.
דגל המדינה והמורים שלי לפילוסופיה / נועם לסטר
בימים שבהם מעיבות על שמחת העצמאות נבואות-חורבן, וישנו מי שמסרב-לתלות-את-דגל-המדינה בחזית ביתו, אני נזכר בשלושה מורים שלי לפילוסופיה.
בסוף שנות השבעים היו הרצאותיו של אסא כשר בקורס "פילוסופיה ונושאים אקטואליים" ההצגה הטובה ביותר בעיר. אז, בימים שעוד היה טעם לשמוע את דבריו, הוא סיפר לנו שהחליט להוריד את הכיפה הסרוגה מראשו, כדי להבדיל את עצמו מחבורת המתנחלים-המתנחבלים שהכיפה היא חלק מ"המדים" שלהם. מאז הזדמן לי לפגוש חובשי כיפות סרוגות גם בין התומכים ב"מכתב הטייסים", ולעומת זאת כשר נעשה לפילוסוף הבית של הכיבוש, ואף כתב את "הקוד המוסרי" המצדיק פגיעה באזרחים. מזה אפשר ללמוד, שהזריזות לוותר על סמל שכביכול הוכתם על ידי אחרים, אינה מעידה על עמידה איתנה דווקא ואינה מבטיחה מפני מעידות איומות.
מורה אחר מאותן שנים הוא יוסף בן שלמה, שהלך לעולמו לפני ימים ספורים. בן שלמה הנלהב הצטרף לגוש אמונים והעתיק את מגוריו לקדומים. כשפרש מהאוניברסיטה נעשה למורה בכיר במכינות הקדם-צבאיות. אבל ההתלהבותו הכמו-ציונית (על כך שהיא נתפסה כציונית יעיד מעמדו במכינות הקדם-צבאיות) הובילה אותו להתכחשות למדינה. בריאיון לרדיו שנתן לפני כשנתיים טען בן שלמה שהוא יעדיף לחיות בקדומים תחת שלטון פלסטיני ולא לחיות במדינת ישראל שוויתרה על שטחי הגדה המערבית. באנו ארצה, הוא אמר, כדי לחיות בארץ ישראל – לא במדינת ישראל.
מורה שלישי, שזכיתי לשמוע רק הרצאות בודדות שלו ולא הייתי תלמידו ממש, הוא ישעיהו ליבוביץ. כולם זכרו לו שאמר פעם שדגל המדינה הוא סמרטוט על מוט, אולם ליבוביץ היה עקבי וחכם מכשר ומבן שלמה. הוא נלחם במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה בעיר העתיקה בירושלים, ועצמאות וריבונות היו בעיניו עיקר היותו ציוני. בלשונו הבוטה הוא אמר, שפשוט נמאס לנו משלטון הגויים עלינו. ולמרות ביקורתו הארסית על שפל המדרגה אליו הידרדרנו מאז הניצחון הגדול ב-1967, ונבואתו הקשה (המתממשת לנגד עינינו) על הפיכת המדינה למנגנון שתכליתו היא שליטה על עם אחר – מעולם לא חדל להיות ציוני. שכן הגדרתו המינימליסטית את הציונות (כהגדרתו את איש האמונה: מקיים המצוות) לא נפגעה מכל אלה.
