צדק חברתי

  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם חמשת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • מרחיקים את האסדה 120 ק"מ מהחוף!

     

    אם בחרתם בפרדס חנה כרכור והסביבה להיות לכם בית, אתם מוזמנים לבוא לשמוע ולקלוט את גודל הצרה ולפעול! לפי מיטב הכישורים שלכם, כדי למנוע את אסדת לוויתן מלקום במרחק 8 ק"מ מהחוף – ברצועה היפהפיה שבין דור למכמורת.

    את הסיפור הזה  אנחנו הולכים לשנות.  ולו בגלל הסיבה שהפעם זה קורה מתחת לאף שלנו, וההשלכות עצומות. עד כדי כך שכל מה שבנינו כאן בעמל רב  – קהילה, חינוך, חיים, כל זה נמצא בסכנת הכחדה. מדובר בעניין של חיים ומוות, בדברים טריוויאליים כמו אויר ומים. על מוסר ושחיתות נדבר בהמשך.

    ממשיכים להעיר את ישראל במסע ההפגנות להרחקת אסדת הגז מהחוף!

    יום שישי 25.5 13:00- הפגנה ליד ביתו של ביבי בקיסריה.

    ערב הסברה בתיאטרון הידית, רביעי 30/5 בשעה 19:00.

    הצטרפו איפה ואיך שמתאים לכם, העיקר שתצטרפו. ביחד נזיז את המפלצת מהחוף!

    לאתר של שומרי הבית >
    לדף הפייסבוק של שומרי הבית >
    לרשימת האירועים המלאה >

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מדוע אסדת לוויתן המתוכננת מול חוף דור מסוכנת לישראל ולישראלים?

    1. כי הפליטות ממנה של חומרים מסרטנים בוודאות וכאלו החשודים כמסרטנים (בנזן, טולואן, קסילן ועוד) במצב שגרה עלולות להגיע להיקפים של פי עשרות ויותר ביחס לבתי הזיקוק בחיפה, בהתבסס על מרשם הפליטות של מפעלים מטעם המשרד להגנת הסביבה לשנת 2016, שהתפרסם לפני מספר שבועות. על פי דו"ח זה, אסדת תמר פלטה למעלה מ- 50 טון מהחומרים הנזכרים- כמות דומה לזו שנרשמה ביחס לכל שאר המפעלים היבשתיים בישראל כולה! אסדת לוויתן צפויה להיות קרובה בהרבה לחופי ישראל ולטפל בהיקפי תוצרי לוואי של הפרדת הגז הרטוב (קונדנסט) כפולים מאלו שבתמר וכן לבצע טיפול ימי מלא לעומת חלקי כנעשה בתמר, קרי, צפויה לזהם פי כמה מאשר אסדת תמר.
    2. כי מדי שנה נפטרים בישראל כ- 2,500 איש מזיהום אוויר (נתוני OECD). כי אסדה בסמיכות מסוכנת כזו לחוף תאמיר את מספרם דרמטית ולאורך חיי הפרויקט (40 שנה) עשרות אלפי ישראלים עלולים לאבד את חייהם בייסורים על לא עוול בכפם. כי על פי מחקר שהתפרסם ב- 10/2017 בכתב העת הרפואי המוביל Lancet , זיהום אוויר גורם בכל שנה ליותר מקרי מוות מאשר מלחמות, אלימות, עישון, איידס, מלריה, רעב או אסונות טבע ברחבי העולם!
    3. כי עלות התחלואה השנתית מזיהום אוויר בישראל הנאמדת כיום בכ- 25 מיליארד ₪ (על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי) עלולים לטפס משמעותית ולפגוע קשות בכלכלת ישראל.
    4. כי הסיכוי לתקלת שפך (קונדנסט) מהאסדה עומדים כיום בעולם על כ- 3% בעשור ועל שיעור גבוה בהרבה לאורך 4 עשורי הפרויקט. כי תקלת שפך תיצור נזק בלתי הפיך לחופי ישראל (כ- 50% מהחומר ייספג בחופים לדורות). כי ישראל אינה ערוכה כיום לתקלת שפך מהותית, וודאי שלא בקרבה כזו לחוף, מה שלא יותיר זמן רב להגעת השפך לחופים.
    5. כי מי התוצר שיופרדו מהגז הגולמי ישפכו חזרה לים (כ- 800 קוב ליום) ויכילו מתכות כבדות האסורות לצריכת אדם, אך ישובו לצרכנים באמצעות הדגה ומי הים המותפלים. כי מפעל התפלת המים בחדרה אינו ערוך לסינון המתכות הכבדות הללו מהמים, בטכנולוגיות הקיימות.
    6. כי תוואי צנרת הקונדנסט ביבשה עובר מעל מאגרי מים ומי תהום ומהווה סכנה ממשית עבורם, על פי חוות דעת הידרו-גיאולוגיות. כי דליפה משמעותית עלולה לגרום לזיהום מים בהיקף של מיליוני מ"ק וכתוצאה מכך- השבתה של מערך אספקת המים ונזקים משמעותיים לקרקע, למתקני התפלה, שמורות טבע, בריכות דגים ושטחי חקלאות.
    7.  כי מיכלי הגיבוי של הקונדנסט ביבשה יפלטו שיעורי בנזן (מסרטן בוודאות) חריגים בקרבת אוכלוסייה, על פי חוות דעת מטעם הטכניון.
    8. כי אופן הטיפול במאגרי מרי B, נועה, תמר, כריש ותנין מוכיחים שחיל הים שלנו ערוך להגן על אסדות ומתקני טיפול בגז הנמצאים הרחק בלב ים, חלופה שהומלצה בהיבט הצבאי ע"י מפקדי חיל הים בעבר. כי לצורך הגנה על אסדות הגז בעומק הים רכש חיל הים ארבע ספינות מסוג סער 6 שעלותן נאמדת ב- 430 מליון אירו. נדגיש את העובדה שדווקא המאגרים הקטנים יותר (כריש ותנין) שיפותחו בגישת הטיפול הימי המלא (כ- 90 ק"מ מן החוף), הינם אסטרטגיים יותר למשק הגז בישראל בעשור וחצי הקרובים מאשר מאגר לוויתן, על בסיס חוזים שנחתמו בפועל. מכאן- גם את לוויתן שתרומתו למשק הגז המקומי צפויה להיות קטנה בשנים הבאות, ניתן ונכון לפתח באותו אופן.
    9. כי יש פתרון שיביא את הגז מהר יותר לישראל וללא התנגדויות התושבים, לא יסכן את מי השתייה, לא יזהם את האוויר והנוף לאורך מישור החוף, לא יסכן את החופים הישראלים היפים, כלכלי יותר לזכייניות ומקובל על משרד האנרגיה (בהקשר למאגרים כריש ותנין) – אניית טיפול ימי מלא (FPSO) על פי בארות הקידוח, הרחק הרחק מאזורים מיושבים.


    להגיב
  • מסע השלום יוצא לדרך

    * * *

    עשרות אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית בישראל, ראשי רשויות, אנשי תרבות, נשים פלסטיניות, אישי ציבור ועוד, ישתתפו באירועי "מסע השלום" שיתקיים בחודש הבא בקריאה להסכם מדיני.

    הקמת אוהל השלום הגדול בעולם, עצרת המונית בירושלים, השקת "כנסת הנשים" ועוד- הם חלק מאירועי "מסע השלום" אותו מובילה תנועת נשים עושות שלום, שיחל ב- 24 בספטמבר עד ל-10 באוקטובר. המסע ייערך בהשתתפות עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אישי ציבור, אנשי רוח ותרבות ועוד

    המסע יחל ב- 24.9  (יום א', ד' בתשרי) בשדרות והנגב המערבי וימשיך באירועים נלווים בכל רחבי הארץ – בדימונה ובערבה בעוטף עזה ואשקלון, בתל אביב ובנצרת. האירועים יסתיימו ב- 10.10 (יום ג', כ' בתשרי) בעצרת המונית מול בית ראש הממשלה בירושלים, הקמת סוכת השלום הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני. במהלך המסע יוקם אוהל השלום הגדול בעולם בהשראת אוהל הגר ושרה בערבות ים המלח ובהשתתפות עשרות אלפי נשים יהודיות ופלסטיניות.

    במסע ייקחו חלק עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי רוח ותרבות ועוד. כמו כן, בימים אלה הולך ונרקם דגל השלום הגדול בעולם שעליו רקומים מסרי שלום ודו קיום ויונף במהלך המסע.

    המסע מהדהד את אירועי צעדת התקווה בהם השתתפו בשנה שעברה אלפי נשים וכלת פרס נובל לשלום ליימה גבואי מליבריה. הצעדה שבעקבותיה הוכפל מספר החברות בתנועה, סימנה את תחילת הפעילות הפרלמנטרית של התנועה ועליית מדרגה בפעילותה מול מקבלי ההחלטות. במהלך השנה הוקמה בכנסת ביוזמת התנועה "שדולת הנשים למען ביטחון ושלום", נכתב שיר שלום המושמע שוב ושוב בכל העולם ובהשראת צעדת התקווה נערכו צעדות נשים במדינות רבות. בין חברות התנועה – השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הסופרת צרויה שלו, חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום ושורה של נשים מרשימות אחרות.

    תנועת נשים עושות שלום הוקמה לפני שלוש שנים בעקבות מבצע "צוק איתן" וצמחה להיות תנועת השטח הגדולה בישראל. חברות בתנועה למעלה מ-24,000 נשים  מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – אמהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, סטודנטיות, תושבות עוטף עזה ועוד. שותפות לה גם נשים רבות בצד הפלסטיני. התנועה פועלת ללא לאות בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, בצפון ובדרום, בעיירות פיתוח דרך התנחלויות ועד ערים וקיבוצים במרכז הארץ.

    התנועה אינה תומכת בפיתרון מסוים או בתכנית שלום זו או אחרת אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לסיום הסכסוך בהסכם מדיני. זאת, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן של נשים בתהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.

    לו"ז אירועי המסע:

      24.9 – שדרות והנגב המערבי – טקס השקת אירועי המסע
      26.9 – האירוע המרכזי בדרום– בדימונה בהשתתפות ראש העיר
      3.10 – האירוע המרכזי בצפון– בנצרת
      6.10 – "הלביאות באות"-  בתל אביב

      8.10 – היום המרכזי

    הקמת "אוהל הגר ושרה"- בערבות ים המלח בהשתתפות אלפי נשים פלסטיניות וישראליות.
    בערב תערך עצרת המונית בירושלים

     9-10.10 – הקמת סוכת השלום בירושלים והשקת כנסת הנשים

    מסע השלום – לו"ז מלא


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • מחשבות רבות ביניהן

    אף פעם לא הייתי טוב במדיטציה… ועכשיו קורים כ"כ הרבה דברים בעולם (תמיד קורים) ולא יודע כבר על מה לחשוב כשיש זמן לחשוב עם 3 ילדים. מזל שהתחילה לה עוד אליפות אירופה בכדורגל במולדת הבגט. שזה אומר ויכוחים עם גיל, הנדוס של הנסיעות והשינה של הילדים… ואנחנו בפורטוגל, צוענים מודרנים, נעים מקהילה לאדמה, מקראוון לאוהל לבתים של חברים. ואני תמיד תר אחרי הבר השכונתי, שם אוכל לראות את אנגליה שוב עושה אנגליה ולאכול את הלב וכמה זיתים ולשתות אלכוהול בזול.

    אז מחשבה אחת היא איך כבר כמה חודשים טובים שתושבי צרפת האמיצים מוחים ברחובות ובכל העולם לא מספרים את זה.

    ואחרת איך זה שבפיגוע בת"א ירו שניים ויש 4 הרוגים ובארה"ב אחד יורה ו-49 הרוגים… כן אנחנו מיומנים ורגילים ועדיין אולי (שוב) לא מספרים לנו את כל האמת?…

    ואז אני קורא על הילארי וגוגל… ולא מופתע עד כמה גדולה האחיזה של אלו שדוחפים אותה למעלה…

    ולא אני ולא כל המושבה הבריטית כאן בפורטוגל מבינים למהבריטניה רוצה לעזוב את גוש היורו, ולמה רופקט מרדוק כ"כ תומך בזה 

    ופתאום נתקל בנאום שאומרים שגרם להירצחו של קנדי 

    ואיך הכול קשור אחד לשני…

    אבל עכשיו צריך לעצור את המחשבות, ולנסוע לאסוף את גיל והילדים.

    אז ביי בינתיים, מחר אנגליה-ווילס בשתיים…

    (איזה גול!)


    להגיב
  • רובין פוד

    [עמית נויפלד]

    לפני כחודש יצא לי להשתתף באחד האירועים השמחים ביותר בהם נכחתי לאחרונה. זה התחיל מנסיעה ברכבת.

    אם להודות על האמת, אני ונועה לא ידענו בדיוק לאן אנחנו מגיעים. סיפרתי לה שמדובר בהפנינג הצלת מזון, אבל מעבר לעובדה זאת, ולהיכרות השטחית שלי עם אחד ממארגניו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. בכל זאת, שישי צהריים, רחוב מנומנם של חיפה, ברגעים מסויימים של החיפוש אחר המקום כבר הנחנו שנמצא לכל היותר עשרה אנשים חמורי סבר וכמה ארגזים של לחמים יבשים וירקות עייפים. בפועל, ולשמחתנו, מתחם “הסוכה” היה שוקק חיים וחיוכים, מוזיקה ואנשים שמחים, בירות במחירי רצפה ובופה טבעוני שכלל מנות טעימות להפליא.

    קצת יותר ממאה אנשים, להערכתי, נכחו במקום בכל רגע נתון, חלקם סועדים לצד שולחנות וחלקם מסתובבים במתחם, מחפשים מציאות בשוק הקח-תן שמוקם בחצר, או יושבים על מחצלות וכריות מסביב לשי רילוב, מאזינים לדבריו ושואלים שאלות. את שי, אחד מארבעת היזמים שעומדים מאחורי “רובין פוד”, הכרתי בעבר כאשר שיתפנו פעולה ב”דיסקו מקרר” (אירוע הצלת מזון של צעירי סלואו פוד), וגם דרך קבוצת הפייסבוק שהקים “פריגניזם ישראל“. לאורך כל השעה וחצי שנכחנו במקום הוא ישב בסבלנות ושוחח עם אנשים מתחלפים אודות בעיית בזבוז המזון, תוך שהוא מפגין ידע אינציקלופדי בכל הנוגע לנושא.

    רובין פוד קולאז 1

    רובין פוד קולאז 3

    רובין פוד קלואז 2

    כאשר התיישבנו לאכול הצטרפה אלינו נועה קוזק, השניה מבין ארבעת מרכיבי הגרעין הקשה (השלישית היא יעל הילה גורני), ולאחר דקה בערך התברר לי שגם אותה אני מכיר – באותו “דיסקו מקרר” חלקנו עמדה ביחד ובמשך שעות הגשנו סלט בקערות מאולתרות מעלי כרוב. היא ישבה איתנו כמה דקות ואז המשיכה הלאה, יחד עם עוד כעשרה מתנדבים שנכחו במקום, לדאוג להוצאה של עוד מנות מהמטבח, להעמיס ירקות לנקודת שיתוף המזון, ולענות באופן כללי על שאלות. מאחורי המנות שאכלנו, היא עוד הספיקה לספר לפני שהלכה, עומד השף קובי קרולה, (הצלע הרביעית של הגרעין המנהל) שקיומו בסיפור בהחלט עזר להסביר את האיכות וההקפדה על טעמן של המנות, שכזכור הוכנו כולן ממזון שעמד להיזרק לפח. קבענו שניפגש במועד מאוחר יותר לשיחה נינוחה.

    ***

    שבועיים אחר כך פגשתי את נועה ושי בגן מאיר בתל אביב. בעודנו מחפשים פינה שקטה לשבת נתקלנו בכמה קרטוני פיצה שהיו מונחים על הרצפה, לא רחוק מחבורת צעירים שככל הנראה הותירה אותם שם. שי, למוד ניסיון, מיהר לפשפש בערימה ודלה ממנה כמעט מגש פיצה שלם (לתדהמתם של הצעירים שבהו בנו בחוסר אמון).

    פיצה הוד

    בעוד שי ונועה סועדים את ליבם (אני לא אוהב את הפיצה של דומינוס גם כשהיא יוצאת חמה מהתנור) חקרתי אותם מעט על הרקע שהביא אותם לפתח את מיזם “רובין פוד” ועל העתיד שהם צופים לו. בקצרה, שי, בן ה-22, נחשף בגיל צעיר לרעיונות סביבתיים ולתפיסה של כלכלה מבוססת משאבים, ומבין המבחר העצום של הנושאים שזו האחרונה מקיפה, החליט להתמקד בתחום האנרגיה והמזון, ובראש ובראשונה, בזבוז המזון. לצד חקירה מעמיקה של הנושא הוא פצח באורח חיים המכונה “פריגניזם” (Freeganism – הלחם של המילים חופש וטבעונות באנגלית, אולם כמו שאתם מבינים מהתמונה החלק של הטבעונות לא מחייב), הבא לידי ביטוי באיסוף ואכילה של מזון שנזרק, או עתיד להיזרק, על ידי אחרים. ולאחר שהתקבצה קהילה קטנה סביב עמוד הפייסבוק שפתח, הם החלו לערוך ארוחות משותפות שהתבססו על מזון שהצילו מהשמדה.

    בערך באותה תקופה נועה, בת ה-26, החליטה למקד את פרויקט הגמר של לימודי הצילום בקהילת הפרגיניסטים, ומה שהחל כפרויקט אמנותי שאב אותה עד מהרה פנימה, בעודה מאמצת בעצמה את אורח החיים, משתתפת באיסוף המזון, בסעודות, וחושבת ביחד עם שי מה הצעד הבא שאפשר לעשות על מנת להנגיש את הידע אודות הבעיה, כמו גם הפתרון, לציבור הרחב.

    את ההשראה לצעד הבא סיפק פרויקט בינלאומי העונה לשם – the Real Junk Food Project – רשת של בתי קפה הפזורים ברחבי העולם, המגישים תפריט שכולו מבוסס על מזון שהוצל מהשמדה, ואשר פועלים תחת העיקרון “שלם כמה שתרצה”. מאחר ולא היו בידיהם האמצעים להקים בית קפה, הם החלו בארגון של אירועים אחת לחודש, תחת השם “רובין פוד”, יוזמה ללא מטרת רווח שכל הכנסותיה מוקדשות לפתיחת סניף ראשון של הרשת בישראל.

    כל המזון שמוגש באירוע נאסף בתיאום מראש מירקנים, מאפיות, מכולות, חקלאים ומהשוק הסיטונאי, וכולו ללא יוצא מן הכלל היה עתיד למצוא את דרכו לפח אלמלא היו הם אוספים אותו. בעוד של”רובין פוד” הראשון הגיעו כמה עשרות חברים, רובם מהמעגל הראשוני של הקהילה, לאירוע האחרון כבר הגיעו כמה מאות סקרנים ומעל 200 ק”ג של מזון שעתיד היה להיזרק הפך למנות שהוגשו לאורחים.

    חמשת האירועים הראשונים נערכו ב”פלאפלונה מסדה”, דוכן פלאפל שהפך לאחרונה גם לחנות ירקות, ואירח את החבורה בנדיבות, אולם לאור מספרם ההולך וגדל של המבקרים, הם נאלצו לחפש מקום אחר שיארח אותם, וכך הגיעו ל”סוכה”, מתחם השייך לעמותת “אנוש” המאפשרת להם לעשות בו שימוש. גם הסוכה הינה בית זמני בלבד, עד הקמת בית הקפה הקבוע, וכאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה – בעוד קצת פחות משבועיים ייערך שוב הפנינג הצלת המזון, וזאת הזדמנות מצוינת להגיע ולתמוך ביוזמה, באירוע השמיני של “רובין פוד”.

    ***

    חשוב לי להדגיש, השתתפות באירוע “רובין פוד” היא קודם כל חוויה משמחת וטעימה, ורק אחר כך כלי להעלאת המודעות לבעיית בזבוז המזון, ותמיכה בהקמתו של בית הקפה הקבוע הראשון.

    במציאות בה שליש מן המזון שמיוצר בעולם נזרק לפח, יש חשיבות הן להפחתת הצריכה של משקי הבית, הן לעמותות ענק כ”לקט ישראל”, והן ליוזמות מקומיות כגון “רובין פוד”, הנכנסות בדיוק לפער שביניהם.

    בחזונם של שי, נועה, יעל, קובי ושאר המתנדבים, “רובין פוד” יהיה יותר מאשר בית קפה שמהותו הצלת מזון ומבוסס על עקרון “שלם כמה שתרצה”, אלא גם יהווה מקום מפגש קהילתי, אקטיביסטי ואמנותי, ובעתיד הם חולמים על תו תקן ייחודי שיוענק לבתי עסק שיצמצמו בזבוז ויסייעו בהצלת מזון בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.

    כל האמור לעיל לא משנה את העובדה הפשוטה, אם תגיעו ל”רובין פוד” הבא, תזכו קודם כל וראשית כל בחוויה מיוחדת במינה, משמחת, מעניינת וטעימה.

    ***

    ביום שישי בעוד שבועיים נועה ואני נעלה שוב על הרכבת לחיפה ונעשה את אותו מסלול בדיוק שעשינו חודש וחצי לפני. נתחיל בחיפוש אוצרות בשוק הפשפשים ואז נטפס “לסוכה”. אם אתם בעניין של מוזיקה טובה, בירה זולה, אוכל טעים (בשיטת שלמו כמה שתרצו) ואידיאליסטים צעירים, אתם יותר מאשר מוזמנים להצטרף (יציאה בשעה 09:30 מתחנת ההגנה וחזרה ברכבת האחרונה של 16:00, כי בכל זאת אנחנו חיים בתיאוקרטיה נאורה).

    לטובת אלה שמגיעים עצמונית, הנה מפה – הכל במרחק הליכה ובאמת שאין שום סיבה לנסוע ברכב פרטי, שחררו את עצמכם מהפקקים ומהצורך למצוא חניה ותוכלו לשתות יותר בירה קרה.

    להתראות בסוכה.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • בשבח הבטלה

    [ברטראנד ראסל]

    כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה “הבטלה היא אם כל חטאת”. בהיותי ילד בעל מידות טובות האמנתי לכל מה שנאמר לי, ופיתחתי קוד מוסרי לפיו אני עובד קשה עד היום. אבל למרות שמצפוני הכתיב את מעשיי, דיעותי עברו מהפכה. אני חושב שיש יותר מדי עבודה בעולם, שנזק כביר נגרם בשל האמונה כי העבודה היא מידה טובה, ומה שצריך להטיף לו במדינות מתועשות מודרניות שונה בתכלית ממה שהוטף לו קודם. כולם מכירים את האנקדוטה על הנוסע לנאפולי שנתקל בדרכו בתריסר פושטי יד שרועים בשמש (זה היה לפני ימי מוסוליני), והציע לירה למי מהם העצל ביותר. אחד-עשר קפצו לקראת המטבע, אז הוא נתן אותו לזה שנותר. הנוסע היה בכיוון הנכון. אבל בארצות בהן אין אור שמש מזרח-תיכוני הבטלה יותר מסובכת, ותעמולה ציבורית רחבה תידרש כדי להחדיר אותה. אני מקווה שלאחר קריאת הדפים הבאים, ראשי “הנוער הצעיר” יתחילו במסע לשדל נערים צעירים וטובים לעשות שום דבר. אם כך יקרה, חיי אינם לשווא.

    לפני שאמשיך בטיעוניי לעצלנות, אני חייב להיפטר מטיעון אחד שאיני יכול לקבל. כל אימת שאדם, אשר כבר יש לו מספיק על מנת לחיות, מציע לעסוק בעבודה מהסוג היום-יומי כמו הוראה בבית-ספר או קלדנות, נאמר לו או לה שפעולה כזו לוקחת את הלחם מפיותיהם של אנשים אחרים, ולכן היא מרושעת. אם הטיעון הזה היה תקף, כל מה שהיה נחוץ לכולנו זה להתבטל על מנת למלא את פינו לחם. מה שאנשים שאומרים דברים כגון אלו שוכחים, זה שאדם שמכניס לרוב מוציא, ובהוצאה הוא נותן תעסוקה. כל עוד האדם מוציא את הכנסתו, הוא שם את אותה כמות לחם בפיותיהם של אנשים על ידי ההוצאה, כמו שהוא לוקח מפיותיהם על ידי ההכנסה. הרשע האמיתי, מנקודת ראות זו, הוא החוסך. אם הוא פשוט שם את הכסף מתחת לבלטות, ברי שהוא לא נותן תעסוקה. במידה והוא משקיע את חסכונותיו המקרה פחות חד-משמעי, ושם עולים תרחישים אחרים.

    אחד הדברים הנפוצים ביותר לעשות בחסכונות הוא להלוות אותם לאיזו ממשלה. לאור העובדה שחלק הארי של ההוצאה הציבורית שעושות רוב הממשלות המתורבתות הולך אל תשלומים על מלחמות קודמות או הכנה לקראת מלחמות עתידיות, אדם המלווה כספו לממשלה שם עצמו באותו המקום כמו בני הבליעל בשייקספיר השוכרים מרצחים. התוצאה הסופית של הרגליו הכלכליים של האדם היא חיזוק הכוחות המזויינים של המדינה לה הוא מלווה כספים. כמובן שהיה עדיף לו היה מוציא את הכסף, גם אם היה מבזבז אותו על שתייה והימורים.

    ברם, יאמרו לי, המקרה הוא כבר שונה כאשר החסכונות מושקעים במפעלים תעשייתים. כשמפעל כזה מצליח, ומייצר משהו שימושי, ניתן להודות בכך. אולם לא ניתן להכחיש שבימינו רוב המפעלים נכשלים. המשמעות היא שכמות גדולה של שעות עבודה, אשר הייתה יכולה להיות מוקדשת לייצור משהו שאפשר היה להנות ממנו, נוצלה לייצור מכונות אשר, לאחר שנוצרו, שוכבות בחוסר מעש מבלי להועיל לאיש. אדם אשר משקיע את חסכונותיו בקונצרן מזיק לכן לאחרים כמו גם לעצמו. אילו היה מוציא את הכסף, נגיד, על מסיבות לחבריו, הם (אנו יכולים לקוות) היו נהנים, כמו גם האחרים עליהם הוציא את הכסף כגון הקצב, האופה, וספק האלכוהול. אבל אם היה מוציא אותו (בוא נאמר) על הנחת מסילות לחשמלית, במקום בו מתברר שחשמליות אינן רצויות, הוא הסיט כמות גדולה של עבודה לערוצים בהם אף אחד לא נהנה. אף על פי כן, כאשר הוא יורד מנכסיו עקב כשלון השקעתו, יראו בו קורבן לא מוצדק של הנסיבות, בעוד אותו פזרן עליז, שבזבז את כספו בצורה פילנטרופית, יבוזה כשוטה וקל-דעת.

    כל זה זו רק ההקדמה. אני רוצה לומר, בכל הרצינות, שמידה רבה של נזק נגרמת בעולם המודרני עקב האמונה במוסריות העבודה, ושהדרך לאושר ולשגשוג נמצאת בהפחתה מאורגנת של העבודה.

    ראשית: מה היא עבודה? לעבודה שני סוגים: הראשון, שינוי מצב חומר על או קרוב לפני האדמה יחסית לחומר אחר; והשני להורות לאנשים אחרים לעשות זאת. הראשון הוא בלתי נעים ושכרו מועט; השני נוח ושכרו גבוה. הסוג השני ניתן להרחבה אינסופית: אין רק את אלה שנותנים הוראות, אלא גם אלה שנותנים עיצות בדבר אילו הוראות צריך לתת. לרוב קורה שניתנות בו-זמנית שתי חוות דעת מנוגדות על ידי שני גופים מאורגנים של אנשים; לזה קוראים פוליטיקה. המיומנות הנדרשת לסוג זה של עבודה היא לא ידיעה של התחומים עליהם ניתנת חוות הדעת, אלה השליטה באמנות השכנוע באמצעות דיבור וכתיבה, כלומר תעמולה.

    ברחבי אירופה, אך לא באמריקה, יש מעמד שלישי של אנשים, יותר מכובד משני מעמדות העובדים. אלו האנשים אשר, באמצעות בעלות על אדמות, מסוגלים לאלץ אחרים לשלם עבור הזכות להיות מורשים להתקיים ולעבוד. בעלי האדמות נמצאים במצב בטלה, ולכן ייתכן ומצופה ממני להלל אותם. לרוע המזל, בטלתם מתאפשרת רק בגלל תעשיית האחרים; אכן, שאיפתם לבטלה נוחה היא המקור ההיסטורי לכל בשורת העבודה. הדבר האחרון שהם אי פעם היו רוצים הוא שאחרים יעשו כדוגמאתם.

    Pierre_Puvis_de_Chavannes,_1863,_Le_Travail,_Musée_de_Picardie

    משחר התרבות ועד למהפכה התעשייתית האדם היה מסוגל, ככלל, לייצר בעזרת עבודה קשה קצת יותר ממה שהיה נחוץ לקיומו וקיום משפחתו, אם כי אשתו עבדה לפחות קשה כמוהו, וילדיו נתנו כתף בעבודה ברגע שבגרו מספיק. אותו עודף קטן מעל לצרכים הבסיסיים לא נותר אצל אלו שעבדו בשבילו, אלא הופקע על ידי לוחמים ואנשי דת. בזמן רעב לא היו עודפים; הלוחמים ואנשי הדת, למרות זאת, הצליחו לשריין את אותה הכמות כמו בעיתות רגילות, וכפועל יוצא מתו רבים מהעובדים ברעב. מנגנון זה נמשך ברוסיה עד ל-1917 (מאז חברי המפלגה הקומוניסטית החליפו את הלוחמים ואנשי הדת באחזקת זכות זו) ועדיין ממשיך במזרח; באנגליה, למרות המהפכה התעשייתית, הוא נשאר על כנו לאורך מלחמות נפוליאון, ועד ללפני מאה שנה, כשמעמד היצרנים עלה לכוח. באמריקה מנגנון זה הגיע לסופו עם המהפכה, חוץ מהדרום בו הוא נשאר בתוקף עד למלחמת האזרחים. מנגנון ששרד שנים רבות כל כך והגיע לסיומו רק לאחרונה השאיר באופן טבעי חותם עמוק על מחשבותיו ודיעותיו של העם. הרבה ממה שאנו לוקחים כמובן מאליו לגבי נחיצותה של העבודה נגזר מאותו מנגנון, ובהיותו קודם לתיעוש הוא אינו מותאם לעולם המודרני. טכניקות מודרניות מאפשרות לזמן הפנאי להפוך, עם סייגים, משמור למעמד קטן נשגב מעם, לזכות החלוקה בצורה שווה בקרב הקהילה. מוסר העבודה הוא מוסר העבדים, ולעולם המודרני אין כל צורך בעבדים.

    מובן שבקהילות הפרימיטיביות, האיכרים, לו הונחו לנפשם, לא היו מוותרים על העודף הזעום עליו התקיימו הלוחמים ואנשי הדת, אלא היו מייצרים פחות או צורכים יותר. תחילה, היה זה כוח גרידא שהכריח אותם לייצר ולוותר על העודף. אולם בהדרגה נמצא שאפשר לגרום לרבים מהם לקבל מודל בו זוהי חובתם לעבוד קשה, אף על פי שחלק מעבודתם הופנה לתמוך בבטלתם של אחרים. באופן זה נדרשה פחות כפייה, והוצאות הממשלה קטנו. עד עצם היום הזה, 99 אחוז מהשכירים בבריטניה היו מזדעזעים בכנות לשמע ההצעה שהכנסתו של המלך לא תעלה על זו של האדם העובד. רעיון החובה, בראייה הסטורית, הוא כלי בידי מחזיקי השררה לגרום לאחרים לחיות למען האינטרסים של אדוניהם ולא שלהם. כמובן שבעלי השררה מסווים עובדה זו מעצמם בכך שהם מצליחים להאמין שהאינטרסים שלהם זהים לאלו של האנושות בכללותה. לעיתים זוהי האמת, האתונאים בעלי העבדים, לדוגמא, העבירו חלק מהפנאי שלהם ביצירת תרומה נצחית לציביליזציה, שלא הייתה מתאפשרת תחת מערכת כלכלית הוגנת. פנאי הוא הכרחי לציביליזציה, ובזמנים הקדומים פנאי למעטים התאפשר רק על חשבון עול הרבים. אך לעול זה היה ערך לא משום שעבודה היא טובה, אלא משום שפנאי הוא טוב. ובעזרת טכניקות מודרניות מתאפשר לחלק את הפנאי באופן הוגן מבלי לפגוע בציביליזציה.

    הטכניקה המודרנית מאפשרת להפחית מאוד את כמות העבודה הנחוצה על מנת להבטיח את צרכי החיים הבסיסיים של כולם. זה נגלה באופן ברור בזמן המלחמה. בזמן ההוא כל הגברים בכוחות המזויינים, כל הגברים והנשים במערך יצירת התחמושת, כל הגברים והנשים שהועסקו בריגול, תעמולת מלחמה, או משרדי ממשלה הקשורים במלחמה, היו תלושים מכל העיסוקים היצרניים. אף על פי כן, רמת הבריאות הכללית בקרב השכירים הלא-מיומנים בצד בעלות הברית הייתה גבוהה ממה שהייתה לפני או מאז. חשיבות עובדה זו הוסתרה בעזרת חשבונאות: הלוואות יצרו מראית-עין שהעתיד מזין את ההווה. אבל זה, כמובן, בלתי-אפשרי; אדם לא יכול לאכול כיכר לחם שאינה קיימת עדיין. המלחמה הדגימה באופן נחרץ שבעזרת ארגון מדעי של הייצור, ניתן להחזיק אוכלוסיות מודרניות בנוחות סבירה על חלק קטן מכושר העבודה של העולם המודרני. אם, בסיומה של המלחמה, אותו ארגון מדעי שנוצר כדי לשחרר אנשים ללחימה וייצור תחמושת היה נותר על כנו, ושעות העבודה היו מקוצצות לארבע, הכל היה כשורה. במקום זאת התוהו ובוהו הקודם הושם על כנו מחדש, אלו שעבודתם הייתה בדרישה אולצו לעבוד שעות ארוכות, והשאר נותרו לרעוב או להיות מובטלים. מדוע? מפני שעבודה היא חובה, ואדם לא צריך לקבל תשלום באופן יחסי למה שייצר, אלא באופן יחסי למידתו הטובה כפי שמדגימה נמרצותו.

    זהו חוק המוסר של מדינת עבדים, המופעל בנסיבות שונות לחלוטין מאלו תחתן נוצר. אין פלא שהתוצאה הרת אסון. הבה נבחן דוגמא. נניח שבזמן נתון מספר מסוים של אנשים מועסק ביצירת סיכות. הם מייצרים את כל כמות הסיכות הנחוצה בעולם תוך עבודה של (נגיד) שמונה שעות ביום. מישהו בא עם המצאה המאפשרת לאותה כמות אנשים לייצר כמות כפולה של סיכות. אבל העולם לא צריך כמות כפולה של סיכות: הסיכות כבר כל-כך זולות שהורדת המחיר לא תגרום לקניית עוד. בעולם הגיוני, כל מי שהיה קשור לייצור סיכות היה יורד לארבע שעות עבודה במקום שמונה, וכל השאר היה כמקודם. אבל בעולם האמיתי זה היה נחשב לפוגע במורל. האנשים עדיין עובדים שמונה שעות, יש יותר מדי סיכות, חלק מהמעסיקים פושטים את הרגל, וחצי מהאנשים שעסקו קודם בייצור סיכות נזרקים ממעגל העבודה. בסופו של דבר יש את אותה כמות פנאי כמו בתרחיש הראשון, אבל חצי מהאנשים לגמרי מובטלים בעוד שחצי עדיין עובדים יותר מדי. בצורה זו מובטח שהפנאי הכפוי יגרום לסבל כללי מאשר למקור אושר אוניברסאלי. האם ניתן לתאר משהו יותר לא שפוי?

    ***

    הרעיון שצורך לו לעני בפנאי היה מאז ומתמיד מזעזע לעשירים. באנגליה, בתחילת המאה התשע-עשרה, יום העבודה הרגיל היה בן חמש-עשרה שעות; ילדים עבדו לעיתים מספר זה של שעות, ולרוב עבדו שתים-עשרה שעות ביום. כשחטטנים דוחפי-אף רמזו שאולי אלו שעות טיפה ארוכות, נאמר להם שעבודה שומרת על המבוגרים משתייה, ועל הילדים ממעשים רעים. בילדותי, זמן קצר לאחר שמעמד העובדים העירוניים זכה בבחירות, חגים ציבוריים מסויימים הוכרזו בחוק למרבית התרעומת של המעמדות העליונים. אני זוכר ששמעתי דוכסית זקנה אומרת: “מה לעניים ולחגים? הם צריכים לעבוד.” אנשים היום ישירים פחות, אבל היחס נשאר, והוא המקור להרבה מהמרקחה הכלכלית שלנו.

    הבה, לרגע, נבחן את מוסר העבודה בצורה ישרה, בלי דיעות קדומות. כל אדם, מתוך כורח, צורך במהלך חייו כמות מסוימת של תוצר העבודה האנושית. בהנחה, כפי שניתן, שעבודה היא באופן כללי לא נעימה, הרי שזה לא הוגן שאדם יצרוך יותר ממה שהוא מייצר. כמובן שהוא רשאי לספק שירותים במקום מוצרים, כמו איש הרפואה לדוגמא; אבל עליו לתת משהו בתמורה לאוכל וללינה שהוא מקבל. במידה זו חייבים להודות בחובת העבודה, אבל רק במידה זו.

    לא אשתהה על העובדה שבכל החברות המודרניות מחוץ לברה”מ, הרבה אנשים משתמטים אפילו ממינימום זה של עבודה, כדוגמת כל אלה היורשים כסף וכל אלו המתחתנים עם כסף. אני לא חושב שעצם זה שמתאפשר לאנשים אלו להתבטל מזיק כמו העובדה ששכירים נדרשים לעבוד שעות נוספות או לרעוב.

    אם השכיר הטיפוסי היה עובד ארבע שעות ביום היה מספיק לכולם, ולא הייתה אבטלה – בהנחת היקף מתון של ארגון הגיוני. רעיון זה מזעזע את האמידים, כיוון שהם משוכנעים שהעניים לא ידעו מה לעשות בכל-כך הרבה פנאי. באמריקה, לעיתים קרובות, אנשים עובדים שעות ארוכות למרות שהם כבר אמידים; אנשים כגון אלו, באופן טבעי, מתרעמים על הרעיון של פנאי לשכירים, חוץ מאשר כעונש האיום של האבטלה; למעשה הם לא רוצים פנאי אפילו לבניהם. למרבה הפלא, בעוד הם שואפים שבניהם יעבדו קשה כך שלא יוותר להם זמן לרכוש תרבות, לא מפריע להם שנשותיהם ובנותיהם לא עובדות כלל. ההערצה היהירה של חוסר התועלת אשר, בחברה אריסטוקרטית, משותפת לשני המינים, מוגבלת לנשים בלבד בשלטון העשירים; מה שלא עושה אותה הגיונית יותר.

    שימוש משכיל בפנאי, יש להודות, הוא פועל יוצא של תרבות וחינוך. אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה. אבל בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר. כבר אין כל סיבה בגינה על חלק הארי של האוכלוסיה לסבול מנישול זה; רק סגפנות אווילית, לרוב מקורה אחר, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם, עתה כשהצורך כבר אינו קיים.

    במערך העקרונות המנחים את ממשלת ברה”מ, אף שרובו שונה מהותית מההוראה המערבית המסורתית, יש מספר דברים משותפים. היחס של המעמדות השולטים בנושא כבוד העבודה, הוא כמעט זהה לחלוטין למה שהמעמדות השולטים בעולם תמיד הטיפו לו ונקרא “עני מהוגן.” נמרצות, פיכחון, נכונות לעבוד שעות ארוכות לתועלת רחוקה, אפילו ציות לסמכות, כולם הופיעו מחדש; יותר מכך השררה עדיין מייצגת את רצונו של שולט היקום אשר, אומנם, נקרא עתה בשם חדש, חומרניות פולמוסית.

    ניצחון מעמד הפועלים ברוסיה חולק קווי דמיון עם נצחון הפמיניסטיות במדינות אחרות. במשך דורות גברים הכירו בטוהר העליון של הנשים, וניחמו את הנשים בשל נחיתותן על ידי הקביעה שטוהר נחשק יותר משררה. בסופו של דבר הפמיניסטיות החליטו שיהיה להן את שניהם, כי החלוצות שבינן האמינו לכל מה שאמרו להן הגברים בדבר נחשקות הטוהר, אך לא למה שאמרו להן בדבר חוסר התועלת בכוח פוליטי. הדבר דומה למה שקרה ברוסיה בקשר לעבודת כפיים. לאורך הדורות העשירים ועושי דברם כתבו בשבח ה”עמל המהוגן”, היללו את החיים הפשוטים, נשבעו אמונים לדת המטיפה שלעניים יש סיכוי רב הרבה יותר להגיע לגן-עדן מאשר לעשירים, ובאופן כללי ניסו לגרום למעמד עובדי הכפיים להאמין שיש איזו אצילות מיוחדת בשינוי מצבו של חומר בחלל, בדיוק כמו שגברים ניסו לגרום לנשים להאמין שהן שואבות איזו אצילות מיוחדת משיעבודן המיני. ברוסיה, כל ההטפה הזאת בדבר המצויינות בעבודת כפיים נלקחה ברצינות, וכתוצאה עובד הכפיים מקבל שם יותר כבוד מכל אחד אחר. במהותן אלו אותן קריאות שעברו תחייה מחודשת, אבל לא למטרות הישנות אלא לצרכי גיוס עובדים מסורים למטלות מיוחדות. עבודת כפיים היא האידיאל המונף לעיני הצעירים, והיא הבסיס לכל הוראת אמות המידה.

    לעת עתה, ייתכן, הכל לטובה. מדינה גדולה, עשירה באוצרות טבע, ממתינה לפיתוח, וצריכה להתפתח עם אשראי מועט מאוד. בנסיבות כאלה עבודה קשה היא הכרחית, וסביר להניח שתביא לתמורה גדולה. אבל מה יקרה בנקודה בה לכולם יכול להיות נוח מבלי לעבוד שעות ארוכות?

    במערב יש לנו מספר דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. אין לנו שום נטייה לצדק כלכלי, אז חלק גדול מהתוצר הכולל הולך לידי מיעוט באוכלוסיה, רובם כלל לא עובדים. בשל היעדר כל בקרה מרכזית על הייצור, אנו מייצרים ערב רב של דברים בלתי נחוצים. אנו מחזיקים חלק גדול מהאוכלוסיה בבטלה, כי אנו יכולים לוותר על עמלם על ידי אילוץ השאר לעבוד יתר על המידה. כשכל השיטות הללו מתגלות כלא-מספקות, אנו יוצאים למלחמה; גורמים למספר אנשים לייצר חומרי נפץ, ולמספר אנשים להפעיל אותם, כמו ילדים שגילו זיקוקי די-נור. על ידי שילוב של כל הכלים הללו אנו מצליחים, אומנם בקושי, להחזיק בחיים את הרעיון שמנה גדושה של עבודה קשה חייבת להיות מנת חלקו של האדם הממוצע.

    ברוסיה, מפאת צדק כלכלי רב יותר ושליטה מרכזית על הייצור, הבעיה חייבת להיפתר באופן שונה. הפתרון הרציונלי הוא, ברגע שהצרכים והרווחה הבסיסית יהיו מנת חלקם של כולם, להפחית את שעות העבודה בהדרגה, תוך שמירת האפשרות להחלטה במשאל עם, בכל שלב, האם להעדיף יותר פנאי או יותר תוצרת. אולם, לאחר שהטיפו לערך העליון שבעבודה הקשה, בעייתי לראות את הרשויות פונות לגן-עדן העשיר בפנאי ודל בעבודה. נראה הרבה יותר סביר שימשיכו לבוא בתחבולות חדשות, ולפיהן יש להקריב את הפנאי עכשיו לטובת יצרנות עתידית. קראתי לאחרונה על תוכנית מתוחכמת שהועלתה על ידי מהנדסים רוסיים, לחמם את הים הלבן והחופים הצפוניים של סיביר על ידי הקמת סכר לאורך ים קארה. פרוייקט ראוי להערצה, אבל צפוי לדחות בדור את חיי הנוחות של מעמד הפועלים, בזמן שההגינות בעמל תוצג בינות שדות הקרח וסופות השלגים של האוקיינוס הארקטי. דבר מסוג זה, אם יקרה, יהיה תוצאה של התייחסות למידה הטובה בעבודה הקשה כמטרה בפני עצמה, במקום ככלי להשגת מצב בו היא כבר לא נחוצה.

    האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. אילו כן הייתה, עלינו היה לראות כל פועל שחור כנעלה על שייקספיר. הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה “אני נהנה מעבודת כפיים משום שהיא גורמת לי להרגיש שאני ממלא אחר משימתו האצילית ביותר של האדם, ומשום שאני אוהב לחשוב כמה האדם יכול לשנות את פני עולמו. זה נכון שהגוף שלי דורש מנוחה לפרקים, שאני נאלץ לתת כמיטב יכולתי, אבל אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי.” מעולם לא שמעתי פועלים אומרים משהו מסוג זה. הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

    1280px-Pieter_Bruegel_The_Peasant_Dance

    ייטען כי, בעוד שמעט פנאי הוא נעים, אנשים לא ידעו כיצד למלא ימיהם אילו היו עובדים רק ארבע שעות מתוך עשרים וארבע. באותה המידה שזה נכון בעולם המודרני, זהו אות גנאי לתרבות שלנו; זה לא היה המצב בזמנים קודמים. לפנים היה מקום לעליזות והשתובבות שבמובן מסוים דוכאו על מזבח היעילות. האדם המודרני מחזיק בדיעה שכל דבר צריך להיעשות למען תכלית כלשהי, לעולם לא לשם עצמו בלבד. אנשים כבדי ראש, כדוגמא, מגנים בהתמדה את ההרגל לבקר בקולנוע, ואומרים לנו שזה גורר את הצעירים לפשיעה. אבל כל העבודה שהולכת ליצירת הסרטים היא מכובדת, מכיוון שזו עבודה, ובגלל שהיא מביאה רווח כספי. הרעיון שפעילויות רצויות הן אלה שמביאות רווח הופך הכל על ראשו. הקצב שמספק לך את הבשר והאופה שמספק לך את הלחם ראויים לשבח, כי הם מרוויחים כסף; אבל כאשר אתה נהנה מאותו האוכל שסופק לך על ידם, אתה פשוט קל דעת, אלא אם אתה אוכל רק על מנת לאזור כוח לעבודה. באופן כללי מוחזק שקבלת כסף זה טוב, והוצאת כסף זה רע. אך כיוון שמדובר על שני צדדים של אותה עסקה, זה מגוחך; באותה מידה ניתן לטעון שמפתחות הם טובים, אבל חורי המנעול רעים. כל מעלה שהיא בייצור טובין חייבת להיגזר במלואה מהתועלת המתקבלת בשימוש בהם. הפרט בחברתנו עובד למען הרווח, אבל התכלית החברתית לעבודתו נמצאת בצריכת מה שהוא מייצר. הנתק בין הפרט לבין התכלית החברתית של הייצור הוא זה שמקשה על האנשים לחשוב בצלילות בעולם בו עשיית רווח היא התמריץ לעשייה. אנו חושבים יותר מדי על ייצור, ופחות מדי על צריכה. תוצאה אחת היא שאנו מייחסים חשיבות קטנה מדי להנאה ולאושר פשוט, ושאנו לא בוחנים תוצרת על פי ההנאה שהיא מסבה לצרכן.

    כאשר אני מציע ששעות העבודה תופחתנה לארבע, אני לא מתכוון לרמוז שכל הזמן הנותר יועבר בקלילות דעת. אני רוצה לומר שעל ארבע שעות עבודה ליום לזכות את האדם בצרכים וברווחה בסיסיים בחיים, וששאר זמנו יהיה שלו לעשות בו ככל העולה על רוחו.

    חלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית כזו הוא שהחינוך יעמיק יותר מהמקובל היום, ויכלול כחלק מיעדיו הקניית מאוויים שיאפשרו לאדם לנצל את זמנו בתבונה. אני לא חושב בעיקר על דברים העלולים להיחשב כ”מורמים מעם”. ריקודי איכרים גוועו מחוץ לאיזורים כפריים מרוחקים, אבל הדחפים שהניבו אותם וודאי נמצאים עדיין בטבע האנושי. דרכי הבילוי של האוכלוסיות העירוניות הפכו להיות בעיקר פסיביים: ראיית סרטים, צפייה במשחקי כדורגל, האזנה לרדיו וכיוצא בזה. זהו פועל יוצא של העובדה שאנרגיות הפעילות שלהם מנוצלות לחלוטין בעבודה; אם היה להם יותר פנאי, שוב היו נהנים משעשועים בהם הם לוקחים חלק פעיל.

    בעבר היה מעמד פנאי קטן, ומעמד עבודה גדול. מעמד הפנאי נהנה מיתרונות משוללי כל בסיס של צדק חברתי; באופן בלתי נמנע זה עשה אותו לדורסני, הגביל את אהדתו, וגרם לו להמציא תיאוריות המצדיקות את זכויות היתר שלו. נתונים אלו הפחיתו בצורה משמעותי ממצוינותו, אבל למרות חיסרון זה הוא תרם כמעט את כל מה שאנו מכנים תרבות. הוא טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב את הספרים, המציא את הפילוסופיות, ועידן יחסים חברתיים. אפילו שחרור הנדכאים לרוב הגיע מלמעלה. ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לא היה מתעלה מעל לברבריות.

    השיטה בה מעמד הפנאי עובר בירושה, לעומת זאת, היא נפסדת בצורה יוצאת מן הכלל. אף אחד מחברי המעמד לא חונך להיות חרוץ, והמעמד בכללותו לא היה נבון במיוחד. המעמד עשוי היה להפיק דרווין אחד, אבל כנגדו היה מציב עשרות אלפים של בעלי אחוזות שלא למדו מעולם משהו חכם יותר מציד שועלים וענישת ציידים לא חוקיים. בימינו האוניברסיטאות אמורות להניב, באופן יותר שיטתי, את מה שהניב מעמד הפנאי במקרה וכתוצר לוואי. זהו שיפור גדול, אבל יש בו כמה מגרעות. חיים אוניברסיטאים הם כה שונים מהחיים בעולם הגדול כדי כך שאנשים שחיו בסביבה אקדמית נוטים להיות לא מודעים לעיסוקים והבעיות של גברים ונשים רגילים; יתר על כן, צורות ההתבטאות שלהם מונעות מדיעותיהם את ההשפעה הראויה להן על הציבור. מגרעת נוספת היא שהלימודים באוניברסיטה הם מאורגנים, ואדם ההוגה תחום מחקר מקורי צפוי שיניאו אותו מכך. מוסדות אקדמיים, אם כן, שימושיים ככל שיהיו, הם לא שומרים נאותים על האינטרסים של הציביליזציה בעולם בו כל מי שמחוץ לכתליהם טרוד מכדי לרדוף עיסוקים שאינם תועלתניים.

    1280px-Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Children’s_Games_-_Google_Art_Project

    בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום, כל אדם הניחן בסקרנות מדעית יהיה מסוגל להתמסר לה, ולכל צייר יתאפשר לצייר בלי לרעוב, ולא משנה עד כמה תמונותיו משובחות. סופרים צעירים לא יידרשו למשוך תשומת לב לעצמם בעזרת ספרות-זולה צעקנית במטרה לרכוש את העצמאות הכלכלית הנדרשת ליצירות המונומנטליות, עבורן, כאשר עיתותיהן תגיענה לבסוף, לא ישארו להם החשק והיכולת. אנשים אשר תוך דרכם המקצועית פיתחו עניין בפן מסוים של הכלכלה או הממשל, יוכלו לפתח את רעיונותיהם ללא הניכור האקדמי הגורם לעבודות הכלכלנים מהאוניברסיטה להיראות מנותקות מהמציאות לעיתים כה קרובות. לרופאים יהיה את הזמן ללמוד על התקדמות הרפואה, מורים לא ייצאו מכליהם בניסיון להורות באמצעות שיטות שגרתיות דברים שלמדו בילדותם, אשר עלולים היו, בזמן שחלף, להתברר כלא נכונים.

    מעל לכל, ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.

    _____________________

    המאמר In Praise of Idleness תורגם לעברית על ידי יניב חמו, והופיע לראשונה באתר האישי שלו.


    להגיב
  • כסף בחינם

    [עמית נויפלד]

    דמיינו לעצמכם שהחל ממחר, משרדי הביטוח הלאומי היו נסגרים, ובמקום תלי הבירוקרטיה הנערמים בדרכם של המתדפקים על שעריו, היינו זוכים כולנו, ללא הבדלי דת גזע ומין, להכנסה בסיסית מובטחת, שעל מנת ליהנות ממנה היינו צריכים לעמוד בשני תנאים בלבד: להיות אזרחי המדינה, ובחיים.

    המחשבה על סכום כסף המופקד באופן סדיר לחשבוננו מבלי שנהיה מוגדרים כ”נזקקים” או “זכאים”, עלולה להישמע, במידה לא מועטה של צדק, דמיונית לחלוטין, ועם זאת, היא הולכת וכובשת את מקומה בדיון הציבורי, ולא מעט כלכלנים מוכרים עוסקים בה ברצינות תהומית.

    הרעיון, שבמבט ראשון נראה כשייך לקצה השמאלי של המחשבה הכלכלית, זכה לתמיכתם של הוגים מכל קצות הקשת, החל בפעיל זכויות האדם וזוכה פרס נובל מרטין לותר קינג וכלה במילטון פרידמן, האב הרוחני של הכלכלה החופשית במתכונתה הנוכחית. מצד שמאל, הרעיון זוכה לתמיכה שכן הוא נתפש ככלי לחיסול העוני ולצמצום פערים, ומצד ימין, התומכים מאמינים שהכנסה מובטחת תאפשר לבטל חלק גדול מהמנגנונים המנופחים והלא יעילים של מערכת הרווחה.

    שני הצדדים מסכימים על דבר אחד: המערכת הנוכחית לא מתפקדת כראוי. ברוב מדינות העולם, גם באלה בהן קיימת מערכת רווחה נדיבה, הפערים בין המעמדות הולכים וגדלים, ואי השוויון ממצב את עצמו כבעיה חברתית משמעותית, ממנה כבר לא ניתן להיחלץ רק על ידי עבודה קשה. בנוסף, ובמקרים רבים, מערכת הרווחה הופכת למלכודת עוני ותלות ממנה קשה להיחלץ. ההכנסה הבסיסית המובטחת אמורה לפתור בעיה זו, על ידי כך שתאפשר לכולם חיים בכבוד ללא תלות במערכת ממשלתית או אחרת.

    ***

    השפעתה של ההכנסה הבסיסית המובטחת נבחנה במספר ניסויים במדינות שונות. בין השנים 1974-1979 קיבלו תושבי העיירה דופין שבקנדה סכום כסף קבוע בכל חודש. התוצאות, ברובן, היו חיוביות: נרשמה ירידה בשיעורי הנשירה מבתי הספר, העוני צומצם, וגם במצבם הבריאותי של התושבים חל שיפור. החשש מבטלה המונית התפוגג עד מהרה, ובפועל הירידה במספר שעות העבודה היתה קטנה למדי – תוצאה של אמהות צעירות שהעדיפו להישאר זמן רב יותר עם ילדיהן לפני שחזרו לעבוד, ונערים שהעדיפו לסיים את לימודיהם בבית הספר לפני שהצטרפו למעגל העבודה.

    ניסויים נוספים נערכו בשנים האחרונות, בעיקר באזורים עניים במדינות כמו הודו ונמיביה. התוצאות, שוב, היו חיוביות. ירידה בשיעורי העוני, ושיפור ברמת התזונה, החינוך והבריאות. רבים ממשתתפי הניסוי השתמשו בכסף שקיבלו על מנת לפתוח עסק קטן ולסחור עם תושבי הכפר האחרים, והוכיחו כי ברגע שצרכי החיים המיידיים מגיעים לכדי סיפוקם, הרוח היזמית יכולה לפרוח בכל מקום בעולם. אמת, מספר הניסויים שנערכו עדיין קטן, והידע האמפירי בנושא הינו מועט ולא מספק, אך יוזמות חדשות לניסויים נוספים בהכנסה מובטחת הועלו בכמה מדינות, כולל קנדה, פינלנד והולנד.

    ***

    אף על פי שרעיון ההכנסה המובטחת מתקיים בשולי השיח החברתי והכלכלי כבר מאות שנים (תומס פיין, הוגה הדעות האמריקאי העלה אותו כבר בשנת 1795), הרי שבשנים האחרונות הרעיון הולך וצובר תאוצה. הסיבות העיקריות לכך הן ההתפתחויות הכלכליות והטכנולוגיות של זמננו. אם במאתיים השנים האחרונות, צמיחה כלכלית התרחשה בד בבד עם גידול בתעסוקה, הרי שכיום טכנולוגיות חדשות מאימות לנתק את הקשר הזה. תאגידים בארה״ב רושמים כיום רווחי שיא, בעוד ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא בשפל של ארבעים שנה. יותר מכך, הקשר בין התפוקה לתמורה הולך ומתפוגג – ב־1990 חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית במדינות ה־OECD עמד על 66% בממוצע. ב־2012 חלקם ירד ל־62% בלבד. בישראל הירידה היתה חדה הרבה יותר: מ־72.7% ב־1990 ל־63.2% ב־2012. מחקר של ה־OECD מצא שהטכנולוגיה אחראית ל-80% מהירידה בנתח ההכנסות של עובדים.

    אם נתונים אלה לא מדירים שינה מעינינו אולי יעשה זאת מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אוקספורד, אשר צופה כי כמחצית מהמקצועות בשוק העבודה עלולים להעלם בעשורים הקרובים כתוצאה משינויים טכנולוגיים. אנו חיים בדור הראשון בו הטכנולוגיה אינה צפויה לייצר עוד משרות, כי אם לצמצם אותן, והמשפט “תן לאדם דג, והוא יחיה יום אחד, למד אותו לדוג והוא יחיה לנצח”, מאבד משמעות בעידן בו ספינות ממוחשבות עתידות לבצע את מרבית הדייג בעולם. רובוטים ותוכנות מחשב המחליפים נהגים, רואי חשבון, מלצרים, פועלי בניין וכן, גם מתכנתים, אינם עוד בגדר חלום, אלא תרחיש שיכול להתממש בעתיד הנראה לעין. במקרה כזה, הצורך בעובדים בשר ודם ילך ויפחת, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא למצוא דרך לאפשר לאנשים לחיות בכבוד גם ללא משרה.

    ***

    שני טיעונים נפוצים נגד הרעיון עולים כמעט בכל דיון בנושא. האחד הוא העלות הגבוהה, והשני הוא החשש שהכנסה מסוג זה תעודד בטלה. לגבי הטיעון הראשון, תומכי ההכנסה המובטחת מציעים מקורות מימון שונים, החל בביטול חלק מתוכניות הרווחה וכלה בשינויים במערכת המיסוי. כך למשל, במאמר שפורסם באוגוסט השנה, רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון וכיום פעיל במאבק נגד אי השוויון ותומך של רעיון ההכנסה הבסיסית, קורא לחלוקה הוגנת ושוויונית בין האזרחים, של עד 20% מן הרווחים הנובעים מפטנטים וסימנים מסחריים המוגנים על ידי המדינה.

    הטיעון השני, המתריע מפני בטלנות בחסות ממשלתית, מופרך הן על ידי הניסויים שנערכו עד כה, בהם לא נרשם צמצום משמעותי בשיעור התעסוקה, והן על ידי התפיסה המקובלת הגורסת כי רוב בני האדם שואפים לחיי נוחות או מותרות, ואילו ההכנסה המובטחת מאפשרת רק חיים מעט מעל לקו העוני. במילים אחרות, רוב בני האדם יצטרכו לצאת לעבוד על מנת להגשים את רצונותיהם, תחביביהם וחלומותיהם. יתר על כן, מעטים הם בני האדם, גם במסגרת תנועת ההאטה, שיכולים ליהנות לאורך זמן מחיים של בטלה גמורה. רובנו רוצים להיות פעילים ולתרום לחברה בה אנו חיים, כמו גם להביא את כלל יכולותינו לכדי מיצוי.

    ***

    באותו הקשר, הדיון בהכנסה המובטחת מעלה שאלות עמוקות יותר לגבי מעמדה של העבודה בחברה המודרנית. בשפה האנגלית, למשל, המלה Work הינה עתיקה יותר ובעלת משמעות רחבה יותר מהמלה Job שכוונתה משרה, או עבודה תמורת תשלום. עם זאת, בעולמנו, עבודה שעבורה לא מקבלים תשלום נחשבת ברוב המקרים נחותה, בעוד שעבודה תמורת תשלום הפכה כמעט לחזות הכול. מיליארדי אנשים ברחבי העולם מקדישים את רוב חייהם הבוגרים למרדף אחר משרה נכספת, ופוליטיקאים מתווכחים ביניהם מהי הדרך הטובה ביותר להכניס עוד ועוד אנשים למעגל התעסוקה. זמן מועט בלבד מוקדש לדיון אמיתי בשאלה מהי התרומה האמיתית של כל אותן משרות לחברה האנושית. דווקא חלק חשוב של העבודה במובנה הרחב, כמו טיפול בבני משפחה חולים או קשישים או התנדבות בקהילה, הם עיסוקים שלא ניתן להתפרנס מהם ולפיכך נחשבים נחותים באמות המידה של חברה המקדשת קריירה, מעמד חברתי והכנסה.

    ***

    קשה לצפות מראש כיצד תיראה חברה שיש בה הכנסה בסיסית מובטחת. ייתכן ותהיה זו חברה שוויונית וצודקת, שבה אנשים מקדישים חלק גדול יותר מזמנם ליצירה, יזמות או תרומה לקהילה, וייתכן שתהיה זו חברה עצלנית ומנוונת, שבה ההכנסה המובטחת הופכת לקו האפס החדש והעניים יוותרו בעוניים. דבר אחד ניתן לומר בוודאות: סימנים רבים מעידים על כך ששוק העבודה, הכלכלה והחברה עומדים בפני תמורות חסרות תקדים, ואין ספק שהגיע הזמן לחשוב על דרכים חדשות להתמודד עם התמורות הללו, ועם האופן בו אנו תופסים את מושג העבודה, ההון, השכר, והחברה האנושית ככלל.

    ———————————————————————————

    פורסם במקור באתר "Slow"


    להגיב
  • מגש הכסף

    בשנתיים האחרונות לפני שעזבתי את הארץ זעקתי תחת כל עץ רענן על השחיתות שמציפה את ישראל מכל פינה. השתתפתי בהפגנות ועזרתי להקים את "אנו" (ארגון להעצמת האזרח ותמיכה במאבקים) – וגם כתבתי כאן לא אחת על השיטה ואיך עובדים על כולנו בעיניים (אם מישהו עדיין לו יודע למה ביל קלינטון הגיע לנאום בעצרת של רבין… קלינטון הוא לוביסט של נובל אנרג'י שבא לטפל בנייני הגז, אבל טוב שכולם יחשבו שבא במיוחד לעצרת) – וממש ברגעים האלו שאני כותב, ביבי, כחלון ודרעי משלימים את השוד הגדול בתולדות מדינת ישראל – על אפנו וחמתנו…

    מזמין אתכם לפנות לכם 3 שעות ולהיות מוכנים להתמלא בזעם – ולנתב אותו אח"כ לאפיקים הנכונים (אני יוצא לסדר את הקומפוסט…)

    ———————-

    פרק ראשון – השליחות של גיא רולניק

    גיא רולניק, מפרשני הכלכלה הבכירים והמשפיעים בישראל, יוצא לברר למה ישראל הולכת ומתרחקת מהעולם בכל המדדים הכלכליים החשובים. איך נוצר כאן משק פרטי מהריכוזיים בעולם, משק ציבורי מנופח ולא יעיל, מערכת ביטחון שמתנהגת כקבוצת אינטרסים ותקשורת שמשרתת את מוקדי הכוח ולא את הציבור:

    *****

    פרק שני – ירון זליכה שומר על הקופה 

    פרופ' ירון זליכה עזב את משרד האוצר כשהוא מצולק ממאבקים בשחיתות בצמרת המדינה. הוא הפך לאחד המבקרים החריפים של המדיניות הכלכלית בישראל – שמעשירה את בעלי ההון על חשבון העובדים, במשק שאין בו תחרות, שאוצרות הטבע שלו הופקרו בידיים פרטיות ושגדל בו דור אבוד של ישראלים שיכול רק לחלום על דירה משלו.

    הנה הלינק לאחר שהפרק הוסר בהוראה מגבוה! צפו כאן >

    *****

    פרק שלישי – דני גוטווין ושודדי מדינת הרווחה

    למה ישראל מידרדרת כבר שנים במדדי אי השוויון והעוני? ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין, מציע גרסה אלטרנטיבית, מפתיעה ומאתגרת להיסטוריה הכלכלית של ישראל. איך אימצו הימין והשמאל את השקפת העולם הניאו ליברלית ויצאו יחד לפרק את מדינת הרווחה הישראלית.

    הנה הלינק לאחר שהפרק הוסר בהוראה מגבוה! צפו כאן >


    להגיב
  • על העבודה

    [תהל פרוש]

    על העבודה / תהל פרוש

    אֶתְמוֹל רָאִיתִי פֶּרֶק שֶׁל מֶד מֶן וְהֵבַנְתִּי שׁוּב שֶׁעֲבוֹדָה
    זֹאת אִשָּׁה בְּמָחוֹךְ הָדוּק מִדַּי
    וְגֶבֶר אִינְפַנְטִילִי וְכָעוּס שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ
    מַה יֵּשׁ לוֹמַר
    הָעֲבוֹדָה הִיא הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּנוּ כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים
    וְיֵשׁ לָהּ שׁוֹט זָהָב וְסֶקְס אַפִּיל שֶׁל סָאדוֹ-מָאזוֹ
    כָּכָה זֶה הָיָה מֵאָז וּמִתָּמִיד אוֹמְרִים לָנוּ
    עֲבוֹדָה הָיְתָה סֵבֶל וְהַסֵּבֶל הָיָה עֲבוֹדָה וּמִי שֶׁנֶּהֱנוּ הָיוּ מְלָכִים
    וּנְסִיכִים שֶׁסָּבְלוּ מִבְּעָיוֹת שֶׁל נַרְקִיסִיזְם גְּרַנְדְּיוֹזִי
    שׁוּם דָּבָר בְּעֶצֶם לֹא הִשְׁתַּנָּה. גַּם לֹא הָאָמָּנִים שֶׁתָּמִיד הָיוּ בְּרֻבָּם גְּבָרִים
    וְלֹא סָבְלוּ לַעֲבֹד עִם כֻּלָּם אוֹ שֶׁהֶעֱדִיפוּ לְשַׂחֵק בַּבֹּץ וּלְקַבֵּל נְדָבוֹת מֵעֲשִׁירִים
    אֵלֶּה שֶׁאֲנָשִׁים אֲחֵרִים סָבְלוּ עֲבוּרָם כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לָשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא וּלְקַבֵּל הַחְלָטוֹת
    בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם וְלִזְרֹק אֶת צַלַּחַת הַמָּרָק הַפּוֹשֵׁר מוּל צִיּוּר מֻצְלָח
    מֵהַתְּקוּפָה הַכְּחֻלָּה הַמְּרַמֶּזֶת עַל בּוֹא הַקֻּבִּיזְם וְאָז לְפַטֵּר אֶת הַמְּשָׁרֶתֶת.

    וְעַכְשָׁו כְּשֶׁכֻּלָּנוּ קְצָת עֲשִׁירִים בִּגְלַל הַקַּפִּיטָלִיזְם הַמָּתוֹק
    כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת מִתַּחַת לְרֶפְּרוֹדוּקְצְיָה מְקֻמֶּטֶת
    וְלִזְרֹק אֶת כּוֹס הַקָּפֶה עַל הַמְּנַקֶּה הַשָּׁחוֹר שֶׁלָּנוּ
    כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַר מִילְטוֹן פְרִידְמָן הַחֵרוּת הִגִּיעָה עִם הַקַּפִּיטָל
    וּכְאִשָּה אֲנִי יוֹדַעַת לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ
    הִנֵּה אֲנִי, אִשָּׁה בַּמּוּזֵאוֹן, עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל הָעֲשִׁירִים, מְתַחְזֶקֶת לָהֶם אֶת מַרְאִית הָעַיִן
    וּמְצַיֶּתֶת. בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
    אִם מַמָּשׁ אֶסְבֹּל מֵהָעֲבוֹדָה בַּמּוּזֵאוֹן
    וְאִם לֹא – הַאִם הַטִּעוּן שֶׁלִּי יִתְמוֹטֵט
    אֲבָל הַאִם זֶה מְשַׁנֶּה בִּכְלָל, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי וְלוֹגֶמֶת קָפֶה
    תָּמִיד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמּוּזַת הַהֶכְרֵחַ הַזֹּאת
    הַמִּפְלֶצֶת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהּ
    שֶׁמַּסְתִּירִים עִם הַכֶּסֶף עָמֹק בָּאָרוֹן בְּחַדְרוֹ שֶׁל כָּל תִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד
    כִּי בּוֹאוּ נוֹדֶה שֶׁכָּל תִּינוֹק – אִם לֹא נוֹלַד עָשִׁיר יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָה
    וּכְכָל שֶׁנּוֹלַד עָשִׁיר פָּחוֹת וְלָבָן פָּחוֹת וְזָכָר פָּחוֹת יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה
    וּכְכָל שֶׁבְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָה רָעָה
    וּבוֹאוּ לֹא נִשְׁכַּח שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל עֲבוֹדָה אָז אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל כֶּסֶף.
    כִּי רַק מִי שֶׁעֲשִׁירִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָמָּן לִהְיוֹת סוֹפֵר לִהְיוֹת מוֹרֶה וְלֹא לִרְעֹב
    לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִית קְלִינִית מְדֻפְּלֶמֶת לִהְיוֹת צַיֶּרֶת
    לִהְיוֹת עוֹבֶדֶת בַּעֲמֻתָּה לְמַעַן הַשָּׁלוֹם לְמַעַן נִזְקָקִים לְמַעַן הַפְּגוּעִים לְמַעַן לְמַעַן
    לִהְיוֹת עוֹבֵד בַּקְּלִינִיקָה הַמִּשְׁפָּטִית שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב לִהְיוֹת עוֹרֵךְ דִּין שֶׁל צֶדֶק
    דּוֹקְטוֹרַנְט בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְלָשֶׁבֶת בַּסִּפְרִיָּה כְּשֶׁעֲצֵי הַבּוּקִיצָה בַּחוּץ מְנִיעִים עָלִים
    לַעֲבֹד בַּחֲצִי מִשְׂרָה וּבִשְׁאָר הַזְּמַן לִהְיוֹת אָמָּנִית מֵיצָג שֶׁנּוֹסַעַת בָּעוֹלָם וְכוֹתֶבֶת סְפָרִים עַל גֶ'נְדֶּר
    לְקַבֵּל יְרֻשּׁוֹת לָשֶׁבֶת בְּדִירֶקְטוֹרְיוֹנִים בְּוַעֲדוֹת פְּרָסִים וּלְהַחְלִיט מִי יְקַבֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הַטּוֹבָה .

    עֲבוֹדָה, אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת וְאָמָּנִית וְעִתּוֹנָאִית וּפְּסִיכוֹלוֹגִית וְעוֹרֶכֶת דִּין וְגַם מַתְחִילָה דּוֹקְטוֹרָט
    שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמַשֶּׁהוּ שְׁקָלִים, חֹדֶשׁ יוּנִי 2013
    עֲבוֹדָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה אֲנִי עוֹשָׂה זֶה מַכְנִיס אוֹתִי לְמַשְׁבֵּר זֶהוּת
    אֲבָל כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת מוֹרָה
    הָיִיתִי מוֹשִׁיבָה אֶת כָּל חֲבֵרַי הַיְּלָדִים וְעוֹשָׂה לָהֶם מִבְחָנִים
    וְהֵם סָבְלוּ וַאֲנִי נֶהֱנֵיתִי כְּמוֹ מְנַהֵל מִשְׁמֶרֶת סָדִיסְט בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט
    עֲבוֹדָה, כְּבָר עָשׂוֹר שֶׁאֲנִי חָשָׁה אוֹבֶר קְוַואלִיפַייד
    עֲבוֹדָה, אֲנִי לֹא סוֹבֶלֶת שֶׁאוֹמְרִים לִי מַה לַּעֲשׂוֹת
    עֲבוֹדָה, בְּכָל עֲבוֹדָה שֶׁהִתְחַלְתִּי לַעֲבֹד בָּהּ תְּנָאֵי הַשָּׂכָר קָפְאוּ וְאָז הִדַּרְדְּרוּ
    אֲנִי מְבִיאָה מַזָּל רַע לִתְחוּמֵי עִסּוּק שְׁלֵמִים
    עֲבוֹדָה, עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי לַהַיְטֶק אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי בְּרֵרָה
    וְאָז חֹד הַחֲנִית שֶׁל הַכַּלְכָּלָה הַיִּשְׂרְאֵלִית יִקְרֹס.
    לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיִּקְרֹס.

    עֲבוֹדָה, אֵין שׁוּם סִבָּה בָּעוֹלָם שֶׁתִּהְיִי קְשׁוּרָה לְכֶסֶף.
    עֲבוֹדָה הַאִם קָשְׁרוּ אוֹתָךְ לְכֶסֶף בְּנִגּוּד לִרְצוֹנֵךְ?
    מֶה עָשִׂית כְּדֵי לְהֵאָבֵק בְּזֶה, אֵלַת חֲלִיפוֹת עֲסָקִים שֶׁכְּמוֹתֵךְ, סְטֶף וֶרְטְהַיימֶר שֶׁכְּמוֹתֵךְ.
    עֲבוֹדָה, בּוֹאִי נִפְתַּח אֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל סְטֶף. הַבֶּנְאָדָם מִילְיַארְדֶּר
    אֲבָל רַתָּךְ בַּמִּפְעָל שֶׁלּוֹ בִּצְפוֹן הָאָרֶץ מְקַבֵּל מַשְׂכֹּרֶת מִינִימוּם
    בְּמִשְׁמֶרֶת שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְנֶאֱסָר עָלָיו לְהִתְאַגֵּד.
    עֲבוֹדָה, אֵיךְ קָרָה שֶׁסְּטֶף וֶרְטְהַיימֶר נֶהֱפַךְ לְאַבִּיר הָעֲבוֹדָה לְרוּחַ הַתְּקוּפָה שֶׁל הָעֲבוֹדָה
    הַאִם זֹאת נֶפֶשׁ הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ, עֲבוֹדָה? הַאִם כָּכָה רָאִית אֶת עַצְמֵךְ כְּשֶׁחָשַׁבְתְּ עַל עַצְמֵךְ
    כְּשֶׁחָשְׁבוּ אוֹתָךְ?

    אֲנִי חַיֶּבֶת לְהוֹדוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סְטֶף, וְלָגוּר בַּצָּפוֹן, וְלַחְשֹׁב עַל עַצְמִי טוֹבוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת יַזַּם הַיְטֶק וְלַחְשֹׁב עַל עַצְמִי טוֹבוֹת
    לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּבַּנְק בַּקּוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת וּלְהַבִּיט עַל מִסְפָּרִים בְּרִחוּק אֶלֶגַנְטִי
    וּמִדֵּי פַּעַם כְּשֶׁקּוֹרֵא לִי סְטֶף מֵעַל דַּפֵּי כַּלְכָּלִיסְט, דֶה מַרְקֶר אוֹ גְלוֹבְּס
    לְהִצְטָרֵף לְכֹחַ הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹרֵא לִי יוֹשֵׁב רֹאשׁ אִגּוּד הַתַּעֲשִׂיָּנִים
    לְהִכָּנֵס לְמַסְלוּל שֶׁל הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה כִּי זֹאת הָעֲבוֹדָה שֶׁהַמְּדִינָה צְרִיכָה
    אוֹ הַצָּבָא שֶׁל הַמְּדִינָה אוֹ הַמְּדִינָה שֶׁל הַצָּבָא
    וּבְכֵן, זָז לִי מַשֶּׁהוּ בַּלֵּב, הֵד קָדוּם מִזְּמַן הַפַּרְעוֹנִים נֵעוֹר בִּי
    אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת עַצְמִי בְּמִפְעָל לְאֶלֶקְטְרוֹנִיקָה שֶׁל סְטֶף אוֹ שֶׁל הַמְּדִינָה
    (עֲבוֹדָה: הַאִם סְטֶף הוּא הַמְּדִינָה? הַאִם אֲנִי הִיא הַמְּדִינָה? הַאִם הַמְּדִינָה צְרִיכָה לְהִפָּרֵד מֵאִתָּנוּ?)
    מַחְתִּימָה כַּרְטִיס, עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיוֹם, מוֹצִיאָה אֶת הָרְאִיָּה שֶׁעוֹד נוֹתְרָה בִּי, אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת צָהֳרַיִם
    מְסֻבְּסֶדֶת, מַחְלִיפָה בְּדִיחוֹת שְׁחוּקוֹת עִם הַמְּבַשֶּׁלֶת חַסְרַת הַשֵּׁן, שׂוֹנֵאת אֶת חֲבֵרַי לַשֻּׁלְחָן בְּשֶׁקֶט
    הוֹ כֵּן, יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה עִם אִשָּׁה וּשְׁנֵי יְלָדִים וְדִירַת אַרְבָּעָה חֲדָרִים וּמַשְׁכַּנְתָּא
    וּבִמְקוֹם זֶה אֲנִי אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּמָה הִיא עוֹבֶדֶת, עוֹמֶדֶת עַל בָּמָה בַּמּוּזֵאוֹן
    לֹא רָחוֹק מֵהָאֲגַף לְאָמָּנוּת עַל שֵׁם חֶבְרַת עוֹבְדֵי הַקַּבְּלָן אוֹ אַר אֶס, מִתְפָּאֶרֶת בְּהֶשֵּׂגַי
    כְּאִלּוּ הָיִיתִי סְטֶף וֶרְטְהַיימֶר בְּעוֹד שֶׁכֻּלָּם יְכוֹלִים לִרְאוֹת שֶׁאֲנִי לֹא.

    עֲבוֹדָה, רִבּוּי הַכִּשּׁוּרִים שֶׁל הָעוֹבְדִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ הוּא עֵדוּת לְחֹסֶר כִּשְרוֹנָם
    לִהְיוֹת מְנַהֵל מַצְלִיחַ. וְאִם לֹא מְנַהֵל לְפָחוֹת הַנְדְּסַאי אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה.
    הָעוֹבְדִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ לוֹעֲגִים בִּיכוֹלוֹתֵיהֶם הַלֹּא נְחוּצוֹת לְמִפְעֲלֵי הָאֶלֶקְטְרוֹנִיקָה
    וְזֹאת הַסִּבָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹקִיעַ אֶת הָעוֹבְדִים וְלִדְרֹש מֵהֶם
    לִסְבֹּל בְּאֹפֶן שִׁוְיוֹנִי כְּמוֹ כָּל יֶתֶר הַהַנְדְּסָאִים וְעוֹרְכֵי הַדִּין וּמְנַהֲלוֹת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.
    עֲבוֹדָה, אֵין לִי כַּוָּנָה לִסְבֹּל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי סוֹבֶלֶת גַּם כָּכָה
    עִם כִּשְׁרוֹנוֹתַי הַבִּלְתִּי נְחוּצִים.
    עֲבוֹדָה, אִמָּא שֶׁלִּי נִסְּתָה לְחַנֵּךְ אוֹתִי לִהְיוֹת עוֹרֶכֶת דִּין
    הַיּוֹם הִיא מְיַעֶצֶת לִי לְהִשְׁתַּלֵּב בְּתַעֲשִׂיַּת הַטֶּלֶוִיזְיָה.
    לָמָּה אֲנָשִׁים מִתְיַחֲסִים לְמַגִּישֵׁי טֶלֶוִיזְיָה כְּאִלּוּ נִצְּחוּ. וּמִתְיַחֲסִים לְמִי שֶׁעָשׂוּ כֶּסֶף כְּאִלּוּ נִצְּחוּ.
    וּמִתְיַחֲסִים לְמִי שֶׁהִתְחַתְּנּוּ וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ יְלָדִים כְּאִלּוּ נִצְּחוּ.
    הַאִם זֶה בִּגְלַל שֶׁהִצְלִיחוּ לְנַצֵּחַ אֶת הַחֵרוּת הָעַקְשָׁנִית שֶׁבְּתוֹכָם?

    אֲנִי עוֹבֶדֶת לֹא פְּרוֹדוּקְטִיבִית, עֲבוֹדָה. הֶעָלוֹן לָעוֹבֵד פָּסַח עָלַי.
    אֵין לִי עוֹר עָבֶה, לָשׁוֹן חֲלָקָה, יָדַיִם מְהִירוֹת, שִׁנַּיִם חֲזָקוֹת, מֶזֶג גָּמִישׁ.
    בִּמְקוֹם זֶה אֲנִי אוֹהֶבֶת לָנוּחַ בַּשֶּׁמֶשׁ, לִבְהוֹת בַּשָּׁמַיִם, לִשְׁתּוֹת יַיִן
    לִפְגֹּש אֲנָשִׁים, לְרָכֵל וְלִכְתֹּב שִׁירָה.
    אוֹמְרִים לִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בַּזְּמַן הַפָּנוּי שֶׁלִּי מֵעֲבוֹדָה.
    אוֹמְרִים לִי שֶׁכְּשֶׁאַתְּ לֹא נִמְצֵאת בָּאֵזוֹר אֶפְשָׁר לִלְבֹּש מַה שֶּׁבָּא, לוֹמַר מַה שֶּׁבָּא, לָלֶכֶת
    לְאָן שֶׁבָּא, לַחְשֹׁב עַל מַה שֶּׁבָּא. אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה בְּגָלוּי:
    כָּל הַחֵרוּת שֶׁל הַלִּיבֶּרָלִיזְם הַמַּעֲרָבִי מְזֻיֶּפֶת. לִיבֶּרָלִיזְם שֶׁל שְׁעוֹת פְּנַאי מֵעֲבוֹדָה.
    פַּעַם, כָּכָה אוֹמְרִים, הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁנֶּהֱנוּ מֵהַלִּיבֶּרָלִיזְם מֵאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם וְעַד שְׁמוֹנֶה בַּבֹּקֶר הַבָּא.
    אֲבָל כָּרֶגַע אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל הַכֶּסֶף כָּל הַיּוֹם – וְלַמְרוֹת זֹאת
    קָמִים בַּבֹּקֶר וּמַאֲמִינִים שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בְּדֶמוֹקְרַטְיָה מַעֲרָבִית וְיֵשׁ לָנוּ קוֹל וְשֶׁרוֹמָא הָעַתִּיקָה עַתִּיקָה
    וְשֶׁהַפֵיאוֹדָלִיזְם מֵת וְהַקַּפִּיטָלִיזְם נִצֵּחַ וְשֶׁהַחֵרוּת נְתוּנָה
    וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ צוֹעֲדוֹת לְחַלְלֵי הָעֲבוֹדָה עֲטוּפוֹת בַּחֹפֶשׁ שֶׁל הַשֵּׁנָה
    נִשְׁבָּרוֹת לָנוּ עֲצָמוֹת חִיּוּנִיּוֹת בַּדִּמְיוֹן שֶׁל הַחֹפֶשׁ הָעֵר.

    עֲבוֹדָה, אֲנִי נוֹחֶרֶת אֶת שְׁמֵךְ וְלוֹעֶסֶת אוֹתָךְ
    יְצוּר מְחֹרָר בַּחֲלִיפַת עֲסָקִים
    עִם עֶשֶׂר שְׁכָבוֹת שֶׁל בְּגָדִים תַּחְתּוֹנִים
    עִם מָגֵן וְרֹמַח עִם סוּס וְטַנְק
    אֵלָה גְּלוּחַת רֹאשׁ מְכוֹנַת זְמַן כּוֹעֶסֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ
    אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין לָנוּ יְחָסִים טוֹבִים
    הָיִית בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁשִּׁעְבֵּד אָדָם אַחֵר וְכָבַל אוֹתוֹ, אַתְּ צְמוּדָה לְכַפִּית הַזָּהָב.
    עֲבוֹדָה, מִי מִתְפַּלֵּל אֵלַיִךְ בַּלֵּילוֹת הַקּוֹדְרִים וְתַחַת שְׁמֵי הַזָּהָב?
    מִי שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל אוֹתָךְ, מִי יָכוֹל לְפַצְפֵּץ אוֹתָךְ, לְפָרֵק אוֹתָךְ.
    אָמָּנוּת לֹא שָׁוָה כְּלוּם אִם הִיא מְקַשֶּׁטֶת אֶת קִירוֹת הָעֲשִׁירִים שֶׁמַּחְזִיקִים בָּהּ בַּת עֲרֻבָּה
    אָמְרָה אַדְרִיאָן רִיץ'. אֲבָל מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם עָנִי אִם לֹא לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר.

    עֲבוֹדָה, אֲנִי לֹא קוֹמוּנִיסְטִית
    אֲנִי לֹא סוֹצְיָאלִיסְטִית
    גַּם לֹא קַפִּיטָלִיסְטִית
    לַעֲזָאזֵל!
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לַעֲבֹד בָּהּ
    בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁמְּבִיאָה הַרְבֵּה כֶּסֶף בִּמְעַט זְמַן
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁכֻּלָּם חוּץ מִבְּעָלֶיהָ מְכַבְּדִים אוֹתָהּ
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא מְקַדֶּמֶת לְשׁוּם מָקוֹם
    אֲנִי בְּעַד עֲבוֹדָה. זֹאת הַתְחָלָה שֶׁל בְּדִיחָה אֲבָל אֲנִי מַמְשִׁיכָה אוֹתָהּ
    לְטוֹבַת קִיּוּמָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת.

    ———-

    תהל פרוש היא משוררת, פסיכולוגית, חוקרת ופעילה חברתית. השיר "על העבודה", שבוצע גם כוידאו פרפורמנס במוזיאון תל אביב, לקוח מספר שיריה הראשון "בצע" שיצא כעת בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת "כבר". את הספר ניתן לרכוש בחנויות העצמאיות וברשתות, וכן, באינדיבוק. ערכה, יחד עם מתי שמואלוף, את האנתולוגיה "עבודת גילוי", המאגדת סיפורים קצרים ושירה בנושא עבודה (אוהבים אמנות 2013, לרכישה באינדיבוק). תהל כתבה גם את השיר שלפיו נעשה הסרטון "אזהרה דחופה", מניפסט פואטי הקורא לשבות מעבודה (בימוי: רותם מלנקי).


    להגיב
  • הסיפור של יוון דרך ארבעה פתגמים יוונים

    יוון. ערש הדמוקרטיה. המדינה שהצמיחה לנו את אריסטו ואפלטון, את הבוזוקי והסלט היווני, את המוזיקה הנפלאה והצלחות השבורות משמחה – עכשיו שוברת את הראש איך לצאת מהמצב שנקלעה אליו. אני עוקב בשקיקה אחרי הקורה בארץ היפה הזאת מהיום שעלה שם השלטון החדש (סיריזה) ובוחר לבדוק בעצמי מה באמת קורה שם ולא לקרוא בערוצי המיינסטרים שוטפי המוח איזה אסון וכמה נורא שם.

    מיום שעלתה לשלטון, סיריזה שמה לעצמה למטרה להילחם באמת בהון-שלטון, להתעמת עם הבנקאים, העשירים והתקשורת (הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה בארץ). הם העלו את שכר המינימום, החזירו שלל תמיכות סוציאליות ועשו בעיקר למען האזרח הקטן ופחות למען הטייקון הגדול.

    בחרתי בארבעה פתגמים יוונים, להסביר קצת על הנעשה בארץ היפה הזאת:

    "דע את עצמך!"

    ציפראס מכיר היטב את העם היווני. הוא עלה לשלטון דרך כך שירד אל העם. המפלגה שלו חרשה את יוון והתחברה אל האזרח הפשוט גם דרך אורח חיים ולבוש עממי (ואם צריך מעיל עור ואופנוע, למה לא). לא סתם הם זכו גם בבחירות וגם במשאל העם, כי מאמינים להם ולכוונות שלהם. יש לציפראס תוכניות ארוכות טווח וצריך לתת לו זמן. נראה שהעם היווני נותן לו ושאר העולם מעניין לו את הת..ת

    "אל נא תוסיף לצרותיך תרופה גרועה מהן"

    וזה בדיוק מה שרוצים מרקל וחבריה – עוד הלוואות, עוד חובות, עוד צנע, עוד "חבילת חילוץ". שוב אותה דרך ישנה שרק הובילה את יוון לחדלות פירעון. אז העם היווני (החכם) אמר "לא תודה". ודווקא דרך חבילות סיוע לנזקקים, העלאת שכר המינימום, רפואה חינם והשלמת הכנסה למי שידו אינה משגת הם רוצים להתאושש.

    "אל תתייעץ עם הרופא, אלא עם מי שהיה חולה"

    אז אלכסיס ציפראס ראש הממשלה וניקוס קוסאס החליטו לא להקשיב למרקל ושאר "הרופאים" אלא להסתכל בין השאר על מה שקרה באיסלנד ואיך הם שם הכניסו בנקאים לכלא, פיטרו כל מי שגרם למשבר – והתאוששו בצורה מופלאה. אז יוון (כנראה) תצא מגוש היורו ותחזור לדרכמות שלה (זהירות שחקני מכבי), ובעוד כמה שנים כולם יאכלו את הבוזוקי…

    "מי שנרטב אינו פוחד מגשם"

    יוון כבר כ"כ הרבה זמן בצמצום ובמשבר, שהיא ואנשיה ידעו להכיל עוד כמה חודשים או שנים של מחסור כדי לחזור לשגשוג. היוונים המציאו את הדמוקרטיה ועכשיו הם הולכים להמציא מחדש את הכלכלה.

     – אבל מה שאותי הכי מדהים בסיפור של יוון, מעבר לאומץ שלהם – הוא שנראה שזו אחת המדינות היחידות בהן הממשלה והאזרחים הולכים יחד! מאחדים כוחות ובאמת רוצים את טובתה של המדינה, וזה מרומם נפש.

    שיהיה להם בהצלחה! (אני משוכנע שתהיה)


    להגיב
  • אל תעצרו – זה שוד!

    יושב כבר שעה מול המחשב וחושב איך להתחיל פוסט בנושא שממלא אותי כ"כ הרבה זעם, מבלי לבטא אותו.

    נזכר איך לפני שנתיים, יחד עם אורלי ואורי ודרור וטלי, הייתי כמה מטרים מיתיר, בזמן שעצרו אותו בהפגנה ליד הבית של תשובה. הפגנו אז על אי צדק וגזל הרבה יותר קטנים ממה שקורה עכשיו

    אז אם מישהו לא יודע, מתחת לאף, מאחורי הקלעים של מירי רגב ואיראן ושאר ירקות
    ממש בקרוב עומד להיחתם כאן הסכם על השוד הגדול בתולדות המדינה.
    (והוא הוא הסיבה המרכזית לבחירות האחרונות)

    מידע מפורט על השוד תוכלו למצוא בפוסט המצוין הזה של אורי בן-דב.

    ההפגנה במוצ"ש כולם, אבל כולם, חייבים ללכת אליה

    גז4

     

    מי שרוצה להישאר מעודכן בנושא, ממליץ מאוד לעקוב אחרי הדף של: צדק חברתי – חדר המצב

    פסיפס של מידע בתמונות – לחצו על כל תמונה ללינק מעניין על שוד הגז

    גז9   גז6גז5 גז 6גז3גז2גז 6

    [בתמונת הנושא של הפוסט, המגפיים של אורלי בר-לב, חברה יקרה ופעילה חברתית מופלאה]


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 3 – המגנה כרטא

    (לפני 800 שנה ו-3 ימים…)

    היום לפני 800 שנה נחתם אחד המסמכים החשובים ביותר בהיסטוריה האנגלו-אמריקנית (וייתכן שאף העולמית).
    היה זה יום קיץ של שנת 1215, באחו הידוע בשם רונימד (Runnymede) על גדות נהר התמזה, המלך ג'ון המובס נאלץ לחתום על הסכם כניעה שחיבר הארכיבישוף של קאנטברי תחת עינם הפקוחה של הברונים המנצחים. שנתיים אחר-כך זכה המסמך לשמו, המגנה כרטא (הצ'רטר הגדול בלטינית)
    לאחר שנים של שלטון עריץ וכושל, הרימה האצולה הגבוהה של אנגליה את נס המרד וצרה על לונדון, מקום מושבו של המלך. הסכם הכניעה שנוסח מנה במעל ל-60 סעיפים שורת ויתורים והתחייבויות שהמלך הבטיח לקיים. ביניהם היו ההגנה על הכנסייה האנגלית, איסור על כליאה וענישה של אנשים חופשיים (אחוז בודד מהאוכלוסייה המדיאבלית) אלא בגזר דין של חבר-עמיתים ותחת חוקי המדינה, והגבלה על מיסוי – כאשר סוגים מסוימים של מיסוי הצריכו הסכמה של הברונים המשלמים.
    מראשיתו היה ההסכם כישלון. המלך העקשן לא התכוון לעמוד בהתחייבויותיו וביטל אותו ברגע שהרגיש שהמצב נוטה לטובתו שוב (כחודשיים לאחר החתימה). היה זה נכדו של ג'ון שאימץ סופית את המסמך והפך אותו לחלק מספר החוקים האנגלי.
    כמעט ארבע מאות שנה עברו והמגנה כרטא נשכחה מלב מרבית נתיני הממלכה. הכל השתנה כשמלך אחר, ג'ימס השישי מסקוטלנד, זכה בכתר האנגלי לאחר מות דודניתו, המלכה אליזבת, שהשאירה את הממלכה ללא יורשים. בעודו חוצה את הגבול, קיבל המלך דיווחים על תפיסתו של רוצח סדרתי שהטיל אימה על מחוז אנגלי, וג'ימס – לא אדם של דקויות חוקיות, הורה מיד על הוצאתו להורג. כאשר הגיעה הידיעה לאוזניו של סיר אדמונד קוק, המשפטן האנגלי החשוב ביותר באותה תקופה, הוא תקף את המלך במילים קשות וטען שנעשה עוול לנאשם שלא זכה למשפט צדק.
    הפחד מהשאיפות האבסולוטיות של ג'ימס הובילו את סיר קוק להעמיד כנגד המלך החדש את חוקיה העתיקים של הממלכה, ובראשם את המגנה כרטא כמסמך יסוד המגן על זכויותיהם העתיקות של נתיני הממלכה כנגד עריצות שלטונית. וכך החל "הגילוי מחדש" של הסכם הכניעה המדיאבלי בין המלך והאצולה המורדת שלו.
    בסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין (המאות ה-17 וה-18), הפך הצ'רטר למסמך יסוד של זכויות וחירויות בסיסיות. עם השנים הוא אומץ על ידי המהפכנים האמריקנים (כמו שאומץ על ידי אנגלים במאה ה-17) אשר ראו בו בסיס להליך משפטי תקין, הצדקה לדרישתם למיסוי בהסכמה, ובכלל – כהוכחה נוספת על כך שהמהות של להיות נתין אנגלי/אזרח אמריקני טוב טמונה בהיותך אדם עצמאי, שלא מפחד להסתבך עם אף מלך כשהוא מנסה לגזול לך את החירות.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • להיות ים חופשי

    אז נכון שאני כבר לא גר במקום שיש בו ים, אבל אין ים שאני לא מתגעגע…

    ומכיר טוב טוב את מאבקי החופים אחרי שבארגון האחרון שעבדתי בו בארץ היינו מעורבים במאבק חוף פלמחים ונחשולים. פעם התירוץ הוא כבר נופש ופעם חניון. ידעתם שנשארו בישראל ממוצע של 2 ס"מ חוף לכל אזרח!

    עכשיו הם הגיעו אל האזור הלא נכון! תאבי הבצע בשלל תירוצים שלא תופסים מים (רק לא נותנים גישה לשם)

    או כמו שכתוב בקבוצת הפייסבוק ים חופשי:

    "קבוצת מצב!!
    החל מחודש מאי 2015 נאלץ לשלם 30 ש"ח תמורת הזכות ללכת לים !!!
    שני החופים הציבורים העיקריים המשרתים את תושבי חדרה, פרדס חנה כרכור, בינימינה גבעת עדה , ישובי אלונה , זיכרון יעקב , מועצה אזורית מנשה והסביבה יהפכו להיות "חניון ציבורי בתשלום". מדובר על חוף "האקוודוקט" בקיסריה וחוף "הארובות" מדרום לקיבוץ שדות ים.
    הקבוצה נועדה לרכז את העדכונים והפעילויות כדי למנוע את העוולה הזו !!
    הצטרפו לקבוצה וצרפו את כל מי שזה רלוונטי עבורו כדי שהים ישאר חופשי לכולם!!!"

    הקבוצה שנפתחה ממש לא מזמן צוברת תאוצה ומונה היום מעל 2,500 חברות וחברים.

    הפגנות (מוצלחות) כבר היו…

    ים חופשי3 ים חופשי1

    הנה העדכון האחרון:

    "צעד קטן לאנושות צעד גדול לכיוון הים.
    היום נשלחו מכתבים רשמיים למועצה האזורית חוף הכרמל, לחברה לפיתוח קיסריה, למשרד הפנים ולממונה על מחוז חיפה מטעם משרד הפנים ובהם שאלות נוקבות לגבי אי הסדר ששולט בכללללללל חופי הרצועה מהאקוודוקט ועד חוף הארובות.
    במקביל נשלחו מיילים אל ראשי המועצות: פרדס חנה-כרכור, בנימינה-גבעת עדה, מועצה אזורית אלונה, מועצה אזורית מנשה וחריש עם העתק המכתב הנ"ל + שאלה מה בכוונתם לעשות כדי להיטיב עם התנאים של העם בכלל ושל ציבור בוחריהם בפרט ולבטל את הגזרה.
    אנחנו נמשיך לעקוב אחרי התשובות.
    תודה רבה לעורכות הדין צהלה הלוי יסכה ומוטי גודמן שתרמו מנסיונן ומהידע המשפטי שלהן, טרחו ועמלו וכתבו את המכתבים ואף חתמו עליהן.
    אנחנו בדרך הנכונה"

    והנה כתבה ממבט:

    בהצלחה לכם וכל הכבוד!

    להצטרפות לקבוצת המאבק >


    להגיב
  • גבירותי ורבותי, לא משנה מה יקרה בבחירות, לא יהיה כאן מהפך!

    ואחרי שנתיים וחודשיים שוב יש בחירות. "יום חג לדמוקרטיה" אומרים לנו. וכולם מתמלאים תקווה ואומרים שהפעם זה שונה. ואני טוען, שזה ממש לא משנה. הבכי-רע או הבחילה שלנו – לא ממש קובעת. לא רק הפעם ("הבחירות הכי גורליות" – נשמע לכם מוכר?), אלא כל עוד מבנה השלטון הוא כזה (ואני לא מדבר על דמוקרטיה, אלא על ההשפעה החד פעמית של האזרח), ימין, שמאל או מרכז – הכול שינויים קוסמטיים. צריך לפרק ולהחליף את השיטה, לא לשנות חלקים בפאזל.

    אז נכון שאם ה"שמאל" יעלה, כמה סדרי עדיפויות כנראה ישתנו. בקטנה (במיוחד כשמדברים על טרכנברג כשר אוצר). ויהיו שיחות "שלום" מכאן ועד תימן, שיהיה תירוץ חדש למה הן לא יצליחו.
    שלום יקרה כשאלו שם למעלה ירצו בו. ואם תסתכלו על תמונת הנושא של הפוסט, אלו שלמעלה, זה ממש לא ביבי ואפילו לא אובמה. שלום יקרה כשזה יהיה כלכלי. ולצערנו מלחמה הרבה יותר רווחית. ובכלל – תעשיה שמבוססת על פחד (בכל העולם) וקפיטליזם ו"שוק חופשי" לעולם תוביל למניפולציה של האזרחים (באמצעות "הפרד ומשול" או "הפחד ומשול") בכדי לחשוב שיש להם כוח.

    עד שלא נשתחרר מאחיזת הבנקים ועד שלא תהיה עיתונות חופשית באמת, לא יהיה מהפך.

    בוא ניקח את משבר הדיור לדוגמא: הרבה מסכימים שהמחירים מטורפים ושגם 50% זה יקר. אבל מה יעשו אז מאות אלפי בתי אב שלקחו משכנתא ומממנים אותה באמצעות השכירות שהם מקבלים, אם זו תיחתך ב-50%?… יפשטו רגליים וידיים. ייצרו כאן מצב שאי אפשר לשנות (אלא במהלך היקפי של העלאת קצבאות ושכר מינימום וביטול פנסיות תקציביות בצבא ושאר חלומות באספמיה).

    הנה סיפור קטן שאולי חלקכם שמעתם עליו:
    פרס חגג בשנה שעברה יומולדת 90. זוכרים? זה עלה לנו יותר מהתקציב שמשקיעים בניצולי שואה. אבל לא על זה הסיפור. פרס נולד באוגוסט, ובכל שנה חוגגים לו בקיץ. חוץ משנה שעברה… היה חם מדי? האורחים מכורים לפח הגדול? לא… היומולדת הוקדמה לתחילת יוני, כי ביוני היה דיון שולי בממשלה, על עניין פעוט (600 מיליארד שקלים) שהיה צריך להיות מוכרע. הגז ש"מצא" תשובה. והידעתם מהו הג'וב החדש של ביל קלינטון וטוני בלייר? לוביסטים. כן, נשיא ארה"ב לשעבר ועמיתו שמעבר לים, מקבלים כמה ג'ובות בשביל לשכנע כמה שרים וחברי כנסת, להצביע בצורה מסויימת.

    מהפכה של אהבה

    אבל בפוסט הזה יש גם תקווה. שבכל זאת ולמרות הכול ועם הרבה סבלנות האהבה תנצח את הפחד. במיוחד אחרי מה שקרה באיסלנד, מה שקורה עכשיו ביוון ומה שעומד לקרות בספרד. כמו הרבה תהליכים, מאמין שגם בישראל זה יקרה… במיוחד שהמחאה החברתית מבעבעת מעל ומתחת לפני השטח (פתאום כולם מדברים על כלכלה ולא רק על ביטחון)…

    הנה ההימור שלי (וזה ההימור של לפני שנתיים):

    מחנ"צ – 26 (כמה אשמח לטעות בפסקה למעלה ושיוכיחו לי את ההיפך, אבל הקשר של בוז'י לבנקים לא יכולאפשר לו לעשות באמת מהלך רציני)

    בי-בי – 19 (בכדורגל חלק מההנאה היא ההפסד של היריב. אם בשלישי בלילה ביבי הולך, זה יהיה כמו לזכות באליפות!)

    אין עתיד – 14 (לפיד שוב מוכיח שהוא פוליטיקאי במובן הרע של המילה – תקראו את זה)

    הבית אל-יהודי – 14 (החיוך של בנט מזכיר לי את החיוך של הילד מ"משחק ילדים"…)

    הרשימה המשותפת – 13 (לא הכרתי ושמח להכיר את איימן עודה)

    כחלון – 13 ("הפתעת הבחירות"…)

    ש"ס – 7 (מה יש לומר, לפחות לפיד הוכיח שלא הם הבעיה)

    יהדות – 6 (כנ"ל)

    מרץ – 4 (והלוואי שאטעה כאן כי כנסת בלי תמר זנדברג זה אפילו יותר עצוב)

    ליברמן או יחד -4 (הדבר הכי משמח שיכולקרות בבחירות האלו הוא אם ליברמן לא ייכנס בגלל אחוז החסימה שהוא פעל להעלות…)

    ולסיום:


    להגיב
  • ויהי אור – מסר ליום ההיפוך דצמבר 2014

    ויהי אור – מסר ליום ההיפוך דצמבר 2014

    [קיבלה: מיכל אמדין]

    ענוג הוא הלילה הנפרש למלוא אורכו בפעם האחרונה לשנה לועזית זו. במלוא אורכו הוא נפרש ותחת כנפו נחבאים כל אוהבי החשכה. הקולות הרדומים, הרגשות הבישניים, אלו העושים בסתר, חלומות שלא ראו אור, נאהבים עם עצמם ועם אהוביהם, תינוקות ברחם אמם, מים תת קרקעים, חופשיים וצלולים. ויחד עם כל אלו שוכנים הביאושים, העושקים, החומסים, התאוותנים, חסרי החמלה, מלאי הזדון, צרכני ההצע שאינם שבעים לעולם, גונבי האנרגיה, מלוכלכי השפה, והחושך נפרש על כולם. ויהי אור.

    והאור הולך וגדל מעצים. מגלה. חושף, דורש תשומת לב וצימצום עיניים כי מסנוור הוא. מזמין גאולה של הצל והטהרות, שורף את הרך העדין וחסר המגן. אור בא ועולה ונגלה ומגלה ואתם החוסים בחשכה, האם לבכם ער ומוכן?

    איננו נביאי זעם (תחושת חיוך), לא באנו להפחיד אתכם מהאור. לא באנו להפחיד אתכם מהחושך. באנו לעורר אתכם ולספר כי הזמן קרב ובא. העול הרובץ על כתפיכם יעשה גלוי יותר. הזעקה תצא מליבכם אל שפתיכם, אל אזנכם ואל זו של שכניכם, הכאב לא יוכל להסתתר עוד. החשכה המנחמת והמאפשרת בורות תלקח, ובמקומה האור המזמין חשיפה, שקיפות ועירנות יקח את מקומו.

    השינוי יהיה איטי בהתחלה כי עוד מנומנמים אתם, אולם עם יום השיוויון הוא יתפוס תאוצה וכדאי כי עד אז תדעו כי לבבכם נכון עם לב הבריאה ומעשיכם נכונים על לבבכם. היו כנים אהובים כי קצרה היריעה והזמן. בחרו היטב, משמעות קוצר זמן הוא דחיסות המציאות כפי שאתם חווים אותה. צימצום פערים בין כוונה להתממשות ולכן היו כנים יקרים. קחו תשומת לב אל תשומת הלב שלכם.

    בזמנים אלו בהם מסך האשליה מורם שוב, מוזמנים אתם לאחוז קרוב לליבכם את תמונת המציאות הרצויה לכם. תמונה הכוללת את מציאות חייכם בביתכם – משפחתכם, בארצכם, בעולמכם. החזקה של תמונת מציאות זו היא משמעותית ברגעי המבוכה והקושי, בהם המוח סוער ובוחר בחירות אשר לעיתים רחוקות הן מהתכוונות הלב שלכם. היו עקביים גם במחיר פחד.

    בחרו רגע בו תתרוקנו מדאגה והביטו אל עומק ליבכם. שאלו אותו היכן רוחכם תהין לפרוש כנפיים. הקשיבו בכנות. ומצאו את הכוח לאזור אומץ ולתחזק תמונת מציאות זו. בלא תמונה או חזון מצידכם, תושלכו אל החזון אשר אחר יברא עבורכם.

    חלמו וחכו. אל תצפו. היו שמחים בחלומכם ונטשו את האיך והלמה. דעו כי הוא נרשם בספר החיים, ברקמת הקיום היקומי כי ההתכוונות שלכם משמעותית היא במבחן התוצאה, ועתה הזמנים מתקרבים והתוצאה לא תאחר להגיע.

    בארצכם במיוחד זקוקים אתם לתמונת חלום ברורה. אלו הרואים כזו אינם ששים לאפשר לאחרים לחלום אחת. ואלו החולמים אחת של שיוויון והרמוניה אינם מאמינים מספיק בעצמם כדי לתחזק אותה. יש חלון הזדמנויות. עשו כמיטב יכולתכם למען השינוי לו אתם כמהים. בין הבחירה אם להשקיע בעצמכם פנימה או בחברה בחוץ – השקיעו בחוץ. יטב וישתלם לכם. זה הזמן לרדת מהגדר, לקפוץ מהעץ, לצאת מהמערה ולהצטרף אל הקול שאתם יודעים שיכול להיות גם שלכם. יש הרבה חולמים טובים בחוץ אך חסרים להם משאבי אנרגיה, ידיים עושות, פיות משתפים, חולמים שכמותם לתחזק החלום. חלום הוא כמו מדורה הזקוקה לתחזוק אינסופי – אש התמיד. בריאת המציאות החברתית הרצויה לכם זקוקה לתשומת לב מלאה מכיוון שכוחות העומדים מהצד השני פועלים מתוך התלהמות – שהוא כוח מניע חזק מאד, ולכן, פועלי אור, אתם מתבקשים להתפקד.

    הזמן לטובתכם. הכוחות משתנים ומתהפכים. לכו על ציר הכוכבים והתחזקו איתו. 3 שבועות מהיום, 3 חודשים מהיום. האמינו בעצמכם. התקבצו ותמכו באמונה אחד של השני.
    הזמן יהיה חשוך אך יואר
    האור יהיה קטן אך יגדל
    אתם תהיו עייפים אך יבואו אליכם לעזרה
    אתם תהיו תשושים אך ינתנו לכם מים חיים
    אתם תתייאשו אך תוולד בכם תקווה.
    היו תקווה – המקום בו האמונה אוחזת את הלב
    מעבר להגיון ולניסיון
    ומחפשת בדרך נסתרת את החיבור לסוד הדברים
    לב היקום, פעימת החיים
    שם מונח זרע. התקוה תפוך אותו לנבט.
    טפחו את הנבט שלכם
    כי יש לכם זכות ומקום בעולם הזה
    שהינו רק מראה, רק חלום שנחלם
    התעוררו רבותי
    עת שינוי הגיע
    הרפו מרפיון השמירה על המוכר
    המנוכר והלא אישי
    כחתול זנקו אל האפשרויות החדשות של חלומכם
    זהו אינו מסר של הלקאה
    זהו מסר של תקווה
    אתם הנבט שלנו
    החלום שלנו
    תנוח ידכם פתוחה כלפי שמיים
    חושו כי אינכם לבד

    אמן

    כן יהי רצון כי בזמן חייכם תראו אור וברכה במעשי ידיכם ובפתיחות לבבכם
    אמן סלה

    התקבל על ידי מיכל אמדין
    פרדס חנה

    מיכל אמדין היא הבוחשת בקדרה. משדרת מסרים מתוקשרים לצמיחה ולריפוי, לפי תרומת לב. לדף שלה >

    בצילום: דנה גת צילמה את זריחת הבוקר שבסוף הלילה הארוך.  22/12. לאלבום >

    תודה!


    להגיב
  • עין תחת עין, עין לצד עין. כנס טלאים לשלום 14/10/14

    [טלי גילן]

    *

    עין תחת עין, עין לצד עין

    "…מלאכות הטקסטיל, מעבר למהות הפרקטית שלהן, היוו עם ההתפתחות האנושית מרחב למפגש, לביטוי ולריפוי, תוך כדי הדגשת המרכיב הנשי" (חמוטל ארבל). 

    עין ראשונה- על אקטיביזם ואמהות

    מעורבות בפעילויות שלום ובמחאה חברתית הייתה חלק מהזהות שלי מגיל צעיר מאוד. אני רואה בכך את אחת המתנות היפות שקיבלתי מהורי. עם זאת, בשנים האחרונות מאז שהפכתי לאמא, שינתה המעורבות הפוליטית שלי את אופייה, והצטמצמה מאוד. בהפגנה הגדולה הראשונה של קיץ 2011 עוד נסענו במיוחד לתל אביב יחד עם הבכורה שלנו, שהייתה אז בת פחות משנה. חשבתי שיבואו שניים, שלושה אנשים, כרגיל באירועים מסוג זה. נחשול האדם שהציף את הרחובות הפתיע אותנו ומילא אותנו בהתרגשות, אבל רות נבהלה ונרדמה בעגלה, וביום למחרת קמה עם חום. לשאר ההפגנות של אותו קיץ נסע איתמר בלעדינו.

    עין שנייה- מפגש ופרידה

    בשנתיים האחרונות אני מרכזת פרויקט של עבודה באמצעות תיאטרון בובות עם ילדים המאושפזים בבתי חולים, עבור עמותת קו אור. עד החורף שעבר נמנעתי מעבודה במחלקות האונקולוגיות. מוות טרי של חברה קרובה הפך את הכניסה למחלקות אלו לבלתי אפשרית עבורי. לפני כמה חודשים העזתי ונכנסתי למחלקת הילדים האונקולוגית ברמב"ם. נכנסתי והתאהבתי, ומאז המחלקה הזו מהווה עבורי את אחת מגולות הכותרת של עבודתי. בפעם הראשונה שנכנסתי למחלקה הפנו אותי לעבוד עם נער צעיר בשם מ' מאחד הכפרים בגליל. מ' שהה אז בבידוד, ולראשונה בחיי עבדתי עם מסכה וחלוק. הוא דיבר בעיקר ערבית, אבל הצלחנו לתקשר, ומיד נשבינו יחד בקסם הבובות. בביקור הבא שלי מ' כבר הרגיש ממש לא טוב, והחדר היה אפוף בעצב. למרות הקושי יצרנו ביחד בובות אצבע מקסימות ומ' העניק לכל אחת מהן שם מיוחד ומצחיק. לרגע אחד התמלא החדר אור ושמחה. על הקיר היו תלויים פונפונים צבעוניים שיצר מצמר, והוא ביקש ממני ללמד אותו לסרוג. לא ידעתי לסרוג, אבל הבטחתי לו שאלמד לסרוג ובביקור הבא אביא צמר ואלמד אותו. לא ידעתי זאת באותה עת, אך זו הייתה פגישתי האחרונה עם מ', שנפטר ממחלת הסרטן זמן קצר לאחר מכן.

    עין שלישית- כיכר השלום

    הקיץ האחרון, הביא עמו את זוועות המלחמה ואת אדי הרעל של הגזענות והאלימות. ערב אחד השארנו את הבנות אצל סבא וסבתא ונסענו לעיר הגדולה, במטרה לבקר בכיכר השלום של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. ישבתי על כסא פלסטיק לבן ליד הסינמטק, והקשבתי לשיחה מרתקת בין א/נשים שלמרות שאיבדו את יקיריהם, עדיין מאמינים שאפשר גם אחרת, ופועלים למען השינוי הזה. השיחה הייתה מרגשת ויפה, אך אני ישבתי שם מפוחדת לחלוטין. פחדתי מאזעקה (מה בכלל עושים אם תישמע כאן אזעקה?), ובפעם הראשונה בחיי, פחדתי מכל מי שהסתובב באזור והביט בנו במבט קצת שלילי. שמחתי שהצלחתי לקחת חלק בשיחה, ולפגוש את האנשים המיוחדים שהגיעו לכיכר, אך חוויית הפחד הכפול הזה, הותירה בי חותם עמוק.

    עין רביעית- חלאס

    במהלך הקיץ הארור הזה, נתקלתי ברשת בקבוצת נשים מרשימה ביותר הנקראת נשים אומרות חלאס! النساء تقول خلص! כך נפתח מניפסט הקבוצה: "מה– ב 9.7.2014 בעקבות רציחתם של הילדים גיל-עד, אייל, נפתלי ומוחמד, ובימי לחימה בין צה"ל לחמאס, קמה קבוצת 'נשים אומרות חלאס!" כדי לעורר את הקול הנשי במזרח התיכון, לבלום את הלחימה ולהביא מסר של שלום". עבורי היוותה קבוצה זו אי של שפיות, שאפשר לי לשמוע ולהשמיע קולות נשיים התומכים בשלום גם בעת מלחמה, אי שבו לא היה צורך להתחבא ולהסתיר את דעותי. הדיונים בקבוצה זו הולידו יוזמות ומפגשים מסוגים שונים,  ובין השאר צמחה שם היוזמה ליצירת טלאים של שלום نسيج السلام.

    עין חמישית- טלאים של שלום

    במסגרת יוזמה זו, נשים ממקומות שונים ברחבי הארץ סרגו בשלושת החודשים האחרונים טלאים מצמר (גם גברים הוזמנו לסרוג, אבל עד כה לא ידוע לי על היענות רבה ממגזר זה J) מתוך כוונה להיפגש יחדיו בסוכות בנוה שלום ולחבר את הטלאים לשמיכות. המחשבה הראשונית הייתה ליצור שתי שמיכות גדולות, שאחת תימסר לבית יולדות בדרום הארץ והשנייה לבית יולדות בעזה. הרעיון הנוכחי הוא לחבר את הטלאים לשמיכות בגודל של תינוק/פעוט, להניח אותן צמודות כשמיכה אחת גדולה, לצלם ולתעד כמו מיצג סימבולי ענק (בתקווה), ולאחר האירוע לחלק את השמיכות לילדים בדרום הארץ ולילדים בעזה.המטרה היא להעביר מסר של תקווה, חמלה, איכות נשית ורכות, לאזור שספג כל כך הרבה פחד ואלימות בקיץ האחרון. ישנן נשים הסורגות לבדן וישנן נשים הסורגות בקבוצות מיוחדות שהוקמו במסגרת הפרויקט. בקבוצות הסריגה משתתפות סרגניות וותיקות וזריזות ידיים לצד סרגניות עילגות וחדשות כמותי. אני מוצאת עצמי בעמדת התלמידה המתקשה, והשילוב של העייפות בערבים עם התסכול מהקושי בסריגה מרפים לעתים את ידי, אך בעידודן של שותפותי לקבוצה, אני ממשיכה לסרוג. סורגת כמה עיניים, מגלה טעות ופורמת, סורגת עוד קצת, פורמת, סורגת, והנה כבר כמעט ריבוע שלם. אני חושבת על מיכל, חברתי האהובה שנפטרה, וכמה הייתה מאושרת לקחת חלק בפרויקט הזה, ואני חושבת על מ' שהבטחתי לו שאלמד לסרוג והנה אני מקיימת את הבטחתי.

    עין שישית- הזמנה

     

    טלאים של שלום

    תוכנית המפגש

    יום שלישי ה-14 לאוקטובר, 2014, נוה שלום  واحه السلام  Oasis of peace

    התכנסות ורישום 12:00
    פתיחה במליאה 12:30‒13:00
    פעילות לילדים:
    הכנת כרטיסי ברכה לילדים מדרום הארץ ומעזה שיקבלו את השמיכות.
    עבודה מונחית בקבוצות קטנות:
    חיבור שמיכות הטלאים
    13:00‒15:30
    סיכום במליאה ופרידה 15:30‒16:00
    • ציוד מומלץ: צמר, מסרגות, מנה צמחונית / כיבוד קל, שתייה, מחצלת או כרית ישיבה.
    • להנחיות הגעה לנווה שלום לחצ/י כאן* לדף האירוע בפייסבוק לחצ/י כאן

     

    ביום שני הקרוב 13/10 יתקיים מפגש סריגה בפרדס חנה! הפרטים כאן.  

    לבלוג של טלי גילן > 


    להגיב
  • כוונוטובות למען הבית העגול. 28/9/14

    אנשי פרדס חנה כרכור והסביבה יקרים
    מזמינים אתכם בחום ושמחה למופע מרגש ומיוחד,
    שיערך ביום ראשון 28.9.14 ב'טבע לו' בכרכור בשעה 20:00.

    הערב נערך למען הבית העגול,
    בית ספר קסום, ברוח החינוך הדיאלוגי שנאבק על קיומו.

    שורת אומנים מופלאה התגייסה להופיע ונוצר פסיפס מקסים וחד פעמי שקראנו לו
    כוונוטובות.

    אברהם טל מופיע עם שיריו המעולים
    גבי ניצן, מיכל ליבידנסיקי, ואייל עמית – מרגשים, מצחיקים ונותנים השראה בעזרת מילותיהם הייחודיות
    מיכל גולדברג מאלתרת שאין דברים כאלה
    ושי אור, גל גיברשטיין, תמי בן הדר, עדי ארנון ודרור פרקר – בשירי תפילה, שמחברים עמוק ללב.
    וכל זה בהנחיית אורית אור – אישה שהופכת כוונו טובות למציאות.

    נשמח מאוד שתבואו להנות מהמופע החד פעמי הזה,
    נשמח גם אם תספרו עליו לחבריכם או תפיצו בפייסבוק.
    קיים דף אירוע בפייסבוק בשם 'כוונוטובות'.

    הרשמה במייל kavanot.tovot2014@gmail.com או בסמס ל054-2128582
    עלות כרטיס 85 ₪.

    תודה וימים טובים ושנה טובה מאוד!

    לפרטים נוספים, שאלות ושאר כוונות: 050-6300379

    בברכת שנה חדשה של שפע כלכלי לעגול, לנו ובכלל.

    זכותנו הבסיסית לבחור את דרך חינוך ילדינו ונעשה כל שביכולתנו למען הגשמת זכות זו.


    להגיב
  • קולנוע משנה תודעה, הערב, 24/7

    [שירה טילס וחברי קולנוע משנה תודעה]

    בתחילת יולי התארחה בקולנוע משנה תודעה דפני ליף, והביאה איתה את הסרט הדיקטטור הגדול.
    היה מרתק לפגוש אותה ואתכם ביחד בחצר של שיהר, ולחווית חברותא משובחת, רגע לפני המלחמה.

    לאחר התלבטויות רבות איזה סרט להקרין היום,
    ומתוך רצון להיפגש להתאחד ולהתחזק ביחד ולהיחשף לתכנים מרחיבי דעת,
    ערכנו ערב מרתק ומרומם עבור כולנו כקהילה !!
    תכנים המעלים, מציעים מוצא והתפתחות מהמקום שבו אנו נמצאים כיחיד, כקהילה, כעם וכאדם.

    הסרט הראשון שיוקרן היום הוא דוקומנטרי:
    Crossroads : Labor Pains of a new world view או בעברית – פרשת דרכים.
    בימוי: יוסף אוחיון (אורכו 1.04ש)

    הסרט "פרשת דרכים" זוכה בפרס חופש הביטוי של "אמריקן אינסייט" לשנת 2013

    יוצר הסרטים אסף אוחיון, המחלק את זמנו בין ישראל לניו יורק, זכה לאחרונה בפרס חופש הביטוי של "אמריקן אינסייט" עבור סרטו הדוקומנטרי "פרשת דרכים: צירי לידה של תפיסת עולם חדשה". הפרס הוענק לאוחיון בטקס הענקת פרסי חופש הביטוי השנתי השני שהתקיים בסוף חודש מאי בפילדלפיה.
    "פרשת דרכים" הינו סרט תיעודי החוקר לעומק את נבכי האנושות בימינו וסוקר את התפתחותה של השקפת עולם חדשה. אוחיון מקווה שסרטו יעורר השראה לשינוי ואף ידוע בשל המאמץ המתמיד שלו לקשור יחד רבדים שונים של החיים ולראות את ה"תמונה הגדולה".

    הסרט "פרשת דרכים" משלב תובנות ותגליות מתחומים רבים כגון ביולוגיה, פסיכולוגיה, מדע המערכות, רשתות חברתיות, עולם העסקים, התרבות והמדיה, וחושף את המכניקה מאחורי החוויה האנושית במאה ה21, דרך מדענים והוגי דעות כמו עמית גוסוואמי, ניל דונלד וולש, אליזבת סטוריס, ברוס ליפטון, קרולין מילר, פיטר ג'וזף, ניקולס כריסטקיס, ג'יימס פאולר, מיכאל לייטמן, ארווין לאזלו, דין ריידין, ג'ון אוגוסטין ועוד – כולם מעודדים את הצופה לחשוב "מחוץ לקופסא" ולהתמודד עם שאלות מהותיות כמו מי אנחנו, ומה מניע את כל מה שאנו עושים.
    מרגרט ברינג'ר, מייסדת ארגון American Insight, העורך את פסטיבל הסרטים לחופש הביטוי, אמרה בתגובה על הסרט: "מי אנחנו? מי אנחנו באמת בוחרים להיות? ומדוע? אלו השאלות הנוקבות עימן מתמודד הסרט הזוכה בפרס חופש הביטוי של השנה."
    אוחיון ציין כי "חופש הביטוי בימינו קשור ישירות להטלת ספק ביסודות שעליהן מושתתת החברה והתרבות הנוכחיים שלנו. בעיניי, כל דבר פחות מזה כיום לא באמת נחשב כמימוש חופש הביטוי". אוחיון הוסיף כי "פתרונות ביניים לא יעבדו יותר מול המשברים הגלובליים הפוקדים אותנו כיום. דרוש שינוי יסודי של ערכים, וצורת חשיבה אינטגראלית בכל תחומי החיים. זוהי בעיניי פרשת הדרכים של זמננו."
    לאתר הסרט >

    —–

    אחרי פרשת דרכים נעשה הפסקה, ניפגש, נדבר, ונמשיך עם הסרט העלילתי: תעביר את זה הלאה ("Pay It Forward") – דרמה בבימויה של מימי לדר, המבוססת על הספר המצליח של קתרין ריאן הייד. הסרט יצא בשנת 2000 וגרם לאנשים רבים לפעול למען הכלל לאחר שצפו בו הקמת עמותות רבות עם מטרות שונות, נסיונות רבים ליישום שיטת הסרט בחיי היום יום, תרומות לנזקקים ופעולות רבות אחרות. לפרטים נוספים >

    חוצמיזה יהיה הבר הנודד של החסידה, אנשים טובים, וכניסה חופשית. את הכיסא (מחצלת/פוף/כרית) אתם מביאים מהבית.

    נתראה!

    קולנוע משנה תודעה בורוד


    להגיב
  • ח"י באהבה 5 – חמסה חמסה

    [אייל כגן]

    מאיפה מתחילים? מההתחלה ממש, מ-2010 כשהבייבי הזה נולד, או דווקא מהסוף, מהימים הטרופים האלו שבהם כל אחד ואחת מאיתנו קצת מכונסים בעצמנו ובצדק. אני אתחיל מחודש מאי. חג שבועות האחרון. אני ועוד 3000 אנשים ירדנו למידברן, הגירסה הישראלית לburning man- האמריקאי. היה חם, היה צבעוני היה מאוד חוויתי ואצל כולם נשאר טעם של עוד. בדרך לשם, בעודי אחוז התרגשות- גם מהעובדה שיצאתי לחופש לבד, וגם מהידיעה שאו-טו-טו אשתתף בברנינג מן הישראלי הראשון- דיברתי עם גילי בר שי, המעצבת שאחראית על הקונספט הויזואלי של ח"י באהבה. הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי: אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני, הרבה צבע.

    מהמידברן הישראלי חתכתי באמצע השרב הגדול, עם שתי תובנות עיקריות: לא צריך לנסוע שלוש מאות קילומטרים כדי להשתחרר או למצוא משמעות חדשה לדברים. הדברים נמצאים הרבה יותר קרוב ממה שרובנו חושבים. הם נמצאים אצל כל אחד בפנים ואפשר ליישם אותם בבית, בשכונה, במרחב הפרטי והציבורי הקרוב למקום מגוריך. זו הייתה תובנה א'. תובנה ב' הייתה כבר שכלול של מה שאני מנסה לעשות שנים, ליצור חיבור בין השוליים למיינסטרים. אם תרצו לייצר דיפוזיה אמיתית בין הצדדים.
    זה הרי מאוד פשוט ליסוע לחמישה ימים לפסטיבל כזה או אחר ולהרגיש בחופש. המורכבות האמיתית היא לייצר את החופש בחיי היום יום. לקחת את החירות המחשבתית עוד צעד ולא לתת לה להכנע לתכתיבים הקבועים שמביאה איתה השיגרה. איך זה מתחבר? נשאלת השאלה. מה הקשר בין החירות האישית, החופש המחשבתי והיכולת לייצר חיבורים בין השוליים למיינסטרים. זה די פשוט. אני מאמין שבכל אחד ואחת מאיתנו יש את הגרעין היוצר. את את הגרעין היצירתי. חלקנו נותנים לו דרור, חלקנו מכבים אותו. אבל כולנו יצורים אקטיביים. אם כל אחת ואחד מאיתנו ילחצו על כפתור ההדלקה של " האקטיביזם האישי", המנורה תידלק. והיא תדליק לא רק את כל רמת גן אלא הרבה יותר.

    אני פותח סוגריים מטאפוריים. באופן מסורתי, ההנחה היא שהשוליים הם אלו שאחראים על על הגן של היצירתיות, זה בד.נ.א . המיינסטרים מאמץ את זה בשלב מאוחר יותר. רואים את זה בנדל"ן. קודם יש שכונה מוזנחת, נקרא לה סוהו, מכיוון שהיא מוזנחת, מי שמחפש לגור בה אלו הם אלו שלא יכולים לשלם הרבה אבל האופי של השכונה קורץ להם, נקרא להם בשמם: האמנים. איתם מגיע גם בית הקפה השכונתי, כמקום מפגש כי אנשים הם יצורים חברתיים, ואחרי זה גם הגלריות שיתמקמו שם באופן טבעי. מכאן עד לשמועה "שמשהו קורה" המרחק קצר. עם השמועה גם מתחיל להגיע הכסף שמחפש אפיקים אלטרנטיביים ומיוחדים. קודם יגיעו האמיצים יותר, אחרי זה יגיעו אלו שכבר הבינו שמשהו מתרחש והם יהיו הגל השני, כשיגיע הגל האחרון של הכיבוש המיינסטרימי, האמנים שהתחילו את המהלך כבר יהיו בחוץ כי ידם לא משגת להישאר בשכונה שהם היו בה פורצי הדרך, אבל זה כבר סיפור אחר. וכך במעין מעגליות, שתקרה כמעט בכל מקום, השכונה המוזנחת תהפוך ליוקרתית, השוליים ידחפו הצידה והמיינסטרים יאמץ את הבון טון החדש שיהיה כבר הרבה פחות יצירתי, חי ובועט, אבל מספיק יפה ומכניס. זו דרכו של עולם.
    זו המציאות. אבל אפשר לעשות את הדברים גם אחרת: לאו דווקא על ידי דחיקת השוליים החוצה אלא על ידי אימוץ השוליים פנימה. האימוץ של החשיבה החוץ קופסתית אל תוך המרכז, מתוך ההכרה שמה שקורה בשוליים הוא נכון. אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות: מיחזור שהתחיל אצל משוגעים לדבר והיום כל מועצה כמעט עושה הפרדת פסולת, אוכל אורגני, בניה ירוקה (לא מספיק), טיפולים אלטרנטיביים שהם נחלת קופות החולים ועוד ועוד. המפתח הוא בפתיחות, בחוסר הפחד. אין מה לפחד מהיצירתיות, מההליכה אל מחוזות חדשים ולא מוכרים. אפשר לסגור סוגריים.

    חי באהבה 14 קולאז

    איך כל זה מתקשר לח"י באהבה 5? די בקלות. אם ח"י באהבה הראשון והשני נוצרו במעין אינטימיות שנגעה רק לשוליים והייתה נחלתם של מי שהיו מעורבים בזה ואיתם גם הקהילה הקרובה והתומכת, הרי שבח"י באהבה 3 נפרצו השוליים והאירוע הפך חלק מנחלת הכלל. עבורי הרגע המרגש ביותר בכל האירוע היה כאשר החבר'ה מהשכונה שבה אנו חיים כבר 13 שנה, עברו את השער, נכנסו -למתחם הקסום והמוטרף שלנו שבו אנשי תיאטרון הידית התפרעו בחגיגה שהיו מוטיבים של פליני ושל קוסטריצה יחד, במסגרת "קרקס הירח" שהפתיע רק ללילה אחד- קנו מיצי בריאות, אכלו משהו, התיישבו בפינות הישיבה והרגישו חלק! הדיפוזיה מבחינתי הושלמה. ולו ללילה אחד אבל באמת שלא רק, כי בתוך עמנו אנו יושבים. בח"י באהבה 4, כבר היו ברור שהגבולות נפרצו לחלוטין, ודי היה להסתובב ברחובות כדי לראות את אלפי האנשים שספק אם בכלל ידעו על מי ומה כל המהומה, אבל זה ממש לא שינה מאומה. זה כבר היה יום עצמאות באמצע הקיץ.
    ועכשיו הגענו לחמישי. בחלומי אני רואה את הרחובות צבעוניים מתמיד, מלאי פעילות וקסם. העסקים עושים את שלהם. כל השנה וגם לקראת הלילה הלבן. בכל מקום מכינים את הרוח שמתאימה לו. היצירתיות הייתה נחלתם של בעלי העסקים העצמאים מאז ומעולם. במציאות הכלכלית המורכבת של מדינת ישראל אין לנו ברירה. כל אחד ואחת מאיתנו הוא רו"ח , סוכן ביטוח, קופירייטר, איש מחשבים, כלכלן, בנקאי, אשת לוגיסטיקה, עורכת דין וסבל לעת מצוא. העסקים ממלאים את חלקם בלילה הלבן. נותנים ומקבלים. חלק, במטבע שעובר לסוחר, חלק ב"שלח לחמך" וחלק באהבה. עוד סוג של מטבע, שלא ברור מאליו.

    השנה, התפקיד הכי חשוב שמור עד כמה שזה יישמע מוזר, לקהל. לאורחים. לאלו שיוצאים החוצה לרחובות. כי אם בצבע רצינו, אתם הם אלו שיכולים לתת את הצבע. אתם יכולים ללחוץ על כפתור היצירתיות. כל אחד ואחת יכול להתחפש, להצטבע, ללבוש דמות אחרת. כן, ללילה אחד, כמו בקרנבל בונציה, או במרדי-גרא בניו אורלינס. כל אחת יכולה להצטרף לאווירת הקרנבל שממילא קיימת ברחובות ולהעצים אותה. מה יכול להיות יותר משמח מלהחליף זהות, לשים בצד את היום יום ולחיות ולו ללילה מכושף אחד ללא מעצורים. כל אחד יכול ללחוץ על אותו כפתור של אקטיביזם אישי. זה לא רק הצבע, זה לבוא באופניים, זה לבוא ברגל ולשים את המכונית בצד באותו לילה. צעדים קטנים ואקולוגיים הקרובים למקום מגורינו. מאוד פשוט וקל לביצוע, ומאוד תורם. לסביבה ולבריאות האישית. ובכלל, להיחשף לעסקים הקטנים, לקנות בהם. במיוחד בימים לא פשוטים אלו. הראשונים להיפגע הם בעלי העסקים הקטנים. כל ירידה בפדיון היומי מורגשת היטב. גם זה אקטיביזם אישי קרוב. גנדי, מרטין לותר קינג, מנדלה ודפני ליף (כן, דפני ליף שלנו) הם היוצאים מן הכלל. הם יחידי סגולה. אבל כולנו כל אחד עם האקטיביזם האישי הקטן שלו, זה כח אדיר.

    ח"י באהבה 5 יתקיים השנה ב-14.8.14.בי"ח באב. התאריך המקורי שאיתו יצאנו לדרך, רונית בר אילן, אילנה פלדה, אורי מוסינזון ועבדכם הנאמן. זה מאוד סימבולי. הילד בן 5. כשאני כותב את המילים האלו מסביב הומה הסער, התותחים רועמים והמוזות כבר לא כל כך שותקות. זה לא כי אין ברירה. יש ברירה. יש ברירה להיתקף בשיתוק, להיכנע ל"מצב" ומה שהוא מביא איתו, ויש את הברירה לנוע קדימה, עם ההבנה שגם את המציאות הזו אפשר לשנות עם עשייה אמיתית, עם אמונה ועם הרבה אהבה לדבר, ואהבה בכלל. הכל פתוח והרשות נתונה. בלי מעצורים.

    לדף של ח"י באהבה >


    להגיב
Close