיומה של המלחמה, אותו ארגון מדעי שנוצר כדי לשחרר אנשים ללחימה וייצור תחמושת היה נותר על כנו, ושעות העבודה היו מקוצצות לארבע, הכל היה כשורה. במקום זאת התוהו ובוהו הקודם הושם על כנו מחדש, אלו שעבודתם הייתה בדרישה אולצו לעבוד שעות ארוכות, והשאר נותרו לרעוב או להיות מובטלים. מדוע? מפני שעבודה היא חובה, ואדם לא צריך לקבל תשלום באופן יחסי למה שייצר, אלא באופן יחסי למידתו הטובה כפי שמדגימה נמרצותו.

    זהו חוק המוסר של מדינת עבדים, המופעל בנסיבות שונות לחלוטין מאלו תחתן נוצר. אין פלא שהתוצאה הרת אסון. הבה נבחן דוגמא. נניח שבזמן נתון מספר מסוים של אנשים מועסק ביצירת סיכות. הם מייצרים את כל כמות הסיכות הנחוצה בעולם תוך עבודה של (נגיד) שמונה שעות ביום. מישהו בא עם המצאה המאפשרת לאותה כמות אנשים לייצר כמות כפולה של סיכות. אבל העולם לא צריך כמות כפולה של סיכות: הסיכות כבר כל-כך זולות שהורדת המחיר לא תגרום לקניית עוד. בעולם הגיוני, כל מי שהיה קשור לייצור סיכות היה יורד לארבע שעות עבודה במקום שמונה, וכל השאר היה כמקודם. אבל בעולם האמיתי זה היה נחשב לפוגע במורל. האנשים עדיין עובדים שמונה שעות, יש יותר מדי סיכות, חלק מהמעסיקים פושטים את הרגל, וחצי מהאנשים שעסקו קודם בייצור סיכות נזרקים ממעגל העבודה. בסופו של דבר יש את אותה כמות פנאי כמו בתרחיש הראשון, אבל חצי מהאנשים לגמרי מובטלים בעוד שחצי עדיין עובדים יותר מדי. בצורה זו מובטח שהפנאי הכפוי יגרום לסבל כללי מאשר למקור אושר אוניברסאלי. האם ניתן לתאר משהו יותר לא שפוי?

    ***

    הרעיון שצורך לו לעני בפנאי היה מאז ומתמיד מזעזע לעשירים. באנגליה, בתחילת המאה התשע-עשרה, יום העבודה הרגיל היה בן חמש-עשרה שעות; ילדים עבדו לעיתים מספר זה של שעות, ולרוב עבדו שתים-עשרה שעות ביום. כשחטטנים דוחפי-אף רמזו שאולי אלו שעות טיפה ארוכות, נאמר להם שעבודה שומרת על המבוגרים משתייה, ועל הילדים ממעשים רעים. בילדותי, זמן קצר לאחר שמעמד העובדים העירוניים זכה בבחירות, חגים ציבוריים מסויימים הוכרזו בחוק למרבית התרעומת של המעמדות העליונים. אני זוכר ששמעתי דוכסית זקנה אומרת: “מה לעניים ולחגים? הם צריכים לעבוד.” אנשים היום ישירים פחות, אבל היחס נשאר, והוא המקור להרבה מהמרקחה הכלכלית שלנו.

    הבה, לרגע, נבחן את מוסר העבודה בצורה ישרה, בלי דיעות קדומות. כל אדם, מתוך כורח, צורך במהלך חייו כמות מסוימת של תוצר העבודה האנושית. בהנחה, כפי שניתן, שעבודה היא באופן כללי לא נעימה, הרי שזה לא הוגן שאדם יצרוך יותר ממה שהוא מייצר. כמובן שהוא רשאי לספק שירותים במקום מוצרים, כמו איש הרפואה לדוגמא; אבל עליו לתת משהו בתמורה לאוכל וללינה שהוא מקבל. במידה זו חייבים להודות בחובת העבודה, אבל רק במידה זו.

    לא אשתהה על העובדה שבכל החברות המודרניות מחוץ לברה”מ, הרבה אנשים משתמטים אפילו ממינימום זה של עבודה, כדוגמת כל אלה היורשים כסף וכל אלו המתחתנים עם כסף. אני לא חושב שעצם זה שמתאפשר לאנשים אלו להתבטל מזיק כמו העובדה ששכירים נדרשים לעבוד שעות נוספות או לרעוב.

    אם השכיר הטיפוסי היה עובד ארבע שעות ביום היה מספיק לכולם, ולא הייתה אבטלה – בהנחת היקף מתון של ארגון הגיוני. רעיון זה מזעזע את האמידים, כיוון שהם משוכנעים שהעניים לא ידעו מה לעשות בכל-כך הרבה פנאי. באמריקה, לעיתים קרובות, אנשים עובדים שעות ארוכות למרות שהם כבר אמידים; אנשים כגון אלו, באופן טבעי, מתרעמים על הרעיון של פנאי לשכירים, חוץ מאשר כעונש האיום של האבטלה; למעשה הם לא רוצים פנאי אפילו לבניהם. למרבה הפלא, בעוד הם שואפים שבניהם יעבדו קשה כך שלא יוותר להם זמן לרכוש תרבות, לא מפריע להם שנשותיהם ובנותיהם לא עובדות כלל. ההערצה היהירה של חוסר התועלת אשר, בחברה אריסטוקרטית, משותפת לשני המינים, מוגבלת לנשים בלבד בשלטון העשירים; מה שלא עושה אותה הגיונית יותר.

    שימוש משכיל בפנאי, יש להודות, הוא פועל יוצא של תרבות וחינוך. אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה. אבל בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר. כבר אין כל סיבה בגינה על חלק הארי של האוכלוסיה לסבול מנישול זה; רק סגפנות אווילית, לרוב מקורה אחר, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם, עתה כשהצורך כבר אינו קיים.

    במערך העקרונות המנחים את ממשלת ברה”מ, אף שרובו שונה מהותית מההוראה המערבית המסורתית, יש מספר דברים משותפים. היחס של המעמדות השולטים בנושא כבוד העבודה, הוא כמעט זהה לחלוטין למה שהמעמדות השולטים בעולם תמיד הטיפו לו ונקרא “עני מהוגן.” נמרצות, פיכחון, נכונות לעבוד שעות ארוכות לתועלת רחוקה, אפילו ציות לסמכות, כולם הופיעו מחדש; יותר מכך השררה עדיין מייצגת את רצונו של שולט היקום אשר, אומנם, נקרא עתה בשם חדש, חומרניות פולמוסית.

    ניצחון מעמד הפועלים ברוסיה חולק קווי דמיון עם נצחון הפמיניסטיות במדינות אחרות. במשך דורות גברים הכירו בטוהר העליון של הנשים, וניחמו את הנשים בשל נחיתותן על ידי הקביעה שטוהר נחשק יותר משררה. בסופו של דבר הפמיניסטיות החליטו שיהיה להן את שניהם, כי החלוצות שבינן האמינו לכל מה שאמרו להן הגברים בדבר נחשקות הטוהר, אך לא למה שאמרו להן בדבר חוסר התועלת בכוח פוליטי. הדבר דומה למה שקרה ברוסיה בקשר לעבודת כפיים. לאורך הדורות העשירים ועושי דברם כתבו בשבח ה”עמל המהוגן”, היללו את החיים הפשוטים, נשבעו אמונים לדת המטיפה שלעניים יש סיכוי רב הרבה יותר להגיע לגן-עדן מאשר לעשירים, ובאופן כללי ניסו לגרום למעמד עובדי הכפיים להאמין שיש איזו אצילות מיוחדת בשינוי מצבו של חומר בחלל, בדיוק כמו שגברים ניסו לגרום לנשים להאמין שהן שואבות איזו אצילות מיוחדת משיעבודן המיני. ברוסיה, כל ההטפה הזאת בדבר המצויינות בעבודת כפיים נלקחה ברצינות, וכתוצאה עובד הכפיים מקבל שם יותר כבוד מכל אחד אחר. במהותן אלו אותן קריאות שעברו תחייה מחודשת, אבל לא למטרות הישנות אלא לצרכי גיוס עובדים מסורים למטלות מיוחדות. עבודת כפיים היא האידיאל המונף לעיני הצעירים, והיא הבסיס לכל הוראת אמות המידה.

    לעת עתה, ייתכן, הכל לטובה. מדינה גדולה, עשירה באוצרות טבע, ממתינה לפיתוח, וצריכה להתפתח עם אשראי מועט מאוד. בנסיבות כאלה עבודה קשה היא הכרחית, וסביר להניח שתביא לתמורה גדולה. אבל מה יקרה בנקודה בה לכולם יכול להיות נוח מבלי לעבוד שעות ארוכות?

    במערב יש לנו מספר דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. אין לנו שום נטייה לצדק כלכלי, אז חלק גדול מהתוצר הכולל הולך לידי מיעוט באוכלוסיה, רובם כלל לא עובדים. בשל היעדר כל בקרה מרכזית על הייצור, אנו מייצרים ערב רב של דברים בלתי נחוצים. אנו מחזיקים חלק גדול מהאוכלוסיה בבטלה, כי אנו יכולים לוותר על עמלם על ידי אילוץ השאר לעבוד יתר על המידה. כשכל השיטות הללו מתגלות כלא-מספקות, אנו יוצאים למלחמה; גורמים למספר אנשים לייצר חומרי נפץ, ולמספר אנשים להפעיל אותם, כמו ילדים שגילו זיקוקי די-נור. על ידי שילוב של כל הכלים הללו אנו מצליחים, אומנם בקושי, להחזיק בחיים את הרעיון שמנה גדושה של עבודה קשה חייבת להיות מנת חלקו של האדם הממוצע.

    ברוסיה, מפאת צדק כלכלי רב יותר ושליטה מרכזית על הייצור, הבעיה חייבת להיפתר באופן שונה. הפתרון הרציונלי הוא, ברגע שהצרכים והרווחה הבסיסית יהיו מנת חלקם של כולם, להפחית את שעות העבודה בהדרגה, תוך שמירת האפשרות להחלטה במשאל עם, בכל שלב, האם להעדיף יותר פנאי או יותר תוצרת. אולם, לאחר שהטיפו לערך העליון שבעבודה הקשה, בעייתי לראות את הרשויות פונות לגן-עדן העשיר בפנאי ודל בעבודה. נראה הרבה יותר סביר שימשיכו לבוא בתחבולות חדשות, ולפיהן יש להקריב את הפנאי עכשיו לטובת יצרנות עתידית. קראתי לאחרונה על תוכנית מתוחכמת שהועלתה על ידי מהנדסים רוסיים, לחמם את הים הלבן והחופים הצפוניים של סיביר על ידי הקמת סכר לאורך ים קארה. פרוייקט ראוי להערצה, אבל צפוי לדחות בדור את חיי הנוחות של מעמד הפועלים, בזמן שההגינות בעמל תוצג בינות שדות הקרח וסופות השלגים של האוקיינוס הארקטי. דבר מסוג זה, אם יקרה, יהיה תוצאה של התייחסות למידה הטובה בעבודה הקשה כמטרה בפני עצמה, במקום ככלי להשגת מצב בו היא כבר לא נחוצה.

    האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. אילו כן הייתה, עלינו היה לראות כל פועל שחור כנעלה על שייקספיר. הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה “אני נהנה מעבודת כפיים משום שהיא גורמת לי להרגיש שאני ממלא אחר משימתו האצילית ביותר של האדם, ומשום שאני אוהב לחשוב כמה האדם יכול לשנות את פני עולמו. זה נכון שהגוף שלי דורש מנוחה לפרקים, שאני נאלץ לתת כמיטב יכולתי, אבל אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי.” מעולם לא שמעתי פועלים אומרים משהו מסוג זה. הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

    1280px-Pieter_Bruegel_The_Peasant_Dance

    ייטען כי, בעוד שמעט פנאי הוא נעים, אנשים לא ידעו כיצד למלא ימיהם אילו היו עובדים רק ארבע שעות מתוך עשרים וארבע. באותה המידה שזה נכון בעולם המודרני, זהו אות גנאי לתרבות שלנו; זה לא היה המצב בזמנים קודמים. לפנים היה מקום לעליזות והשתובבות שבמובן מסוים דוכאו על מזבח היעילות. האדם המודרני מחזיק בדיעה שכל דבר צריך להיעשות למען תכלית כלשהי, לעולם לא לשם עצמו בלבד. אנשים כבדי ראש, כדוגמא, מגנים בהתמדה את ההרגל לבקר בקולנוע, ואומרים לנו שזה גורר את הצעירים לפשיעה. אבל כל העבודה שהולכת ליצירת הסרטים היא מכובדת, מכיוון שזו עבודה, ובגלל שהיא מביאה רווח כספי. הרעיון שפעילויות רצויות הן אלה שמביאות רווח הופך הכל על ראשו. הקצב שמספק לך את הבשר והאופה שמספק לך את הלחם ראויים לשבח, כי הם מרוויחים כסף; אבל כאשר אתה נהנה מאותו האוכל שסופק לך על ידם, אתה פשוט קל דעת, אלא אם אתה אוכל רק על מנת לאזור כוח לעבודה. באופן כללי מוחזק שקבלת כסף זה טוב, והוצאת כסף זה רע. אך כיוון שמדובר על שני צדדים של אותה עסקה, זה מגוחך; באותה מידה ניתן לטעון שמפתחות הם טובים, אבל חורי המנעול רעים. כל מעלה שהיא בייצור טובין חייבת להיגזר במלואה מהתועלת המתקבלת בשימוש בהם. הפרט בחברתנו עובד למען הרווח, אבל התכלית החברתית לעבודתו נמצאת בצריכת מה שהוא מייצר. הנתק בין הפרט לבין התכלית החברתית של הייצור הוא זה שמקשה על האנשים לחשוב בצלילות בעולם בו עשיית רווח היא התמריץ לעשייה. אנו חושבים יותר מדי על ייצור, ופחות מדי על צריכה. תוצאה אחת היא שאנו מייחסים חשיבות קטנה מדי להנאה ולאושר פשוט, ושאנו לא בוחנים תוצרת על פי ההנאה שהיא מסבה לצרכן.

    כאשר אני מציע ששעות העבודה תופחתנה לארבע, אני לא מתכוון לרמוז שכל הזמן הנותר יועבר בקלילות דעת. אני רוצה לומר שעל ארבע שעות עבודה ליום לזכות את האדם בצרכים וברווחה בסיסיים בחיים, וששאר זמנו יהיה שלו לעשות בו ככל העולה על רוחו.

    חלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית כזו הוא שהחינוך יעמיק יותר מהמקובל היום, ויכלול כחלק מיעדיו הקניית מאוויים שיאפשרו לאדם לנצל את זמנו בתבונה. אני לא חושב בעיקר על דברים העלולים להיחשב כ”מורמים מעם”. ריקודי איכרים גוועו מחוץ לאיזורים כפריים מרוחקים, אבל הדחפים שהניבו אותם וודאי נמצאים עדיין בטבע האנושי. דרכי הבילוי של האוכלוסיות העירוניות הפכו להיות בעיקר פסיביים: ראיית סרטים, צפייה במשחקי כדורגל, האזנה לרדיו וכיוצא בזה. זהו פועל יוצא של העובדה שאנרגיות הפעילות שלהם מנוצלות לחלוטין בעבודה; אם היה להם יותר פנאי, שוב היו נהנים משעשועים בהם הם לוקחים חלק פעיל.

    בעבר היה מעמד פנאי קטן, ומעמד עבודה גדול. מעמד הפנאי נהנה מיתרונות משוללי כל בסיס של צדק חברתי; באופן בלתי נמנע זה עשה אותו לדורסני, הגביל את אהדתו, וגרם לו להמציא תיאוריות המצדיקות את זכויות היתר שלו. נתונים אלו הפחיתו בצורה משמעותי ממצוינותו, אבל למרות חיסרון זה הוא תרם כמעט את כל מה שאנו מכנים תרבות. הוא טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב את הספרים, המציא את הפילוסופיות, ועידן יחסים חברתיים. אפילו שחרור הנדכאים לרוב הגיע מלמעלה. ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לא היה מתעלה מעל לברבריות.

    השיטה בה מעמד הפנאי עובר בירושה, לעומת זאת, היא נפסדת בצורה יוצאת מן הכלל. אף אחד מחברי המעמד לא חונך להיות חרוץ, והמעמד בכללותו לא היה נבון במיוחד. המעמד עשוי היה להפיק דרווין אחד, אבל כנגדו היה מציב עשרות אלפים של בעלי אחוזות שלא למדו מעולם משהו חכם יותר מציד שועלים וענישת ציידים לא חוקיים. בימינו האוניברסיטאות אמורות להניב, באופן יותר שיטתי, את מה שהניב מעמד הפנאי במקרה וכתוצר לוואי. זהו שיפור גדול, אבל יש בו כמה מגרעות. חיים אוניברסיטאים הם כה שונים מהחיים בעולם הגדול כדי כך שאנשים שחיו בסביבה אקדמית נוטים להיות לא מודעים לעיסוקים והבעיות של גברים ונשים רגילים; יתר על כן, צורות ההתבטאות שלהם מונעות מדיעותיהם את ההשפעה הראויה להן על הציבור. מגרעת נוספת היא שהלימודים באוניברסיטה הם מאורגנים, ואדם ההוגה תחום מחקר מקורי צפוי שיניאו אותו מכך. מוסדות אקדמיים, אם כן, שימושיים ככל שיהיו, הם לא שומרים נאותים על האינטרסים של הציביליזציה בעולם בו כל מי שמחוץ לכתליהם טרוד מכדי לרדוף עיסוקים שאינם תועלתניים.

    1280px-Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Children’s_Games_-_Google_Art_Project

    בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום, כל אדם הניחן בסקרנות מדעית יהיה מסוגל להתמסר לה, ולכל צייר יתאפשר לצייר בלי לרעוב, ולא משנה עד כמה תמונותיו משובחות. סופרים צעירים לא יידרשו למשוך תשומת לב לעצמם בעזרת ספרות-זולה צעקנית במטרה לרכוש את העצמאות הכלכלית הנדרשת ליצירות המונומנטליות, עבורן, כאשר עיתותיהן תגיענה לבסוף, לא ישארו להם החשק והיכולת. אנשים אשר תוך דרכם המקצועית פיתחו עניין בפן מסוים של הכלכלה או הממשל, יוכלו לפתח את רעיונותיהם ללא הניכור האקדמי הגורם לעבודות הכלכלנים מהאוניברסיטה להיראות מנותקות מהמציאות לעיתים כה קרובות. לרופאים יהיה את הזמן ללמוד על התקדמות הרפואה, מורים לא ייצאו מכליהם בניסיון להורות באמצעות שיטות שגרתיות דברים שלמדו בילדותם, אשר עלולים היו, בזמן שחלף, להתברר כלא נכונים.

    מעל לכל, ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.

    _____________________

    המאמר In Praise of Idleness תורגם לעברית על ידי יניב חמו, והופיע לראשונה באתר האישי שלו.


    להגיב
  • כסף בחינם

    [עמית נויפלד]

    דמיינו לעצמכם שהחל ממחר, משרדי הביטוח הלאומי היו נסגרים, ובמקום תלי הבירוקרטיה הנערמים בדרכם של המתדפקים על שעריו, היינו זוכים כולנו, ללא הבדלי דת גזע ומין, להכנסה בסיסית מובטחת, שעל מנת ליהנות ממנה היינו צריכים לעמוד בשני תנאים בלבד: להיות אזרחי המדינה, ובחיים.

    המחשבה על סכום כסף המופקד באופן סדיר לחשבוננו מבלי שנהיה מוגדרים כ”נזקקים” או “זכאים”, עלולה להישמע, במידה לא מועטה של צדק, דמיונית לחלוטין, ועם זאת, היא הולכת וכובשת את מקומה בדיון הציבורי, ולא מעט כלכלנים מוכרים עוסקים בה ברצינות תהומית.

    הרעיון, שבמבט ראשון נראה כשייך לקצה השמאלי של המחשבה הכלכלית, זכה לתמיכתם של הוגים מכל קצות הקשת, החל בפעיל זכויות האדם וזוכה פרס נובל מרטין לותר קינג וכלה במילטון פרידמן, האב הרוחני של הכלכלה החופשית במתכונתה הנוכחית. מצד שמאל, הרעיון זוכה לתמיכה שכן הוא נתפש ככלי לחיסול העוני ולצמצום פערים, ומצד ימין, התומכים מאמינים שהכנסה מובטחת תאפשר לבטל חלק גדול מהמנגנונים המנופחים והלא יעילים של מערכת הרווחה.

    שני הצדדים מסכימים על דבר אחד: המערכת הנוכחית לא מתפקדת כראוי. ברוב מדינות העולם, גם באלה בהן קיימת מערכת רווחה נדיבה, הפערים בין המעמדות הולכים וגדלים, ואי השוויון ממצב את עצמו כבעיה חברתית משמעותית, ממנה כבר לא ניתן להיחלץ רק על ידי עבודה קשה. בנוסף, ובמקרים רבים, מערכת הרווחה הופכת למלכודת עוני ותלות ממנה קשה להיחלץ. ההכנסה הבסיסית המובטחת אמורה לפתור בעיה זו, על ידי כך שתאפשר לכולם חיים בכבוד ללא תלות במערכת ממשלתית או אחרת.

    ***

    השפעתה של ההכנסה הבסיסית המובטחת נבחנה במספר ניסויים במדינות שונות. בין השנים 1974-1979 קיבלו תושבי העיירה דופין שבקנדה סכום כסף קבוע בכל חודש. התוצאות, ברובן, היו חיוביות: נרשמה ירידה בשיעורי הנשירה מבתי הספר, העוני צומצם, וגם במצבם הבריאותי של התושבים חל שיפור. החשש מבטלה המונית התפוגג עד מהרה, ובפועל הירידה במספר שעות העבודה היתה קטנה למדי – תוצאה של אמהות צעירות שהעדיפו להישאר זמן רב יותר עם ילדיהן לפני שחזרו לעבוד, ונערים שהעדיפו לסיים את לימודיהם בבית הספר לפני שהצטרפו למעגל העבודה.

    ניסויים נוספים נערכו בשנים האחרונות, בעיקר באזורים עניים במדינות כמו הודו ונמיביה. התוצאות, שוב, היו חיוביות. ירידה בשיעורי העוני, ושיפור ברמת התזונה, החינוך והבריאות. רבים ממשתתפי הניסוי השתמשו בכסף שקיבלו על מנת לפתוח עסק קטן ולסחור עם תושבי הכפר האחרים, והוכיחו כי ברגע שצרכי החיים המיידיים מגיעים לכדי סיפוקם, הרוח היזמית יכולה לפרוח בכל מקום בעולם. אמת, מספר הניסויים שנערכו עדיין קטן, והידע האמפירי בנושא הינו מועט ולא מספק, אך יוזמות חדשות לניסויים נוספים בהכנסה מובטחת הועלו בכמה מדינות, כולל קנדה, פינלנד והולנד.

    ***

    אף על פי שרעיון ההכנסה המובטחת מתקיים בשולי השיח החברתי והכלכלי כבר מאות שנים (תומס פיין, הוגה הדעות האמריקאי העלה אותו כבר בשנת 1795), הרי שבשנים האחרונות הרעיון הולך וצובר תאוצה. הסיבות העיקריות לכך הן ההתפתחויות הכלכליות והטכנולוגיות של זמננו. אם במאתיים השנים האחרונות, צמיחה כלכלית התרחשה בד בבד עם גידול בתעסוקה, הרי שכיום טכנולוגיות חדשות מאימות לנתק את הקשר הזה. תאגידים בארה״ב רושמים כיום רווחי שיא, בעוד ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא בשפל של ארבעים שנה. יותר מכך, הקשר בין התפוקה לתמורה הולך ומתפוגג – ב־1990 חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית במדינות ה־OECD עמד על 66% בממוצע. ב־2012 חלקם ירד ל־62% בלבד. בישראל הירידה היתה חדה הרבה יותר: מ־72.7% ב־1990 ל־63.2% ב־2012. מחקר של ה־OECD מצא שהטכנולוגיה אחראית ל-80% מהירידה בנתח ההכנסות של עובדים.

    אם נתונים אלה לא מדירים שינה מעינינו אולי יעשה זאת מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אוקספורד, אשר צופה כי כמחצית מהמקצועות בשוק העבודה עלולים להעלם בעשורים הקרובים כתוצאה משינויים טכנולוגיים. אנו חיים בדור הראשון בו הטכנולוגיה אינה צפויה לייצר עוד משרות, כי אם לצמצם אותן, והמשפט “תן לאדם דג, והוא יחיה יום אחד, למד אותו לדוג והוא יחיה לנצח”, מאבד משמעות בעידן בו ספינות ממוחשבות עתידות לבצע את מרבית הדייג בעולם. רובוטים ותוכנות מחשב המחליפים נהגים, רואי חשבון, מלצרים, פועלי בניין וכן, גם מתכנתים, אינם עוד בגדר חלום, אלא תרחיש שיכול להתממש בעתיד הנראה לעין. במקרה כזה, הצורך בעובדים בשר ודם ילך ויפחת, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא למצוא דרך לאפשר לאנשים לחיות בכבוד גם ללא משרה.

    ***

    שני טיעונים נפוצים נגד הרעיון עולים כמעט בכל דיון בנושא. האחד הוא העלות הגבוהה, והשני הוא החשש שהכנסה מסוג זה תעודד בטלה. לגבי הטיעון הראשון, תומכי ההכנסה המובטחת מציעים מקורות מימון שונים, החל בביטול חלק מתוכניות הרווחה וכלה בשינויים במערכת המיסוי. כך למשל, במאמר שפורסם באוגוסט השנה, רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון וכיום פעיל במאבק נגד אי השוויון ותומך של רעיון ההכנסה הבסיסית, קורא לחלוקה הוגנת ושוויונית בין האזרחים, של עד 20% מן הרווחים הנובעים מפטנטים וסימנים מסחריים המוגנים על ידי המדינה.

    הטיעון השני, המתריע מפני בטלנות בחסות ממשלתית, מופרך הן על ידי הניסויים שנערכו עד כה, בהם לא נרשם צמצום משמעותי בשיעור התעסוקה, והן על ידי התפיסה המקובלת הגורסת כי רוב בני האדם שואפים לחיי נוחות או מותרות, ואילו ההכנסה המובטחת מאפשרת רק חיים מעט מעל לקו העוני. במילים אחרות, רוב בני האדם יצטרכו לצאת לעבוד על מנת להגשים את רצונותיהם, תחביביהם וחלומותיהם. יתר על כן, מעטים הם בני האדם, גם במסגרת תנועת ההאטה, שיכולים ליהנות לאורך זמן מחיים של בטלה גמורה. רובנו רוצים להיות פעילים ולתרום לחברה בה אנו חיים, כמו גם להביא את כלל יכולותינו לכדי מיצוי.

    ***

    באותו הקשר, הדיון בהכנסה המובטחת מעלה שאלות עמוקות יותר לגבי מעמדה של העבודה בחברה המודרנית. בשפה האנגלית, למשל, המלה Work הינה עתיקה יותר ובעלת משמעות רחבה יותר מהמלה Job שכוונתה משרה, או עבודה תמורת תשלום. עם זאת, בעולמנו, עבודה שעבורה לא מקבלים תשלום נחשבת ברוב המקרים נחותה, בעוד שעבודה תמורת תשלום הפכה כמעט לחזות הכול. מיליארדי אנשים ברחבי העולם מקדישים את רוב חייהם הבוגרים למרדף אחר משרה נכספת, ופוליטיקאים מתווכחים ביניהם מהי הדרך הטובה ביותר להכניס עוד ועוד אנשים למעגל התעסוקה. זמן מועט בלבד מוקדש לדיון אמיתי בשאלה מהי התרומה האמיתית של כל אותן משרות לחברה האנושית. דווקא חלק חשוב של העבודה במובנה הרחב, כמו טיפול בבני משפחה חולים או קשישים או התנדבות בקהילה, הם עיסוקים שלא ניתן להתפרנס מהם ולפיכך נחשבים נחותים באמות המידה של חברה המקדשת קריירה, מעמד חברתי והכנסה.

    ***

    קשה לצפות מראש כיצד תיראה חברה שיש בה הכנסה בסיסית מובטחת. ייתכן ותהיה זו חברה שוויונית וצודקת, שבה אנשים מקדישים חלק גדול יותר מזמנם ליצירה, יזמות או תרומה לקהילה, וייתכן שתהיה זו חברה עצלנית ומנוונת, שבה ההכנסה המובטחת הופכת לקו האפס החדש והעניים יוותרו בעוניים. דבר אחד ניתן לומר בוודאות: סימנים רבים מעידים על כך ששוק העבודה, הכלכלה והחברה עומדים בפני תמורות חסרות תקדים, ואין ספק שהגיע הזמן לחשוב על דרכים חדשות להתמודד עם התמורות הללו, ועם האופן בו אנו תופסים את מושג העבודה, ההון, השכר, והחברה האנושית ככלל.

    ———————————————————————————

    פורסם במקור באתר "Slow"

    למידע על מטבעות דיגיטליים>>


    להגיב
  • מגש הכסף

    בשנתיים האחרונות לפני שעזבתי את הארץ זעקתי תחת כל עץ רענן על השחיתות שמציפה את ישראל מכל פינה. השתתפתי בהפגנות ועזרתי להקים את "אנו" (ארגון להעצמת האזרח ותמיכה במאבקים) – וגם כתבתי כאן לא אחת על השיטה ואיך עובדים על כולנו בעיניים (אם מישהו עדיין לו יודע למה ביל קלינטון הגיע לנאום בעצרת של רבין… קלינטון הוא לוביסט של נובל אנרג'י שבא לטפל בנייני הגז, אבל טוב שכולם יחשבו שבא במיוחד לעצרת) – וממש ברגעים האלו שאני כותב, ביבי, כחלון ודרעי משלימים את השוד הגדול בתולדות מדינת ישראל – על אפנו וחמתנו…

    מזמין אתכם לפנות לכם 3 שעות ולהיות מוכנים להתמלא בזעם – ולנתב אותו אח"כ לאפיקים הנכונים (אני יוצא לסדר את הקומפוסט…)

    ———————-

    פרק ראשון – השליחות של גיא רולניק

    גיא רולניק, מפרשני הכלכלה הבכירים והמשפיעים בישראל, יוצא לברר למה ישראל הולכת ומתרחקת מהעולם בכל המדדים הכלכליים החשובים. איך נוצר כאן משק פרטי מהריכוזיים בעולם, משק ציבורי מנופח ולא יעיל, מערכת ביטחון שמתנהגת כקבוצת אינטרסים ותקשורת שמשרתת את מוקדי הכוח ולא את הציבור:

    *****

    פרק שני – ירון זליכה שומר על הקופה 

    פרופ' ירון זליכה עזב את משרד האוצר כשהוא מצולק ממאבקים בשחיתות בצמרת המדינה. הוא הפך לאחד המבקרים החריפים של המדיניות הכלכלית בישראל – שמעשירה את בעלי ההון על חשבון העובדים, במשק שאין בו תחרות, שאוצרות הטבע שלו הופקרו בידיים פרטיות ושגדל בו דור אבוד של ישראלים שיכול רק לחלום על דירה משלו.

    הנה הלינק לאחר שהפרק הוסר בהוראה מגבוה! צפו כאן >

    *****

    פרק שלישי – דני גוטווין ושודדי מדינת הרווחה

    למה ישראל מידרדרת כבר שנים במדדי אי השוויון והעוני? ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין, מציע גרסה אלטרנטיבית, מפתיעה ומאתגרת להיסטוריה הכלכלית של ישראל. איך אימצו הימין והשמאל את השקפת העולם הניאו ליברלית ויצאו יחד לפרק את מדינת הרווחה הישראלית.

    הנה הלינק לאחר שהפרק הוסר בהוראה מגבוה! צפו כאן >


    להגיב
  • על העבודה

    [תהל פרוש]

    על העבודה / תהל פרוש

    אֶתְמוֹל רָאִיתִי פֶּרֶק שֶׁל מֶד מֶן וְהֵבַנְתִּי שׁוּב שֶׁעֲבוֹדָה
    זֹאת אִשָּׁה בְּמָחוֹךְ הָדוּק מִדַּי
    וְגֶבֶר אִינְפַנְטִילִי וְכָעוּס שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ
    מַה יֵּשׁ לוֹמַר
    הָעֲבוֹדָה הִיא הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּנוּ כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים
    וְיֵשׁ לָהּ שׁוֹט זָהָב וְסֶקְס אַפִּיל שֶׁל סָאדוֹ-מָאזוֹ
    כָּכָה זֶה הָיָה מֵאָז וּמִתָּמִיד אוֹמְרִים לָנוּ
    עֲבוֹדָה הָיְתָה סֵבֶל וְהַסֵּבֶל הָיָה עֲבוֹדָה וּמִי שֶׁנֶּהֱנוּ הָיוּ מְלָכִים
    וּנְסִיכִים שֶׁסָּבְלוּ מִבְּעָיוֹת שֶׁל נַרְקִיסִיזְם גְּרַנְדְּיוֹזִי
    שׁוּם דָּבָר בְּעֶצֶם לֹא הִשְׁתַּנָּה. גַּם לֹא הָאָמָּנִים שֶׁתָּמִיד הָיוּ בְּרֻבָּם גְּבָרִים
    וְלֹא סָבְלוּ לַעֲבֹד עִם כֻּלָּם אוֹ שֶׁהֶעֱדִיפוּ לְשַׂחֵק בַּבֹּץ וּלְקַבֵּל נְדָבוֹת מֵעֲשִׁירִים
    אֵלֶּה שֶׁאֲנָשִׁים אֲחֵרִים סָבְלוּ עֲבוּרָם כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לָשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא וּלְקַבֵּל הַחְלָטוֹת
    בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם וְלִזְרֹק אֶת צַלַּחַת הַמָּרָק הַפּוֹשֵׁר מוּל צִיּוּר מֻצְלָח
    מֵהַתְּקוּפָה הַכְּחֻלָּה הַמְּרַמֶּזֶת עַל בּוֹא הַקֻּבִּיזְם וְאָז לְפַטֵּר אֶת הַמְּשָׁרֶתֶת.

    וְעַכְשָׁו כְּשֶׁכֻּלָּנוּ קְצָת עֲשִׁירִים בִּגְלַל הַקַּפִּיטָלִיזְם הַמָּתוֹק
    כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת מִתַּחַת לְרֶפְּרוֹדוּקְצְיָה מְקֻמֶּטֶת
    וְלִזְרֹק אֶת כּוֹס הַקָּפֶה עַל הַמְּנַקֶּה הַשָּׁחוֹר שֶׁלָּנוּ
    כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַר מִילְטוֹן פְרִידְמָן הַחֵרוּת הִגִּיעָה עִם הַקַּפִּיטָל
    וּכְאִשָּה אֲנִי יוֹדַעַת לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ
    הִנֵּה אֲנִי, אִשָּׁה בַּמּוּזֵאוֹן, עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל הָעֲשִׁירִים, מְתַחְזֶקֶת לָהֶם אֶת מַרְאִית הָעַיִן
    וּמְצַיֶּתֶת. בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
    אִם מַמָּשׁ אֶסְבֹּל מֵהָעֲבוֹדָה בַּמּוּזֵאוֹן
    וְאִם לֹא – הַאִם הַטִּעוּן שֶׁלִּי יִתְמוֹטֵט
    אֲבָל הַאִם זֶה מְשַׁנֶּה בִּכְלָל, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי וְלוֹגֶמֶת קָפֶה
    תָּמִיד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמּוּזַת הַהֶכְרֵחַ הַזֹּאת
    הַמִּפְלֶצֶת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהּ
    שֶׁמַּסְתִּירִים עִם הַכֶּסֶף עָמֹק בָּאָרוֹן בְּחַדְרוֹ שֶׁל כָּל תִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד
    כִּי בּוֹאוּ נוֹדֶה שֶׁכָּל תִּינוֹק – אִם לֹא נוֹלַד עָשִׁיר יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָה
    וּכְכָל שֶׁנּוֹלַד עָשִׁיר פָּחוֹת וְלָבָן פָּחוֹת וְזָכָר פָּחוֹת יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה
    וּכְכָל שֶׁבְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָה רָעָה
    וּבוֹאוּ לֹא נִשְׁכַּח שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל עֲבוֹדָה אָז אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל כֶּסֶף.
    כִּי רַק מִי שֶׁעֲשִׁירִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָמָּן לִהְיוֹת סוֹפֵר לִהְיוֹת מוֹרֶה וְלֹא לִרְעֹב
    לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִית קְלִינִית מְדֻפְּלֶמֶת לִהְיוֹת צַיֶּרֶת
    לִהְיוֹת עוֹבֶדֶת בַּעֲמֻתָּה לְמַעַן הַשָּׁלוֹם לְמַעַן נִזְקָקִים לְמַעַן הַפְּגוּעִים לְמַעַן לְמַעַן
    לִהְיוֹת עוֹבֵד בַּקְּלִינִיקָה הַמִּשְׁפָּטִית שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב לִהְיוֹת עוֹרֵךְ דִּין שֶׁל צֶדֶק
    דּוֹקְטוֹרַנְט בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְלָשֶׁבֶת בַּסִּפְרִיָּה כְּשֶׁעֲצֵי הַבּוּקִיצָה בַּחוּץ מְנִיעִים עָלִים
    לַעֲבֹד בַּחֲצִי מִשְׂרָה וּבִשְׁאָר הַזְּמַן לִהְיוֹת אָמָּנִית מֵיצָג שֶׁנּוֹסַעַת בָּעוֹלָם וְכוֹתֶבֶת סְפָרִים עַל גֶ'נְדֶּר
    לְקַבֵּל יְרֻשּׁוֹת לָשֶׁבֶת בְּדִירֶקְטוֹרְיוֹנִים בְּוַעֲדוֹת פְּרָסִים וּלְהַחְלִיט מִי יְקַבֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הַטּוֹבָה .

    עֲבוֹדָה, אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת וְאָמָּנִית וְעִתּוֹנָאִית וּפְּסִיכוֹלוֹגִית וְעוֹרֶכֶת דִּין וְגַם מַתְחִילָה דּוֹקְטוֹרָט
    שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמַשֶּׁהוּ שְׁקָלִים, חֹדֶשׁ יוּנִי 2013
    עֲבוֹדָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה אֲנִי עוֹשָׂה זֶה מַכְנִיס אוֹתִי לְמַשְׁבֵּר זֶהוּת
    אֲבָל כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת מוֹרָה
    הָיִיתִי מוֹשִׁיבָה אֶת כָּל חֲבֵרַי הַיְּלָדִים וְעוֹשָׂה לָהֶם מִבְחָנִים
    וְהֵם סָבְלוּ וַאֲנִי נֶהֱנֵיתִי כְּמוֹ מְנַהֵל מִשְׁמֶרֶת סָדִיסְט בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט
    עֲבוֹדָה, כְּבָר עָשׂוֹר שֶׁאֲנִי חָשָׁה אוֹבֶר קְוַואלִיפַייד
    עֲבוֹדָה, אֲנִי לֹא סוֹבֶלֶת שֶׁאוֹמְרִים לִי מַה לַּעֲשׂוֹת
    עֲבוֹדָה, בְּכָל עֲבוֹדָה שֶׁהִתְחַלְתִּי לַעֲבֹד בָּהּ תְּנָאֵי הַשָּׂכָר קָפְאוּ וְאָז הִדַּרְדְּרוּ
    אֲנִי מְבִיאָה מַזָּל רַע לִתְחוּמֵי עִסּוּק שְׁלֵמִים
    עֲבוֹדָה, עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי לַהַיְטֶק אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי בְּרֵרָה
    וְאָז חֹד הַחֲנִית שֶׁל הַכַּלְכָּלָה הַיִּשְׂרְאֵלִית יִקְרֹס.
    לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיִּקְרֹס.

    עֲבוֹדָה, אֵין שׁוּם סִבָּה בָּעוֹלָם שֶׁתִּהְיִי קְשׁוּרָה לְכֶסֶף.
    עֲבוֹדָה הַאִם קָשְׁרוּ אוֹתָךְ לְכֶסֶף בְּנִגּוּד לִרְצוֹנֵךְ?
    מֶה עָשִׂית כְּדֵי לְהֵאָבֵק בְּזֶה, אֵלַת חֲלִיפוֹת עֲסָקִים שֶׁכְּמוֹתֵךְ, סְטֶף וֶרְטְהַיימֶר שֶׁכְּמוֹתֵךְ.
    עֲבוֹדָה, בּוֹאִי נִפְתַּח אֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל סְטֶף. הַבֶּנְאָדָם מִילְיַארְדֶּר
    אֲבָל רַתָּךְ בַּמִּפְעָל שֶׁלּוֹ בִּצְפוֹן הָאָרֶץ מְקַבֵּל מַשְׂכֹּרֶת מִינִימוּם
    בְּמִשְׁמֶרֶת שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְנֶאֱסָר עָלָיו לְהִתְאַגֵּד.
    עֲבוֹדָה, אֵיךְ קָרָה שֶׁסְּטֶף וֶרְטְהַיימֶר נֶהֱפַךְ לְאַבִּיר הָעֲבוֹדָה לְרוּחַ הַתְּקוּפָה שֶׁל הָעֲבוֹדָה
    הַאִם זֹאת נֶפֶשׁ הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ, עֲבוֹדָה? הַאִם כָּכָה רָאִית אֶת עַצְמֵךְ כְּשֶׁחָשַׁבְתְּ עַל עַצְמֵךְ
    כְּשֶׁחָשְׁבוּ אוֹתָךְ?

    אֲנִי חַיֶּבֶת לְהוֹדוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סְטֶף, וְלָגוּר בַּצָּפוֹן, וְלַחְשֹׁב עַל עַצְמִי טוֹבוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת יַזַּם הַיְטֶק וְלַחְשֹׁב עַל עַצְמִי טוֹבוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּבַּנְק בַּקּוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת וּלְהַבִּיט עַל מִסְפָּרִים בְּרִחוּק אֶלֶגַנְטִי
    וּמִדֵּי פַּעַם כְּשֶׁקּוֹרֵא לִי סְטֶף מֵעַל דַּפֵּי כַּלְכָּלִיסְט, דֶה מַרְקֶר אוֹ גְלוֹבְּס
    לְהִצְטָרֵף לְכֹחַ הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹרֵא לִי יוֹשֵׁב רֹאשׁ אִגּוּד הַתַּעֲשִׂיָּנִים
    לְהִכָּנֵס לְמַסְלוּל שֶׁל הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה כִּי זֹאת הָעֲבוֹדָה שֶׁהַמְּדִינָה צְרִיכָה
    אוֹ הַצָּבָא שֶׁל הַמְּדִינָה אוֹ הַמְּדִינָה שֶׁל הַצָּבָא
    וּבְכֵן, זָז לִי מַשֶּׁהוּ בַּלֵּב, הֵד קָדוּם מִזְּמַן הַפַּרְעוֹנִים נֵעוֹר בִּי
    אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת עַצְמִי בְּמִפְעָל לְאֶלֶקְטְרוֹנִיקָה שֶׁל סְטֶף אוֹ שֶׁל הַמְּדִינָה
    (עֲבוֹדָה: הַאִם סְטֶף הוּא הַמְּדִינָה? הַאִם אֲנִי הִיא הַמְּדִינָה? הַאִם הַמְּדִינָה צְרִיכָה לְהִפָּרֵד מֵאִתָּנוּ?)
    מַחְתִּימָה כַּרְטִיס, עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיוֹם, מוֹצִיאָה אֶת הָרְאִיָּה שֶׁעוֹד נוֹתְרָה בִּי, אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת צָהֳרַיִם
    מְסֻבְּסֶדֶת, מַחְלִיפָה בְּדִיחוֹת שְׁחוּקוֹת עִם הַמְּבַשֶּׁלֶת חַסְרַת הַשֵּׁן, שׂוֹנֵאת אֶת חֲבֵרַי לַשֻּׁלְחָן בְּשֶׁקֶט
    הוֹ כֵּן, יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה עִם אִשָּׁה וּשְׁנֵי יְלָדִים וְדִירַת אַרְבָּעָה חֲדָרִים וּמַשְׁכַּנְתָּא
    וּבִמְקוֹם זֶה אֲנִי אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּמָה הִיא עוֹבֶדֶת, עוֹמֶדֶת עַל בָּמָה בַּמּוּזֵאוֹן
    לֹא רָחוֹק מֵהָאֲגַף לְאָמָּנוּת עַל שֵׁם חֶבְרַת עוֹבְדֵי הַקַּבְּלָן אוֹ אַר אֶס, מִתְפָּאֶרֶת בְּהֶשֵּׂגַי
    כְּאִלּוּ הָיִיתִי סְטֶף וֶרְטְהַיימֶר בְּעוֹד שֶׁכֻּלָּם יְכוֹלִים לִרְאוֹת שֶׁאֲנִי לֹא.

    עֲבוֹדָה, רִבּוּי הַכִּשּׁוּרִים שֶׁל הָעוֹבְדִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ הוּא עֵדוּת לְחֹסֶר כִּשְרוֹנָם
    לִהְיוֹת מְנַהֵל מַצְלִיחַ. וְאִם לֹא מְנַהֵל לְפָחוֹת הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה.
    הָעוֹבְדִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ לוֹעֲגִים בִּיכוֹלוֹתֵיהֶם הַלֹּא נְחוּצוֹת לְמִפְעֲלֵי הָאֶלֶקְטְרוֹנִיקָה
    וְזֹאת הַסִּבָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹקִיעַ אֶת הָעוֹבְדִים וְלִדְרֹש מֵהֶם
    לִסְבֹּל בְּאֹפֶן שִׁוְיוֹנִי כְּמוֹ כָּל יֶתֶר הַהַנְדְּסָאִים וְעוֹרְכֵי הַדִּין וּמְנַהֲלוֹת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.
    עֲבוֹדָה, אֵין לִי כַּוָּנָה לִסְבֹּל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי סוֹבֶלֶת גַּם כָּכָה
    עִם כִּשְׁרוֹנוֹתַי הַבִּלְתִּי נְחוּצִים.
    עֲבוֹדָה, אִמָּא שֶׁלִּי נִסְּתָה לְחַנֵּךְ אוֹתִי לִהְיוֹת עוֹרֶכֶת דִּין
    הַיּוֹם הִיא מְיַעֶצֶת לִי לְהִשְׁתַּלֵּב בְּתַעֲשִׂיַּת הַטֶּלֶוִיזְיָה.
    לָמָּה אֲנָשִׁים מִתְיַחֲסִים לְמַגִּישֵׁי טֶלֶוִיזְיָה כְּאִלּוּ נִצְּחוּ. וּמִתְיַחֲסִים לְמִי שֶׁעָשׂוּ כֶּסֶף כְּאִלּוּ נִצְּחוּ.
    וּמִתְיַחֲסִים לְמִי שֶׁהִתְחַתְּנּוּ וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ יְלָדִים כְּאִלּוּ נִצְּחוּ.
    הַאִם זֶה בִּגְלַל שֶׁהִצְלִיחוּ לְנַצֵּחַ אֶת הַחֵרוּת הָעַקְשָׁנִית שֶׁבְּתוֹכָם?

    אֲנִי עוֹבֶדֶת לֹא פְּרוֹדוּקְטִיבִית, עֲבוֹדָה. הֶעָלוֹן לָעוֹבֵד פָּסַח עָלַי.
    אֵין לִי עוֹר עָבֶה, לָשׁוֹן חֲלָקָה, יָדַיִם מְהִירוֹת, שִׁנַּיִם חֲזָקוֹת, מֶזֶג גָּמִישׁ.
    בִּמְקוֹם זֶה אֲנִי אוֹהֶבֶת לָנוּחַ בַּשֶּׁמֶשׁ, לִבְהוֹת בַּשָּׁמַיִם, לִשְׁתּוֹת יַיִן
    לִפְגֹּש אֲנָשִׁים, לְרָכֵל וְלִכְתֹּב שִׁירָה.
    אוֹמְרִים לִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בַּזְּמַן הַפָּנוּי שֶׁלִּי מֵעֲבוֹדָה.
    אוֹמְרִים לִי שֶׁכְּשֶׁאַתְּ לֹא נִמְצֵאת בָּאֵזוֹר אֶפְשָׁר לִלְבֹּש מַה שֶּׁבָּא, לוֹמַר מַה שֶּׁבָּא, לָלֶכֶת
    לְאָן שֶׁבָּא, לַחְשֹׁב עַל מַה שֶּׁבָּא. אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה בְּגָלוּי:
    כָּל הַחֵרוּת שֶׁל הַלִּיבֶּרָלִיזְם הַמַּעֲרָבִי מְזֻיֶּפֶת. לִיבֶּרָלִיזְם שֶׁל שְׁעוֹת פְּנַאי מֵעֲבוֹדָה.
    פַּעַם, כָּכָה אוֹמְרִים, הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁנֶּהֱנוּ מֵהַלִּיבֶּרָלִיזְם מֵאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם וְעַד שְׁמוֹנֶה בַּבֹּקֶר הַבָּא.
    אֲבָל כָּרֶגַע אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל הַכֶּסֶף כָּל הַיּוֹם – וְלַמְרוֹת זֹאת
    קָמִים בַּבֹּקֶר וּמַאֲמִינִים שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בְּדֶמוֹקְרַטְיָה מַעֲרָבִית וְיֵשׁ לָנוּ קוֹל וְשֶׁרוֹמָא הָעַתִּיקָה עַתִּיקָה
    וְשֶׁהַפֵיאוֹדָלִיזְם מֵת וְהַקַּפִּיטָלִיזְם נִצֵּחַ וְשֶׁהַחֵרוּת נְתוּנָה
    וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ צוֹעֲדוֹת לְחַלְלֵי הָעֲבוֹדָה עֲטוּפוֹת בַּחֹפֶשׁ שֶׁל הַשֵּׁנָה
    נִשְׁבָּרוֹת לָנוּ עֲצָמוֹת חִיּוּנִיּוֹת בַּדִּמְיוֹן שֶׁל הַחֹפֶשׁ הָעֵר.

    עֲבוֹדָה, אֲנִי נוֹחֶרֶת אֶת שְׁמֵךְ וְלוֹעֶסֶת אוֹתָךְ
    יְצוּר מְחֹרָר בַּחֲלִיפַת עֲסָקִים
    עִם עֶשֶׂר שְׁכָבוֹת שֶׁל בְּגָדִים תַּחְתּוֹנִים
    עִם מָגֵן וְרֹמַח עִם סוּס וְטַנְק
    אֵלָה גְּלוּחַת רֹאשׁ מְכוֹנַת זְמַן כּוֹעֶסֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ
    אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין לָנוּ יְחָסִים טוֹבִים
    הָיִית בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁשִּׁעְבֵּד אָדָם אַחֵר וְכָבַל אוֹתוֹ, אַתְּ צְמוּדָה לְכַפִּית הַזָּהָב.
    עֲבוֹדָה, מִי מִתְפַּלֵּל אֵלַיִךְ בַּלֵּילוֹת הַקּוֹדְרִים וְתַחַת שְׁמֵי הַזָּהָב?
    מִי שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל אוֹתָךְ, מִי יָכוֹל לְפַצְפֵּץ אוֹתָךְ, לְפָרֵק אוֹתָךְ.
    אָמָּנוּת לֹא שָׁוָה כְּלוּם אִם הִיא מְקַשֶּׁטֶת אֶת קִירוֹת הָעֲשִׁירִים שֶׁמַּחְזִיקִים בָּהּ בַּת עֲרֻבָּה
    אָמְרָה אַדְרִיאָן רִיץ'. אֲבָל מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם עָנִי אִם לֹא לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר.

    עֲבוֹדָה, אֲנִי לֹא קוֹמוּנִיסְטִית
    אֲנִי לֹא סוֹצְיָאלִיסְטִית
    גַּם לֹא קַפִּיטָלִיסְטִית
    לַעֲזָאזֵל!
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לַעֲבֹד בָּהּ
    בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁמְּבִיאָה הַרְבֵּה כֶּסֶף בִּמְעַט זְמַן
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁכֻּלָּם חוּץ מִבְּעָלֶיהָ מְכַבְּדִים אוֹתָהּ
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא מְקַדֶּמֶת לְשׁוּם מָקוֹם
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה. זֹאת הַתְחָלָה שֶׁל בְּדִיחָה אֲבָל אֲנִי מַמְשִׁיכָה אוֹתָהּ
    לְטוֹבַת קִיּוּמָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת.

    ———-

    תהל פרוש היא משוררת, פסיכולוגית, חוקרת ופעילה חברתית. השיר "על העבודה", שבוצע גם כוידאו פרפורמנס במוזיאון תל אביב, לקוח מספר שיריה הראשון "בצע" שיצא כעת בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת "כבר". את הספר ניתן לרכוש בחנויות העצמאיות וברשתות, וכן, באינדיבוק. ערכה, יחד עם מתי שמואלוף, את האנתולוגיה "עבודת גילוי", המאגדת סיפורים קצרים ושירה בנושא עבודה (אוהבים אמנות 2013, לרכישה באינדיבוק). תהל כתבה גם את השיר שלפיו נעשה הסרטון "אזהרה דחופה", מניפסט פואטי הקורא לשבות מעבודה (בימוי: רותם מלנקי).


    להגיב
  • הסיפור של יוון דרך ארבעה פתגמים יוונים

    יוון. ערש הדמוקרטיה. המדינה שהצמיחה לנו את אריסטו ואפלטון, את הבוזוקי והסלט היווני, את המוזיקה הנפלאה והצלחות השבורות משמחה – עכשיו שוברת את הראש איך לצאת מהמצב שנקלעה אליו. אני עוקב בשקיקה אחרי הקורה בארץ היפה הזאת מהיום שעלה שם השלטון החדש (סיריזה) ובוחר לבדוק בעצמי מה באמת קורה שם ולא לקרוא בערוצי המיינסטרים שוטפי המוח איזה אסון וכמה נורא שם.

    מיום שעלתה לשלטון, סיריזה שמה לעצמה למטרה להילחם באמת בהון-שלטון, להתעמת עם הבנקאים, העשירים והתקשורת (הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה בארץ). הם העלו את שכר המינימום, החזירו שלל תמיכות סוציאליות ועשו בעיקר למען האזרח הקטן ופחות למען הטייקון הגדול.

    בחרתי בארבעה פתגמים יוונים, להסביר קצת על הנעשה בארץ היפה הזאת:

    "דע את עצמך!"

    ציפראס מכיר היטב את העם היווני. הוא עלה לשלטון דרך כך שירד אל העם. המפלגה שלו חרשה את יוון והתחברה אל האזרח הפשוט גם דרך אורח חיים ולבוש עממי (ואם צריך מעיל עור ואופנוע, למה לא). לא סתם הם זכו גם בבחירות וגם במשאל העם, כי מאמינים להם ולכוונות שלהם. יש לציפראס תוכניות ארוכות טווח וצריך לתת לו זמן. נראה שהעם היווני נותן לו ושאר העולם מעניין לו את הת..ת

    "אל נא תוסיף לצרותיך תרופה גרועה מהן"

    וזה בדיוק מה שרוצים מרקל וחבריה – עוד הלוואות, עוד חובות, עוד צנע, עוד "חבילת חילוץ". שוב אותה דרך ישנה שרק הובילה את יוון לחדלות פירעון. אז העם היווני (החכם) אמר "לא תודה". ודווקא דרך חבילות סיוע לנזקקים, העלאת שכר המינימום, רפואה חינם והשלמת הכנסה למי שידו אינה משגת הם רוצים להתאושש.

    "אל תתייעץ עם הרופא, אלא עם מי שהיה חולה"

    אז אלכסיס ציפראס ראש הממשלה וניקוס קוסאס החליטו לא להקשיב למרקל ושאר "הרופאים" אלא להסתכל בין השאר על מה שקרה באיסלנד ואיך הם שם הכניסו בנקאים לכלא, פיטרו כל מי שגרם למשבר – והתאוששו בצורה מופלאה. אז יוון (כנראה) תצא מגוש היורו ותחזור לדרכמות שלה (זהירות שחקני מכבי), ובעוד כמה שנים כולם יאכלו את הבוזוקי…

    "מי שנרטב אינו פוחד מגשם"

    יוון כבר כ"כ הרבה זמן בצמצום ובמשבר, שהיא ואנשיה ידעו להכיל עוד כמה חודשים או שנים של מחסור כדי לחזור לשגשוג. היוונים המציאו את הדמוקרטיה ועכשיו הם הולכים להמציא מחדש את הכלכלה.

     – אבל מה שאותי הכי מדהים בסיפור של יוון, מעבר לאומץ שלהם – הוא שנראה שזו אחת המדינות היחידות בהן הממשלה והאזרחים הולכים יחד! מאחדים כוחות ובאמת רוצים את טובתה של המדינה, וזה מרומם נפש.

    שיהיה להם בהצלחה! (אני משוכנע שתהיה)


    להגיב
Close