שיטוטים

  • אמנות במושבה פרדס חנה כרכור 2024

    1. היכרות עם הקהילה המקומית: יש משהו מיוחד להתעסק עם האמנות שנוצרה במקום מסוים. כשמתעסקים באמנות המקומית, אפשר להבין יותר טוב את האנשים, התרבות וההיסטוריה של המקום.
    2. שינויי הזמן: אמנות היא מראה חשוב של שינויי הזמן וההתפתחויות החברתיות והתרבותיות. דרך אמנות היסטורית של מושבה בפרדס חנה ניתן לראות כיצד המקום השתנה מאז התקוממו שם התיישבויות ראשונות.
    3. השפעת הסביבה על האמנות: אמנות משקפת את הסביבה שבה נוצרה ונמצאת. דרך בחינת האמנות המקומית, ניתן להבין כיצד הפרדס חנה צורפה באופן מיוחד ליצירתיות האמנותית של האנשים ששהו שם.
    4. התרומה לאומנות הכללית: אמנות מקומית משפיעה גם על אמנות הכללית. ההיכרות עם האמנות המקומית יכולה להעשיר את התרבות האמנותית הכללית ולהביא להבנה עמוקה יותר של מגוון האמנות הנוצרת באזורים שונים.

    בקיצור, ביקור בהיסטוריה של אמנות במושבה בפרדס חנה מציע תרומה ייחודית להבנת המקום, התרבות והאמנות הכללית.

    ההיסטוריה של אמנות במושבה בפרדס חנה משקפת את התהליכים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים שהשפיעו על הפיתוח של האמנות באזור זה. כמו ברוב המקומות בעולם, האמנות במושבה משמשת כמראה לרעיונות, ערכים ואסטרטגיות חברתיות ותרבותיות.

    היסטוריה של האמנות במושבה עשויה לכלול את המראה השינויים הבאים:

    תקופת ההתיישבות הראשונה: במהלך תקופת ההתיישבות הראשונה במושבה, האמנות כנראה התמקדה ביצירתיות פוניקסית ועבודה בחומרים טבעיים. יכול להיות שהתמקדו בציורים על קירות, פסלים בטבע או יצירות עיצוביות מקומיות.

    תקופת ההתפתחות העירונית: עם צמיחת המושבה לעירונית יותר, יתכן ונבנו אמפיות ומבנים ציבוריים שהוצבו יצירות אמנות, כגון פסלים ופסיפסים.

    קרא עוד 

    תקופת המודרניזם והעכשוויות: בשנים האחרונות, עם עליית תרבות העכשוויות והמודרניזם, ניתן לראות יצירות אמנות עכשוויות כגון ציורים, פסלים, אמנות דיגיטלית ועוד. פרויקטים אמנותיים ותערוכות יכולות להיות חלק מחיי המושבה ולקדם את היצירתיות והתרבות האמנותית בקרב התושבים.

    השפעת התרבות המקומית והעם: התרבות המקומית והעם גם ניתן לשמור על השפעה על האמנות במושבה. יכולת היצירה מתוך תרבות המקום, סיפורי העם והמסורת המקומית עשויה להתבטא באמנות עכשווית וביצירות ייחודיות.

    האמנות במושבה בפרדס חנה כנראה משקפת את התפתחויות אלו ועשויה לשמש גם ככלי לחיבור בין התושבים לקהילה וליצירת זהויות תרבותיות משותפות.

    הנה תכנית לביקור באמנות במושבה בפרדס חנה בימים חמישי, שישי ושבת:

    יום חמישי:

    קרא עוד 

    10:00 – התחלה בתחנת המידע המרכזית של המושבה. קבלת מפה ומידע על האירועים והתערוכות המתקיימות ברחבי המושבה.

    10:30 – ביקור בתערוכה ראשית ברובע הצהוב. סיור ביצירות אמנותיות עכשוויות ותערוכות קבוצתיות.

    13:00 – הפסקה צהרונית במסעדה מקומית או בקפה ברחבי המושבה.

    14:00 – המשך לתערוכה ברובע הכחול. יצירות אמנות בסגנונות ימיים ומיתולוגיים.

    16:00 – ביקור בסדנת אמנות מקומית למבוגרים. השתתפות בסדנה או צפייה בהפקת יצירה.

    18:00 – סיום יום עם ביקור בתערוכה ברובע הירוק. תצפית על יצירות עם נושאים טבעיים וחקלאיים.

    20:00 – סיום היום וחזרה למקום האירוח או הבית.

    יום שישי:

    קרא עוד 

    10:00 – התחלה בתערוכה ברובע הורוד. יצירות בגווני ורוד ונושאים רומנטיים.

    12:00 – ביקור בסדנת פסיפס ברובע הסגול. הזדמנות לראות את התהליך הייחודי שביצירת יצירות פסיפס מודרניות.

    14:00 – המשך ביקור בתערוכה ברובע הורוד או בביקור בסדנת יצירה לילדים.

    17:00 – סיום היום עם סיור נוסף בתערוכה או בתחנת המידע לרכישת יצירות או ספרים אמנותיים.

    18:00 – סיום היום ואפשרות לפגוש אמנים מקומיים בבר מקומי או לפגוש חברים ולשתף את החוויות.

    20:00 – חזרה למקום האירוח או הבית למנוחה.

    יום שבת:

    קרא עוד 

    10:00 – התחלה בתערוכה ברובע הסגול. סיור ביצירות מודרניות ואבסטרקטיות.

    12:00 – המשך ביקור בתערוכה ברובע הכחול או בסדנת צילום ועריכה.

    14:00 – ביקור בתערוכה ברובע הירוק או בתערוכה ברובע הצהוב.

    17:00 – סיום היום עם סיור נוסף בתערוכה או בקניות בחנויות אמנותיות מקומיות.

    18:00 – סיום הביקור במושבה עם החזרה למקום האירוח או הבית.

    כמובן, יש לקחת בחשבון שינויים על פי האתר של הפסטיבל והזמנים של האירועים המתקיימים באותו יום.

    במושבה בפרדס חנה בשנת 2024 ניתן למצוא מגוון רחב של אירועים וסדנאות אמנותיות, המיועדים לקהלים שונים ומגילאים שונים. כאן נציע כמה רעיונות:

    1. תערוכת אמנות מקומית: אירוע שבו מוצגות יצירות אמנותיות של אמנים מהמושבה והאזור הקרוב. התערוכה יכולה לכלול ציורים, פסלים, צילומים ועוד.
    2. סדנאות ציור ואיור למבוגרים: סדנה בה מובאות טכניקות ועקרונות בציור ובאיור, והמשתתפים מתאמנים ביצירת יצירות משלהם.
    3. סדנאות יצירה לילדים: סדנה בה הילדים מובאים לעולם של יצירה ויצור, מתוך הנחיית מנחים מיומנים. הם יכולים ליצור עבודות בכלים שונים כמו קרטון, צבעים, חומרי דפוס ועוד.
    4. סדנאות פסיפס: למדים טכניקות של יצירת עבודות פסיפס מודרניות, בהנחיית אמן מנוסה.
    5. סדנאות פסל וקרמיקה: המשתתפים לומדים טכניקות של יצירה בפסל ובקרמיקה, ויוצרים יצירות משלהם בהנחיית מורה.
    6. סדנאות צילום ועריכה: מקום ללמידה ולהתנסות בצילום דיגיטלי ובעריכת תמונות, בהנחיית צלם מקצועי.

    כל הסדנאות והאירועים מציעים הזדמנות למפגש עם האמנות, ללמוד טכניקות חדשות, ולחוות יצירה ויצירתיות בסביבה מהנה ומרשימה.

    כאשר חולקת את המושבה לרובעים כאלו, ניתן ליצור חוויה אומנותית ייחודית עבור כל רובע. ננסח רעיונות לפעילויות אמנותיות בכל רובע:

    1. רובע הצהוב: רובע הצהוב יכול להתמקד ביצירות אמנות עם צבעים בהירים ושמשיים. פעילויות יצירתיות יכולות לכלול ציורים של שמשות, פרחים ונופים טבעיים בהשראת צבעי הצהוב. קרא עוד 
    2. רובע הכחול: ברובע הכחול ניתן לקדם אמנות המתמקדת בצבעי הים והשמיים. פעילויות יכולות לכלול ציורים של נופים ימיים, דמויות מיתולוגיות ימיות או יצירות שמשלבות רעיונות של ימים ושמיים. קרא עוד 
    3. רובע הירוק: רובע הירוק יכול להגשים פעילויות אמנותיות שמשמען את הטבע והצמחיה. יצירות עשויות להתייחס לצמחייה מקומית, נופים חקלאיים או דמויות יצורים עם רקע ירוק. קרא עוד 
    4. רובע הורוד: רובע הורוד יכול להגשים פעילויות אמנותיות שמתמקדות באווירה רומנטית וחמה. יצירות עשויות להיות בגווני ורוד ואחרים רכים, ויכולות לכלול תמונות של פרחים, קישוטים רומנטיים או נופים עירוניים בערב. קרא עוד
    5. רובע הסגול: ברובע הסגול ניתן לעודד יצירות אמנותיות בעיצוב חדשני ומופתי. פעילויות יצירתיות יכולות לכלול ציורים אבסטרקטיים, פסיפס מודרני, או יצירות דיגיטליות מתקדמות. קרא עוד 

    כל אחת מהפעילויות הללו יכולה להוות השראה אומנותית לתושבי המושבה ולקהל המבקרים, תוך שימוש בצבעים, טקסטורות ורעיונות המשקפים את אופי כל רובע בפרדס חנה.

     

    מה יש לאכול אמנות במושבה 2024 בפרדס חנה

    ביטוי "לאכול אמנות" מעורר דמיון מעניין! אם נציע פרשנות כזו, אז ניתן לחשוב על אכילת אמנות כאופן לצרוך ולחוות את היצירות האמנותיות בפרדס חנה בשנת 2024 באופן חווייתי וייחודי.

    רשימת כל עסקי אוכל במושבה 

    כמו שבמקומות רבים בעולם משמשים תערוכות אמנות כמקור השראה למזונות ומתכונים, במקרה זה יכולה האמנות לשמש כמקור השראה גם למנות וטעמים מיוחדים. לדוגמה, תערוכת אמנות עכשווית עשויה להעצים את רעיונות היצירתיות של מטבחנים וקונדיטורים, שעלולים ליצור מנות חדשניות ואסתטיות שמשלבות רעיונות מתחום האמנות.

    לדוגמה, יצירה עם צבעים וטקסטורות מרהיבים עשויה להשרות רעיונות לעוגות או קינוחים עם דוגמאות ופריטים מעניינים על הפנים. יצירה בצורת מבנה נפלא עשויה להשרות רעיונות למנות בשר או ירקות שמשתמשות בצורה חדשה במרקם ובצבעים.

    אז אולי נכין מנות שמתוכננות כדי לשדרג את החוויה האמנותית, נשתמש בצבעים, בטקסטורות ובצורות שמתארות את היצירות, ונציע חווית אכילה שהיא גם חוויה אמנותית.


    להגיב
  • בן הזוג ביקש ממך לחתום על הסכם ממון? אל תיבהלי

    הסכם ממון. זה נשמע לנו כמו ההיפך מרומנטיקה, כמו ההיפך מתקווה. הסכם ממון זה  בשביל אנשים שמתכוננים לפרידה, נכון? שלא מחויבים אחד לשנייה?

    אז זהו, שלא.

    הסכם ממון – או בשמו הנוסף, הסכם חיים משותפים – הוא עוד הזדמנות לבני הזוג לקבל החלטות ביחד על החיים שלהם, לבחור איך להתנהל מתוך הבנה של כל המשמעויות של הבחירות ולא פחות חשוב – להבטיח לכל אחד מבני הזוג בטחון כלכלי, ודאות ושקט נפשי.

    בניגוד למה שאפשר לחשוב, הסכם ממון הוא ממש לא רק בשביל בן הזוג שמגיע עם הרכוש. גם לבן או בת הזוג שמגיעים עם פחות רכוש יש צרכים ורצונות, שחשוב שיוגשמו במערכת היחסים, ובוודאי שלא ייפגעו ממנה.

    כשבן זוג עם נכסים מבקש מבת הזוג לחתום על הסכם ממון, זה לא אומר שהוא יגיש לבת הזוג מסמך מוכן שהכין עורך דין מטעמו והיא פשוט תחתום. ממש לא! זה אומר שזאת ההזדמנות שלה להבין גם את הצרכים שלה, לראות איך מערכת היחסים הזאת תורמת להתפתחות הכלכלית שלה. בתהליך חכם של עריכת הסכם ממון, אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מצמצים את הפערים הכלכליים בין בני הזוג במקום להקצין אותם, ואיך אנחנו יוצרים מציאות כזאת שבה שני בני הזוג מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים בקשר. כי כמו שלשני בני הזוג מגיע בקשר אהבה, חברות ותמיכה, ככה גם לשניהם מגיע בטחון כלכלי, בכל מצב.

    אז על מה צריך לחשוב ולקחת בחשבון כשבן הזוג מבקש לערוך הסכם ממון? אחד הדברים שחשוב להבין הוא שכצד אחד מגיע עם נכסים משלו, יש לו באופן טבעי פחות דחף להתפתח כלכלית, לרכוש נכסים ולחסוך. הוא עשוי להעדיף להשתמש בכסף להנאות כמו חופשות או מכוניות יקרות, וזה בסדר גמור. אבל העניין הוא שזה בדיוק האינטרס ההפוך של הצד שהגיע עם פחות נכסים – הוא צריך להשתדרג כלכלית, לחסוך ולצבור נכסים, כי העתיד הכלכלי שלו לא מובטח מראש. זה נכון במיוחד כשצד אחד מגיע עם בית או דירה משלהם. החשש הוא שבמקרה כזה, הפערים בין הצדדים יגדלו דווקא בגלל מערכת היחסים. כשבת הזוג היא הצד ה"חלש" כלכלית, קיים היבט בעייתי נוסף והוא שגם היום, נשים הן עדיין אלה שמשלמות בקריירה ובהתקדמות המקצועית לטובת המשפחה והילדים. המשמעות הכלכלית של זה מתבטאת לא רק במשכורת, אלא גם בצבירה של זכויות סוציאליות כמו פנסיה, קרנות השתלמות וכו', בסכומים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים ויותר.

    לכן, עריכת הסכם הממון היא דווקא ההזדמנות שלנו ליצור איזון כלכלי במערכת היחסים, ולראות איך אנחנו מתפקדים כמשפחה. יש הרבה דרכים לעשות את זה, למשל ליצור שיתוף מדורג בנכסים קיימים של בן הזוג לאורך שנים; ליצור עתודה כלכלית שתשמש את המשפחה אבל תועבר לבן הזוג החלש במקרה של פרידה; להעניק לבן הזוג הטבות כלכליות משמעותיות אם בני הזוג ייפרדו ועוד. הכל בהתאם למה שנכון ומתאים לבני הזוג.

    אז אם בן הזוג שלך מבקש לחתום על הסכם ממון, קחי נשימה עמוקה. הוא מבקש את זה כי יש דברים שחשובים לו והוא מבקש ממך לכבד אותם. תנצלי את ההזדמנות הזאת להבין מה חשוב לך, ולבקש מבן הזוג שלך שיכבד גם את הרצונות והצרכים שלך. בעצם, ככה מתנהלת מערכת יחסים מוצלחת.


    להגיב
  • סיורי יקבים המעולים בישראל

    צאו למסע חושי בין כרמי ישראל עם  סיורי טעימות יין יוצאי דופן. מנופי הרים שופעים ועד אזורי חוף נושקי שמש, סצנת היין הישראלית משגשגת ומחכה להיחקר. טבלו את עצמכם בהיסטוריה ובתרבות העשירה של ייצור יין בעודכם דוגמים מבצירים עטורי פרסים וללמוד על זני הענבים הייחודיים הפורחים באקלים ים תיכוני זה. בין אם אתם אונופילים או פשוט להוטים להתפנק עם כוס יין מעולה, הסיורים הללו מציעים חוויה שאין שני לה. גלו את אמנות ייצור היין בזמן שאתם מבקרים ביקבי בוטיק, פוגשים ייננים נלהבים ומסיירים במרתפים שלהם. גלה את הסודות שמאחורי הטעמים והריחות שהופכים את היינות הישראלים למובחנים כל כך. מהכרמים המפורסמים בעולם של אזור הגליל ועד היקבים הקסומים הפוקדים את הרי יהודה, כל סיור מבטיח תענוג לחושים. צאו להרפתקה של טעימות יין בנופי ישראל, וגלו מדוע המדינה הזו זוכה במהירות להכרה כעולם יעד יין ברמה. בין אם אתם מעדיפים אדום, לבן או רוזה, הסיורים האלה מבטיחים לספק אפילו את החך הכי נבון.

    https://www.youtube.com/watch?v=_HFIBDdZ-8c

    צאו למסע חושי בין כרמי ישראל עם  סיורי טעימות יין יוצאי דופן. מנופי הרים שופעים ועד אזורי חוף נושקי שמש, סצנת היין הישראלית משגשגת ומחכה להיחקר.

    טבלו את עצמכם בהיסטוריה ובתרבות העשירה של ייצור יין בעודכם דוגמים מבצירים עטורי פרסים וללמוד על זני הענבים הייחודיים הפורחים באקלים ים תיכוני זה. בין אם אתה אונופיל או פשוט להוט להתפנק עם כוס יין מעולה, הסיורים האלה מציעים חוויה שאין שני לה.

    גלו את אמנות ייצור היין בזמן שאתם מבקרים ביקבי בוטיק, פוגשים ייננים נלהבים ומסיירים במרתפים שלהם. גלה את הסודות שמאחורי הטעמים והריחות שהופכים את היינות הישראלים למובחנים כל כך. מהכרמים המפורסמים בעולם של אזור הגליל ועד ליקבים הקסומים הפוקדים את הרי יהודה, כל סיור מבטיח תענוג לחושים.

    צאו להרפתקה של טעימות יין בנופי ישראל, וגלו מדוע המדינה הזו זוכה במהירות להכרה כיעד יין ברמה עולמית. בין אם אתם מעדיפים אדום, לבן או רוזה, הסיורים האלה מבטיחים לספק אפילו את החך הכי נבון.

    תולדות ייצור היין בישראל

    לישראל היסטוריה ארוכה וסיפורית של ייצור יין, שראשיתה אלפי שנים. ניתן לעקוב אחר מסורות ייצור היין של האזור כל הדרך לתקופת התנ"ך, שבה כרמים וייצור יין היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. ארץ ישראל מוזכרת פעמים רבות בטקסטים דתיים כמקום בו שגשגו גפנים והיין זרם בחופשיות.

    למרות ירידה קצרה בייצור היין בתקופה האסלאמית, התעשייה חוותה התעוררות בסוף המאה ה-19 עם הגעתם של מהגרים יהודים שהביאו את מומחיות היין שלהם מאירופה. כיום, ישראל מתהדרת בסצנת יין משגשגת, עם מאות יקבים המייצרים מגוון רחב של יינות איכותיים.

    על ידי סיור טיולי טעימות היין בישראל, אתה לא רק זוכה להתענג על יינות יוצאי דופן אלא גם להתחבר למסורת היסטורית עשירה שעיצבה את זהות ייצור היין של המדינה.

    היתרונות של סיורי טעימות יין

    סיורי טעימות יין מציעים אינספור יתרונות הן לחובבי יין והן לשתי יין מזדמנים כאחד. הנה כמה סיבות מדוע יציאה לסיור טעימות יין בישראל היא חוויה שחובה לעשות:

    1. חינוך והערכה: סיורי טעימות יין מספקים הזדמנות ללמוד על אמנות ייצור היין, המאפיינים הייחודיים של זני ענבים שונים ומורכבות תהליך ייצור היין. תזכו להערכה עמוקה יותר לטעמים, הניחוחות והמורכבות שהופכים כל יין למובחן.
    2. מפגש טעימות : סיורי טעימות יין כוללים לרוב הזדמנויות לפגוש את הייננים הנלהבים מאחורי היינות. מפגשים אלה מספקים תובנות חשובות לגבי פילוסופיות ייצור היין שלהם, טכניקות והסיפורים שמאחורי התוויות שלהם. זו הזדמנות להתחבר לאנשים ששופכים את הלב והנשמה שלהם ביצירת יינות יוצאי דופן.
    3. תענוגות קולינריים: יין ואוכל הולכים יד ביד, וסיורי טעימות יין רבים בישראל כוללים חוויות קולינריות המשלבות את המטבח המקומי עם היינות. ממגשי גבינות ושרקוטרי ועד ארוחות גורמה, הזוגות הללו משפרים את חווית הטעימה, ומציגים כיצד יין יכול לרומם ולהשלים טעמים שונים.

    יציאה לסיור טעימות יין בישראל איננה רק דגימת יינות; זה מסע של גילוי, חינוך ותענוג חושי.

    אזורי היין המובילים בישראל

    ישראל היא ביתם של יקבים רבים, גדולים וקטנים, ששווים ביקור. הנה כמה מהיקבים הפופולריים שצריכים להיות על הרדאר שלך בעת תכנון סיור טעימות יין:

    https://www.youtube.com/watch?v=YfUqqWl0vKI

    1. דומיין דו קסטל: ממוקם בהרי יהודה, דומיין דו קסטל הוא אחד היקבים הידועים בישראל. הוא מפורסם בזכות התערובות האדומות בסגנון בורדו, שזכו להערכה בינלאומית. המחויבות של היקב לשיטות ייצור איכותיות וקפדניות הפכו אותו ליעד חובה עבור חובבי יין.בשנת 1988, כמעט במקרה, נטע אלי בן זקן את הכרם הראשון בעת המודרנית בהרי יהודה, בחצר ביתו ברמת רזיאל.
      ארבע שנים לאחר מכן, התכנסה המשפחה וקבוצת חברים מצומצמת לבצור את הענבים ליין הראשון של היקב – Castel Grand Vin 1992
    1. יקב כרמל: כאחד היקבים הוותיקים והגדולים בישראל, ליקב כרמל היה תפקיד מרכזי בעיצוב תעשיית היין בארץ. עם כרמים המשתרעים על פני אזורים שונים, כרמל מייצרת מגוון רחב של יינות, החל מזנים קלאסיים ועד בלנדים ייחודיים. ביקור ביקב כרמל מציע הצצה להיסטוריה של ייצור היין בישראל.
    1. יקב רמת הגולן: יקב רמת הגולן, הממוקם באזור רמת הגולן, ידוע ביינות יוצאי דופן ובנופים עוצרי נשימה. מחויבותו של היקב לחדשנות ואיכות הפכה אותו למוביל בסצנת היין הישראלית. תווית הדגל שלהם, Yarden, מייצרת בעקביות יינות עטורי פרסים המתחרים באלה של יקבים בינלאומיים מובילים.
    1. יקב טוליפ: יקב טוליפ, הממוקם באזור הגליל, הוא יקב בוטיק המתמקד בייצור יינות בכמות קטנה ואיכותית. עם דגש על שיטות בר-קיימא וטכניקות ייצור יין מסורתיות, יקב טוליפ מציע למבקרים טעימה של יינות בעבודת יד המשקפים את השטח הייחודי של האזור.

    אלו הן רק כמה דוגמאות מהיקבים הרבים שמחכים להתגלות בישראל. כל יקב מציע אופי, סיפור ומבחר יינות יוצאי דופן משלו.

    הזמן הטוב ביותר לצאת לסיור טעימות יין בישראל

    האקלים הים תיכוני של ישראל מבטיח שניתן ליהנות מסיורי טעימות יין לאורך כל השנה. עם זאת, זמנים מסוימים בשנה מציעים חוויות והזדמנויות ייחודיות. הנה כמה שיקולים בתכנון הזמן הטוב ביותר לצאת לסיור טעימות יין בישראל:

    1. עונת הקציר: החודשים אוגוסט עד אוקטובר מסמנים את עונת הקציר בישראל. זוהי תקופה מרגשת לבקר ביקבים, מכיוון שתוכלו לחזות בתהליך קטיף הענבים ולראות את ייצור היין בפעולה. זו הזדמנות לחוות את האנרגיה והתוסס של היקבים בתקופה קריטית זו של השנה.
    1. אביב: ממרץ עד מאי נופי ישראל מתעוררים לחיים עם צבעים מרהיבים וכרמים פורחים. מזג האוויר מתון, מה שהופך אותו לזמן אידיאלי לחקור את היקבים וליהנות מטעימות בחוץ. האביב חופף גם לפסטיבלים ואירועי יין שונים, ומציע הזדמנויות נוספות לחובבי יין להתפנק.
    1. עונת מחוץ לשיא: אם אתם מעדיפים חווית טעימות יין שקטה ואינטימית יותר, שקול לבקר בעונת השיא, שהיא בדרך כלל בחודשי החורף דצמבר עד פברואר. במהלך תקופה זו, יקבים פחות צפופים, וייתכן שתהיה לך הזדמנות לנהל שיחות מעמיקות יותר עם ייננים.

    בסופו של דבר, הזמן הטוב ביותר לצאת לסיור טעימות יין בישראל תלוי בהעדפות שלכם ובחוויות שאתם מחפשים. בין אם אתם מתכננים את הביקור שלכם בעונת הבציר ובין אם אתם בוחרים בתקופת שיא שלווה יותר, היקבים בישראל מוכנים לקבל אתכם בזרועות פתוחות.

    טיפים לחוויית טעימות יין בלתי נשכחת

    כדי להפיק את המרב מסיור טעימות היין שלך בישראל, הנה כמה טיפים שיבטיחו חוויה בלתי נשכחת:

    1. ערכו את המחקר שלכם: לפני שאתם יוצאים לסיור, חקרו את היקבים שאתם מתכננים לבקר בהם. הכירו את היינות שלהם, את ההיסטוריה ואת כל ההצעות הייחודיות שיש להם. זה יגביר את ההערכה וההבנה שלך לגבי כל יקב ויאפשר לך לשאול שאלות תובנות במהלך הטעימות.
    2. להיות במקום מוצל : טעימות יין יכולות להיות מייבשות, לכן חשוב לשמור על לחות לאורך כל היום. שתו הרבה מים בין טעימה לטעימה כדי לנקות את החך ולשמור על רעננות.
    3. קחו את הזמן: טעימות יין היא חוויה חושית שיש להתענג עליה וליהנות ממנה בקצב נינוח. קח את הזמן שלך כדי להעריך את הניחוחות, הטעמים והמרקמים של כל יין. צור קשר עם הייננים וצוות חדר הטעימות כדי ללמוד עוד על היינות והסיפורים שמאחוריהם.
    4. התלבשו בנוחות: סיורי טעימות יין כוללים לרוב הליכה בין כרמים ומרתפים, לכן חשוב להתלבש בנוחות וללבוש הנעלה מתאימה. בחר בשכבות, מכיוון שהטמפרטורות יכולות להשתנות במהלך היום.
    5. הביאו פנקס רשימות: אם אתם רציניים לגבי יין ורוצים לזכור את היינות ואת הערות הטעימה האהובות עליכם, הביאו פנקס או השתמשו באפליקציית טעימות יין בטלפון. רשום את ההתרשמות שלך, שמות היין וכל פרט רלוונטי אחר שיעזור לך להיזכר בחוויה מאוחר יותר.

    על ידי ביצוע הטיפים הללו, תבטיחו חווית טעימות יין בלתי נשכחת ומעשירה בישראל.

    חוויות טעימות יין ייחודיות בישראל

    סצנת היין בישראל מציעה יותר מסתם חוויות טעימות מסורתיות. הנה כמה חוויות טעימות יין ייחודיות שתוכלו לשלב בסיור שלכם:

    1. סיורי מרתפים תת-קרקעיים: לחלק מהיקבים בישראל יש מרתפים תת-קרקעיים שבהם היינות שלהם מתיישנים לשלמות. למרתפים אלה יש לרוב מאפיינים ארכיטקטוניים ייחודיים ומספקים סביבה קרירה ואווירה לטעימות. חקר החללים התת-קרקעיים הללו הוא חוויה מרתקת שמוסיפה אלמנט של מסתורין והיסטוריה לסיור שלכם.
    1. זיווג יין ואמנות: שילוב יין עם אמנות יוצר חוויה רב חושית המענגת הן את העיניים והן את החך. לחלק מהיקבים בישראל יש גלריות אמנות באתר, בהן תוכלו להתפעל מיצירות אמנות תוך לגימת היינות יוצאי הדופן שלהם. השילוב הזה של אמנות ויין מציע חווית טעימות ייחודית ומעוררת מחשבה.
    1. טעימות יין עם נוף: הנופים המגוונים של ישראל מציעים נופים עוצרי נשימה שניתן ליהנות מהם לצד טעימות היין שלכם. לחלק מהיקבים יש טרסות חיצוניות או אזורי צפייה ייעודיים שבהם תוכלו לספוג את היופי של הכרמים שמסביב וליהנות מנופים פנורמיים תוך כדי התענגות על היינות שלהם.
    1. סדנאות יין: התמחו בייצור יין על ידי השתתפות בסדנת ערבוב יין. סדנאות אלו מאפשרות לך להפוך ליינן ליום אחד, להתנסות בזני ענבים שונים וליצור בלנד ייחודי משלך. זו חוויה מהנה ומלמדת שמעמיקה את ההבנה שלך לגבי תהליך ייצור היין.

    חוויות טעימות יין ייחודיות אלו מוסיפות רובד נוסף של ריגוש ויצירתיות לסיור שלכם, ומבטיחות שהשהות שלכם ביקבי ישראל היא באמת בלתי נשכחת.

    המלצות יין ואוכל בישראל

    שום סיור טעימות יין אינו שלם מבלי לחקור את התענוגות הקולינריים המשלימים את היינות. סצנת האוכל התוססת של ישראל מציעה מגוון רחב של טעמים ומטבחים המשתלבים יפה עם יינות מקומיים. הנה כמה המלצות לשילוב יין ואוכל כדי לשפר את חווית הטעימה שלך:

    1. טונה צרובה עם חומווס על קרוסטיני : הטעמים הקרמיים והמלוחים של החומוס משלימים בצורה מושלמת על ידי החומציות הפריכה ותווי ההדרים של הסוביניון בלאן. הזוגיות המרעננת הזו היא שילוב קלאסי המדגיש את מיטב המטבח הישראלי.
    1. טלה וסירה בגריל: הטעמים העשירים והחזקים של טלה בגריל משתלבים בצורה יוצאת דופן עם המאפיינים הנועזים והחריפים של סירה. התווים המעושנים מהגריל וטעמי הפירות הכהים של היין יוצרים זיווג הרמוני ומפנק.
    1. פירות ים טריים ושרדונה: אזורי החוף של ישראל מייצרים פירות ים משובחים, מדגים טריים ועד שרימפס עסיסי. שילוב הטעמים העדינים הללו עם שרדונה חמאתי ואלון מוציא את המיטב הן מהאוכל והן מהיין, ויוצר שילוב יוקרתי ומשביע.
    1. גבינות ותערובות אדומות: בישראל יש מגוון של גבינות ארטיזנליות שנעות משמנת ועדינה ועד נועזת וחריפה. תערובות אדומות, במיוחד אלו הכוללות זני בורדו, מציעות את האיזון המושלם של פירותיות וטאנינים כדי להשלים מגוון רחב של גבינות. נסה עם שילובים שונים כדי למצוא את הזיווג המושלם שלך.

     


    להגיב
  • מועדון העקורים בית בגליל

    בית בגליל

    נראה לי שכולם מכירים את שלושת הטנקים הצבעוניים של תומרקין, המחפים באש על כביש 90 במרכז קריית־שמונה. אם תבואו לפריפריה פעם, אז אחרי הרמזור של מינימרקט מור וקצת לפני תחנת הדלק – פז, נגלים משמאל שלושה טנקים בצבעים צהוב, אדום וכחול. אם מסתכלים טוב אפשר להבחין שהם קשורים בשלשלאות ברזל לעמוד, כשלראשו מרותכים הקרביים שלהם.

    לברוח הם לא יכולים.

    בשבילנו הטנקים היו גן־משחקים. עדיין אפשר, מדי פעם, לראות ילדים משתובבים עלייהם בזמן שההורים שלהם ממלאים דלק או משתינים ביילו. לפני כמה שנים הצטרף אליהם גם תותח עם פרחים בקנה, מתנת העיר חיפה, שמכוון את פרחיו לאריה יהודה שהציבו על כיכר המעיין העילאי זה מכבר. קצת אחרי יש גם שימפנזה מפלסטיק שאפשר לשבת עליה ולהצטלם.

    אבל פעם מזמן, באייטיז,  היו עוד גני משחקים בקריית־שמונה. אני לא מדבר על הפיל פיברגלאס שעדיין מסתתר מאחורי מינימרקט מור או המגלשות דונאלד־דאק שנעלמו מהגן של סבא חיים או אפילו לספינות פיראטים ענקיות מעץ שהוצתו באישון לילה. אלא למשגר קטיושות שעמד בגאווה שפארק הזהב. משאית מתוצרת ברית המועצות עם 30 קני שיגור כשכל אחד מהם צבוע בצבע אחר וביחד סימלו את גאוות העיר בצבעי הקשת. היינו מטפסים עליו, נעמדים בקצה הקנים ומשגרים מיליטריזם לכל אויבינו.

    אם היה יום יפה, היינו מטפסים לגבעת שחומית. בקצהה הדרומי יש מצפור אש של קק"ל והג"א שזה מה שהיה פעם פיקוד העורף. בשנות השמונים כשהזמנים היו מתוחים היו מאיישים אותו מילואימניקים ומחפשים נפילות. מסביב למצפור חפורות תעלות קשר, בונקרים וטוּבּוֹת שהוסרו מטנקים זקנים ומאפשרות צידוד של הכנות שלהן ב-360 מעלות. שעות היינו מסתובבים על הכנות כמו קרוסלה ויורים באויבים דמיוניים.

    בתעלות הקשר היינו משחקים מחבואים ותופסת בונקרים. אפשר היה לרוץ בתוך התעלות ולהתחבא בבונקרים ובארונות תחמושת. קפיצה מצד אל צד מעל תעלה, כדי לחמוק מהתופס, הייתה מבחן גבריות. לא אחת סיימתי עם ברכיים מדממות וחור חדש על טלאי ישן שכיסה חור קודם.

    בשבועות האחרונים החלו לעטר את העמק ואת עוטף קריית שמונה בונקרים חדשים. ערמות בטון חדות וקשוחות מעל כל כיכר או צומת. תעלות קשר בעיקולי דרך, מיגוניות ליד כל מכולת או חנות טבק, חומות בטון בעיקולי כביש, בטונדות בפינות רחוב ושערים צהובים בכל מיני שומקום. גני משחקים חדשים מבטון לילדים אחרים שיבואו וישחקו וילכו ויתגייסו למלחמות אחרות.

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     


    להגיב
  • תטל"גים או מדריך למשתפן

    אני יוצא מהקיבוץ, פונה ימינה, מוסווה על ידי אקליפטוסים ממלחמות אחרות, מתעקל עם הכביש והופ! אין אקליפטוסים. הנוף לצפון עמק החולה נפתח, פרוש לפני, כשבקצהו מתנשאת העיירה אל־חיאם בלבנון. מימינהּ חוות שובע במורדות החרמון ומשמאלה מציצה העיירה אודייסה, מהגבעה בין משגב עם למטולה.

    חשוף בצריח של היונדאי, נוסע צפונה. בכל רגע טיל נ"ט יכול לפרפר אלי. הבזק אש או עַנָנוֹן של עשן, והופה! לשבור עם היונדאי לשדות, לשקוע בבוץ, לסיים באיזו תעלה ולפרוק החוצה לפני שהקורנט יחרנט לי את הנשמה. המבט קופץ מצד לצד מחפש משהו עוין, עשן, אש, תנועה חדה, כל עגור הוא כתב"ם וכל לוטרה מחבלת.

    אם אני שורד את הכביש החשוף בין להבות לתל אנפה (היא גבעת הנרקיסים) בצומת ללא שם ממש ליד הגבעה, בנו בונקר ששולט על הצומת. כזה עם חרכיי ירי כמו ב"אחים לנשק" הסדרה שהפיק ספילברג לא התנועה שהצית נתניהו. הבונקר די חדש בנוף ומקריפּ ברמות קשות. לפני שבנו אותו, היו שם סתם מחפורות, תעלות קשר, קונצרטינות ושקי חול.

    הדילמה בצומת היא גדולה לאין שיעור יחסית לצומת ללא שם. אפשרות אחת היא להמשיך צפונה דרך המחסום של כפר סאלד עם השלט האופטימי "אזהרה! – ציר אדום – אתה נכנס לציר מאוים" וחיילים ששקועים בטלפון. האפשרות השנייה היא דרך הכביש בין שדה נחמיה לקריית שמונה. למה דילמה? כי מצפון למחסום בכפר סאלד עוברים ליד גבעת האם שטיל קורנט כמעט ופילח רכב לפני כמה ימים, אבל אם עוברים את חורשת־טל האקליפטוסים חוזרים ואפשר לנסוע ברגוע. האופציה השנייה היא לנסוע חשופים משדה נחמיה לקריית שמונה שזה בעצם לעבור ליד בית הילל שגם שם יש מחסום עם אותו שלט אופטימי ונ"טים שעפים עלייהם כל הזמן ועם כיתת הכוננות הכי בכוננות שמרוב שהיא מוכנה היא יורה בעגורים או על עצמה בכל פעם שיש אזעקות.

    דילמה.

    בוחר באופציה ב', עובר את הגשר הירוק (יוסף) לוחץ על הגז ועף קדימה בתקווה שהבונקרים לא יירו בי, שהשער הצהוב על הכביש לקריית שמונה פתוח, ושאף כתב"ם לא יפספס את בית הילל ויעוף עלי. אם מגיע משהו, הוא יגיע מצפון. המחסה היחידי הוא תעלת ניקוז מצפון לכביש עמוסה בשיחי פטל קוצניים וקני סוף. אז לשבור ימינה לתעלה ולהזמין גרר זו התרגולת. עורב הקפיץ לי את הלב וכמעט סיימתי בתעלה. כל עורב שצולל ליד היונדאי מדביק אותי למטה, הראש מקופל בין הכתפיים, מסתתר מאחורי ההגה. זו עונת הפקאנים אז העורבים צוללים ומטילים פקאנים על הכביש בתקווה שידרסו אותם והם יוכלו לנשנש. סללום בין מטחים של פקאנים עד הכניסה לקריית שמונה, והופ! מחסה מתחת לגבעת שחומית.

    אני גר בבניין הכי גבוה בקריית שמונה, הוא צמוד לתחנת המשטרה, חטף אחת בלבנון השנייה ובתחילת החרבות ברזל טיל נ"ט פגע בבית רחוב אחד מעל. את הזין שהוא הבניין שלי רואים מכל דרום לבנון, אי אפשר להתעלם ממנו. אם יש מטרה בקריית שמונה זה הבניין שלי. אם יש מנהרה היא מתחתיו, אם יש פלישה קרקעית, זה עליו.

    בכניסה לבית יש עדיין מדבקת "נסרק" למרות שדיירים באים והולכים ושוב באים. אני עולה במדרגות בעדינות, לא להעיר אף אחד. כיסאות כתר פלסטיק מפוזרים בחדר המדרגות, זה אמור להיות האזור הכי בטוח בבניין. הקטיושה בלבנון השנייה עשתה חלון חדש בקומה שבע בקוטר של מטר. אבל איך עושה בורקאן?

    משאיר את הדלת פתוחה כדי לברוח מהר, בודק שהסכין שף זמינה בשְלֵף. העלי של המכתש ועלי מהשטחים תלוי בכניסה לסלון. יש בקבוקי גולדסטאר ריקים במרפסת כביסה. יש טרפנטין ואצטון בגלל ההדפס תחריט, וגליצרין שקניתי בשביל להכין לבד צבעי מים, וגם דבק מגע. אני מוכן. אם נפערת מנהרה בחצר ושלושים מחבלים מכוח רדואן משתלטים על הבניין, אני, איך שהמחבלים מתקרבים לבניין, מכין בקבוקי מולוטוב, זורק עליהם מהחלון, הופך את השולחן של המחשב, מסתתר מאחוריו. אם הם משגרים קורנט על הבית, זוחל ומתחבא באמבטיה, מחכה להם ליד הדלת עם העלי של המכתש ועלי מהשטחים, דופק למחבל הראשון עלי בראש, חוטף לו את הקלאצ', יורה בחברים שלו, לוקח ממנו מחסניות ורימונים, מגלגל רימונים לחדר מדרגות, מחליק על המעקה תוך כדי צרורות וחומק מהבניין שנייה לפני שהבורקן מפיל אותו. הופה! מזנק ליונדאי, ושם גז ישר לחנות פיצוחים במרכז המסחרי, בצד הרחוק למטה, כדי להסתתר מהשברים שיעופו מהבניין. באסה שהחנות סגורה, הייתי קונה מיקס קלוי בלי מלח כדי לאכול בתור של מס רכוש.

    * תטל"ג – תרגול טקטי ללא גייסות. "משחק מלחמה" בהשתתפות מפקדי יחידות וקציניהם ללא חיילים בשטח האימון. התרגיל התקיים בעבר תוך שימוש באמצעי קשר וטלפונים (לכן נקרא גם "תרגיל טלפונים") וכיום תוך שימוש במערכות שו"ב (שליטה ובקרה). (מתוך ויקיפדיה)

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     


    להגיב
  • מועדון העקורים – חישובים קיומיים

    מועדון העקורים – חישובים קיומיים
    "יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.
    מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).
    כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.
    ואנחנו מה? גם אנחנו.
    מזיזים כוחות.
    כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.
    ובינתיים מה? לא קורה כלום.
    בעצם קורה קצת.
    קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.
    ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.

    במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.
    מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.
    זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.
    ססעמק.

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

    מועדון העקורים – שיגרה


    להגיב
  • סלה קולקטיב בליין הג'אז בפרדס חנה כרכור

    אודות Selah Collective

    סלה קולקטיב הוא הרכב ג'אז ים-תיכוני המנגן חומר מקורי בעל FEEL אותנטי של מוזיקת עולם. ההרכב הוקם בשנת 2009 על ידי סלבה שולמן (בס) ודניאל רוסוסקי (פסנתר), ומופיע עם אותם חברים מאז סוף 2016. ההרכב משתף פעולה עם מוזיקאים אורחים רבים מישראל והעולם. אלבום הבכורה Belonging יצא לאור בשנת 2019 והוא כולל שמונה יצירות מקוריות. ההרכב מופיע באופן קבוע בכל הארץ עם נגנים וזמרים אורחים. בהופעות ניתן לשמוע חומרים מן האלבום וקטעים נוספים מהרפרטואר של ההרכב.

    יום ראשון 02/04  בשעה 21:00 לכרטיסים ובירורים 

    הופעות

    בנוסף להופעות בארץ, ההרכב מופיע בכל שנה בפסטיבלים ומועדוני ג'אז באירופה. בין האירועים הבולטים: שתי הופעות בפסטיבל הג'אז של קובנה בירת בליטא וחמש הופעות בפסטיבל Divercities בעיר Grenoble שבצרפת. בשנת 2019 הופיע ההרכב בווילנה, ריגה ובודפשט. במהלך 2020-2021 (משבר הקורונה), ההרכב התמקד בכתיבה והקלטת אלבומו השני.

    ההרכב הקפיד להמשיך לשמור על קשר רציף עם הקהל המקומי באמצעות הופעות גינה וגג, והמשיך לקבל פידבק חם מקהל ישן וחדש של שוחרי מוזיקה תוך כדי עבודה על האלבום.

    סגנון מוזיקלי

    היצירות המקוריות של סלה קולקטיב משלבות ג'אז מודרני עם פיוז'ן ומוזיקת עולם. חברי ההרכב משלבים את השפעות השורשים המקומיים שלהם עם אלמנטים של מוזיקה אפריקאית, לטינית וקלאסית. חברי ההרכב מושפעים ממגוון נרחב של מאנים כאשר הבולטים ביניהם הם Avishay Cohen, Ibrahim Maalouf, Snarky Puppy, Omri Mor ו- Laço Tayfa.

    אופי המופע

    הרפרטואר של סלה קולקטיב כולל יצירות שקטות שמזכירות מעט קונצרט, לצד ג'אמים קצביים שאפילו גורמים לקהל לקום ולרקוד. ההרכב מכין לכל הופעה סט מגוון ודינמי שנע על פני מנעד רחב של מצבי רוח. יחד עם זאת, הסט תמיד מותאם למקום ולאופי האירוע – מועדון ג'אז קטן, אולם הופעות או הופעה באוויר הפתוח.

     

    אלמנטים מיוחדים

    המוזיקה של סלה קולקטיב כולל כמובן קטעי סולו אינסטרומנטליים בסגנונות שונים וקולות רקע. ההרכב גם מערב את הקהל ויוצר הופעות אינטראקטיביות וסוחפות. בהופעות משתלבים מדי פעם גם נגנים אורחים מן הקולקטיב, המוסיפים גוון ועושר נוסף של עוּד, כינור או כלי נשיפה.

    הרכב הכלים

    סלה קולקטיב יוצרים מוזיקה בעיבוד מודולרי וגמיש, ולכן יכולים לבצע את כל הרפרטואר שלהם כרביעיה, חמישיה או אפילו טריו.

    דניאל רוסוסקי – פסנתר, שירה, הלחנה ועיבוד

    סלבה שולמן – בס, שירה ועיבוד

    אורן גלעד – תופים, שירה ומיקס

    ניב שרף – חליל וקלידים

    לתיאום הופעות – booking@selah-collective.com

    פרטים נוספים באתר selah-collective.com

    יום ראשון 02/04  בשעה 21:00 לכרטיסים ובירורים 

    ביקורות

    ה אמיתית שמנגנת פיוז׳ן ישראלי המורכב מכל ההשפעות והתרבויות שיש כאן, גרובי וכיפי ובעיקר הדוק ומהוקצע כמו שפיוז׳ן צריך להיות. המוזיקה של ההרכב מבוססת על סאונד חשמלי שמתכתב עם סגנון הפיוז'ן ומתווספות לו השראות מוזיקליות רבות מתחומים מגוונים. להקת ג'אז-פיוז'ן ישראלי, עם אחלה גרוב והשראה ,שווה לעקוב…"

    רוני וורטהיימר  (88FM)

    "הייתה לי זכות גדולה לארח את סלה קולקטיב לג'אם חי באולפן. הם נולדו בארץ אחרת, הם חיים היום כאן ואת כל מה שפגשו בדרך הם יוצקים אל תוך היצירה שלהם, מה שהופך אותה למיוחדת ואיכותית במיוחד. היה תענוג לשהות עם ההרכב בזמן שבילינו ביחד, לפני ואחרי הג'אם. החברות העמוקה בין דניאל וסלאבה ובין שאר החברים, החיבור והמחויבות שלהם למוזיקה, יוצרים את השפה של סלה קולקטיב והופכים אותם למשפחה מלוכדת, משפחה בה לכל אחד יש את המקום שלו. תודה רבה על המפגש והחוויה".

    אורן לימור (תיבת תהודה – הרדיו הבינתחומי 106.2FM)

    "סלה קולקטיב סגרו את המופע האחרון שלנו ל- 2019 והפגינו מוזיקליות משובחת. התרשמתי מאד

    מהמקצוענות של ההרכב וגישת הלב הפתוח שהובילה את הלהקה וההופעה שנתנה".

    בועז זקס (Sofar Sounds)

    “For the past few years I’ve witnessed their progress as they developed their sound and reached musical maturity. Their new album is a great mix of Latin, jazz & world music, with hearts and minds open to the world. I advise everyone to go see their live concerts, as it’s the best way to discover this great band.”

    Pierre Feugier (Gnawa Diffusion)

    “Selah Collective is part of a new generation of musicians that dug deeper beyond the obvious influences of the 90’s, turned off social media to actually practice, and emerged with some badass skills. The 6-piece ensemble succeeded in creating a fusion of flavors from all over the world, and stay deeply grounded in the funky, mischievous & upbeat Israeli mentality. You are in for some good time”.

    Noa Faran (Lemur Magazine)

    For the latest info, please visit our website www.selah-collective.com

    יום ראשון 02/04  בשעה 21:00 לכרטיסים ובירורים 


    להגיב
  • חופשה בים המלח

    לפני זמן מה חבריי הזמינו אותי להצטרף ללילה בים המלח.

    בעת ההזמנה ידיד קרוב ציין: "בערב הגעתנו, חברתנו המשותפת עורכת ערב תרבות מקומי בקיבוץ בית הערבה, ושאלה האם תהיה מעוניין להעביר הרצאת מבוא בנושא היוגה והמדיטציה".

    על אף לוח הזמנים הצפוף אשר נבע מתקופת עומס במקום עבודתי, הרמתי מספר טלפונים על מנת לוודא את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לחבריי: "אני בפנים."

    בעודנו חוצים את התנועה הפקוקה של מרכז הארץ שיתפנו איש את רעו במחשבות, תובנות ובשאר חדשות מהתקופה האחרונה בה לא התראינו…

    לאחר זמן מה עם שחילופי הדברים שקטו במעט, החל להתגלות נופה המרהיב של הבקעה.

    נוף הררי ומדברי ליווה אותנו בדרכים המפותלות בעודנו מעמיקים עוד ועוד מתחת לקו פני הים.

    מחשבותיי נדדו לעבר אירועים היסטוריים ותרבותיים אשר פקדו חבל ארץ זה.

    נזכרתי בקטעי סיפורת אודות מערות קומראן, מגילות ים-המלח ופרושי מדבר יהודה – האיסיים.

    מכתביו של יוסף בן מתיתיהו והיסטוריונים נוספים נגלה אורח חייהם השליו והסגפני של אלו האחרונים, כמו גם פשטותם ורכות ליבם. או במילותיו של מתיתיהו: "הם עולים על יתר האדם באהבתם לבריות ולכלל הסובב. מתנזרים הם מתענוגות הבשר, ברעותם בהם רעה. ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. מואסים הם בחיי עושר אך אין נמצאת בהם חרפת העוני או החוסר.

    בעודנו עוברים את צדה המערבי של ימת "המים המתים" חשבתי לעצמי: מדהים עד כמה מקום זה רווי בכמיהותיהם הכנות של מחפשי האמת הרבים אשר עברו כאן במהלך הדורות, החל מקהילות האיסיים שכמו עיטרו נופים אלו בעבר. וכלה בנזירים הנוצריים אשר חיים עד עתה במנזרים נסתרים ברחבי אזורים מדבריים אלו, כמו שוקעים במציאות רוחנית ונסתרת אשר אינה נגלית לאדם הקשור להנאות הזמניות והחולפות, ולהבלי העולם הארעיים.

    לאחר זמן קצר עם שהמשכנו בנסיעתנו ידידי קרא בהתלהבות: "חבר'ה, הגענו, זה המקום!"

    פרקנו את הציוד, חבשנו כובעי שמש, התקדמנו לעבר החוף, ובעודנו פורשים את המחצלות ואת ארוחת הצהריים המאורגנת היטב, התיישבנו מרוצים במרחק נגיעה ממי המלח.

    זמן קצר לאחר מכן, עיניי נחו על אי קטן אשר נראה באופק בקרבת גדה מרוחקת, עדכנתי את חבריי שאני אחזור עוד מעט, ופניתי לחקור את הממצא…

    בהגיעי ליעד התיישבתי על סלע והבטתי לעבר האופק המרהיב, בו מצע המים השלווים נפרס עד למרגלות הרי ירדן הסלעיים.

    חשבתי לעצמי: ללא ספק ים המלח זוהי אחת מהטובות שבחבילות הנופש, מקום מפלט בינלאומי לקנדידט היגע והחרד.

    אך על אף שזהו כנראה המקום הרגוע ביותר בעולם.

    להפתעתי הרבה… אני בכלל לא רגוע!

    המיינד שלי ממש כמו מולטי-סטיישן רדיו, ממשיך לרשרש אפילו כאן…

    אמונות נפשיות, מחשבות, רשמים, הטבעות, מה יהיה ,מה היה, מה צריך, מה לא צריך, מה בא לי, מה לא בא לי.

    השם ישמור, אני כבר באמצע המדבר, לאן עוד אפשר לברוח…

    בעודני מביט הרחק אל הנוף, קול פנימי קרא… פנימה.

    בעודנו עוצמים את עינינו, מרפים לתוך החושך הפנימי ושוקעים למצולות הווייתנו שמעבר לרשרוש המחשבות והרגשות, נמצא עצמנו ניצבים בפני דלת סגורה, אף על פי שזוהי סגורה, השהות על ידה מקנה סיפוק והרצון לפותחה ממלא את הווייתנו במשמעות פנימית ותקווה עמוקה לאושר.

    מה מונע מאתנו להיכנס בדלת זו?

    האם פתיחתה אכן תענה על כל כמיהות ליבנו העמוקות והרדומות?

    על פי ספרות היוגה המסע הרוחני מוביל אותנו בהדרגה דרך מפתן דלת זו, לעבר מציאות נצחית, ייחודית אהובה ואוהבת.

    כאשר העצמי "נהג מרכבת הגוף" מתוודע לזהותו הנצחית וכך גם ליחסי האהבה המרגשים עם מושא האהבה העליון.

    מסופק מהרהורים אלו נפרדתי מהאי הקטן שעל גדות ים המוות.

    ובמילים אלו נפרדתי מבאי הרצאת הערב המרוצים והמסוקרנים שבקיבוץ בית הערבה.

    דני מוסטובוי,

    מורה ומרצה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי טיול לחרמון

    לאחרונה בעת אחת מנסיעותיי לצפון הארץ, נגלתה לפני תמונת נוף מרהיבה של החרמון המושלג, אשר כמו עוטר בעננים כהים וכבדים.

    ממשיך בנסיעתי בין השדות והעמקים, מחשבות, וזיכרונות פקדו את נפשי…

    לפני מספר שנים, עת שהתגוררתי בעמק שלמרגלות ההר, רבות היו הפעמים בהן דקות ארוכות התבוננתי ביופיו ועוצמתו הרבה, אשר בנוכחותם האיתנה השרו ביטחון ורוגע על כל שסביב.

    ולעיתים היה הוא ממש כמו נעטף בצבעיה הכתומים והמכשפים של השקיעה הלבנונית,

    מראה אשר מיד עורר אווירת פרישות וחיפוש פנימי בנפשו של המתבונן.

    מחשבות אלו היו מובילות אותי לעיתים לכדי תהייה "מהו שמושך את האדם לעבר מסעו הרוחני…"

    "האם זהו הסבל לבדו, על צורותיו המגוונות, אשר כמו דוחק בנו מכל עבר, אל אותו היעד, אשר ישרה עלינו מזור ממצוקות נפשנו הרבות…"

    "או שזוהי הינה כמיהה עמוקה אף יותר… כמיהה לאושר, שמעבר למציאות הזמנית והחולפת, על שמחותיה וסבלותיה הרבות…"

    ממשיך בנסיעתי, וכמו נטמע באווירה עוצמתית זו – עם שאני מתקרב להר עוד ועוד,

    נזכרתי במאורע שהתרחש לפני מספר שנים.

    הוצעה לי הצעה, – הצעה לה לא יכולתי לסרב.

    ידידתי הטובה ואחותה הקטנה שהגיעו לביקור קצר יחד עם משפחתם, הציעו שנערוך טיול קטן, היעד, (כמובן) – פסגת החרמון.

    התארגנו צ'יק-צ'ק, לקחנו מעילים, תיקים וצעיפים, ויצאנו לדרך.

    בדרכנו, בעודנו עוברים על פני נופים מקסימים, שדות ירוקים, מטעי תפוחים ודובדבנים, תהינו האם השלג אשר הצטבר עד כה על פסגות ההרים אכן ימלא את מבוקשנו –

    חוויה אירופאית אותנטית…

    כך, נוסעים במעלי הכבישים המפותלים ועוברים את העליון מבין הכפרים אשר למרגלות ההר, הגענו לאתר.

    ביוצאנו מהרכב… בג'סט ידידותי, אחד מפקידי הקבלה שהתהלך סביב, בירך אותנו לשלום, ובפיו הבשורות הבאות:

    "הרכבל עובד… וגם יש שלג…"

    "אבל לא אצלנו, אלא ברכס שמעבר לגבול…"

    אצלנו אין , לא רואים את זה מכאן."

    "חבל שבאתם עכשיו, עדיף היה לכם להגיע בעוד חודש…"

    מחליפים מבטים בינינו, מביטים לעבר הפסגה, ומכנסים אסיפת חכמים… סיכמנו פה-אחד: אנחנו עולים למעלה בכל מקרה.

    בעודנו הולכים ומתקדמים לעבר הרכבל, נגלה לשמאלנו שביל רגלי המתפתל אל-על, אשר כמו הכריז על מסע מרגש לאין ערוך מזה האחרון.

    הידקנו את שרוכי נעלינו, והתחלנו לעלות בשביל המפותל… ידידתי, אחותה הקטנה ואני.

    בעודנו עולים עוד ועוד במעלה רכסי ההר המרהיבים, החלו נראים מצעי שלג רכים, ושכבות קרח דקיקות המכסות ועוטפות את הארץ, עצרנו לחזות במראה המפליא.

    שרר שקט מוחלט, הקול היחיד שנשמע היה זה קולו הענוג של השלג הנמס ושובל המים העדין שהותיר אחריו, בעודו מחלחל מבעד לאבני הארץ.

    עמדנו נפעמים מאווירה עדנית זו.

    חשבתי לעצמי – "בדרך קבע – מחשבותיי, הינן ממש כטרקטור ישן, שמטרטר ללא הרף, ללא כל תקווה להפוגה או למנוח.

    אך הנה עתה, הפלא ופלא… אווירה קסומה זו, כמו מהדהדת הוויה כה עמוקה, טבעית, ורצויה בפנים הווייתי.

    מחשבות ותהיות החלו זורמות בראשי… נזכרתי (במילותיי שלי) בבית שיר סנסקריטי אשר היטיב לתאר את הרהוריי…

    "עם ש תודעתו של האדם מיטהרת ושבה להווייתה המקורית, הינה ממש כברבור השט ומשתעשע במימיה הזכים של אגם-הנפש הטהורה – אשר רווייה היא בחדווה, בסיפוק, ובאושר עמוק.

    בעוד שתודעה אנוכית, כזו של העורב, מקנה לאדם כניסת VIP למימיה הצוננים של בריכת אשפתות הרחוב הדביקה והסרחרחה."

     

    "את מי אם כן, בין שני אלו, ברצוננו לטפח בפנים הווייתנו… "

    בעודנו ממשיכים לעלות, השביל התפתל צפונה, ולאחר מכן מזרחה, ועם שאנו מקיפים את רכס ההרים הצפוני, נוף האתר על כלל מטייליו כמו נעלם מהאופק, ולפנינו נגלה לפתע מחזה אף מדהים מהאחרון!

    עמדנו משתאים, ומולנו במרחק מה, רכס אדיר – גדוש בשלג!

    הגענו למקום תצפית ייחודי המשקיף על רכס החרמון הסורי שמעבר לגבול.

    נוכחנו לדעת שיש מקום אחד בארצנו שניתן עתה לחזות בהר מעוטר בשלג –

    והמקום הזה – הוא בדיוק היכן שאנו עומדים!

    בעודנו מפרים את האווירה השלווה בצלילי שמחתנו, נראו לפתע קבוצת שפני סלע מקפצים בנינוחות על האבנים, כמו מתרחקים ליתר ביטחון מהיצור המוזר – האדם,

    ובכך מסכמים את הצלחת מסענו, אי שם על פסגת החרמון.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, מוזמנים ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • נקודת החיבור – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2.12.2020

    אני רוצה לספר לכם על אחת החוויות החזקות שעברתי בחיי ועל השינוי במסלול חיי שבא בעקבותיה.
    כדי להגיע לנקודה בזמן שבה קרתה החוויה אני רוצה קודם לספר איך הגעתי לשם ולחזור לינואר 2000 במדבר.

    אז לפני 20 שנה הייתי כולי ראש, עד כדי כך שהייתי משוכנע שאין לי בכלל רגשות. הייתי ציני מאוד, ציניות שניזונה מהעובדה שהכל נראה שחור וחסר משמעות. הייתי נוקשה וביקורתי כלפי פנים וכלפי חוץ, לא ידעתי מי ומה אני,  חסר בטחון ובעיקר הייתי רגזן, נרגן, מתוסכל, משועמם או בקיצור חסר שמחת חיים.
    באותה תקופה למדתי שיטת טיפול שיש בה המון המון נתיבי גישה, ובגלל שהייתי ראש לא ידעתי איך לחוש ולהקשיב לאן ללכת. לא הייתה לי שום דרך לדעת איזה מהנתיבים יוביל לשורש הבעיה ולטיפול בה. הדרך בה התמודדתי עם "המכשול"  הפעוט הזה היה לסרוק נתיב נתיב בשיטתיות עד שמצאתי אותו. זה עבד…חלקית. כשלבסוף הייתי מוצא את שורש הבעיה הייתי מדהים וחוללתי קסמים.
    אבל יצאתי מותש ומתוסכל מהחיפוש האינסופי

    כשחלקתי את התסכול שלי עם המורה שלי היא אמרה לי – "אני מכירה מישהו שיוריד לך את הראש. רוצה?"
    כן! אמרתי.
    "אז צא למסע"

    ככה פגשתי את המסע. בינואר 2000 בלב המדבר. המסעות היו מפגש בלתי אמצעי עם הטבע, בסביבה תומכת וחסרת חוקים שהראש יכול להבין. האנשים בה עסקו בלמצוא נתיבים להיות, לפגוש, את עצמם, אחרים והחיים, ולעשות משהו שנקרא להפוך כיוון – לתת אהבה במקום לבקש אותה.
    במפגש הזה עם המדבר, האנשים ואהבה למעשה נולדתי. ובנקודה הזו החלו חיי.
    וככה כאיש צעיר בן 23, מבלי שממש ידעתי, זכיתי לעבור חניכה בעבודה עם הטבע, הבריאה, האדמה, היופי, שקט ואהבה. ושם במדבר פגשתי את אם ילדותיי
    על כל אלה תהיה לי תודת-עולם ל"נהג", כפי שכינה את עצמו גילעד, מוביל המסע

    השנים חלפו ואני נהייתי חלק מעולם "המסעות" ומדי חודש היינו יוצאים אל הטבע למסע שתמיד היו בו גדילה, לימוד, ריפוי, וקסם, הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, השבט שלי.
    בשיא התקופה החיים היו לי כגן עדן. כל מה שרציתי קרה. התחושה הייתה ללכת בעולם ששטיח אדום פרוש לפניי.

    וכמו הרבה דברים טובים, אט אט התנועה הזו דעכה עד שפסקה. אין יותר מסעות והשבט התפזר לכל כנפי השמיים.

    מהשבט הרחב נשארה לי המשפחה הגרעינית והמהממת שלי והחיים לקחו אותי במסלולים שונים וארצות אחרות, שהרחיקו אותי מבית הלב שלי שהיה המדבר.
    מבדואי הפכתי להייטקיסט ומנהל, בתוכי עדיין היו קיימים ערגה ועצב מתוק למדבר, לטבע, לחיבוקים ואהבה פשוטה. לא ידעתי איך להביא אותם לחיי, והשתקתי בתוכי את הכמיהה.
    השנים חלפו ואט אט נהייתי שוב מר.

    יום אחד איפשהו לפני 10 שנים קרה משהו – מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על המסע, על הבית שלי שבמדבר, על השקט, החיבור החזק, הביחד ואהבה פשוטה. עיניי נצצו וליבי עלץ. כבר לא יכולתי להסתיר את השמחה הזו מעצמי ואמרתי לו  בוא, אני רוצה להראות לך את הבית שלי, שאני עצמי לא ביקרתי בו שבע שנים.
    וככה יצאנו הוא ואני אל לב המדבר לשמונה ימים, ובנקודת הזמן ה ו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לכם עליו –
    היה זה ביום השישי של המסע הפרטי שלנו. כל המילים כבר נאמרו בינינו  ובעיקר שתקנו. דיבור הפך למאמץ שדרש ממש מנוחה אחריו, כזה עמוק היה השקט בנו. ובבוקר אותו היום אחד ההרים קרא לי לבוא אליו, חייכתי, תפסתי בקבוק מים ויצאתי למסע היומי שלי לבד.
    את הדרך עשיתי בנחת. ישבתי, נמנמתי, נחתי, הקשבתי כל פעם כשאיזה עץ או סלע קראו לי אליהם. ובין לבין אני מטפס על ההר. הזמן איבד מצורתו ומשמעותו וככה התקדמתי לי בלי לדעת אם היה זה קצב מהיר או איטי.
    מתישהו הגעתי לראשו של ההר, שם נפרש אל מול עיניי פלאטו ענק ורחב ידיים, כמו ארץ נוספת שנגלית רק מכאן.
    ואני עומד כמו בכניסה לארץ חדשה שלא ראיתי מעולם. למרגלותי גומחה קטנה, שנראתה לי כמעין שטיח שיש בכניסה לבית, כל מה שידעתי שאני צריך לשכב בתוכה. וכך קרה, נדחקתי לתוכה ולהפתעתי היתה תפורה בול למידותי.
    מיד נרדמתי בה בתנוחת עובר.

    הזמן עבר

    כמה? אין לי מושג.

    פתחתי עיניים והמציאות הייתה שונה.
    בחנתי את סביבתי ואותי ושמתי לב שלא הרגשתי את גבולות גופי, הסתכלתי על העור שעל ידי והוא היה שם, אך כמו לא היה שלי. אני הייתי ענק וקטן בו זמנית, ויכולתי להיות בכל גודל שעלה בדמיוני. תחושת אחדות פראית אחזה בי, יכולתי להרגיש כל דבר, עץ, אבן, שמיים, חיה וממש להיות הם, כאשר אני נע ומתקרב אליהם מבלי לזוז, מתאים את המימדים שלי אליהם וממש הופך להיות הם. מאושר כילד התחלתי לשחק עם הבריאה – הייתי יכול להיות ענק כמו כדור הארץ ולחוש אותו כמו הייתי הוא, או קטן כמו תא בגוף שלי ולהיות הוא.

    וככה עברו השעות כשאני בחוויה העוצמתית של אחדות.

    והשמש החל שוקע, בלכתו השאיר שובל כתום כאש בענני השמיים.
    מהופנט מהיופי של הבריאה עצרתי והקשבתי, נתתי לכל רחש ותנודה לחדור אלי, כאשר לפתע רעש מיכני חזק התקרב וחדר בעוצמה אליי. רצתי מהר לשפת הצוק לראות מה הדבר הזה, ולתדהמתי מתחתיי, כן מתחתיי,  עף לו מטוס הרקולס (שהוא מטוס תובלה צבאי ענק), ארבעת מנועיו מרעישים וקורעים את השקט של המדבר.

    הוא חלף באיטיות תחתיי, כ"כ קרוב, שהייתי משוכנע שאני יכול לקפוץ בקלות מהצוק על גב המטוס ולעוף איתו.

    ולמה לא? זו יכולה להיות אחלה חוויה…
    למזלי עוד היה בי מספיק חיבור למציאות כדי לעצור את עצמי.
    ואולי החיבור הזה לקרקע, אולי המטוס ואולי בגלל שזה סוף היום, הקסם התפוגג והמציאות חזרה להיות רגילה.
    כבר החשיך וידעתי שעלי לחזור חזרה, נזכרתי בחבר שלי, התגעגעתי אליו והרגשתי שהוא דואג לי, כל אלה גרמו לי לנוע חזרה בנחישות למחנה.

    כשהגעתי חזרה למחנה הוא בא לקראתי, מודאג :"איפה היית?" (ובטח רצה להוסיף יא משוגע)

    ואני רק מביט אל תוך עיניו ומחייך,
    אוסף אותו אליי ומחבק,
    ליבי גואה ומתפוצץ ונחשול של אהבה שוטף.
    קשה לתאר כמה אהבתי (אותו) באותו רגע,
    התחבקנו במשך דקות

    באיזשהו רגע חשבתי לספר לו מה עברתי, ואז הבנתי שאומנם החוויה על ההר היתה חזקה, אך חוויות מסוגה הם לא העיקר בחיים, מה שבאמת חשוב זה לאהוב. והמשיכה שלי לחוויות חזקות וסיפורים טובים מסיטים אותי מהעיקר…להיות עם לב פתוח ולתת אותי וכל מה שעובר דרכי מחוכמת הדרך שאספתי עם השנים.

    ועם ההבנה הזו עלתה בראשי תמונה של לפיד המסעות שכמעט כבה לפני שבע שנים וראיתי אותו עובר לידיי.
    עכשיו אני אמון לשמור את אש התמיד.
    אש היופי ואהבה.
    ולהזכיר לעצמי ולכולם שגן עדן זה כאן

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד ינואר 20 – מעשבים שוטים לסופר פוד חופשי

     

    סוף סוף יש גשם, החורף מביא איתו שפע ירוק והמון שמחה לגינה\חווה. כשעובדים ב״שיתופעולה״ עם הטבע (מושג מדהים של טליה שניידר האחת והיחידה) המחזוריות של העונות נכנסת גם לעבודה שלנו, וחודש ינואר הוא הזמן קצת לנוח להתרענן. היום הקצר עבר והגינה מתחילה להתעורר לחיים וכל מה שהשקענו בתחילת העונה מתחיל להניב שפע.

    לא רק שפע כמותי ואיכותי – אלה ובעיקר שפע מגוון. בדיוק כמו אצלנו ההולכים על שניים, המגוון והשונות הם החשובים באמת. ואתם יודעים מה, כמה מגוונים שלא יהיה השדה או הגינה שלנו, זה כלום מול המגוון האמיתי שמגיע לבד מהטבע. בעונה הזו עולים וצומחים בכל פינה המון צמחי בר, כשהם בערוגה שלנו, אנחנו קוראים להם ״עשבים״ – אבל למעשה לרבים מהם סגולות נדירות.

    אז הפעם כל הפוסט הוא סביב עשבים (או צמחי בר, הכול עניין של נקודת מבט 🙂

    לאחר שנאלצנו לדחות את אירוע הליקוט שלנו מיום חמישי שעבר (סערה, זוכרים?) השבוע הצלחנו לתפוס את היום האחרון של חנוכה עם בוקר חורפי מהמם וקיימנו את אירוע הליקוט והתרמה לשומרי הבית, והיה פשוט מדהים.
    70 משתתפים בכל הגילאים יצרו שבט קטן.
    מללללא ילדים בכל הגילאים קישטו את הגינה כמו פרפרים.
    נישנשנו (חובזות, כף אווז, סירפדים….). מרחנו כוכבית על עקיצות (אביבית לימדה אותנו שכוכבית יעילה פי אלף מכל פניסטיל ג׳ל לגירויים ועקיצות).
    חיסלנו ארגזי תפוזים.
    ובעיקר, זכינו ליום חורפי מהמם בשדה שופע.

    ובקשר לגשם? הוא הגיע בדיוק בזמן, ממש לקראת סוף הסיור. רגע קסום שבו התכרבלנו במחסה החדש שבשדה, התחממנו עם תה חם ושיחקנו עם הברד (כן כן, ברד!) שירד. עליו הילדים שמחו מאוד כמובן, החסה קצת פחות…

    מי שאהב את הרעיון של הליקוט וההתחברות לאדמה ישמח מהדבר הבא:

    לכבות פתיחתה הרישמית של עונת הליקוטים, הכרזנו על מנהג חדש,
    ״מלקטים בשני״לליקוט עצמי מודרך בגינה, בחינם! 

    בחודש הקרוב, ינואר, הגינה נפתחת ומזמינה אתכם כל יום ב׳ לליקוט סופרפוד טרי בריא ורענן.
    חובזה, גדילן, כוכבית, כף אווז, סירפד ועוד מלא חברים שיצטרפו במהלך החודש.
    איך זה עובד?

    מגיעים לגינה (רחוב מגד עד הסוף) בתאום מראש, מקבלים דלי והסבר קצר היכן ומה ניתן ומומלץ ללקט, הדגש הוא על צמחי בר מקומיים והאדמה תפתיע אותנו בטוח כל פעם במגוון אחר ולקחת הביתה מתנה כל מה שאספתם.
    אפשר לבוא אם או בלי ילדים.
    כדאי שנוכל לווסת את כמות המלקטים, הכניסה מותנית בתיאום מראש בהודעת וואטספ למס: 054-7776770

    ההודעה תכלול:
    שעת הגעה צפויה
    מס' משתתפים (מקסימום 5)
    טווח גילאים (מומלץ גיל 4 ומעלה)

    למי שרוצה באמת למצוא הפתעות ואוצרות, מוזמנים להצטייד בספר ״הטעם שבטבע״ של אביבית ברקוביץ האלופה (יש אצלנו בדוכן למי שרוצה).

    תודה גדולה ל Avivit Joti Bercovici על הדרכה נפלאה ועל לב רחב.

    ותודה לכל המשתתפים האלופים שהגיעו ותרמו תרומה מכובדת למטרה מקודשת
    -כל ההכנסות מסדנת הליקוט נתרמו לשומרי הבית כדאי שנוכל להמשיך לנשום כאן…. 

    #מהגינה לגנן:

    כאן הפינה לכל הגננים והגננות שביניינו – אם זה משק עזר או עציץ במרפסת, זו המקום בשבילכם – אז אם תרצו מוזמנים גם לשלוח לשאול או לבקש נושא מסויים.

    ונחזור לעשבים ה"שוטים", המעצבנים האלה..

    אז עכשיו הם רגע ״עשבים מעצבנים״  ולא ״סופר פוד מהטבע״.
    אם הזמן שלנו בגינה מוגבל, והעשבים בחורף ממשיכים להגיע כאילו משום מקום אפילו לאותה ערוגה שרק לפני שבועיים ישבנו עליה בשיא הסבלנות אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים כדאי להצליח לאכול בסוף מפרי עמלנו. 

    בגינה אורגנית ואקולוגית אנחנו ״מנהלים״ מערכת, אנחנו לא באמת רוצים (או יכולים) לשלוט. אנחנו ״מנהלים עשבייה״, באנגלית זה יותר ברור – "We do weed management instead of weed control".

    מה זה אומר?

    קודם כל זה אומר צניעות ולהבין שכשאני רואה שדה ענק של חיטה בלי אף עשב שנובט יש כאן ״קסם״ כימי לא כל כך נחמד שדואג שזה יהיה המצב וש״איך שהוא״ רק הגידול ישרוד את הריסוס.
    זה אומר שתמיד היו ותמיד יהיו עשבים, והחוכמה היא איך במינימום עבודה נשיג את התוצאה הרצויה או המספקת עבורנו.

    איך עושים את זה בתכלס?

    הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא להשתדל למנוע מהעשבים (בעיקר הסוגים המציקים לנו במיוחד) להגיע לשלב של הפצת זרעים. כל פעם שכזו שפספסנו זה אלפי מציקנים קטנים בעונה הבא. אז בין אם אתם מעדיפים לעשב כשכל הנבטים עוד קטנים, או רק את מי שגדל ומפריע לירקות שלכם – שימו לב לא לפספס.

    כלל שני – תזמון והתמדה מותאמים אישית. מתי לעשב זו שאלה שחקלאים וגננים מסוגלים לדבר עליה ימים שלמים, יש שמעדיפים ״לתפוס אותם קטנים״ מה שמאפשר לעבוד מהר והרבה פעמים גם להשתמש בכלי עבודה ידניים קטנים שמזרזים את העבודה, ולקבל ערוגות ״מתוקתקות״ וניצול מקסימאלי.  הבעיה – זה מצריך הרבה התמדה, גם אם ניקיתי ממש יפה, תמיד יבואו ״חברים״ חדשים.
    האסקולה השנייה תטען שזה המון עבודה מיותרת, ותכלס, נבטי עשבים לא מפריעים לגידול כל עוד הם קטנים ממנו באופן מובהק כך שהגידול חזק מהם – ואז נעשב לרוב פעם אחת כשבועיים אחרי השתילה ולאחר מכאן רק כאשר יופיעו בין החסות ״מפלצות״ שעולות מעל ומפריעות לגידול.

    כלל שלישי (ואחרון להיום) – know your enemy – בחרו את האויבים לכם כי יש המון, אבל לרוב ישנם כמה בודדים ש״מציקים״ לנו במיוחד. אם זה בגלל הצימוח המהיר, הפצת הזרעים, הקוצים או סתם מין מסויים שהשתלט לנו על הערוגה. כשמכירים את המציקן הספציפי, לומדים מהר מאוד גם היכן מתי ואיך לתקוף. חוץ מזה, אם אנחנו מתמקדים או נותנים יתר תשומת לב למציקן מסויים, ניתן גם את הקשוחים שבהם לרסן יפה מאוד תוך עונה או שתיים. אם אנחנו ״יורים לכל הכיוונים״ זה פחות אפקטיבי. יותר מזה, אם הזמן תגלו גם שיש כאלו שהם לא בעצם די נחמדים (כל עוד הם לא מגזימים…..:) 

    #מה שותלים עכשיו?

    בינואר פחות כבר שותלים, רוב שתילות החורף כבר מאחורינו, בהחלט אפשר להמשיך ולשתול ירקות חורף קטנים ובינוניים (קולרבי, שומר, סלק, תרד, מנגולד, סלרי)
    החורף אצלנו קצר ושווה לנצל אותו לנסות לגדל ולטעום מגוון זנים של חסה (אצלנו בחווה גדלים כרגע 8 זנים שונים…)
    כשהכול רטוב, זה הזמן לזרוע ישירות באדמה גזר, שורש פטרוזיליה, סלק ומגוון עלים.
    למי שיזדרז ניתן עוד להספיק לזרוע מחזור אחרון של אפונה.
    בחודש פברואר כבר ניכנס להכנות לקראת הקייץ. יהיה שמח.

    שיהיה חודש מלא שפע ומים והרבה חום בבית.

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • נוסעת בעקבות האהבה / יובל כספי

    [יובל כספי]

    בדיוק שבועיים אחרי שחזרתי מאנגליה, אני מנסה (ואפילו כמעט מצליחה) לעבד את החוויות המרגשות, המעצימות והמפתחות שעברו עלי במחוז הקסם בחודש האחרון.

    "אני לא מתכוונת להיות בלונדון, אני מחפשת את הקסם שמצוי בעיירות וביערות", דאגתי להבהיר לכל מי ששאל והתעניין (וגם למי שלא).
    ובאמת, המטרה העיקרית שלי בטיול הייתה להיחשף למיסטיקה ולקסם האמיתיים והטהורים שקיימים באנגליה, לחוות אותם לעומק ולכתוב עליהם (או באמצעותם, תלוי את מי שואלים). וכך, עם מוצ'ילה על הגב והמון סקרנות בלב, מצאתי את עצמי מטיילת ביערות עתיקים ובנהר הפלא בדארטמור, משתתפת בקורסי כתיבה מרתקים באחוזה ישנה במחוז דבון, יוצאת למסע אל תוך ערפילי אבלון (הידועה גם – או בעיקר – בתור גלסטונברי) ולקינוח – יוצאת לסיור בסטונהנג' (כולל כניסה למעגל הפנימי!) ובמרחצאות הרומיים של באת'.

    להפתעתי הרבה, כנראה שהישראלים עוד לא גילו את דרום-מערב הממלכה המאוחדת, אחרת לא ברור לי איך ייתכן שבמשך חודש שלם המילים היחידות ששמעתי בעברית הגיעו מהקולות בראש שלי; וגם הם לא תמיד היו קוהרנטיים.

    "אז ממה נהנית הכי הרבה?" סבתא שלי שאלה במבטא הבריטי הכבד שלה, כששיתפתי בחוויות שלי מארץ מולדתה.
    האמת, נהניתי מכל דקה בחודש המטורף הזה. הכרתי אנשים מדהימים; למדתי המון – בעיקר על כתיבה, רוחניות ומה שביניהם – אבל לא רק; הגעתי לעומקים חדשים של עצמי ועם עצמי, והכי חשוב – לקחתי חלק פעיל בקסם שפועם במעמקי הכדור המופלא שלנו. קסם אמיתי, עתיק, אלכימיה של הנשמה.

    מה שמוביל אותי ליעד הגאוגרפי שהיה עבורי העוצמתי והמפתח ביותר בטיול – גלסטונברי, הו גלסטונברי!

    \לף פייטנים לא יצליחו לתמלל אותי. וגם לא את אנרגיית הריפוי האדירה ששוררת במקום, או את הרוח והקסם האין סופיים שמשתקפים בכל פינה בעיירה הכמעט-קדושה הזו.
    תוך דקות ספורות מהרגע שהגעתי לעיירה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לא לבית הפיזי בישראל, כמובן, אלא לבית הרוחני שלי, למקור הנשמה.

    לפי הפולקלור הבריטי, באבלון (גלסטונברי של היום) הוקם בית ספר ללימודי קסם, רוח ואלכימיה. או כמו שאחד המקומיים היטיב לפשט עבורי – אבלון, למעשה, היא הוגוורטס של הקלטים והדרואידים. משם, למשל, הגיעו הקוסם מרלין, לנסלוט (מאבירי השולחן העגול) ומורגן לה-פיי – אחותו למחצה של המלך ארתור ומכשפה לבנה ורבת עוצמה בפני עצמה.
    שם גם חושלה ה"אקסקליבר" – החרב הקסומה של המלך ארתור.

    "אגדות" אחרות מספרות שאבלון היא מעין ממלכה שמתקיימת במימד אחר, ובתקופת מלוכתו של המלך ארתור קו הזמן של שלה חצה את קו הזמן של המימד שלנו. ובנקודת הממשק המיוחדת הזו, התרחשו המאורעות עליהם מבוססות האגדות הארתוריאניות.

    בין אם מאמינים לכל הסיפורים, המיתוסים והאגדות; לחלק מהן או לאף אחת מהן, אי אפשר להתעלם מהייחודיות של העיירה הקטנה ושל תושביה.
    מעבר לחנויות המיסטיקה המרובות, למקדשים עבור האלה ולמנזר העתיק, חדי העין יוכלו אף להבחין ביצורי קסם שונים שמביטים מבעד לעננים ולעצים (כן סבתא, נשבעת לך שבאמת ראיתי דרקון. הוא עונה לשם צ'ארלס, גר בתוך עץ בחצר הכנסייה והוא אפילו חברותי ממש!).

    וכל זה בלי שדיברתי אפילו על החלומות והחזיונות המרהיבים להם זכיתי בשהייה שם.

    אז אמנם לונדון לא מחכה לי (תודה לאלה) אבל ייתכן שמרלין וגווניבר דווקא כן…?

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • פרדס חנה בת 90!

     

    אחרי היעדרות ארוכה חוזרת בצהלות שמחת העשייה 🙂 

    לפני שש שנים, ב-2013, קיימנו עם אייל כגן (אז כשותפי לאירוע כ'שר החוץ' והיום סגן ראש המועצה ושוב שותף) את אירוע 'מקום שמור 100 לכרכור'  שהיה להצלחה מרגשת. מאות אנשים השתתפו בכנס ובסיורים, והשילוט ההיסטורי שהצבנו עומד עד היום.
    (וכן, מחדשים כמה מהם)

    עכשיו תורה של פרדס חנה האחות הצעירה לחגוג יום הולדת. גם 50 שנים לאיחוד עם כרכור

    בימים אלה, אני והצוות שאיתי, עמלים במלוא המרץ על חגיגת יום הולדת למושבה פרדס חנה החוגגת השנה 90! להיווסדה (1929)

    פרדס חנה ואחותה הבכורה כרכור (1913), מהוות בית לקהילה גדולה של יוצרים, אמנים, אומנים ואנשים שמוקירים את התרבות המקומית, זו שנבנתה פה ונוצרה במהלך השנים – החל מהעליות הראשונות, דרך האנשים שבנו את המקום, סיפוריהם, הבתים
    בהם גרו ועד ימינו אנו.

    לכבוד יום ההולדת כחלק מפעילות המועצה, התקיימו ועוד יתקיימו בהמשך השנה, אירועים רבים ושונים. אפשר גם לעקוב כאן.

    אחד מהם הוא זה אשר עליו אנו עמלים וזה קורה ממש החודש – 20|21|22 ביוני

    גם אנחנו במושבה כמו ערים ועיירות רבות, עוברים בשנים האחרונות תהליך עיור מואץ הנובע מגידול מאסיבי באוכלוסיה, הפשרות שטחים לבניה, עקירת פרדסים ועצים עתיקים ובירוא חקלאות למען הבנייה המשתלטת. אני מבקשת להאיר את יופיו וייחודו של המקום שלנו מבלי להתעלם מאילוצי הקידמה והפיתוח הכרחיים. את הבתים שעוד נותרו ואלה שכבר לא, דרך הארכיונים, סיפורי הראשונים ודורותיהם.
    מקום שמור נולד מתוך אהבה ודאגה לעיירה שלנו, ומהרצון לשתף אתכם בסימני הדרך ההיסטורים והארכיטקטונים במושבה, להוקיר את הקיים ולשמר לעתיד, להסתכל, ללמוד, לאהוב ולהתפתח לצידם ולא על חשבונם ובמקומם.
    היינו רוצים לראות את שני הנושאים צועדים יד ביד – שימור ופיתוח תוך בחינה של המעבר מכפריות לכפריות – עירונית, שיתוף הציבור ושמירה על הצביון הייחודי שלנו שבשלו באנו לגור כאן.

    פרויקט זה מתווסף אל פרויקטים דומים בישובים בסדר גודל של יישובינו, יישובים המבקשים להתפתח תוך שמירת צביונם וייחודם ויכול להוות השראה ולהוביל יישובים נוספים למעורבות התושבים בתכנון המרחב בו הם חיים, בחינת פיתוח מואץ מול שמירה על האופי והיופי.

    וכך במהלך החמשוש של 20/21/22 ליוני, הימים הארוכים בשנה, יערכו האירועים במסורת מקום שמור:

    ⊗ 6 סיורים רגליים וסיורי שטח – אשנב להיסטוריה, אדריכלות, נוסטלגיה וטבע בפינות קסומות ונסתרות (בשישי ושבת) כאן פירוט הסיורים והרישום

    בין הסיורים יערך כנס/ שיח/ מדברים על התלבטנו הרבה לדייק את שם למפגש הזה כדי שיגע בכם ותתעניינו ותבואו כי הוא בפירוש מיועד לנו התושבים כמו גם לבעלי מקצוע!

    כשמגדל פוגש פרדס' מדברים אדריכלות בגובה העיניים 
    [יום שישי, 11:30-13:00, במתנ"ס פרדס חנה]

    ⊗ 5 הרצאות קצרות הסוקרות מגמות עכשוויות בתחום התכנון האורבני, מפי אדריכלים ואדריכליות מובילים/ות בתחומם.  שימוש במשאבים קיימים (אדריכלות, טבע, עיצוב עירוני, קהילה) ומינופם לתכנון מושכל ומתחשב של צמיחה עירונית.
    ההרצאות "יאירו זרקור" על המאפיינים הייחודיים של המושבה פרדס חנה-כרכור (מבחינה פיזית, היסטורית וחברתית), ויאפשרו לנו קהל התושבים להרחיב את הידע והאפשרויות ולקבל כלים להתבונן על המרחב שלנו באופן שיצעיד את המושבה למקום טוב יותר.
    המרצים שיכבדו אותנו : אדר' הלל שוקן | אדר' דניאלה פוסק | אדר' אסף לרמן | אדר' יעל גלעד | אדר' ליאור ויתקון.
    האירוע במעמד ראש המועצה גב' הגר פרי יגור. תהיה אתנחתא קומית.

    מקווה שתבואו בהמוניכם לשמוע. יהיה מרתק. חשוב לנו שתרשמו כדי שנדע להערך לכבודכם. ההרשמה כאן

    ⊗ ביום חמישי ה 20/6  ב- 18:00 מוזמנות ומוזמנים לחצר השוק לפתיחת תערוכת צילום מחומרי ארכיון של בית הראשונים על חיי התרבות השוקקים שהיו כאן מתמיד,נרים כוסית לפתיחת החמשוש. להקה חיה על במת  ה-BOX  תנעים לנו את הערב.

    ⊗ ואחרון חביב ביותר, אנחנו מציבים עוד 10 שלטים היסטורים באתרים חשובים בפרדס חנה בנוסף על אלה של כרכור בה נחדש חלק מהשלטים הקיימים.  הנה הם כבר בדפוס

    מקווים לראותכם בכל הטוב הזה.

    אילנה וצוות מקום שמור: עוזרת הפקה: עינת גראור, שותפה מקצועית להפקת הכנס: אדר' מיכל שלגי, אדר' ליאור ויתקון, סגן ראש המועצה אייל כגן. תודה לראש המועצה הגר פרי יגור, לחבר המועצה מחזיק תיק תרבות וספורט אבי אמיתי, לעובדי ועובדות המועצה, לרונית בר אילן ולכל האחרים שנותנים כדי שזה יקרה בדיוק בדיוק כמו שאני חולמת. תודה

    תסתכלו סביבכם, תרימו את המבט, מתוך המילים האלו ממש, והתבוננו. יש הקוראים לזה עיניים טריות. הכל מתחדש כה מהר, הישן נעלם מפני החדש. מצמוץ אחד ארוך והכל משתנה, אבל, בתוכה נטועות תזכורות. הן שמורות למי שהולך לאט ורוצה לדעת, להסתכל.

    תמונה מנהלי פיק"א בביצות כבארה

    ובין המבטים כנסו לכאן, כי ממש חשוב לנו שתשריינו מקום לסיורים ולשיח אדריכלות כך שנדע איך להיערך

    וכמובן, עקבו אחר האירוע בפייסבוק

    מבט שווה אלף מילים

    להתראות בקרוב


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • דמעות גן עדן / רודי סעדה

    (התמונה מ'המפל של הפנתרים', שלוש דקות לפני שחתול שחור ענקי התקרב לעברי.)

    החלק התשיעי – סיפור המעצר בברזיל

    [רודי סעדה]

    תכירו את אָמְבִּיקָה, היא בת 49, לבושה במכנסי ברמודה לבנים וגופייה אפורה פשוטה, שיערה שחור, ארוך, אסוף בגומייה פשוטה, עיני דבש לה, יפות, מסגירות בהחלט את הנפש היפה העדינה שמציצה דרכן, כמו מסתתרת בענווה בגוף רך וסבלני. היא מלווה אותי לבית הקרקע שלה בשביל אבנים, חלוקי נחל שנשזרו כפסיפס על האדמה, משני צדדיי היער מדגדג אותי עם ענפיהם הגדולים והירוקים של עצי הבננה שמתנשאים בפירות הצהובים. גופי כמו נושם אוויר מחדש, והריאות שלי מודות 'נָמַסְטֶה' בכפות ידיים צמודות. הצבעים המרהיבים של העלים, הפרחים, טקסטורת הענפים והגזעים, מרצדים לי בעיניים, חיות היער משוחחות לי בעור התוף בשפה קדמונית אצילית של פשטות, תפאורה בהחלט מרהיבה כמו השם של המקום.

    מרפסת הבית מקדמת את פני. זוהי מרפסת רחבה מעץ מלא ובסוֹפה דלת הכניסה, בכניסה למרפסת מדרגה רחבה מבטון, נוצצים לפניי אריחים קטנים שהודבקו ויצרו פסיפס צבעוני מדויק של פרח החיים, עבודת אומנות של ממש. אלו ידיו של נִינָאג', נהג הפיאט שהביא אותי לכאן, הן שעמלו על כך. אמביקה חולצת כפכפי הָוַויָהנַאס פשוטות ופוסעת אל המרפסת, אני עושה כמוה, חולץ נעלי ספורט אָסִיקְס, הפעם הבאה שאנעל אותן תהיה כשאחזור לארץ בעוד חודש. היא חוצה את המרפסת ונבלעת אל הבית, אני מניח את המוּצִ'ילָה בפינת המרפסת, שני ערסלי שכיבה מתגלים בצדדיה, שלושה כיסאות עץ, שולחן מעץ רוֹשִינְיוֹ אדום, ניכר כי זהו מקום מפגש מרכזי.

    פנים הבית מרגיש כמו צימר משפחתי מעץ, בית מקבל פנים, אותנטי ונעים, בנוי בפשטות, לא גדול, לא קטן, במידה הנכונה ובענווה, משתלב יפה עם העצים שמסביב.
    אני חוזר למרפסת ומגלה כיסא עץ מרופד למשעי, כמו חיכה לי, למה כמו, חיכה לי, כמו גדול חיכה לי, אני מניח את ישבני בו, הוא נוח, נעים ממש, ודרכו אני מעניק לעיניים הזדמנות רגועה להשקיף אל האופק. תמונה פנורמית של ירוק היער עם האדום של השקיעה עומדת לנגד עיניי, תוסיפו את השבירות של העננים שמתגפפים עם הכחול של השמיים, יא ווא רא די, אתם באמת צריכים להיות שם. הלב נפתח כמו וילון, וכמו הישבן שלי גם הוא נח על שלווה מרופדת, 'הווווו' אני נושם לעצמי, זאת קבלת הפנים שחיכיתי לה.

    חלון המטבח חוצץ למרפסת שבה אני יושב, אָמְבִּיקָה מציצה ממנו "המרפסת, זה הבית שלנו" אומרת "מקווה שאתה מרגיש בנוח".
    "נוח? לא נראה לי שאני קם יותר מהכיסא הזה".
    התעלות מפעמת בי מול המראה המשכר שמולי, הגוף שלי מתקשה לרסן את ההתרגשות, דמעות מלטפות לי את העין, אם לא ארסן את עצמי אני אפרוץ פה בבכי.

    מאז הפרידה מאשתי אשתקד, קיבלתי מתנה, דמעות, יופי יופי של דמעות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בהתחלה נבהלתי, אך עם הזמן, קיבלתי אותן. לא הייתה לי ברירה, גיליתי דווקא שהן מרפאות אותי, מנקות אותי, מעניקות להדחקות שבתוכי שחרור עדין בטיפות מלוחות. אני בוכה אחת ליומיים, לפעמים כל יום, תלוי בעונה. אני בוכה בעיקר שהרגש בלתי ניתן לתיאור מילולי, ואז מקבל פרשנות בהירה דרך טיפות שקופות. יש פעמים שאני בוכה בלי סיבה, ככה פתאום עשר דקות של בכי בלתי נשלט. האמת היא שתמיד ישנה סיבה, לא תמיד אני מודע אליה, אבל מאחורי כל דמעה עומד רעיון אָמוֹרְפִי של שחרור, באורך פלא הן מעודדות את רוחי. עם הזמן התחזקתי, מצאתי טריקים לעצור את הדמעות, רק כדי לא להביך את עצמי באמצע פיקניק צהריים על גג של חברים ביפו מכמה שאני מודה על ההזדמנות להיות בחברתם, והפעם אני משתמש באחד הטריקים, ועוצר את הדמעות. רק הגעתי, את הרגשנות אשאיר לימים מאוחרים יותר.

    אמביקה, אישה פשוטה, נדיבת לב, קוסמת בכל מה שקשור לקולינריה במטבח, מפיחה רוח חיים בירקות מבושלים למחצה. היא אישתו של נִינָאג', ולהם שלושה ילדים. היא אחותו של אֶמִילְיוֹ, והם חיים פה באדמה הצבעונית הזו שמברכת אותם במזון, הגנה וכל מה שנדרש כדי לקיים חיים שלווים באמת.

    בעודי משתכר מהנוף, היא פונה אליי "פה זה מקום מיוחד, אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ" היא מחייכת "ממוקמת על קריסטל אחד גדול".
    "באמת?" אני משתהה לרגע וממשיך "אנחנו נמצאים על קריסטל?".
    "כן, אנרגיה חזקה, אתה תרגיש את זה, הולכים לאיבוד פה עם תחושת הזמן".
    "וואו".
    "מחר אעשה לך סיור באדמה שלנו, אתה תראה את הקריסטלים שבוקעים פה, יש מלא מהם".
    אני מהנהן תודה והיא ממשיכה, "אתה בטח לא מכיר את הפירות שכאן?"
    "לא".
    "יש פה פירות מיוחדים, אופייניים רק לאלטו פראיסו, אכין לך שייק וככה תכיר פרי פרי".
    בלוטות הטעם שלי מחייכות לנוכח ההצעה.

    "איך הייתה הטיסה?" היא מתעניינת, בעודה נוקשת עם הסכין במגש החיתוך, אני מביט לתמונה הפנורמית ומחייך "עצרו אותי".
    היא משתהה, היא לא נראית מופתעת. "למה?" היא שואלת, בעודה רוקחת פירות אל המיקסר.
    "לא יודע" משיב לה, ומספר לה את כל הסיפור שעברתי בדרכי לכאן, המיגרנה, האיש הדתי, קרלוס והמזוודה, כפפות הלטקס, הקו הצהוב, הרבנים האלה שהיו איתי. היא דווקא מבינה את הבדיחה על הגִ'יסוּס. ברקע בקעו קולות החיתוך של המיקסר, חלפו מספר דקות, והנה היא ניצבת מולי, שתי כוסות זכוכית בידיה מלאים בשייק לבן מוקצף.
    בעודה מתיישבת אני לוגם מן השייק, שוב בעניין הטעמים, באמת שמאתגר אותי לתאר טעם, אבל אני חושב שזה השייק הכי טעים שטעמתי בחיי. לא יודע, אולי הגוף שלי באקסטזה, אולי כי חוץ מאוכל של מטוס לא נגעתי באמת במשהו אכיל כבר כמה ימים, אבל זה שייק מטורף. ריגשה אותי המודעות בלחוות טעם חדש בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו בלוטות הטעם שלי קפצו בנג'י לים של כדורים צבעוניים על סטרואידים.
    "יואוו" אמרתי לה בשפתיים מופתעות "מה זה?"
    היא שולחת עיניים חייכניות, נוצצות כטל. אישה יפה אמביקה, משהו שמבחינים דרך עיניה וכשהן מביטות בך, כאילו מלמדות אותך על שלווה יוצאת דופן, היא מביטה בי ומהנהנת, שוב דמעות, שוב אני כמעט בוכה, שוב אני עוצר בעדן, איזה אנשים יפים אני חושב לעצמי.
    "כן, היה קציר טוב" היא לוגמת שלוק נוסף ומחייכת לעצמה "כמו תמיד".
    "מה זה?" אני שואל "מה אני פאקינג טועם עכשיו אמביקה?"
    "מה אתה מרגיש?" היא צוחקת.
    "זה מרגיש כמו שילוב של אננס אגס, מלון, עם… עם … " אני מחפש את המילה, לוגם עוד כדי להיזכר" אולי אנונה ששכבה עם לִיצִ'י וזה הילד שלהם?"
    אמביקה צוחקת, צוחקת טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    "זה קוּפּוּאָסוּ".
    "מה?"
    "קוּפּוּ- אָסוּ" היא מבטאת באיטיות את השם של הפרי "הוא גדל פה באדמה, מחר אעשה לך היכרות עם כל עצי הפרי שפה, הגעת בדיוק שהפירות בשיאם, אני מבטיחה לך שכל יום תטעם פרי מפתיע".
    "אני מחכה בקוצר רוח".
    אנחנו מקשיבים לקופים הגדולים שהחליטו לנהום מענפי העצים הגדולים שמרחוק.
    "תודה אמביקה" אני מצטרף לקולות היער "תודה על קבלת הפנים".
    "אתה בן בית פה רודי, מי שחבר של אמיליו חבר גם שלנו".
    לרגע שכחתי מאמיליו, איפה הוא באמת, אם יש מישהו שיודע לדפוק כניסה זה כנראה אמיליו.
    "אז אתה בסדר מהנחיתה?"
    "עכשיו כן."
    "אתה יודע לפעמים כדי להגיע לגן עדן, אנחנו עוברים דרך שערים קטנים של גיהינום".
    "נכון."
    "זה לא תמיד נכון, אבל ברוב המקרים זה ככה" היא ממשיכה. "במקרה שלך זה כנראה ככה, אתה תלמד לאזן את זה, אם תבחר" היא מתמהמהת לרגע וממשיכה. "אני מקווה שהפּוֹלִיסִיָה לא היו קשוחים מידי".
    "האמת שלא, הם היו נחמדים".
    היער, דומיננטי בצליליו, כובש את חוש השמיעה שלנו, כמו מהפנט אותנו אל עולמו הווירטואוזי של הרחש בחש, עלים שנופלים, ציפורים במשק כנפיים, קריאת תרגולים מרחוק, הבטנו איך האדום נעלם לחושך שהזדחל לאיטו, אני מסיים את הקצף הלבן שהחייך שלי התבוסס בו והיא שולחת יד, מדליקה תאורת לילה, נורות נדלקות בחצר, האדמה מוארת באורות מעומעמים, מזכיר גן אירועים, אבל גן אחר, גן של אלוהים, גן של עדן.

    אני שומע צחוק ילד, מקצה השביל המואר בין עץ בננה לעץ הג'בּוּצִיקָאבָּה שמעוטר בעלים קטנטנים, מגיח בריצה ילד טרזן עם שיער שחור ארוך, אף מעט פחוס ועיניים ציוריות, חמודיל'ה בן שבע לפחות. אמביקה מחייכת "זה פּאבְּלוֹ", הוא מתנפל עליה בחיבוק, כמו שמע את קריאתה בהדלקת האורות, ואז הוא ניגש אליי ומחבק אותי "רודי" הוא פולט בקול דקיק. הוא יודע מי אני, ולא לא מקופיקו. הוא חמוד מאוד ופיקח, עוד אבלה איתו הרבה בתקופה הקרובה.
    "קוּפּוּאָסוּ?" הוא מריח את הכוס שבידי
    "במטבח" משיבה לו אמביקה
    בן אחד לה, פאבלו, ושתי בנות גדולות – עָלְמַה ולוּאָנַה.
    "אתה בטח עייף, בוא, אראה לך איפה תישן הלילה."

    אני גורר רגליים עייפות דרך שבילים יפים באדמה זרועה בחצץ שחור, חוצים עצי גְרָבִיוֹלָה לאורן הקסום של הנורות החלושות, קולות הצרצרים מקבלים גוון חדש, מעט צורם, והם שולטים במרחב המוזיקלי. היא שולחת יד ומצביעה לבקתת עץ יפיפייה עם גג רעפים אדום "שם גרה רֶגִינִי, בהמשך שם גרה נָאיָה, ושם" היא מצביעה "הבית של דְרִיקָה, אתה תפגוש את כולם."

    שבע משפחות גרות באדמה הזו של אמיליו, שלושים ושניים אנשים בסך הכל, וכולם כאן ביחד, משפחה שעובדת בהרמוניה, פָאמִילְיָה לתפארת. אנחנו נעמדים לפני צריף עץ פשוט, לקול חריקה הדלת נפתחת, היא שולחת אצבע ומדליקה אור קטן, מעומעם, אני מבחין בחדרון שכולו עשוי מעץ, מזרון מונח בפינתו, מדף עץ לבגדים, חלון, ומסמר מעוקם לתלות בו מגבת, וזהו.
    "זה בסדר לך?"
    "זה בסדר גמור."
    "החלון שפה, זה החלון עם הנוף הכי יפה שתפגוש פה, בבוקר אתה תבין על מה אני מדברת, זה כמו קוּפּוּאָסוּ, רק לעיניים."
    "עכשיו אני ממש רוצה לישון פה."

    ***
    חלפו שעתיים ואחרי מקלחת יער פשוטה, מרוחקת בווילון ניילון חמישה מטרים מהצריף, פרקתי את המזוודה, כל אותה העת הצרצרים לא חדלו לשייף לי את התודעה במקצב משתנה, גופי העייף החליט לשכב פּרָקְדָן על המזרון, והרהורים על חיי חלפו לי בשדה הפתוח של התודעה, אני נוטל עט נובע, דפדפת ספירלה כתומה פצועה מסכין יפנית, וכותב, אני מביט כעת במילים, אני כותב על קולות הצרצרים, על קורי העכביש בפינה השמאלית העליונה שמעליי, אני כותב על התאורה החלשה, כמו מבקשת מנפשי לחדד את יופיו של חוש השמיעה, אני כותב על החרקים המעופפים, על כמה שהם קטנטנים ועל איך הם מטילים צל גדול בקירות החדר, אני כותב ודיו העט גולש לאותיות מגושמות, העייפות חדרה לפרקי אצבעותיי, הנחתי ראשי לנוח על הכרית, וקולות היער סחפו אותי לשינה עמוקה של ממש.

    ***
    הצרצרים משוחחים עם התרנגולות, והם אלה שמעירים אותי, אני פוקח עיניים באיטיות, לוקח זמן למודעות להבין איפה אני נמצא, העיניים שלי פוגשות מדף עץ, מסמר קטן וחלון, ההכרה שולפת זיכרונות 'צריף', 'אלטו פראיסו', 'אמיליו', 'יער', 'ברזיל', אה אני בברזיל, צִ'ינְג צִ'ינְג, התעגנתי על המרחב והזמן, בוקר טוב באמת. אני קם על רגליי ומביט מהחלון, השמש זרחה לפני שעה, שעתיים, אין לי מושג, לא יודע, לא מעניין, ואז מתגלה לי תמונת הנוף המפעימה ביותר שפגשתי בחיי, איפה לעזאזל אני נמצא? אני בקצה של הר? מה? כן זה הר, ואני בקצהו, ומפל, מספר מטרים ממני נשפך בגובה בניין ארבע קומות אל נהר טורקיז בגוון ירוק, שמשתרע רחוק רחוק אל אופק של הרים ירוקים יואוו יואוו יואוו, איזה מקום, אני שולח יד מתרגשת לסלולארי, מעביר למצב מצלמה לתעד את הנוף, שמא הוא יחמוק לי מהחושים, אף תמונה לא יפה, ובכל זאת אני בוחר תמונה, אקרא לה 'תמונת נוף מהחצר של אמיליו', אעלה לפייס, מאוחר יותר, מי יאמין לי.

    אני יוצא מהצריף, רגליי יחפות מצעידות אותי על אדמה רטובה, לראשונה אני מבחין בשטח האדיר הזה שנגלה לפני, בעצי הפרי האקזוטיים שפרוסים מסביב, בחממות הירק שמרחוק, אני מאפשר לכפות הרגליים לאלתר טיול באדמה, ואני מבחין בנצנוצים מהאדמה, אני מתכופף, שולח יד, אלה קריסטלים, קְוַואַרְצִים, מלא מהם, אדמה שהיא מפעל אחד גדול לקריסטלים שמקשטים בסִינְווּרַם את שדה הראייה, עכשיו חוש הראייה דומיננטי, ענני כבשים מעליי, מעטים מהם, מתפוגגים ככל שהזמן מתקדם, טיפות טל נופלות מעלים דקים של שיחים רזים, אני מבחין בפרחים יפים סגולים, וכתומים, ואדומים, עלי כותרת מעוצבים כספירלות אינסופיות של יופי, כמות הקריסטלים כאן מותירה אותי המום, נדמה כאילו התרחשה תאונת מכוניות וכל הזכוכיות פוזרו על האדמה. מאחוריי אני שומע צעדים, זאת אמביקה, היא פוסעת לעברי ובכפות ידיה שתי כוסות מעלות אדים.
    "מה זה? פרי חדש?" אני פונה אליה בעיניים מחייכות.
    "לא. זה תה, רגיל, מהתבלינים פה בגינה."
    "תודה רבה אמביקה" אני נוטל ממנה כוס חמה "תודה רבה על האירוח."
    "זה בסדר, מגיע לך, אתה בן בית" היא מבחינה בקריסטלים בכף ידי.
    "הם נולדים מתוך האדמה, ידעת?" היא מסבירה לי עליהם "בבקרים."
    "באמת?"
    "בוא, אעשה לך סיור, אראה לך את היופי של האדמה."

    בסיור מתגלים לי עצי מנגו ענקיים שופעים בפירות מתוקים, ובית עץ קטן שנבנה על ענפיו של עץ מנגו אחד, פאבלו מבלה בו רוב שעות היום, עצי אבוקדו מתגלים, וגם שיחים שיחים של אננסים בקודקודם, שברגע שאתה שם לב אליהם, אתה פתאום מבין שהם אשכרה בכל מקום, היער מתגלה בשלבים שלבים, פתאום עץ גדול, עם עלים ירוקים גדולים בגוון סגלגל, פירות מרשימים, גדולים, שמנים, מאורכים, בגודל של כדורסל, זה גֶ'קְפרוּט והטעם שלו מזכיר לבלוטות הטעם שילוב של בננה, אננס ואנונה באורגיה עם לִיצִ'י, מסכנה הלִיצִ'י, עשרה עצים כאלה, מסודרים יפה, מעניקים צל מרגיע מהשמש החמה שמגיעה אל מרום השמיים, אנחנו צועדים באדמה, מתגלה בפניי חורש שלם מלא שתילי רוֹשִינְיוֹ, זקופי גזע להפליא, אנחנו ממשיכים ואמביקה מציגה בפניי עצים נמוכים עם פריחה לבנה ועלים רחבים מחורצים, אלו עצי המוֹנְסְטֶרָה, פרי מתוק שיבשיל בחודש הקרוב, ולידו שני עצים בעלי עלים קצרים ולרגליהם על האדמה מוטלים פירות בצבע חלודה, אלה פירות הלוּקוֹמָה, והיו עוד עצי פרי, כמו הסאפּוֹטָה שעליו זרועים תפוחים קטנטנים בטעם ווניל, ואז מתגלה בפניי עץ בגובה 15 מטר, זה הקוּפּוּאָסוּ ששתיתי ממנו ערב קודם, מרוסס בפירות אליפטיים והכל כל כך יפה ושופע. היא מכניסה אותי אל תוך דממת חממות גידול הירוקים, חסות, תרד, קייל, מלפפונים, עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, מרשים כמה האדמה הזו מברכת בנדיבות את תושביה.
    "כל כך יפה פה" אני אומר לה.
    "אלטו פראיסו" היא משיבה.
    "זה מדהים" שוב דמעות, שוב הדחקה, פתאום אָרַארוֹת עם זנב הנוצות המרהיב שלהם אומרות לנו שלום במעופן, שמונה מהם, ואז שני טוּקָאנִים דואים מצד לצד, כאילו חיכו שנעבור כדי לעשות לנו מטס יום העצמאות של היער.
    וכל העת הזו והקרקע נוצצת מקריסטלים עד שאני מקבל אותם כמובן מאליו כמו היו חצץ רגיל למרגלות בניין בשיפוצי תמ"א.
    אנחנו ממשיכים עם היער והיא מציגה בפני בית עץ יפה וצנוע, ערסל מפנק במרפסתו, כיסא נוח מרופד, מסתבר שזה ביתו של אמיליו.
    "איפה אמיליו באמת?" אני שואל אותה וממשיך "לא ראיתי אותו שלוש שנים, אני מתגעגע."
    "גם אנחנו."
    השתהיתי לרגע, התובנה התגלתה אליי בשלבים "מה? לא הבנתי."
    "גם אנחנו מתגעגעים."
    "רגע" נופל לי האסימון, "הוא לא פה?"
    "הוא צריך להגיע מקולומביה" היא משיבה לי.
    "רגע" אני פותח עיניים מופתעות "הוא לא באלטו פראיסו בכלל?"
    "לא, הוא עדיין לא הגיע לברזיל."
    "וואט?" ארשת אכזבה כיסתה את פניי "ומתי הוא יגיע?"
    "אולי השבוע, אולי עוד חודש, חודשיים"
    "מה?" נאחזתי בייאוש, מבולבל לחלוטין "אני עוד חודש חוזר הביתה אמביקה" אמרתי כמעט בלחישה
    "הכל בסדר רודי."
    "מתי דיברתם בפעם האחרונה?"
    "בינואר, ועכשיו אין לו טלפון."
    "מה ינואר? ינואר הוא דיבר גם איתי."
    "כן, הוא אמר לנו שאתה מגיע לכאן במרץ, נערכנו לכבודך, הוא יגיע שהוא יגיע, הכול בסדר רודי."
    "אני פשוט חשבתי שאני אפגוש אותו שהוא כבר פה, כל המסע שלי השתנה."
    "זה כנראה המסע שצריך להיות" אמרה, כמה שהיא צדקה, לא הבנתי את זה באותם רגעים.
    "אז יכול להיות שהוא יבוא מחר, ויכול להיות שהוא יבוא עוד חודשיים?"
    "כן" היא חייכה "תתרגל ללוח זמנים חדש, הוא יודע שאתה כאן, הכל בסדר רודי."
    אני מעכל את המשפט האחרון בעיניים מכווצות והיא ממשיכה "תהנה מהיער, לוקח זמן להתרגל ליער, לא ביום אחד, אבל זה טוב שבאת, תודה שבאת רודי, אני מתבוננת בך, ויש לך נפש יפה, טובה, אני מרגישה בך, אתה עדין מאוד, וגן העדן פתוח בשבילך, תרגיש בבית, הכי בבית שבעולם" היא השתהתה והמשיכה "אני מכינה אָסַאִי, אתה מוזמן לבוא."
    "תודה אמביקה" אמרתי, והיא הסתובבה והתרחקה לעומק העלים הצפופים.

    ופתאום זלגו שתי דמעות ונגרו במורד הלחיים, ואז זה יצא ממני, פרץ של דמעות, דמעות שמנות, כמו חיכו לצאת, קצת רציתי שהיא תלך רק כדי שאקיא דרך העיניים, לבכות מעומס הרגשות שעובר עליי.

    אני בוכה על כמה שיפה פה, כמה אני רגוע ומאושר, ודווקא כאן חיי בארץ מקבלים בהירות, זה לא שאני לא מאושר בגבעתיים, אני מאושר וטוב לי, אבל אתגרי החיים, הקריירה, המשחק, והאודישנים, כמה אפשר להִתְפַנְפֵן בטקסט מצועצע מול מצלמות סוני אדישות, ואודישנים לפרסומות עם עוד מאה שחקנים שנראים בדיוק כמוני, ובסופו של יום אני מוצא את עצמי מקפץ על במות בקניון עם קוף מדבר שמשלם לי שכר דירה, ומופע הסטנדאפ שבדרך, סטנדאפ, שבשנה הבאה אני סוגר עשרים שנה, יא אללה, לילה לילה במועדונים חשוכים, מעושנים, אני בוכה על הקנאה הסמויה שצצה לביקור שאני מבחין בחברים שלי רצים על גלגל הקריירה, ועל כמה טוב לי פה בפשטות של השקיעה, בשקט של המים, בירוק של העלים, מה אני צריך יותר מזה? ובתוכי מלחמה כי למרות הכל אני אוהב את החיים שלי, כמו שהם, כמה שאני אוהב לשחק, וכמה שאני אוהב להצחיק, לשמוע קול צחוק זה אחד הקולות היפים שאפשר לשמוע מבן אנוש.

    ואז קסם, בתוך הבכי נבעה הוֹדָיָיה כמו פלגים דקיקים של מים, תודה רבה על מה שיש. בחודשים האחרונים אחרי הוויפאסנה של הבוקר אני מוצא את עצמי אומר תודה, פשוט תודה על מה שיש בעולמי, על שאני נושם, שאני חי, שיש מים בעולם, שאני שותה, שטפו טפו טפו, אני בריא, ומוגן, תודה שיש לי כסף, שיש לי קורת גג, תודה לקופיקו, שבחמש שנים האחרונות מפנק לי את התחת, תודה לסטנדאפ, לצחוק של הקהל שזאת אחת המתנות האדירות שנכספתי אליה, לכוכבים בשמיים לעט הנובע, לדפדפות הספירלה, ואיכשהו אחרי התודה הזו, אני מתמלא באופטימיות, שמאזנת את הקיטורים הסמויים שמתחבאים להם בלב, דווקא הדברים הפשוטים כמו האדמה, האוויר, המים, היכולת לראות, להתהלך בגוף יציב, שיש משפחה, וחברים, וארוחות שישי, הם הדברים החשובים בעולם. אני שוכח את זה, שוכח מהר, ואיזה זכות קיבלתי להיות פה, באדמה הזו, בגן העדן שלמעלה, לא מובן מאליו שיש אוטובוס מעופף שחצה ימים ויבשות כדי שאגיע, תודה רבה גם לך קפטן.

    ***
    אמיליו לא מגיע, ואני מעניק לחוסר הוודאות את הריקוד שלו, וכך קרה שבימים לאחר מכן, מצאתי את עצמי אוכל פירות מטורפים, מצאתי את עצמי מטפל בתרנגולות ואוסף ביצים מוסתרות, חופר באדמה ושותל שתילי צָ'אקְרוּנה לאווירה רגועה, באחד מהימים היה גשם מטורף שהציף את האדמה כולה, וככה היינו חמישה גברים עם מעדרים, טוריות ואתי חפירה, מסדרים תעלות ניקוז שיביאו מים לכל עץ ועץ, שיחקתי מלא עם פאבלו, ועם עלמה ועם לואנה, שהכירו לי מעיין חם נסתר, התרחצתי במפלים מעוררי השתאות, הייתי הרבה בשקט, תרגלתי יוגה, קראתי שלושה ספרים מעוררים, למדתי להכיר את נינאג' ואת ידי הפלא שלו, את הנגרייה המאובזרת שהוא פינק לעצמו שם, למדתי להכיר את שְמֶנְדְרִיקָה, שבתכל'ס קוראים לה דְרִיקָה, אבל אני קורא לה שְמֶנְדְרִיקָה בגלל האגן הרחב שיש לה. הדבקתי את כולם לקרוא לה שְמֶנְדְרִיקָה, מזל שהם לא יודעים עברית אבל זה הרים לי חיוך כל פעם שהן קראו לה כך, התחברתי לחכמה הפשוטה של אמביקה שריפדה לי את הלב בנדיבות הקולינרית החכמה שלה, בעצות הזהב שנבעו כלאחר יד, יום ועוד יום ואמיליו לא מגיע, הבנאדם אשכרה לא מגיע, וואלה סִינְגֵ'ר אותי פה יופי יופי, או שבהיעדרו העניק לי הזדמנות לרגיש את היער בהזדחלות איטית ועדינה, ופתאום שכחתי מהסטנדאפ, מהבגידה, מהכלא, כל אלה הפכו להיות זיכרונות מטושטשים שנמוגו בערפל הזמן.

    באחד מהימים ביליתי ב 'קָשוּאֶרָה דֶה פָנְתֵרָה', בעברית זה 'המפל של הפנתרים', אומרים שיש שם פנתרים, אז אומרים, לקח לי שלושים וחמש דקות להגיע לשם בהליכת כפכפים מצויד במנגו, והג'קפרוט הענק הזה ביד אחת ודפדפת ספירלה ועט נובע ביד השנייה, בבדידות של המקום נכנסתי למים ערום, תחושה אדירה של חופש, כתבתי טקסטים בערום מלא מתוך כוונה להיחשף עמוק יותר דרך גופי, עד ששמעתי פתאום רחש בחש, ומרחק שלושה מטרים ממני הבחנתי בחתול שחור ענקי בגודל של אתון קטן בעל שיניים אדירות, שלא הסיר את המבט ממני וצעד לעברי בהססנות, לקח לי זמן להבין שזה פאקינג פנתר, הוא הביט בי, מופתע מעצם נוכחותי, הוא לא נהם, לא חשף שיניים, הבטתי בו רגע מתמשך, אפילו כתבתי איזה משפט תוך כדי, עד שדרך המילים נצרבה לי המציאות ש'רודי תִתְפַקֵס, זה נמר' הלב קלט את המסר והחל להדהד מצוקה, לא טוב, הבטתי בו, ומעל הכל הזכרתי לעצמי שזה רק חתול ממש גדול, ואני פה מגיע מאהבה, אבל ראבאק אני ערום עם בולבול מכווץ ממים קרים, רק שלא יטרוף אותי שאני ערום, שלא יבואו משטרה ויגלו זין מצומק, 'זה מהמים חברים זה מהמים', אבל אני לא אהיה חי כדי לומר להם את זה, הוא הביט בי כמי שחדר לשטח לא שלו, והוא צודק, נזכרתי בשלט הכניסה שאמר בפורטוגזית ברורה 'זהירות אין כניסה' התעלמתי מהשלט, אבל לא מהפנתר שמולי, לא הסרתי מבט ממנו, גם לא מצמצתי, רגעים ארוכים מצמיתי לב בהיתי בו עד שהוא דפק ריצה, השאיר ענן אבק ונעלם.
    מהר מאוד התלבשת וחזרתי על עקבותיי, לא יודע, פנתר, ועוד שחור, שלא יביא חברים פתאום, השארתי לו שם גרעין מנגו, ופיפי, לא יודע שלא יחשוב שבאתי לקחת שליטה, או שכן, נלחצתי, איבדתי אוריינטציה של הלכי המקום, לא חשבתי שאפגוש נמר בחיים שלי, והנה, תמיד יש פעם ראשונה בחיים.

    ואז אחרי שמונה ימים, בבוקר של היום התשיעי, הייתה התפנית המכריעה של הטיול, זאת שעיצבה את חיי שאני מנסה לעכל בזמן שידי מתרגשות כעת שאני כותב את המילים האלו, יום ששינה את תפיסת הזמן שלי, ובכלל את מה שעברתי במסע הזה. אתם תצטרכו להאמין לי, כי גם לי לקח זמן לעכל את המציאות הזו. זה היה בבוקר, שעה אחרי הזריחה, סיימתי ויפאסנה והייתי בסיומה של תפילת התודה, שפתאום הפתיע אותי פאבלו בדפיקות נמרצות על דלת העץ, הוא פנה אלי בהתרגשות "רודי" הוא התנשף "אמיליו אָקִי", כלומר אמיליו כאן. התרגשתי, התרגשות שביטאה עצמה בחיוך גדול שחצה את ליבי, דפק כניסה הבנאדם, איחור אופנתי כָּיָאֵה לקוסם, אז התארגנתי לכבודו, שזה לשים כפכפים וללכת, ואז הבחנתי בהתקהלות של כולם, אני מכיר כל אחד מהם, בן בית אני, והנה אני מגיע, וכולם שרויים בהתרוממות רוח, ניסיתי להבחין בשיערו השחור, בזיו פניו שאני מכיר כל כך, ואז זה הפתיע אותי לחלוטין, ליבי צנח ממה שגילו עיניי, 'וואט דא פאק' אמרתי לעצמי, ברגע שהוא הביט בי.
    כי מי שהביט בי לא היה אמיליו,
    כלומר לא אמיליו שאני מכיר,
    כלומר אני מכיר אותו,
    אבל האמיליו שאני מכיר הוא בן 65 לפחות,
    ומי שהביט בי היה בחור בן 34, ילד, נער מתגבר.
    "רודי" הוא שלח קריאה מרחוק בחיוך.
    "קוֹמוֹ אֶסְטָס טוּדוֹ בֶּם?"

    ***סוף כתיבה***

    אני מסיים לכתוב.
    אבל הסיפור לא נגמר כאן, איך אפשר, מאז עברתי שלושה שבועות עמוקים עם אמיליו, תחושת הזמן כמו יצאתי למסע של שלוש שנים בנבכי התודעה והנשמה. כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה פרטים, יפים, שאני נזכר בהם הם מרטיטים את שיערות חושיי, נפרשים על עמודים שלמים, לא מתאימים לפייסבוק באורכם, מסע מילולי שכזה ראוי לקבל בדף לבן מודפס באותיות שחורות.
    למזלי הוצאה לאור התחברה למילים שנפרשו כאן כל שבת, ואת המשך המסע הזה, תוכלו לקרוא בדפים, צרורים בכריכה עם עמוד לבן ריק בהתחלה, ואז עמוד עם זכויות יוצרים וכל הווג'ראס.
    מדהים שפרידה כואבת מאישה, עט נובע, והחלטה נחושה יעניקו תפנית מפתיעה לסיפור חיי.
    לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות אני דואג להזכיר לעצמי.

    [פורסם במקור ב-6 למאי 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close