שיטוטים

  • פרדס חנה בת 90!

     

    אחרי היעדרות ארוכה חוזרת בצהלות שמחת העשייה 🙂 

    לפני שש שנים, ב-2013, קיימנו עם אייל כגן (אז כשותפי לאירוע כ'שר החוץ' והיום סגן ראש המועצה ושוב שותף) את אירוע 'מקום שמור 100 לכרכור'  שהיה להצלחה מרגשת. מאות אנשים השתתפו בכנס ובסיורים, והשילוט ההיסטורי שהצבנו עומד עד היום.
    (וכן, מחדשים כמה מהם)

    עכשיו תורה של פרדס חנה האחות הצעירה לחגוג יום הולדת. גם 50 שנים לאיחוד עם כרכור

    בימים אלה, אני והצוות שאיתי, עמלים במלוא המרץ על חגיגת יום הולדת למושבה פרדס חנה החוגגת השנה 90! להיווסדה (1929)

    פרדס חנה ואחותה הבכורה כרכור (1913), מהוות בית לקהילה גדולה של יוצרים, אמנים, אומנים ואנשים שמוקירים את התרבות המקומית, זו שנבנתה פה ונוצרה במהלך השנים – החל מהעליות הראשונות, דרך האנשים שבנו את המקום, סיפוריהם, הבתים
    בהם גרו ועד ימינו אנו.

    לכבוד יום ההולדת כחלק מפעילות המועצה, התקיימו ועוד יתקיימו בהמשך השנה, אירועים רבים ושונים. אפשר גם לעקוב כאן.

    אחד מהם הוא זה אשר עליו אנו עמלים וזה קורה ממש החודש – 20|21|22 ביוני

    גם אנחנו במושבה כמו ערים ועיירות רבות, עוברים בשנים האחרונות תהליך עיור מואץ הנובע מגידול מאסיבי באוכלוסיה, הפשרות שטחים לבניה, עקירת פרדסים ועצים עתיקים ובירוא חקלאות למען הבנייה המשתלטת. אני מבקשת להאיר את יופיו וייחודו של המקום שלנו מבלי להתעלם מאילוצי הקידמה והפיתוח הכרחיים. את הבתים שעוד נותרו ואלה שכבר לא, דרך הארכיונים, סיפורי הראשונים ודורותיהם.
    מקום שמור נולד מתוך אהבה ודאגה לעיירה שלנו, ומהרצון לשתף אתכם בסימני הדרך ההיסטורים והארכיטקטונים במושבה, להוקיר את הקיים ולשמר לעתיד, להסתכל, ללמוד, לאהוב ולהתפתח לצידם ולא על חשבונם ובמקומם.
    היינו רוצים לראות את שני הנושאים צועדים יד ביד – שימור ופיתוח תוך בחינה של המעבר מכפריות לכפריות – עירונית, שיתוף הציבור ושמירה על הצביון הייחודי שלנו שבשלו באנו לגור כאן.

    פרויקט זה מתווסף אל פרויקטים דומים בישובים בסדר גודל של יישובינו, יישובים המבקשים להתפתח תוך שמירת צביונם וייחודם ויכול להוות השראה ולהוביל יישובים נוספים למעורבות התושבים בתכנון המרחב בו הם חיים, בחינת פיתוח מואץ מול שמירה על האופי והיופי.

    וכך במהלך החמשוש של 20/21/22 ליוני, הימים הארוכים בשנה, יערכו האירועים במסורת מקום שמור:

    ⊗ 6 סיורים רגליים וסיורי שטח – אשנב להיסטוריה, אדריכלות, נוסטלגיה וטבע בפינות קסומות ונסתרות (בשישי ושבת) כאן פירוט הסיורים והרישום

    בין הסיורים יערך כנס/ שיח/ מדברים על התלבטנו הרבה לדייק את שם למפגש הזה כדי שיגע בכם ותתעניינו ותבואו כי הוא בפירוש מיועד לנו התושבים כמו גם לבעלי מקצוע!

    כשמגדל פוגש פרדס' מדברים אדריכלות בגובה העיניים 
    [יום שישי, 11:30-13:00, במתנ"ס פרדס חנה]

    ⊗ 5 הרצאות קצרות הסוקרות מגמות עכשוויות בתחום התכנון האורבני, מפי אדריכלים ואדריכליות מובילים/ות בתחומם.  שימוש במשאבים קיימים (אדריכלות, טבע, עיצוב עירוני, קהילה) ומינופם לתכנון מושכל ומתחשב של צמיחה עירונית.
    ההרצאות "יאירו זרקור" על המאפיינים הייחודיים של המושבה פרדס חנה-כרכור (מבחינה פיזית, היסטורית וחברתית), ויאפשרו לנו קהל התושבים להרחיב את הידע והאפשרויות ולקבל כלים להתבונן על המרחב שלנו באופן שיצעיד את המושבה למקום טוב יותר.
    המרצים שיכבדו אותנו : אדר' הלל שוקן | אדר' דניאלה פוסק | אדר' אסף לרמן | אדר' יעל גלעד | אדר' ליאור ויתקון.
    האירוע במעמד ראש המועצה גב' הגר פרי יגור. תהיה אתנחתא קומית.

    מקווה שתבואו בהמוניכם לשמוע. יהיה מרתק. חשוב לנו שתרשמו כדי שנדע להערך לכבודכם. ההרשמה כאן

    ⊗ ביום חמישי ה 20/6  ב- 18:00 מוזמנות ומוזמנים לחצר השוק לפתיחת תערוכת צילום מחומרי ארכיון של בית הראשונים על חיי התרבות השוקקים שהיו כאן מתמיד,נרים כוסית לפתיחת החמשוש. להקה חיה על במת  ה-BOX  תנעים לנו את הערב.

    ⊗ ואחרון חביב ביותר, אנחנו מציבים עוד 10 שלטים היסטורים באתרים חשובים בפרדס חנה בנוסף על אלה של כרכור בה נחדש חלק מהשלטים הקיימים.  הנה הם כבר בדפוס

    מקווים לראותכם בכל הטוב הזה.

    אילנה וצוות מקום שמור: עוזרת הפקה: עינת גראור, שותפה מקצועית להפקת הכנס: אדר' מיכל שלגי, אדר' ליאור ויתקון, סגן ראש המועצה אייל כגן. תודה לראש המועצה הגר פרי יגור, לחבר המועצה מחזיק תיק תרבות וספורט אבי אמיתי, לעובדי ועובדות המועצה, לרונית בר אילן ולכל האחרים שנותנים כדי שזה יקרה בדיוק בדיוק כמו שאני חולמת. תודה

    תסתכלו סביבכם, תרימו את המבט, מתוך המילים האלו ממש, והתבוננו. יש הקוראים לזה עיניים טריות. הכל מתחדש כה מהר, הישן נעלם מפני החדש. מצמוץ אחד ארוך והכל משתנה, אבל, בתוכה נטועות תזכורות. הן שמורות למי שהולך לאט ורוצה לדעת, להסתכל.

    תמונה מנהלי פיק"א בביצות כבארה

    ובין המבטים כנסו לכאן, כי ממש חשוב לנו שתשריינו מקום לסיורים ולשיח אדריכלות כך שנדע איך להיערך

    וכמובן, עקבו אחר האירוע בפייסבוק

    מבט שווה אלף מילים

    להתראות בקרוב


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • דמעות גן עדן / רודי סעדה

    (התמונה מ'המפל של הפנתרים', שלוש דקות לפני שחתול שחור ענקי התקרב לעברי.)

    החלק התשיעי – סיפור המעצר בברזיל

    [רודי סעדה]

    תכירו את אָמְבִּיקָה, היא בת 49, לבושה במכנסי ברמודה לבנים וגופייה אפורה פשוטה, שיערה שחור, ארוך, אסוף בגומייה פשוטה, עיני דבש לה, יפות, מסגירות בהחלט את הנפש היפה העדינה שמציצה דרכן, כמו מסתתרת בענווה בגוף רך וסבלני. היא מלווה אותי לבית הקרקע שלה בשביל אבנים, חלוקי נחל שנשזרו כפסיפס על האדמה, משני צדדיי היער מדגדג אותי עם ענפיהם הגדולים והירוקים של עצי הבננה שמתנשאים בפירות הצהובים. גופי כמו נושם אוויר מחדש, והריאות שלי מודות 'נָמַסְטֶה' בכפות ידיים צמודות. הצבעים המרהיבים של העלים, הפרחים, טקסטורת הענפים והגזעים, מרצדים לי בעיניים, חיות היער משוחחות לי בעור התוף בשפה קדמונית אצילית של פשטות, תפאורה בהחלט מרהיבה כמו השם של המקום.

    מרפסת הבית מקדמת את פני. זוהי מרפסת רחבה מעץ מלא ובסוֹפה דלת הכניסה, בכניסה למרפסת מדרגה רחבה מבטון, נוצצים לפניי אריחים קטנים שהודבקו ויצרו פסיפס צבעוני מדויק של פרח החיים, עבודת אומנות של ממש. אלו ידיו של נִינָאג', נהג הפיאט שהביא אותי לכאן, הן שעמלו על כך. אמביקה חולצת כפכפי הָוַויָהנַאס פשוטות ופוסעת אל המרפסת, אני עושה כמוה, חולץ נעלי ספורט אָסִיקְס, הפעם הבאה שאנעל אותן תהיה כשאחזור לארץ בעוד חודש. היא חוצה את המרפסת ונבלעת אל הבית, אני מניח את המוּצִ'ילָה בפינת המרפסת, שני ערסלי שכיבה מתגלים בצדדיה, שלושה כיסאות עץ, שולחן מעץ רוֹשִינְיוֹ אדום, ניכר כי זהו מקום מפגש מרכזי.

    פנים הבית מרגיש כמו צימר משפחתי מעץ, בית מקבל פנים, אותנטי ונעים, בנוי בפשטות, לא גדול, לא קטן, במידה הנכונה ובענווה, משתלב יפה עם העצים שמסביב.
    אני חוזר למרפסת ומגלה כיסא עץ מרופד למשעי, כמו חיכה לי, למה כמו, חיכה לי, כמו גדול חיכה לי, אני מניח את ישבני בו, הוא נוח, נעים ממש, ודרכו אני מעניק לעיניים הזדמנות רגועה להשקיף אל האופק. תמונה פנורמית של ירוק היער עם האדום של השקיעה עומדת לנגד עיניי, תוסיפו את השבירות של העננים שמתגפפים עם הכחול של השמיים, יא ווא רא די, אתם באמת צריכים להיות שם. הלב נפתח כמו וילון, וכמו הישבן שלי גם הוא נח על שלווה מרופדת, 'הווווו' אני נושם לעצמי, זאת קבלת הפנים שחיכיתי לה.

    חלון המטבח חוצץ למרפסת שבה אני יושב, אָמְבִּיקָה מציצה ממנו "המרפסת, זה הבית שלנו" אומרת "מקווה שאתה מרגיש בנוח".
    "נוח? לא נראה לי שאני קם יותר מהכיסא הזה".
    התעלות מפעמת בי מול המראה המשכר שמולי, הגוף שלי מתקשה לרסן את ההתרגשות, דמעות מלטפות לי את העין, אם לא ארסן את עצמי אני אפרוץ פה בבכי.

    מאז הפרידה מאשתי אשתקד, קיבלתי מתנה, דמעות, יופי יופי של דמעות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בהתחלה נבהלתי, אך עם הזמן, קיבלתי אותן. לא הייתה לי ברירה, גיליתי דווקא שהן מרפאות אותי, מנקות אותי, מעניקות להדחקות שבתוכי שחרור עדין בטיפות מלוחות. אני בוכה אחת ליומיים, לפעמים כל יום, תלוי בעונה. אני בוכה בעיקר שהרגש בלתי ניתן לתיאור מילולי, ואז מקבל פרשנות בהירה דרך טיפות שקופות. יש פעמים שאני בוכה בלי סיבה, ככה פתאום עשר דקות של בכי בלתי נשלט. האמת היא שתמיד ישנה סיבה, לא תמיד אני מודע אליה, אבל מאחורי כל דמעה עומד רעיון אָמוֹרְפִי של שחרור, באורך פלא הן מעודדות את רוחי. עם הזמן התחזקתי, מצאתי טריקים לעצור את הדמעות, רק כדי לא להביך את עצמי באמצע פיקניק צהריים על גג של חברים ביפו מכמה שאני מודה על ההזדמנות להיות בחברתם, והפעם אני משתמש באחד הטריקים, ועוצר את הדמעות. רק הגעתי, את הרגשנות אשאיר לימים מאוחרים יותר.

    אמביקה, אישה פשוטה, נדיבת לב, קוסמת בכל מה שקשור לקולינריה במטבח, מפיחה רוח חיים בירקות מבושלים למחצה. היא אישתו של נִינָאג', ולהם שלושה ילדים. היא אחותו של אֶמִילְיוֹ, והם חיים פה באדמה הצבעונית הזו שמברכת אותם במזון, הגנה וכל מה שנדרש כדי לקיים חיים שלווים באמת.

    בעודי משתכר מהנוף, היא פונה אליי "פה זה מקום מיוחד, אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ" היא מחייכת "ממוקמת על קריסטל אחד גדול".
    "באמת?" אני משתהה לרגע וממשיך "אנחנו נמצאים על קריסטל?".
    "כן, אנרגיה חזקה, אתה תרגיש את זה, הולכים לאיבוד פה עם תחושת הזמן".
    "וואו".
    "מחר אעשה לך סיור באדמה שלנו, אתה תראה את הקריסטלים שבוקעים פה, יש מלא מהם".
    אני מהנהן תודה והיא ממשיכה, "אתה בטח לא מכיר את הפירות שכאן?"
    "לא".
    "יש פה פירות מיוחדים, אופייניים רק לאלטו פראיסו, אכין לך שייק וככה תכיר פרי פרי".
    בלוטות הטעם שלי מחייכות לנוכח ההצעה.

    "איך הייתה הטיסה?" היא מתעניינת, בעודה נוקשת עם הסכין במגש החיתוך, אני מביט לתמונה הפנורמית ומחייך "עצרו אותי".
    היא משתהה, היא לא נראית מופתעת. "למה?" היא שואלת, בעודה רוקחת פירות אל המיקסר.
    "לא יודע" משיב לה, ומספר לה את כל הסיפור שעברתי בדרכי לכאן, המיגרנה, האיש הדתי, קרלוס והמזוודה, כפפות הלטקס, הקו הצהוב, הרבנים האלה שהיו איתי. היא דווקא מבינה את הבדיחה על הגִ'יסוּס. ברקע בקעו קולות החיתוך של המיקסר, חלפו מספר דקות, והנה היא ניצבת מולי, שתי כוסות זכוכית בידיה מלאים בשייק לבן מוקצף.
    בעודה מתיישבת אני לוגם מן השייק, שוב בעניין הטעמים, באמת שמאתגר אותי לתאר טעם, אבל אני חושב שזה השייק הכי טעים שטעמתי בחיי. לא יודע, אולי הגוף שלי באקסטזה, אולי כי חוץ מאוכל של מטוס לא נגעתי באמת במשהו אכיל כבר כמה ימים, אבל זה שייק מטורף. ריגשה אותי המודעות בלחוות טעם חדש בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו בלוטות הטעם שלי קפצו בנג'י לים של כדורים צבעוניים על סטרואידים.
    "יואוו" אמרתי לה בשפתיים מופתעות "מה זה?"
    היא שולחת עיניים חייכניות, נוצצות כטל. אישה יפה אמביקה, משהו שמבחינים דרך עיניה וכשהן מביטות בך, כאילו מלמדות אותך על שלווה יוצאת דופן, היא מביטה בי ומהנהנת, שוב דמעות, שוב אני כמעט בוכה, שוב אני עוצר בעדן, איזה אנשים יפים אני חושב לעצמי.
    "כן, היה קציר טוב" היא לוגמת שלוק נוסף ומחייכת לעצמה "כמו תמיד".
    "מה זה?" אני שואל "מה אני פאקינג טועם עכשיו אמביקה?"
    "מה אתה מרגיש?" היא צוחקת.
    "זה מרגיש כמו שילוב של אננס אגס, מלון, עם… עם … " אני מחפש את המילה, לוגם עוד כדי להיזכר" אולי אנונה ששכבה עם לִיצִ'י וזה הילד שלהם?"
    אמביקה צוחקת, צוחקת טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    "זה קוּפּוּאָסוּ".
    "מה?"
    "קוּפּוּ- אָסוּ" היא מבטאת באיטיות את השם של הפרי "הוא גדל פה באדמה, מחר אעשה לך היכרות עם כל עצי הפרי שפה, הגעת בדיוק שהפירות בשיאם, אני מבטיחה לך שכל יום תטעם פרי מפתיע".
    "אני מחכה בקוצר רוח".
    אנחנו מקשיבים לקופים הגדולים שהחליטו לנהום מענפי העצים הגדולים שמרחוק.
    "תודה אמביקה" אני מצטרף לקולות היער "תודה על קבלת הפנים".
    "אתה בן בית פה רודי, מי שחבר של אמיליו חבר גם שלנו".
    לרגע שכחתי מאמיליו, איפה הוא באמת, אם יש מישהו שיודע לדפוק כניסה זה כנראה אמיליו.
    "אז אתה בסדר מהנחיתה?"
    "עכשיו כן."
    "אתה יודע לפעמים כדי להגיע לגן עדן, אנחנו עוברים דרך שערים קטנים של גיהינום".
    "נכון."
    "זה לא תמיד נכון, אבל ברוב המקרים זה ככה" היא ממשיכה. "במקרה שלך זה כנראה ככה, אתה תלמד לאזן את זה, אם תבחר" היא מתמהמהת לרגע וממשיכה. "אני מקווה שהפּוֹלִיסִיָה לא היו קשוחים מידי".
    "האמת שלא, הם היו נחמדים".
    היער, דומיננטי בצליליו, כובש את חוש השמיעה שלנו, כמו מהפנט אותנו אל עולמו הווירטואוזי של הרחש בחש, עלים שנופלים, ציפורים במשק כנפיים, קריאת תרגולים מרחוק, הבטנו איך האדום נעלם לחושך שהזדחל לאיטו, אני מסיים את הקצף הלבן שהחייך שלי התבוסס בו והיא שולחת יד, מדליקה תאורת לילה, נורות נדלקות בחצר, האדמה מוארת באורות מעומעמים, מזכיר גן אירועים, אבל גן אחר, גן של אלוהים, גן של עדן.

    אני שומע צחוק ילד, מקצה השביל המואר בין עץ בננה לעץ הג'בּוּצִיקָאבָּה שמעוטר בעלים קטנטנים, מגיח בריצה ילד טרזן עם שיער שחור ארוך, אף מעט פחוס ועיניים ציוריות, חמודיל'ה בן שבע לפחות. אמביקה מחייכת "זה פּאבְּלוֹ", הוא מתנפל עליה בחיבוק, כמו שמע את קריאתה בהדלקת האורות, ואז הוא ניגש אליי ומחבק אותי "רודי" הוא פולט בקול דקיק. הוא יודע מי אני, ולא לא מקופיקו. הוא חמוד מאוד ופיקח, עוד אבלה איתו הרבה בתקופה הקרובה.
    "קוּפּוּאָסוּ?" הוא מריח את הכוס שבידי
    "במטבח" משיבה לו אמביקה
    בן אחד לה, פאבלו, ושתי בנות גדולות – עָלְמַה ולוּאָנַה.
    "אתה בטח עייף, בוא, אראה לך איפה תישן הלילה."

    אני גורר רגליים עייפות דרך שבילים יפים באדמה זרועה בחצץ שחור, חוצים עצי גְרָבִיוֹלָה לאורן הקסום של הנורות החלושות, קולות הצרצרים מקבלים גוון חדש, מעט צורם, והם שולטים במרחב המוזיקלי. היא שולחת יד ומצביעה לבקתת עץ יפיפייה עם גג רעפים אדום "שם גרה רֶגִינִי, בהמשך שם גרה נָאיָה, ושם" היא מצביעה "הבית של דְרִיקָה, אתה תפגוש את כולם."

    שבע משפחות גרות באדמה הזו של אמיליו, שלושים ושניים אנשים בסך הכל, וכולם כאן ביחד, משפחה שעובדת בהרמוניה, פָאמִילְיָה לתפארת. אנחנו נעמדים לפני צריף עץ פשוט, לקול חריקה הדלת נפתחת, היא שולחת אצבע ומדליקה אור קטן, מעומעם, אני מבחין בחדרון שכולו עשוי מעץ, מזרון מונח בפינתו, מדף עץ לבגדים, חלון, ומסמר מעוקם לתלות בו מגבת, וזהו.
    "זה בסדר לך?"
    "זה בסדר גמור."
    "החלון שפה, זה החלון עם הנוף הכי יפה שתפגוש פה, בבוקר אתה תבין על מה אני מדברת, זה כמו קוּפּוּאָסוּ, רק לעיניים."
    "עכשיו אני ממש רוצה לישון פה."

    ***
    חלפו שעתיים ואחרי מקלחת יער פשוטה, מרוחקת בווילון ניילון חמישה מטרים מהצריף, פרקתי את המזוודה, כל אותה העת הצרצרים לא חדלו לשייף לי את התודעה במקצב משתנה, גופי העייף החליט לשכב פּרָקְדָן על המזרון, והרהורים על חיי חלפו לי בשדה הפתוח של התודעה, אני נוטל עט נובע, דפדפת ספירלה כתומה פצועה מסכין יפנית, וכותב, אני מביט כעת במילים, אני כותב על קולות הצרצרים, על קורי העכביש בפינה השמאלית העליונה שמעליי, אני כותב על התאורה החלשה, כמו מבקשת מנפשי לחדד את יופיו של חוש השמיעה, אני כותב על החרקים המעופפים, על כמה שהם קטנטנים ועל איך הם מטילים צל גדול בקירות החדר, אני כותב ודיו העט גולש לאותיות מגושמות, העייפות חדרה לפרקי אצבעותיי, הנחתי ראשי לנוח על הכרית, וקולות היער סחפו אותי לשינה עמוקה של ממש.

    ***
    הצרצרים משוחחים עם התרנגולות, והם אלה שמעירים אותי, אני פוקח עיניים באיטיות, לוקח זמן למודעות להבין איפה אני נמצא, העיניים שלי פוגשות מדף עץ, מסמר קטן וחלון, ההכרה שולפת זיכרונות 'צריף', 'אלטו פראיסו', 'אמיליו', 'יער', 'ברזיל', אה אני בברזיל, צִ'ינְג צִ'ינְג, התעגנתי על המרחב והזמן, בוקר טוב באמת. אני קם על רגליי ומביט מהחלון, השמש זרחה לפני שעה, שעתיים, אין לי מושג, לא יודע, לא מעניין, ואז מתגלה לי תמונת הנוף המפעימה ביותר שפגשתי בחיי, איפה לעזאזל אני נמצא? אני בקצה של הר? מה? כן זה הר, ואני בקצהו, ומפל, מספר מטרים ממני נשפך בגובה בניין ארבע קומות אל נהר טורקיז בגוון ירוק, שמשתרע רחוק רחוק אל אופק של הרים ירוקים יואוו יואוו יואוו, איזה מקום, אני שולח יד מתרגשת לסלולארי, מעביר למצב מצלמה לתעד את הנוף, שמא הוא יחמוק לי מהחושים, אף תמונה לא יפה, ובכל זאת אני בוחר תמונה, אקרא לה 'תמונת נוף מהחצר של אמיליו', אעלה לפייס, מאוחר יותר, מי יאמין לי.

    אני יוצא מהצריף, רגליי יחפות מצעידות אותי על אדמה רטובה, לראשונה אני מבחין בשטח האדיר הזה שנגלה לפני, בעצי הפרי האקזוטיים שפרוסים מסביב, בחממות הירק שמרחוק, אני מאפשר לכפות הרגליים לאלתר טיול באדמה, ואני מבחין בנצנוצים מהאדמה, אני מתכופף, שולח יד, אלה קריסטלים, קְוַואַרְצִים, מלא מהם, אדמה שהיא מפעל אחד גדול לקריסטלים שמקשטים בסִינְווּרַם את שדה הראייה, עכשיו חוש הראייה דומיננטי, ענני כבשים מעליי, מעטים מהם, מתפוגגים ככל שהזמן מתקדם, טיפות טל נופלות מעלים דקים של שיחים רזים, אני מבחין בפרחים יפים סגולים, וכתומים, ואדומים, עלי כותרת מעוצבים כספירלות אינסופיות של יופי, כמות הקריסטלים כאן מותירה אותי המום, נדמה כאילו התרחשה תאונת מכוניות וכל הזכוכיות פוזרו על האדמה. מאחוריי אני שומע צעדים, זאת אמביקה, היא פוסעת לעברי ובכפות ידיה שתי כוסות מעלות אדים.
    "מה זה? פרי חדש?" אני פונה אליה בעיניים מחייכות.
    "לא. זה תה, רגיל, מהתבלינים פה בגינה."
    "תודה רבה אמביקה" אני נוטל ממנה כוס חמה "תודה רבה על האירוח."
    "זה בסדר, מגיע לך, אתה בן בית" היא מבחינה בקריסטלים בכף ידי.
    "הם נולדים מתוך האדמה, ידעת?" היא מסבירה לי עליהם "בבקרים."
    "באמת?"
    "בוא, אעשה לך סיור, אראה לך את היופי של האדמה."

    בסיור מתגלים לי עצי מנגו ענקיים שופעים בפירות מתוקים, ובית עץ קטן שנבנה על ענפיו של עץ מנגו אחד, פאבלו מבלה בו רוב שעות היום, עצי אבוקדו מתגלים, וגם שיחים שיחים של אננסים בקודקודם, שברגע שאתה שם לב אליהם, אתה פתאום מבין שהם אשכרה בכל מקום, היער מתגלה בשלבים שלבים, פתאום עץ גדול, עם עלים ירוקים גדולים בגוון סגלגל, פירות מרשימים, גדולים, שמנים, מאורכים, בגודל של כדורסל, זה גֶ'קְפרוּט והטעם שלו מזכיר לבלוטות הטעם שילוב של בננה, אננס ואנונה באורגיה עם לִיצִ'י, מסכנה הלִיצִ'י, עשרה עצים כאלה, מסודרים יפה, מעניקים צל מרגיע מהשמש החמה שמגיעה אל מרום השמיים, אנחנו צועדים באדמה, מתגלה בפניי חורש שלם מלא שתילי רוֹשִינְיוֹ, זקופי גזע להפליא, אנחנו ממשיכים ואמביקה מציגה בפניי עצים נמוכים עם פריחה לבנה ועלים רחבים מחורצים, אלו עצי המוֹנְסְטֶרָה, פרי מתוק שיבשיל בחודש הקרוב, ולידו שני עצים בעלי עלים קצרים ולרגליהם על האדמה מוטלים פירות בצבע חלודה, אלה פירות הלוּקוֹמָה, והיו עוד עצי פרי, כמו הסאפּוֹטָה שעליו זרועים תפוחים קטנטנים בטעם ווניל, ואז מתגלה בפניי עץ בגובה 15 מטר, זה הקוּפּוּאָסוּ ששתיתי ממנו ערב קודם, מרוסס בפירות אליפטיים והכל כל כך יפה ושופע. היא מכניסה אותי אל תוך דממת חממות גידול הירוקים, חסות, תרד, קייל, מלפפונים, עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, מרשים כמה האדמה הזו מברכת בנדיבות את תושביה.
    "כל כך יפה פה" אני אומר לה.
    "אלטו פראיסו" היא משיבה.
    "זה מדהים" שוב דמעות, שוב הדחקה, פתאום אָרַארוֹת עם זנב הנוצות המרהיב שלהם אומרות לנו שלום במעופן, שמונה מהם, ואז שני טוּקָאנִים דואים מצד לצד, כאילו חיכו שנעבור כדי לעשות לנו מטס יום העצמאות של היער.
    וכל העת הזו והקרקע נוצצת מקריסטלים עד שאני מקבל אותם כמובן מאליו כמו היו חצץ רגיל למרגלות בניין בשיפוצי תמ"א.
    אנחנו ממשיכים עם היער והיא מציגה בפני בית עץ יפה וצנוע, ערסל מפנק במרפסתו, כיסא נוח מרופד, מסתבר שזה ביתו של אמיליו.
    "איפה אמיליו באמת?" אני שואל אותה וממשיך "לא ראיתי אותו שלוש שנים, אני מתגעגע."
    "גם אנחנו."
    השתהיתי לרגע, התובנה התגלתה אליי בשלבים "מה? לא הבנתי."
    "גם אנחנו מתגעגעים."
    "רגע" נופל לי האסימון, "הוא לא פה?"
    "הוא צריך להגיע מקולומביה" היא משיבה לי.
    "רגע" אני פותח עיניים מופתעות "הוא לא באלטו פראיסו בכלל?"
    "לא, הוא עדיין לא הגיע לברזיל."
    "וואט?" ארשת אכזבה כיסתה את פניי "ומתי הוא יגיע?"
    "אולי השבוע, אולי עוד חודש, חודשיים"
    "מה?" נאחזתי בייאוש, מבולבל לחלוטין "אני עוד חודש חוזר הביתה אמביקה" אמרתי כמעט בלחישה
    "הכל בסדר רודי."
    "מתי דיברתם בפעם האחרונה?"
    "בינואר, ועכשיו אין לו טלפון."
    "מה ינואר? ינואר הוא דיבר גם איתי."
    "כן, הוא אמר לנו שאתה מגיע לכאן במרץ, נערכנו לכבודך, הוא יגיע שהוא יגיע, הכול בסדר רודי."
    "אני פשוט חשבתי שאני אפגוש אותו שהוא כבר פה, כל המסע שלי השתנה."
    "זה כנראה המסע שצריך להיות" אמרה, כמה שהיא צדקה, לא הבנתי את זה באותם רגעים.
    "אז יכול להיות שהוא יבוא מחר, ויכול להיות שהוא יבוא עוד חודשיים?"
    "כן" היא חייכה "תתרגל ללוח זמנים חדש, הוא יודע שאתה כאן, הכל בסדר רודי."
    אני מעכל את המשפט האחרון בעיניים מכווצות והיא ממשיכה "תהנה מהיער, לוקח זמן להתרגל ליער, לא ביום אחד, אבל זה טוב שבאת, תודה שבאת רודי, אני מתבוננת בך, ויש לך נפש יפה, טובה, אני מרגישה בך, אתה עדין מאוד, וגן העדן פתוח בשבילך, תרגיש בבית, הכי בבית שבעולם" היא השתהתה והמשיכה "אני מכינה אָסַאִי, אתה מוזמן לבוא."
    "תודה אמביקה" אמרתי, והיא הסתובבה והתרחקה לעומק העלים הצפופים.

    ופתאום זלגו שתי דמעות ונגרו במורד הלחיים, ואז זה יצא ממני, פרץ של דמעות, דמעות שמנות, כמו חיכו לצאת, קצת רציתי שהיא תלך רק כדי שאקיא דרך העיניים, לבכות מעומס הרגשות שעובר עליי.

    אני בוכה על כמה שיפה פה, כמה אני רגוע ומאושר, ודווקא כאן חיי בארץ מקבלים בהירות, זה לא שאני לא מאושר בגבעתיים, אני מאושר וטוב לי, אבל אתגרי החיים, הקריירה, המשחק, והאודישנים, כמה אפשר להִתְפַנְפֵן בטקסט מצועצע מול מצלמות סוני אדישות, ואודישנים לפרסומות עם עוד מאה שחקנים שנראים בדיוק כמוני, ובסופו של יום אני מוצא את עצמי מקפץ על במות בקניון עם קוף מדבר שמשלם לי שכר דירה, ומופע הסטנדאפ שבדרך, סטנדאפ, שבשנה הבאה אני סוגר עשרים שנה, יא אללה, לילה לילה במועדונים חשוכים, מעושנים, אני בוכה על הקנאה הסמויה שצצה לביקור שאני מבחין בחברים שלי רצים על גלגל הקריירה, ועל כמה טוב לי פה בפשטות של השקיעה, בשקט של המים, בירוק של העלים, מה אני צריך יותר מזה? ובתוכי מלחמה כי למרות הכל אני אוהב את החיים שלי, כמו שהם, כמה שאני אוהב לשחק, וכמה שאני אוהב להצחיק, לשמוע קול צחוק זה אחד הקולות היפים שאפשר לשמוע מבן אנוש.

    ואז קסם, בתוך הבכי נבעה הוֹדָיָיה כמו פלגים דקיקים של מים, תודה רבה על מה שיש. בחודשים האחרונים אחרי הוויפאסנה של הבוקר אני מוצא את עצמי אומר תודה, פשוט תודה על מה שיש בעולמי, על שאני נושם, שאני חי, שיש מים בעולם, שאני שותה, שטפו טפו טפו, אני בריא, ומוגן, תודה שיש לי כסף, שיש לי קורת גג, תודה לקופיקו, שבחמש שנים האחרונות מפנק לי את התחת, תודה לסטנדאפ, לצחוק של הקהל שזאת אחת המתנות האדירות שנכספתי אליה, לכוכבים בשמיים לעט הנובע, לדפדפות הספירלה, ואיכשהו אחרי התודה הזו, אני מתמלא באופטימיות, שמאזנת את הקיטורים הסמויים שמתחבאים להם בלב, דווקא הדברים הפשוטים כמו האדמה, האוויר, המים, היכולת לראות, להתהלך בגוף יציב, שיש משפחה, וחברים, וארוחות שישי, הם הדברים החשובים בעולם. אני שוכח את זה, שוכח מהר, ואיזה זכות קיבלתי להיות פה, באדמה הזו, בגן העדן שלמעלה, לא מובן מאליו שיש אוטובוס מעופף שחצה ימים ויבשות כדי שאגיע, תודה רבה גם לך קפטן.

    ***
    אמיליו לא מגיע, ואני מעניק לחוסר הוודאות את הריקוד שלו, וכך קרה שבימים לאחר מכן, מצאתי את עצמי אוכל פירות מטורפים, מצאתי את עצמי מטפל בתרנגולות ואוסף ביצים מוסתרות, חופר באדמה ושותל שתילי צָ'אקְרוּנה לאווירה רגועה, באחד מהימים היה גשם מטורף שהציף את האדמה כולה, וככה היינו חמישה גברים עם מעדרים, טוריות ואתי חפירה, מסדרים תעלות ניקוז שיביאו מים לכל עץ ועץ, שיחקתי מלא עם פאבלו, ועם עלמה ועם לואנה, שהכירו לי מעיין חם נסתר, התרחצתי במפלים מעוררי השתאות, הייתי הרבה בשקט, תרגלתי יוגה, קראתי שלושה ספרים מעוררים, למדתי להכיר את נינאג' ואת ידי הפלא שלו, את הנגרייה המאובזרת שהוא פינק לעצמו שם, למדתי להכיר את שְמֶנְדְרִיקָה, שבתכל'ס קוראים לה דְרִיקָה, אבל אני קורא לה שְמֶנְדְרִיקָה בגלל האגן הרחב שיש לה. הדבקתי את כולם לקרוא לה שְמֶנְדְרִיקָה, מזל שהם לא יודעים עברית אבל זה הרים לי חיוך כל פעם שהן קראו לה כך, התחברתי לחכמה הפשוטה של אמביקה שריפדה לי את הלב בנדיבות הקולינרית החכמה שלה, בעצות הזהב שנבעו כלאחר יד, יום ועוד יום ואמיליו לא מגיע, הבנאדם אשכרה לא מגיע, וואלה סִינְגֵ'ר אותי פה יופי יופי, או שבהיעדרו העניק לי הזדמנות לרגיש את היער בהזדחלות איטית ועדינה, ופתאום שכחתי מהסטנדאפ, מהבגידה, מהכלא, כל אלה הפכו להיות זיכרונות מטושטשים שנמוגו בערפל הזמן.

    באחד מהימים ביליתי ב 'קָשוּאֶרָה דֶה פָנְתֵרָה', בעברית זה 'המפל של הפנתרים', אומרים שיש שם פנתרים, אז אומרים, לקח לי שלושים וחמש דקות להגיע לשם בהליכת כפכפים מצויד במנגו, והג'קפרוט הענק הזה ביד אחת ודפדפת ספירלה ועט נובע ביד השנייה, בבדידות של המקום נכנסתי למים ערום, תחושה אדירה של חופש, כתבתי טקסטים בערום מלא מתוך כוונה להיחשף עמוק יותר דרך גופי, עד ששמעתי פתאום רחש בחש, ומרחק שלושה מטרים ממני הבחנתי בחתול שחור ענקי בגודל של אתון קטן בעל שיניים אדירות, שלא הסיר את המבט ממני וצעד לעברי בהססנות, לקח לי זמן להבין שזה פאקינג פנתר, הוא הביט בי, מופתע מעצם נוכחותי, הוא לא נהם, לא חשף שיניים, הבטתי בו רגע מתמשך, אפילו כתבתי איזה משפט תוך כדי, עד שדרך המילים נצרבה לי המציאות ש'רודי תִתְפַקֵס, זה נמר' הלב קלט את המסר והחל להדהד מצוקה, לא טוב, הבטתי בו, ומעל הכל הזכרתי לעצמי שזה רק חתול ממש גדול, ואני פה מגיע מאהבה, אבל ראבאק אני ערום עם בולבול מכווץ ממים קרים, רק שלא יטרוף אותי שאני ערום, שלא יבואו משטרה ויגלו זין מצומק, 'זה מהמים חברים זה מהמים', אבל אני לא אהיה חי כדי לומר להם את זה, הוא הביט בי כמי שחדר לשטח לא שלו, והוא צודק, נזכרתי בשלט הכניסה שאמר בפורטוגזית ברורה 'זהירות אין כניסה' התעלמתי מהשלט, אבל לא מהפנתר שמולי, לא הסרתי מבט ממנו, גם לא מצמצתי, רגעים ארוכים מצמיתי לב בהיתי בו עד שהוא דפק ריצה, השאיר ענן אבק ונעלם.
    מהר מאוד התלבשת וחזרתי על עקבותיי, לא יודע, פנתר, ועוד שחור, שלא יביא חברים פתאום, השארתי לו שם גרעין מנגו, ופיפי, לא יודע שלא יחשוב שבאתי לקחת שליטה, או שכן, נלחצתי, איבדתי אוריינטציה של הלכי המקום, לא חשבתי שאפגוש נמר בחיים שלי, והנה, תמיד יש פעם ראשונה בחיים.

    ואז אחרי שמונה ימים, בבוקר של היום התשיעי, הייתה התפנית המכריעה של הטיול, זאת שעיצבה את חיי שאני מנסה לעכל בזמן שידי מתרגשות כעת שאני כותב את המילים האלו, יום ששינה את תפיסת הזמן שלי, ובכלל את מה שעברתי במסע הזה. אתם תצטרכו להאמין לי, כי גם לי לקח זמן לעכל את המציאות הזו. זה היה בבוקר, שעה אחרי הזריחה, סיימתי ויפאסנה והייתי בסיומה של תפילת התודה, שפתאום הפתיע אותי פאבלו בדפיקות נמרצות על דלת העץ, הוא פנה אלי בהתרגשות "רודי" הוא התנשף "אמיליו אָקִי", כלומר אמיליו כאן. התרגשתי, התרגשות שביטאה עצמה בחיוך גדול שחצה את ליבי, דפק כניסה הבנאדם, איחור אופנתי כָּיָאֵה לקוסם, אז התארגנתי לכבודו, שזה לשים כפכפים וללכת, ואז הבחנתי בהתקהלות של כולם, אני מכיר כל אחד מהם, בן בית אני, והנה אני מגיע, וכולם שרויים בהתרוממות רוח, ניסיתי להבחין בשיערו השחור, בזיו פניו שאני מכיר כל כך, ואז זה הפתיע אותי לחלוטין, ליבי צנח ממה שגילו עיניי, 'וואט דא פאק' אמרתי לעצמי, ברגע שהוא הביט בי.
    כי מי שהביט בי לא היה אמיליו,
    כלומר לא אמיליו שאני מכיר,
    כלומר אני מכיר אותו,
    אבל האמיליו שאני מכיר הוא בן 65 לפחות,
    ומי שהביט בי היה בחור בן 34, ילד, נער מתגבר.
    "רודי" הוא שלח קריאה מרחוק בחיוך.
    "קוֹמוֹ אֶסְטָס טוּדוֹ בֶּם?"

    ***סוף כתיבה***

    אני מסיים לכתוב.
    אבל הסיפור לא נגמר כאן, איך אפשר, מאז עברתי שלושה שבועות עמוקים עם אמיליו, תחושת הזמן כמו יצאתי למסע של שלוש שנים בנבכי התודעה והנשמה. כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה פרטים, יפים, שאני נזכר בהם הם מרטיטים את שיערות חושיי, נפרשים על עמודים שלמים, לא מתאימים לפייסבוק באורכם, מסע מילולי שכזה ראוי לקבל בדף לבן מודפס באותיות שחורות.
    למזלי הוצאה לאור התחברה למילים שנפרשו כאן כל שבת, ואת המשך המסע הזה, תוכלו לקרוא בדפים, צרורים בכריכה עם עמוד לבן ריק בהתחלה, ואז עמוד עם זכויות יוצרים וכל הווג'ראס.
    מדהים שפרידה כואבת מאישה, עט נובע, והחלטה נחושה יעניקו תפנית מפתיעה לסיפור חיי.
    לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות אני דואג להזכיר לעצמי.

    [פורסם במקור ב-6 למאי 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • חבר טוב באמצע היער / רודי סעדה

    (התמונה מ'גן העדן שלמעלה')

    החלק השביעי – הנקודה הקטנה שבבטן

    [רודי סעדה]

    מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד, שחשפתי את שמו בסיפור 'תשעה ימים' והגיע הזמן שאחשוף אותו במלואו.
    'רק שמור על כנות ועדינות' הוא אמר לי 'כל השאר אני סומך עלייך'.
    זה האדם שאני הולך לבלות איתו 28 ימים בלב היער. השם שלו אמיליו, וכשהוא יסיים את הביקור שלו, בקולומביה, אחרי שכבר היה חצי שנה בפרו, קבענו להיפגש לנו שנינו ב'אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ', גן העדן שלמעלה.
    אם אתם רוצים לדעת מי זה, פתחו את הלב, כפי שהכרתי אותו אני, כך אני חושף אותו לפניכם, לאט לאט ובעדינות, אין לי דרך אחרת.

    ***
    דצמבר 2011
    אחרי שביליתי ימים ארורים במעצר ההוא בירושלים, בלבול בזיהוי של אחד עשרה וחצי קילו קוק, יאוואראדי, שאלוהים יעזור, (הסיפור נמצא כאן בטיים ליין תחת הכותרת 'יא-ווא-רא-די') החלטתי לנסוע לקוסטה ריקה, לחפש תשובה בעצמי, לדעת מה היה רצון האל בטלטלה הזו שנסחפתי אליה.
    יצאתי לבקר משפחה שעסקה בטיפול עם צמחי מרפא, מדיטציות, שתיקה, וגם לא מעט נרות, זה היה נכון, כמעט מתבקש שאגיע אליהם לנקות עצמי מהכתמים העקשניים שנצרבו לי למחשבות.
    ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס טיסה לחודש וחצי, ויצאתי למרכז של אמריקה, נחתי בסן חוזה, לקחתי אוטובוס, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אוטובוס עד שהגעתי לעיירה קטנטנה שנקראת 'סָאן קְרִיסְטוֹבֶּל' שם חיכה לי ג'יפ שחור, שאסף אותי, ודהר אל תוך העלים הירוקים הצפופים של היער.

    ביער הזה ביליתי חודש ימים, הבנתי שלפני שאוכל להימלט מהשדים בראשי עלי להתייצב מולם, והתייצבתי, מהעבר ההוא שהקפיץ לי את הלב ניקיתי את עצמי בדיאטה של אוכל פשוט, בשירת ציפורים, בקולות של קופים מתנדנדים על ענפים בבקרים, בצרצרים שמפרקים את חוש השמיעה לרסיסים רסיסים, ובכך הורדתי לא מעט קילוגרמים של מחשבות.

    החודש הזה הסתיים, והרשתי לעצמי לסיים את השבועיים שנותרו על חוף הים, הג'יפ שלף אותי החוצה מהיער, ובאוטובוס מתפרק, בנסיעה של חמישים וחמש דקות, במהמורות של כביש מתפתל עם נוף עוצר נשימה הגעתי לחוף 'דוֹמִינִיקָל', הידוע כחוף עם הגלים הגבוהים במדינה, לשם מגיעים גולשים מכל רחבי העולם. אבל אותי לא עניינו הגלים, אותי עניין השקט. שם בפינה השמאלית של רצועת החוף הזו, בצד בצד, הרחק הרחק מכולם, אבל ממש הרחק, תחת צִילו של עץ קוקוס, הקמתי לעצמי אוהל, התכוננתי לבדידות נוספת, הפעם משלי, רגע של שקט, לתת לחכמה של היער לחלחל לתאי גופי, דרך הגלים הגדולים של האוקיינוס הכחול להחדיר אותה אל תודעתי בשיוף של גאות ושפל.

    ***
    שלושה לילות באוהל הספיקו לי כדי להבין שאני משועמם למוות. כמה אפשר להריח את ריחו המלוח של הים ולראות גלי אוקיינוס, כמה אפשר לשחק עם צדפים, לשבור קוֹקוּסים, לשייף אותם עם אבן, ולהכין מהם מאפרות, מלא מאפרות, וכססוניות, וקערות, ובתי מנורה, כל מה שתדמיינו מקוקוס ידי שמה עליו, חזרתי לארץ עם חמישים פריטים של קוקוס, לפחות. את כל ה קוֹקוּסים שהכנתי, אכלתי לפני, אפשר לומר שקוקוס היה המזון היחיד שלי. בעצם קוקוס היה המזון היחיד שלי, על כל חלקיו. הלבן זה המזון, הנוזל זה השתייה, הפועל היוצא של הקולינריה הזו היא ששלשלתי קוקוס.

    ***
    אם רציתם לדעת איך אפשר ללכת לאיבוד בחיים האלו, ככה זה מתחיל:
    הרגליים שלחו אותי לטייל על רצועת החוף הזו, מה עלה על דעתי אז לצאת לטיול הזה, לא זוכר, נראה לי השעמום, תוסיפו לזה את השמש שקופחת לך על הראש, ושקוקוס הוא המזון היחיד שלך, ההיגיון בימים ההם היה חד מימדי.
    לא היה לי שעון אבל אני יודע שיצאתי מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם, אם אי פעם ישנתם על חוף ים, אז מיד אחרי הזריחה אתה מתעורר, לא בגלל האור, בגלל החום, אתה נרדם בתוך אוהל ומתעורר בתוך כִּבְשַן. חום למות.
    וכך מצאתי את עצמי מטייל על החוף, גורר רגליים, בלי מחשבה מקדימה, גם בלי חולצה, ככה יחף עם כובע קסקט על הראש. לא ידעתי לאן כפות רגלי נושאות אותי, החלטתי פשוט ללכת ומתישהו אעשה פרסה ואחזור.
    מצד ימין הים הכחול, מצד שמאל הירוק של היער הפראי, וביניהם רצועת החוף, רוחב של שבעה מטרים, חול לבן, מנוקד בראשי קוקוס, כמו בגלויה, ואני בתוכה, הרגלים נושאות אותי רחוק רחוק, וואו כמה שיפה פה.
    אולי השעמום, אולי המחשבות, אולי החוף האקזוטי היפה הזה שככל שאתה מתקדם הוא הופך ליפה יותר, לא שמתי לב שצעדתי מלא, חציתי פיתולים רבים בדרך, שעה, ועוד שעה, סה"כ אחת עשרה שעות. כשראיתי את השמש מתארגנת לקראת שקיעה, ויתושים שהתעוררו לאכול אותי, גמלה בי החלטה לפרסֵס ולחזור על עקבותיי, וכך עשיתי.
    אחרי מאה מטרים, שחציתי פיתול אחד, הבחנתי כמה מר גורלי, מה שהיה חוף שלפני רגע צעדתי עליו, הפך למים עמוקים, הגאות של האוקיינוס הפכה הכל למים, עכשיו מולי יש מים כחולים בצד שמאל שהופכים להיות יער ירוק בצד ימין.
    נעלם החוף!

    ***
    החיבור של הכחול של המים עם הירוק של היער בתוספת הכתום של השקיעה, העניקו תמונת נוף פנורמית חלומית מעניקת שלוות רוגע שראויה להיתלות בכל סטודיו ליוגה, אבל פחות למי שנמצא באותה העת, יחף, ללא חולצה, עקוץ יתושים, ורעב. למראה החוף הנעלם, הרהרתי לעצמי שאחזור דרך היער הנושק למים, וכך עשיתי, אחרי חמישה מטרים של צעידה כזו, הבנתי שאין מצב, לפלס את דרכי יחף ביער סבוך ופראי שכזה, זה רצח לרגליים, זה בלתי אפשרי.
    החושך הזדחל לתפאורה היפה, ואני אט אט מבין שאני נכנס לצרות.

    לא יודע מה גרם לי לעשות את השטות הזו, אולי השמש שקיפדה אותי קודם לכן, לא יודע, אבל אין לי ספק שהדאגה שהזדחלה הייתה חלק נכבד בעשיית אחת ההחלטות המטופשות והמיותרות של חיי, חשבתי לעצמי שאם אכנס קצת יותר לעומק היער, אמצא שביל נוח יותר להליכה, אשכרה חשבתי שאולי אמצא שם איזה כביש איילון, במקרה הכי נורא אמרתי לעצמי אחזור על עקבותיי בחושך לפי חוש השמיעה של הגלים, ואגיע חזרה לקו מים.
    אחרי עשרים דקות של כניסה לעומק הפרא, החושך כבר היה כבד, העלים היו צפופים, ובקושי היה ניתן לראות שמיים, שלא לדבר על לשמוע משהו, קולות הערב של היער החלו להלום את עור התוף בצלילים רועמים של קולות חיות שלא שמעתי מעודי, ובתוכי התבשלה התובנה שכנראה הלכתי לאיבוד, התובנה הולידה דאגה, שגרמה לי לעשות עוד טעות, לחזור על עקבותיי, אחרי חמש דקות בחושך, איבדתי אוריינטציה מה זה צפון מה זה דרום ואיפה לעזאזל אני נמצא, נשען על עץ מתוסכל בחושך הבנתי שהלכתי לאיבוד ביער פראי שגודלו כרבע מדינת ישראל, ברגע זה ממש אני נמלה קטנה קטנה, באמצע של דשא במגרש כדורגל גדול גדול.
    אוי ואבוי.
    הלכתי לאיבוד!

    ***
    היתושים גמרו אותי, הנחתי ישבן על האדמה, ודמעות של תסכול נזלו ממני, אנחות ייאוש נפלטו מגרוני וכעסתי על עצמי, כמה חסר אחריות אני, ואז מחשבה של בהלה דקרה את תודעתי כחץ מר כשהבנתי מה עשיתי בכלל, האוהל שלי שדאגתי להסתיר יפה יפה נמצא שם הרחק מכולם, מי יודע על קיומי בכלל, אף אחד, במקרה הכי טוב רק בעוד כמה שבועות פקחי החוף, אם בכלל, יימצאו את האוהל ואז אולי יחפשו אותי, הלכתי לאיבוד, יתושים שאוכלים אותי זאת הבעיה הפחות חמורה, אני ממש בצרה.
    אוי ואבוי.
    התחלתי לבכות, ולהתפלל, הרגשתי אבוד בחוץ וגם בתוכי, מה חשבתי לעצמי, הפעם אין את מי להאשים רודי, נאבק בגלי צונאמי של האשמה עצמית, הגיע פתאום גשם, לא לא באמת, כן כן באמת, על אף שהוא ערך חמש דקות, תודה אלוהים, הוא הספיק להפוך את היער הזה לבוצי, לא תודה אלוהים, אני בחושך, אבוד, רעב, עקוץ ומסביבי חיות מסוכנות מכל עבר, אם לא מתתי במעצר ההוא בירושלים, אין ספק שאמות כאן.
    התפללתי לאלוהים שיציל אותי, הוא כנראה שמע את התפילה, כי פתאום הרגשתי משהו זוחל עלי, על הירך, שלחתי כף יד והיא הרגישה רכות שמנונית, תפסתי את הרכות הזו שהרגישה עכשיו כמו צינור כיבוי אש, זה היה נחש, שהוסיף גם 'כחחחח' מבהיל, צרחתי 'אהההה' אחד גדול וכל היער צרח איתי, זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ, בחושך, לא ראיתי דבר, רצתי אולי חמישה מטרים עד שדפקתי רגל בשורש בולט באדמה, שברתי שתי אצבעות (את זה אגלה אח"כ) ונפלתי עם הפרצוף על האדמה הבוצית. 'אהההה' נאנקתי מכאב, ומייאוש, ומשניהם גם יחד, אוי לא, מה קורה פה לעזאזל, כל מה שאני עושה נהיה גרוע יותר, טעויות על טעויות כמו בסדרה הנדסית מעוותת, בתוכי מתחולל בלאגן, תמהיל של דאגה ופחד מבהיל, ואני לא יודע, אני באמת לא יודע מה לעשות, בכיתי, אני רוצה הביתה עכשיו.
    אני רוצה לישראל.

    ***
    אין מצב להתרגל לחושך הזה, זה חושך מוחלט, שחור, חוש השמיעה וחוש המישוש הם היחידים שמתפקדים, ואני עייף, ואני עיוור, ואני בצרה. אבל אני מחליט לקום, לא יודע איך היו לי כוחות לקום, אני חושב שראיתי את דמותה של אימא שלי, וזה נתן בי כוח, והחלטתי ללכת לכיוון אחד, כוס אמק, גם אם אני נמלה באמצע מגרש כדורגל לא אכפת לי, גם אם יעברו ימים, ושבועות, אם אני אלך בכיוון אחד, מתישהו אגיע לקצה, תמיד יש קצה, ואני נמלה עקשנית, זה חיזק אותי, אז פשוט נשמתי עמוק ללב, החלטתי על כיוון, ועם גישוש באפילה פילסתי את דרכי, תוך כדי הצעידה נוסף הייאוש שאני נתקל במחסומי יער שאילצו אותי להקיף אותם, ובהקפה הזו בחושך אני לא יודע אם אני בכלל חוזר על עקבותיי, יכול להיות שאני בכלל עושה מעגלים סביב עצמי, גופי רעד מבהלה על המחשבה הזו, אני כלוא בסיבים ירוקים פראיים, אסקייפ רום הכי משוגע שאפשר לבקש, תוסיפו את קולות היער המלחיצים, החיות שמתנדנדות שם על הענפים מעליי, אני בסרט מבהיל של ממש, היער אינו רחמן כמו שחשבתי. אבל אני צועד, נמלה עקשנית שכמוני, עוד צעד, ועוד צעד, והרגליים צורחות כאב, לא אכפת לי, אני צועד, עשרים דקות, ועוד עשרים דקות, וכבר שעה, וכלום, אולי אעצור, לא, אני ממשיך, יחף אני ממשיך בכל הכוח, אני ממשיך, וממשיך, ואז אור, אור בחוש השמיעה, אני חושב שאני שומע גלים, אני חושב? אני בטוח, יש, דמעות התרגשות של אושר פורצות מעיני, זה מסתיים, ויותר מהר ממה שחשבתי, אני מחיש צעדים, לא אכפת לי על כפות הרגליים, אני רוצה לשמוע את הגלים האלה חזק יותר, וככל שאני פוסע, הגלים אכן נשמעים חזק יותר, והריח המלוח של האוקיינוס שוטף את נחיריי, אני שומע גלים, כן, הגלים האלה, אני מכיר אותם מהלילות המשעממים באוהל, אני ממשיך לצעוד לקראתם, ועם הצעדים, הצפיפות של העלים כבר פחות דחוסה, ואור מכוכבים סוף סוף חודר לעיניי, ומתגלים לי עצי קוקוס, אני קרוב לים, אני יודע את זה, אני יודע שאני קרוב, ואט אט הוא מתגלה לי, הים, ומתגלה לי גם משהו נוסף.

    בקו האופק אני רואה את הים, ואיתה גם צללית של אדם בגבו אליי, אני משפשף את עיניי, לא, זה לא פאטה מוֹרְגָנה של יער, זה באמת דמות אדם, יושב לו שם על גזע עץ קוקוס שמרגיש כמו ספסל, מביט אל השמיים, והוא משכשך את רגליו במים, ככל שאני מתקרב יותר, אני רואה שמיים, וכוכבים, ואותו.
    אמיליו.

    ***
    בכיתי שפגשתי בו, הפחד מללכת לאיבוד השתחרר מתוכי כפרץ של דמעות. פחדתי, באמת שפחדתי, קראתי הרבה כתבות עיתון, וסיפורים על אנשים שהולכים לאיבוד בטרקים בטיול שלהם, ולא רציתי להיות אחד מאלה, יש לי קריירה של סטנדאפ שאני רוצה להגשים.
    "הוֹלה אָמִיגוֹ, טֶנק יוּ טֶנק יוּ" אני פונה אליו נרגש בדמעות
    "הוֹלה" הוא מביט בי בחיוך
    "אֶסְפּוֹסִיבְּלַה פּוֹרְפַבוֹר, אָבְלַה פּוֹקִיטוֹ אֶסְפַנִיוֹל" אני מסביר לו שאינני יודע ספרדית כל כך טוב, ואז המשכתי באנגלית "אני מחפש איזה דרך לצאת מפה"
    "פלוֹרֶסְטַה?" הוא שאל
    "כן, לצאת מהיער"
    "לַה מַנִיאָנַה" רק מחר בבוקר הוא עונה לי בספרדית
    אני בוכה, ומהנהן לא, אני רוצה עכשיו.
    "לאן אתה רוצה לחזור? הוא שאל אותי באנגלית מקרטעת
    "דוֹמִינִיקַל"
    על אף שחיוכו נשאר קבוע, עיניו הופתעו, הבנתי שהרגליים שלי גמעו מרחק עצום בהליכה ההיא.
    "זה ממש רחוק תצטרך לחכות לבוקר"
    הפנים שלי הראו אכזבה.
    "בוא תשב" הוא הזיז את האגן ופינה מרווח להניח את ישבני על גזע העץ, לראשונה הבחנתי ברגליים שלי דרך אור הכוכבים, הם פצועות, אבל לא אכפת לי, לפחות לא הלכתי לאיבוד. לידו הרגשתי שליו, דפיקות הלב שלי הסתנכרנו עם שלו והנשימות שלי שוחחו עם הנשימות שלו, לרגע נשמתי מנוחה. עיניו התבוננו על הכוכבים כמו ילד סקרן, זה עורר בי געגוע לימי הקיבוץ, הוא שלף חתיכת ענף והצביע על אחד הכוכבים שנצצו בשמיים "דִיז אִיז וונוס" הוא דיבר באנגלית והרגשתי לראשונה את המבטא הפורטוגזי שלו.
    "זה זמן טוב להביט בשמיים ולבקש משאלה" הוא אמר.
    המשאלה שלי הייתה לחזור הביתה בשלום, לחזור לאוהל, לשנות את תאריך הטיסה לעוד יומיים ולחזור הביתה, הספיק לי, רוצה לחזור לדירת הקרקע שלי ברוזנבאום 5 ולעשן שאכטות עם דניאל, השכן מלמעלה. אבל בלב פנימה התפללתי וביקשתי שלום, דבר ראשון בתוכי, אח"כ לעולם. והוא שיחק עם חתיכת הענף במים ויצר אדוות עגולות.

    "אתה מכיר את הכוכבים?" הוא פנה אלי בשאלה, הקול שלו נעים, רך, כמו חיבק אותי עם קולו.
    "הכוכבים?" שאלתי
    הוא הנהן 'כן', אבל אני לא מאמין בכוכבים, למעט זה שהם מאירים את הדרך בחושך "לא כל כך מכיר" השבתי לו.
    "הם מאירים לך את הדרך בחושך" הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי, אם השנים שיחלפו אגלה כמה הכוכבים עוד ילוו אותי בחיים. הוא החל לדבר על הכוכב וונוס, ולראשונה הרגשתי את הלב שלי נפתח, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אנשים, הקול שלו היה מקווה מים במדבר לאוזן שלי שהוא דיבר, רציתי לשתות את קולו, ההרמוניה התגלתה כשהתבוננתי עליו יושב על גזע העץ והוא מתאים בקומפוזיציה מושלמת לציור הזה של הלילה, והכוכבים, והיער, לא כל כך הקשבתי למילים שלו, אבל הדיבור נשמע כאילו ציפור שיר דיברה מגרונו, כמו היפנט אותי במילותיו, לרגע שכחתי את המסע הפראי הזה שעברתי, את הפחד המבהיל שהלכתי לאיבוד ואת הרגליים הכואבות, אחרי קולות הסכנה של היער רציתי לשמוע אותו לנצח, הרגשתי שהוא מגן עליי מהצלילים של היער. וזה מוזר, מוזר כי זה אדם שפגשתי לפני עשר דקות בערך.

    עיניו נצצו יופי שהוא דיבר על 'וונוס', עם הזמן אגלה שהעיניים שלו תמיד נוצצות, כמו ילד הוא דיבר, מרותק גם הוא למילותיו, "תסתכל" הוא אמר והפנה אצבע לכוכב אחר "מרקורי" מחשבות ביקורת חצו בתודעתי, הפעם בכיוון הפוך, הבנתי כמה אדם שיפוטי אני, כמה אנשים פספסתי במהלך חיי בכך שהייתי שקוע בעצמי וסגור אליהם, זה מדהים שלצידי יושב איש זר, כפול מגילי, בן שישים לפחות, ואני מרגיש בנוח איתו, אולי הכי בנוח מאז שיצאתי לקוסטה ריקה.
    "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי
    "אני חושב שהלכתי לאיבוד" חייכתי במבוכה
    "לא מה אתה עושה כאן, בקוסטה ריקה?"
    "אה, אני באתי לרפא את עצמי"
    "לרפא?" גבותיו הביעו סקרנות
    "לנקות קצת את הראש"
    "ממה?"
    "כואב לי" נפתחתי בפניו פתאום, הייתי חייב להיפתח למישהו, מאז הימים במעצר לא דיברתי עם איש על מה אני מרגיש שם בלב, לא עם המשפחה, גם לא עם חברים, בקושי, רציתי לשוחח עם מישהו על אלוהים, על אמונה, על חוסר האמונה, בממשלה, בחוקים, בחיים, בעצמי, על זה שכמעט התאבדתי שם במעצר לעזאזל, ולראשונה איתו דיברתי, באנגלית מקרטעת, אבל דיברתי.
    "כואב?" הוא שאל שסיימתי
    "כן" השבתי
    הוא נעץ בי מבט ולראשונה מאחורי הניצוץ בעיניים שלו התגלתה הרכות של נפשו כמו שאבה אותי פנימה "המחשבות רודפות אחרייך?" שאל כאילו קרא את תוכן ראשי.
    "הרבה שאלות, על עצמי על מה שעברתי, למה כל כך כואב לי בחזה"
    "וחשבת שאם תבוא לכאן זה ירפא אותך?"
    "כן" השבתי והמשכתי "וזה ריפא אותי, העניק לי מעט תשובות, הייתי צריך להתרחק, כדי להבין מחדש"
    "כמו כדור פורח, רק שאתה למעלה אתה יכול להבין את הכל"
    הוא ניסח את זה יפה "כן, כמו כדור פורח" החזרתי לו
    "שאתה מרכיב פאזל, גם אם החלק שאותו אתה מחזיק, מעוות או לא מובן, פתאום מלמעלה אתה מבין שזה חלק חשוב מתמונה גדולה יותר"
    קולו היה טבעי, מלטף, כמו צף על פני המים, כמו הגלים, התפאורה בזמן שהוא דיבר הייתה הרמונית, הירח, הכוכבים, עיני לא עמדו בהתרגשות וטפטפו דמעות לנוכח התמונה היפה הזו.
    "זה לא סתם הלכתי לאיבוד, נכון?" שאלתי
    הוא חייך, ולרגע עבר בי עקצוץ, רעד חשמלי, צמרמורת אינטואיטיבית, כאילו נפגשתי עם נפש תאומה, אני חושב שזה מה שמרגישים שמתאהבים לא? שאתה פוגש את האחת, לא יודע, לא מצאתי את האחת שלי. אבל אני חושב שככה מרגישים.
    הוא שלח יד לשמיים "הכוכב הזה והכוכב הזה, הם ביחסים הרמוניים" אמר, אין לי מושג מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה טוב.
    הבטתי על המים שנרגעו, ושיקפו כמראה את הכוכבים שלמעלה, לרגע שכחתי את היתושים, את המחשבות שעקצו אותי על המעצר ההוא, אולי המסע הזה היה בשביל שאפגוש אותו, המחשבות יתגלו לי מאוחר יותר כנכונות.
    "איך קוראים לך?" הוא שאל אותי, שכחתי שלא הצגתי את עצמי, אבל ככה זה בטיולים אתה מכיר בנאדם לפני שאתה מכיר את שמו "רודי" עניתי.
    "רודי" הוא מילמל לעצמו כנזכר
    "ולך? איך קוראים לך?"
    "אמיליו"
    "אמיליו" הבטתי בעיניו והבחנתי בירח משתקף בבואתם.
    "מה זה רודי?"
    "מה הכינוי?"
    "כן"
    "אין כינוי, אמא שלי ראתה סדרת טלוויזיה, ולדמות בטלוויזיה קראו רודי אז היא קראה לי על שמו"
    "אמא שלך קרא לך על שם דמות בטלוויזיה? כמו מיקי מאוס?"
    "כן" חייכתי לעיניו העליזות "רק לא מצויר"
    "אתה שחקן"
    הרמתי עיניים בפליאה "איך ניחשת?"
    "אם אמא לך קראה לך על דמות בטלוויזיה, אז למה שלא תהיה דמות בטלוויזיה"
    "לא חשבתי על זה" המשכתי מחשבה בקול
    "אם אתה צופה בכדור פורח אתה יכול להבין שהכל מסתדר"
    טוב סבבה עם האנלוגיה של הכדור פורח, הוא עוד ימשיך עם זה הרבה? מחשבות ביקורתיות תקפו אותי, דפוסים מעולם ישן.
    "כל חלקי הפאזל מסתדרים" הוא המשיך.
    הוא ליטף את המים עם ענף עץ, והשליך אותו, הכוכבים שהשתקפו התעוותו ברעד.
    "ומה זה סעדה?" הוא המשיך כמו ילד מתעניין "יש לזה פירוש?"
    "כן" אמרתי "זה בערבית מהמילה סעיד, זה שמחה, הֶפִּינֵס"
    "אַלֵגְרִייָה" הוא ענה לי ופרס חיוך גדול יותר.
    "אַלֵגְרִייָה?"
    "בפורטוגזית שמחה זה אַלֵגְרִייָה, אַלֵגְרִייָה"
    "אז אתה רודי. שחקן. שמח" עם תפאורת הכוכבים, הירח והיער, זה הרגיש כאילו העניק לי שֶם של אינדיאני "שחקן שגורם לאנשים לשמוח ולצחוק" ובלי לשים לב, או עם לשים לב, הוא עלה על זה שאני עושה סטנדאפ.
    "כן" אמרתי והמשכתי "כדור פורח אה?" קרצתי אליו
    הוא הבין את הבדיחה.
    "אתה רעב?" הוא שאל אותי
    "כן קצת" וחשבתי על זה שכבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום חוץ מקוקוס, רק שלא יציע לי קוקוס.
    "יש לי פה מקום בפנים בתוך היער, יש מדורה ואוכל, ומקום לישון תחת הגשם"
    הנהנתי בהסכמה.

    ***
    הגחלים שפגשתי העידו על כך שנראה שהוא לן כאן כבר כמה לילות. באמתחתו אולר, כלי אוכל ועוד כמה דברים הנחוצים לטייל ביער פראי שכזה, הוא שלף מצית, הזרדים שהניח נשרפו מהר, ותוך רגעים ספורים, הוא הרים מדורה של ממש, שהעניקה אור, ובמיוחד הרחיקה את היתושים שהתנחלו עליי כמו הייתי נחל הירקון.
    בעלה בננה רחב, הוא הניח סוג של פקעת ושורש, מעך בידו עוד כמה פירות שאינני מכיר, את כל זה גילגל בעלה כמו הייתה לאפה גדולה והחביא אותה בגחלים.
    "כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא שיחק עם הגחלים שהפכו כעת לתנור בישול
    "חודש בערך"
    "ומה אתה עושה אמיליו?"
    "אני מטייל" הוא השיב, בהמשך הזמן אגלה שהוא לא רק מטייל, הוא גם סוג של רופא, רופא יער, המשתמש בצמחי היער לריפוי, הידע שלו רחב בנושא, והוא מטפל בכל מי שפונה אליו, והוא טוב, ראיתי את זה במו עיניי, והוא קוסם, באמת, אני יודע שזה מוזר לומר קוסם, אבל מתוך לקסיקון המילים באמתחתי, קוסם זה הכי קרוב לתאר אותו, אם יבוא היום ותיפגשו איתו, תיווכחו בעצמכם שיש אנשים שהם מעבר לזמן, אמיליו הוא אחד מהאנשים האלה, ולא לא הלכתי לאיבוד בהגדרה הזו.

    ***
    סיימתי לאכול את הירקות שגולגלו בעלה הבננה, החייך שלי התפלא בחיוך גדול, יכול להיות שכל דבר שהוא לא קוקוס היה מרגש אותי, יכול להיות, אבל זה היה טעים, מאוד.
    הוא פנה אל תרמילו, שלף בקבוק, רוקן אותו לפינג'אן קטנטן, כמו תה בישל אותו על הגחלים הלוהטות.
    "רודי אַלֵגְרִייָה " הוא חייך אליי, "רודי השמח. רודי סעדה"
    עם ענף דק ערבב את התה "היית פעם בכדור פורח?" הוא שאל אותי בעודו שולף את הפינג'אן מהגחלים.
    "לא"
    הוא פנה אל תרמילו, הפעם הוציא שתי קערות קטנות מקוקוס, קערות כמו שאני הכנתי, גם הוא בטח היה משועמם על החוף הרהרתי לעצמי.
    הוא רוקן מעט מן התה לשנינו.
    "תשתה" הוא פנה אליי במבטו "זה טיפל'ה מר אבל זה בריא" וכששתיתי, זה היה הדבר הכי מר ששתיתי בחיי, קימרתי את פי, עיוותי את פניי 'אעהואוהווואהוהו'
    "אל תחמיץ פנים, בסופו של דבר זה מתוק"
    ממש, חשבתי לעצמי, והתבוננתי באש, המרירות של התה צרבה לי בגרון, ליטפתי את החייך וירקתי לחושך, והוא חייך אלי וצחק, "גרינגו" הוא אמר לעצמו.

    ***
    חשתי בעייפות גדולה וייחסתי אותה להליכה הארוכה והבהלה שגרמה ללב שלי לדהור כשהבנתי שהלכתי לאיבוד. הבטתי באש, ואמיליו החל לנשוף לעצמו שריקה, נשיפה מוזרה של פוו פוו פוו ואז ששש ששש ששש, ואז הוא החל למלמל, בפורטוגזית אני חושב, וזה היה יפה, והרמוני. אז הוא פנה אל תרמילו ושלף צמד חלילונים מעץ. ואז קרה קסם, כשהוא החל לנשוף בם, הרגשתי כאילו הוא נושף לתוכי, זה היה נעים, מלטף, כאילו החליל דיבר דרכו אלי, התרגשתי לנוכח הצלילים שהוא הפיק, עיניי התמקדו על הגחלים האדומות, והאש שריצדה מולי כמו רקדה לנשיפותיו על החליל, להבותיה היו כמו נחשים של אור, הבטתי עליה, על האש, על הכחול שבה, על הכתום שבה, על האדום שבה, והרגשתי שהיא מביטה בי חזרה, שלחה לי להבות כמו לשונות, ואמרה לי בוא, בוא לפה, נשמתי עמוק, כאב בבטן החל לפמפם לי, כאב שהרגיש כמו בחילה עמוקה, נשמתי פיהוק גדול, והרגשתי כאילו שאפתי את להבות את האש שמולי והיה לי חם בבית החזה, והאש כמו נחש, ירדה בגרון ודגדגה לי איברים פנימיים, הנחש בתוכי רקד לצליליו של החליל, והוא התפתל והתפתל, כמו סורק את גופי, אסף מטען ועוד ומטען ועוד ומטען עד שכבר לא יכולתי יותר, והבחילה עלתה כמו גיהוק גדול שעלה על גדותיו, הזזתי את גופי הצידה, והאש הזו, בערה מפי החוצה, הנחש יצא ממני, ואיתו כל הקוֹקוּסִים שאכלתי, קיא השפריץ ממני, הקאתי את כל היום הזה.
    בסוף ההקאה, נשכבתי על האדמה, מסוחרר, אז נתתי לעיניים לנוח, החלילים המשיכו לנגן והפעם קישטו עצמם בקווים של אור, ואני נושם את הקווים האלו, ובכל נשימה אני מבחין שהקווים מתפצלים והופכים לצורות הנדסיות של משולש, מרובע, ומשושה, לרגע בעיני רוחי ראיתי את הכוכבים שאמיליו דיבר עליהם קודם לכן והיחסים ביניהם, כעת המשולש הכפיל את עצמו והוא הופך לכוכב מגן דוד, שנפתח לעוד כוכב ולעוד כוכב, פְרַקְטַל של כוכבים, ואני בסחרחורת, שהציגה כעת מַנְדָלוֹת של סוסים, ורכבתי על הסוסים בנשימתי, שדהרו אל וילונות הרקיע שנפתחו, פקחתי עיניים ודמעה נפלה על פני.
    הבחנתי באמיליו עומד מעליי, הוא פיזר עשן, עיניי היו עייפות וחזרתי לחלום, ובחלום ראיתי חיזיון פנורמי, חובק חיים ודמויות, העולם הוא עץ של עולמות, וכל נשימה שלי, כמו צליל מיתר מרעידה את ענפי העץ מפילה עולמות כמו היו פירות של מחשבות, מחשבות כמו גרגירי חול שזורות להן בסוודר, והנה הסוודר נפרם, והמחשבות נפרמות אחת אחרי השנייה, לחוט ארוך, שבבירור הוא ציר הזמן של חיי שלי, ואני מבחין בזיכרונותיי ברצף הזמן הזה לאורכו, עבר ועתיד, זיכרונות חדים, כמו תמונות, חדות וברורות, ובהשתקפותם אני רואה את עצמי, ראיתי אש גדולה, ומכונית, ואני צועד אליה באיטיות, ודמות ליד המכונית צועקת 'הרגליים הרגליים', והתמונה התחלפה לתמונה של נערה עם שיער שחור, אף גיבֶּן, וסנטר בולט, שאותה אני אוהב, והיא יושבת לצידו, של בחור שחום עם עיניים רכות, קוראים לו תומר והוא שכן, ואני מגיש להם זוג קריסטלים, והתמונה התחלפה וכעת אני תחת דקל בסיני, מביט בגלי הים שחורטים לי על התודעה בעט נובע, בצבעים של יופי, אויי זה יפה, זה כל כך יפה, ואני חוצה אורות מהבהבים ורואה עצמי מופיע בסטנדאפ שנקרא 'טריפ' ושוב ראיתי אותה, את הבחורה הזו עם הסנטר הבולט, ועכשיו היא בהריון, והתמונה התפיידה לתמונת אולטרסאונד שחורה, ואני בוכה כשאני מבחין בתמונה, ובועות סבון, כמו דמעות ריצדו לעיני רוחי, ומשתקפות בהן תמונות ובאחת הבועות, אני עצמי במשאית אסירים מחוררת, מביט בשקיעה, ובבועה אחרת אני עומד על גג נגריה, ותמונה של אחי יאיר עם פנים מדממות, שזורות בנוף של יפו, כשאני רץ בגשם. ופתאום הבזק של פרחים אדומים, בתוך פרחים בתוך פרחים, ספירלות של פרחים צבעוניים כמה שזה יפה, בחיי, זה כל כך יפה.
    וגבעתיים מופיעה, והנה אני בוכה בבית גדול, ושוב תמונה של קהל, ומיקרופון, וצחוק, והפעם באנגלית, חוטי אור בצבע סגול וכחול, באים אליי כשובל של פרפרים מנוקדים, וגם זה יפה, יואוו זה כל כך יפה, ותמונה של מורה חיילת מלפני עשרים שנה, שבאה והלכה, ותמונה שלו מופיעה, אמיליו, נמצא איתי סביב האש במושב בישראל, ליד בנימינה, ותמונה שלי יושב בגב זקוף וידיי על ברכיי, ועט נובע כותב את המילה ALL-IN, בספירלות של צבעים, ועוד ספירלות, עד שאמיליו פרץ מתוכן, שלח יד ושאל אם מספיק? אמרתי שמספיק, אז הוא עזב אותי ונבלעתי לתוך ספירלה אינסופית. שסופה אפלה.
    איזה חלום.

    ***
    התעוררתי לריחות מתקתקים של לימון ומרווה, עיניי נפקחו לאט, ודבר ראשון שעיני לכדו היו גחלים אדומות, ועליהן פינג'אן תה מעלה אדים.
    הפניתי מבט, והבחנתי באמיליו רוקח משחה ירוקה זרחנית באחת מקערות הקוקוס שלו. הוא הביט בי בחיוך עליז.
    "הוֹלה" השבתי לחיוכו
    "הוֹלה" הוא החזיר לי בחיוך והמשיך "אל תזוז" הוא הורה לי עם מבטו אל עבר כפות הרגליים שלי "הרגליים שלך"
    הפניתי מבט לכפות הרגליים, כבשתי צרחה פנימית כשראיתי אותן, הן היו חרוכות, מחוררות שופעות בשלפוחיות ענקיות מדממות, כפות רגליי נראו כמו עלו על מוקש, יכולתי לראות את הוורידים והגידים תחת העור, אוי גוֹד, הן היו שסועות בחלק מהמקומות, קרועות, כמו עברו מאבק עם שיני דב עצבני.
    "הוווווו פאק" פערתי עיניים לנוכח הזוועה הזו. מה עשיתי לרגליים שלי אלוהים ישמור, לארץ אני חוזר בכיסא גלגלים. אמיליו ניגש אליהן עם הקערה, ופנה אלי "זה הולך להיות כואב, זה ישרוף, אל תזוז, אולי תתעלף, אבל אל תזוז"
    הנהנתי כן, ולא הבנתי כמה כואב זה הולך להיות, הוא מרח את המשחה הזרחנית הזו ומיד הרגשתי צריבה, כמו חומצה, הכניסו את כפות רגליי עכשיו לתוך לבה של הר געש, פלטתי צרחת כאב ארוכה, כאילו ניסרו את רגליי ללא הרדמה, אני לא חושב שצרחתי אי פעם בחיים שלי כמו שצרחתי אז ביער ההוא, קרעתי את מיתרי הקול שלי בצרחה הזו, הגרון שלי נצרד בו במקום, הגוף שלי הקיז דמעות מהעיניים.
    ולא, לא התעלפתי.

    ***
    לקח עשרים דקות עד שנרגעתי מהמשחה הזו, סמכתי עליו ידעתי שהוא מטפל בי בידיים טובות, ועדיין זה כאב, הוא לקח עלים רחבים, ועטף את כפות הרגליים השסועות, עם שורשים דקים ארוכים, ששימשו כעת כשרוכים, ליפף על העלים והצמיד אותם לרגליי.
    "אתה לא תחזור לדוֹמִינִיקָל, תצטרך לתת לרגליים לנוח, לפחות יומיים, המשחה הזו תרפא לך את הפצעים" אמר כשניגב את כפות ידיו בחולצתו, אז פנה לגחלים, שלף את פינג'אן התה, וריח הלימון והמרווה חדרו שוב לנחיריי, הוא מזג מהם לקערת קוקוס והגיש לי "תשתה זה ירגיע אותך קצת", וכשהוא אמר את המילים האחרונות רעד קל עבר בגופי, רסיסי הלילה הבליחו לרגע.

    ***
    את רוב היום ביליתי על החוף, אמיליו נשא אותי והניח אותי עם רגליים חבושות בעלי בננה תחת צילו של עץ קוקוס, הוא השאיר אותי לבדי, העניק לי את השקט להתאושש ממה שעברתי, מחשבות תקפו אותי, הפעם בצורת הרהורים על הלילה של אתמול, הדמויות שפגשתי בחלום, מי היא הבחורה עם השיער השחור, עם הגִיבֵּנת באף והסנטר הבולט? שכן שגר מעליי? קריסטלים? למה כואב לי בבטן התחתונה שאני מנסה לצייר את דמותה מהזיכרון? הריון? אולטרסאונד? רסיסי הלילה הבליחו כטיפות מעורפלות, עם פרצופו המדמם של אחי, זיכרון ישן מהנגרייה ההיא ביפו ג'. ומכונית שרופה? 'הרגליים הרגליים' אני עוד יכול לשמוע את האיש הזה צועק ליד המכונית. בית בגבעתיים?
    עם ענף עץ דק, שרבטתי ציורים מעוגלים על החול, כתבתי מילים מתת ההכרה, העליתי בעברית את המחשבות האלו, והמים באו ומחקו, באו ומחקו, באו ומחקו, הזכירו שהכל ארעי וחולף, הכל זמני כאן בעולם.
    אני מביט על כפות רגליי והן חבושות בעליי בננה.
    איזה טריפ.

    ***
    שני לילות נוספים נשארתי עם אמיליו
    "כדי לעוף בכדור פורח, צריך לשחרר את המטענים העודפים" הוא אמר לי באחד הלילות
    הבטתי בו סקרן
    "אתה מבין על מה מדובר?"
    הנהנתי 'כן', אבל לא באמת הבנתי
    "כדי לעוף בכדור פורח, אנחנו משחררים משקולות, ולך יש כמה משקולות לשחרר כל מה שראית בלילה של אתמול זה מטענים, משקולות, עליך לחוות אותם במלואם בחיים ואז לשחרר אותם" הוא נעץ בי חיוך.

    ***
    לפני שלושה חודשים קיבלתי הודעה בוואטסאפ, כמו אסטרואיד הייתה ההודעה הזו, פגעה בול בגלגלי הזיזים של המוח, הקפיצה לי זיכרונות קדומים והזיזה 180 מעלות את החיים שלי ממסלולם.
    "רודי השמח, רוצה לטוס בכדור פורח?" אמרה ההודעה באנגלית, היא עוררה את הלב שלי בחיוך ובחרדה גם יחד. מספר הטלפון של השולח לא היה מזוהה אבל ידעתי בדיוק במי מדובר.

    'רק שתהיה מוכן מספיק' הוא אמר בלילה ההוא, ועברו שש שנים מאז, ולא לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח את האדם הזה, בן 61, שנראה כמו נער, טרזן עם עיניים של בלרינה, חיוך גדול חוצה את פניו כמו קעקוע שהוא מביט לעברך, נפש צעירה, עדינה, שחכמתו על העולם גדולה כמו הכדור שעליו אנחנו חיים, האדם הזה ששינה את חיי, לימד אותי את רזי הסליחה והחמלה, ששינה את זרם המחשבות שלי מחורבן לבריאה, האדם הזה שאני בצורה מסוימת חייב לו את חיי.
    חשבתי שיעבור גלגול חיים, או שניים עד שנעוף יחד בכדור פורח, אבל החיים מסתבר רצים מהר מאוד על גלגלי הזמן.

    ***
    התמהמהתי אם לשלוח לו תשובה חיובית, מספר דקות עמדתי מול ההודעה הזו שתפסה אותי באמצע שוק הכרמל, בין מוכרת הלחם המבוגרת עם השדיים הנפולים שמגיעים לה למותניים להוא שצועק 'שלוש סְפִינקס בעשששר', ממש בתחילתו של רחוב השומר, ליבי קפא לרגע. צעדתי מספר מטרים, אל ספסל חום, הראשון שעיני לכדו, הייתה רוח קרירה כשהנחתי את הישבן, והשמיים כוסו בשמיכה אפורה מחניקה, כמו הודיעו על גשם שיבוא בקרוב, על אף הקור שבחוץ, גופי הזיע, התבוננתי על ההודעה הזו 'רודי השמח' ככה הוא נהג לקרוא לי, 'רוצה לעוף בכדור פורח?' שלחתי אצבעות רועדות והקשתי אות אחרי אות "YES". ואז לחצתי 'שלח'. ההודעה נשלחה.
    "אתה יודע מה שזה אומר נכון?" חזרה אלי הודעה.
    בטח שידעתי מה שזה אומר. אספתי נשימה ארוכה, שלחתי אצבעות והקשתי שוב "YES". הלב שלי החל להלום מהר יותר.
    וואי וואי וואי, לא תמיד בא לי לקפוץ על רכבת הרים בלונה פארק של החיים, אבל חיים רק פעם אחת לא ככה? הלב שלי כמעט זינק החוצה מהתרגשות מהולה בפחד, הרי חיכיתי להודעה הזו כל כך הרבה זמן.
    והנה הזמן הזה הגיע.

    ***
    "אמיליו מה זה לשחרר?" שלחתי לו הודעה חזרה
    "תוציא אותם החוצה"
    "מה הכוונה?"
    "אתה יודע על מה מדובר"
    ואז נפל לי האסימון, זה למה יש לי 117 מחברות ספירלות, זה למה כתבתי 8,300 עמודים, כל הכתיבה הזו, כל דפי הבוקר, כל הגילופים של העט נועדו ללמד אותי לשחרר את המראות הפנורמיות שהתגשמו במציאות, להוציא החוצה את הסיפורים האלו.
    "אבל אמיליו אני לא יודע איך? זה כל כך קשה, איך אפשר לתאר את זה? אני לא באמת יודע לכתוב אמיליו" שלחתי לו הודעה מתחננת
    "תאמין בעצמך" הוא השיב
    "אמיליו, אני באמת לא יודע"
    "אם אתה רוצה להלך על חוט הזמן, רודי השמח, עלייך לזכור את החיים כפי שהם, תתחייב לזיכרון והזיכרון יתחייב אלייך"
    סמכתי עליו, הוא יודע על מה מדובר "יש לך וואטסאפ?" כתבתי לו
    "כן רודי השמח, לבנתיים, זה מוזר?"
    "כן, קצת"
    "למה? אני לא בנאדם"
    התמהמהתי מה לכתוב, העננים הקודרים החלו לשלוח טיפות מים קטנטנות, מתחיל לרדת גשם, הוא שלח לי סמיילי, וזה הרגיש כל כך מוזר שאדם כמוהו משתמש בוואטסאפ, ובסמיילי, שאלוהים יעזור, מי יאמין לי.
    "אתה יודע אצטרך לספר עלייך אמיליו, גם על המפגש שלנו לפני שנתיים ביער ההוא ליד עמיקם"
    "את כל מה שאתה זוכר, רק בעדינות, רודי השמח, בעדינות"
    "אני לא יודע איך בעדינות"
    "אני סומך עלייך"
    אין לי מספיק מילים באוצר המילים שלי כדי לתאר מפגשים נוצצים שכאלו איך אפשר לספר חלומות מוארים וצלולים, את נפשי שיצאה לרגע לטיול בנופיה היפים של עצמה. וזה מלחיץ, ושאומרים לי שסומכים עליי, זה עוד יותר מלחיץ.
    "אנחנו נפגשים במרץ"
    מה, תהיתי לעצמי, מרץ, כל כך קרוב יש לי מלא הצגות, וצילומים "יש לי סידורים אמיליו" השבתי לו "הצגות"
    "אתה רוצה לעוף בכדור הפורח?"
    ההודעה הזו גירדה את הסקרנות, אני יודע על מה הוא מדבר, אף פעם לא הייתי בכדור פורח.
    וואי וואי וואי

    ***
    ביום שלישי הקרוב בשעה 15:55 אעלה על טיסה LX255, אחצה יבשת, ואז אוקיינוס, שני קונקשינים, ו 26 שעות עד שאגיע לברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ביציאה מהשדה תמתין לי מונית שהוזמנה מראש, זה יהיה לקראת השעה 12:00, והיא זו שתאסוף אותי לכפר מרוחק בלב העצים והמפלים, 'גן העדן שלמעלה', זה שמו בפורטוגזית. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לשם, כדי לבקר אותו, את זה מלפני שש שנים.

    וזה מה שהיה לי לשחרר.
    לבנתיים.

    [פורסם במקור ב-11 למרץ 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ

    פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ, טבעון

    ארבעה ימים. 380 אירועים. כאלף יוצרים.

    בבתים ובחצרות, ברחובות ובכיכרות, ביער, במגדל המים, במתנ"סים ובמרכז ההנצחה, בבריכת הכדורמים,
    בקרון הספרים ובשלהב"ת, בבית שערים ובגבעת זייד, במכללת אורנים ובגבעת חן ובסלון באמצע טבעון.

    עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון, מחנה פרפורמנס, כפר קרקס, מיצבי סאונד, תערוכות,
    סיורים בטבע ובשכונות, סדנאות, שירה בציבור, שירה במערות, כנס אקדמי על מהפכות ומחאות, סדנת תכנון
    אזרחית, הקראות משוררים, טקסים, הרצאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, פעילויות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור.

    ברוכים הבאים לפסטיבל שייח' אבריק השני לתרבות אזרחית !

    טקס פתיחה 2017

    פסטיבל שייח' אבריק הוא אירוע מופלא וייחודי בישראל, שיתקיים זו הפעם השנייה, בתאריכים 21-24 במרץ, בקריית טבעון. שמו המלא – "פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית" – מעיד על מהותו – שהתרבות שייכת לאזרחים וצומחת מתוכם, כאינדיבידואלים וכקהילות יוצרות; לא כתוצאה של כוחות ממשלתיים או כלכליים.

    הפסטיבל הוא יוזמה מקומית של תושבי טבעון, שיוצרים, מפיקים ומארגנים את כל אירועי הפסטיבל. הרעיון פשוט וגאוני: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות מלאה על היוזמה שלו, וכדי להגשים אותה – נעזר באחרים. ללא תקציב, ללא תמיכה מהרשות, יתקיימו במרץ כ-380 אירועי תרבות, שעליהם עמלים למעלה מ-1000 איש בהתנדבות, בכל מקום בקריה: בבתים, בחצרות, ביער, במבנים ציבוריים וברחובות. הפסטיבל הוא פסטיבל אירוח, ומבקרים מחוץ לטבעון מוזמנים להתארח בחצרות תושבי העיירה.

    בתכנית: עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון ופרפורמנס, כפר קרקס שיפעל לאורך ימי הפסטיבל בקמפוס מכללת אורנים, מיצבי סאונד, הופעות ווקאליות מיוחדות במערות בית שערים, תערוכות, סיורים בטבע וסדנאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, תערוכת תכנון אזרחית, כנס אקדמי על מחאות ומהפכות, סלון פתוח שיפעל במרכז טבעון, מגדל מים שהופך למיצב סאונד, פעילויות רבות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור. בפסטיבל אף מתארחות עשרות הופעות של מיטב המוזיקאים, האמנים הפלסטיים ואנשי התיאטרון מרחבי הארץ.

    בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם הראשונה ונחל הצלחה אדירה, במושכו אלפי מבקרים מכל הארץ. הפסטיבל הוכיח את עצמו כיוזמה התנדבותית-עצמאית ייחודית בישראל ובעולם מבחינת הרעיון שלו והיקף המעורבים. הוא חיבר בין קהילות שונות, ועורר את התרבות האזרחית בטבעון באופן חסר-תקדים, ובהשראתו נוצרו כבר פסטיבלים אזרחיים קטנים יותר שהתקיימו בקריה לאורך השנה.

    טקס סיום 2017
    [צילומים: מיכל אגוזי]

     

    לאתר הפסטיבל >

    לתוכניה הדיגיטלית >

    הפסטיבל בפייסבוק >

    מייל לשאלות ובירורים >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (5) – הטור של לילה חפר

    [לטור הרביעי – תולדות המקף הגדול]

     

    כּרכּורים, כּרכּורים אבל לא כל יום פורים.

    ובסנכרון מופלא עם רוח החג הגעתי היום מחופשת היישר מבית הספר לתיאטרון "הידית" לראיין את הנס פלדה האיש והאגדה.
    אין ספק שחלק מהותי בדימוי הציבורי של פרדס חנה-כרכור הוא היותה מושבה עתירת אומנים ויוצרים בכל התחומים. אך לא תמיד היה כך.

    הגל הראשון של ההגירה הגדולה לפרדס חנה החל בערך לפני 20 שנה.
    הנס ואילנה פלדה היו חלק ממבשרי הנדידה הזו, מראשוני גל ההגירה.
    אין טוב מלשמוע ממקור ראשון אז הלכתי להתארח אצל הנס מול החלון שמשקיף אל העץ המקסים בחצר הבית החדש של הידית ברחוב הגלעד.

    ל: איך להציג אותך?

    הנס: "הכותרת שהסתובבתי איתה רוב השנים היא המעצב אבל פה בתיאטרון קבלתי את התואר הקוסם. דנצינגר (מעצב ישראלי חשוב, ל.ח) הגדול אמר שלהרבה אנשים יש הגיון משותף אבל קסם הוא דבר פרטי.אני מאד אוהב את האמירה הזו ואת התואר הזה. תני לי בעיה ואני פותר אותה. הדרך שלי לפתרון היא תמיד פשוטה צבעונית והומוריסטית זה החתימה שלי, צורת הקסם שלי".

    הנס אבא לשלוש וסבא לארבע עזב את אמסטרדם ב-1979 בהצהרה שהוא יוצא למסע למדגסקר.
    בדרך עצר בתל אביב התאהב בעיר ובאילנה (אמנית ופעילה קהילתית, דמות משמעותית במושבה ונדבר איתה גם בעתיד, ל.ח) ונשאר. הגיע כצלם והתחיל לעצב בשנות ה-80 בלב תל-אביב בימים בהם לא היה ברור מה זה מעצב. הנס ואילנה יצרו אהיל שהוליד קו מוצרים שהולידו חנות בשם "פלסטיק פלוס" ואת קבוצת "קקטוס" שהייתה חלק מגל ההתעוררות של שיינקין.
    הגל הצליח מעל המצופה ושיינקין שגשגה.

    הנס: "כשהגיע השלב בו לא היו יותר בעלי חנויות בחנויות, רק מוכרים זמניים, הרגשנו שאנחנו לא מזהים את הרחוב. המחירים עלו ועלו ואנחנו הבנו שצריך לחפש את המקום הבא. התחלנו לחפש במעגלים הולכים ומתרחבים סביב תל-אביב. ויום אחד באנו לבקר את פרנק ונורית בפרדס חנה, היה להם בית מקסים, טיילנו בשדות ואמרנו לעצמנו "למה לא? " הבתים היו זולים יחסית, כולם עם חצרות, התחלנו לראות בתים עד שמצאנו את בייתנו.וככה עברנו ב-1995 לפרדס חנה".

    ל: מה אתה זוכר מפרדס חנה של אז?

    הנס: "הגענו עם ילדים בני 12,8,5 הצטרפנו לקהילת בית הספר הדמוקרטי בחדרה שגם הוא היה חלק מהשיקולים של המעבר לפה. פרדס חנה הייתה דבר ראשון ריח עבורי. ריח של עצי שסק, פריחה, ירוק מכל כיוון. כל בית היה שונה, לכל אחד קסם משלו".

    ל: הייתה קהילה?

    הנס: "לא. אבל די מהר, בערך שנתיים אחר כך התחיל גל של הגירה מתל-אביב. קראנו לפרדס-חנה "צפון שיינקין" באותה תקופה התחיל בטבעון "בית פתוח" של אומנים וחברנו לעוד אנשים מהקבוצה הזו (המהגרים החדשים) וביחד התחלנו את "הבית הפתוח" (מה שלימים יהפוך לאמנים במושבה ,ל.ח) שהיה מאד מוצלח והביא לפה הרבה אנשים מהמרכז שחלקם גם עברו לפה. זיו וענהלי פתחו עיתון מקומי "קורא במושבה" ואליהם חברנו יחד עם נוספים ונולד השיקשוק. השיקשוק הביא המון אנשים להגר לפרדס חנה-כרכור. הם הגיעו לואדי, נשמו את האווירה התאהבו החליטו לעבור. השילוב בין אווירה מיוחדת למחירי נדל"ן נוחים קסם לאנשים".

    ל: איך אתה חווה את הגדילה שעוברת פרדס חנה בעשור האחרון?

    הנס: "בכבישים. פתאום יש פקקים. בבנייה ההיסטרית שלצערי נעשית בלי התחשבות באופי המקום. מורידים הרבה עצים, אין כבוד לשורשים של המקום כמושבה חקלאית.ביקרתי בפסטיבל המידברן, רבים מהאנשים המובילים שם את העיצוב והחזון הם מכאן. הייתי רוצה להרגיש אותם יותר בהשפעה על המושבה. שיתנו להם יותר מקום מצד אחד וגם שכולנו נהייה יותר פעילים בהשפעה על מה שקורה כאן לא "נירדם בשמירה".
    הייתי רוצה לפגוש יותר את התושבים החדשים פה ב"ידית" וביזמות המקומית. הייתי רוצה להזמין את התושבים החדשים להרים יוזמות גם בשכונות שלהם,שיעזו לחלום עוד חלומות שיוצרים קהילה".

    ל: השנה שנת בחירות, מה יש לך לומר לראש המועצה הבא/ה?

    הנס: "הייתי רוצה שהם יבינו שהיישוב הוא לא המבנים אלא האנשים. פה יש הון אנושי מדהים, שימו שם את המשאבים. תנו לרוח המקום להיות, תנו ליוזמות המקומיות לחיות".

    ל: מה מייחד בעיניך את פרדס חנה-כרכור היום. למה באים לפה?

    הנס: "מקום עם אווירה של קטן שפרוש על פני מרחבים. אתה משוטט ויכול להגיע לשכונות כל כך שונות אחת מהשנייה. הרבה יזמות. הרבה חלומות. כל הדברים החדשים שנפתחים " האורוות" בתי קפה, פאבים,השוק הישן בהרבה מהם יש רוח מיוחדת. מאד שמחתי שהשקשוק זכה ללידה מחדש. הרבה קסמים".

    אז התחלנו בקוסם וסיימנו בקסמים וגם בי דבקו נצנוצים של קסם ויצאתי מהתאטרון אל הרחובות שהומים בילדים מחופשים, מלאים בצבע ויצירתיות. יצאתי מלאה באופטימיות ובתחושה שרוח הקסמים ששורה פה מנשבת גם דרך העיור והבנייה הרוויה. יצאתי עם המחשבה שאם כל אחד מאיתנו ינשוף בכנפיים האלה את נשיפת הקסם הפרטי שלו כולנו יכולים להמריא יחד אל עיר קהילתית, יצירתית ומלאת חיים.

    חג שמח וקסום לכולם!

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • יום השישי

    ויכולו השמיים והארץ וכל העולם. ותשקוט פרדס חנה.
    ואסע במכוניתי. ואנהג לאט. והזמן מצא אותי שָלֵו.

    ואראה בדרכי ילד אחד חוזר מהשדות עם אביו וכולו מרוח באדמה טובה (איזה שמש היתה היום!).

    ואמשיך מחייך ואראה אישה טובת לב אחת, אוחזת פרי בטנה ומטיילת עם שני כלבים (ובכלל, בדרך שבין נווה תות לעצמאות ראיתי כל כך הרבה כלבים מכל הסוגים והגדלים).

    ואתקדם באיטיות ואראה שניים בבגדים כהים ומבט של שלווה, צועדים אל או חזרה מבית הכנסת הקרוב. והייתי בהודיה. הודיה לדת על השקט. השקט הזה של שבת שכולם מורידים הילוך ומעלים תדר אוהב.

    אינני דתי אבל את קדושת השבת מרגישים מבפנים.

    שבת של שלום ושל שלווה ושל שמחה

    [בתמונה למעלה: לירי קוראת לליעם וליאו סיפור לפני השינה]

    *     *    *

    (מתוך הפייסבוק של יובל אידו טל)

    יָאסוּדָה אוּקְיוֹ הרים כוסית אחת אחרונה של יין
    ואמר

    הכי חשוב
    זה איך שמסיימים דברים

    וזה נכון בכל היבט
    של החיים של בנאדם

    כשאורח עוזב כדאי שיהיה בהלוך נפש
    של קושי להגיד שלום

    אם הלוך נפש כזה
    אינו נוכח באורח
    וכשהוא עוזב הוא נראה משועמם
    אז התחושה הטובה שנשארה
    משיחות שהיו בבוקר ובערב 
    תתפוגג

    לכן בכל מגע עם אנשים
    כדאי לבוא חדש ורענן

    כדאי תמיד
    גם להרגיש וגם לתת
    את התחושה שהדבר הזה
    שמתרחש עכשיו
    הוא משהו ייחודי
    חד פעמי

    אומרים
    שלא צריך להיות חכם גדול
    כדי להבין את זה


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (3) – הטור של לילה חפר

    [לטור השני של לילה – סודות בשדות]

     

    אתם אולי תתקשו להאמין לזה היום אבל פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו" החליטו וועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה עליה תוקם מושבה של פרדסנים. ומכאן הגיע הפרדס.
    את חנה תרם יחד עם גיבוי כלכלי הנדיב הידוע ובכך הנציח את בת-דודו חנה רוטשילד.

    במרץ 1929 ביום אביב יפה (אני לא יודעת אם הוא היה יפה אבל תזרמו איתי בדמיון הסצנה) הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה והשתכנו בבתים צנועים ברחוב שהיום מאזכר אותם, רחוב הראשונים. כבר אז זיהו במושבה פוטנציאל נדל"ני ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון ברחוב הנדיב קבוצת 800 וברחוב הדקלים קבוצת 500 על שם מספר הלירות הארץ ישראליות שעברו מיד לוועד.

    אבל… את כל הזה הייתם יודעים גם בלעדי. אני יצאתי לבלוש אחר עדויות חיות.

    וכך סידרתי לעצמי הזמנה לביתם של חנה ויוסק'ה ברקאי לשיחה על כוס תה של אחר הצהריים, כדי לתת פרספקטיבה נוספת הצטרפו לשיחה בנות הדור השלישי בפרדס האחיות יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.

    הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית. הם היו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). הזוג היה חלק מגרעין שרצה להקים קיבוץ. ב-1921 הגיעו לפתח תקוה וקבלו בית של משפחת מוסינזון (משפחה שגם היא תהיה ממקימי פרדס חנה) לתקופה. אחר כך עלו למזרע עברו לעמק הירדן והקימו את בית זרע. לאחר התנסות בחיים בקיבוץ החליטו להיענות לקריאה ולבוא לפרדס חנה.
    חנה נולדה ב….פרדס חנה, היא הייתה בעשרייה הפותחת של ילדי פרדס חנה.

    אני שואלת אותה: איך הייתה המושבה של ילדותך?

    חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הלכנו יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום אמריקן פיצה. הגן היה בבית הראשונים. בית ספר אלונים היה בית הספר היחיד במושבה (אני ושני אחיי, כל חמשת ילדי ושניים-עשר נכדי למדנו שם, אומרת חנה בגאווה). כל הילדים למדו שם, דתיים חילוניים, לא ידענו אז שיש הבדלים. בית הספר היה במבנה הישן של אלונים שהיום לא בשימוש. היה ועד מנהל למושבה, היו שאלות גדולות כמו גיוס לצבא הבריטי, היינו מקום קטן ופעיל. לא היה קשר עם כרכור (אמנם הדואר ורופא השניים היו שם) אבל זה היה שני ישובים שונים לגמרי, לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב. הילדים היו בחופש מוחלט, הייתה לנו הרבה עצמאות. למשפחה היה משק חקלאי, אבא שלי חלם שהמושבה תהייה משק אוטרקי, לנו היו עיזים, ירקות, ועצי פרי שונים חוץ מהפרדסים.

    שאלה: והייתם קרובים כל ילדי המושבה? כמו ילדים בקיבוץ?

    לחצו על התמונה להגדילה

    חנה: היינו קרובים לילדי השכונה או אלו שהיו בנוער העובד (שכן בבית הפועל הישן, מול מרכז הורים ילדים), זאת הייתה תנועת הנוער היחידה בפרדס בזמנו. רבים מחברי הילדות שלי נשארו בפרדס חנה ואנחנו בקשר גם היום.
    אנשי פרדס חנה חיו על הפרדסים, עשרים דונם למשפחה, וליד הבית חמישה דונם נוספים לצרכי המשפחה. הפרדסים היו בדרך לרכבת, החמור היה כלי הרכב,היה עליו שק עם שני כיסים לטורייה ולסנדוויצ'ים. אבא שלי התנגד ל"לוקסוס" והיה צמוד לחמור עד שאחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו מענק אמריקאי – עגלה לחמור.
    אבא שלי יזם את הבאת העזים לפרדס חנה ואני הייתי אחראית על רעיית העזים בבית. מול הבית שלי (בית המשפחה נמצא מול מאפיית אגמי והוא הבית המקורי האחרון בפרדס חנה), היו שדות. עז אחת שובבה עברה את גדר התיל וקרעה את העטין, במקום דם יצא לה חלב. הייתי ילדה בת תשע ונבהלתי כל כך, זו הייתה אחריותי. אלו היו חיי הילדים אז, שותפים לכל מאמץ משפחתי ולאומי (אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור של חנה על המאמץ המלחמתי בקטיף בוטנים שנמצא בספר המקסים "אלונים מספרים- 70 מחזורים לבית הספר", הקטע מצורף בצילום פה.)
    בסוף כיתה ח' אבא שלי שלח אותי ללמוד בנהלל. בית הספר החקלאי של פרדס חנה נחשב פחות חקלאי ורוב בני בכיתה שלי הלכו למקווה וכדורי.בעיני הוריי ה"חקלאי" נחשב בית ספר בורגני.

    חנה נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים והם חיו שם עשור.

    חנה: אחרי עשור חזרנו לתמוך בהורי (זקנים בני 60 ) , אבי היה צריך עזרה בעבודה בפרדס. נפתחה לפנינו הזדמנות עם בניית שכונת רסקו שיועדה לבני המושבה. הגרילו בייננו בתים זהים (בנה ביתך הראשונים). חזרתי לפרדס חנה שונה. כבר היו עשרת אלפים איש. כבר היו מחנות עולים של העלייה מצפון אפריקה (כל אזור "שוהם" היום). אבל הייתה הפרדה גדולה, החיים שלנו היו עד גבול המתנ"ס, לא הכרנו את השכונות. הם לא למדו באלונים ולא הגיעו לצופים.
    גם היום אני פחות חייה את הגדילה של פרדס חנה, פה ברסקו עדיין מרגישים את פרדס חנה שלי. האדמות של אבי נמכרו והיום עובדים עליהם "גזר שליט".

    שאלה ליעל ומלי: יש גאוות יחידה פרדס-חנאית?

    מלי ויעל: כילדות ונערות מאד שמחנו לגדול כאן. זו הייתה מושבה חקלאית מפוארת. הייתי גאה שסבא וסבתא שלי היו מקימי המושבה.
    גדלנו על המורשת של רחוב 500 ו- 800. היה לנו נרטיב ייקי חזק (שלפשטונדה וכו') . פרדס חנה הייתה מושבה שווה מבין מושבות הברון. למדנו יחד בחקלאי זה היה בית הספר של כל המושבות ופרדס חנה הייתה השווה מבניהן. היא הייתה עיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה, מ.א מנשה.

    שאלה: מה בפרדס חנה שרד את הזמן?

    מלי ויעל: בעיננו לא הרבה. הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה. והכביש הלא סלול של שכונת מז"ל בז"ק (ביתם של משפחת ברקאי ברסקו.רסקו היא שכונה משני הצדדים של דרך הנדיב. בצד הברקאי שכנו שש משפחות מחוברות מאד והשם מורכב מהאות הראשונה של כל משפחה).

    חנה: בעיני בפרדס חנה יש קסם של משהו. הידית, המתנ"ס, הדאגה לקשיש, הצעירים שבאים כמו בסיקסטיז, האורוות, יש פה חיים אחרים. אני לא יכולה לנתח איך זה מחובר. לי חשוב שידעו פה את המורשת, שיבינו מה היה פה לפני בניינים של חמש-עשרה קומות. אני לא רבה עם הקידמה ומבינה שהזמנים השתנו אבל הייתי רוצה שישמרו יותר וישמרו יותר.

    יצאתי מבית משפחת ברקאי אל הרחוב הלא סלול, אל הנוף שעדיין ירוק ופראי, ודמיינתי לעצמי איך המושבה נראתה כשהיא הייתה כולה כך. גם אני כמו חנה לא רבה עם הקדמה אבל הייתי שמחה עם היינו מצליחים להתקדם עם שורשים ושגם הילדים שגדלים פה עכשיו יוכלו לקטוף תפוז בפרדס של חנה.

    [לטור הרביעי: תולדות המקף הגדול]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (2) – הטור של לילה חפר

    [לטור הראשון של לילה – מסע ברוח הפרדס-כרכוראית]

     

    בבואי לכתוב את הטור הזה עשיתי חיפוש קצר על קיר הפייסבוק שלי וראיתי שבשנים האחרונות כתבתי כמעט עשרים פוסטים על החיים בפרדס חנה-כרכור, המועצה והמקף.

    אבל מה אני יודעת על המקום הזה? על העבר שלו? על הסיפור שלו? אני עסוקה מאד בסיפור שנרקם פה בעשרים השנה האחרונות אבל, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

    אז יצאתי ללמוד קצת היסטוריה ומכיוון שלמרות שהיא מגיעה אחרי המקף כרכור הייתה פה קודם בחרתי להתחיל איתה.
    בואו נסתדר לנו בנוחות במכונת הזמן ונכוון את המחוג ל-1913 (כן, היא לא צעירה הכרכורה…).

    מה נראה כשנגיע? כנראה שהמון אלונים. היה פה יער אלונים יפיפה פעם חברים, האלון הבודד? הוא לא היה בודד בכלל.
    כרכור נרשמה לראשונה במסמכי הכשרת הישוב כ"קרקור" והיא אחד הישובים היחידים שלא טשטשו את העובדה שישבו פה פעם ערבים והשאירה את השם הערבי של הישוב.

    באתר המועצה מופיע הסבר על מקור השם כרכור. על הדף חתום פרופסור עמירם גונן ומכיוון שאין כמו לשמוע סיפור מבעליו יצאתי לחפש את הפרופסור.

    לטלפון ענה קול לבבי.
    "שלום פרופ' גונן, אני מקווה שאני תופסת אותך בזמן טוב".
    "את תופסת אותי יחף עם רגליים על הספה מחכה לכוס תה צמחים שאישתי מכינה".
    מממ… נשמע כמו זמן מצוין לבקש סיפור.

    אז אני מסבירה מי אני ולמה התקשרתי והוא צוחק.

    "רוצה סקופ?" תמיד רוצה סקופ. "מאז שכתבתי את הדף לאתר המועצה כבר קיבלתי מידע חדש ויש לי סברה חדשה".

    רגע. בוא נציג אותך לקוראים שלנו פרופסור.
    אז פרופסור עמירם גונן נולד וגדל במושבה כרכור. זכרון ילדות "עד היום אני יחף בגלל כרכור. לא היו לנו מדרכות והיינו מהלכים יחפים על שבילי החול, קופצים בקיץ בין צל של עמוד חשמל אחד לשני. למרות שאני גר בירושלים רוב חיי אני מחובר בקשר עז למושבה". גונן הוא פרופסור לגיאוגרפיה וחבר בועדת השמות הממשלתית, או כמו שהוא אומר "אני משורר את הנוף ומנסה לטעת בו סיפורים" ואחרי משפט כזה איך אפשר שלא לבקש סיפור.

    "מה הוציא אותך למסע הזה אחרי מקור השם כרכור?"

    "זו הייתה התחקות בלשנית שנמשכה שנים רבות. כולם ידעו להגיד שהמתיישבים שמרו על שם הישוב הערבי שהיה כאן קודם אבל כרכור לא נשמע מקור ערבי קלאסי. ידעתי שמצפון לבאר שבע יש גם ואדי כרכור אבל אף אחד ממכרי הערבים לא ידע להסביר לי את מקור השם. יום אחד, אחרי שפרץ שלום, נסעתי למצריים לוועדה מקצועית. בחנות ספרים בקהיר קניתי מפה מפורטת של מצריים ופתאום לכדה עיני בשוליים הצפון-מזרחיים – כרכור. הבנתי שיתכן שיש פה קשר מצרי, ידעתי שכשהמצרים כבשו את ישראל מהתורכים, שלחו איברהים פאשה ובנו מוחמד עלי הרבה מיצרים ליישב את הארץ. הנחתי שהם הביאו איתם את שם הישוב ממנו באו, אך אף מצרי ששאלתי לא ידע לענות לי על מקור השם. אחרי כמה שנים נסעתי לכנס בינ"ל בצרפת ופגשתי שם את שר התכנון המצרי, קיוויתי שהוא שעוסק בתכנון ידע את מקור השם. חיכיתי לתפוס אותו בהפסקה ולדוג מימנו עוד קצת מידע על התעלומה שלי ואכן הוא הכיר את השם. השר אמר שמדובר במשפחה ארמנית עשירה מקהיר שהיו לה חוות ואריסים ובוואדי נשלחו אריסים משם לארץ ישראל. שם ארמני? אני מכיר את הקהילה הארמנית וזה לא נשמע שם ארמני. כשחזרתי לירושליים הלכתי אל הרובע הארמני ובאחד המנזרים שאלתי על השם. הנזיר צחק ואמר שהוא מניח שמדובר בשיבוש ערבי לשם גרגור שהוא שם ארמני נפוץ. הוא גלגל את המילים בלשונו במבטא ערבי ולפתע הבנתי כמה בקלות יכול להשתבש גרגור לכרכור".

    כמה טוב לו לאדם שיש תעלומה בחייו! אני אוהבת את התחושה שמזדמזמת בי כשהסקרנות הופכת להיות מנוע.

    "זה סיפור מקסים פרופסור. הבטחת לי סקופ".

    "יש לנו חברים בכרכור גדעון ורות השמשוני. גדעון אוהב טיולי שטח והוא יצא עד דרום מצריים לטייל ושהוא חזר הוא סיפר לי שהם טיילו בואדי שנקרא… כרכור! פתחתי את המפה והסתכלתי באזור הטיול שלהם וגיליתי לתדהמתי שכל הואדיות באזור הזה בדרום מצרים נקראות כרכור, במקום המילה הידועה וואד. פתחתי ספרים וגיליתי שיש חבל ארץ היסטורי שנקרא Nubiya, אזור מדברי שיושב במה שהוא היום צפון מצריים וסודן. בגלל שאזור המחייה שלהם היה מדברי ועני הם היו מגיעים לדלתא של מצריים לחפש פרנסה. בזמן הכיבוש המצרי של ארץ ישראל חלק גדול מהמתיישבים שנשלחו ממצריים היו נובים, מטבע הדבר בהיותם חסרי אדמות הם שמחו להזדמנות לקבל אדמות חקלאיות בארץ אחרת. היום אני מאמין שהמילה כרכור היא ואדי בשפה הנובית ושהנובים הביאו אותה איתם לכל מקום בו התיישבו גם במצריים וגם בישראל. כשהגיעו לכאן והתיישבו מול ואדי-ערא הם נתנו לישוב שם ואדי=כרכור משהו… ואנחנו נותרנו רק עם ההקדמה".

    וכך כמו מבקבוק בים אנחנו מקבלים דרישת שלום מעם עתיק אחר כל פעם שאנחנו אומרים כרכור.

    ככה זה במושבה הפיוטית שלנו, אפילו השם הוא רומן בלשי שלם, והאהבה למקום מוציאה אנשים למסעות של גילויים. תודה פרופסור עמירם גונן על השיחה המרתקת.

    ואם לכם יש מידע נוסף או סודות משפחתיים שקשורים למקור השם כרכור אתם מוזמנים לכתוב לי כאן ואני מבטיחה לעדכן את פרופ' גונן.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • "יא-ווא-רא-די" – סיפור על בלהות / רודי סעדה

    החלק החמישי – 7 דקות על האש

    [רודי סעדה]

    "דבר ראשון אנחנו מבקשים צו איסור פרסום" דרש עורך הדין שלי במשפט ההוא בירושלים. המשטרה התנגדה, למזלי השופט הסכים.

    עברו מאז שש שנים.

    אבל מה אני אעשה שצלקות הנפש אינן מכירות בצו איסור פרסום.

    ***

    אני מנסה להבין איך להתחיל את הסיפור הקפקאי המעוות הזה שטבעתי בו, הסיפור הזה שדוקר אותי בכל קצוות הנפש, הגוף, החשיבה והדמיון. הסיפור הזה שכל פעם שאני רק מניח את העט וכבר הוא מרסס לי זיכרונות מצמיתי לב מאותם ימים מבועתים. טראומה שכזו תאמינו לי אני דואג יפה יפה להדחיק אבל זה עולה לי בכאבי ראש שתוקפים אותי לא מעט. הדחקה זאת אשליה אני מגלה תוך כדי כתיבה, לא משנה כמה תדחיק, טראומה כמו מים עקשניים יודעת לפרוץ מהסדקים הצרים של התודעה, היא תעשה את זה תחת הדקל בחושה במדבר סיני, באמצע סקס, בדלת שנטרקת ברוח, באורות כחולים אדומים שמרצדים על חלון הבית כשרכב משטרה דוהר על הכביש, ועל הדף.

    מאז שהתחלתי לכתוב לפני 3.5 שנים הבהלה פורצת במילים, רק מניח את העט והתודעה נזכרת באותם רגעי אימה, אז אני נוגע לא נוגע, מהסס, מפחד, וכשאני אוזר מספיק אומץ עוד לא עוברים שני משפטים והאצבעות מתחילות לרעוד, ואיתן הגוף, והנשימה הופכת לקצרה ופתאום דמעות נובעות מהלמטה של העפעפיים ונעמדות שם על האישון, והזיכרונות האלה שהודחקו במגירות התודעה בלי כתובת ותיוג פורצים כמו רוחות סתיו, ואיתן המראות, הרעשים וכל החושים פתאום נפתחים ומציפים אותי בחרדה.

    הסיפור הזה התרחש במאי 2011 תשעה ימי בלהות. ועד עכשיו הוא הושתק. עורך הדין שלי דבר ראשון דאג לשמור על צו איסור פרסום, וזה נשמר כך במשך שבועות, אבל אז ניצני הסיפור נחשפו בעורמה של עורכי החדשות והרכילות, ועם עורכי דין קליברים לא פחות וגם כסף לא מעט מחקנו כל אזכור באינטרנט, תתפלאו זה אפשרי. ידענו אז ששקר שיספרו אותו הרבה פעמים יהפוך לאמת, פחדתי מהשקר הזה כל כך ולכן השתקנו אותו עד למחיקה סופית.

    אבל התודעה לא מוחקת, נפשי איננה יודעת מה זה צו איסור פרסום, ונראה כי עם המילים, ולימוד הכתיבה, הגיע העת להתמודד עם השד הגדול הזה שנושף לי דרך האצבעות, ואם לא למחוק מהתודעה לפחות להתמיר את השד ליצירתיות ולחיות איתו בשלום.

    הסיפור הזה כולל בתוכו מארג של אנשים שנסחפו איתי למימיה הגועשים שמלאכי החבלה יצרו באותם ימים, הרוחות הגועשות הרעות שהתרגשו ובאו לעולמי נגעו גם בעולמם של חבריי הטובים ושל משפחתי, בנוסף מעורבים פה משטרה, תיק פתוח, סוהרים, התעללות נפשית וניסיון התאבדות. לכן אני מודד את מילותיי, משנה את הכותרות ואת שמות האנשים, כמו מניפת צבעים של טמבור, גם הסיפור שאגולל פה לפניכם מלא בצבעים אבל אשים פוקוס אך ורק על צבע אחד, הצבע שלי. זה הפצע שלי שמגליד כאן לנגד עיניכם.

    לסיפור הזה אני קורא "יא-ווא-רא-די, סיפור על בלהות"

    בכל סטנדאפיסט מצחיק אומרים, מסתתרת גם טראומה אישית, קחו נשימה עמוקה עמוקה, הנה היא לפניכם:

    ***

    אני לא זוכר מה המילים הראשונות שחאליבה אמר לי שכבשו אותי, אבל הוא היה מהפנט. אני זוכר שפגשתי אותו בלובי הכניסה ב'איכילוב'. חבר טוב שלי עבר תאונת אופנוע ואני באתי לבקר אותו בקומה השלישית, בסיום הביקור, שיצאתי מהמעלית, שם בלובי, פגשתי בעיניו של חאליבה. לא יודע מה לכד את תשומת הלב שלי, אולי החיוך שלו, אולי הנוכחות הנעימה שלו, גוון הקול, או אולי עיני התכלת שלו, שממש דומים לשלי, לא יודע, אבל שהוא מביט בך אתה אשכרה נמס לים האוקיינוס הכחול. הוא אדם נעים חאליבה, ומצחיק לא פחות מכמה סטנדאפיסטים שאני מסתובב איתם.

    במקום של חולי מדברים הרבה על בריאות, וכך מצאתי את עצמי בלובי של איכילוב מדבר איתו על בריאות וטבעונות, מפה לשם דיברנו על שייקים, על עשב חיטה, ספירוּלינה, ואז הוא הכיר לי את ה'מאקה'.

    "מה זה 'מאקה'?" שאלתי.

    "זה שורש" הוא ענה והמשיך "וזה עוזר לאיזון ההורמונלי, מרגיע מתחים, לחצים, חרדות, דיכאון, אפילו אנמיה".

    "וואו" התרשמתי.

    "וכאילו לא די בזה, זה גם מעורר את הליבידו, שחבל על הזמן, זה כמו ויאגרה מהטבע"

    "ואוו"

    "זה צמח קדוש, קסום, וראוי שישמרו עליו כזה"

    "ואוו, מאיפה זה מגיע ה… 'מאקה' הזה?" נעצתי בו עיניים שואלות

    "מהרי האינדים שבבוליביה" הוא ענה

    "הייתי בבוליביה, לא שמעתי על זה"

    "זה סוּפֶּר פוּד שחבל על הזמן, אני מתכנן לשווק את זה בארץ" הוא התלהב "זה מלא בהורמונים, וויטמינים, זה אדיר"

    "כמו ספירוּלינה?"

    "כמו ספירוּלינה, ומעבר"

    "ואוו, את השייק הזה הייתי רוצה לשתות"

    ימים מאוחר יותר עוד נפגש, ואגלה שהוא גם יודע לפרוט בצורה מרשימה על הגיטרה הקלאסית שלו שקנה בטיול האחרון בספרד, רפרטואר עשיר של שירים עתיקים אפריקאים.

    חאליבה בן 39, גופו דקיק, שרירי, אבל דקיק, שיערו שחור, קארֶה, ועם מחוות הידיים והגוף שלו אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא חתיכת אוחצ'ה, ולא לא שכבנו מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂) הוא ניגן יפה ושר לא פחות ממרגש, הידע שלו נרחב ונקודות המבט שלו על החיים יפיפיות שזורות למשפטים נעימים לאוזן ולדעת.

    במפגש השלישי שלנו ישבנו לילה אחד לארוחה ב'מטבחון' הצמוד לשוק הכרמל וניהלנו שיחות על פוליטיקה בהקבלה לחיים, שיחות מעניינות, לא עמוקות כמו שאר האנשים שעוד אפגוש בחיי, אבל יחסית לבחור שנולד באשדוד, שעזב לימודים בכיתה ט', ובן 39 הוא היה מעניין.

    וזהו, הוא נסע לבוליביה.

    שישה חודשים אח"כ צלצול בסלולארי ממספר לא מהארץ, זה חאליבה על הקו, התגעגעתי לגוון הקול שלו, הוא בישר לי שהוא מגיע לארץ בעוד שלושה שבועות, והוא חושב לשווק את ה'מאקה' שהוא סיפר לי לדוכני שייקים כמו 'תמרה', הוא שאל אותי אם אני רוצה קצת מה'מאקה' הזו. למה לא חשבתי לעצמי, גם לחזק את הליבידו, וגם תוסף תזונה בריא.

    "אני מביא הרבה קילו" הוא המשיך בשיחה.

    "כמה קילו?" שאלתי

    "3 קילו" הוא ענה והמשיך "תגיד רודי זה סבבה שאשלח לך?" הוא שאל "ההורים שלי בצפון ואני מבן גוריון מגיע ישר למרכז"

    "בכייף" עניתי "מתי זה אמור להגיע?"

    "עוד שבועיים בערך, פלוס מינוס"

    "סבבה, אבל חאליבה, יש מצב שאני ארד לסיני אז מקסימום אני אשים את החבילה אצל השכן שלי ואתה תאסוף אותה ממנו"

    "סבבה" הוא השיב.

    "אתה שולח את זה על שמי?" שאלתי.

    "לא, לא, מה פתאום על שמי".

    "אהה, אוקיי" השבתי "רגע" לפני סיום שאלתי אותו "חאליבה אני אפילו לא יודע מה השם שלך, מה לכתוב על תיבת הדואר שהדוור יגיע?"

    "תרשום אלדד ברוייר"

    "מה" גיחכתי "זה השם שלך? אלדד ברוייר?"

    "גם רודי זה מצחיק"

    "רודי זה חצוף" השבתי, וכבר בידי אחזתי טוּש שחור וחרטתי 'אלדד ברוייר' על חתיכה קטנה של דף, צעדתי החוצה לתיבת הדואר של רחוב רוזנבאום 5 בתל אביב ועם סלוטייפ הדבקתי מתחת ל'רודי סעדה' את השם שלו 'אלדד ברוייר'.

    ושכחתי מזה לחלוטין.

    באותה תקופה הייתי עמוס בעבודה ותכננתי לנסוע לסיני להירגע קצת, זאת הייתה תקופה אדירה, שבוע קודם סיימתי להצטלם לסדרה 'גבוה וגרינבאום' שעשיתי עם חברים טובים שלי, שיחקתי ב'קופיקו', ופה ושם כמה תפקידי אורח בכמה סדרות, הופעת הסטנדאפ שלי צברה קהל והקריירה שלי עלתה עוד שלב שתמונה שלי התנוססה במגזין 'פנאי פלוס', החיים סבבה ואני רוכב עליהם בחיוך.

    הכל כשורה בעולמי.

    ***

    11 במאי 2011, תל אביב

    דפיקות דלת מעירות אותי משנתי, הן הולמות כמו פטישים בשדה הפתוח של החלומות ששקעו עמוק עמוק בעייפות גופי שהלך לישון מאוחר מאוד בלילה. יום קודם היו לי שתי הופעות ב'קאמל קומדי קלאב' ונכנסתי למיטה רק בחמש וחצי בבוקר, ממש בזריחה, התכנון היה לקום שהגוף מתעורר שזה בערך בשעה 15:00, אבל השעה הייתה קרוב ל 10:00 שהדפיקות הרעידו את דלת הפלדלת, הצטרף אליהן גם צלצול ה'גלינג גלונג' של הפעמון ושני החתולים שלי שקיפצו על מהמיטה בבהלה הם אלה שהעירו אותי משנתי, פקחתי עיניים בעצלנות 'מה לעזאזל? אלוהים ישמור מה זה?' אני מתגלגל מהמיטה, שולף ג'ינס תכלת שנח על מסעד הכורסא, משחיל רגל ימין, מקפץ עליה ומשחיל רגל שניה כשפעמון הדלת נשמע שוב "רגע" אני שולח צעקה לדלת, אבל הדפיקות מתעלמות מקולי ודופקות ואיתן שוב ה'גלינג גלונג' של הפעמון "רגע, רגע, רגע, כבר מגיע'" באמת שהייתי בטוח שזה ברלד או חבר שלי גרינברג שעושים לי עכשיו קטע, אבל הדפיקות מנסרות את השקט של הבוקר "יואווו נודניד, רגע" אני גורר רגליים עייפות ונעמד מול הדלת, נועץ מפתח ולקול שקשוקו הדלת נפתחת, זה לא חבר, מתגלים בפני שני שליחיDHL , אחד גבוה מקריח בן 38 בערך, והשני נמוך, שמנמן, עם זיפים שחורים בן 27 שניהם לבושים באוברול שליחים.

    "כן? מה קורה?" אני פונה אליהם טרוּט עיניים

    "מה?" הגבוה מחזיר לי.

    "מה מה? אתם דופקים בדלת?"

    "אתה אלדד ברוייר?"

    "מה?" אני נועץ בו עיניים עקומות

    "אלדד ברויר?" הוא ממשיך

    "מה?"

    "אלדד ברוייר זה אתה?" הוא כבר כועס

    "מי?" ואז התודעה שלי שלחה זיכרון 'חאליבה', זה השם של חאליבה שכחתי מזה לגמרי, קוראים לו אלדד ברוייר, מה אני אגיד להם 'אה נכון יש לי חבר שרצה להזמין מאקה', הם יודעים מה זה מאקה בכלל, ומה בכלל אכפת להם, הם שליחים בכלל, העייפות ניצחה את ההיגיון אז השבתי לו "כן אני אלדד ברוייר".

    הם הגישו לי חבילה גדולה, היא הייתה כבדה, כבדה מאוד, מה זה, כמה הוא הזמין תהיתי לעצמי. הנחתי את החבילה על הפרקט, והנמוך עם הזיפים הגיש לפני מסמך ועט, "תחתום פה בבקשה" הוא ביקש, עם עיניים עצומות הרהרתי מה לחתום, 'רודי סעדה', לא, מה רודי סעדה, אני אחתום אלדד ברוייר, וזה מה שאני חותם, מוסיף קשקוש בצד ומגיש לו את המסמך, עוד לא סיימתי למסור את המסמך ויד עצבנית נשלחת לצוואר שלי, חונקת אותי ודוחפת אותי חזק חזק אל הקיר שמאחורי, גב ראשי נחבט בעוצמה אל הקיר, זה הבחור הגבוה שחונק אותי חזק. מה לעזאזל? אני תוהה לעצמי וכאילו שמע את הרהורי הוא מציג בפניי תעודת פלסטיק, ממש מול הפרצוף, העין לא מסוגלת לראות מכזה קרוב, אבל אני מצליח ללכוד את סמל המשטרה "אתה חשוד בסחר בסמים" הוא צועק לי לתוך העיניים. יכולתי להריח את הבל הפה שלו.

    "מה?"

    "אתה חשוד בסחר בסמים ותסתום ת'פה שלך אתה שומע?" הוא המשיך בצעקה

    "אני רודי סעדה אני רודי סעדה" אני מבהיר לשניהם במהירות כמעט נחנק מהיד שלופתת אותי "קוראים לי רודי סעדה אני לא אלדד ברוייר אני רודי סעדה, רודי סעדה" זה לא גרם להם להסס מלפלוש לדירה שלי, ואז הגיע עוד שליח שלDHL ועוד אחד ועוד אחד, ומהמדרגות ירדו שליחים ומהחנייה בבניין הגיעו עוד כמה וסה"כ שבעה שוטרים סמויים חוגגים אצלי בבית.

    שתי דקות אח"כ אני כבר נעול באזיקי ידיים ורגליים.

    הם עורכים חיפוש בבית, 'עורכים' מילה מצחיקה, החיפוש שלהם היה אונס ברוטלי של הדירה שלי מכל הכיוונים, הם שברו לי את הבית, קרעו כריות, הפכו מזרונים, הפכו ספות, קילפו תמונות מהקיר, ריסקו עציצים, כאילו עשו דווקא. והם לא מוצאים דבר, מקסימום טקסטים של קופיקו מהעונה השנייה "אתה מנייאק אתה" מוסיף השוטר הסמוי השמן הנמוך.

    אבל אני עוד לא התעוררתי ובאמת שאין לי מושג בכלל על מה הם מדברים, החתולים נבהלים מכמות הבלאגן ומתחבאים מאחורי המקרר, גם את המקרר הם הופכים, גם את מדף התבלינים, כל דבר שהם מוצאים מבחינתם חשוד בסמים, אחד מהם הצביע על מלחייה. "מה זה?" הוא שואל.

    "זה מלח" אני משיב לו

    "מלח אה? זה קוק? אנחנו הרבה יותר חכמים ממה שאתה חושב"

    'חכם' צחקתי בתוכי, והתגלה לי פאנץ חדש להופעה, זה טיפשי, למה שאני אחביא משהו כל כך יקר בצנצנת עם חורים, זה 400 ש"ח לגרם בנאדם.

    באמת שהייתי בטוח שזה ייגמר בקרוב.

    טעיתי

    ***

    שעה 12:15 ואני בחדר חקירה בירושלים, שממוקם בתוך מה שנראה קומת משרדים מוזנחת, חדרים חדרים, מחוסרי אופי, תפלים, משעממים, ריקים, כמו הלבבות של האנשים שחוקרים אותך.

    באחד החדרים אני, יושב על כיסא פלסטיק מול חוקר שמתחקר אותי באגרסיביות, שואל שאלות עלומות, ממש מתאמץ להוציא ממני מידע, ואני לא באמת מבין על מה הוא בכלל מדבר, אני אפילו לא חושב לבקש שיחת טלפון לעורך דין, כי כמו שזה נראה הם מתבלבלים ואין לי ספק שעוד חצי שעה אני יוצא מכאן.

    טעיתי גם פה.

    "מי אתה אלדד ברוייר?" הוא שואל אותי, ואני שב ואומר לו "אני לא אלדד, אני רודי, יש לכם תעודת זהות שלי"

    "אז למה התחזית לאלדד?"

    "לא התחזיתי, זה חבר שלח מבוליביה חבילה והוא לא הגיע אז חתמתי בשמו"

    "מה בחבילה?"

    "אבקת מאקה"

    "אבקת מה?"

    "מאקה"

    "מה?

    "מא-קה" אני מדגיש בפניו את האותיות

    "מאקה, תגיד לי אתה משקר לי בפנים" הוא כועס עליי פתאום

    "לא לא משקר זה שורש מהרי האינדים, טחון לאבקה, לשייקים אפשר לשתות אותו בכל שייק בתל אביב, אבקת מאקה זה מחזק את המערכת החיסונית וגם את האון הגברי"

    הוא צחק "מה יש בחבילה רודי?" הוא המשיך, הבנתי פתאום שהוא מחפש תשובה אחרת.

    "תקשיב אני באמת לא יודע מה אתם מחפשים אבל זו אבקת מאקה"

    "אתה ממציא שמות"

    "תחפש בגוגל, מאקה, מתי אני חוזר הביתה?"

    הוא פרס חיוך עקום, והישיר מבט זועף "אתה לא הולך לחזור עוד הרבה זמן"

    הוא צדק.

    חולפת עוד שעה, ועוד שעה, וחוקר מתחלף בחוקר אחר שמתחלף בחוקר אחר, אותן שאלות, אותן תשובות. ושלפוחית השתן שלי רוצה לפרוק.

    "אני יכול לשירותים? כבר כמה שעות שאני פה ואני ממש חייב להשתין"

    "שלומי" צועק החוקר לעבר הדלת, ומתגלה בפתח הדלת בחור תימני "קח אותו לשירותים" הוא מורה לו עם המבט.

    ***

    סיימתי להשתין, אני שוטף ידיים, והאזיקים האלה בלתי נסבלים לתמרון "סעדה?" אני שומע פתאום מאחורי, אני מסתובב על צירי ואני מביט כעת בבחור בבן גילי "וואלה זה אתה סעדה, אני לא מאמין" הוא מחייך אליי במבטו.

    "סליחה, אני לא מכיר אותך" אולי חבר מהצבא, אני מנסה להיזכר אבל באמת שהפנים שלו לא מוכרות לי בכלל.

    "הייתי בהופעה שלך בקאמל לפני שבועיים"

    "וואלה, איך היה?"

    "בואנה אתה מצחיק, אחש'ך, יאיר, השוטר, הביא לנו כרטיסים"

    "אה, זה אתם, מגניב"

    "מה? אתה שוטר פה ביחידה כאן?" אני שואל אותו

    "כן?"

    "רגע" אני מהרהר "אח שלי גם שוטר פה ביחידה?"

    "כבר לא, הוא עזב לפני חודשיים"

    אבל אז העיניים שלו התעקמו טיפה, משהו השתנה אצלו פתאום באופן דרמתי כשהוא הבחין פתאום באזיקים שעל מפרקיי הידיים שלי "מה זה?" הוא הצביע לי עם העיניים שלו, "מה אתה עושה פה?" הוא לא ידע שאני עצור בכלל.

    "סתם טעות" אני מחזיר לו

    "אח שלך, הוא יודע שאתה פה?"

    "לא"

    "רגע, מה אתה עושה פה בכלל?" הוא מביט בי בעיניים תמוהות

    "שלחו לי איזה חבילה מבוליביה"

    ואז העיניים שלו הביעו צער, אי אפשר שלא להבחין בהן, כמו מישהו שראה עתיד שחור, ראיתי את אישוניו מתרחבים בעצבות, הרגשתי שמשהו עובר עליו הוא לא יכול היה להסתיר את זה.

    "רגע" הוא חישב בעיניים מגולגלות לאחור "אתה זה הסיפור עם החבילה מבוליביה?"

    "כן" אני מחייך אליו

    "אני לא מאמין, יאוו, זה אתה סעדה" הוא לחש כמעט לעצמו

    "כן" חייכתי אליו

    "אתה בכלל מבין על מה אתה פה?"

    "כן, על המאקה"

    "מאקה?… זה קוק" הוא חשף המילה האחרונה בלחישה כאילו אמר משהו שאסור

    העיניים שלי נפערו.

    "מה?"

    "אחי, אתה מבין שבחבילה יש 11 וחצי קילו של קוקאין"

    עיניי נפקחו עוד יותר בתדהמה "מה?!"

    "כן אחי, אני לא יודע מה סיפרו לך, אני הייתי שם שפתחנו את החבילה שלך, אתה זה אלדד ברוייר?"

    "לא, אבל זאת החבילה הזו כן"

    "החבילה ששלחו לך אחי זה 11 וחצי קילו של קוקאין, אני לא מאמין"

    "מה?"

    "כן אחי, מה אתה לא ידעת את זה?"

    "לא, זה שלושה קילו של מאקה"

    "לא אחי, קוקאין"

    אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי

    לא פרצו ממני דמעות הן נבלעו פנימה מהבהלה והן חנקו אותי, יצאתי במהירות מהשירותים חלפתי על פני שלומי, השוטר התימני שהמתין שם מחוץ לדלת ופרצתי לחדר החקירה בסערה "זה קוקאין?"

    "מי דיבר איתך?" שאל אותי החוקר

    "אתם מצאתם שם קוקאין?"

    הוא התמהמה והשיב "כן"

    "מה כן? זה לא מאקה?"

    "תפסיק עם השטות הזו של המאקה, אתה סחרת בקוקאין"

    "מה? קוקאין, הוא אמר שהוא שולח לי מאקה, בחיי שהוא אמר שהוא שולח לי מאקה"

    "הוא שלח לך קוקאין והרבה 11 וחצי קילו מזה".

    "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא הדמעות עכשיו צפו בעיני וזלגו על פניי "זה טעות. זה טעות בחיי, תתקשרו אליו תתקשרו אליו עכשיו" דרשתי "בבקשה, זה טעות"

    "תקשיב לי טוב אתה חשוד בהחזקה וסחר של סם מסוכן מסוג קוקאין".

    "לא, לא, לא, לא, לא, זה לא נכון, זה טעות"

    "אתה יודע מה זה קוף?" הוא שאל אותי

    "מה זה קוף?" שאלתי. בקופים אני מכיר רק את קופיקו.

    "קוף זה אדם תמים שמפילים עליו הכל, אם העסקה נופלת, אז כל האשמה נופלת על הקוף אתה מבין מה זה אומר?" הוא העניק פאוזה דרמתית "שאתה זה הקוף" הוא חיבר אותי למציאות העגומה.

    "מה? אבל אני לא ידעתי, הוא אמר שזה מאקה"

    "זה לא משנה, אתה חתמת, והחזקת, וקיבלת את המשלוח הזה".

    "אתם בדקתם שזה קוקאין?"

    "כן"

    פרצתי בבכי, גופי קפא, ליבי הלם ממש כמו הדפיקות האלו על הדלת בבוקר.

    בן זונה חאליבה, בן זונה, הוא שלח לי קוקאין!

    ואז בתוך הדמעות שרחצו אותי פנה אליי החוקר "אני הולך להציג לך תמונה, תגיד לי אם אתה מזהה את התמונה"

    גופי נהלם דום שראיתי את התמונה הזו, ליבי החסיר פעימה, חיי נעצרו בתמונה הזו, ומרגע זה הבנתי שזהו, נפלתי בפח של החיים שלי, חיי הושמדו בחתימה על החבילה הזו. בתמונה התגלתה לי תמונתו של חאליבה, אלדד ברוייר, מתוך פרופיל משטרתי, אולי מגיל 18

    "אתה מזהה אותו?"

    הדמעות פרצו, לא כי הכרתי את מי שבתמונה, כי הבנתי מה לעזאזל קרה.

    "כן, בטח שאני מזהה" גמגמתי לא האמנתי שזה יצא לי מהפה "זה הוא, זה חאליבה, בעצם אלדד"

    "אתה מבין עכשיו שהוא עבריין, הוא שלח לך קוק, ואתה הקוף בתוך הסיפור הזה".

    אויי לא, אויי לא, אויי לא,

    "בבקשה בבקשה אל תהרסו לי את החיים" התחננתי לחוקר ההוא בדמעות. הוא היה קר לב "אתה הולך לבלות הרבה זמן בכלא" חיוך סמוי התגלה בשפתיו.

    "אני רוצה עורך דין"

    יא-ווא-רא-די

    ***

    שרשרת הכניסה לבית המעצר 'מגרש הרוסים' בירושלים זה אחד הדברים הדוחים והמשפילים שאדם מתבקש לעבור, אני יכול להבין את הביטחון והרצון לשמור על מקום סטרילי מסמים, סכינים, ומה לא, ועדיין, מפשיטים אותך עד שאתה ערום לחלוטין, ואז מבקשים ממך לפסק את הרגלים, ואז עם שתי הידיים לפתוח את שני הפלחים של התחת רחב רחב, ואז מגיע אדם עם כפפות לטקס ופנס, ומטייל לך עם האצבע בחור של התחת, מרגע לרגע נופלת לי ההבנה שהסיפור רק מתחיל, לא האמנתי לאן זה עוד יתפתח.

    ואז אזיקים ברגליים ואז אזיקים בידיים, ומובילים אותי לתוך מבנה בטון, אפור, ברוכים הבאים לבית המעצר 'מגרש הרוסים'. מאי עכשיו על ציר הזמן, ובירושלים קר, בכלא קר יותר, קפוא למוות, אבל במוחי אש, מלחמת עולם, תמונתו של חאליבה שהחוקר הציג בפניי מהדהדת לי בראש, עם המספרים האלה. עבריין מהסרטים, חלקלק, שהפיל אותי בפח, איך לא שמתי לב. כעסתי על עצמי, המוח שלי מבשל קדרה של האשמה עצמית, חיצי רעל מתמוססים בתוך מחשבותיי. קולות רקע של צעקות אסירים מלווים את הליכתי המרושלת באזיקים, דפיקות על דלתות כובשים את חוש השמיעה, ושני סוהרים מובילים אותי במסדרון, אנחנו חולפים על פני חדרים חדרים, אלה תאי מעצר, ואז חולפים על פני תאים בודדים, באחד מהם, תא שהיה קטן כמו שירותים בדירה שכורה בפלורנטין מתגלה לי אדם ענק, כמו גוליבר הוא דחוס בתוך התא הקטנצ'יק הזה, הוא היה ענק, שחום, רחב, קירח, מזיע, עיניו צרחו אש, הן היו אדומות והוא השתולל וצרח כמשוגע היה לו מבטא כבד בערבית, הוא על קריז בטוח, מחורי דלת התא שלו הבחנתי שהוא אזוק בידיים, ושרשרת ארוכה ממסמרת אותו לאיזה יתד שם בתקרה, הוא כל כך מטורף שהוא קשור גם בתוך התא. שאלוהים יעזור, הוא הרעיש עם השרשרת ללא הפסקה, ונבח, הוא צרח שהוא רוצה סיגריה. הוא דפק על דלת הברזל באגרופים הייתי בטוח שהוא עוד ישבור אותה, את הדלת, לגבי כף היד שלו לא היה לי ספק, אחד מהסוהרים שהוביל אותי שלף אָלה, ודפק על הדלת, ככה הוא חשב להשתיק אותו, אבל את האמסטף האנושי הזה הדפיקות לא הטרידו, הוא החזיר לו בעוד ועוד דפיקות עם אגרופיו הקמוצים. עם אזיקי הרגליים אני נגרר וחולף על פני רוח הסערה הזו.

    מקווה שלא להיפגש בה שוב.

    ליד תא קטן הסוהרים עוצרים, מזיזים דלת ברזל, ושם בארון בגדים מבטון עם מיטת יחיד מפורקת, שמיכת סקביאס מטונפת הם נועלים אותי, נחטפתי על ידי המשטרה.

    התא מואר, אין חלונות, ומרגע זה לעולם לא אדע מה השעה באמת, ברגע שיהיה שקט אדע שלילה. זאת האינדיקציה שלי.

    המקום מסריח מהחור שבפינת התא, זה השירותים, החור.

    רעשי ברזל עם ברזל נשמעים, שרשראות על רצפה נגררות, אזיקים נפתחים, צרחות, אלה קולות הרקע של המקום, לכוד בין 4 קירות בטון, את הלילה הראשון אני מעביר בשתי עיניים פקוחות, מוחי דהר ברכבת הרים שנשאו מחשבות הצלה, בניסיון להבין מה לעזאזל קרה, בוהה בתקרה המוח שלי לא מצליח לשכוח את התמונה הזו של חאליבה מהמעצר, הוא עבריין, הבחור הזה עם העיניים התכולות, עם גוון הקול והנגינה היפה בגיטרה, עבריין, איך נפלתי בפח, כמה תמים אני יכול להיות, אני פורם את מחשבותיי לאחור, מריץ לוּפּ של תמונות, גורף שדות של זיכרונות, קולות, להבחין בסימן, במשהו, אבל כלום.

    הלכו לי החיים, אני קוף.

    בבוקר דופקים עם האָלה על דלת הברזל, זה שעון המעורר של המעצר, אין צורך להעיר אותי, לא באמת ישנתי, אבל הדפיקות על דלת הברזל הבהילו אותי. התרוממתי מהמיטה, מחוץ לדלת הסוהרים ביקשו ממני לעמוד דום, ואז פנים אל הקיר, ואז ידיים מאחורי הגב, ואז הם נכנסים, אוזקים אותי בידיים ואז ברגליים ומובילים אותי החוצה.

    יום נוסף של חקירות.

    ***

    "תקשיב לי זה לא קוק זה מאקה" אני בוכה לו שם בחקירה, אבל אותו זה לא מעניין. "זה טעות אני לא סוחר סמים, אני שחקן, אני בטלוויזיה אני בהצגות ילדים"

    "כן ואנשים כמוך צריך לאסור, ביזיון שאתה עובד עם ילדים".

    "לא, לא, אתה טועה" אני מתחנן "זאת טעות, זאת טעות, בלבול אחד גדול, בבקשה".

    ואז הוא התחיל לתחקר אותי על הקוק, מאיפה זה מגיע, ומה המשקל, ומי אנשי הקשר, אבל לא היו לי תשובות איזה תשובות יש, אני קוף, אני לא מבין כלום, רק בכי סיפקו מיתרי הקול שלי.

    הם מתחקרים אותי איך הכרתי את חאליבה וסיפרתי להם את מה שכתבתי כאן, על הנגינה בגיטרה, על עיני התכלת שלו, על הדיבור הנעים, על שיחת הטלפון ההיא מבוליביה, הכל, את האמת ורק את האמת. ושעות על שעות זה נמשך, ואני מותש.

    ואז הם מציגים בפניי מסמך, מבקשים ממני לחתום על הודאה, שאני סוחר בקוק. "תחתום ונסגור את הפרשה" הוא מוסיף, אבל אני לא חותם.

    "חבל, אתה תישאר במעצר"

    והימים הבאים במעצר איומים, אין לי מספיק עמודים לפרט מה קרה, ואיך, אבל הרבה השפלה פיזית, ונפשית, אני זוכר את פרצופם של הסוהרים שם שאיבדו צלם אנוש וצרחו עליי בכל הזדמנות שרק אפשר כמו הייתי חיה לאילוף בקרקס, בהתעללויות שלא מגיעות לאף אחד, כמו זאבים הם נבחו עלי, להבות אש מקולם, רוחות רעות של שנאה. רוחי כבתה מדקה לדקה בין הקירות המתקלפים, לא עצמתי עין לרגע. הפחד כבש אותי, מבועת ומבוהל הייתי שם. והאור הזה שבתא שדלוק 24 שעות. בהתנהגות ה'לגיטימית' הם למדו לרסק את רוחי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד עד שהפכתי לסמרטוט עם זיכרון של אדם שפעם הייתה לו אישיות ואופי. אינני זוכר את עצמי, ואת הימים ההם, מתי היה יום ומתי לילה, מתי ירח, ומתי שמש, והשמש כמה שהתגעגעתי אליה באביב ההוא בבטון, ארבעה ימים בצינוק הקפוא הזה והתגעגעתי לקרן שמש חמימה. האוכל שהוגש דרך אשנב דלת הברזל כמו תיבת דואר, היה שומני ותפל, אני בתוך חלום, סיוט שמתממש לנגד עיני כמציאות חיה, והפעם אינני צופה מהצד, אני התפקיד הראשי בבלהות הזה, ואני רוצה הביתה, אני כל כך רוצה הביתה, אני רוצה את אימא שלי. אני הוזה על אימא, אני רוצה חיבוק מאימא, רואה את דמותה משתקפת לנגד עיניי, מדמיין אותה איתי, אימא יקרה שלי אני אוהב אותך אני ממלמל לדמותה, רק לדמיין אותך משאיר אותי שפוי, דמיינתי אותה לפרטי פרטים, את נקודת החן שליד האף, והרווח הקטן בשיניים, את העיניים החומות והמבט שממיס לך את הלב, כמה שאני מתגעגע אלייך אימא, אויי אימא, אני בוכה פה, את שומעת? עוד קצת מאימא אני מבקש מהדמיון, עוד קצת, אם היית יודעת מה עושים לבן שלך בימים הנוראים האלו, לא הייתי יולדת אותי לעולם אכזר שכזה, ואז אני חושב על החתולים שלי שבבית המרוסק עם הכריות הקרועות, הם בטח רעבים, וצמאים, מי מאכיל אותם? ואיך השוטרים האלה פרצו בגסות לבית, ותמונות שלי עם המפגש עם חאליבה מרצדות לי שאני בוהה בתקרה המעובשת, והרצון לישון, כמה שבא לי זה לישון, לישון ולא להתעורר, לומר תודה רבה על החיים שלי, עד פה, תודה. וכשביקשתי מהסוהר שיחלישו את האור והוא העדיף לנשוף לי צרחה של רוע לעיניים, הסוהר ההוא עם הכיפה על ראשו והנמשים בפרצופו, נפלתי על ברכיי, חולשתי התגלתה בעוצמתה, נכנעתי לכאב, רציתי למות, די, עד פה, אני נכנע, מרים דגל לבן, אלוהים באמת שהספיק לי.

    ***

    ביום הרביעי למעצר או מה שזה לא יהיה, דלת נפתחת, אני גורר רגליים וידיים אזוקות זיפים מעטרים את פניי, אני עייף ומותש מהאור הזה שדלוק ללא הפסקה.

    אני מוצא עצמי מול החוקר והפעם דף ועט על השולחן. אני עייף, מטושטש ומעורפל לחלוטין.

    "הכל בסדר רודי?"

    "אני רוצה לישון" נגמרו לי הדמעות "בבקשה תשחררו אותי"

    "יהיה בסדר" הוא אומר

    "אני רוצה לראות שמש"

    ואז הוא הרגיע אותי במילותיו, הוא הסביר לי שאני במעצר וזה חלק מתנאי מעצר, שזה אומנם לא פשוט, וקשוח, אבל בקרוב זה יסתיים והוא המשיך להסביר לי על בתי הכלא, שכלא זה לא כמו מעצר, כשאעבור לכלא יהיה לי הרבה יותר נוח, שם יש חדרים מרווחים, וטלוויזיה, ואפילו ספרייה, ויש גינה ושמש, אז נכון יש כיבוי אורות ב 22:30, אבל יש אפשרות לטייל בחוץ, יהיו לא מעט ביקורים ואפילו חופשות.

    "מה?" הרמתי מבט מופתע, וחשבתי על אימא שלי.

    "כן" הוא הביט בי בחמלה

    "אני רוצה את הכלא הזה" פתאום כלא נראה לי חופש ביחס לתנאים הזוועתיים שאני עובר עכשיו "ואני אוכל לראות שמש?"

    "כן אתה תראה שמש?" הוא הגיש לפני את העט "אתה צריך לחתום פה"

    "ואז מה?"

    "ואז הכל משתנה. תראה, לא אשקר לך אתה הולך להיות הרבה זמן בכלא, אם תחתום פה נסגור על 21 שנה מאסר בפועל, אבל אתה תתנהג יפה, אתה בחור טוב אתה, הסתכלנו בתעודה שלך, התחנכת בקיבוץ, יש לך ציונים גבוהים, אתה שחקן טלוויזיה ולילדים, אין לי ספק שירד שליש ותוכל לצאת אפילו ללא מעט חופשות, וכמובן שיוכלו לבקר אותך, כלא זה אחרת רודי, זה לא מעצר".

    "אני רוצה את זה" העייפות גברה על ההיגיון

    "אז תחתום פה" הוא הגיש לי את העט

    לא היססתי לעשות את הטעות של חיי וחתמתי על המסמך ההוא שסחרתי ב11 וחצי קילו של קוק, הודאה באשמה, וסגירת עסקה ל 21 שנה.

    וזאת הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי.

    ***

    עד היום שאני פוגש בפרשה של רומן זדורוב בכל אמצעי התקשורת, אני לא יכול להתעלם ממה שאני עברתי, הספק אצלי צף וצובע את מחשבותיי, בכעס שלי על מערכת המשפט בישראל, המשטרה, ההתעללות, ומה שעוברים שם רק כדי לחתום על הודאה.

    ישראל, ששואפת להיות מדינה נאורה, מתוקנת, היא עדיין מבין המדינות היחידות בעולם שמרשיעות על סמך הודאה באשמה, גם אם אין הוכחה. גם אם זה בלוף אחד גדול. שקר.

    החתימה קובעת.

    ***

    המתנה למשפט,

    אני נמצא בתא, שנראה כמו בית מטבחיים מחרסינה מבוטנת של שחיתת חיות, נמצאים לא מעט אסירים בערך עשרים מכל קשת הצבעים, בעיקר דתיים וערבים, קיבוץ גלויות בירושלים השלמה, ובתוכי חמין של כאב ועצב.

    ואז דלת נפתחת.

    זה חאליבה.

    חאליבה נכנס לתא, עיניי התכלת שלו כבויות, שערו מרושל.

    לא יודע למה אבל חיבקתי אותו כשהוא נכנס ופגש בי לראשונה, לא יודע, שמחתי לראות מישהו שאני מכיר גם אם הוא זה שהכניס אותי לחלום הבלהות הזה.

    "חאליבה מה עשית? שלחת לי קוק" אמרתי שהשתחררתי מהחיבוק

    "מה פתאום רודי, שלחתי לך מאקה"

    "איזה מאקה הם בדקו זה קוק, ואני הקוף שלך"

    "רודי, נראה לך שאני אעשה דבר כזה?"

    "הם הראו לי תמונה שלך, מבית מעצר, עם המספרים האלה מתחת"

    "זה מגיל 18 תפסו אותי על ג'ויינט בהופעה בפארק הירקון, אז עצרו אותי לשעתיים, חלק מהנוהל, הם עשו עלייך תרגיל רודי"

    "הם אומרים שזה קוק"

    "זה לא רודי, כמה זמן אתה פה?"

    "לא יודע. הם התעללו בי חאליבה, הם גומרים אותי פה, ממתי אתה פה?"

    "ארבעה ימים"

    "מה? הם אמרו לי שהם לא מצאו אותך"

    "הם שיקרו לך, כבר בבן גוריון שנחתתי, לקחו אותי לחקירות, ואני פה, בתא מטונף"

    "מה זה חאליבה מה לעזאזל עשית לי בחיים האלו?"

    "אני מצטער, אמרתי להם בחקירה שאתה לא קשור לזה, שכל התיק הזה, אם יש בכלל תיק, שיפילו עליי, אין לך קשר והקשר היחיד, זה שעשית לי טובה, שאין מצב שזה קוק"

    "הם האמינו לך?"

    "כן, אבל הם אמרו לי שחתמת על כך שהבאת קוק"

    "זה מה שהם אמרו לי חאליבה"

    "זה הודאה באשמה רודי, המשחק השתנה"

    "רציתי קצת שמש" דמעות זלגו לי מעיניי "בסה"כ רציתי קצת שמש, אוף חאליבה, שהסיוט הזה יסתיים כבר"

    "אבל חתמת, למה חתמת?"

    "אל תתעצבן עליי, אתה הכנסת אותי לתוך הברוך הזה"

    "סליחה"

    לא סיפרתי לו מה עברתי בתא בימים האחרונים, הוא גם לא סיפר לי מה הוא עבר, אני יכול רק לנחש, רוב הסיכויים שאהיה צודק בניחושים, רק לאדם אחד סיפרתי, לאמיליו, אותו חבר שפגשתי חצי שנה אח"כ בקוסטה ריקה, חוץ ממנו, רק הדפים קיבלו את העדויות, הסודות נשארו שם בשורות ובמסדרונות הזיכרון, ועכשיו גם אתם, המילים האלה שאתם קוראים עברו עריכה לפיקסלים של פייסבוק, חמישה עמודים נמחקו בהעברה הזו מהמחברות, ורצוי שהם יישארו שם.

    ושמחתי שהוא איתי בתא הזה, שמחתי שהוא אמר את האמת, האמנתי לו, לא יודע, האמנתי לו שהוא לקח אחריות ומעל לכל שמחתי שהוא שלח מאקה ולא קוק, האמת תצא לאור, גם אם זה יעלה לי במוות.

    ***

    באותה המתנה למשפט, אנחנו נמצאים תשעה עשר אסירים לכודים בתא בטון מחרסינה, בית מטבחיים, וזהו יום הזיכרון לחלליי מערכות ישראל, אני יודע את זה, כי הגב של התא, מקביל כנראה לגב הבמה של טקס יום הזיכרון שמתרחש ממש באותם רגעים בחוץ, ואפשר ממש לשמוע את ריטוּאָל הטקס.

    התא הזה מרובע, בפינתו, שירותי בול פגיעה, חשופים לעין כל, דלת נמוכה מאוד מכסה את איבר מינך שאתה כורע לחרבן, אבל כולם יבחינו בפרצוף שלך שמתאמץ.

    אף אחד לא חירבן שם בשירותים, פיפי כן.

    אנחנו על מדרגת בטון, לאורכו של הקיר, כמו טרסה, זה הספסל, אור לבן שוטף את התא, שקט כאן, אבל יכולת לשמוע את המחשבות של כולם.

    ואז דלת התא נפתחת שוב, עוד אסיר הולך להיכנס, מרחוק כבר יכולתי לשמוע את הצעקות של האסיר הזה, והקול שלו זכור לי היטב, זה אותו משוגע, האיש הרחב, הענק הזה, המקרר הזה, שראיתי בצינוק ביום הראשון למעצר, אותו בריון שהיה שם בקריז, קשור עם שרשרת לתקרה.

    דלת הברזל נפתחת והם מכניסים אותו אלינו.

    אני לא חושב שפחדתי אי פעם ממשהו כמו אז, מדובר בדב גריזלי, מטורף, שאני כותב מטורף, זה מחמאה לבנאדם המשוגע הזה, אמסטף אנושי, איך שהוא נכנס יכולת להרגיש את האימה, הלב שלי הלם במהירות, זה לא הולך להיגמר טוב, לא, זה לא הולך להיגמר טוב.

    הם הורידו ממנו את האזיקים, ראיתי את אגלי הזיעה על מצחו, את הדם משפריץ בוורידי העיניים האדומות שלו, מה זה? מי זה? מי זה נושף בעורקיו של האדם הזה? זה שד? זה דב? זה בנאדם?

    זה פאקינג רוצח!

    "סתמו את הפה" הוא צרח, כשהם טרקו את דלת הברזל, כנראה שגם הוא שמע את המחשבות שלנו.

    ישבנו דוממים, בולי עץ מתים.

    הוא התחיל להשתולל, רץ ממקום למקום, חבט אגרופים בקיר ואז בעט בקיר, אלוהים יודע מה מתחולל שם בנפשו.

    מספר דקות חלפו והגישו לנו ארוחה, 'ארוחה' מילה מצחיקה, זה שתי פרוסות לחם, שפורפרת גבינה לבנה, מלפפון, וביצה קשה, עטופות בניילון נצמד.

    שקיות האוכל האלו כמספר האסירים נכנסו לתא, וזו ארוחת הצהריים שלנו, כולנו טורפים את האוכל, מקלפים את הניילון הנצמד, ריח הביצים הקשות צף באוויר. ואז המשוגע עם העיניים האדומות מתחיל לצרוח שוב "אל תאכלו ביצים" הוא חובט אגרופים נוספים בבטון "לא אוהב ביצים, אל תאכלו ביצים" הוא הטיל בנו מורא, מיד אני עוזב את הביצה שבידי "תביאו לי את הביצים" הוא רוטן בנו "אתם לא אוכלים ביצים" הוא הפציר בגוון קולו הערבי "אני לא יכול עם הריח הזה של הביצים" הוא משתולל "תביאו לי כולם את הביצים", והוא ניגש אחד אחד לאסירים, חוטף באלימות את הביצים, וביצה ביצה, זורק על הקיר שבפינת החדר, איפה שהשירותים שם, ביצים מתנפצות על הקיר ומתגלגלות לבול הפגיעה ששם, ביצה שחזרה הוא בועט בה כמו הייתה כדור גולף לשירותים.

    "אל תאכלו ברעש, אני לא יכול לשמוע את הרעש הזה" הוא מתפרץ "דייייי" הוא צורח.

    אני רק מתפלל שיבוא סוהר שיראה את הנעשה, וייקח אותו מפה, אבל כולם מסתבר נמצאים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנמצא ממש שלושים סנטימטרים מאחורי גבי. "מי שיאכל ברעש אני הורג אותו" הוא חבט את מילותיו, האמנתי לו, כולם האמינו, אף אחד לא מתווכח וכולם משתיקים את לעיסותיהם "אני הורג אותו, אני הורג אותו, אני הורג אותו" הוא מטיח בפנינו צעקות כמו דב משתולל, ושוב אגרופים הפעם לדלת הברזל של התא, אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף והרעש הזה מחריד אוזניים באקוסטיקה הסגורה של תא הבטון הזה. והוא מתחיל לדמם שם ממפרקי האצבעות\ הלב שלי דופק, אני בטוח שגם לכולם, אני לא רוצה למות, לא כאן, לא כאן בבקשה. אני מתפלל בתוכי, שמישהו מהסוהרים יבוא מהטקס ויציל אותנו, אבל אף אחד לא מגיע.

    ברקע אני שומע את 'אנחנו הילדים של חורף, שנת 73', בחיי זה מה ששמעתי 'אנחנו הילדים של חורף' את כל השיר, ליאת אחירון וטל מוסרי, יחד עם אגרופיו של המטורף, וזה אבסורדי, איזה סרט, אני לא מאמין שזה מה שאני חווה עכשיו איזה חלום פסיכדלי, ואז מגיע סוהר, תודה אלוהים, ומבקש ממנו להפסיק עם האגרופים אבל הוא יורק על הסוהר "יא בן של שרמוטה" הוא מסנן צרחה אליו, "נחשון, יא בן של שרמוטה אתה" והסוהר רק מתרחק, משאיר אותנו לבד עם המפלצת הזו.

    עכשיו הוא מסתובב, ניגש אלינו כולו מדמם מהידיים, "ככה אני אעשה לכם" הוא מציג בפנינו את כפות ידיו "אל תתעסקו איתי, ואם תגידו לסוהרים, לנחשון עלי אני אהרוג אתכם אז תאכלו בשקט שמעתם, תאכלו בשקט".

    אנחנו אוכלים בשקט, נושמים בשקט, חושבים בשקט, הפחד שיתק אותי לא הייתי צריך את ההנחיות שלו, איזה סיוט.

    "אתם תסתמו את הפה" הוא שוב צועק ואז משום מקום חאליבה פונה אליו "אתה יודע שאתה לא לבד פה"

    מה?

    זה הפתיע אותי, לא רק אותי, זה הפתיע את כולם, כל האסירים הפנו מבטים אל חאליבה,

    גם את המקרר הענק הזה קולו של חלאיבה מפתיע והוא פונה אליו "מה אמרת?"

    וחאליבה עוד עונה לו "אתה לא יכול להגיד לנו לאכול בשקט"

    זה הפתיע אותי עוד יותר, מה אתה עושה חאליבה? אני שולח לו מחשבה טלפתית.

    ואז האמסטף הענק זה שולח יד ימין, תופס את פת הלחם של חאליבה, עם המלפפון הירוק, מועך אותו באגרוף ומטיח אותו על הקיר. חאליבה נבהל. "מה אמרת?" ממשיך המפלצת לעיניו של חאליבה. אבל במקום להצטער חאליבה רק ממשיך "אני אומר שאתה לא יכול פה לשלוט כאן על כולם"

    הענק מרים יד מדממת, תופס במצחו של חאליבה, כף ידו הענקית עטפה את כל ראשו כמו היה כדור טניס, ואז בעוצמה הוא ניפץ את ראשו של חליבה על הקיר שמאחוריו, הוא עשה את זה כל כך חזק, שרעש הניפוץ הדהד בכל התא, הוא בטוח שבר לו את הגולגולת, אין מצב, חאליבה מת, ראיתי את אישוניו מתרחבים ואת עיניו מתגלגלות לאחור, לשונו התעקמה בפיו, והוא החל לחרחר, פה אני מתערב "הוא מצטער אדוני, הוא מצטער, הוא לא התכוון נכון שאתה מצטער?" אני פונה לחליבה, אבל איפה חאליבה, הוא לא עונה, הוא לא פה בכלל, הענק עוזב את את מצחו, וראשו של חאליבה מוטל על הצד, פאק, חאליבה איבד הכרה, "הוא מצטער" דמעות צפות בעיניי "הוא מצטער, הוא מצטער" אני פונה לחאליבה, הוא מעולף, אני מביט בו בפחד, הוא מת עכשיו? מה עושים? אבל אז העיניים שלו חזרו למרכז, החרחור הפך באיטיות לנשימה סדירה, ראשו הזדקף "אתה מצטער? נכון חאליבה" והוא מגמגם, פולט הברה, עיצור, מה שזה לא היה, "הנה אתה רואה" אני פונה בעיניים רכות לעיני השטן הזה שמולי "הוא מצטער". לקח לו עשרים דקות אולי לחאליבה להתעגן על נקודת הזמן של המציאות הנוכחית.

    שקט שרר בתא, יכולתי לשמוע את טקס הזיכרון שמאחורינו 'אנחנו כאן כי חיילנו מתו עבור הדמוקרטיה שאנחנו חיים עכשיו, חיילינו, סוהרינו, שוטרינו מתו כדי להגן על החופש של כל אזרח ואזרח בישראל, שיוכלו לחיות בשלום, בחופש ובחירות' ואני לא מאמין שזה מה ששמעתי, איזה חופש, איזה חירות, איפה אתם ואיפה אני. פרצתי בדמעות, אז הבחנתי שהשתנתי מפחד במכנסיים. לא היה לי אכפת.

    ואז חמתו של הענק בערה בו והוא צרח דרך דלת הברזל לסוהרים "נחשון נחשון" והתחיל לבעוט בדלת התא, ניפץ אגרופים מדממים על הברזל, עד שדיממו יותר, ארבעה סוהרים השתלטו עליו והוציאו אותו מהתא.

    שנעלו את הדלת שמחתי, בפעם הראשונה שמחתי שאני בתא סגור.

    ***

    וככה עוברים הימים במאסר הזה, אני מבוהל רוב הזמן, מידי פעם מנקר לשינה עקומה, ומתפלל הרבה, החתימה על המסמך ההוא הסבה נזק עצום לאמת של הפרשה ועורך הדין שלי מחליט להעלות את התיק מערכאה של בית משפט השלום, לערכאה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולעבור לבית מעצר במרכז הארץ.

    ***

    אם תהיתם איך מובילים אסירים לבתי כלא, זה הולך ככה, שלושים אסירים במשאית מוזנחת, כיסאות עץ, כל אחד מהאסירים ישוב כשהוא אזוק באזיקי ידיים ורגליים, המשאית מעופשת, ללא חלונות עם חורי אוורור קטנטנים בדפנות הקיר בתפר הזה עם תקרת המשאית.

    שלושים אסירים, חאליבה ואני מובלים לכלא ניצן ברמלה,

    שקט מצמית במשאית, חלקם ישנים, חלקם מהרהרים, השד יודע מה עובר להם בראש.

    ואז המשאית נעצרת. ופתאום רעש שרשראות מפר את השקט שהיה בחצי השעה האחרונה כולם בבת אחת מרעישים כשהם מחליטים לעמוד על ספסלי העץ במשאית ומציצים מעבר לחורי האוורור, אני מתבונן בהם, כל האסירים ללא יוצא מן הכלל עומדים על הספסלים ומציצים דרך החורים, על מה הם מסתכלים שם אני מסתקרן.

    משהו קרה.

    החלטתי לעשות כמותם, נעמדתי על הספסל, ועם האזיקים זה לא הכי נוח בעולם, אבל הסקרנות כובשת אותי, ואני עומד ומציץ דרך החורים.

    לראשונה ראיתי את האביב דרך החורים הללו, ראיתי את השמש היפה צועדת לקראת שקיעה, סיפקה תפאורה של שלוות זן למרבדים של העשב הירוק שנגלה מולי, ואז נזכרתי שלא ראיתי שמש הרבה זמן, והבחנתי בעץ עומד ואז נזכרתי שגם עץ לא ראיתי זה זמן רב, גם שאר האסירים כנראה שכחו מה זה עץ, ולראשונה הבנתי שבסופו של דבר כולנו נשמות, כלואות בגוף, שרוצות לראות קצת שמש, האסירים עמדו שם דוממים והביטו על המשטחים הירוקים שהאביב הביא איתו, על העצים היפים שבטבע, על השמש המתרחקת, היא הייתה כל כך יפה, הלב שלי נמס במשאית הזו, התגעגעתי לפריחה היפה, ואוו כמה שהיא יפה. וכל האסירים פשוט נשמו את האביב הזה לתודעתם דרך החורים הקטנטנים, היופי שבחוץ העניק להם חופש בפנים. החופש הזה מסתבר נמצא בדברים הקטנים, באפשרות לראות את עלי העץ מרצדים ברוח, את הקמילה של הירוק שיהפוך לחום בקרוב, את אדמת הטרשים, את הפשטות של השקט בטבע, ואז האסירים חזרו עם ישבנם על הספסל, כמו שנירקלו קצת אוויר וחזרו לחיים האמתיים, אבל אני רציתי עוד והמשכתי לעמוד עוד דקות ארוכות, זה היה פקק ככה שהיה אפשר לעמוד עוד זמן מה, נשמתי עוד עלה ירוק, ועוד אדמה, וסלעים נשמתי, והעלים היבשים האלו על האדמה, שהזכירו לי שהכל אירעי וחולף, וגם מה שאני עובר כעת, גם זה יעבור. הורדתי מבט אל הכביש, הבחנתי במכוניות העומדות בפקק, בנהגים המעוצבנים ברכבים הפרטיים שלהם, כמה שקינאתי בהם, על מה אתה מתעצבן בנאדם, תראה יש עץ בחוץ, ושמש, ודשא ירוק, תראה הנה סוס רץ לו שם בשקיעה, תסתכל, אבל הוא מתוסכל, ממהר. הבטחתי לעצמי, ברגע הזה, שלעולם לא לכעוס בפקקים, שכל פעם שאעמוד בפקק אזכור את הרגע הזה. ליבי הבטיח להנות מהטבע, מהשמש, מהאודם שבשקיעה, מהאוויר, מהחיים האלו ולעולם לעולם לא לקבל את הטבע כמובן מאליו, עד היום אני לא שוכח את הרגע הקסום הזה.

    התפללתי לאלוהים, בנשמתי, שמישהו יציל אותי, שאצא ממכונת הכביסה הנוראית שנסחפתי אליה, רציתי שהפקק הזה יימשך לנצח, עוד ועוד ועוד, אבל אז הכביש נפתח, משאית האסירים שילבה להילוך ראשון, שני, שלישי, רביעי ונאלצתי להחזיר ישבן לספסל, החופש התרחק ממני שוב, ודמעות יצאו מתוכי, דמעות של ויתור, החלטתי שאני מתאבד, אני כבר לא עומד בזה, אני באמת כבר לא עומד בזה.

    ***

    את כלא ניצן ברמלה, פשוט מאוד לתאר זה אחד המקומות החשוכים שפגשתי בחיים, הכי מפחידים והכי נוראיים, בית המעצר של ירושלים זה בית מלון לעומת המקום פה, אשכרה.

    התאים עכורים, איומים, לא ראויים, לא לחיות, ובטח לא לבני אדם, אין כיור, והדבר היחיד זה שירותי בול פגיעה, מסריח מצואה רטובה, בשביל לשטוף ידיים, צריך להפעיל את המים של בול הפגיעה הזה, פלט המים בחור שם למטה, זה הברז שלך, אז אתה שולח כפות ידיים ושוטף ידיים משתדל שהן לא ייגעו שם בחרא שבדפנות.

    אני זוכר שלפני שהלכתי לישון, התפללתי לאלוהים שיציל אותי, מחר אני בבית משפט בתל אביב ויש לי מה להגיד, התכוננתי למונולוג חיי, שיננתי אותו כל הלילה עד שנרדמתי, בקושי, כי אני זוכר שהבטתי בקיר וראית אשכרה את הקיר זז, תהיתי אם תודעתי שבורה עד כדי כך שאני הוזה, אבל העזתי לקום וניגשתי לקיר, אז הבחנתי שאלה כמויות אדירות של מקקים שיצאו מחריצי הרצפה וטיפסו על הקיר עד לתקרה, מלא מלא מקקים, כמו נהרות של מכוניות בפקק, זה מה שנתן את התחושה שהקיר זז, נבהלתי, כבשתי צרחה פנימית וברחתי למיטה, התכסיתי בשמיכת הסקיביאס והמשכתי להתפלל.

    בבוקר אני במשאית המחוררת לתל אביב.

    ***

    אני בדרך לכיוון תל אביב, עבורי זה המשפט המסיים, יום חמישי היום ובעוד שלושה ימים החלטתי שאני מתאבד, זאת החלטה נחושה וזה ברור לי, והאמת שזה כל כך פשוט, לא צריך חבל, מספיקה חולצת טריקו ארוכה, החור לראש כבר קיים, והשרוולים הם אחלה של חבל, ותאמינו אפשר למצוא מקום בתאי הבטון לתלות את החולצה הזו. בדקתי. זה אפשרי.

    אבל הסיוט נגמר.

    בתל אביב שוחררתי, וככה תלשו אותי, בלי חתימה, בלי משפט, נאדה. מצאתי עצמי ברחבת גרניט, בין מוזיאון תל אביב לבית אריאלה. בחוץ השמש חצתה את מרום שמיים והייתה בדרך לשקיעה. החברים שלי חיכו לבואי וגם יאיר אחי השוטר, חיבקתי אותם אחד אחד. בלילה שיגיע אבלה איתם את השעות הקטנות של החושך ואחטוף התקף חרדה מולם ואבכה בדמעות, לא אכפת לי, אני אוהב אותם, הם אוהבים אותי.

    הם רק לא ידעו שמאחורי הדמעות יש זיכרון שלי שפגשתי את השטן אחד על אחד.

    ראיתי את השטן, ולא, הוא לא דרקון, או מפלצת, הוא קטנצ'יק מתחבא שם, סמוי מן העין בדברים הקטנים של החיים, בחוסר תשומת הלב של הסוהרים האלה בירושלים שהשאירו אותנו עם האמסטף האנושי, השטן נמצא בבורות האנשים, בנבערות של בני האדם, בחוסר המודעות של כל אחד מאתנו, הוא נמצא בנער בן 21 שרק סיים צבא ומתנהג באלימות חסרת רסן לכל מי שרק חשוד, רק כי הוא לבוש במדי שוטר. השטן נמצא בסוהר ההוא המנומש עם הכיפה האפורה, שצרח עלי שהבהיל את נפשי שחבט על דלת הברזל, השטן נמצא בחריקות הדלת זו שנשמעות כל פעם שפותחים אותה, השטן נמצא בתאים הנוראיים האלה למטה בכלא ניצן ברמלה, בחלק מחיילי יחידת נחשון שמובילים את האסירים ומשפילים אותם אחד אחרי השני, לפני שעולים למשאית המחוררת, הוא נמצא ברצון ההוא של החוקרים להכתיב הודאה באשמה, הוא נמצא בדיו של העט בחדר החקירה בירושלים, בבחור השמנמוך שהפך לי את דירת הקרקע ברחוב רוזנבאום, אתה לא יכול להתנהג באכזריות ולא לאבד את הרגישות, להתנהג כמו חיה, ולא להישאר חיה בעצמך.

    יום אחד ההיסטוריה תשפוט אותם ואם לא ההיסטוריה אז הנשמה שלהם תעשה את זה, זה חלק אינטגרלי מהחיים, חוק טבע, חוק האיזון מה שיוצא גם נכנס, נשמה שמתלכלכת מקבלת זיהום, וזיהום סופו ידוע מראש.

    עברו שנים, שש שנים, ואינני כועס עליהם יותר, סלחתי. יא-ווא-רא-די כמה סליחה הייתי צריך לעבור אחד אחד על כל הסיטואציה, על כל הסוהרים, ילדים, כבולים במערכות של חוקים, תחת דוקטרינה קפדנית שהופכת אותם לגיבורים, שבויים גם הם במערכת סגורה, גם הם אני מבין, היו שם איתי סגורים בבטון ההוא בירושלים רק בצד השני של הסורגים, עובדים שם שבוע שבוע, נפשם הכלואה להיפך ממני קיבלה משכורת חודשית.

    ***

    אפילוג:

    'לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות'

    שלושה חודשים לאחר שהשתחררתי מהבלהות הזה, יצאה כתבה גדולה בעיתונים, תפסו משלוח של קוק שהגיע מקולומביה, חאליבה ואני מסתבר היינו טעות, טעות בזיהוי קוראים לזה, קומדיה משוגעת של טעויות על טעויות, שהפכה לטרגדיה כל אחד וצלקות נפשו. כתסריטאי של החיים אני בוחר לסיים את הסיפור הזה בסוף טוב. ממערבולת הטרגדיה הזו פגשתי חברים חדשים, שלימדו אותי לכבד את הרגעים המעוותים של החיים, למדתי למלא את ליבי בפרחים של אור ושמש.

    מאז השחרור, לא פגשתי את חאליבה ולא יצרנו קשר יותר, פעם אחת הבחנתי בו במחאה הגדולה של דפני ליף, מבין מלא אנשים, עיני לכדו אותו, הוא לא הבחין בי, הבטתי בו צועד ונעלם בערימה הזו האנשים.

    אנחנו עדיין חברים בפייסבוק.

    אם הוא ייקרא את העדות הזו או לא, זה כבר לא משנה.

    אני מרגיש נקי.

    ***

    כשיצאתי לחופשי, הבטחתי לעצמי שני דברים: אחד, להזכיר את השמש בכל פעם שאני יכול, איפה שהיא נמצאת אני מזכיר אותה, 'מרום שמיים', 'לפני שקיעה', 'בזריחה', השמש היא נחרטה לי שם עמוק בתוך החוויה הזו, היא השמש שלי.

    והדבר השני, ליהנות מהטבע. זו הסיבה שפעם בשנה אני יוצא לטייל בארצות אחרות, משתדל לבקר שלוש פעמים בשנה במדבר סיני לנוח תחת צילו של הדקל המלך, רואה שקיעה לפחות פעם בשבוע, מתהלך בים שלוש פעמים בשבוע, קוטף פרחים, אוכל פטריות, ואוהב דירות קרקע, מלטף חתולים, ומשתדל להרגיש את החופש שלי בסנדוויץ שאני מכין, בכוס מים מהברז.

    טוב עשיתי שהחלטתי להעלות את הטראומה הזו, כי דרך המילים האלו אני נזכר שאני שוכח מהר, ומהר מאוד אני מוצא עצמי מתעצבן בפקק, ודוהר על האופנוע כי אני ממש ממהר לאיזה פגישה במקום ליהנות מהשמש שמלווה אותי, מהרוח שחודרת לקסדה, מאגל זיעה שמטייל על מצחי.

    אז אני מבטיח לנשום עמוק, לעצור, למדוט שעה ביום, ולזכור שמאחורי כל המרדף הזה של החיים, יש גם נשמה כלואה בגוף משאית של אדם שדרך חורים קטנים גם היא רוצה לטייל פה בחופשיות.

    עם השנים, אני לומד יותר ויותר מהחוויה המטלטלת להודות, לומר תודה על שנמלטתי מהשיניים הטורפות של הבירוקרטיה, והשנאה, והבריונות שמחלחלת בנפשות הרכות.

    אני מסיים את הכתיבה הזו ב'קפה יום טוב', הצמוד לשוק הכרמל בתל אביב, כבר שבועיים שאני נמצא כאן איזה שבע שעות ביום מחזיק עט נובע ומשרטט את החוויה הזו לפרטי פרטים, המלצרית ניגשת אליי "הכל בסדר?" היא מבחינה בדמעות שעל פניי "מה אתה כותב?" היא שואלת. אני מתמהמה. "סיפור על חופש" אני משיב לה.

    לפעמים כדי להבין חופש מהו, אתה צריך לעבור דרך הכלא הכי גדול, ואז אני מבין בכלל את מסע האוֹל אִין שהכנסתי את עצמי אליו.

    כולה רציתי לכתוב סטנדאפ ומצאתי את עצמי נובר בעבר.

    בפנים ידעתי שלקראת הופעת הסטנדאפ החדשה שאני כותב, אצטרך לנקות קצת משקעים, לתת לעצב לצאת רק כדי לחבק את ההומור שעומד להגיע.

    אני לוחץ כעת קונטרול אס, מחר אעלה את זה לפייסבוק, אתן למילים ולסיפור הזה לגלוש על גלי הרשת, ובכך לשחרר את עצמי.

    כבר עכשיו אני מרגיש נקי.

    בעוד שלושה שבועות כבר אהיה בדרכי לברזיל. לנשום שמש ירוקה.

    [וזו תמונה עם התחפושת הראשונה שלי, תכירו מה זה שוטר טוב, אולי השוטר הכי טוב בעולם]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-2.10 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • זרים במטבח: מטבח מקומי – אבל של מהגרים…

    יתיר שדה]

    "אולי", אמרה זוגתי, בשעה שקמטי דאגה חורשים את מצחה, "אולי הגיע הזמן שנפריד בין הבגדים של מילוא ושל קדם, לשני ארונות נפרדים". אני מניח שזה קרה אחרי ששוב הלבשתי את מילוא בחליפת תחרה ורדרדה. "אני לא מבין, בשביל מה הם צריכים הפרדה בבגדים?". בשלב הזה קיבלתי כתגובה מין מבט כזה, מהסוג שקלפטר הגדיר יפה בכינוי 'גבוה ומחנך', ולצידו הסבר מלומד: "בגיל ארבעה חודשים וחצי ילדים כבר מתחילים לגבש לעצמם זהות!"

    "אני באמת לא מבין", אמרתי. "הרי אצלנו בקיבוץ היה מחסן בגדים, וכל שנה היינו באים למדוד את הבגדים של בני ובנות השכבות שמעלינו, ובאופן כללי – לא זכורה לי הפרדה בבגדים עד לשלב מאוד מאוחר".

    אמנם כדורעף אף פעם לא היה התחום שלי, אבל הפעם הרגשתי, שנייה אחרי שסיימתי את המשפט הזה, כי ממש הרמתי לה להנחתה. "אולי בגלל זה הזהות שלך ושל החבר'ה שלך מהקיבוץ אף פעם לא באמת התגבשה".

     

    אני לא יודע אם יש לכך קשר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, אני עוסק בחיפוש ובגיבוש זהות. הדבר הזה טבוע בעמקי נשמתי, והוא חזק ממני. אני מחפש אחר זהות בבגדים שאני לובש, בכובעים שאני חובש, בשבילים שאני חורש מאז היותי נער צעיר, וגם – כראשון בין שווים, במזון שאני צורך.

    לכאורה, הזיקה שאדם חש למקום בו הוא חי היא מרכיב מרכזי בזהות שלו: הוא חי את נופיו, הוא ניזון מתוצרת מקומית הגדלה בהם, הוא מכיר את צמחי הבר השונים ומבסס עליהם חלק גדול ממזונו ועוד. אני אומר לכאורה, כי במאות השנים האחרונות אין הדבר כך: האדם ניזון מסחורות מיובאות, זרות ללשונו ולתרבותו המקומית, והוא מאמץ לעצמו חלק מהן ומכיל אותן לתוך תרבותו הקולינרית. העות'מנים הביאו לאירופה את הקפה, לא לפני שהגיבו בעצמם בחשדנות לסם הממכר שהוא מכיל, ואף אסרו על שתייתו בתקופה מסויימת. כיום – בתי קפה וינאיים או מכונות קפה איטלקיות הן שם דבר בעולם. נוסעים לבנים הביאו מאמריקה את העגבניה, התירס, הבוטנים והפלפל, וכן את הקקאו ואת תפוח האדמה. זה מעולם לא הפריע לאיטלקים להתפאר ברטבי הפסטה עתירי העגבניות שפיתחו כבסמל לאומי ממש, או לאנגלים להצהיר ש"פיש אנד צ'יפס הוא המאכל הלאומי שלהם (ועוד לא הזכרתי כאן את חטיף ה"במבה" הכל כך ישראלי, שחומרי הגלם מהם הוא מופק ממש לא קשורים לכאן.

    פעם פגשתי שף אחד, שהיה משוכנע שתורת הליקוט שאני נמנה על מלמדיה היא היא הדרך אל המטבח המקומי – כפי שזה ראוי להיות. הנוכחות של טעמים אדמתיים עמוקים בין סיריו היתה עצמתית כל כך -עד שהיה מוכן לזנוח לחלוטין את חומרי הגלם המיובאים – ולעבור לתוצרת מקומית טריה, ובעיקר כזו שמקורה בבר. דעה כזאת, עם כל הרומנטיקה הנפלאה עליה היא נשענת, איננה מקובלת מאוד בשדה הקולינרי הישראלי, אבל היא בהחלט הולכת ותופסת לה מקום.

    מעטים יודעים, שחלק גדול מצמחי הבר שאנו מלקטים כאן כצמחי מאכל – הם אינם מינים מקומיים, אלא מינים גרים, שהגיעו למרחב שלנו ממקומות מרוחקים ונטמעו בו. עשבי הבר המלוקטים בקיץ בולטים בהיבט הזה: חלקם הגדול של המינים הללו היגר לכאן מאמריקה, אפריקה או מזרח אסיה. למעשה, כבר לפני אלפי שנים התנחלו כאן הצמחים הגרים הראשונים; ארץ ישראל היא רצועת החיבור בין שלוש יבשות, ומאז ומעולם עברו בה נתיבי סחר שדרכם זרמו מינים אקזוטיים מכל קצווי תבל. הללו נטמעו באדמתה ושגשגו, עד שהפכן למרכיב מרכזי בנופיה ובתרבותה הקולינרית של הארץ הזו, ולעיתים אף לסמל מייצג ולסלע מחלוקות בין הקבוצות המתקיימות בארץ הזו מקדמת דנא.

    לידיעת שר החינוך: גם האוכלוסיה המתקיימת כאן היא אוכלוסיית מהגרים. תמיד היתה. כל נסיון להניח אחרת (ולהשען לשם כך על ספרות בת 3000 שנה שבמובהק טוענת את ההיפך) הוא נסיון אבסורדי ומעורר גיחוך. ארץ ישראל תמיד היתה משופעת במהגרים מאפריקה, מאסיה הקטנה ומארצות אגן הים התיכון. אלה התערבבו באוכלוסיה המקומית, נטמעו בה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. מהגרי עבודה מסודן או מעבר הירדן המזרחי תמיד הופיעו כאן, תמיד התקבלו כאן ברגשות מעורבים ובסופו של דבר, כמעט תמיד , זכו להגנה ולהכלה, אז די כבר עם הקסנופוביה.

    ונחזור לצמחים – הקיץ הוא, כאמור, עונת שגשוגם של חלק גדול מהמינים הללו, המהווים מרכיב מרכזי בתפריט הקיצי שלי. הנה סקירה קצרה של כמה מהם:

    צבר מצוי Opuntia ficus-indica

    הצבר הפך לסמלה של התנועה הציונית כהתרסה נגד התנועה הלאומית הפלסטינית, שאנשיה נהגו להשתמש בשיחי הצבר הדוקרניים לסימון חלקותיהם. כל ילד מכיר את סיפור הפיכתו של הצבר ופרותיו הקוצניים מבחוץ ומתוקים ועסיסיים מבפנים לסמלו של העברי החדש – שאף הוא תואר בספרות החלוצית של שנות ה-30 כעוקצני, מתוק ועסיסי.

     

    מה שפחות ידוע הוא הסיפור הבא, המתאר עד כמה מתוחכמת ומאורגנת המערכת האקולוגית שלנו: הצבר הובא לכאן ממקסיקו במאה ה-18, למטרת ייצור צבע לתעשיית הטקסטיל. הצבע לא הופק מהצבר עצמו, אלא מכנימת עלים, Dactylopius opuntiae, שמתיישבת על גבעולי הצבר (כן, ה"עלים" דמויי הביצה של קישקשתא הם בעצם גבעולים. מבחינה בוטנית, הקוצים של הצבר הם הם עליו). בהר עיבל שבנפת שכם גידלו המקומיים את שיחי הצבר למטרה זו ממש, כפי שמתאר זאת חוקר הטבע האנגלי בן המאה ה-19, הנרי בייקר טריסטראם בספרו: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864).

    צחוק הגורל: הצבר הוא פולש בעל כושר התפרצות מרשים. כנימת הצבע, שלא שרדה את תנאי הקיום הקשים בארץ הקודש, נעלמה מזמן, ובהיעדר אויב טבעי, בכל מקום שבו נשתל התפשט השיח ושרד עשרות שנים אחרי שתושביו המקוריים של המקום נטשו אותו. בשנים האחרונות נפוצה בצפון הארץ, בדרום סוריה ובדרום לבנון כנימת עלים נוספת, Dactylopius opuntiae. זו – גרמה למותם של שיחי הצבר המזוהים כל כך עם נופי הלבנט בכל מקום אליו הגיעה. הנה – פולש שהובא על ידי בני האדם, כמהגר עבודה מהצומח, שגשג כאן, אך לא הצליח לשמש פונדקאי למין הפולש האחר שלשמו הובא לכאן מלכתחילה. והנה, מקץ מאות שנים – מתנקה המערכת האקולוגית מהצבר, בעזרת פולש אחר.

    החלקים הנאכלים בצמח הם הגבעולים והפירות. את הגבעולים ניתן לכבוש במי מלח, לצלות על האש ולהוסיף למגוון תבשילים. הוא מכיל ריכוזים גדולים של סיבים תזונתיים מסיסים, מגנזיום, סלניום ונוגדי חימצון מקבוצות שונות. בין סגולותיו הרבות, שהוכחו מחקרית, ניתן למנות הורדת רמות הכולסטרול,  ניטרול רדיקלים חופשיים וסכרת.

    קייצת מסולסלת Conyza bonariensis

    הטעימה מבין מיני הקייצות, שרובן הגיעו לכאן במהלך המאה ה-19 ממרכז אמריקה או מדרומה. באמריקה היא משמשת בעיקר צמח מרפא חשוב, שמשמש בין היתר לטיפול בשילשולים ובזיהומי מעיים, לחיטוי וחבישה ולטיפול בדלקות פרקים. טעמה של הקייצת חריף. זו חריפות מעניינת: היא מופיעה לאחר לעיסה ממושכת של עלי וגבעולי הצמח, ולא באופן מיידי.

    אני משתמש בקייצת להכנת פסטו חריף, סחוג (כתחליף לפלפל) ועוד.

    כף אווז מבאישה Chenopodium vulvaria
    כף-אווז מבאישה הוא עשב חד שנתי קיצי, שרוע עד זקוף המדיף ריח של דגים מותססים שמקורו במולקולות של החומר טרימתילאמין, שהצמח יודע לסנתז. הריח הרע הזה מרתיע בני אדם ובעלי חיים מלאכלו, וחבל שכך, שכן במינונים קטנים הוא משמש תחליף צמחי לרוטב דגים תאי או לאנשובי כבוש – במתכונים רבים. הארומה הדגית שלו מאפשרת גם לטבעונים ליהנות מהארומה של דגי ים ארומתיים. כל נציגי הסוג הגיעו לכאן מאמריקה הלטינית. למתכון מעניין עם כף אווז מבאישה לחצו כאן.

    רגלת הגינה (Portulaca oleracea) היא צמח חד שנתי שרוע ממשפחת הרגלתיים. צומח בקיץ כעשב "שוטה" בשדות, מטעים וכרמים וכן בגינות ציבוריות בערים. בעל סגולות מרפא חשובות וערכים תזונתיים מופלאים: ריכוזים גבוהים של אומגה 3, ויטמין A ו-C בכמויות גדולות ושפע של ברזל ומגנזיום. הריג'לה או הפרפחינה (כפי שמכנים אותה הערבים) היא פולש ותיק, שיגר לכאן כבר בימי המשנה ולכן נזכרת בה מספר פעמים.


    מתכון? אין ממש צורך: הצמח מתאים במיוחד כירק חי בסלט עלים ומשתלב מצויין עם עגבניות, בצל סגול, פלפל חריף וצלפים. בסיורי הקיץ שלי, השנה, הכנו סלט כזה – שתובל בהרבה לימון, מלח ושמן זית – ויצא טעים להפליא. אפשר גם לשלבו בתבשילים שונים, אבל מי אוכל תבשילים חמים בעונה הזו?

     

    את הצמחים האלו ואחרים ניתן לפגוש בסיורי הקיץ שלי, המתפרסמים כאן מעת לעת, וכמובן שגם בקורס הליקוט הקולינרי המקיף והמעמיק מסוגו, שההרשמה אליו עומדת להסתיים בקרוב. לפרטים נוספים על הקורס הכנסו לכאן.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • שובו של ה"זואון פוליטיקון"

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.

    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.

    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא על מנת להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • מסע ה- 8,196 דפים / רודי סעדה (אול אין)

    [רודי סעדה]

    לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על העיני על הראסי, אוֹל אִין. בבוקר שעה בערב שעה, לא פחות משעתיים. היו ימים של חמש. 'כולל יום שבת רודי?' כן, הבטחתי לעצמי, 'כולל שאני בחו"ל?' כן כולל שאתה בחו"ל רודי. אתה נכנס לאוֹל אִין, דיברתי אל עצמי בגוף שני, אתה כותב, בכתב יד, בעיפרון, בעת כדורי, בעט נובע שנקנה מדנה עטים בדיזינגוף, ולרגע לא אדבר איתה על מחדד, שהיא לא תהפוך ל'דנה כלי כתיבה'.

    עד לרגע זה 8,196 דפי A4 ששזורים ל 117 דפדפות ספירלות זולות שנקנו ממאקסטוק בגבעתיים, לקח לי חמישה חודשים לקרוא את כולן, לא הכל מובן, לא הכל קריא, כתבתי הרבה, על החומה בסין, בחושה בסיני, כתבתי שהייתי עמוק בכוכבים ביער של קוסטה ריקה ובין סצינות בהצגה של קופיקו.

    דפים עם עיגולי קפה, דפים קרועים, חול ים, שיערות חתול לבנות, דמעות, אני זוכר אותן, זוכר כל אחת מהן.

    הרבה מחברות כתבתי סתם, מילים, אותיות שחוברו למשפטים חסרי היגיון, שירים, הרבה אני כותב על סטנדאפ, לא סטנדאפ על הסטנדאפ, מה זה סטנדאפ, אני מנתח סטנדאפ מכל הכיוונים מותח אותו עד שזה מאבד משמעות, ואז כותב רעיונות, ומחשבות, וזכרונות ועבר הרבה עבר ממלא את הדפים.

    אני כותב התבוננות, על מה אני רואה באותו הרגע, איך פעמוני הרוח שהתקנתי מנגנים לי רוח סתיו, לגשם שפורץ דרך הפתח הצר בחלון שלא סגרו עד הסוף, כותב מעבר דירה, מכתב פרידה לחבר, וברכת מזל טוב לאמא.

    כותב על הכלא בצבא, על הכלא באזרחי, מפחד פחד מוות על הדפים, על החרדות, על מערכת המשפט על הסיפור הקפקאי שהיסטוריית החיים ניווטה אותי בנתיב שאני כל כך רוצה למחוק אותו אבל משתדל לחיות איתו בשלום.

    יש מחברות שלמות שאני כותב על אמונה, ואלוהים, אני כותב תפילות, כמיהות, אני כותב על חופש.

    אני כותב את הטיולים בחו"ל, איך האינדיאני לקח אותי לטיול בנופיה היפים של הנפש בלילה ההוא סביב המדורה ביער, את הצלילה בלילה בים הקאריבי של קולומביה, את הפיגוע שהייתי עד אליו, את הצניחה החופשית בארגנטינה, ואיך לזה שעלה לפניי לא נפתח המצנח, אני כותב על המוות שלו, על כמעט המוות שלי, כותב תודה לחוט השערה, שהחזיק אותי בחיים. מרגיש כמו ויסלבה שימבורסקה. תודה. תודה. תודה. הרבה תודה יש במחברות.

    אני כותב את החיים, את החזון שלי, איך הדימיון הפרוע מגרד חלומות על הדפים, מתפרק לאותיות ומשפטים שהופכים לעוגנים בדרך שאני כל פעם לומד לצעוד אותה מחדש. את הנפילות והקימות, לאט לאט ובעדינות.

    ואז הריון, כותב על ההריון, הלא צפוי, כותב על ההפלה, על הגרידה, על היום הנוראי ההוא באסותא על הנסיעה ברכבת, על הילד שלא נולד על תמונת הפרופיל שלו באולטראסאונד שנחקקה לי בזיכרון.

    2 מחברות אני כותב על דמעות, על הטעם שלהם, השקיפות, על העיניים הצלולות שהן משאירות בלכתן, אני כותב דמעות של שמחה בחתונה, ודמעות אחרות, סמיכות, עכורות, אני בוכה על הדף פרידה, מחברת על פרידה ועוד מחברת ועוד מחברת, וספק מזדחל, ספק כותב ספק.

    הרבה ספק, ערימת דפים של ספק, ספירלות של ספק. וחושך על הדף כולו באותיות כחולות מבולגנות.

    ואור.

    כמה דפים על אור, ואז מחברת שלמה של שמחה, ועוד מחברת על חופש, אני כותב על השמש שזורחת, כותב אסטרולוגיה, כותב כוכבים, כותב עם וונוס יופיטר ומאדים.

    אני כותב על הפגישה עם המתקשר ההוא, על הדקל שמולי בסיני, על הגאות והשפל, על חלוקי הנחל, על חוסיין, על הגלים שליטפו לי את התודעה בביקור האחרון בראס אל שטן.

    שלוש שנים ושלושה חודשים, שזורים לאותיות, סיפורים שקטפתי בדרך, ו… וואלה יש סיפורים מגניבים הזויים חלקם מטורפים. כחלק מלימוד הכתיבה, החלטתי לקטוף כל שבוע סיפור מהמחברות ולהעלות אותו לכאן, לא משימה קלה, ישנם סיפורים שפרוסים על שנה, ויש סיפורים שהם אירוע בודד. ומעבר לזה זאת חשיפה מאתגרת עבורי, אבל אני עושה את זה, על העיני על הראסי. חלק מהסיפורים יהיו ארוכים חלקם קצרים, אלמד לתמצת, לקצר, להעביר את העיקר, להשתפר.

    אול אין רודי אול אין. (למעלה זו תמונה של חופש)

    > חלק שני – הבוכריס שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • Abraham Hostel – להיות תייר בתל אביב

    [רואי עמנואל]

    את מעוז ינון מבנימינה, אחד מחמשת הבעלים של רשת ההוסטלים Abraham Hostels בישראל (ירושלים, נצרת ותל אביב) אני תמיד פוגש "במקרה" ברכבת. תמיד עם חיוך, תמיד עם תקווה ואמונה בדרך.

    ואיזה דרך! את פאוזי עזאר אין בנצרת הקים מעוז לפני יותר מעשור ואת Jesus Trail ("דרך הבשורה") – מסלול הליכה יפייפה מנצרת לכנרת, קצת לאחר מכן. במקביל ייסד יחד עם ירון בורגין את ILH – ארגון גג של ההוסטלים העצמאיים בישראל.

    Brian Kwanאת Abraham Hostel Jerusalem הקימו כבר יחד עם ירון ועוד שלושה חברים – גל מור, דרור טישלר וניצן קמחי, וכיום כבר מדורג ההוסטל בקביעות כאחד מעשרת ההוסטלים הטובים בעולם (!).

    והנה, נגד כל היגיון (כלכלה מדשדשת, פיגועים ומלחמות, הגאות של Air BNB ובעיקר חפירות הרכבת הקלה) פתחה החמישיה את ההוסטל הכי גדול בארץ (390 מיטות) במרכז ת"א Abraham Hostel TLV.

    הוסטל ענק שמזכיר חו"ל. מעוצב בשיק תל אביבי (ע"י המעצבת יעל עודד) שגורם לך להרגיש בבית ובחו"ל – במקביל. הגימור בהוסטל לא מושלם (כחלק מהקונספט), אבל באמת שחשבו כאן על הכול. החדרים נקיים, נוחים ומצוידים (מקרר קטן, מקלחת ושירותים ומבחירה – בלי טלויזיה). יש וו-פי בכל מקום, יש מרפסת מקסימה עם חדר כביסה, חדר טלויזיה וחדר ישיבות. ארוחת הבוקר המצויינת כלולה במחיר.

    אבל ההיילייט של ההוסטל הוא חלל הלאונג' המדהים בקומה הראשונה שפשוט שואב אותך אליו… במקום יש שלל אירועים, מסיבות, הקרנות של אירועי ספורט. יש שולחן ביליארד וכדורגל, ספריה קטנה ושלל מתחמי ישיבה – בשכיבה, בנדנוד, ברביצה או בישיבה.

    המיקום מצוין (במיוחד שיגמרו עבודות הרכבת הקלה…) – בלבונטין ליד גן החשמל שתי דקות מרוטשילד, קרוב לאלנבי ולשוק ורבע שעה מהים. מרחק הליכה מכמעט כל מקום (כולל תחנת רכבת ההגנה).

    המחירים זולים (לילה לחדר לזוג כולל מקלחת ושירותים אישיים וארוחת בוקר ב-350 ש"ח ללילה…) והצוות כאן מקסים וסופר ידידותי.

    הקהל מורכב ברובו מתיירים, אבל הופתעתי לפגוש לא מעט ישראלים וגם כמה משפחות עם ילדים.

    ועוד כמה דברים שטוב לדעת:

    * החלל כולו מוצע כ-HUB חינמי לכולם. אחלה מקום לפגישות או סתם לעבוד כשאתם בת"א.
    * אין באף אחד מההוסטלים עובדי קבלן – כולם בהעסקה ישירה והוגנת (עובדה שאפשר ללמוד מלחיצות היד, החיבוקים והחיוכים בין העובדים למעוז שמנהל את ההוסטל התל אביבי).
    * חדר הישיבות ניתן חינם לארגונים לשינוי חברתי.
    * המקום בכוונה לא מחזיק מסעדה – רק בר מקסים עם מנות מעטות (והטיפים הולכים כולם עובדים) – מתוך כוונה שאורחי המקום יתנו פרנסה גם לעסקים מסביב למלון.
    * שירות שאטלים חינמי מחבר בין שלושת ההוסטלים.
    * ההוסטל מציע מגוון סיורים – מסדנת שקשוקה ועד ערב אלכוהול בת"א, סיור בקיבוץ או בים המלח, מצדה בזריחה, פטרה בצהריים או ירושלים בשקיעה…

    אז אם בא לכם להרגיש כמו תיירים ולהעביר יום של כיף בתל אביב – אברהם קורא לכם!

    Abraham Hostel Tel-Aviv, לבונטין 21, ת"א.

    14479596_917303875041251_2024765316508137583_n[1]14457329_917308065040832_267698606819476121_n[1]14484919_917303648374607_8606415097756163753_n[1]14502938_917303775041261_3482954099147569692_n[1]

    לאתר המלון >


    להגיב
  • פסק זמן

    [עמית נויפלד]

    בשנת 1982, בהיותי בן שבע ותלמיד כיתה ב', נקלעתי במהלך ההפסקה הגדולה לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, וכמה זמן נמשכה, הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסא שלמה של פסק זמן", וגם יותר משלושים שנים אחר כך אני יכול לזכור היטב את תחושת התמיהה והבלבול – "קופסא שלמה של פסק זמן" – ניסיתי לדמיין קופסא כזו המכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. מאחר והתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בכזה ביטחון, נאלצתי להעביר עוד יומיים שלמים בתהיות עד שגיליתי כי מדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע לראשונה, ובהתאמה נרשמה אכזבה קשה – המקופלת, ואפילו הטורטית, עדיין לקחו לטעמי, ובגדול.

    לעצור ברגע האחרון

    חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא כמובן לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון של לקיחת פסק זמן. כל מי שצפה במשחק כדורסל בחייו, יודע שפסק זמן הוא דבר מה שלוקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, בכלות כל הקיצין – כמו מילותיה של תהילה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים בקמצנות גדולה מתוך חשש לעתיד.

    גם בחיי היום יום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים, אנו זקוקים לו כמוצא אחרון: ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה, ממשרה מלחיצה: "הנשמה רוצה קצת מנוחה/לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה." כותב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן", ושופך אור על כל מה ששגוי באופן בו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו, באמצעות מילה אחת בלבד – "בשביל" – פסק הזמן הופך כעת לעוד אביזר רציונאלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקדמה והקפיטליזם המתועש, כזה המאפשר לנו להרים לרגע את הראש מעל המים, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול חזרה לתוך עשייה פעלתנית ששכר כזה או אחר בצידה.

    קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה, או להבדיל, סרט, הצגה או חופשה.

    הפרטת הפנאי

    בלעז, המצב אינו יותר טוב, Time Out הוא כבר מזמן מגזין הפנאי הגדול והנפוץ ביותר בעולם, וכל מטרופולין המכבד את עצמו אוחז במהדורה משלו. כך גם אנו יכולים להתעדכן מידי שבוע במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות, השווקים ועוד, שיוכלו למלא בעבורנו את פסק הזמן הנכפה עלינו מידי שבוע, ומשליך אותנו מן הלו"ז הקבוע והמוכר של עבודה/לימודים/משפחה אל תוך הריק האינסופי והמאיים של הפנאי.

    בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה […] הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להנפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע."

    במאה ומשהו השנים שחלפו, המצב רק החמיר.

    בשנת 2004 הגישה ח"כ לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. במסמך רקע שהכין בעבורה אגף המחקר והמידע של הכנסת נכתב בין השאר כי היה ויעבור חוק שכזה, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

    הרי לנו המשוואה של העת החדשה. בצידה האחד "תרבות הפנאי", ובצידה השני "תרבות הצריכה". אמת, יהיה קשה שלא להודות כי מרביתנו אכן התרגלנו לצרוך את הפנאי שלנו במטבעות קשים וסחירים: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים – אולם לכך יש לשים שני סייגים חשובים.

    ראשית, עלינו להבין כי הצורך הבלתי פוסק שלנו ב"פעילויות פנאי" שימלאו את הפנאי, הינו חלק בלתי נפרד מתהליך אינסטרומנטאלי העובר על החברה המערבית ככלל. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון פרויקט האדם, ואלמוני שיענה לשאלת פלוני "מה עשית בסופ"ש?" בתשובה "כלום", יזכה במקרה הטוב להרמת גבה. אחרי הכול חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), מסיבה של מגזין נחשב, סיור מפלים בצפון, שתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה ק"מ בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

    שנית, נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה: The Idler הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנה עם מקטרת ביד,The flâneur המשוטט הצרפתי בעל הפנאי (שרק לפני ימים ספורים חגגנו את הווייתו), החוקר את עירו ללא כל מטרה, ולאלה ניתן להוסיף משאר העמים את קוראי הספרים, המשחקים בפארקים ובגנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים – פנאי אמיתי יכול להיות רק כזה הנעשה לשם ההנאה עצמה, וללא כל אמצעים.

    כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר הפרטה ברוטאלית שהפשיטה אותו מכל תועלת אמיתית לאדם – נכון להיום הוא מזכיר בעיקר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול – שיכוך רגעי של כאב מתמשך בעל שורשים חזקים. עם זאת, ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר מידי להצילו, כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות הכובלות אותו לאמצעים ומטרות. לא אנסה להמעיט מהקושי הכרוך בצעד שכזה, הוא בהחלט דורש אימון, והנה לכם תרגיל ראשון – בטלו את כל התוכניות שלכם לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה מוחלטת ובטלה גמורה, אם הצלחתם, יש לנו תקווה.

    מפסק זמן להפסקת זמן

    שיקום מעמדו של פסק הזמן הנו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר, הנדרש מאיתנו בדרך לריפוי המחלה עצמה, לה אני מבקש לקרוא בשלב זה – שיגרון זמן – מחלה הבאה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות במפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו, ואת הדיאגנוזה הטובה ביותר שלה סיפק אחד מהאחיינים שלי במהלך ארוחת החג האחרונה:

    "למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

    שאלה פשוטה שאוצרת בתוכה, לעניות דעתי, את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקאלי כמובן – התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

    פערים שכאלה יכולים להיות מוסברים גם בדרכים טבעיות – הולדה של צאצאים וטרדות פרנסה, למשל, מאלצות אותנו להיות "יותר רציניים", וגם בעלי חיים נוטים לוותר על "משחקיות" ככל שהם מתבגרים, אולם דומה בעיני שבחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת מעיקרו על תפיסות תרבותיות אותן יש לאל ידינו לעקור, פשוט על ידי ביטול החלוקה למקטעים שונים, והחלה של תפיסה הוליסטית יותר על זמן החיים.

    משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר, כל אלה יכולים להשתרג יחדיו לכלל מערך חיים שלם שאינו מבקש "להוות בעולם" למען דבר מה אחר (יהיה זה "קריירה", "הצלחה כלכלית", "כבוד" וכדומה), כי אם למען היותו שלו עצמו שלם, מסופק, מאושר ומאוחד עם הזולת בחוויה האנושית שגדולה מכל פרט בודד.

    המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה אנושית אחת, זקוק יותר מהכול לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי. מי שיוצא ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורו מהצבא, חי את אותה חלוקה זמן תרבותית לה הורגל מילדות – כעת הוא הזמן להתרחק מהכול ולהתנסות בכול, רגע לפני שחוזרים ומתחילים את החיים הבוגרים – לימודים, קריירה, חתונה ילדים.

    אבל מי שייבחר לדלג על המוסכמה התרבותית, וייצא לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, יגלה כי השפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית, וכי לאחריו אין הוא מסוגל עוד לחזור לחלוקת הזמן בה הורגל, וכי כעת הוא מבקש להביא את מכלול חייו לכדי אחדות ומלאות – הוא מבקש לפתע את הפסקת הזמן.

    "הפסקת זמן" ממושכת, בין אם לבד ובין אם בחיק חברים או משפחה, היא ככל הנראה הנסיוב המוצלח ביותר שבנמצא לרעלנים המתעקשים לקטוע את חיינו למקטעים מקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן משמעותי בעתידם הקרוב, אל ייאוש – ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לעצירה כמעט סופית, המביאה לאותה אחדות נשגבת של מקטעים (אולי מטרתה העליונה של תנועת ההאטה).

    לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, זה יכול וצריך להתחיל דווקא בהחלטות קטנות ויומיומיות, למשל, בהפגנה של אותה אחריות, חמלה ומוסר שאנו חשים כלפי הקרובים לנו גם בסביבת העבודה, או בקביעה עם עשרה חברים טובים משחק של "מחבואים תופסת" בגן הציבורי למרות שעברנו את גיל 40. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים רק לשבור את המחיצות המנטליות המחלקות את חיינו, ו"להפסיק" את הזמן, בתור התחלה לפחות לכמה דקות בכול יום.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

    [לירז אקסלרד]

    מנותקת

    כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

    כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

    אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

    אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

    המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

    אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

    יקומים מקבילים

    כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

    השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

    טבע חי בעיר

    כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה של קול?

    מציאויות חלופיות 

    רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

    למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

    קופסא עם דברים לקחת

    אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

    הלאום מנצח

    אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

    עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

    פרחים, טבע

    ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

    וגם זה

    הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

    בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

    ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

    בק בהופעה

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • חוק זרימת האנרגיה במבט חדש

    [יתיר שדה]

    מורים רוחניים רבים מדברים על מציאת הייעוד. שנים חיפשתי אחריו. היום אני מבין שהייעוד הוא אלמנט הפכפך: אנשים משתנים, זמנים משתנים – והייעוד משתנה בהתאם. ייעודו של זרע הנובט מעמקי האדמה שונה מייעודו של צמח בוגר בשלהי פריחתו.

    התפתחותו של כל צמח נחלקת לשלבים:
    החלק המזין והעסיסי ביותר בצמח, הוא תמיד החלק אליו מזרים הצמח את כח החיים המפעם בקרבו. כאשר צמח דו-פסיגי נובט מזרעו, הוא פורש את עליו הפסיגיים אל השמש ומתמיר את אנרגיית האור שלה לסוכרים, ובעזרתם הוא מסנתז חומרים שונים המשמשים להתפתחותו. בשלב הבא – יפתח שושנת עלים בסמוך לקרקע, ולאחר מכן יעלה גבעול שבתורו יצמח פרחים. כשאלה יופרו, יוכל הצמח להקדיש את מירב מרצו וכוחו לטיפוח הפרי וזרעיו, וחוזר חלילה. בכל אחד מהשלבים הללו – החלק הנאכל בצמח הוא החלק אליו מזרים הצמח את מירב האנרגיה שהוא מתמיר: כאשר מופיע הגבעול – עלי השושנת מתייבשים וקמלים. כאשר מופיע הפרח בראש הגבעול – הגבעול עצמו מתרוקן מתוכן ורקמתו החיצונית נעשית סיבית ונוקשה, וכן הלאה.
    שלבי הצמיחה של כל צמח דומים במובנים רבים לשלבים השונים בהתפתחותו הרוחנית והגשמית של האדם: במרוצת חיינו אנו מתקדמים לעבר שיאים של התפתחות, המהווים שלבים שונים של בשלות. משחצינו שלב התפתחותי שכזה, יקשה עלינו מאוד לסגת לאחור.

    שירת השדה2לפני כשבע עשר שנה החלטתי שכשאהיה גדול אהיה מורה. הייתי אז קומונר בקן השומר הצעיר באשקלון – חדור מוטיבציה, תחושת שליחות ורצון עז לשנות את העולם. הדרכתי כמה קבוצות של חניכים וחניכות, שבתהליך ממושך ומורכב שהיה כרוך בלא מעט קשיים הצלחתי לעזור להם ליצור חיבור עמוק ובלתי אמצעי בינם לבין העולם שסביבם. האמנתי שבאמצעות חינוך אפשר לשנות את פני החברה, והנחתי שמערכת החינוך הציבורית, האמורה להנגיש ידע וערכים לכל דכפין – היא המקום לעשות זאת.
    אחרי הצבא למדתי חינוך והוראה, ובשנים האחרונות השתלבתי כמורה מן המניין במערכת החינוך, ואפילו קצרתי הצלחות חינוכיות פה ושם. יחד עם זאת, ככל שחלף הזמן, חילחלה לתודעתי ההכרה בכך שמשהו מאוד עמוק ובסיסי חסר לי במערכת, ומקלקל לי את החגיגה. צליל הדיסטורשן הצורמני הלך וגבר, והעיק עלי יותר ויותר. ה"קצרים" מול המערכת התרבו והלכו, והרגשתי תחושה של מחנק, חוסר מוטיבציה ובעיקר חוסר עניין הולך וגובר ביעדים שלשמם הגעתי מלכתחילה למערכת החינוך.
    למרות ששמרתי את משרת ההוראה שלי "על אש קטנה", תוך שאני משתדל להגדיל ולהעמיק את עיסוקי האחרים, הרגשתי שהנטל הכבד הזה מושך אותי עוד ועוד למטה, מפר את שלוות נפשי ופוגע פגיעה אנושה בהנאתי מאותם מקורות פרנסה שאני כן נהנה מהם. התחושה היתה שמשהו מוכרח להשתנות. יותר מדוייק: משהו כבר השתנה…

    בשבוע שעבר הדרכתי סיור ליקוט בכפר האמנים עין הוד. קבוצה קטנה, בת 16 משתתפים. אינטימי ומאפשר. בקהל המשתתפים שתי בחורות צעירות. אני מזהה אותן מייד: לולה ועינב, חניכותי מ"הגלגול הקודם". שבע עשרה שנה חלפו – ואני כולי נרגש. לאחר הסיור הן מספרות על חוויותיהן, על השינויים הכבירים שעברו במהלך השנים, על הצמיחה וההתפתחות האישית שחוו ועל חבלי לידתן. אני מבין שהותרתי חותם. אני מבין שאז, בימים ההם, מילאתי את יעודי. יחד עם זאת, אני גם מבין שאני נמצא כיום במקום אחר: שלם, בוגר, מדוייק יותר.
    המפגש הזה מתרחש ימים ספורים אחרי שגמלה בליבי החלטה: בשנת הלימודים הבאה אצא לחפש את דרכי מחוץ למערכת החינוך. למעשה – הנתיב בו אני פוסע כבר ברור לי לחלוטין, אני נהנה לצעוד בו, ובכל יום שעובר מגלה דברים רבים על עצמי, מתוך חדוות גילוי בראשתית אין סופית. כשאני אוהב את מה שאני עושה – אני עושה אותו טוב יותר! בחרתי למקד את עשייתי בנקודה אליה זורמת בטבעיות אנרגיית החיים שלי.

    אני נפרד מהשתיים בתקווה לשוב ולהיפגש. הלב מפרפר מהתרגשות והראש עמוס לעייפה בתובנות חדשות.

    תודה לכן,

    יתיר.

     —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

    [לירז אקסלרד]

    ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

    לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

    בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

    כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

    בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

    חורף, ברלין

    כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

    בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

    חורף, ברלין, עצים צהובים

    ***

    בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

    כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשיםפגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

    מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

    מאורו פארק

    ***

    היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

    אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
Close