השימושון

כן בבית ספרינו

מאת: לירון קסטר

נסעתי לכפר קרע לפני החג. ההיג'רי. ראש השנה של המוסלמים. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לכפר ערבי באזור. זו גם היתה הפעם הראשונה שביקרתי בבית ספר משותף יהודי ערבי. "יד ביד גשר על הואדי" . שם שמספר סיפור.
באתי בתחילת ההפסקה. אין צלצול, הילדים יוצאים לחצר, נהנים מהשמש החורפית. אנחנו על גבעה, מסביבנו בתי ספר אחרים של הכפר, אולם ההתעמלות החדש, המשותף לגשר על הואדי ולשאר בתי הספר. מהעבר השני נופים פתוחים של שדות וגבעות רחוקות.
פתאום אני שמה לב שהמתח שחשתי בכניסה נעלם. יש שקט כזה מסביב, למרות הצעקות של הבנים שמשחקים כדורגל והילדות שמשחקות קלאס. אני לא מרגישה את הכפר. אני לא מרגישה את ההפרדה הזו, יהודים ערבים. הבנים מהכדורגל צועקים אחד לשני בערבית. יוחנן אומר שבדרך-כלל השפה השלטת היא עברית, אבל שהילדים הגדולים כבר מתבטאים בשתי השפות, ושהקטנים מבינים כמעט הכל כבר מהשנה השניה.

יוחנן מספר לי שההיג'רה היא סיפור המסע של מוחמד ממֵכָּה למדינה והוא מסמל את תחילת הספירה המוסלמית.
מוחמד ברח מרודפיו והתחבא בתוך מערה. אללה שלח עכביש ויונה לבנה, שיגנו עליו. כשהגיעו הרודפים הם לא חשדו שמוחמד מסתתר שם, כי אחרת, איך אפשר להסביר את קורי העכביש והיונה שלא ברחה? הם המשיכו הלאה ומוחמד ניצל.
אנחנו עומדים מול עבודת אמנות של התלמידים המציגה את המערה, העכביש, היונה. העבודה תלויה בפתח חדר המורים. לא הכרתי את הסיפור. יוחנן לא מתפלא. "אנחנו חיים זה לצד זה, באזור משובץ יישובים ערבים ויהודים, אבל בפועל אין קשר בין היישובים ובין התושבים" הוא אומר. "כל צד גדל מבלי להכיר את הסיפורים, המשלים והסמלים של הצד האחר, וזה עוד הרבה לפני הבורות, השנאה והקונפליקט".
כבר שנים שהוא עומד בגשר הזה, אחרי שנים בהן ניהל את המרכז היהודי ערבי בגבעת חביבה וגם כאן כמובן, בעודו משמש מנהל בית הספר "יד ביד גשר על הואדי" בכפר קרע בארבע בשנים מאז היווסדו.
לצידו מנהלת את בית הספר נוֹהַא חטיבּ, ממקימות בית הספר 'גליל' שבמשגב, בית הספר המשותף היהודי ערבי הראשון בארץ, היום בן עשר. נוהא עברה ל"גשר על הואדי" אחרי שחינכה כיתות ב'גליל' במשך 6 שנים.
כמיטב המסורת של בתי הספר המשותפים, יש ב"גשר" צוות משותף, מורה ערביה ומורה יהודיה, המלמדות יחד כיתות שגודלן קטן במיוחד, כדי להבטיח יחס אישי לכל ילדה וילד.

גשר על הואדי

גשר על הואדי היה בתחילה שמה של קבוצה קטנה – 6 איש, יהודים וערבים, ערביות ויהודיות – שהכירו אחד את השני ונפגשו לשיחות, דווקא בזמן הכי קשה שהאזור ידע: מהומות אוקטובר 2000. ההפרדה שאפיינה את האזור עד אז, הפכה לנתק ברור. לעוינות. גם היהודים המעטים שהיו נכנסים לכפרים – חדלו. בגשר על הואדי המשיכו להיפגש והקבוצה אף גדלה. בשלב מסוים התוודעו ההורים לעמותת" יד ביד", שכבר הפעילה אז שני בתי ספר מעורבים, בגליל ובירושלים ונעזרה בהם כדי לתכנן את הקמת בית הספר בואדי. ההכנות ארכו 4 שנים תמימות, ובספטמבר 2004 פתחו את "יד ביד גשר על הואדי" , בית ספר ממלכתי מוכר ורשמי של משרד החינוך, עם 106 תלמידים, בגילי גן, כתה א,ב ו-ג. בארבע השנים שעברו מאז הקמת "גשר על הואדי" הוא התרחב והיום לומדים בו 180 ילדים, בכיתות גן עד כתה ו'. בשנת הלימודים הבאה ימשיכו בוגרי ו' לכתה ז' במסגרת בית הספר היסודי, שילמד עד כתה ח' והכוונה היא שבית הספר יפעל עד כתה י"ב.

נועה מיכאלי, תושבת פרדס חנה, היא אם לילד הלומד היום בכתה ה' ב"גשר על הואדי". "הצטרפנו לבית הספר בשנה הראשונה לפעילותו. רציתי שבני יחווה מפגש טבעי ויומיומי בין שתי האוכלוסיות. שזו לא תהיה רק פעילות מיוחדת עבורו, אי שם בסוף התיכון". עבור יותם וליאורה טויב מעין עירון, זו היתה התלבטות אמיתית. "גיסתי היתה סגניתו של יוחנן בבית הספר הקודם אותו ניהל, בקיבוץ הזורע" אומר יותם "והיא חזרה מאד נלהבת אחרי שביקרה בבית הספר החדש בכפר קרע. אבל אנחנו היינו ההורים שצריכים להחליט והיה לנו קשה. זה לא היה המרחק, כפי שרבים חושבים. ההסעה מעין עירון אורכת 10 דקות. מפרדס חנה זה לוקח טיפה יותר, 20 או 25 דקות (אגב, מהשנה ההורים לא משלמים על ההסעות). זה קשור לתחושה שאנחנו לא רוצים שהילדה שלנו תהיה קרבן של הדיעות שלנו. יותם דווקא לא מגדיר את עצמו שמאלני טיפוסי ("אנחנו לא מצביעי מר"צ") אבל עדיין, הוא רוצה את טובת הבת שלו קודם כל. "הכרנו את בית הספר כרכור, שם למדו ילדינו הבוגרים. חשבנו שהוא בית ספר ברמה טובה, אבל העדפנו חינוך אלטרנטיבי". כששמעו בני הזוג טויב משכנה שלהם, אמא לבנות בגן, שרמת ההוראה בבית הספר בכפר קרע היא מעולה בעיניה, לא פחות, ההחלטה הפכה קלה יותר. "עברתי דרך ארוכה מאז שנכנסנו לבית הספר" אומר יותם. "לדעתי אם יהיו עוד עשרה בתי ספר כמו שלנו המדינה שלנו תהיה מקום טוב יותר לחיות בו".

כן בבית ספרנו

גם המנהלים נזהרים מלהעמיס על כתפיהם הרכות של הילדים את תהליך השלום. נוהא חטיב מדגישה דווקא את המשפחתיות והאינטימיות של בית הספר. "אנחנו, גם אני וגם יוחנן, מכירים כל ילד וילדה בבית הספר בשמם; מכירים את ההורים שלהם, את האחים. אנחנו מברכים אותם ביום ההולדת שלהם ועל אירועים משפחתיים. הילדים מצידם מאד אוהבים לשתף אותנו ואת כל הצוות בחוויות שלהם. גם במקרים לא נעימים, כמו למשל כשתלמידה אושפזה בבית חולים, ליווינו אותה ואת משפחתה. היחס האמיתי והחם הזה מצמיח ילדים עם ביטחון עצמי, ראש פתוח ועם הרבה זרעים של אהבה וכבוד לאחרים".

איך עושים את זה? מה זה בית ספר משותף ליהודים ולערבים? אני שואלת את יוחנן. משתדלים ללוות את התהליך יד ביד, בכל נושא, הוא עונה. חצי חצי, צוות משותף שידבר בשפתו בלי תרגום, חצי מהתלמידים בכל כתה הם ערבים, חצי – יהודים. כל ילד וילדה לומדים שפה ראשונה, מפי המורה שזו גם שפת האם שלה (ילדה יהודיה לומדת שיעורי עברית אצל המורה היהודיה) ושיעורי שפה שניה, מהמורה שזו לה שפתה הראשונה (הילדה היהודיה לומדת אצל המורה הערביה שיעורי ערבית).
גם ההורים, אגב, מלוּוִים. יש ימי עיון ומפגשים משותפים. הם, אומר יוחנן, דווקא אלה שצריכים את העזרה. הילדים גדלים בתוך המרחב הזה בלי המטענים שהמבוגרים סוחבים, להם הכל נראה מאד טבעי.
"הרבה פעמים שואלים אותנו אם הילדים מתבלבלים: אני ערבי, אני יהודי? צריך לזכור שבכל מקום יש שונות, רק שבבתי ספר לא מעורבים, הזהות מתפתחת דרך הראיה של השונה, רק ששם זה שונה שרואים אותו דרך משקפיים של פחד וסכנה, ויוצא שהזהות מתחדדת נגדו. כאן הזהות נבנית מתוך הכרות עם האחר, מתוך כבוד וחוסר פחד", אומר יוחנן.

הוא ממשיך ומסביר לי על ערכי בית הספר. "זה חינוך למצוינות הומניסטית, בדגש על שלושה דברים עיקריים. אקלים חברתי: מערכת יחסים של תקשורת פתוחה בין מנהלים, מורים, תלמידים והורים; חינוך ערכי של סובלנות ("לפני כמה שבועות באו נערות אתיופיות מיקנעם ללמד את הילדים ריקוד מסורתי. לא היתה כאן שאלה על צבע עור או שפה") ומדדים אלטרנטיביים של השגי התלמידים. "אין אצלנו מבחנים וציונים, אבל בניגוד למה שאולי אנשים חושבים, ההשגים שלנו במיצב הארצי הם מעל ממוצע של בתי ספר יהודים אחרים. אנחנו מלמדים בשיטות הוראה חווייתיות, לא-פרונטליות, רואים את הילדים במרכז, באווירה של תמיכה והקשבה והכרות עם כל תלמיד ותלמידה.
"יוצא שהילדים מפתחים חשיבה ביקורתית, שואלים שאלות. הם לומדים מתוך רצון וכיף וללא שינון, או כפיה מבחוץ. הילדים מתייחסים למורים כאל חונכים. הם משתפים את הצוות בכל דבר: החל מכאב, מחלה, עלבון עד בעיות שהם חווים מחוץ לשעות הלימודים".

עוד הפסקה. קבוצת ילדים עוברת. הם בדרך לחלק בכפר מתנות וברכות לראש השנה. יוחנן מחזיר כִּיף לילד שנותן לו כִּיף בחיוך. הוא מראה לי סוכריית טופי מוצמדת בסיכת שדכן לכרטיס ברכה בערבית. אני מזכירה לעצמי להירשם לקבוצת לימוד השפה הערבית. כל-כך נגיש, כל-כך דומה לעברית; כל-כך חשוב. זה גם הפך לטרנד נפוץ. מעניין. יוחנן מעיר אותי. "זו המעורבות הטבעית שלנו בקהילה" הוא מצביע על הילדים הילדים שיוצאים אל הכפר. "אלה החיים הרגילים למי שלומד פה. דו קיום זו מילה גבוהה. אצלנו זה שגרה". הילדים נסעו למרכז הכפר לחלק את הברכות בחנויות, במועצה במסגדים. מחר, הם לא לומדים, גם היהודים. חג. פתאום נדמה לי שהכל אפשרי.

במהלך חודש פברואר ייערכו סיורי התרשמות קבוצתיים בבית הספר "יד ביד גשר על הואדי" במסגרת פתיחת ההרשמה לשנת הלימודים תשס"ט (מומלץ גם למי שסתם בא לו לראות חזון מתגשם, פשוט מרגש). ניתן להקדים ולתאם סיורים פרטיים במשרדי בית הספר, בטלפון 04-6358060 | מייל | אתר

הראה עוד

27 thoughts on “כן בבית ספרינו”

  1. לירז- לגילאי שנה וחצי ממליצה מאוד על אילנה קדם בפרדס חנה 0528929353או ענת וטלטל בכרכור0544769983, תלוי אם הן פותחות מחזור חדש השנה , לגבי הגדול , הגיל גבולי – לגן טרום חובה, אני ממליצה על ענבר- גן מקום טוב- רלוונטי מגיל 4 – 046379825 (הטלפון בגן)או לבדוק אם מתאים לך – הגן האנתרופסופי באלוני יצחק ואז יש לך מקום גם לבית הספר להמשך , אין לי כרגע את הטלפון אבל יש אותו היכן שהו פה באתר

  2. "באופן אישי כמו גם אחרים ששותפים לדעתי בבית ספר כזה צריך לתת מקום למוסיקה אמנות דרמה – לימודים העוקפים את השפה המדוברת ומעניקים לילד מוצא ריגשי והתפתחותי עוקף ובה בעת מישם את הרצון…" לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי שהורים באו עם משנה חינוכית משלהם. בבית הספר יש צוות של כ-20 אנשי חינוך שמהשנה הראשונה היה ברור שהם מקדישים את חייהם לבית הספר. מתלבטים וחושבים איך להצליח במשימה הקשה והמורכבת. ברור שהתוצאה לא תצלוף לדעת כולם. העניין הוא שחלק מההורים, שהתאכזב, כי בית הספר לא ממש את הציפיות שלו, הוציא את דיבתו של בית הספר רעה מבלי לסייג ולומר שלילדו או ברוב המקרים להורה עצמו , זה לא מתאים או משהו כזה.

  3. אי אפשר להקל ראש במה שכתבה אותה תלמידה.
    כמובן שבית ספר אינו אמור להיות רק כיף אבל האם יש מענה למצוקותיו או מצוקותיה של תלמיד זה או אחר באותה רוח הומנית אשר בית הספר אמור להוביל . האם כשלא כיף לך ויש משבר , לא אמור בית הספר לשים שם את כל האהבה והמאמץ לתמוך לברר להגן ולתת מענה ממשי לאותם ילדים.?
    מה שרצינו בבית הספר באופן אישי זה גישה הומאנית עמוקה רחבה וגבוהה כלפי בני האדם בלי קשר למינם מוצאת או גילם כלומר – הילדים וגם ההורים זכאים לאוזן קשבת ואמפטיה.
    האג'נדה החינוכית אינה יכולה להתבסס על הכלי- כמו דו לשוני – האגנדה לא גובשה וכאן לדעתי חלק משורש הרע.
    ברור שבית ספר כזה לא יכול להיות דמוקראטי אלא להכשיר לתפיסת עולם הומניסטית שאחד מכיליה היא הדמוקראטיה. באופן אישי כמו גם אחרים ששותפים לדעתי בבית ספר כזה צריך לתת מקום למוסיקה אמנות דרמה – לימודים העוקפים את השפה המדוברת ומעניקים לילד מוצא ריגשי והתפתחותי עוקף ובה בעת מישם את הרצון להיות רב תרבותי דרך החוויה האמנותית , אפשר ללמוד כך ספרות היסטוריה קוראן תנכ וכו אבל כל זה יקרה כנראה בעידן הבא.
    אי אפשר לשים את ילדינו קרבן של אזלת ידינו מול המציאות הקשה אותה אנחנו חיים כולנו תקווה שבית הספר יתבגר יפה ויעבור את מחלות הילדות ללא עיוותים ובהצלחה זה בנפשינו.
    צריך שאנחנו המבוגרים ננסה לפענח איך עושים נכון , איך מסובבים את – הדו – אל מטרה משותפת הנמצאת מחוצה לנו . המטרה היא לא שה דו – ידעו לחיות יחד, הם ידעו לחיות יחד (אנחנו) אם יהיה משהו מעבר לנו . אם הילדים בשלב מסויים מרגישים מבודדים ומאוימים – אחרי 4 שנים בבית הספר האם המטרה הושגה?
    אני מניחה שיש ילדים רבים שהם מאושרים בבית הספר אני חוזרת ואומרת אני מכירה מורות מדהימות שאני מתגעגעת אליהן מאוד מכירה אנשים מדהימים שמסיבות כאלה ואחרות לא נחשפו לצד המשברי ויופי שכך כי זה מאפשר להמשיך בדרך ואת קיומו של בית הספר.
    הייתי שמחה לראות ילדים ערביים משתלבים גם כן במבואות עירון בבית הספר הדמוקראטי
    הייתי שמחה להיות יכולה לגור בישוב משותף כשהילדים הולכים יחד ברגל לבית הספר
    הייתי רוצה, אז מה? מתי זה יקרה? הקבלה והרצון צריכים להיות הדדים ויש דרך ארוכה ללכת
    כשנעשה הסרט על גשר על הוואדי צילמו הרבה בביתינו ואת הבת שלנו , הבמאי צלצל אלינו מחדר העריכה לאמר שהיא לא תהיה כמעט בסרט- כי היא לא מיצגת את המצב , היא מיצגת את הפתרון , היא מעבר לסכסוך וזו לא תוצאה של בית הספר , לכן היא לא תהיה בסרט.
    אמן אני מקווה שהילדה הזו בגישתה האוהבת כל יצור חי עלי האדמות הרגישה לעוול ולחוסר צדק , שנפשה לא יכולה לשאת אלימות לא משנה מי ומה מקורה, – ועוד ילדים רבים כמוה , הם אלה שידעו לעשות את זה אמן!

  4. קודם כל אני יכולה לתת לכם טיפ:
    אל תאמינו לזוג שקרנים האלה שנקראים מנהלים. לפחות חצי ממה שהם אומרים הוא שקר!
    ועכשיו אני אסביר. אתה בא רואה את האווירה הטובה שיש בחצר שימו לב בחצר לא במבנים אתה אומר זה מקום כל כך יפה הבן שלי חייב ללכת לשם הבן שלך מבסוט הבית ספר הזה נראה לו טוב והוא מצטרף בהתחלה כולם מתיחסים אליו טוב ועוזרים ל אך לא למשך זמן רב. אני תלמידת כיתה ו' יכולה לספר לכם את הסיפור שלי של כיתתי ושל כיתה ה'. אנחנו הגענו כולנו בשנה הראשונה של הבית ספר אז היינו בכיתה ג'. שיחקנו כל כך יפה היינו מבסוטים.
    היינו הכי גדולים בבית ספר ואז עלינו לכיתה ד' אז היה גבולי היה כיף אבל רצינו עוד אטרקציות.
    בכיתה ה' עזבו 3 בנות יהודיות. אז היינו במצב כזה לא שיחקנו ערבים עם יהודים ולא שיחקנו בנים עם בנות זאת אומרת שלא בחרתי לי את החברות שלי אלה הסתדרתי עם מה שיש לי וכך גם הן היינו אני ועוד4 בנות לכם זה נראה מספיק? כי לי לא. היה מצב חברתי קשה היה לנו רק מגלשה כמה מתקנים בחצר וטייפ שבור. ככה עלינו לכיתה ו' רק שמה שהחזיק אותנו היה שבשנה הבאה לא נהיה עוד בבית הספר ונעבור לבית ספר נורמלי. כן זה היה מה שהחזיק לפחות את הילדים היהודים בכיתה שהלכו והתקשרו עם השנים ועכשיו אנחנו גם לפעמים משחקים עם הילדים הערבים נעשנו דומים יותר עם השנים והשוני גרם לנו ריחוק לדעתי. היה לנו משעממם רבצנו בכיתה. כל מי שבא אומר שהילדים נורא נהנים אז זהו שלא נכנסו לבניין ובעצם בחצר רק הקטנים משחקים. רבצנו בכיתה וגם כיתה ה' הכיתה שבדלת מולנו איכשהו התחילה מלחמה בין שתי הכיתות. המורים אסרו זאת וככה מצאנו את עצמנו יושבים בחדר מורים כי ניסינו לגבור על השיעמום בטיפה מלחמה ואני לא אומרת שזה טוב אבל גם לא אמרתי שזה רע. החלטנו להפסיק אחרי חודש של מלחמות כל הפסקה ושוב מצאנו את עצמנו משתעממים. התחלנו לעשות שטויות גנבנו השתוללנו לא ידענו מה לעשות אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו למה לא פנינו לאף אחד?
    אני יכולה להגיד לכם שפנינו והמישהי היחידה שהיה לה אכפת היא המחנכת שהביאה לנו משחקים שאחרי שבוע נאבדו להם כל החלקים פנינו להמון אנשים מבוגרים בבית הספר אבל אין לבית ספר שלנו כסף היה סל רעואה שנפל ואיזה אבא של ילד מהכיתה שלי היה צריך לתלות סל חדש בהתנדבות וכל התליה הייתה יכולה לעלות להם בסה"כ 50 שקל לא היה דרבוקות לשיעור מווזיקה אז איזה אבא מהבית ספר מכר יומנים של כל הדתות בישראל ועם הכסף קנו דרבוקות המורה לאמנות קיבלה שני גלילי ניר לניגוב הידים אחרי שמסימים את השיעור בחודש שניים בחודש. וזה עוד לא הכל יש לנו המון תורמים אמריקאים אולי 10 או יותר שתורמים המון כסף בנו עם זה ספרייה ומחשבים קיבלנו תרומות מבנק הפועלים ואיפה כל שאר? הכסף אני לא יודעת. אני חושבת שזה די ברור שתעשוקה להפסקה עוד לא קיבלנו. ועכשיו להמשך סיפורי על בית הספר: המנהלים של בית הספר החליטו שהם ממשיכים לחטיבת ביניים למרות שהיה ברור להם שכל הילדים היהודים עוזבים להם לא היה אכפת והם התחילו לנסות לשכנע אותנו להישאר הם הבטיחו פעיוליות וסדנאות רפואה ומשפטים וקולנוע ותקשורת ושנעשה מחקרים בחממה של עין שמר. התחילו לגרום לנו לערער במחשבותינו אולי כדי לנו להישער אבל לבסוף החליט כל אחד עם עצמו שהוא עוזב ושאף אחד לא יצליח לשכנע אותנו. עברו כמה שבועות מאז וכל פינה שהלכנו בבית ספר היה איזה מורה או מנהל שהתחיל לשאול אותך אם אתה נשאר. זה נשמע מאוד נחמד אבל ידעתי שזה לא יתבצע הם הבטיחו לנו שהשנה יהיה פרלמנת, מועצת תלמידים, שנהיה אחראים על ההפסקה הפעילה, שנארגן את אירועי בית הספר,ועדות שנתנב בדברים שונים שאנחנו אוהבים בבית הספר ושנעשה שיעור לכיתה א' הדבר היחיד שקיימו זה השיעור עם כיתה א' והוסיפו עוד משהו: צעקות לא הפסיקו לצעוק עלינו שאנחנו הכיתה הכי גדולה ושכיתה א' יותר ממושמעים רק שמה שהם שכחו שמכיתה ג' היינו הכי גדולים ובעצם לא היה לנו ממי לילמוד ונשארנו בכיתה ג' בתחושה שאנחנו לא מתבגרים. אנחנו העשקנו את עצמנו בהרגשות ומחשבות לגבי שנה הבאה וזה לא מצע חן בעינ י המורות והן החליטו לדבר איתנו שאנחנו בכיתה ו' ושהם לא רוצים שנלך ככה אלה נחווה גם את כיתה ו'. הם כל הזמן ניסו לשכנע אותנו וחשבו רק על הצמיחה של בית הספר כי אם אני אחליט להשאר אני אהיה יהודיה בכיתה של ערבים וזה ידפוק אותי לגמרה אבל להם אכפת רק מהצמיחה של בית הספר. ומה איתנו בימים אלו? ילד יהודי עוזב מחר ואנחנו ממשיכים להעשיק את עצמנו או יותר נכון המורים מעסיקים אותנו בלנקות את הכיתה אחרי מלחמות אוכל הנובאות משעמום שלכם….
    תלמידת כיתה ו' ששנה הבאה עוברת לבית הספר מבועות עירון וגאה בזה!!!!!!!!!!!!
    אתם יכולים ליכתוב לי פה ואענה לכם בהצלחה.

  5. אי אפשר לשלוח ילד לבית ספר יהודי ערבי, במיוחד כזה הממוקם בכפר ערבי בלי להאמין במטרה שלו, בלי להבין שצריך ללכת על קצות אצבעות בסביבתו ושממילא בית ספר כזה מהלך על חבל דק. אין לי ספק שמה שיקבל בני בבית ספר כזה לא ניתן לקבל בשום מוסד חינוכי אחר. דרך אגב, אני לא שולחת ילד לבית הספר כדי שיהיה לו כיף. לכיף שלו אני אדאג. אני גם לא חושבת שהוא צריך להיות במרכז של מישהו חוץ במרכז חיי.
    לצערי למרות שהמתכונת שבה יפעל בית הספר הוסברה באופן ברור לגמרי בכל חוגי הבית שהתקיימו, בטרם נפתח, דהיינו בית ספר רגיל (לא מוקרטי ולא מעורבות הורים למיניה) ויום לימודים ארוך, הגיעו הורים שרצו ליישם את משנתם החינוכית ויהי מה. למשל שבית הספר יהיה דמוקרטי ויום הלימודים יהיה קצר ופעלו בדרכים, כביכול לגיטימיות, להשיג את מטרותיהם. אלא שבבית ספר רגיש כזה לא היה מקום לדרכים האלה.
    לצערי במקום להיות חד משמעיים, שידרו גם מנהלי בית הספר סובלנות יתר או שמא חשש שההורים האלה יעזבו ולא השכילו להבין שהורים אלה יעזבו ממילא.
    מי שדו-קיום יקר לליבו אמור להבין שהערבים לא מעוניינים בבתי ספר זורמים חשוב להם שילדיהם ילמדו, חשובים להם הישגים ולצורך העניין גם לי זה חשוב.
    לארועי דו בשבט השנה הגעתי לבדי כיוון שבני השתתף בחזרות לפסטילון. זו השנה הרביעית שבני לומד בבית הספר הזה ובכל פעם שאני מגיעה לבית הספר אני מתרגשת מחדש. ממש תחושה של חזון אחרית הימים.
    אני ממליצה בחום רב לכל מי שמאמין לבוא ולהתרשם בימים הפתוחים ובמפגש שיתקיים ביום שישי 22.02.08 בשעה 12:30 בגן עולם קטן ליד משתלת מורן שברחוב הנדיב בפרדס חנה

  6. הנני מורה מחנכת בבית הספר מיום צאתו לדרך. חוויתי את כל קשייו וביחד עם זאת חוויתי את כל המתיקות והקסם שיש בו. אף אחד מן הצוות המחנך ואף אחד מן ההורים לא התנסה בחוויה מסוג זה – שילוב תרבויותבאופן כה מלא ואינטנסיבי, כה יומיומי ואמיתי. התאספו כמאה משפחות ומספר מחנכים משתי תרבויות שונות ונקודות מבט שונות על המציאות, ותפיסות חינוכיות ערכיות שונות והחליטו מהיום למחר "להתחתן" ולחיות יום יום כשמונה שעות ביחד באופן שוויוני לחלוטין.
    כולנו- ילדים, הורים ומחנכים היינו מלאי התרגשות, מלאי רצון טוב וביחד עם זאת מבולבלים, לא יודעים לאילו קולות להקשיב, מנסים ליישם הלכה למעשה את ה"דיאלוג הפתוח" . בעיני המיוחד בבית הספר שלנו שהדיאלוג בגובה העיניים, קיים כל הזמן בין הילדים לבין עצמם בהכוונת ותמיכת המבוגרים, הילדים בינם לבין המורים – מוזמנים להשמיע קולם ולהשפיע וכן בין הצוות להורים.
    כאשר נכנסים לחצר בית הספר לא תוכלו שלא להרגיש את החום והאנושיות ושמחת החיים ששורה אצלנו.
    הייתה אלימות (כמו בכל מקום במדינתנו). בזכות התמודדות אמיצה ושיתוף פעולה חשוב של ההורים משני העמים התגברנו והיום כמעט שלא מורגשת תופעה זו.
    הייחוד שלנו הוא שבחרנו להקים בית ספר שמתמודד עם הקשיים, מתמודד עם המציאות הכואבת והלא קלה בדרך של דיאלוג.
    אני מזמינה הורים שיש להם עניין בבית ספר שמתייחס לילדיו ולאוכלסיתו בדרך אישית, חמה, אוהבת, מכבדת ודיאלוגית לבוא לבקרנו ולחוש מבפנים ואז להחליט.
    ביום שבת ה-7.2 בשעה 11.00תתקיים פעילות של המשפחות לטיפוח החצר. יהיו בו הילדים ומשפחותיהם וכמובן הצוות. קיפצו לבקר. נשמח לכם.
    (ולבסוף, אם זה היה כל כך פשוט לבנות בית-ספר כזה לא היה צריך אותו)
    אני פונה להורים שעזבו אותנו – אני מתוך חולשה לא פניתי אליכם ולא מחוסר אכפתיות. אשמח
    מאוד מאוד לראותכם בינינו כשאנו כבר קצת יותר מנוסים והשקט שלנו המחנכים משפיע על השקט של כל שותפינו.

  7. כאמא לשתי בנות בבית הספר חשוב לי לציין את מה שיש שם …אני וגם בנותיי חוות תמיכה,אחריות אישית של הצוות,רגישות והבנה..אני רואה פתרונות יצירתיים למצבים שונים..
    יש במקום גמישות וקבלה.
    אני רואה עבודה מתוך כוונה כנה,אי אפשר לזייף מעורבות וחמימות ..
    תודה על עצם קיומכם.

  8. אני לא מבינה את תגובתך, אין לי בעיה עם בחירה של כל אחד הרשאי לפעול כראות עיניו הרואות מה שרואות וטוב שהתנועה תמשיך , את תגובתי שלי ביקשתי להסיר. מי אני – אני שכתבתי והתחרטתי ומן הראוי להתחשב בבקשתי . לגבי הבחירות שכל אחד עושה גם בחירתי ראויה גם אם היא מופיעה באתר של מישהו אחר. את הדיאלוג שביקשתי לעשות אז לא יכולתי לעשות כי הוא נשאר בגדר מונולוג ואת הדיאלוג שיש עכשיו תנהלו כנראה בלעדי

  9. רוצה להעביר מסר מהלב: הביקור הקצר שלי בגשר על הואדי הביא אותי להתרגשות ומחשבה פרטית לגבי רישום לבית הספר. אם אעשה את זה בסוף, זה יהיה הרבה בזכות ההתרשמות האישית שלי באותו ביקור, ובזכות מה שראיתי ללא תיווך. כן, אני רואה את עצמי משקיפה אובייקטיבית.

    יעלה: מצטערת, אני לא יכולה לעזור. אם רונית תחליט, היא תוריד. אם זה עוזר, אז גם אני חושבת כמו יוחאי. אני רואה את זה ברמה האנרגטית: מה שקורה קורה בזכות דברים הרבה יותר גדולים מאיתנו. מי אנחנו שנתערב ונמחק תגובות.

  10. שלום לכל המגיבים…
    אני הטלבטתי אם להגיב או לא (ולא רק בגלל שגיאות הכתיב הנוראות שלי…), בעיקר בגלל הקושי שלי עם ניהול "דיאלוג" בעולם של מונולוגים (טוק-בקים)…יש בעולם הזה יותר מדי מקום למסרים לעבור באופן שונה ממה שהמשדר כיוון להם בלי היכולת לנהל על כך שיח פתוח…ובכל זאת…

    קודם כל, ליעלה ולכל שאר המגיבים, אני מבקש לא להסיר את תגובתכם… לדעתי יש מקום לכל דעה, ויותר מזה, אני, באופן אישי, מרגיש שאני לומד מכל התגובות.

    אני הורה של שני תלמידים בבית הספר (יונתן ג', ושחר גן) ויכול להעיד, באופן אישי, שזהו המקום הטוב ביותר עבורם…

    כהורה פעיל בבית הספר אני יכול גם להעיד על כך שנעשים מאמצים רבים ללמוד מהעבר, לתקן ולהתקדם … אני מקווה שתהליך זה ימשך לאורך כל חייו של בית הספר… הרי לעולם לא נחדול לטעות… החוכמה היא ללמוד מהטעויות ולעשות מאמצים לתקנם… ובזכות תפיסה זאת אנחנו מתקדמים כל הזמן…

    להיות חלוצים בתחום כל כך רגיש וטעון זה באמת לא קל, אבל לי זה ברור שלמרות כל הקושי אנחנו פועלים כולנו יחד למען עתיד טוב יותר לידלנו ולסביבה כולה!

    אני מזמין את כל מי שמעוניין לנהל "דיאלוג" פתוח על בית הספר ליצור איתי קשר (הטלפון שלי נמצא במזכירות בית הספר)… ואם תרצו אשמח גם להיפגש על כוס קפה.

    יוחאי 🙂

  11. עדיין התגובה שלי לא הוסרה אני מצטערת שהקריאה של תגובתי מביאה תגובות שמראות לי עד כמה כוונתי לא מובנת וכנראה לא דייקתי מספיק או שהניואנסים לא עוברים בפורמט הזה, לכן בקשתי להסיר אותה
    שגי אהובה- במקומות רבים יש אלימות השאלה היתה לא אם יש או אין אלא איך מתמודדים
    אם ילדים עברו בבית ספר משבר נפשי – אגב לא מאלימות של ילדים כלפי ילדים אלא בעקבות אלימות של מבוגרים – והיא אינה צריכה להיות פיזית.. צריך לטפל בכך בדחיפות , הילדים האלה לא טופלו אלא אותם הורים- למזלם של אותם ילדים הם לא יתומים! הוריהם זיהו ראו וטיפלו במהירות ללא עזרת הסגל החינוכי ללא האמפטיה שלהם וללא קולם!
    מעבר לזה לא אוסיף בית הספר גובה את קורבנותיו בשם האידאולוגיה הנפלאה שאת יודעת המקרוב עד כמה אני שותפה והייתי פעילה לא רק בבית הספר
    לא רוצה לפגוע או להחליש אף אחד , רבים שותקים וככה אנחנו נראים, להלחם על הדיוק ועל היישום הנכון – "לא בבית ספררינו ולא באתר.
    אני חוזרת על בקשתי מרונית מלירון מכל מי שידיו באתר- אנא הסירו את תגובתי הראשונה ואם יש בעיה גם את השניה.

  12. שלום לכולם!
    אני אמא בבית הספר, מהראשונים שהצטרפו לקהילה המיוחדת הזו.
    חבל לי לשמוע שפנו אל עוזבי בית הספר כדי לקבל תגובה… חבל לי לשמוע כי עוזבי בית הספר עדיין חיים בעבר הכואב – ולי נוצרה תחושה מאוד קשה.
    חבל ועצוב לי שהדברים עוברים לפסים אישיים.
    לא רוצה להגן כאן על כל הטוב והיפה שנעשה – לא רוצה להגן על הדרך, לא רוצה למצוא עצמי בעמדת הסניגור.
    אינני יכולה לקחת מהם את הרגשתם הקשה, הפגיעות וההעלבות. אולי היינו צריכים לחבק יותר את העוזבים ואני מצרה על כך!
    בית הספר שלנו הוא בית ספר חדש, עוד לא בן 4 ועדיין לומד ללכת.
    נכון, נעשו הרבה טעויות בדרך, ויעשו עוד הרבה – אם לא טועים לא צומחים.
    נכון היו משפחות שעזבו ורובן מהצד היהודי, כל אחד והסיבות עימו.
    אבל – זוהי לא רק כתבת תדמית!
    יש דברים נפלאים בבית הספר, יש קשיים, ולא אגיד שאין אלימות אבל כאחת שבאה ממערכות חינוך אי אפשר להתעלם מכך שיש אלימות בכל מקום ולתחושתי ולתחושת בתי אנחנו במקום מאוד בטוח.
    אני רואה את בתי הבכורה הולכת בכל בוקר בשמחה לבית הספר, היא לא מוכנה להפסיד גם כשהיא חולה.
    כשאתה נכנס לבית הספר אתה מרגיש שייך, מעורב, רצוי ושמחים לקראתך.
    שוב, אני לא סניגור, ונראה כי התגובות יצאו מפרופורציה.
    חשוב להגיד שלהקים בית ספר כמו שלנו ולהיות שותפים לחלום הנפלא הזה זה דבר לא פשוט בכלל!
    מראש – הפער התרבותי גדול, החינוך שונה בין התרבויות ועוד… אבל הביחד הזה של יהודים וערבים, הצוות הנפלא שמכיל , מחבק, אוהב,בודק ולומד כל יום מחדש, השמחה של הילדים זה הכל בעיני.
    ועוד משהו קטן… יאנוש קורצ'אק היה מחנך דגול, והיה לו בית ספר נפלא ואתם יודעים למה? כי הילדים עימם הוא עבד היו יתומים! נראה לי כי אנו ההורים לפעמים חושבים ובטוחים מה הכי טוב לנו ולילדינו והמלחמות שלנו בדרך מקלקלות!
    שיהיה לכולנו רק טוב
    עם הרבה אהבה לעוזבים ולנשארים
    שגי

  13. לצערי, אלימות יש בכל מסגרת חינוכית. כל אחת מתמודדת עם האתגר הזה באופן שונה. אני מכירה אישית אנשים שהילדים שלהם בגשר על הואדי שמאוד מבסוטים מבית הספר. זה עניין לגמרי אישי.

    לפני חודש פגשתי בחוג דרור אמא מקסימה, שהבת שלה למדה עם הבן שלי (לא בגשר על הואדי) – החוויה של שתינו הפוכה לגמרי. אני חווה שם צוות בנוכחות מלאה והיא חוותה שאין עם מי לדבר, ופרשה. מי צודקת? אז זהו, שאין צודקת. זה עניין אישי כל כך ובחירה של כל אחד איפה הוא עושה את התהליכים החברתיים שלו – מהמשפחה ומשם החוצה לקהילה, ואיך מתמודדים עם האתגרים שצצים בדרך.
    אני מזמינה משפחות שחוות חוויה חיובית עם ביה"ס להעלות את רשמיהם בתגובות, לשם האיזון.

  14. לפני מיספר ימים יעל התקשרה אלי וביקשה את התיחסותי לכתבת התדמית על בית הספר. שקענו בשיחת טלפון ארוכה שהציפה מחדש את הכאב , האכזבה וההתמודדות עם החלום שנשבר סביב חוויותנו המשפחתיות מבית הספר. הכתבה והשיחה החזירו אותי שלוש שנים אחורה. התחושות הקשות שליוו את פרישתנו מבית הספר גרמו לי להתלבטות האם להגיב. אך כנראה שמאותן סיבות שגרמו לי לרשום את בני לבית הספר (מעורבות בקהילה ובמדינה, אמונה בדיבור ומפגש ועוד), אינני יכולה שלא להגיב.
    הקמת בית הספר וההחלטה להיות חלק ממנו לוותה בהתרגשות עצומה גם אם בחשש. הנכונות להתמודד עם כשלים שונים סביב חבלי הלידה, מתן זמן ומקום לתהליך היתה גבוהה. למה שלא יכולנו לגלות סובלנות ואורך רוח הוא לסתירה העצומה שבין הרעיון הפלורליסטי עליו בית הספר כביכול מושתת, לבין הדברים שקרו בפועל. לצערנו, כל תהייה, שאלה , אולי ביקורת או אי הסכמה קיבלה מימדים של קונסיפרציה . לצערנו היתה אלימות רבה לא רק בין ילדים אלא גם בין הורים ובין מורים והנהלה להורים. וכל סיבת האלימות היתה , רצונם של הורים מסוימים להביע דעה, להעלות תהיות והסתיגויות ולא להסכים אוטומטית לכל דבר. לתומינו חשבנו שחלק מהדברות והכרות היא פתיחות לדעות שונות ויכולת להכיל ולהכיר את השונה גם אם לא להסכים עימו.
    לצערנו לא רק שלא כך היה , אלא הניסיון לבקש שהאלימות בין הורים תופסק, שאלימות זו לא תושלך על הילדים, שילדים החווים קושי עם מבוגרים מסוימים במערכת , יקבלו מקום והתיחסות לא קיבלה כל מענה.
    מכתבים לא נענו וילד שעזב את בית הספר לא זכה אפילו לשיחת טלפון של בירור ופרידה . המקרה האישי כבר מזמן איננו רלוונטי. מה שחשוב הוא האם הוסקו מסקנות? האם נלקחה אחריות? האם מישהוא מוכן להתמודד עם הסיבול לכמות הילדים העצומה שעזבה את בית הספר?. האם קיימת נכונות להתמודד עם העובדה שרוב העוזבים לא עזבו בגלל הקושי עם רעיון החינוך המשותף אלא עם הפרסונות שמובילות את המערכת? האם יש נכונות להתמודד עם העובדה שעבור רוב העוזבים רעיון בית הספר ממשיך להראות להם חשוב ונכון?
    החוויה בעבר היתה, שהעיסוק העיקרי הוא בתדמית , במה שנראה מבחוץ כשכל ניסיון לדבר על מה שמרגיש מפנים זוכה לתגובה תוקפנית אקטיבית או פסיבית (התעלמות).
    למרות הטראומה שבני עבר ושעברנו כמשפחה כולי תקווה שבית הספר יצליח , יגדל וילמד להתמודד עם התהליכים האמיתיים שלשמם הוא קיים.
    חינוך טוב אינו נמדד במבחני מיצב, בביקורים מתוקשרים המראים את החיצוני אלא בחוויה של כל פרט שהוא עבר תהליך משמעותי ושהוא אדם שונה בסוף הדרך ממה שהיה בתחילתה.מכתבי תגובה מעין אלו יוצאים מהאמונה שבית ספר כזה חייב להתקיים ושיש מקום להגשבה גם לתגובותינו.

  15. התלבטתי אם לכתוב תגובה לכתבה, לירון התקשרה אלי והיה ברור שזו כתבת תדמית ולכן אמרתי שאני לא הבנאדם לרעיין למרות אהבתי העצומה לבית הספר וקהילת המופלאה שבו , בית הספר הזה הוא חלום שהתגשם והוא רסיס מהחלום הגדול של חיים משותפים , לא דו -קיום, אלא
    קיום משותף , אם התמונה הורודה שמוצגת היא נכונה? זו שאלה אחרת , בבית הספר יש אנשים , מורים, הורים ,מדהימים , ילדים בוודאי, אבל יש בעיה אם אתה לא מייישר קו ! החוויה שלי ושל הורים, לא מעטים נוספים שאין מקום להתלבטות או אפילו לביקורת , אם את/ה לא נעמד מאחורי בית הספר באופן מלא, ויש לך התלבטות או משבר או דעה אחרת – שאלה חשובה היא- מה קורה אז..ואם אתה מנודה באופן "תרבותי"- כלומת אילם.. מה זה אומר על בית הספר וההנהגה שלו , במובנה הרחב ובעיקר איך זה משפיע על הילדים
    צריך לשאול מה האגנדה החינוכית, לא רק הפוליטית , האם יש כיסוי לדיבור על "רב תרבותיות?" כיצד לומדים תרבות – מוסיקה אמנות , כל מה שעוקף את מכשול השפה וכו. כיצד המערכת מטפלת באלימות, מה אחוז הנשירה ושל איזה אוכלוסיה, כיצד המערכת מטפלת במשברים של ילדים , כאלה או אחרים , שאלות שרובן רלוונטיות לגבי כל מסגרת שאנחנו שולחים אליה את ילדינו
    כיצד באמת מתבטאת הקהילתיות של בית הספר, מה מידת התמיכה של חברי הקהילה זה בזה, אני נמנעת מלחלק את זה ליהודים וערבים כי אני לא רואה מקום לזה, כולם הורים בבית הספר ולכולם צריך להיות אינטרס משותף – רווחת ילדייהם וברמה של ההורים, לערוך את הדיונים באופן תרבותי – האם יש מקום לכל הקולות להשמע? מה קורה אם אתה- מכל דת לאום או מין , לא חושב כמו ההנהלה , ?
    אני מבינה שזו כתבה מוזמנת אך לעניות דעתי ראוי לכל משפחה לנהל דיון ובדיקה מעמיקה לגבי ההתאמה של הלמערכת , יש מקום גם דיון ציבורי בהשגים של בית ספר כזה בקהילה , עד כמה הוא באמת משרת את הגשר ואיך לעשות את זה יותר מדוייק. זה בנפשי ואני מניחה שבנפשם של רבים שהיו רוצים לראות בתי ספר רבים כאלה ברחבי הארץ
    אנחנו היינו מהראשונים שהצטרפנו למעגל המקימים – חבורת אנשים מדהימים , אידאליסטים אבל גם אנשים חושבים, שואלים מתלבטים , למרות שאין לי מנדט לדבר בשמם , כדאי היה לשמוע מהם יותר על החולם ועל האופן שבו הוא מוגשם.
    היייתי המאושרת באדם שיש בית ספר כזה ועוד בכפר קרע, הייתי גאה להיות חלק מהקהילה המגוונת והמאתגרת הזו , כולנו , עמדנו מול משפחה , חברים וביקורת באהבה ובגאווה ובהבנה שזה הדבר הנכון , חששנו מאוד רק מדבר אחד, שהפוליטיקה תשאר בחוץ בכל מה שמדובר בילדים , התבדנו , חווינו אז שיש עיסוק בתדמית ובתחזוק המערכת יותר מברווחת הילדים ובטחונם האישי , עד הרגע שזה מכוון אליך אתה לא רוצה לראות. גם לא לראות מי סופג את האש כשהיא ישנה.ה
    חווייה האישית שלנו או של אחרים , אינה רלוונטית , אלא במובן שיש להסביר משהו על חוויןת שילדים חוו שם..שלא ניתן מענה אמיתי , משמעותי לקשיים שחוייינו שהם מאוד טבעיים ולגיטימים במיוחד מול אלימות לא קלה..מעבר לכך היו שם חוויות נפלאות , הכרוית מרגשות יחסים מופלאים שנוצרו , לא נשאר מזה הרבה..לצערי הרב , היו גם חוויות קשות ופוצעות , הפוצע ביותר היה שלאחר המשבר האישי שעברנו שלא טופל , כשהתלבטנו לגבי המשך דרכינו בבית הספר- אחרי שנתיים , לא היה מי שיתיחס, לא שיחה, לא טלפון של מורה, מנהל , יועצת, ועד הורים וגם לא שלום ממנהלי בית הספר ללא הבדל דת גזע לאום או מין.. חברים , כן!
    – התעלמות היתה מנת חלקם של הורים נוספים שפרשו ועשו זאת בשקט ציבורי כדי לא לפגוע בחלום כדי לא להתפס כמוי שמחבל בנבט הרך הזה, המסר מבית הספר היה שיש להשתיק את הביקורת כי היא לא פוליטיקלי קורקט, אם אתם מתלבטים – מקומכם לא כאן – זה היה המסר האילם.
    כתבתי מכתב פרדה אוהב מכבד וכואב, מעולם לא קיבלתי תשובה – לא בשבילי, אלא בשביל ילדתי, הכאב, עד היום , גדול ,מאותו הרגע היא הפסיקה להיות קיימת עבור בית הספר. י עוד כמוה
    הורים אחרים שזכו לאותו היחס אף הוכפשו ממש והוצגו כטראבל מייקרס.
    להפתעתינו (או לא) בשנה הבאה, כמעט כל חבריה (לצערי רק היהודים) מהכיתה בגשר על הוואדי, אם כולם יתקבלו , יפגשו אותה במבואות עירון, מה זה אומר על הקמת חטיבת ביניים ,אני לא יודעת
    יתכן ודברים השתנו , בוודאי יש דעות אחרות משלי אבל את השאלות בכל זאת צריך לשאול.
    באופן אישי אני מאמינה שכשהשונה כל כך רב יש למצוא את המכנה המשותף ומעבר לכך למצוא מטרות משותפות שהן אינטרס של כולם , לסובב את המבט מהאחר מה- דו ,אל האופק הרחוק , למצוא מטרות שמעבר לנו.
    סיפור קטן- בכיתה ג נכחתי ב שעור שלם על כך שיש לכבד את האחר והשונה כי….
    בתום השעור בליתי עם כמה ילדות , שאלתי אותן , מה זה כבוד??מה זה אומר.. הם לא ידעו
    "זאת שפה של מבוגרים…זה קשור בזה שאנחנו גם יהודים וגם ערבים…"
    ילדים עסוקים בענינים אחרים ובבית הספר הם למדו (גם) פוליטיקה..
    נשאלה שאלה על המציאות , המציאות היא מה שנברא , אם בית ספר כזה יצליח להביא את הקהילה לראות חלום משתף , לגזור ממנו חזון ולפעול כתף אל כתך לשם – אחרית הימים תגיע.

  16. על…אם אני לא טועה, יש איזה סיפור על דוד שמתחבא במערה,שאול שרודף אחריו והעכביש שליח האל. משו בסגנון של למה לעזאזל בראת אלוהים את החיה חסרת התועלת הזו?
    זה לא משנה. כלום לא משנה. רק כבוד האדם וחיים בשלום.

כתיבת תגובה

Close