שיטוטים

  • Abraham Hostel – להיות תייר בתל אביב

    [רואי עמנואל]

    את מעוז ינון מבנימינה, אחד מחמשת הבעלים של רשת ההוסטלים Abraham Hostels בישראל (ירושלים, נצרת ותל אביב) אני תמיד פוגש "במקרה" ברכבת. תמיד עם חיוך, תמיד עם תקווה ואמונה בדרך.

    ואיזה דרך! את פאוזי עזאר אין בנצרת הקים מעוז לפני יותר מעשור ואת Jesus Trail ("דרך הבשורה") – מסלול הליכה יפייפה מנצרת לכנרת, קצת לאחר מכן. במקביל ייסד יחד עם ירון בורגין את ILH – ארגון גג של ההוסטלים העצמאיים בישראל.

    Brian Kwanאת Abraham Hostel Jerusalem הקימו כבר יחד עם ירון ועוד שלושה חברים – גל מור, דרור טישלר וניצן קמחי, וכיום כבר מדורג ההוסטל בקביעות כאחד מעשרת ההוסטלים הטובים בעולם (!).

    והנה, נגד כל היגיון (כלכלה מדשדשת, פיגועים ומלחמות, הגאות של Air BNB ובעיקר חפירות הרכבת הקלה) פתחה החמישיה את ההוסטל הכי גדול בארץ (390 מיטות) במרכז ת"א Abraham Hostel TLV.

    הוסטל ענק שמזכיר חו"ל. מעוצב בשיק תל אביבי (ע"י המעצבת יעל עודד) שגורם לך להרגיש בבית ובחו"ל – במקביל. הגימור בהוסטל לא מושלם (כחלק מהקונספט), אבל באמת שחשבו כאן על הכול. החדרים נקיים, נוחים ומצוידים (מקרר קטן, מקלחת ושירותים ומבחירה – בלי טלויזיה). יש וו-פי בכל מקום, יש מרפסת מקסימה עם חדר כביסה, חדר טלויזיה וחדר ישיבות. ארוחת הבוקר המצויינת כלולה במחיר.

    אבל ההיילייט של ההוסטל הוא חלל הלאונג' המדהים בקומה הראשונה שפשוט שואב אותך אליו… במקום יש שלל אירועים, מסיבות, הקרנות של אירועי ספורט. יש שולחן ביליארד וכדורגל, ספריה קטנה ושלל מתחמי ישיבה – בשכיבה, בנדנוד, ברביצה או בישיבה.

    המיקום מצוין (במיוחד שיגמרו עבודות הרכבת הקלה…) – בלבונטין ליד גן החשמל שתי דקות מרוטשילד, קרוב לאלנבי ולשוק ורבע שעה מהים. מרחק הליכה מכמעט כל מקום (כולל תחנת רכבת ההגנה).

    המחירים זולים (לילה לחדר לזוג כולל מקלחת ושירותים אישיים וארוחת בוקר ב-350 ש"ח ללילה…) והצוות כאן מקסים וסופר ידידותי.

    הקהל מורכב ברובו מתיירים, אבל הופתעתי לפגוש לא מעט ישראלים וגם כמה משפחות עם ילדים.

    ועוד כמה דברים שטוב לדעת:

    * החלל כולו מוצע כ-HUB חינמי לכולם. אחלה מקום לפגישות או סתם לעבוד כשאתם בת"א.
    * אין באף אחד מההוסטלים עובדי קבלן – כולם בהעסקה ישירה והוגנת (עובדה שאפשר ללמוד מלחיצות היד, החיבוקים והחיוכים בין העובדים למעוז שמנהל את ההוסטל התל אביבי).
    * חדר הישיבות ניתן חינם לארגונים לשינוי חברתי.
    * המקום בכוונה לא מחזיק מסעדה – רק בר מקסים עם מנות מעטות (והטיפים הולכים כולם עובדים) – מתוך כוונה שאורחי המקום יתנו פרנסה גם לעסקים מסביב למלון.
    * שירות שאטלים חינמי מחבר בין שלושת ההוסטלים.
    * ההוסטל מציע מגוון סיורים – מסדנת שקשוקה ועד ערב אלכוהול בת"א, סיור בקיבוץ או בים המלח, מצדה בזריחה, פטרה בצהריים או ירושלים בשקיעה…

    אז אם בא לכם להרגיש כמו תיירים ולהעביר יום של כיף בתל אביב – אברהם קורא לכם!

    Abraham Hostel Tel-Aviv, לבונטין 21, ת"א.

    14479596_917303875041251_2024765316508137583_n[1]14457329_917308065040832_267698606819476121_n[1]14484919_917303648374607_8606415097756163753_n[1]14502938_917303775041261_3482954099147569692_n[1]

    לאתר המלון >


    להגיב
  • פסק זמן

    [עמית נויפלד]

    בשנת 1982, בהיותי בן שבע ותלמיד כיתה ב', נקלעתי במהלך ההפסקה הגדולה לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, וכמה זמן נמשכה, הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסא שלמה של פסק זמן", וגם יותר משלושים שנים אחר כך אני יכול לזכור היטב את תחושת התמיהה והבלבול – "קופסא שלמה של פסק זמן" – ניסיתי לדמיין קופסא כזו המכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. מאחר והתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בכזה ביטחון, נאלצתי להעביר עוד יומיים שלמים בתהיות עד שגיליתי כי מדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע לראשונה, ובהתאמה נרשמה אכזבה קשה – המקופלת, ואפילו הטורטית, עדיין לקחו לטעמי, ובגדול.

    לעצור ברגע האחרון

    חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא כמובן לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון של לקיחת פסק זמן. כל מי שצפה במשחק כדורסל בחייו, יודע שפסק זמן הוא דבר מה שלוקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, בכלות כל הקיצין – כמו מילותיה של תהילה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים בקמצנות גדולה מתוך חשש לעתיד.

    גם בחיי היום יום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים, אנו זקוקים לו כמוצא אחרון: ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה, ממשרה מלחיצה: "הנשמה רוצה קצת מנוחה/לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה." כותב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן", ושופך אור על כל מה ששגוי באופן בו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו, באמצעות מילה אחת בלבד – "בשביל" – פסק הזמן הופך כעת לעוד אביזר רציונאלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקדמה והקפיטליזם המתועש, כזה המאפשר לנו להרים לרגע את הראש מעל המים, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול חזרה לתוך עשייה פעלתנית ששכר כזה או אחר בצידה.

    קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה, או להבדיל, סרט, הצגה או חופשה.

    הפרטת הפנאי

    בלעז, המצב אינו יותר טוב, Time Out הוא כבר מזמן מגזין הפנאי הגדול והנפוץ ביותר בעולם, וכל מטרופולין המכבד את עצמו אוחז במהדורה משלו. כך גם אנו יכולים להתעדכן מידי שבוע במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות, השווקים ועוד, שיוכלו למלא בעבורנו את פסק הזמן הנכפה עלינו מידי שבוע, ומשליך אותנו מן הלו"ז הקבוע והמוכר של עבודה/לימודים/משפחה אל תוך הריק האינסופי והמאיים של הפנאי.

    בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה […] הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להנפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע."

    במאה ומשהו השנים שחלפו, המצב רק החמיר.

    בשנת 2004 הגישה ח"כ לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. במסמך רקע שהכין בעבורה אגף המחקר והמידע של הכנסת נכתב בין השאר כי היה ויעבור חוק שכזה, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

    הרי לנו המשוואה של העת החדשה. בצידה האחד "תרבות הפנאי", ובצידה השני "תרבות הצריכה". אמת, יהיה קשה שלא להודות כי מרביתנו אכן התרגלנו לצרוך את הפנאי שלנו במטבעות קשים וסחירים: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים – אולם לכך יש לשים שני סייגים חשובים.

    ראשית, עלינו להבין כי הצורך הבלתי פוסק שלנו ב"פעילויות פנאי" שימלאו את הפנאי, הינו חלק בלתי נפרד מתהליך אינסטרומנטאלי העובר על החברה המערבית ככלל. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון פרויקט האדם, ואלמוני שיענה לשאלת פלוני "מה עשית בסופ"ש?" בתשובה "כלום", יזכה במקרה הטוב להרמת גבה. אחרי הכול חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), מסיבה של מגזין נחשב, סיור מפלים בצפון, שתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה ק"מ בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

    שנית, נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה: The Idler הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנה עם מקטרת ביד,The flâneur המשוטט הצרפתי בעל הפנאי (שרק לפני ימים ספורים חגגנו את הווייתו), החוקר את עירו ללא כל מטרה, ולאלה ניתן להוסיף משאר העמים את קוראי הספרים, המשחקים בפארקים ובגנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים – פנאי אמיתי יכול להיות רק כזה הנעשה לשם ההנאה עצמה, וללא כל אמצעים.

    כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר הפרטה ברוטאלית שהפשיטה אותו מכל תועלת אמיתית לאדם – נכון להיום הוא מזכיר בעיקר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול – שיכוך רגעי של כאב מתמשך בעל שורשים חזקים. עם זאת, ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר מידי להצילו, כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות הכובלות אותו לאמצעים ומטרות. לא אנסה להמעיט מהקושי הכרוך בצעד שכזה, הוא בהחלט דורש אימון, והנה לכם תרגיל ראשון – בטלו את כל התוכניות שלכם לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה מוחלטת ובטלה גמורה, אם הצלחתם, יש לנו תקווה.

    מפסק זמן להפסקת זמן

    שיקום מעמדו של פסק הזמן הנו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר, הנדרש מאיתנו בדרך לריפוי המחלה עצמה, לה אני מבקש לקרוא בשלב זה – שיגרון זמן – מחלה הבאה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות במפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו, ואת הדיאגנוזה הטובה ביותר שלה סיפק אחד מהאחיינים שלי במהלך ארוחת החג האחרונה:

    "למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

    שאלה פשוטה שאוצרת בתוכה, לעניות דעתי, את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקאלי כמובן – התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

    פערים שכאלה יכולים להיות מוסברים גם בדרכים טבעיות – הולדה של צאצאים וטרדות פרנסה, למשל, מאלצות אותנו להיות "יותר רציניים", וגם בעלי חיים נוטים לוותר על "משחקיות" ככל שהם מתבגרים, אולם דומה בעיני שבחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת מעיקרו על תפיסות תרבותיות אותן יש לאל ידינו לעקור, פשוט על ידי ביטול החלוקה למקטעים שונים, והחלה של תפיסה הוליסטית יותר על זמן החיים.

    משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר, כל אלה יכולים להשתרג יחדיו לכלל מערך חיים שלם שאינו מבקש "להוות בעולם" למען דבר מה אחר (יהיה זה "קריירה", "הצלחה כלכלית", "כבוד" וכדומה), כי אם למען היותו שלו עצמו שלם, מסופק, מאושר ומאוחד עם הזולת בחוויה האנושית שגדולה מכל פרט בודד.

    המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה אנושית אחת, זקוק יותר מהכול לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי. מי שיוצא ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורו מהצבא, חי את אותה חלוקה זמן תרבותית לה הורגל מילדות – כעת הוא הזמן להתרחק מהכול ולהתנסות בכול, רגע לפני שחוזרים ומתחילים את החיים הבוגרים – לימודים, קריירה, חתונה ילדים.

    אבל מי שייבחר לדלג על המוסכמה התרבותית, וייצא לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, יגלה כי השפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית, וכי לאחריו אין הוא מסוגל עוד לחזור לחלוקת הזמן בה הורגל, וכי כעת הוא מבקש להביא את מכלול חייו לכדי אחדות ומלאות – הוא מבקש לפתע את הפסקת הזמן.

    "הפסקת זמן" ממושכת, בין אם לבד ובין אם בחיק חברים או משפחה, היא ככל הנראה הנסיוב המוצלח ביותר שבנמצא לרעלנים המתעקשים לקטוע את חיינו למקטעים מקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן משמעותי בעתידם הקרוב, אל ייאוש – ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לעצירה כמעט סופית, המביאה לאותה אחדות נשגבת של מקטעים (אולי מטרתה העליונה של תנועת ההאטה).

    לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, זה יכול וצריך להתחיל דווקא בהחלטות קטנות ויומיומיות, למשל, בהפגנה של אותה אחריות, חמלה ומוסר שאנו חשים כלפי הקרובים לנו גם בסביבת העבודה, או בקביעה עם עשרה חברים טובים משחק של "מחבואים תופסת" בגן הציבורי למרות שעברנו את גיל 40. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים רק לשבור את המחיצות המנטליות המחלקות את חיינו, ו"להפסיק" את הזמן, בתור התחלה לפחות לכמה דקות בכול יום.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

    [לירז אקסלרד]

    מנותקת

    כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

    כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

    אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

    אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

    המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

    אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

    יקומים מקבילים

    כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

    השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

    טבע חי בעיר

    כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה של קול?

    מציאויות חלופיות 

    רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

    למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

    קופסא עם דברים לקחת

    אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

    הלאום מנצח

    אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

    עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

    פרחים, טבע

    ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

    וגם זה

    הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

    בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

    ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

    בק בהופעה

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • חוק זרימת האנרגיה במבט חדש

    [יתיר שדה]

    מורים רוחניים רבים מדברים על מציאת הייעוד. שנים חיפשתי אחריו. היום אני מבין שהייעוד הוא אלמנט הפכפך: אנשים משתנים, זמנים משתנים – והייעוד משתנה בהתאם. ייעודו של זרע הנובט מעמקי האדמה שונה מייעודו של צמח בוגר בשלהי פריחתו.

    התפתחותו של כל צמח נחלקת לשלבים:
    החלק המזין והעסיסי ביותר בצמח, הוא תמיד החלק אליו מזרים הצמח את כח החיים המפעם בקרבו. כאשר צמח דו-פסיגי נובט מזרעו, הוא פורש את עליו הפסיגיים אל השמש ומתמיר את אנרגיית האור שלה לסוכרים, ובעזרתם הוא מסנתז חומרים שונים המשמשים להתפתחותו. בשלב הבא – יפתח שושנת עלים בסמוך לקרקע, ולאחר מכן יעלה גבעול שבתורו יצמח פרחים. כשאלה יופרו, יוכל הצמח להקדיש את מירב מרצו וכוחו לטיפוח הפרי וזרעיו, וחוזר חלילה. בכל אחד מהשלבים הללו – החלק הנאכל בצמח הוא החלק אליו מזרים הצמח את מירב האנרגיה שהוא מתמיר: כאשר מופיע הגבעול – עלי השושנת מתייבשים וקמלים. כאשר מופיע הפרח בראש הגבעול – הגבעול עצמו מתרוקן מתוכן ורקמתו החיצונית נעשית סיבית ונוקשה, וכן הלאה.
    שלבי הצמיחה של כל צמח דומים במובנים רבים לשלבים השונים בהתפתחותו הרוחנית והגשמית של האדם: במרוצת חיינו אנו מתקדמים לעבר שיאים של התפתחות, המהווים שלבים שונים של בשלות. משחצינו שלב התפתחותי שכזה, יקשה עלינו מאוד לסגת לאחור.

    שירת השדה2לפני כשבע עשר שנה החלטתי שכשאהיה גדול אהיה מורה. הייתי אז קומונר בקן השומר הצעיר באשקלון – חדור מוטיבציה, תחושת שליחות ורצון עז לשנות את העולם. הדרכתי כמה קבוצות של חניכים וחניכות, שבתהליך ממושך ומורכב שהיה כרוך בלא מעט קשיים הצלחתי לעזור להם ליצור חיבור עמוק ובלתי אמצעי בינם לבין העולם שסביבם. האמנתי שבאמצעות חינוך אפשר לשנות את פני החברה, והנחתי שמערכת החינוך הציבורית, האמורה להנגיש ידע וערכים לכל דכפין – היא המקום לעשות זאת.
    אחרי הצבא למדתי חינוך והוראה, ובשנים האחרונות השתלבתי כמורה מן המניין במערכת החינוך, ואפילו קצרתי הצלחות חינוכיות פה ושם. יחד עם זאת, ככל שחלף הזמן, חילחלה לתודעתי ההכרה בכך שמשהו מאוד עמוק ובסיסי חסר לי במערכת, ומקלקל לי את החגיגה. צליל הדיסטורשן הצורמני הלך וגבר, והעיק עלי יותר ויותר. ה"קצרים" מול המערכת התרבו והלכו, והרגשתי תחושה של מחנק, חוסר מוטיבציה ובעיקר חוסר עניין הולך וגובר ביעדים שלשמם הגעתי מלכתחילה למערכת החינוך.
    למרות ששמרתי את משרת ההוראה שלי "על אש קטנה", תוך שאני משתדל להגדיל ולהעמיק את עיסוקי האחרים, הרגשתי שהנטל הכבד הזה מושך אותי עוד ועוד למטה, מפר את שלוות נפשי ופוגע פגיעה אנושה בהנאתי מאותם מקורות פרנסה שאני כן נהנה מהם. התחושה היתה שמשהו מוכרח להשתנות. יותר מדוייק: משהו כבר השתנה…

    בשבוע שעבר הדרכתי סיור ליקוט בכפר האמנים עין הוד. קבוצה קטנה, בת 16 משתתפים. אינטימי ומאפשר. בקהל המשתתפים שתי בחורות צעירות. אני מזהה אותן מייד: לולה ועינב, חניכותי מ"הגלגול הקודם". שבע עשרה שנה חלפו – ואני כולי נרגש. לאחר הסיור הן מספרות על חוויותיהן, על השינויים הכבירים שעברו במהלך השנים, על הצמיחה וההתפתחות האישית שחוו ועל חבלי לידתן. אני מבין שהותרתי חותם. אני מבין שאז, בימים ההם, מילאתי את יעודי. יחד עם זאת, אני גם מבין שאני נמצא כיום במקום אחר: שלם, בוגר, מדוייק יותר.
    המפגש הזה מתרחש ימים ספורים אחרי שגמלה בליבי החלטה: בשנת הלימודים הבאה אצא לחפש את דרכי מחוץ למערכת החינוך. למעשה – הנתיב בו אני פוסע כבר ברור לי לחלוטין, אני נהנה לצעוד בו, ובכל יום שעובר מגלה דברים רבים על עצמי, מתוך חדוות גילוי בראשתית אין סופית. כשאני אוהב את מה שאני עושה – אני עושה אותו טוב יותר! בחרתי למקד את עשייתי בנקודה אליה זורמת בטבעיות אנרגיית החיים שלי.

    אני נפרד מהשתיים בתקווה לשוב ולהיפגש. הלב מפרפר מהתרגשות והראש עמוס לעייפה בתובנות חדשות.

    תודה לכן,

    יתיר.

     —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

    [לירז אקסלרד]

    ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

    לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

    בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

    כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

    בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

    חורף, ברלין

    כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

    בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

    חורף, ברלין, עצים צהובים

    ***

    בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

    כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשיםפגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

    מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

    מאורו פארק

    ***

    היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

    אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • יום שישי הירוק שלי

    יתיר

    [יתיר שדה]

    בשבוע שעבר הצטננתי. כמי שבדרך כלל נשאר בריא במשך כל השנה, וחוגג עם סנדלים וחולצה קצרה גם בשיא החורף – אני מוכרח להתוודות שדי הופתעתי. הרגשתי רע, אבל יותר מכך – הרגשתי רע מפני שהרגשתי רע. "הגוף בוגד בי?" שאלתי את זוגתי שתחיה. "לא!" השיבה זו בפסקנות. "הגוף שלך תובע ממך להעניק לו מנוחה! לעצור את המרוץ המטורף שאתה נמצא בו ולהרגע לכמה ימים". קל להגיד, אבל אני, שתחושת בטחון כלכלי אף פעם לא היתה מנת חלקי, הבחנתי בחרדה הזו, החונקת, המטפסת במעלה הגרון, משתקת את הנשימה וכולאת את מעט האויר שהצלחתי להכניס לריאותי בתוך כלוב החזה ההולך ונדחס.

    "אם לא אלך לעבודה היום, איך נשלם את החשבונות? איך נממן את הטיסה לחו"ל שמתוכננת לסוף יולי, איך ואיך ואיך?" ניקרו בראשי השאלות כאילו היו נקר ססגוני הכורה לעצמו קן בגזעו של עץ נוקשה במיוחד. וזוגתי – די היה לה במבט אחד, "גבוה ומחנך" כמאמר המשורר, כדי לומר לי בצורה הכי מפורשת שאפשר את המילים "אתה נשאר מחר בבית!".
    נשארתי, וקפצתי לסופר הקרוב כדי לרכוש מצרכים למרק הפולני האהוב עלי: שורש פטרוזיליה, שורש סלרי, חבילה אחת של עלי וגבעולי סלרי ושני ראשי כרישה. ואת המרכיב הסודי, שמחשש לנוכחות טבעונים בקהל אמנע מלציין את שמו המפורש כדי לא לפגוע ברגשות.

    עזבו את המרכיב הסודי בצד רגע אחד, ותשאלו אותי כמה עלו הירקות בלבד.

    או. אני שמח ששאלתם. ובכן – על שורש אחד של סלרי, שורש אחד של פטרוזיליה, חבילה אחת שלי סלרי עלים ושני ראשי כרישה נדרשתי לשלם לא פחות מ-40 שקלים (!!!). לפני שאעשה חולה עוד יותר, אמרתי תודה לקופאית, החזרתי את הפריטים אחר כבוד למדף, ויצאתי מהסופר בלי לקנות כלום (חוץ מהמרכיב הסודי, שבאורח פלא היה זול יחסית).
    ניגשתי אל המעיין הקרוב, וליקטתי לעצמי מעט גרגיר הנחלים, צרור נאה של כרפס הביצות, מעט עלי חומעה יפה וכמה שורשי סוף מצוי. בשדה ליד הבית מצאתי גדילן מפותח דיו ועקרתי אותו מהשורש, כדי להוסיפו לציר הפולני הכי ישראלי בעולם.

    חזרתי הביתה, קודח וטוב לב, ורקחתי לי מרק פולני ארץ-ישראלי, על טהרת הלקט המקומי. טעים יותר, בריא יותר ומזין יותר מכל מרק שאת מצרכיו הייתי רוכש בסכומי עתק בסופר השכונתי.

    ישבתי לאכול, והמרק ערב לחיכי הדואב. חשבתי לעצמי עד כמה מוזרה העובדה שתחת עינינו ממש גדל כל כך הרבה מזון איכותי וטעים – שרובנו כלל לא מודעים לקיומו. במובנים מסויימים, אנו חיים בתוך מערכת כלכלית מעוותת כל כך, עד שעינינו אינן יכולות להבחין במשאבים שהם נחלתו של הכלל. המושגים "נחלת הכלל", "רכוש ציבורי" או "שירותי החינם של הטבע" הם כל כך ברורים מאליהם מבחינתנו – עד שקיומם בתודעתנו נעדר כמעט לחלוטין. אנו צורכים ירקות מהסופר, ומניחים שמובנים מאליהם את המים והאדמה בהם גדלו הירקות האלה, את החרקים שהאביקו אותם, את הסביבה המאפשרת להם לגדול. ה"מלאכותי" כל כך מנותק מה"טבעי", עד שאיננו מבחינים בו כלל.

    לא מפתיע אפוא, שכאשר מתגלה משאב טבע ציבורי, שאמור היה להיות נחלת הכלל (אם בכלל, אבל זה כבר דיון אחר) – אנו לא שואלים יחד אם וכיצד להקצות אותו. אנו מצפים שהמשאב הזה יהפוך לקניינו הפרטי של אדם או תאגיד, וזה יפעל במרץ להפיקו ולמכרו. כשאני אומר את זה אני מתכוון כמובן לגז הטבעי, אבל את הטענה הזו אפשר לטעון גם כאשר מדובר בקרקע, מים, מחצבים שונים ואפילו, רחמנא לצלן – בצמחי בר.

    הניתוק שלנו מהאדמה גורם גם לניצול יתר של משאבים. הניכור הקיים ביני לבין הסביבה המספקת לי את צרכי, אך טבעי שיגרום לכך שאצרוך הרבה למעלה מצרכי, מבלי להיות מודע להשלכות הבחירות הצרכניות שלי על הסביבה ומרכיביה.
    כשאני מלקט בטבע אני יכול לדעת במדויק מה, איך וכמה מותר לי ללקט כדי ליהנות ממה שהאדמה מציעה לי מזה, ולאפשר למינים שליקטתי להוסיף ולשגשג על האדמה הזו – מזה.

    יום שישי האחרון, האחרון בחודש נובמבר, זכה לכינוי "יום שישי השחור". זהו היום המשמש את בכירי המשק האמריקאי ואת העיתונות הכלכלית באמריקה כמדד לא רשמי למצב המשק. מיליוני אזרחים אמריקאים פוקדים בימים אלה את הקניונים בציפייה למבצעי מכירות מטורפים, מעמיסים את עגלות הקניות שלהם מכל הבא ליד: מכשירי חשמל, אביזרי אופנה, כלי מבטח, כלי בית ועוד. וככל שהאמריקאי הממוצע צורך יותר, כלומר – רוכש יותר מוצרים שמקרים רבים הוא אינו זקוק להם כלל המשק האמריקאי, כך על פי אותם כלכלנים וכתבי כלכלה, ובכן – שמח יותר.

    אשר להכנסתו של האמריקאי הממוצע? בדרך כלל אין די בה כדי לממן את הרכישות הבלתי פוסקות. לכן – האמריקאי הממוצע נוטל אשראי רב, בניסיון לעמוד בתשלומים שגובה ממנו צריכת היתר הזו, המתודלקת במסעות שיווק ופרסום קדחתניים המפעילים מנגנונים נפשיים המעוררים בנו את הצורך לצרוך יותר ויותר, בלי כל קשר לכושר ההתפרנסות שלנו.

    ביום שישי האחרון, היום בו מצויין ברחבי ארצות הברית (ובחלקים גדולים של העולם המערבי) יום שישי השחור –הרגשתי קצת יותר טוב, ויצאתי ללקט ולבשל עם קבוצה נפלאה בת כ-20 משתתפים, המלווים אותי לאורך עונת הליקוטים בקורס הליקוט המלא שלי. התוצרת הנפלאה שהוגשה לשולחן בסיום הסיור, כללה מספר רב של סלטים, תוספות ומנות עיקריות שהמשתתפים הכינו מהצמחים שליקטו. כך, ביום שישי השחור, קבעתי לעצמי יום מסוג אחר. קראתי לזה "יום שישי הירוק".
    באותו היום זכינו ליהנות מכל מה שהיה לטבע להציע: שמש חמימה ומלטפת, שמים כחולים, אדמה טובה, מים זכים, ושפע עצום ומגוון של ירקות מן הבר. התוצאה מונחת כאן לפניכם:

     —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • איך השעמום מועיל לחיים

    [עמית נויפלד]

    “לפעמים, כשממש משעמם כבר בפייסבוק, אני מורידה את העיניים מהמסך, לוקחת את האייפון ביד, ונכנסת לפייסבוק." (נועה א.)

    כשקראתי את הסטטוס הזה, שהעלתה חברה טובה שלי לפייסבוק, לא יכולתי שלא לחייך. גם לי קרה בעבר, ויותר מפעם אחת יש להודות, שלאחר שיטוט משעמם במיוחד בפייסבוק, סגרתי את מסך המחשב ובאופן אוטומטי שלחתי את ידי אל הגלקסי II ונכנסתי, שאנן כולי, חזרה היישר לפיד העדכונים. לפי כמות הלייקים שהצטברו בסטטוס באותו יום, יכולתי לנחש שלא מדובר באירוע נדיר, ושלא מעט אנשים מוצאים עצמם, מבלי משים, נוהגים בצורה דומה בעת שהם משתעממים.

    נזכרתי בכך דווקא כשישבתי במטוס בדרך לזאגרב, עם ספר לא מעניין במיוחד על הברכיים ומערכת בידור שמיצתה את עצמה אחרי חמש דקות. בשעה הראשונה לטיסה לא עשיתי דבר למעט לבהות החוצה דרך החלון הקטן, ולהניח למחשבות שונות ומשונות לחלוף בעצלתיים בראשי. בשעה השנייה מצאתי את עצמי רכון על מחברת הרשימות שלי, מעלה על הכתב שברי רעיונות בזרם תודעה, שהלכו והצטברו לעמודים שלמים בכתב יד צפוף. כשהרמתי לבסוף את הראש והבחנתי על המסך הקטן במיקומו של המטוס על המפה, נתקפתי לרגע בהלה. לא בשל הקלסטרופוביה שנוטה להזדחל במעלה גבי בכל פעם שאני נהיה מודע לעובדה שאני סגור ונעול בקופסת שימורים הנעה בגובה של 10,000 רגל ובמהירות עצומה, כמו בגלל המחשבה שבקרוב החיבור לאינטרנט יהיה זמין בכל מטוסי הנוסעים.

    פחות משעה נותרה לנו לנחיתה כשהבנתי שטיסות מהוות איים אחרונים, הזדמנויות אחרונות ליהנות משעמום איכותי, יצרני, ושבאותו סטטוס קצר הצליחה נועה לזקק את אחד האתגרים הגדולים ביותר עימם עלינו להתמודד כיום – להשיב לחיים את האמנות האבודה של השעמום – שהולך ונרמס על ידי אינספור מקורות מידע ותוכן הזמינים ומתעדכנים כמעט בכל רגע נתון.

    אני לא יודע באיזה שלב בדיוק התחלנו לברוח מהשעמום, אבל אני די בטוח שכשהייתי ילד הוא היה מניע את ההרפתקאות הכי מוצלחות שהיו לי. ביקורים בבתים נטושים, שיטוטים לצד מסילת הרכבת ומציאה של קברים עתיקים, חפירות במטווחי ירי עזובים, חבורות סודיות שהוקמו חדשות לבקרים או סתם מעקבים אחר חשודים אקראיים בשכונה, שלוו בסיפורי רקע מתאימים שקרמו עור וגידים תוך כדי תנועה.

    אני גם לא יודע אם אנחנו באמת מפחדים להשתעמם או שפשוט הגענו למצב שאין לנו כמעט הזדמנויות לתת לו סיכוי – במסלול היומי שאנו עושים בין אתרי חדשות, לאתרי כלכלה, לרשתות חברתיות וחוזר חלילה (ואם אלה מאכזבים למרביתנו יש כמה עשרות ערוצי טלוויזיה שרק ממתינים להזדמנות להאביס אותנו בתכנים למשך כמה שעות) כמעט שלא נותר לנו זמן לבהות.

    חסרונו של השעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים ליצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה הדרושים לחשיבה עמוקה אודות דברים ופיתוחם של רעיונות חדשים (נסו לשבת היום בפרהסיה ולהרהר למשך יותר משתי דקות, ובדקו כמה אנשים בודקים מדוע שקעתם בדיכאון קיומי). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה מאחר וגם כך מעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הומוגניים מבחינת דעות.

    אם כל אחד מאיתנו היה מפנה זמן מה במהלך היום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו, כאמור, לברוח מההזדמנויות הללו בכל עת שהן נקרות בדרכנו.

    ***

    בכל הנוגע לנושא השעמום, נראה כי תנועת ההאטה אינה ניצבת בדד. לפני כמעט שנתיים פרסמתי באתר את הפוסט “מדוע השעמום טוב לילדים“, בו סקרתי בקצרה את מאמרה של ג’וליה רובינסון, מנהלת בכירה באיגוד בתי הספר היסודיים בבריטניה, שטענה כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית, שכן הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה והירגעות, מסייע לפתח את הכישורים היצירתיים של הילד, וכמו כן מכין אותו לחיים הבוגרים, שהם לעיתים קרובות משעממים ומשמימים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    מי שמחפש מקורות מעט יותר רשמיים יכול למצוא אסמכתא בערך הויקיפדי שמוקדש לנושא: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה.”

    אם אנו רוצים להימלט מחיים פאסיביים המבוססים על קליטה אינסופית של תכנים מבחוץ, ולהשיב לעצמנו משהו מרוח ההרפתקנות הילדותית, או אפילו סתם את היכולת לחשוב מחשבות רעננות ומקוריות, אנחנו ללא ספק זקוקים לכמה רגעים מוצלחים של שעמום. כשאלה יגיעו, אל לנו להבריח אותם מפנינו באמצעות משימות יזומות, פעילויות או הסחות דעת כאלה ואחרות. במקום זאת עלינו לאמץ אותם בחוזקה אל לבינו, ואז, להמתין בסקרנות ולהיווכח מה שעמום מוצלח יכול לעשות…

    ———————————————————————————

    פורסם במקור באתר "Slow"


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 9

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]

    אז הגענו למקום נפלא. אלנטג'ו בפורטוגל (רבע שעה מתמרה).

    אבל רגע.

    איך משלימים 9 חודשים במסע המטורף שלנו? אומר בקצרה שמהפוסט האחרון מצבו של אבי היקר התדרדר והתחלתי להיות על הקו של גואה-ישראל (פעם עם כל המשפחה ופעם לבד). וכשהבנו שזה הסוף החלטנו לחזור ולהיות לידו. אבי האהוב נפטר ביום הראשון של השנה ואין לי יכולת לכתוב על זה יותר, גם חצי שנה אחרי.

    אחרי 3 חודשים של שבלול בדירת 25 מ"מ מתחת לאימי, מעניקים תמיכה וממלאים בית שהתרוקן, חמשתנו + כלבה, ארזנו את מה שנשאר ועברנו לברלין. על ברלין חשבנו עוד לפני הודו. רצינו מקום שפוי, מקום אוניברסלי, מקום לקדם את פרויקט הגעגוע ומקום שלא ידרוש מאיתנו לחזור למירוץ העכברים (אני והילדים עם אזרחות גרמנית והתמיכה הממשלתית שם היתה מאוד נדיבה). חשבנו על שנה-שנתיים, להתבסס קצת, לקדם את הפרויקט, ואז לחפש שטח אדמה בדרום אירופה להקים בו את מרכז הגעגוע ולהגשים את החלום שלנו. הגענו בסוף מרץ, ביום הולדתי ה-42 לדירה קסומה במרכז ברלין (סאבלט), וחשבנו שאנו מתחילים חיים חדשים.

    חיינו בדיוק 100 ימים בגרמניה. 100 ימים של חסר. היה לנו כסף וחברים ונוחות, החנות הטבעונית היתה משגעת וכך גם הפארקים העירוניים. אבל משהו היה חסר (ואני עדיין לא מדבר על מעיל טוב לפני החורף הקפוא שעמד להגיע). אני רציתי טבע. אמיתי. עם מרחבים. וגיל התגעגעה לקהילתיות, לתחושת ביחד ועזרה הדדית.

    ואז, אחרי שהצלחנו בעמל רב ובמסע שכנועים לרשום את ביתנו לירי לבית הספר הכי טוב בברלין (דו לשוני), בלב מסע חיפושים למעון קבוע ובדיוק שקבענו מספר תאריכים לסדנאות של גיל, וכשבחשבון הבנק יש לנו 2 גרוש וחצי, הגיע מכתב מאוד מפתיע. התמיכה הממשלתית שכ"כ חיכינו לה אולי לא תאושר (למרות האזרחות הגרמנית וחודשיים של ביורוקרטיות אינסופיות). הבנו שאחרי הכול, השיטה שואבת אותנו חזרה ונצטרך לחזור לחיים שלא רצינו – בחזרה אל מרוץ העכברים. אופס.

    "במקרה" לגמרי, ממש באותו ערב, חברים מן העבר הודיעו לנו שמצאו שטח בפורטוגל ושהם עוברים אליו ביולי.

    נשמנו.

    חשבנו.

    הרגשנו.

    התרגשנו.

    והחלטנו!

    עוברים לפורטוגל! לא עוד שנה-שנתיים כמו התוכנית המקורית. לא אחרי שנתבסס או נתקדם עם הפרויקט. אלא עכשיו. כי זה מה שהלב קורא אליו.
    אחרי לילה שבו כמעט לא ישנו מהתרגשות ואושר על מעבר לחיים שתמיד חלמנו עליהם, שלחנו מכתב ויתור לבית הספר והודענו לחברים שאנחנו עוזבים.
    אחרי כמה ימים קיבלנו מכתב אישור על התמיכה הממשלתית… (ועל זה החברים אומרים "היקום גומל לאמיצים").
    אבל כבר לא הייתה דרחזרה… לא ללב (ידענו שאנו מוותרים על חיי נוחות בברלין ויוצאים להרפתקאה ולקפיצה של אמונה). קנינו רכב, אוהל וגזיה, העמסנו את כל החיים שלנו על האוטו, ויצאנו למסע של 3,000 ק"מ מברלין עד (דרום) פורטוגל.

    IMG_20150702_081955נסענו כ-4 שעות ביום (וכל הכבוד לילדים ובמיוחד לליאו שביום הראשון למסע חטף אבעבועות…), דרך היער השחור וחברים טובים מהטיולים שעשיתי כל השנים. כל לילה עוצרים בקמפינג אחר, מבשלים על גזיה לכל המשפחה, תזכורת לטיולי הרווקות שלי בדרום אמריקה וניו-זילנד, רק הפעם עם משפחה – ולא בטרק אל הר, אלא בדרך אל המקום שעוד מעט נקרא לו בית.
    כשעברנו בברצלונה בה גרתי לפני יותר מעשור – יכולתי לסגור 2 מעגלים דרך מפגש עם שותף שהיתה לי איתו מרקיה ולילה אצל עוד חברה מקסימה.
    סיימנו 10 ימים בדרכים והגענו אל נ"צ שקיבלנו מהחברים, אל עיירונת מנומנמת בשם Cabacos (בעברית "דלעת") שנמצאת בעמק הברזל שבאלנטז'ו, בדרום מערב פורטוגל.

    הגענו הביתה.

    אל המקום שתמיד חלמתי עליו.

    אנחנו גרים בשכירות זולה יותר מהודו, במתחם סופר אקולוגי אצל בחור מקסים שקוראים לנו עמנואל ("מנו") שבנה את כל המקום בשתי ידיו.
    יש לנו בית פורטוגזי מדהים עם אח עצים, סלון ענק וגם חדר ללירי (סופסוף).
    יש לנו בריכה טבעית ולידה סאונה לחורף. מסביב מגוון עצי פרי ושתילי עגבניות טעימות. כמעט כל יום הילדים רצים אל חדר המוזיקה והיום גם גיליתי ספריה קסומה. יש לי את הנגריה שתמיד חלמתי עליה עם גישה לכל כלי עבודה שאני אוהב.
    הכול כאן בנוי מחומרים משהשטח, מאדמה וחימר ועץ. לידנו גרים החברים (ועוד זוג מגיע עם קראוון ממש מחר) ושכרנו עוד מבנה קסום שכבר התחיל לפעול כגן (גיל הגננת הראשית).
    בקרוב אתחיל ללמוד איך לבנות בית בעצמי, המורה המושלם הוא המארח שלי כאן.
    אנחנו חיים פשוט, חיים בזול. חיים מחוץ לשיטה. נפשי מוצאת כאן מנוח ואני חש ששבתי אל המקור, אל הפשטות אליה כ"כ התגעגעתי. ומכאן, כשטוב לנו אבל באמת ומבפנים, נוכל ליצור קהלה אקולוגית טבעונית בה נוכל להגשים את כל חלומותנו.
    הילדים מאושרים, וגם אנחנו.

    יצאנו למסע לפני שנה וקצת מתוך רצון להגשים ייעוד. עברנו חצי עולם וגרנו בארבע מדינות בחיפוש אחר המקום הנכון. אמרו לי שאני בורח, שאפשר גם בארץ, ושבסוף נחזור.
    אבל התעקשנו להמשיך ולנוע עד שהלב יגיד לעצור.

    והגענו.

    הביתה.

    ואת הבלוג הזה אפשר לסיים כי אין לנו כוונה להמשיך ולנוע פיזית אלא רק פנימה אל תוך עצמנו. נחפש לנו יחד עם החברים שטח אדמה באזור ושם נבנה לנו את ביתנו.

    אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

    IMG_20150723_133651


    להגיב
  • צלף באילנות: על הקנאה, התאווה והכבוד (וגם שני מתכונים)

    יתיר

    [יתיר שדה] מעבר לליקוט, לבישול, לשימור מזון ולכתיבת השירה – חוג הנוער הצעיר של שומרי הגן, אותו אני מוביל כבר שלוש שנים לצדה של חן רכטמן – הוא מרכז העשייה שלי. בנוסף לפעילות שבועית המתקיימת ביער עבות בפארק ראש ציפור (בואכה נתיבי איילון) אנחנו נפגשים, אחת לחודשיים, לסוף שבוע שלם ומשמעותי מאוד מחוץ להמולה הרמת-גנית. לפעמים פוגשים אומנים בעבודתם: נפחים, דייגי צילצלים, אנשי רפואה ואנשי חזון מתחום הפרמקלצ'ר. לפעמים יוצאים לבלות לילה ביער, במעיין, או על שפת הים: לומדים לזהות בעלי חיים על פי עקבות שהותירו בחול ולהתחקות אחריהם, ללקט צמחי בר ולבשל מהם, להאזין לשפת הציפורים ובעיקר לצמוח יחד כשבט אחד: מלוכד, מגובש ועם זאת כזה המאפשר לכל נער ונערה לצמוח באופן עצמאי.

    לפני מספר שבועות, נפגשנו במעין עין ניל"י, שבעבר נקרא גם מעין עין אום-אלשוף, על שם כפר פלשתיני שניזון ממימיו עד לשנת 1948, ושעל אדמותיו הוקם הישוב עין ניל"י. במהלך טיול קצר באזור – פרץ ויכוח סוער בין כמה ילדים בחוג; משחק טיפשי הוביל לחילופי מהלומות מילוליים, ואח"כ גם פיזיים. עצרנו הכל והתיישבנו במעגל תחת צלו של עץ רענן אחד. שמעתי את הנערים מעלים תובנות חשובות לגבי הכוחות הגלומים בהם: הכח להביא את האש – לחבר בין כל הגורמים שהאש זקוקה להם כדי לפרוץ, והכח לשלוט באש כדי שתשרת אותם במקום שהם ישרתו אותה. שמעתי אותם אומרים שהכוחות הללו מאפשרים יצירה ובה בעת גם חורבן. בידינו החופש לבחור מה לעשות באש הבוערת בקרבנו.

    כשהרוחות נרגעו מעט – הלכנו לרחוץ במעין. מעל למעין, על גבעה חשופה אחת – עוד עומדים שיחי הצבר וכמה גלי אבנים: עדות זועקת לאש מהרסת ומחריבה שפעם בערה כאן. הנערים החליטו לשפץ את המעין: סכרנו את זרימת המעיין כך שמימיו לא יזרמו לתוך ברכת האגירה. בקערות השטיפה שהבאנו איתנו רוקנו את מי הבריכה ואת הקרקעית, העמוסה לעייפה בזבל שהשאירו פרות ובני-אדם. אח"כ הסרנו את החסימה ומים צלולים ונקיים מילאו את הבריכה. ראיתי אותם עובדים יחד: מלכלכים בבוץ את הידיים ואת הרגליים, נרטבים, נהנים מכל רגע. יצאתי רגע מהקבוצה, והתבוננתי בהם מהצד. אחר כך נשאתי את עיניי לעבר חורבות הכפר: גלי האבנים, הבוסתנים הנטושים, שיחי הצבר. ואז התבוננתי שוב בנערים, שואל את עצמי: העוד אפשר אחרת?

    טיפסנו יחד אל הגבעה. שם – בין חורבות הכפר, על פני גלי בטון ואבן שהיו פעם בתי מוגרים – ראינו אותו. שיח קטן, ירוק ורענן – שפרחיו הסגולים-לבנים נפתחים לראווה במקום שבו כמעט שום צמח אחר אינו צומח. היה זה שיח של צלף קוצני: מהשיחים הפחות נעימים למגע; ענפיו מכוסים מקצה לקצה בקוצים מעוקלים וחדים. הללו – ננעצים בקלות רבה באצבעותיו של מי שינסה לעקרו מן השורש. דקירתם מכאיבה ופוצעת. התבוננות מעמיקה יותר תגלה שהצלף יודיע את מה שאנחנו, בני תרבות המערב הקפיטליסטית – מבקשים לשכוח.

    כנראה בשל השפעותיה של המחשבה הכלכלית השלטת, אנחנו נוטים לראות את החיים עלי אדמות כמאבק מתמיד בין מינים, שהחזק בהם ישרוד ודכא את החלשים ממנו, עד שאלה יעלמו כליל. התפיסה הזו, שמבקשת להציג את העולם כמקשה אחת, חד גונית ומדכאת, של תחרות בלתי פוסקת – היא איננה תולדה של התבוננות אובייקטיבית, אלא של אבולוציה מחשבתית בת מאות שנים – שמתחילה בדקארט ובניוטון (המאה ה-17), עוברת באדם סמית' (1776), וממשיכה גם לדארווין ואפילו לפרויד (השניים האחרונים פועלים במאות ה-19 וה-20, בהתאמה). מבלי להכנס לפלפול המתבקש כאן, אומר רק כי המשותף לכל הגאונים הדגולים הללו (ואני אומר גאונים בלי שמץ של ציניות) הנו טעות אחת בסיסית. אף אחד מהם לא הבין, וכנראה גם לא יכול היה להבין, שראיית העולם כמערכת של איזונים בין פרטים המתחרים ביניהם – היא התבוננות במקרה פרטי, תוך התעלמות ממקרים פרטיים אחרים, בהם אין מתקיימת תחרות כלל. למעשה, מתוך כלל האינטראקציות בין מינים בעולם הטבע, רק חלק קטן הוא אינטראקציות שיכולות להתפרש כתחרות (וגם זאת הנחה סובייקטיבית). ברוב המקרים נראה שיתופי פעולה מסוגים שונים, ולפעמים גם הימנעות ממאבק.

    הצלף הוא דוגמא ומופת לצמח שנמנע ממאבק: הוא בוחר לצמוח במקומות בהם למינים אחרים קשה מאוד לגדול. הוא עושה זאת באמצעות מערכת שורשים אדירה, המאפשרת לו גם להתחדש כל אימת שמישהו מנסה לחתוך את ענפיו הטריים. האגדה מספרת על נער צעיר, צלף שמו, שבימי המצור הרומי על ירושלים, נהג לצלוף בחיילי הלגיון הרומי את הפגיונות המעוקלים שהכין, כשהוא יושב על החומה הגבוהה המקיפה את העיר. משפרצו כוחות רומי לתוך העיר – ביקשו ללכוד אותו, אך הנער הזריז ניסה לחמוק מהם, כשהוא נאחז באבני החומה ויורד בהן כשממית על זגוגית. כשחיילי הצבא הרומי ירו את חיצי הקשתות שלהם לכיוונו, נפגע הנער, ונותר תלוי בין שמים לארץ על חומת העיר. כעבור זמן מה נעלם הנער, ובמקום בו היה צמח שיח צלף רענן שענפיו מעוטרים בפגיונות מעוקלים. חיילי הצבא הרומי הבינו כי השיח עתיד להפוך לסמל ההתנגדות – ולכן ביקשו לעקרו מן השורש. אך כל אימת שניסו לאחוז בענפיו ולמשכם החוצה – ננעצו הפגיונות החדים בבשרם וגרמו להם כאב חד. כשניסו החיילים לחתוך את ענפי השיח בחרבותיהם – מיד צימח השיח ענפים חדשים וטריים. בשל כושר השרידות הגבוה שלו – יש המנכסים לו תכונות זהות לתכונותיו של העם היהודי הקם על רגליו כל אימת שמנסים להכריתו ("עז צלף באילנות… כישראל בעמים").

    צלפים

    את ניצני הצלף (הקפריסין) נהגו לאסוף אבותינו בעונה זו (מאמצע מאי ואילך) לצורך כבישתם. הצלפים הכבושים שימשו כתבלין וכמאכל תאווה, והם נחשבים כך גם בימינו. רבי אלעזר הקפר, שחי ופעל בימי התנאים בקצרין שברמת הגולן, התפרנס למחייתו מאיסוף וכבישה של צלפים, מהם נהג להכין גם "יין קפריסין". במסכת אבות במשנה מצוטט ר' אלעזר הקפר כמי שאומר "שהקנאה, והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". נזכרתי בציטוט הזה בעודי מתבונן בשיחי הצלף הדוקרניים הפורחים במלוא הדרם, ובתוך דקות ספורות, עם זכרונות ילדותי – עלה השיר הבא:

    זמן הצלף

    אנו, היהודים, ידועים כאספנים של זיכרונות.
    המשנה והתלמוד הם אוסף של זיכרונות,
    גם המקרא.
    אין בהם דיוק היסטורי – רק זיכרון.
    כשיש לך זיכרון טוב אין לך צורך באמת ההיסטורית.
    הזיכרון הוא האמת שלך.
    בו סוד הגאולה.
    ואני זוכר צפירות של יום הזכרון
    ושריקות של מרגמות.
    ודקירת קוצי צלף
    ואצבעות מדממות.
    היינו אוספים את הניצנים
    לקראת יום העצמאות
    מהתל
    שפעם היה ישוב ערבי
    שאיש אינו זוכר.
    רק שיחי הצבר יעידו, וכמה אבנים,
    ושירים של מחמוד דרוויש
    שפעם ניסו למחות את זכרו
    כמו את זכר עמלק.
    פעם אספנו את ניצני הצלף
    לתוך צנצנת
    וכבשנו במי מלח את הניצנים
    ושימרנו במי מלח את הזכרונות.
    עכשיו זה זמן הצלף
    והארומה המרירה שלו,
    שמתפרצת מתוך העבר –
    מביאה אותי אל רבי אלעזר הקפר
    שהכין ממנו יין קפריסין
    ואמר
    שהקנאה והתאווה והכבוד
    מוציאין את האדם מהעולם.
    הצלף – נשאר.

    בימים האחרונים התחלתי לאסוף אותם, את ניצני הצלף. אני בוחר את הקטנים שבהם, כיוון שהגדולים עלולים להיפתח במהלך ההכנה. את הצלפים שליקטתי אני משרה במים קרים במשך שלושה ימים, ומדי ערב מחליף את המים. הפעולה הזו נחוצה כדי להפטר מהמרירות. לאחר מכן – ניתן לכבוש במלח גס, שממצה את הנוזלים מהצלפים או במי מלח (כף מלח לכוס מים) ומעט חומץ תפוחים איכותי או מיץ לימון. לכובשים במי מלח – מומלץ מאוד לתבל בשום, פרוסות לימון ועלים של פיגם מצוי. יש לשמור בצנצנת סגורה ואטומה ולהמתין כ-7 ימים לפני הפתיחה. לאחר הפתיחה מומלץ ליצוק מעט שמן זית מעל לגובה הצלפים, כדי להאריך את זמן השימור.

    לאחר שהצלפים מוכנים, אפשר לאכלם אותם כמו שהם, או להוסיף לתבשילים שונים ביד נדיבה.

    הנה שני מתכונים לדוגמא:

    פסטה ברוטב עגבניות, תרד וצלפים

    מרכיבים:
    ארבע עגבניות גדולות ויפות קצוצות
    עשר עגבניות שרי
    חופן עגבניות מיובשות קצוצות
    מעט יין
    2 בצלים קצוצים גס
    4 שיני שום
    שמן זית
    פלפל ומלח
    צרור עלי בזיליקום
    צרור עלי תרד טריים
    3 כפות צלפים כבושים
    פסטה טרייה או יבשה לבחירתכם

    אופן ההכנה: מטגנים את הבצל עד להזהבה מוסיפים את השום ומטגנים דקה נוספת. מוסיפים את העגבניות ומטגנים עד ליציאת הנוזלים. מוסיפים את היין, השרי, העגבניות המיובשות ו-2 כפות צלפים. מביאים לרתיחה. לסיום הבישול מוסיפים את הבזיליקום, התרד ושאר הצלפים. מגישים חם על גבי הפסטה.

    רוטב צלפים ולימון (מתאים במיוחד לסטייק פורטבלו ולאוכלי דגים – לסטייק טונה)

    מרכיבים:
    1/2 כוס יין לבן יבש
    מיץ מחצי לימון
    שום כתוש
    3 כפות צלפים כבושים
    כף חמאה (או תחליף חמאה לטבעונים)

    אופן ההכנה: מביאים לרתיחה את היין ומיץ הלימון, ומוסיפים את השום והצלפים. מצמצמים מעט את הרוטב, ומוסיפים את החמאה. בתנועות נענוע קלות מסמיכים את הרוטב בעזרת החמאה. יוצקים ישירות על המנה העיקרית.

    בתיאבון,

    יתיר.

     —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • למה לאביב קוראים אביב או: הצד הבלשני של חוק זרימת האנרגיה

    יתיר[יתיר שדה] שלום. שמי יתיר, בן 35, תושב פרדס חנה רבתי מאז 2009.
    כשאנשים שואלים אותי "מה אתה עושה?" תשובתי הצינית מתחכמת תהיה על פי רוב: "אני? אני עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם". האמת היא שזה די נכון: אני לקט. בשנים האחרונות אני מלקט לא רק צמחים, כי אם גם מתכונים, סיפורים, רעיונות ומחשבות.

    שמחתי על ההצעה לכתוב במושבה חופשית – ולחלוק מעט מהלקט שלי עם הקוראים. זו הרשימה הראשונה שלי. בהמשך תבואנה רשימות נוספות. אני עדיין לא יודע על מה אכתוב בפעמים הבאות. הפעם אכתוב על האביב, ועל החוק הראשון והחשוב ביותר של הלקטות – חוק זרימת האנרגיה.

    כולנו נוהגים לקשור את האביב ללבלוב ופריחה.

    האמת היא, שללקט המתבונן בכל יום בטבע המשתנה לנגד עיניו – ברור שההיפך הוא הנכון:

    בימי קדם, כשרצו העולים לרגל לירושלים לדעת האם הבוץ בדרכים כבר יבש, הגשמים פסקו, וניתן לצאת ללא חשש למסע המפרך – נהגו לפקוד את שדותיהם; הם היו מלקטים גבעולים נושאי שיבולים (חיטה ושעורה) ומבצעים חתך לרוחבם. מבט קצר למרכז הגבעול סיפק סימן חשוב לבוא האביב. מדובר בשינוי מורפולוגי משמעותי המתחולל בימים אלה בקרבם של הצמחים החד-שנתיים המתקרבים לסיום מחזור הגידול שלהם: הללו, ש"מבינים היטב" כי הקץ קרב – משקיעים כעת את כל מאמציהם בטיפוח אברי הרבייה שלהם ובהעמדת צאצאים. הם מזרימים את מירב האנרגיה שבכוחם לגייס במעלה הגבעול או עמוד התפרחת. לשם כך – בהתאם ל"חוק זרימת האנרגיה", מרקם העלים נעשה סיבי וקשה, והגבעולים וצווארי השורש מתרוקנים מתוכנם ונעשים חלולים ונבובים כאבוב. זהו, אפוא, מקור המילה אביב.

    חוק זרימת האנרגיה הוא חוק פשוט: חלקי הצמח הנאכלים נמצאים בשיא טריותם ועסיסיותם בתקופה שבה משקיע הצמח את מירב האנרגיה שלו דווקא בהם. כאשר הצמח מתחיל להתפתח, רוב האנרגיה זורמת לעליו. בהמשך תזרום האנרגיה אל הגבעולים, משם אל הפרחים ולבסוף אל הפרי או הזרע. עלי חסה שיקפו כאשר עמוד התפרחת כבר פורץ מתוך שושנתם – בהכרח יהיו מרים, סיביים ונוקשים. יש לאכול אותם לפני שהצמח עובר לשלב הפריחה. הכלל הזה נכון (וחשוב) לא רק מהטעם הגסטרונומי, אלא גם מהטעם האקולוגי: עם קטמתי גבעול של צמח בבסיסו, בחלקו המעוצה והיבש – דבר לו יתחדש ממנו. אך עם אקטום את אותו הגבעול בחלקו העסיסי והטרי – יוכל הגבעול להתחדש על נקלה ולהצמיח פרחים ופירות.

    האביב כבר כאן, נוכח במלוא עוזו: זהו הזמן ליהנות מיפי הפריחה ולא פחות מכך מטעמה. אבקני הפרחים ערבים לחיך ומכילים ריכוז גבוה של חלבונים. הצוף האגור בפרח מוסיף לו מתקתקות עדינה. מומלץ לשלב פרחי מצליבים, עיריות וקטניות בסלט הבוקר שלכם. את תפרחות הגדילן מומלץ לבשל במים עם מעט לימון ומלח – ולהתענג על טעמם העמוק והאגוזי של ארטישוקי הבר הללו.

    אביב יתירבסדנאות הקרובות שלי אעסוק יותר בשימור מזון, ופחות בבישול טרי שלו. הדבר נכון הן מבחינה תזונתית והן מבחינת צריכה של מזון מקומי לקראת הקיץ היבש והחם. על כך – באחד הפוסטים הבאים.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • שלום, אני עוזבת!

     [בכותרת: עבודה של עמליה זנד, מתוך הסדרה המלווה את הסיפור הנפלא "אסתר", שפורסם פה פעם, בין יתר הפנינים] 

    ***

    שעון קיץ.
    הגינה מכוסחת עד דק. כמו דף חלק.
    שקט חמסיני נחמד
    שמתחלף בקרירות,
    שמתחלף בטיפטוף,
    שנהיה ברד בגודל של גולות,
    שחוזר להיות חמים מהוסס,

    אביב!

    וכל זה בעצם הקדמה להצהרה החגיגית: אפריל 2015. אני נפרדת ממושבה חופשית.
    נפרדת כפעולה (separating) ונפרדת כהכרה (I am separated from).  תכל'ס כבר הרבה זמן.

    תשע שנים אני כאן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. מעגלי החיים שלי במהלך התשע שנים האלה נפתחו ונסגרו ונפתחו. עכשיו יותר מעניין אותי לכתוב לעצמי בשקט. במחברת! בלי תגובות ולייקים. סיפורי התמקדות, התכתבויות ספציפיות בווצאפ ובמייל.  לא בא לי להיות דעתנית בפייסבוק ולא מַלְאה בפוסטים. הפייסבוק מעמיס כל כך על התודעה, זה כמו  להסתכל על רולטה. אני רוצה שקט. שקט כמוס. שקט להתבונן. ובשאר הזמן משפחה ובית ועבודה ולימודים וזמן לבהות. כאן בכרכור. וגם לקפוץ מהצוק אל הבלתי נודע!
    "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" כתוב בעשרת הדיברות. וגיליתי, שאין בי רצון להחזיק בתמונה של מושבה חופשית כ"העסק שלי" שצריך לשמר. המים החיים, המעיין שממנו נבעה מושבה חופשית ממשיך לזרום בתוכי. לכל מיני כיוונים.
    ועכשיו אני נותנת את מושבה חופשית במתנה לרואי. לא מוכרת, מוסרת. כמו בגד שאני כבר לא לובשת. גם אם זה בגד שנתפר ביד. זה חלק מרוח האתר.

    בהצהרת הכוונות הראשונית של מושבה חופשית כתבתי ב 2006 ש"יש כאן הרבה אנשים שקמים בבוקר ולא משלבים לאוטומט. שמחפשים את הייעוד, המשמעות, את עבודת החיים שלהם". תשע שנים אחרי, אני מגלה שלפעמים צריך לדעת לעזוב גם עסק שנולד מתוך חלום. בכנס השימשוב הראשון שהתקיים כאן בפרדס חנה, ביוזמת לילי בוטמן, היה קטע שאני זוכרת וחוזרת אליו עכשיו. טום צזאקי נתן הרצאה מאלפת על העסק שלו, טרהסייקל. השיחה התגלגלה קצת לזה שלכל מוצר יש בסופו של דבר סוף, כמה אפשר לשמשב. “ואז מה יהיה עם העסק?” שאל מישהו מהקהל. i’m a reaction to the problem  הוא אמר בפשטות והוסיף: “אם הבעיה נעלמת אני נעלם. מקסימום אני אעלם. אעשה משהו אחר. נו פרובלם”.
    ידעתי שיום אחד אני אשתמש בציטוט הזה..
    כשפתחתי את מושבה חופשית  היה פה צורך ממשי באתר קהילתי. סללתי דרכים בין הפיזי לוירטואלי, אני מעיזה לומר כוננתי שפה, נתתי בית, אתר בית, לשפע האיכותי שמתקיים כאן. בהתחלה לבד ואחר כך עם רואי ובעצם אף פעם לא ממש לבד. הקהילה הזאתי מזמזמת דבש. מבחינת החזון הרחב – בשבילי המשימה הושלמה.

     אני עוזבת אבל מושבה חופשית ממשיכה

    מושבה חופשית היא ישות חיה, מגיבה. היא כמו עץ עם שורשים עמוקים. ישות צמחית, חייתית דיגיטלית, משקים אותה באהבה והיא פתאום פורחת. וגם כשלא משקים אותה היא נמצאת. נטועה בגוגל. נותנת צל בשמש, מזמינה  לשבת בצל הלוחות, למצוא דברים ולהתחבר. למרות שלאורך השנים היו פה הרבה ניסיונות לאתרים מקומיים, מבחינת התדר, מושבה חופשית מתקיימת על רצף שושלתי. כלומר: בהתחלה היו החבר'ה של השיקשוק ועיתון "המושבה", העיתון הראשון של זיו הדס ז"ל (שאותו לא זכיתי להכיר), אחר כך היה צרצר הכפר של אילנה פלדה, והיה גם את הדיבור המקומי באתר "באופן טבעי" האהוב, ואחר כך מושבה חופשית. נדבך על נדבך, מיצוי של מיצוי. חשוב לזכור את כל זה כשממהרים לתת לצוקרברג את הקרדיט על הרוח הקהילתית המקומית.  כן, הוא בהחלט בנה דבר נהדר, שעליו כיף לגלוש. אבל הדבר החמקמק והמקסים שמאפיין את הקהילה המקומית ומתבטא בפייסבוק על שפע קבוצותיו המקומיות, היה כאן כבר קודם. וחשוב לזכור, מאין באת ולאן אתה הולך.

    ודווקא בגלל הפייסבוק והריבוי המסחרר שבו, יש מקום למושבה חופשית להמשיך ולהתקיים. כמו קפה מקומי קטן ומעודכן, שמכיל את הריבוי . כמו שמורת טבע, מקום שבו אפשר להשתהות ולראות את היער. אני סומכת על רואי שישכיל לאסוף את השפע ולערוך אותו כך שימשיך לשרת את הקהילה ולהיות נגיש גם מחוץ לבועה. אולי אני אמשיך לכתוב פה מידי פעם… בגלל החופש האדיטוריאלי..

    כעורכת, אני רוצה להודות לכל מי שעזר ותמך לאורך השנים:  ליודה וליעל, לגיא לב ושני שרף , אשר על התיכנות והעיצוב. לוורדפרס אהובתי, על הגמישות ועל ההתפתחות, לכל מי שפירסם באתר לאורך השנים ובזאת תמך בקיומו, לכל מי שסיפר סיפור, שהשתמש בלוחות, שעבר כאן גם במקרה. לכותבים המופלאים, קבועים ומזדמנים, כל אחד בתחומו, כל אחד ומקטע המרתון שהוא רץ איתי כאן, שותף מלא לחוויה המרוממת של יצירת תוכן –  גלו שביב, אייל כגן, אילנה פלדה, יעלה זלאיט, עמליה זנד, לילי בוטמן, ענת מגל, אביב מלכא, איילת מלמד, עופרה שחר (במבי), ורד לב, שלי מרכוס, גלי ליבנה, נועם לסטר, אייל עמית, לירון קסטר, סיון יניררוני איז'אק, דניאל יהל, לאלונה להב ואילן שריף על תמונות הרקע בתבנית הנוכחית. ולטליה טוקר, שאת תחזית המאיה שלה פרסמתי במושבה חופשית במשך שנים ועד היום עוד לא פגשתי פנים אל פנים.. אבל מה – באותו היום שבו גמלה בלבי סופית ההחלטה לעזוב היא שלחה לי מסרון על הבוקר ובו ברכה אותי לרגל יום הולדתי הגלקטי ש(מסתבר!) חל באותו יום.

    וגם לאילן לוי מהוצאת פראג שתמיד היה לי אוזן קשבת, ולכל מי שתמך ושמח, ייעץ וקיצץ, ואם שכחתי מישהו אז סליחה סליחה!
    וגם חשוב לציין שזכויות היוצרים על הכתיבה הפרטית / הצילומים של כל אחד מהיוצרים נשארות שייכות ליוצרים עצמם.

    ותודה גדולה לרואי. איש יקר שהרים את הכפפה ובא להשתתף במלאכת העשייה של מושבה חופשית בנובמבר 2011. כמעט ארבע שנים של שותפות עם דחף משותף, למרות המזגים שונים. חלקנו רגעים קשים ורגעים עמוקים וטובים, הסכמנו, והסכמנו גם לא להסכים. יש בי סקרנות והתרגשות לראות לאן תיקח את זה רואי. איתך לברלין. ניסיון מעניין, לקיים קהילה מקומית מתוך הכפר הגלובלי.  מאחלת לך שתמצא דרך לתפור בחוטים זהובים את הקשר בין כאן לשם..

    ועכשיו קריאה להשתעשע ביחד!

    עם כל החשק להתרחק מאוטוסטרדת המידע, אני שמה לב שיש לי עכשיו גם חשק למסיבת פרידה וירטואלית…
    אז אם זכור לכם פוסט אהוב במיוחד, סיפור שהופעתם בו, טקסט שהזיז אתכם, משהו מהעבר שלכם,  או סתם סיפור שקרה לכם וקשור למושבה חופשית, אתם מוזמנים להעלות אותו לפייסבוק ולהוסיף איפה אתם היום 🙂
    חיפוש דרך גוגל ימצא את הפוסטים בקלות. אתם כאן.

    ואני…………….
    מתרגשת לקראת הדבר הבא. שאין לי מושג ברור מה הוא אבל אני חשה אותו נוקש בדלתי.. עם נוצה.


    להגיב
  • יריד "אמנים במושבה" פרדס חנה-כרכור, חמישי-שבת ה- 19-21/3 בסימן "אומנות בכף היד"

    מאיר אריאל שהיה תושב המקום כתב בזמנו: "פרדס חנה כרכור צל עלי בננה" וכבר אז ידע כמה קסם טמון במקום הזה. בין השאר בזכות גלי ההגירה בעשור האחרון לפרדס חנה כרכור מתל אביב וחו"ל המושבה ביססה את מעמדה כמושבת אמנים ויוצרים מהמובילות בארץ. כבר 17 שנה ברציפות לקראת חג הפסח המושבה לובשת חג ואומניה הרבים פותחים את שערי ביתם ומכניסים את המבקרים לתוך חלל היצירה הפרטי שלהם.

    בסופשבוע שכולו חוויה אתם מוזמנים להתרגש ולסייר ברחובות הקטנים והמקסימים של המושבה הפסטורלית. האירוע מתפרש על פני שלושה ימים בהם פרדס חנה הופכת למעין גלריה גדולה ומרהיבה המושכת אליה לאורך השנים משפחות ומטיילים שוחרי תרבות מכל הארץ אשר כל אחד מוצא בה את מקומו. החל מתצוגת אומנות ישראלית מקורית, מתנות מיוחדות בעבודת יד לחג, אופנת מעצבים ביגוד ואקססורייז, אינספור פעילויות מגוונות לילדים, שוק אוכל ססגוני עם מגוון דוכני אוכל אותנטיים, טעימות יין, ממתקים בעבודת יד ועוד ועוד.

    השנה למעלה מ- 100 אמני המושבה יציגו אמנות מגוונת מתחומים שונים כגון: ציור, פיסול, תכשיטנות, אמנות שימושית , נגרות, צילום, חפצי נוי, קרמיקה, זכוכית, אופנה, צורפות ועוד. המבקרים ייפגשו את האמנים, יישמעו ממקור ראשון על תהליך העבודה וההשראה ויזכו להיחשף ליצירה ישראלית מגוונת.

    בתוכנית פעילות ענפה לילדים : הדגמת שריפת ראקו, התנסות חינם בניפוח זכוכית ועבודה עם חימר ואבניים, סדנאות להדפסת תיקים, תכשיטים, מיחזור מקרטון, יצירת מוביילים, יצירת כרטיסי ברכה חגיגיים, משחקי חשיבה, קבלת שבת מוסיקלית ועוד.

    בין המציגים השנה: הפסלים רבשי פנחסוב ומרק יודל, הצייר הבינלאומי הווארד פוקס, פתיחה חגיגית של הגלריה של שושנה טל, צלם הטבע ארי בלטינשטר, הקרמיקאיות לורי גולדשטיין, ליאת שרון והדס שלום, הצורפות גלית ברק ויפעת ברקת ועוד רבים וטובים.

    יריד "אמנים במושבה" פרדס חנה -כרכור יתקיים בימים חמישי-שבת ה- 19-21/3.

    הכניסה חופשית.

    שעות פתיחת המתחמים: חמישי 10:00- 20:00 שישי: 10:00– 17:00 שבת: 10:00- 20:00.

    פרטים נוספים בדף הפייסבוק של אמנים במושבה, בדף האירוע בפייס או באתר.


    להגיב
  •  מבנימינה לפרדס חנה בצעדי ליקוט

    [רוני איז'אק]

    את הכביש המקסים הזה של שדירת העצים  בין בנימינה לפרדס חנה גיליתי כבר לפני יותר מעשרים שנה .יופיו של אור הבוקר הרך הבוקע באלכסון דרך עצי התמר והגרווילאה, הצליח לחדור גם מבעד לערפילי ההתבגרות הקופצניים שהייתי שרוי בהם בכיתה י' בואכה י”ב.  בדרך היפה הזו נסעה ההסעה מזכרון-יעקוב אל בית הספר החקלאי של פרדס חנה, שאז היה באמת חקלאי. יום אחד בכל שבוע לימודים היה מוקדש לעבודה במשק.

    נראה לי שהמעבר הזה שלי מכלא "אורט" המרוצף בטון וגדרות ברזל ומלט בקריות (שם הקריה שמור במערכת) אל בית הספר החקלאי של פרדס חנה ששטחו היה גדול וירוק והגדר שלו ה הייתה רצופה בפרצות קוראות לתלמיד, והמורים שבענייני סדר ומשמעת היו הרבה יותר באיזי (השאנטי עוד לא הגיע לאזור) ממושגי המורה שהכרתי עד אז. המעבר הזה מהאפור הסגור והמכוער למרחבים הפתוחים והירוקים, היה קריאה נוספת של הטבע אלי, לשים לב לצפון בו. ועוד פתיחה או פריחה, התרחשה אצלי.

    כיום לבית הספר החקלאי נשאר רק שמו. חקלאות אין ושטחיו הולכים ומצטמצמים והופכים לנדל"ן.  גם השדרה פחות הדורה. החורף שוב הפילה הגרווילאה החסונה  בסערה, הרבה מענפיה החסונים אך זקנים על הכביש וגרמה לאחד הפקקים הרציניים ביותר בעת האחרונה.  אח"כ, כעונש היא נגזמה קשות בידי הרשויות  (סתם, זה באמת מסוכן ולא נעים לחטוף בראש ענף של גרווילאה חסונה), ועכשיו היא כבר לא נראית כל כך טוב. אבל עדיין משופר הרבה יותר ממצב התמרים מוכי חידקונית הדקל ולא ארחיב על החיפושית בת העוולה הזו כאן.  רונית כבר כתבה על זה יפה.

    בכל מקרה מסתבר שהשדרה הזו שלנו נחשבת לשדרת העצים, שאינה שדרת אקליפטוס, הארוכה ביותר בארץ. סוף כל סוף יש לאזורנו  תואר מכובד ושיא ארצי רשמי!

    עוד גיליתי כרגע שהגרווילאה החסונה, עשתה גם היא, כמו האיקליפטוס, עליה מאוסטרליה ושימשה בעבר כעץ ליצירת משקופים חיצוניים לחלונות מכיוון שיש לה עמידות טובה לריקבון. עוד שימוש מגניב של גרווילאה הוא לבניית גיטרות. כלומר מדובר בעץ חסון ועמיד אך קל משקל ומוזיקלי! ריספקט!

    לאחרונה התחלתי לטייל באחו בנימינה. זה אזור מרעה שהסתבר שהוא בכלל נחשב לשמורה, המשתרעת בין תחילת השדרה הנ"ל, שברובה  חורשות איקליפטוסים המתחילות ממש ליד צומת עדה ועד לכיוון  פסי הרכבת וגם קצת מעברם המערבי. חקלאים מקומיים קוראים לאזור הזה – "הבאסה". ולא בגלל שכל כך מבאס להיות שם -להיפך, האזור שוקק צמחים חלקם ממש נדירים), בעלי חיים (בעיקר גדולים מאוד או קטנים מאוד) וכמובן פטריות. וזה מה שהביא אותי לשם ביום שלישי האחרון, שהיה מין יום יפה שהפציע בינות לימי הגשמים השופעים והקור העז. בדיוק מה שרוב הפטריות מאוד אוהבות.

    בנוגע ל"באסה" זו פשוט המילה הערבית ל"ביצה" אז היה לי ניחוש  פרוע, שבעצם מילת הסלנג למשהו גרוע שקורה לך מגיעה מאותו מקור. כלומר "איזה באסה!" משמעו "לאיזו ביצה נקלענו " ואני לא מתחיל להיכנס לפוליטיקה כי מהבאסה הזו יהיה קשה לצאת…בכל מקרה האזרחית יסמין, תושבת כרכור, הסבה את תשומת ליבי לכך ש (לדעתה) אין קשר בין ה"באסה"-הביצה ובין "בעסה”. היא טוענת ש"בעסה" מגיעה מן המילה ”מבעוס” והפירוש למילה הזו לא ראוי היכתב מעל גבי הבלוג הזה. בכל זאת יש גם כמה ילדים בקהל….

     

    האחו של בנימינה לעומת זו, היה ממש כיף. אולגה, יקירת חובבי הפטריות בארץ ובעולם הביעה רצון לבוא לאזורנו לסיור ליקוט וכמדריכת סיור אזורית צרפנו את רותי, פנסיונרית דור חמישי למקימי גבעת-עדה וחובבת צילום טבע רצינית ביותר. באחו בנימינה בינות לאקליפטוסים מצאנו המון סוגים של פטריות. אני בעיקר מחפש מה לאכול וגם מצאתי קצת אבל אולגה מטורפת על פטריות כל כך קטנות שאני בלי משקפי קריאה לא  יכול להתבונן בהם.

    רוני 3 אולגה

    רותי צילמה כל מה שזז ולא זז והפגינה בקיאות פנומנלית בשמות צמחים. מאוד כיף ללכת לסיור בטבע עם שתי חובבות כל כך רציניות אולגה לפטריות ורותי לצמחי בר. רותי מצלמת תמונות טבע מדהימות, לרוב קלוז-אפים מאוד מסוגננים ואת זה ראיתי כבר בפייסבוק שלה. מה שנדהמתי לגלות הוא שרותי לא מסתכלת בעינית או במוניטור היא פשוט מכוונת/מדביקה את העדשה אל האובייקט המצולם , מתקתקת במהירות כמה זוויות וממשיכה הלאה. התוצאות מרהיבות ומיוחדות מאוד.

    באחו יש הרבה פרות! האזור מאוד ביצתי גם כך אבל כאן מדובר גם בהרבה חרה של פרות. יש פטריות שמתות על זה!  וגם שאר הצמחיה באופן מוזר ואמביוולנטי, נהנית מן העושר שבזבל הפרות. צמחים נדירים בוקעים בשמחה מן האדמה הפוריה על מנת להילחך מיד בלשון גדולה ומחוספסת ולהתחיל את המסע המשונה בין ארבע קיבותיה השונות של פרה שבסופו עוד זבל פרות מוסף לאדמה הדשנה.

    אם כבר לרעות באחו עדיף באזור עם חיבור לחשמל.

    רוני 3 קולאז פרחים ופרה

     [צילום פרחים: רותי טלמור בלנק]

    אספתי לסלי כמה פרגודיות (כדורי הטניס שולחן הקטנים שבקערה ) אחלמיות ערומות בהמוניהן (אלה הסגולות) ופקועה אחת.
    פגשתי המון פרות, חבורה של מלקטי סנדות ואת בעל העדר שהעשיר אותי במידע על אזור ה"באסה" ושמע ממני קצת על הפטריות הגדלות בשטח המרעה שלו.  אם אתם באים לבקר שימו לב שגדר חשמלית מקיפה חלקים גדולים מן האחו אז לעבור מתחת או מעל אבל בלי לגעת. חשמול מגדר של פרות אינו הורג אבל גם לא מחשל. בנערותי כשרעמת תלתלים מוגבהת בהגזמה על ראשי, ניסיתי לזחול מתחת לגדר כזו וכשהשיער הסורר הנ"ל נגע בגדר, התעלפתי לכמה שניות ומאז אני נזהר מגדרות חשמליות.

    באחו בנימינה איבדתי את האולר הקנדי החביב עלי. אז אם במקרה מצאתם כזה אבקש להחזירו אלי.
    זו התמונה האחרונה של הנעדר – המוצא הישר יזכה בפרס רב ערך!

    רוני 3 קולאז פטריות

    [בתמונה הגדולה – פטריית מורל (גמצוץ נאכל) ובקערה יש  גם פרגודיות (כדורי הטניס הקטנים]

    בהמשך קיבלתי הודעה פרטית בפייסבוק מטלי תושבת מערב פרדס חנה. היא מצאה בגינה שלה פטריות משונות שהבינה שאני מתעניין בהן. באתי לראות ואכן! מורל – מלכת הפטריות האולטימטיבית (טוב בעצם סגנית המלכה כי בכל זאת יש את הכמהין יקרת המציאות והמחיר) אבל גם המורל היא פטריה מצוינת למאכל, יפה מאוד ודי נדירה. שמה העברי הוא "גמצוץ נאכל"  – לדעתי עוד עוול לשוני שנעשה לעולם הפטריות בעברית. אז אנחנו נישאר עם המורל. לרוב היא גדלה באזורים של יערות שנשרפו שנה קודם לכן. אצלנו גדלו כמה כאלה פעם סביב מעגל אבני המדורה שבחצר. אבל השנה בארץ המון אנשים מצאו אותה במלא מקומות ובכמויות. החבורה בגן הירק  מנתה 21 פריטים מרהיבים שנאספו לסלסילתי באישורה של טלי ומכיוון שכבר מצאתי השנה כמה כאלה וכבר התחלתי אוסף של מורל מיובשות, תליתי גם את אלה על חוט מעל הקמין ועכשיו יש לי צנצנת מורל חמודה לשימוש בימות הקיץ. טלי תודה רבה! ההזמנה לארוחת פטריות בעינה עומדת.

    ברחוב דרך למרחב, ממש מול המתנ"ס נטועים  באמצע הכביש עצי תפוז סיני עמוסים בפרות כתומים קטנים אכילים. אולי כפרי הדר למאכל הוא טיפה שנוי במחלוקת. הפנים חמוץ מאוד מאוד ודווקא הקליפה היא המתקתקה. אבל החוויה הכללית היא של מין משהו מר/חמוץ ולא במיוחד כיפי כפרי טרי.  ולכן חשבתי דווקא בכיוון של התססה ליצירת אלכוהול בניחוח תפוזי. עצרתי את הרכב בצד הכביש וליד אחד העצים פגשתי לקטית נוספת!  אחת שמוכרת לי מאיפושהו…

    רוני 3 הגר כלב מלקטת

    הדר מלאה לה שקית של הקטן הכתום הזה לצרכי ריבה. (איך יצא הדר?) ואני מילאתי שתי  ציפיות בכעשרים ק"ג של תפווזונים סינים קטנים שבהמשך היום מוג'מקסו וכרגע שוהים בחבית אצל אלכס במזווה,  מתהפכים  במיץ של עצמם בחברת שמרים, שהם מין חיידקים שכל הקטע שלהם בחיים האלה הוא להפוך סוכר לאלכוהול. מה שממש מגניב בכל העניין זו הסימביוזה בין אנשים לחיידקים. אנו מספקים להם סוכר והם בתמורה מספקים לנו אלכוהול. דיווח על התוצאה הסופית בהמשך.

    צמח תועלת נוסף שגיליתי השנה הוא עשב שגדל פרא כל חורף בגינה של נעמי האהובה מכרכור. הוא מאוד יפה ויש לו עלים ופרחים עדינים ושמו בישראל עשנן יהודה.

     

    רוני 3 פרח עשין

    מסתבר שבעבר עלי הצמח שמשו כתחליף לעלי טבק. כמובן שניסיתי וראיתי כי טוב! עשן נעים ועדין, עם אפקט קצת ממריץ. אם כן מעתה יש לי הספקה שוטפת ובלתי נדלית של עוד מרכיב מיוחד לתערובות העישון שלי. מוזמנים לטעום!

    רוני איז'אק – לקט בנשמה ולא רק של צמחים.

    אנשים, קשרים, עיסוקים, שירים, ספרים, מאכלים, ארצות, ערים, חי, צומח ודומם.
    במערה סודית במעמקי היער אני רוקח תבשילים, ליקרים, תערובות צמחים ותכשירים שונים ומשונים לעצמי ולכל מי שזקוק או מתאווה להם.
    מבקש לחבר את העולם המסתורי של האדם עם הממלכה החבויה של הצמחים.
    וכל זה מתוך גילוי ופיתוח עצמי בלתי פוסקים.

    לפייסבוק של רוני >      |     לאתר של רוני >


    להגיב
  • מועדון גיל הזהב המחודש והמפתיע

    *

    כבר זמן מה אני שמה לב לתנועה ערה סביב מרכז פייס לקשיש ברחוב אחוזה. כלומר מרכז פייס לגיל הזהב. קשיש זו מילה קשישה. יש בה משהו קלוש ושביר כמעט, אולי אפילו מעליב בימנו, בהם גיל הפנסיה תופס תבנאדם חי וחיוני. לעתים פנוי ולרוב סקרן, ומגלה שאחרי שמיומנויות החיים נלמדו – איך להתבגר,  ללמוד, לשרת, איך להיות נשוי איך לגדל ילדים איך לג'נגל עם העבודה איך לשחרר את הילדים איך לצאת לפנסיה – פתאום יש משהו חדש ללמוד: איך להזדקן.
    כמו קלנועית אני מאיטה יום אחד להתבונן בשיפוצים שנעשו לא מזמן ומחליטה להיכנס לראות מה שם הולך. קובעת פגישה עם ענת פרסמן, שאחראית מטעם המועצה על תחום הגמלאים ומנהלת המדור לגמלאים בקהילה, ועם בָּת עובדיה, רכזת החוגים, שגם מתקתקת בנמרצות את ענייני הדיגיטל של המקום, כולל משלוח אימייל שבועי ידידותי להפליא.

    לפני שאנחנו מתיישבות לפגישה אני יוצאת לסיבוב בבניין החדש ומחדר לחדר התדהמה גוברת – באנה! זה חתיכת מועדון מה שבנו שם! עם אולם הרצאות וסרטים מושקע (סאונד מעולה), חדר אמנות מרווח, חדר התעמלות מתוקתק, מבואה מפנקת עם שולחנות ופינה לקפה ועוגה, מרפסת גדולה בקומה העליונה, ובקומה התחתונה יציאה הישר אל גינה ציבורית יפהפה ונחבאת. אתם חייבים לראות את זה!

    מרכז פייס קולאז

    השיחה בחדר שוצפת רעיונות וגילויים על תחום הגמלאים השוקק. מסתבר שבפרדס חנה כרכור חיים נכון לעכשיו כ 4500 גמלאים, שזה אומר אנשים בשלהי שנות השישים ומעלה. חלקם הורים וילדים שמזדקנים ביחד. בשנת 2025 צפויים להיות כאן כ-10,000 גמלאים. המכנה המשותף לכולם הוא הגיל, אבל חוץ מהעניין הזה מדובר במגוון אדיר של אנשים ושל גישות לחיים, מצבים כלכליים, תחומי עניין, תרבויות. ענת, שכבר בגיל חמש נמשכה לסיפורי סבַתהּ, מדברת בעיניים נוצצות על הרעיונות שרצים לה בראש. יש בה פתיחות גדולה לשיתופי פעולה ורצון להנגיש את המקום לכלל הקהילה, לטובת טיפוח האוכלוסיה הבוגרת. זה אומר גם להשכיר את המקום מחוץ לשעות הפעילות, בתשלום למרכז או תמורת הקצאת חוגים / פעילויות תרבות. גם נושא ההתנדבות קרוב לליבה ויש לה תוכניות איך לפתח אותו עוד.
    כשיצאתי משם ראיתי בעיני רוחי את האולמות מתמלאים בכל הכישרון והיוזמה שיש כאן, וגשרים נבנים בין צעיר למזהיב. והנה זה קורה! ב 17/2 הוצאת פראג מקרינה כאן את הסרט "חלומות על דמנהור", ואחריו הרצאה עם נציגים מהקהילה בדמנהור. פרטים כאן >

     

     

    הנה חוברת הפעילות לשנת 2014-2015 של מרכז פייס לגיל הזהב.
    חוברת שנת תשע"ה 
    הנה הפייסבוק, והנה המייל, דרכו אפשר להירשם ולקבל מייל שבועי עם תזכורת לפעילויות השונות והמשתנות.

    השבוע למשל, ביום שלישי אחה"צ, יש הרצאה בנושא סודות רצפת האגן. "תבואי, זה עניין חשוב" ענת מזמינה אותי. "גם בגיל שלנו!".
    ובת גם שלחה רשימה ארוכה ומעודכנת של דברים שקורים במרכז בכרכור ובמרכזים הנוספים ביישוב. קבלו:

     מרכזים קהילתיים לגמלאים:

    1. מרכז פיס לגיל הזהב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב.
    מטרתו להעמיד לרשות התושבים הותיקים מרכז שירותים הכולל סל פעילויות רחב המנסה לתת מענה לצרכים המגוונים של אוכלוסיה עצמאית זו.

    הפעילות במרכז כוללת:
    * מרכז חוגים וקורסים בתחומים שונים (אומנות, ידע, פעילות גופנית) – 43 חוגים
    * טיולים, נופשונים, נופש חו"ל.
    * פרויקטים התנדבותיים (פרוט בהמשך)
    * ימי עיון.

    סך הנהנים משרות זה: 600 גמלאים באופן שבועי בחוגים, כמו כן כ- 500 גמלאים נהנים משרותיו לא על בסיס קבוע.
    פועל 5 ימים בשבוע בשעות הבוקר, אחה"צ והערב.
    סה"כ נהנים משרות זה כ- 970 גמלאים.

    2. מרכז קהילתי אור
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב, ממוצע גילאים 75 ומעלה.
    המרכז מציע מגוון חוגי התעמלות, חוג ציור, חוג יצירה, חוג ריקודי עם, הרצאות בתחומים שונים, מסיבות, טיולים ועוד.
    מספק הסעות לבאי המקום + ארוחת בוקר.
    פועל 3 פעמים בשבוע בשעות הבוקר.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 150 גמלאים.

    3. מועדון למרחב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים המתגוררים במערב המושבה. מתקיימים בו מספר פרויקטים לגמלאים:
    א. מועדון חברתי בשעות הבוקר לאוכלוסיית הגמלאים המתגוררת במערב המושבה.
    פועל פעמיים בשבוע במתכונת דומה למרכז קהילתי אור.
    מספק הסעה + ארוחת בוקר + חוגים ופעילות מותאמת לקהל.

    ב. מועדון חברתי לחברי קהילה תומכת – נפגשים פעם בשבוע אחה"צ.

    ג. מועדון לניצולי שואה – מהווה מקום מפגש אהוד במיוחד לניצולי שואה פועל פעמיים בשבוע

    יום שני בבוקר- לדוברי השפה העברית. מספק הסעים, הרצאות, טיולים מסיבות ועוד.
    יום ראשון אחר הצהרים – לדברי השפה הרוסית. מספק התעמלות, שיעורים בידיעת הארץ בשפה הרוסית.

    ד. פעמיים בשבוע בשעות הבוקר משמש כמועדון לאוכלוסיית הוטרנים ביישוב.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 250 אנשים.

    4. מועדון חברתי לבני העדה האתיופית
    מועדון הפועל בשיתוף פעולה עם סניף ויצ"ו כרכור.
    משרת כ- 30 גמלאים בני העדה האתיופית, פועל פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, מספק הסעה + ארוחת בוקר.
    הפעילות כוללת: אולפן ללימוד עברית, שיעורי התעמלות, שיעורי העשרה, מלאכת יד ועוד.

    פרויקטים קהילתיים והתנדבותיים בשיתוף העמותה למען הקשיש:

    1.קהילה תומכת
    פרויקט שמטרתו להבטיח את שלומה ובטחונה של האוכלוסיה המבוגרת ביישוב, לספק תחזוקה שוטפת , להעניק עזרה יום יומית, ולשמור על קשר ותמיכה מוראלית.חלק מהגמלאים מסובסדים כגון: ניצולי שואה דרך הקרן לרווחת ניצולי שואה.במסגרת הפרויקט זכאים החברים למגוון שירותים:

    * לחצן מצוקה
    * שרותי רפואת חרום
    * שיחת יעוץ רפואי
    * סיור בטחון
    * אם קהילה תומכת המסייעת בפתרון בעיות שונות.
    * אב קהילה המסייע בנושאים טכניים.
    * פעילות חברתית מתקיימת פעם בשבועיים במועדון למרחב.
    כיום נהנים משירות זה כ- 180 בתי אב.

    2. קו קשר לקשיש
    פרויקט קהילתי בו מתנדבות שומרות על קשר טלפוני עם גמלאים בודדים, מקשיבות להם, משוחחות עימם בטלפון ומסייעות להם בנושאים שונים.
    המתנדבות מקבלות ייעוץ מקצועי קבוע על ידי עובדת סוציאלית.
    הפעילות מתקיימת 5 ימים בשבוע בבוקר ואחה"צ.
    המטרה העיקרית היא שבירת מעגל הבדידות, וכמו כן מאפשר מעקב שבועי נוסף אחר הגמלאים .

    2. פרויקט תיעוד סיפורי חיים
    הכשרת קבוצת מתנדבים לתיעוד סיפורי חיים של גמלאים במושבה.
    פרויקט זה מחבר בין שתי קבוצות האחת קבוצת גמלאים המספרת את סיפור חייהם למתנדבים שמתעדים את הסיפורים ויוצרים תוצר מוגמר של חוברת סיפור חיים לכל אחד מהגמלאים.

    3. פרייקט חייל – קידום בריאות בקהילה.
    הקמת תחנות מידע בנושא הגיל השלישי בקופות החולים באמצעות מתנדבים שהוכשרו לתפקיד.

    4. ביקור המלאך
    פרויקט בו מכשירים מתנדבים לקיים ביקורי בית ידידותיים ליצירת קשר אישי, חברתי ותומך, כאשר המטרה העיקרית היא להוציא את הגמלאי מביתו ולשבת באחד מבתי הקפה באזור. למתנדבים ניתנים מפגשי הדרכה קבועים על ידי עובדת סוציאלית.

    5. גימלאון
    עיתון לגמלאים שיוצא אחת לרבעון, בעיתון ישנן כתבות בענייני גמלאים , הסטוריית היישוב ועוד. עיתון זה מופק כולו בהתנדבות (כולל עריכה).

    6. תאטרון קהילתי לגמלאים – "תיאטרון המטבח".
    תיאטרון זה שם דגש על שלושה מעגלים חברתיים: התקשורת הבין אישית, הדיאלוג הקבוצתי והקשרים הקהילתיים.

    7. חבורת הזמר "הקול הזהב" – מוכנים להופיע בהתנדבות בקהילה.

    8. גינון קהילתי
    פרויקט זה מיועד לגמלאים בני העדה האתיופית כאשר יש שיתופי פעולה עם בתי ספר.
    הגמלאים נפגשים מידי יום א' בבוקר בגינה, לאחר מכן יש טקס "בונה" (קפה) מביאים ומשפחות הגמלאים כיבוד ואוכלים ארוחה משותפת.
    נהנים משירות זה 25 גמלאים.

    10. בתים חמים
    מיועד לאוכלוסייה הרוסית מחבר העמים. ביישוב קיימים 3 בתים חמים בכל בית 15 אנשים הנפגשים פעמיים בשבוע .

    9. קבוצת תמיכה
    קבוצת תמיכה לבני משפחה המטפלים באנשים דמנטיים.
    קבוצה זו פועלת כבר 3 שנים המפגשים הם אחת לחודש.

    10. פטאנק
    בפרדס חנה כרכור 7 מגרשים. לוקחים חלק כ-60 גמלאים . הקבוצה מתחרה במשחקי ליגה ארציים.

    11. חונכות לניצולי שואה
    33 תלמידים מביה"ס שחונכים כ- 17 ניצולי שואה . הפגישות מתקיימות בבתי הניצולים אחת לשבוע. הפרויקט מלווה ע"י איש מקצוע מטעם הרווחה.

    12. זה"ב בגן
    גמלאים מתנדבים בגני ילדים ברחבי המועצה, בשיתוף מחלקת גנים במועצה המקומית.

    13. פרויקט "פוש" להצלחה
    פוש היא עמותה ארצית התנדבותית, המעניקה שיעורי עזר ללא תשלום לתלמידים מרקע סוציו- אקונומי מוחלש, הזקוקים לעזרה בלימודים ופועלת לקידום ושיפור סיכוייהם לסיים את בית הספר. דרושים מתנדבים שיעזרו לתלמידים בבית ספר, מיסודי ועד תיכון, בהכנת שיעורי בית וצמצום פערים בהבנת חומר הלימוד. התנדבות קבועה של אחת לשבוע למשך כשעה וחצי. אין צורך בידע קודם בהוראה.

    14. סיירת תיקונים 
    האגף לשירותי רווחה וקהילה מפעיל מתנדבים לביצוע תיקונים קלים בבתים של פונים ונזקקים ברחבי המושבה. דרושים לנו בעלי ידיים טובות ובעלי מקצוע לסיוע בעבודות של תחזוקה ואחזקה למי שאינו יכול לדאוג לכך בעצמו.

    15. חנויות יד 2 ביגוד/ לבית ולטף
    – חנויות המנוהלות ע"י העמותה למען הקשיש ואגף לשירותי רווחה וקהילה. מתנדבים בחנות דואגים למיון וסידור התרומות, מכירה או מסירה לנזקקים. רווחי החנויות מופנים חזרה לנזקקים בקהילה, דרך פרויקטים קהילתיים כגון "קמחא דפסחא" ושיווק החנויות בקרב הקהילה.החנויות פתוחות בימים ב' וד' בין השעות 9:00-12:00.

    16. משק לשעת חירום (מל"ח) 
    אנו קוראים לכם, נשים וגברים כאחד, הרואים עצמם מתאימים, לקחת חלק במערך ולהתנדב למען הצלת חיים בשעת חירום.

     

     


    להגיב
  • ויהי אור – מסר ליום ההיפוך דצמבר 2014

    ויהי אור – מסר ליום ההיפוך דצמבר 2014

    [קיבלה: מיכל אמדין]

    ענוג הוא הלילה הנפרש למלוא אורכו בפעם האחרונה לשנה לועזית זו. במלוא אורכו הוא נפרש ותחת כנפו נחבאים כל אוהבי החשכה. הקולות הרדומים, הרגשות הבישניים, אלו העושים בסתר, חלומות שלא ראו אור, נאהבים עם עצמם ועם אהוביהם, תינוקות ברחם אמם, מים תת קרקעים, חופשיים וצלולים. ויחד עם כל אלו שוכנים הביאושים, העושקים, החומסים, התאוותנים, חסרי החמלה, מלאי הזדון, צרכני ההצע שאינם שבעים לעולם, גונבי האנרגיה, מלוכלכי השפה, והחושך נפרש על כולם. ויהי אור.

    והאור הולך וגדל מעצים. מגלה. חושף, דורש תשומת לב וצימצום עיניים כי מסנוור הוא. מזמין גאולה של הצל והטהרות, שורף את הרך העדין וחסר המגן. אור בא ועולה ונגלה ומגלה ואתם החוסים בחשכה, האם לבכם ער ומוכן?

    איננו נביאי זעם (תחושת חיוך), לא באנו להפחיד אתכם מהאור. לא באנו להפחיד אתכם מהחושך. באנו לעורר אתכם ולספר כי הזמן קרב ובא. העול הרובץ על כתפיכם יעשה גלוי יותר. הזעקה תצא מליבכם אל שפתיכם, אל אזנכם ואל זו של שכניכם, הכאב לא יוכל להסתתר עוד. החשכה המנחמת והמאפשרת בורות תלקח, ובמקומה האור המזמין חשיפה, שקיפות ועירנות יקח את מקומו.

    השינוי יהיה איטי בהתחלה כי עוד מנומנמים אתם, אולם עם יום השיוויון הוא יתפוס תאוצה וכדאי כי עד אז תדעו כי לבבכם נכון עם לב הבריאה ומעשיכם נכונים על לבבכם. היו כנים אהובים כי קצרה היריעה והזמן. בחרו היטב, משמעות קוצר זמן הוא דחיסות המציאות כפי שאתם חווים אותה. צימצום פערים בין כוונה להתממשות ולכן היו כנים יקרים. קחו תשומת לב אל תשומת הלב שלכם.

    בזמנים אלו בהם מסך האשליה מורם שוב, מוזמנים אתם לאחוז קרוב לליבכם את תמונת המציאות הרצויה לכם. תמונה הכוללת את מציאות חייכם בביתכם – משפחתכם, בארצכם, בעולמכם. החזקה של תמונת מציאות זו היא משמעותית ברגעי המבוכה והקושי, בהם המוח סוער ובוחר בחירות אשר לעיתים רחוקות הן מהתכוונות הלב שלכם. היו עקביים גם במחיר פחד.

    בחרו רגע בו תתרוקנו מדאגה והביטו אל עומק ליבכם. שאלו אותו היכן רוחכם תהין לפרוש כנפיים. הקשיבו בכנות. ומצאו את הכוח לאזור אומץ ולתחזק תמונת מציאות זו. בלא תמונה או חזון מצידכם, תושלכו אל החזון אשר אחר יברא עבורכם.

    חלמו וחכו. אל תצפו. היו שמחים בחלומכם ונטשו את האיך והלמה. דעו כי הוא נרשם בספר החיים, ברקמת הקיום היקומי כי ההתכוונות שלכם משמעותית היא במבחן התוצאה, ועתה הזמנים מתקרבים והתוצאה לא תאחר להגיע.

    בארצכם במיוחד זקוקים אתם לתמונת חלום ברורה. אלו הרואים כזו אינם ששים לאפשר לאחרים לחלום אחת. ואלו החולמים אחת של שיוויון והרמוניה אינם מאמינים מספיק בעצמם כדי לתחזק אותה. יש חלון הזדמנויות. עשו כמיטב יכולתכם למען השינוי לו אתם כמהים. בין הבחירה אם להשקיע בעצמכם פנימה או בחברה בחוץ – השקיעו בחוץ. יטב וישתלם לכם. זה הזמן לרדת מהגדר, לקפוץ מהעץ, לצאת מהמערה ולהצטרף אל הקול שאתם יודעים שיכול להיות גם שלכם. יש הרבה חולמים טובים בחוץ אך חסרים להם משאבי אנרגיה, ידיים עושות, פיות משתפים, חולמים שכמותם לתחזק החלום. חלום הוא כמו מדורה הזקוקה לתחזוק אינסופי – אש התמיד. בריאת המציאות החברתית הרצויה לכם זקוקה לתשומת לב מלאה מכיוון שכוחות העומדים מהצד השני פועלים מתוך התלהמות – שהוא כוח מניע חזק מאד, ולכן, פועלי אור, אתם מתבקשים להתפקד.

    הזמן לטובתכם. הכוחות משתנים ומתהפכים. לכו על ציר הכוכבים והתחזקו איתו. 3 שבועות מהיום, 3 חודשים מהיום. האמינו בעצמכם. התקבצו ותמכו באמונה אחד של השני.
    הזמן יהיה חשוך אך יואר
    האור יהיה קטן אך יגדל
    אתם תהיו עייפים אך יבואו אליכם לעזרה
    אתם תהיו תשושים אך ינתנו לכם מים חיים
    אתם תתייאשו אך תוולד בכם תקווה.
    היו תקווה – המקום בו האמונה אוחזת את הלב
    מעבר להגיון ולניסיון
    ומחפשת בדרך נסתרת את החיבור לסוד הדברים
    לב היקום, פעימת החיים
    שם מונח זרע. התקוה תפוך אותו לנבט.
    טפחו את הנבט שלכם
    כי יש לכם זכות ומקום בעולם הזה
    שהינו רק מראה, רק חלום שנחלם
    התעוררו רבותי
    עת שינוי הגיע
    הרפו מרפיון השמירה על המוכר
    המנוכר והלא אישי
    כחתול זנקו אל האפשרויות החדשות של חלומכם
    זהו אינו מסר של הלקאה
    זהו מסר של תקווה
    אתם הנבט שלנו
    החלום שלנו
    תנוח ידכם פתוחה כלפי שמיים
    חושו כי אינכם לבד

    אמן

    כן יהי רצון כי בזמן חייכם תראו אור וברכה במעשי ידיכם ובפתיחות לבבכם
    אמן סלה

    התקבל על ידי מיכל אמדין
    פרדס חנה

    מיכל אמדין היא הבוחשת בקדרה. משדרת מסרים מתוקשרים לצמיחה ולריפוי, לפי תרומת לב. לדף שלה >

    בצילום: דנה גת צילמה את זריחת הבוקר שבסוף הלילה הארוך.  22/12. לאלבום >

    תודה!


    להגיב
  • יומן ליקוט: והפעם כמעט רק על פטריות

    [רוני איז'אק]

    יומן ליקוט

    והפעם כמעט רק על פטריות

      כפי שהבטחתי בפעם הקודמת, ובעידוד גשמי החורף, הפעם יהיו פה פטריות והרבה.

    ואפתח באזהרה – אין להתייחס לתאורי וצילומי הפטריות בפוסט זה כמקור להגדרת פטריות למאכל ולעולם אין לאכול אף פטריה שאינכם בטוחים בזיהוייה. לפני אכילה של פטרייה לא מוכרת יש להיוועץ במומחה. אוקיי??

    אז שוטטתי בכמה מהמקומות הקבועים שלי בין הימים הגשומים מאוד של החצי השני של נובמבר וכמעט בכל מקום מצאתי משהו מעניין.

    מלקטי הפטריות נחלו אכזבה קשה בחורף שלא היה בשנה שעברה והתייבשו להם בקבוצת הפייסבוק הקטנה תוך שהם מפרסמים כל מיני תמונות של פטריות מן הנכר. אך השנה, קצת לאחר תחילת גשמי הברכה בארץ המולדת, התעורר לחיים כל היקום המוזר הזה הכולל את ממלכת הפטריות ואת ממלכת חובבי הפטריות (בממלכה השניה השפה הרשמית היא רוסית אבל יש גם מיעוטים דוברי עברית )  אז גם אני הצטיידתי באולר, שקיות ומצלמה ויצאתי ליער הקרוב למקום מגורי.

    פטריות חורש

    לא תמיד אני לוקח איתי מצלמה. משהו בחוויה של הליקוט מתערבב ונמהל בחוויה של התיעוד ובמובן מסוים אלה שני כיווני פעולה הפוכים. להשתתף בחיים או לתעד אותם? וזו עבורי שאלת רבת משקל. אבל במובן אחר ליקוט הוא ליקוט: פטריות, צמחים, תמונות או תמונות זזות. הכל. ואפשר לנסות להלך בין אינסוף האפשרויות שהדרך מציעה ולהתמקד בתנועה עצמה.  ואחר כך ליהנות גם מן התוצאות, תבשיל מפטריות חדשות שטרם אכלתי או צילום שמפתיע בשיקוף של תחושה, מחשבה, רגש.

    לסיור הראשון החורף יצאתי עם נעמה מגן נמש, ידידה, חובבת פטריות מדופלמת ובחורה נעימה בזכות עצמה.  הסתובבנו קצת ביער אורנים מאחורי קיבוץ מענית והתעדכנו הדדית בחולף בחיינו לאחרונה. היה כיף ביער, הרבה ירוק, עלי רקפות, פרחי נרקיסים וים של אספרג החורש. אך בעניין ליקוט פטריות חוץ מארבע אורניות צעירות וחמודות לא מצאנו כלום.

    התנחמנו בכמות נאה של אספרג שאספנו שם.

    עדיין יש שם אינסוף מהמעדן הזה. מי שבעניין תרימו טלפון להכוונה לתוככי יער האספרג.

    פטריות אספרג

     

    את האספרג אוספים בתקופה זו של תחילת החורף באמצעות שבירת נחשי הגבעולים המתפתלים שלו  כ15 ס"מ מן הקצה. אפשר לאכול אותו טרי בשטח ממש כמו שהוא וככלל אני מציע לטעום לפני שאוספים המון כי יש שנופלים על חלקת אספרג מזן מר ואז חבל על מאמץ האיסוף.

     מתכון פשוט וטעים לבישול אספרג:

    מאדים שלושים גבעולים כעשר דקות או עד לרמת הפריכות הרצוייה.

    סוחטים מעל הגבעולים המאודים לימון אחד, קצת שמן זית. מלח ואפשר גם לרסק פנימה שתי שיני שום. וזהו. זה באמת מזון ליקוט גורמה.  נעמה את מוזמנת לשחרר כאן בתגובות את המתכון לתבשיל הפטריות עם אספרג שהכנת.

    את הפטריות הראשונות שלי אספתי בשנות השבעים, עת הייתי באמצע העשור הראשון לחיי. אני זוכר את סבא וסבתא מצד אמא ואותי הקטן, מצוידים בסל רשת פלסטי כזה של מכולת. היינו מסתובבים לרוב בחורשות האורנים סביב אוניברסיטת חיפה ובולשים אחר בליטות חומות צהבהבות מתחת לשיחים וקוצים ובין נקיקים. צועדים לאט כשמרחק של כעשר מטר מפריד בינינו על מנת לכסות שטח גדול ככל האפשר. ההליכה היא די מדיטטיבית כשהעיניים בולשות אך ורק אחרי דבר אחד- אורניות. מדי פעם מישהו מכריז בהתרגשות "מצאתי!” וכולם מתקבצים סביבו ובולשים את פני הקרקע בשש עיניים אחר עוד אורניות, כי ידוע שהן יצורות חברותיות שאוהבות להסתובב (להסתופף?) בלהקות.

    האורנייה המצויה היא פטריה יפה ובשרנית בעלת כובע חום-אדמדם, שכבה דמויית ספוג בצבע צהוב זרחני בחלקה התחתון (בתוך החרירים שבספוג מסודרים מיליארדים של נבגים שאחראים לקטיף הפטריות שלנו בשנה הבאה) וריח עמוק ומסתורי של יער.

    ממלכת הפטריות סובלת מתדמית גרועה כאורגניזם טפילי המתקיים על חשבון אורגניזמים אחרים. התמונה במציאות שונה. אמנם קיימות גם פטריות טפיליות (וגם צמחים, בעלי חיים ואנשים כאלה) אבל למעשה מרבית הפטריות מפרקות חומר אורגני מת והופכות את מרכיביו לזמינים מחדש עבור צמחים ובעלי חיים. האורניה למשל היא פטריה מיקוריזית, פטריה המקיימת יחסי גומלין עם עץ האורן שלמרגלותיו היא גדלה. זו שותפות שבה הפטריה מקבלת מן הצמח תרכובות אורגניות ומספקת לו מים ומינרלים. השותפות הזו מתבצעת באמצעות קורי התפטיר העוטפים את שורשוני העץ.

    ריח הניחוח שמריחים כשנכנסים ליער ירוק ולח במשך החורף, הוא למעשה ריח התפטיר- גוף הפטריה, רשת קורים לבנבנים עדינים הפרושה מתחת לפני האדמה, לעתים על פני קילומטרים רבועים רבים, מה שהופך את הפטרייה לאורגניזם הגדול ביותר בעולם. יש הקוראים לתפטיר הפטריות "האינטרנט של הטבע".   מה שרובנו מכנים "פטרייה" הוא למעשה גוף הפרי המייצר את הנבגים (המקבילה הפטרייתית לזרעים) כך  שלקרוא לגופי הפרי "פטרייה"  זה כמו לקרוא לפרי התפוז "עץ"  או לקרוא לקוויאר שחור "דג".

    היציאה השנייה לליקוט היתה לאחר עוד כמה ימים של מטחי גשם עזים. עשיתי גיחת ניסיון קטנה לחורשה חמודה של אורנים, ברושים ואקליפטוסים שנמצאת ממש בין בתי היישוב ומיד נתקלתי בחבורת נרתיקניות. משום מה, לפטריות רבות ניתנו שמות עיבריים מאוד משונים ושנויים במחלוקת. אחד המשונים שבהם ניתן לפטריה המאוד נפוצה הזו

    פטריות נרתיקנית שתיים

    היא ידועה גם בשמה המלא "נרתיקנית נאה דביקה”.

    נרתיקנית על שום החלק  העוטף את בסיס הפטריה, שבדמיונו הפרוע של נותן השם, נראה דומה לנרתיק. "דביקה”- הפטריה אכן די לחה ודביקה בחלקה העליון ו"נאה"? גם זה מוזר. בעיני רוב הפטריות הן נאות אבל לנותן השם הרשמי לנרתיקנית מן הסתם היתה חיבה מיוחדת אליה.

    חזרתי עם שקית מלאה ומיד יצאתי לגיחה נוספת.

    בחורשת אלונים ואורנים מאחורי מגרש הספורט התגלה מצבור חבוי של אורניות חמודות. אלה תמיד מחזירות אותי באבחה אחת אל ימי ילדותי. כפי שבסרט "רטטוי" אנטון אגו מבקר המסעדות, הציניקן קר הדם, טועם מתבשיל הירקות המושלם שמעיף אותו אל ימי ילדותו התמימים והעוטפים במחיצת אימו.

    ואז מצאתי עוד כמה חמודות במרכז המדשאה שמאחורי בית הכנסת –  אלה אורניות כשרות למהדרין.

    פטריות אורניות בארגז

    למחרת בבוקר בחורשת אלונים של אלוני יצחק ממש לפני ששמתי את הילדים בבית העגול גילינו עידו ואני כמה גושיות צהבהבות וגם חריפיות בשרניות. כל שנה אני משתדל ללמוד לזהות, להכיר ולטעום לפחות פטריה אחת נוספת שלא הכרתי בעבר. השנה הצטרפה למאגר שלי "חריפית בשרנית”. החריפיות דורשת בישול ארוך וטעמן חריף במקצת. מתאימות גם להחמצה וכבישה.

    פטריות בשרניות שתיים

    ליתר ביטחון שלחתי את התמונות בואטסאפ לסמכות העליונה של הכוכב. והיא אישרה את הזיהוי ואף צרפה מספר טיפים לבישול. תודה אולגה!

    חשוב לבשל כל פטריית יער שמלקטים ולעולם לא לאכול אותן טריות.  פטריות רבות הופכות לטובות למאכל רק אחרי בישול. יש זנים שמצריכים בישול ואז החלפת המים בסיר והמשך בישול. החימום הממושך גם מחסל כל מיני מיקרובים אחרים העשויים לחיות על ובתוך הפטרייה.  ממש כיף לייצר כמות תבשילי פטריות כל כך גדולה שחלקה נכנסת להקפאה עד הקיץ.  לאכול באמצע אוגוסט מרק פטריות יער מהביל זה נפלא!

    היו אלה ימים מהנים ופרועים של ליקוטים, טיולים ובישולי פטריות אל תוך הלילה.

    ככה זה מלקטי פטריות – חיים על הקצה. (של סיר המרק)

    פטריות מרק

     מתכון למרק ארבעת המינים:

    חותכים בצל גדול לקוביות קטנות אפשר להוסיף גם בצל ירוק. מטגנים בקדרה עם שמן זית או חמאה. (ואל תתחילו לספר לי שלא בריא לטגן בשמן זית. פעם גם חשבו שאסור לשתות מים אחרי אכילת פירות) מכינים את הפטריות האלה – (או כל קומבינציית פיטריות אחרת)

    חריפיות בשרניות

    גושיות צהבהבות

    נרתיקניות נאות דביקות

    אורניות מצויות

    מן הגושיות והאורניות מורידים קודם את השכבה התחתונה דמויית הספוג ושומרים בצד- בסיור הבא כדאי להחזיר את השאריות ליער כדי לתת צ'אנס לכל הנבגים שנמצאים שם לפרות ולרבות ולאפשר את סיורי הליקוט של שנה הבאה. חותכים לקוביות בצורת אפרסמון אבל אפשר בכל צורה…

    אחרי שהבצל מזהיב מוסיפים את הפטריות החתוכות לקדירה וממשיכים תוך ערבוב. התבשיל רותח קלות והפטריות מזיעות הרבה נוזלים. ממשיכים לבשל ולצמצם אותו קצת על אש בינונית,לאחר מכן מחליטים עד כמה סמיך רוצים את המרק ובהתאם מוסיפים מים. אני מציע, גם לאלה שאוהבים את המרק שלהם מאוד סמיך, להוסיף קצת מים בכל זאת כי אחרת התבשיל יוצא מרוכז מידי ועז טעם כך שהוא מתאים יותר לשמש כרוטב לפסטה או לתפו"א. בקיצור ממשיכים לבשל עוד כעשרים שלושים דק' על אש קטנה. מגישים עם קרוטונים, גבינה צהובה מרוסקת או כמו בכל משפחה הונגרית טובה, על צלחת קטנה עם צנונית פרוסה דק, בזוקת מלח וזלופת לימון.

     בנוגע למתכון שימור האפרסמונים מן השבוע שעבר (אלכס, תרשום)

    לוקחים עשרה אפרסמונים ברמת בשלות גבוהה. קולפים אותם ומגלענים אם צריך.

    שמים בבלנדר יחד עם מיכל שמנת מתוקה או יותר טוב אפילו – חלב קוקוס. מבלנדרים יחד עם כפית וחצי קינמון וחצי כפית הל ושמים בפריזר. כל חצי שעה מוציאים, נותנים עירבוב נמרץ עם מזלג ומחזירים לפריזר עד שאי אפשר לערבב יותר. והרי לכן גלידת אפרסמון משובחת ללא תוספת סוכר! מחקרים עדכניים גילו שגלידה בחורף מצויינת לבריאות!

    —-

    לטור הקודם של רוני >

    רוני איז'אק – לקט בנשמה ולא רק של צמחים.

    אנשים, קשרים, עיסוקים, שירים, ספרים, מאכלים, ארצות, ערים, חי, צומח ודומם.
    במערה סודית במעמקי היער אני רוקח תבשילים, ליקרים, תערובות צמחים ותכשירים שונים ומשונים לעצמי ולכל מי שזקוק או מתאווה להם.
    מבקש לחבר את העולם המסתורי של האדם עם הממלכה החבויה של הצמחים.
    וכל זה מתוך גילוי ופיתוח עצמי בלתי פוסקים.

    לפייסבוק של רוני >      |     לאתר של רוני >


    להגיב
  • על אפרסמונים, פטריות, חורש טבעי וערימות של ג'אנק

    [רוני איז'אק]

    בלוג ליקוט

    על אפרסמונים, פטריות, חורש טבעי וערימות של ג'אנק

    המטרה המוצהרת היתה ליקוט פטריות. כמה ימים של גשמים חזקים והמון תמונות של פטריות שצצו בקבוצות פייסבוק כמו פטריות אחרי הגשם (!) גרמו לי לקוות שאולי גם באזור שלי צצו להן כמה מהחברות המשונות והחביבות האלה.

    אבל היו כמה דברים להשלים קודם.

    למשל המון אפרסמונים שליקטתי מכמה עצים נטושים בכניסה למושב. היה צריך לעשות איתם משהו. מאוד טעימים (אחרי הבחלה של כמה ימים במים) אבל אומרים שלא בריא לאכול הרבה מהם.

    הפיתרון הטבעי והפשוט יחסית שעולה לראש הוא ריבה. אבל מניסיון של שנה שעברה אני יכול לומר בוודאות – ביג מיסטייק!! האפרסמון בבישול ארוך בסיר חוזר להיות עפיץ ובלתי אכיל לחלוטין. תחושת העפיצות בפה היא כה חזקה שלרגע אפשר לדמיין שהורעלת.

    אז ניסיתי הפעם ללכת על הכיוון של אפרסמון מיובש. מכיוון שעל החום והשמש כבר אי אפשר כל כך לסמוך בתקופה זו של ראשית נובמבר נותר לנו הטורבו של התנור ובטמפר' של כ-90 מעלות למשך כמה שעות האפרסמונים הפרוסים לפרוסות דקות אמורים להפוך למעדן שישמר לאורך זמן. כשהתחילו לצאת לי חיתוכים דמויי פטריות הבנתי שצריך לסיים ולזוז לכיוון המטרה המרכזית של הטיול.

    בלוג ליקוט אפרסמונים

    אוקיי. כל הכבודה נכנסה לתנור במקומן של עוגיות "שמן זית בלדי בלדי" שהוצאתי חמימות וריחניות מן התנור. מתכון מיוחד שהעתקתי מרשימת מתכוני הפרווה של אתר "כיפה" והכנסתי בו שיפורים (בלי לפגוע בכשרותו חלילה).

    פלחי האפרסמונים מתייבשים להם להנאתם בטורבו של התנור. עוגייה אחת חייבים לטעום לפני היציאה. בקבוק מים. כמה שקיות (למלא בהם פטריות וצמחים), תיבה לאיסוף זרעים. ולדרך.

    הליכה מהירה בשביל שבין בתי המושב הותיקים, דרך "ההרחבה" ואל תוך השדות.

    אפשר להוריד הילוך. להרגיש את הקרקע מתחת לרגליים, הצמחיה, האוויר הנקי.

    האדמה כבר מרגישה די יבשה. לא הכי אידיאלי לפטריות.

    אבל רגע אחד. מה זה??!

    בלוג ליקוט פטריה מדומה

    לא…סתם אבן עגולה. חבל.

    קצת מאחורי האלון התגלתה עוד מציאה מאכזבת. ערימת גרוטאות, חפצים ישנים, שברי רהיטים וסתם לכלוך. כלקט בנשמתי אין לי התנגדות למציאת ערימות ג'אנק מן הסוג הזה אבל כאן בגבעות המוריקות בלב חורש טבעי זה קצת לא מתאים. בכל מקרה ניגשתי לנבור קצת והרי רשימה חלקית של פריטים –

    וילון אמבטיה מהאייטיז – כה מכוער. הלואי שמוצרי שנות השמונים לעולם לא יחשבו וינטאג'.

    בלוג ליקוט אייטיז

    צמיג טרקטור, פנס יד חלוד, עציצי פלסטיק פרחוניים, יומן מהודר לשנת התשס"ד של החברה לחומרים ודשנים כימיים בע"מ ובתוכו ברכת שנה טובה (מתחילה להצטייר תמונה של זהות משליך הפסולת?) וכיסא ישן ושבור שעדיין יופיו ניכר. תוך אנחה אני מבין שחלק מן הפריטים האלה יחזרו איתי הביתה.

    אבל מה עם קצת פטריות??

    אני מתחיל בטיפוס מתון על הגבעה של האנטנה ומנסה להתעלם מן האנטנה עצמה (30 מטר של ברזל מזדקר עם צלחות ענק). אה! ורציתי למצוא גם עלי בוצין מפורץ. צמח מרשים ביופיו בעל עלים רחבים במרקם ומגע קטיפתיים. לבוצין תכונות מרפא שונות ואני משתמש בעליו המיובשים לתערובות העישון הצמחיות שלי.

    בין שתי בלטות ישנות וחתיכת קרטון (נו כן מצאתי עוד ערימת ג'אנק) נראה שגיליתי אותו אך ברגע ששלחתי אליו יד עקץ אותי והסתבר כמתחזה קוצני בלתי קטיפתי ובלתי קטיף.

    אך מייד לאחר מכן גילו את עצמן במקובץ שלוש מציאות ראשונות:

    פריחת חרוב מרהיבה ולמי שעדיין לא מכיר את הריח הייחודי – מדובר בריח זרע גברי טרי ומהביל. תענוג לחובבי הז'אנר.

    בלוג ליקוט פריחת חרוב

    עפצי אלה אטלנטית- עץ יפה גדול וידידותי, מהפרי אפשר להפיק שמן לצריכה ביתית, לתאורה ולרפואה. מהשרף היו מכינים טרפנטין. העצה שמשה לחרטות-עץ ועדיין ניתן למצוא בבתי בד ברמת הגולן ברגי-עץ ענקיים העשויים ממנה. העץ יכול לשמש ככנה לאלה אמיתית או בשמה העממי – פיסטוק חלבי!

    אלה אטלנטית נפגעת (או שמא מדובר על יחסי גומלין?) על ידי כנימה הנושאת את השם האשכנזי "עפצית וורטהיים" והגורמת לה לייצר עפצים בצבע אדום, בצורת אלמוגים ובגודל אגרוף. מהעפצים ומהגזע הפיקו חומרי בירוס (עיבוד עורות) ושרף לשימוש רפואי. אני זומם לנסות להפיק מהם שרף להכנת קטורת.

    (עוד מידע על האלה האטלנטית כאן).

    בלוג ליקוט אלה אטלנטית

    ועץ אלון זקן מאוד ומכובד. אני מעריך שמדובר כבר בכ 200-300 שנה ועוד ענפיו נטויים. הוא נותר מן התקופה שבה כל הסביבה היתה מכוסה ביערות אלונים כמו בשמורת אלוני יצחק שליד גבעת עדה. אזור קסום במיוחד. אני חושב על יערות האלונים העבותים מאופק עד אופק ועד אופק של דיונות וים (בלי ארבע ארובות גורדות רקיע ויער ברזל של עמודי חשמל) ואיך היה פה ירוק ויפה ושקט ונקי, עד בערך פרוץ המהפכה התעשייתית וביטוייה באימפריה הטורקית ועם ההתלהבות מקידמה ופיתוח אזורי וכל ההתרגשות מרכבות הקיטור צורכות הפחם והשאר ורוב האלונים כבר היסטוריה.

    בלוג ליקוט אלון קשיש

    ומי מתחבאת ביישנית בצילו של הקשיש החביב? יש! כמה משמח!

    בלוג ליקוט ומי מתחבאה ביישנית

    לפטריה הזו הייתי קורא עד לפני כמה שנים – אורניה. כי אז ידעתי שכך נקראת כל פטריה עם ספוג מלמטה שצומחת לרוב בין אורנים והיא אכילה. אז גם חשבתי שפטריה עם דפים מלמטה תמיד רעילה. ולא כך הוא. וארחיב בהמשך.

    פטריה זו נקראת גושית מצהיבה והיא אכן אכילה. אבל יש מקום להזהיר כאן ממשפחת הגושיות, פטריות עם מאפיין בולט של שכבה ספוגית מתחת לכובע, הגדלות מתחת לאלונים. יש בהן רעילות במיוחד ואם לא זיהיתם אותן בוודאות בעזרת מומחה לפחות בפעמים הראשונות אינני ממליץ לטעום מהן. (ותודה לאולגה שזיהתה עבורי את הפטריה היומית ועוד רבות לפניה)

    וזה היה שלל הפטריות היחידי שלי לאותו יום. מודה שלא שלל מרשים מאוד אבל ברור שלא ויתרתי על ארוחת הפטריות המתוכננת. לא כל יום אני אוכל אומלט גושית מצהיבה!

    בדרכי חזרה הביתה מצאתי גם בוצין מפורץ לתערובות העישון שלי. הנה הצמח בשלב צימוח העלים. אני מוריד מכל צמח 2-3 עלים הגדולים ביותר שקרובים לקרקע ומניח לעלים הפנימיים להמשיך לצמוח. כלל אצבע בליקוט מודע של עלים מן הבר לא כדאי ולא נכון לתלוש את כל עלי הצמח בכדי לא לפגוע בהמשך צמיחתו. קוטפים מספר עלים או ענפים וממשיכים הלאה.

    בלוג ליקוט בוצין מפורץ רוני

    ודרך אגב. אפרסמונים פרוסים מיובשים זה גרוע בדיוק כמו ריבת אפרסמון. עפיץ ובלתי אכיל לחלוטין!

    מצאתי פיתרון מדהים וטעים לשימור אפרסמון. אבל על כך בפוסט הבא שיבוא לאחר הגשמים הרציניים ויהיה עמוס בפטריות מסוגים שונים.

    רוני איז'אק – לקט בנשמה ולא רק של צמחים.

    אנשים, קשרים, עיסוקים, שירים, ספרים, מאכלים, ארצות, ערים, חי, צומח ודומם.
    במערה סודית במעמקי היער אני רוקח תבשילים, ליקרים, תערובות צמחים ותכשירים שונים ומשונים לעצמי ולכל מי שזקוק או מתאווה להם.
    מבקש לחבר את העולם המסתורי של האדם עם הממלכה החבויה של הצמחים.
    וכל זה מתוך גילוי ופיתוח עצמי בלתי פוסקים.

    לפייסבוק של רוני >      |     לאתר של רוני >


    להגיב
  • קולנוע אוריון, הצגה אחרונה

    הרבה טרקטורים צהובים עוברים ברחובות המושבה. יותר ויותר. כבר הפסקתי לשים לב לקולותיהם המקרקשים.
    ביום ראשון בבוקר היה צליל שכּן תפס את האוזן. קצת מרחוק אבל חזק במיוחד. נגיחות ברזל וכפות מתכת נגררות.
    בפייסבוק ראיתי תמונות: הורסים את קולנוע אוריון.
    בבוקר הראשון של אחרי החגים.
    כמה נגיחות, הופ ושלום.
    כמו לא היה פה אף פעם.
    עוד לא הלכתי להסתכל.
    היום הלכתי. עיי חורבות, עם גדר

    לפחות ניתנה לו שירת הברבור בח"י באהבה האחרון. עם מיקי מאוס בשחור לבן וקלינט איסטווד, הממצמץ דרך שכבות האבק שעל חזית הבניין.

    כגן כתב על "לוויתן בחוף אוריון״, המיצג של עתר גבע ושחר דור שהוצג בח"י באהבה, באוגוסט האחרון:

    לפני 12 שנה כשהגענו לכרכור, היה לי חלום (הוא עדיין לא התנפץ אל קרקע המציאות) להחזיר את העטרה של הקולנוע המיתולוגי הזה לחיים. בח״י באהבה 5, נגענו בשולי החלום. עתר ושחר התגייסו כדי להעמיד שם את היצירה שלהם, ולהקרין על הקולנוע סרטי דיסני ישנים ואת היצירה המופתית ״ הטוב הרע והמכוער״. הומאז׳ לילדות, הומאז׳ לנעורים, והומאז׳ לז׳אנרים הכי עממיים שיש, סרטים מצוירים ומערבונים.

    עתר גבע הוא נכדו של קובה גבר האיש שתכנן ועמד בראש קבוצת הבניה של עין שמר, שבנתה את הקולנוע בין השנים 32-40 במאה הקודמת.כך שגם פה נסגר מעגל. אופנהנדין הבעלים, שילם עבור הבנייה בכיכרות לחם. לחם תמורת שעשועים. חולם ואופה. את הנכדה שלו טלי, ואת הנין שלו פגשתי יום לפני ח״י באהבה ב״ פלאפל דבורה״ ( עוד מוסד מקומי ומיתולוגי) והיא נתנה את הסכמתה למיצג עם אור בעיניים.

    לעבור על טוסטוס בלילה הלבן בינות לאלפי האנשים ולראות את קלינט איסטווד בענק על הקיר, מדבר עם אלי וואלאך, היה לגעת בחלום, מבלי שהיה צריך להתעורר. זו מתנה שאני מאחל לכולם לכל החיים.

    קולנוע אוריון הטוב הרע

    בקיצור, הלך.
    לא יודעת מה יבנו שם.
    בסיבוב עם העגלה ראיתי שגם הורידו ביס גדול מהמטע ההפוך, ועכשיו בונים גם שם.
    נקווה שאת העצים המתפצלים לא העבירו למפחמות.

    והנה סרטון של אלכס היילברון (פוסט מ 2006!). מבט על הבניין, מבפנים ומבחוץ:

    והנה מבט מעמיק פנימה, בפוסט של אילנה פלדה מ"מקום שמור".


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8

    (התמונה מקולה ביץ' בדרום גואה. משמאל מים מתוקים. מימין הים…)

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7]

    מחר אנחנו טסים לארץ. הביתה. אפילו שאין לנו בארץ בית. ובכל זאת הביתה. לביקור של שלושה שבועות. ליהנות מכל המנעמים של ארץ שיכולה להיות זבת חלב ודבש, אם לא צריך לשלם בה חשבונות ולהתעסק בבירוקרטיות ואיומים.

    האמת שאני מתגעגע.

    קודם כל לאנג'י. הכלבה שלנו המקסימה הזאת שנמצאת איתי עוד לפני כולם. היא נמצאת בברקאי אצל משפחה אוהבת – ואני שנקרע לי הלב (וגם הילדים שואלים המון) ולא ראיתי אותה יותר מ-4 חודשים כנראה אוותר על ביקור, כדי לא להקשות עליה (אלא אם יש וטרינר בקהל שיאמר לי אחרת), כששוב ניסע ב-7 לנובמבר.

    להורים שלי. כמה רציתי שיבואו לבקר אותנו בהודו. נגיע לתמוך ולחבק אותם לקראת הניתוח שאבי עובר.

    לחברים. אפילו שחצי מהם מטיילים עכשיו בעולם… למפגש האנושי וכל מה שמעלה בי. להרגשה של הבית כשאני איתם, פשוט כי הם מקבלים אותי כמו שאני (כי הם יודעים כבר שזה מה יש…).

    לחומוס. לשבת ב"מסעדת הורדים" בגליל אל מול שקיעה ולנגב את החומוס עם טחינה שאני אוכל אצלם כבר עשור.

    להתקלח חצי שעה במים רכים ונעימים בזרם חזק. ואז להתנגב במגבת נקייה עם ריח. ולשכב על מצעים ריחניים ורכים…

    סלט חסה ענק עם נבטים וגרעינים משלל ירקות אורגנים.

    ישיבה במרפסת לשיחה עם רונית ותומר.

    קפה הפוך על סויה.

    קוארסון או בגט טרי.

    פוסט1

    קצת מפחד מהביקור גם. שהילדים וגיל לא ירצו לחזור לגואה. ירצו להישאר בארץ.

    אבל אני יודע שנחזור (לגואה).

    וכ"כ הרבה להספיק לעשות בארץ – ללמוד רשתות חברתיות ולעשות סדנאות ולוגו ואתר וויזות חדשות ובדיקות דם ולפגוש את כולם…

    עוצר רגע אחד. נשימה עמוקה. ונזכר שהביקור הוא גם כדי לטעון אותנו באנרגיה וכוחות. לפגוש ולממש געגועים ולחזור אל הים והחברים החדשים והגן המדהים של הילדים. ישראל תמיד תהיה שם. גם המשפחה והחברים. עכשיו זה הזמן שלנו וההזדמנות שלנו לבחור איפה להיות.

    ראיתי את מחאת המילקי – זה בעצם שם שהדביקה לה התקשורת כדי שאחרי שיוזילו את המילקי בחצי שקל יוכלו לומר שניצחנו… מתפלל שהפעם העם יקום.  כשהייתי בדרמסלה הצעתי מפגשי "רדיקלים חופשיים" ופגשתי כמה צעירים שמטילים ספק, וזה גרם לי לתקווה. חשבתי לרגע להעלות פוסט ולהציע לעבור גם לגואה – המחיה כאן עולה חצי מברלין (אפשר לאכול ארוחת 20 מנות ב-60 ש"ח ומחירי השכירות רבע). אבל כנראה שברור לכולם שלא היעד הוא העיקר. אלא ישראל שנעשתה בלתי אפשרית. מדהים כמה משפחות אני מכיר ש"מטיילות" עכשיו. מה ההיפך ממגפה? כי זה מה שזה. איזה כיף לראות כ"כ הרבה אנשים בוחרים לחיות אחרת, לראות אחרת, לחוות אחרת.

    אנחנו בחרנו בפרוייקט הגעגוע.

    אנחנו ALL IN. לפני שבועיים פתחנו דף פייסבוק >

    ויוצרים לאט לאט תנופה. וזרם. וזוכרים שהכול זה עניין של זמן. וסבלנות.

    יותר מלייק נשמח אם תשתפו געגועים בדף.

    ובקרוב נספר על מועדי הסדנאות של גיל בארץ.

    הכינו את הגעגועים…

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 9]

    ETTShoGen


    להגיב
  • יום רביעי בגינה הקהילתית

    **

    כולם נשאה הרוח. מי לירושלים ומי לתל אביב.
    נשארנו אני והתינוק. מה תינוק, פעוט. בהליכה מתנדנדת וסקרנות עילאית.

    הדיפולט היה ללכת להורים שלי. לשם המחשבות שלי הולכות בכל שעה פנויה וגם עסוקה האמת.
    אבל פתאום השתלט עלי מרווח. ונזכרתי שעמליה כתבה שבימי רביעי בגינה הקהילתית מתכנסים עם הילדים,
    והתחשק לי ללכת לשם.

    כבולה
    בהתאמצה למעלה מכוחותיה, היא
    מתנתקת מהקשרים שלה. בהיותה עסוקה
    מדי, לא נותר לה זמן. כאשר היא טורחת
    למען הזולת, היא מזניחה את עצמה.
    בהגדירה עצמה רק באמצעות אחרים,
    היא מאבדת את זהותה האישית.
    האישה החכמה משקה קודם כל את
    גינתה שלה.
    (מתוך הטאו של הנשים*)

    לפני שהלכנו השקנו ביחד את ערוגות התבלין בבית.
    פעוט במשפך אדום קטן ובגדים מתבצבצים.
    זה לבוש הולם לגינה.
    וגם התירסים בינתיים גמרו להתבשל ולהתקרר.
    ונגיע לא בעגלה, באוטו.
    ובאמת, בחוץ הרבה מכוניות ונראה ששמח.
    אני אוהבת את הכניסה לגינה. ג'יפה בלדי בלי שום ציבוע או ייפיוף. ורק כשעושים צעד פנימה הריח מתחיל לדגדג את האף. והשפע, העושר, צמחים ותיקים, מסתלסלים יפים ביד אמן וכל כך כל כך עמליה.

    ואנחנו פוסעים בשבילון ועוד לא רואים את האנשים. רק שומעים, והם נשמעים כמו פיטפוט ציפורים.

    דלעת גדולה על השביל.

    אני שואפת עמוק את הבּוּקה הזה הפרוע, הגינה. יש בה אויר ירוק ורענן. איכות אחרת של אויר. קריר ומבושם. לבנדר ומרווה, לואיזה ובזיליקום ולימונית. והנה גם האקליפטוסים הכחולים עם הפרחים הנחמדולים האלה.
    אוח עמליה עמליה, מה-שאת-עשית.
    יצירת אמנות בוטנית לתפארת עם טאץ' עמלמולי.

    האנשים, בעיקר אמהות וילדים קטנים, יושבים בפינת הספסל החדשה שנוצרה בקבוצה עם הנס:

    ספסל גינה קהילתית

    חלק מהפרצופים מוכרים, אבל רובם הגדול חדשים לי לגמרי.
    אין ספק. עברו 11 שנה מאז שהסתובבתי עם בן שנה וחצי והנוף האנושי השתנה.
    הם מארחים אותי יפה.
    מגד התביית על הארגז חול והוא נכנס לרחבת הספסל לעתים. מתכבד בפסטה.

    בשש מתחילים להתקפל,
    אחרי שנאוה חילקה בינינו דלעת גדולה ויפה, לימונים, עגבניות.
    מגד אוחז עגבניית שרי אדומה אדומה,
    כמו דובדבן בראש המגלשה, רוצה להישאר.

    אני חושבת על אנשים שיוצאים לטייל בעולם או להגר. זה לא איזו תופעה בעיתון, זה פה קרוב.
    רואי וגיל, משפחת לב, ועוד חברים טובים וקרובים, ועוד, ועוד ועוד בלוגים של משפחות נודדות.
    אפשר להבין את זה. במיוחד כרגע, שתיים ורבע לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי וחמישי, כשתנועת הליקופטרים חגה מעל בטירטור מטריד.

    ואני –
    לא יכולה לחשוב כרגע על מסעות מחוץ לישראל.
    אין בי כרגע תשוקה למסע.
    בתוך האדמה הזאת בתוך המשפחה הזו עלי עכשיו להתמודד.

    הכי רחוק, היום, זה הגינה הקהילתית.

    * ביום שלישי הקרוב 16/9/14 מ- 16:00 עבודות בגינה.
    * בימי רביעי בין 16:00-18:00 הגינה פתוחה לבילוי אחה"צ משפחתי וארוחת ערב. כל אחד מביא משהו. נאוה ליכטנר מתפעלת את המשבצת הזו בהכנסת אורחים נעימה.
    * בקשר לאיכות האויר – אסיפת תושבים לדיון בנזקי עשן המפחמות תתכנס ביום שלישי 16/9 בקיבוץ משמרות, לקראת ה פ ג נ ה – ביום שישי, 19/9, בשעה 10:00 בצומת כרכור. כל הפרטים באיוונט.

    …ותודה לטלי גילן, שציטטה את ורד שמור רבינוביץ' והביאה את הבית מהטאו של הנשים, שהתיישב לי טוב בפאזל המתמשך שבו הפוסט הזה נכתב, על פני כמה ימים…


    להגיב
Close