השימושון

הנסיך השחור

הסיפור העתיק הזה תורגם ועובד ע"י רות (רותות בשבילכם) מספרת סיפורים בהקפאה ואוהבת (מהבטן) ספרות, אגדות, מעשיות עמים, פנטזיה, מד"ב.

את הסיפור תרגמתי מגירסה של מספרת סיפורים אמריקאית בשם לורה סימס, ולמרות שהוא עצוב, המסר שלו מנחם, בעיקר בימינו רוויי האשליות וההתמקדות בחיצוני ודימויי הגוף שמוכרים לנו (ע"ע הדיון שנוצר בעקבות הרשימה של יעלה "אימון ביוגרפי-פרק ראשון").

הנסיך השחור / תרגום: רות צור

לפני שנים רבות מאוד, חי במצרים העתיקה נער שהיה מכוער, עצל וטיפש. הנער לא עשה דבר, רק היה משוטט לו בכפר ובעיר הסמוכה. הדבר היחיד שעשה וששימח את לבו, היה לחלל על חליל העץ הקטן שגילף במו ידיו. במשך ימים ושעות היה משוטט בכפר וגם בעיר, מחלל, יושב, חולם, נרדם לעיתים, וכך היה מבלה את כל עיתותיו. אפילו אמו הייתה אומרת, "ממנו לא ייצא שום דבר". ועוד הייתה אומרת, "יום אחד יישב ליד הנהר, יירדם וייטבע". וכך עברו הימים עד שבגר מעט הנער.
יום אחד שוטט הנער בעיר הסמוכה, כשלפתע ראה מולו חומה כבירה שלא הבחין בה קודם. מעל לחומה הצליח להבחין בעצים גבוהים ורחבי צמרת, ומאחר והמראה היה יוצא דופן בנוף המדברי, התעוררה סקרנותו של הנער והוא טיפס על החומה. הוא התיישב עליה וראה מראה נהדר של גן שמשתרע לכל עבר, מלא בעצים ופרחים ושיחים מכל זן וצבע. נחל קטן חצה את הגן ובמרכז הגן היה הדבר היפה ביותר בו, מזרקה קטנה שעל שפתה ישבה נערה יפיפייה. הנער נפעם מכל היופי הזה שכמותו לא ראה מעולם, עד שמיד הגיש את החליל לשפתיו והחל לחלל.
הוא חילל וחילל, הוא חילל לרוח, לעשב, לפרחים ולציפורים, הוא חילל את המנגינות היפות ביותר ששפתיו אי פעם יצרו, הוא חילל עד שיבשו שפתותיו, וכשסיים לנגן, בדיוק כשהחלה השמש לשקוע, קמה הנערה ממקומה והחלה פוסעת פנימה אל תוך הגן עד שנעלמה מן העין.
הנער חזר לשם גם למחרת. ושוב התמלא ועלה ליבו עד שלא יכול היה להכיל את כל היופי הזה וחייב היה לנגן בחליל עד ששקט ליבו. וכמו ביום הקודם ישבה הנערה ליד המזרקה, בלי להביט בו ובלי להראות כל סימן שהיא מבחינה בו או שומעת אותו, וכשסיים לנגן לעת ערב, פסעה אל תוך הגן.
הנער חזר לשם בכל יום ובכל יום ניגן במשך שעות. אין ספק, הוא היה מאוהב ואתם יודעים איך מרגישים בפעם הראשונה שמתאהבים.
לעיתים נהג לדמיין שהוא קופץ מן החומה אל תוך הגן, ניגש אל הנערה ומגלה לה את דבר אהבתו, והיא, תאהב אותו בחזרה. אז יוביל אותה אל בקתת אמו שבכפר ליד הנהר ושם יחיו יחד את כל ימיהם.
ערב אחד, כשחזר מהגן, עצר ליד באר הכפר והקשיב לשיחות ולרכילויות של נשות הכפר, עד ששם לב שהן מדברות על הגן הגדול שהוא מבקר בו מדי יום. אט אט הבין מהשיחה, שהנערה בה הוא מאוהב היא לא אחרת מאשר הנסיכה, בתו של הפרעה. ליבו נפל אל מעמקי גופו. הוא ידע שאין סיכוי שבתו של הפרעה תתאהב בנער פשוט שהוא מכוער, עצל וטיפש.
באותו לילה לא חזר לביתו. כל הלילה הסתובב בלב שבור בעיר ובכפר, עד שלפנות בוקר הגיע לשערי העיר, היכן ששיירות הסוחרים עצרו לסחור ולנוח. הסוחרים שישבו שם ראו אותו וקראו לו לשבת איתם לקפה ראשון של בוקר. הוא נענה להם והקשיב לשיחותיהם על נפלאות המדבר, על אנשי מדבר, על קוסמים ומכשפים ועל קסמים. בעיקר דיברו על מכשף אחד כביר ששמו חאבי ועל כוחותיו הנדירים.
הנער התפרץ אל השיחה בהתרגשות: "האם יוכל לשנות אופיו של אדם? האם כוחותיו יכולים לכך?". "ודאי", ענו הסוחרים, "אם יש אדם המסוגל לכך, זה ודאי חאבי המכשף". "והיכן אוכל למצוא אותו?" שאל הנער בלהיטות, "אם תלך מכאן ישר, אל תוך המדבר, במשך שלושה ימים ושלושה לילות בלי הפסקה, תגיע אל חאבי".
בלי להסס רגע, בלי לקחת אתו דבר פרט לחליל העץ הקטן, יצא הנער לדרכו. במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ללא הפסקה, הלך הנער אל תוך המדבר, עד שראה מרחוק נווה מדבר.
ובנווה המדבר מעיין קטן ובקתה עלובה ומתוכה יצא איש גדול וכהה. חאבי. "האתה המכשף הגדול?" שאל הנער בשפתיים סדוקות. "אני הוא. אבל תחילה שב, אכול ושתה, אחר כך נדבר", אמר המכשף. והנער ישב ונח, אכל ושתה וכשחזרו אליו כוחותיו פנה אל המכשף. "אמור לי אדוני, האם תוכל לשנות מהותו של אדם? האם תוכל להפוך אדם למנהיג, לגיבור, למצביא? האם תוכל לשנות אותי?", "אוכל", ענה המכשף, "אבל דע לך שברגע ששיניתי מהותו של אדם, אין דרך חזרה. אותו אדם לא יוכל לעולם לחזור ולהיות מה שהיה קודם".
"אני מוכן", אמר הנער בנחישות. "ומה תיתן לי בתמורה?", שאל המכשף. לנער לא היה דבר פרט לחליל העץ הקטן שגילף במו ידיו. הוא הושיט אותו למכשף וזה לקח אותו מידו המושטת.

*
עברו ימים, שבועות, חודשים ואף שנים. הנער לא חזר לביתו. אמו אמרה, "ודאי ישב ליד הנהר, נרדם וטבע, והיא ערכה לוויה מפוארת ככל שידה הייתה משגת.
באותם ימים נלחם הפרעה הגדול באויביו. הם צרו על כל גבולותיו במלחמה מתישה שנמשכה מספר שנים. הוא החל להפסיד בקרבות ואיבד את מיטב אנשיו, איבד אדמות ורכוש, עד שמצא עצמו באמצע המדבר, עם קומץ מאנשיו המובחרים ועם צבא קטן, מוקף בצבאות אויביו האימתניים. ייאוש מילא את ליבו ואת לב אנשיו. הוא ישב עם מפקד הצבא, שניהם מנסים למצוא דרך לצאת מן המצור, כשהתפרץ אל האוהל אחד השומרים ואמר, "אדם בא מן המדבר, לבד, עטוף גלימה שחורה ונראה כנסיך. הוא דורש לראותך ואין לעמוד בפניו". אל האוהל נכנס האיש; גבוה, יפה תואר ומרשים. המלך מיד הבין מדוע אין לעמוד בפניו, הוא נראה כנסיך. הוא השתחווה בפני המלך ואמר, "הוד מלכותך, אם תרשה לי, אוכל לעזור לך. אבקש שתיתן לי להנהיג את צבאך ואנצח עבורך בקרב. עליך רק לבטוח בי". "ומה תבקש בתמורה?", שאל המלך. "כל שיאבה ליבך לתת לי", הייתה התשובה. למלך לא היה דבר להפסיד והוא קיבל את ההצעה.
תוך מספר ימים חל שינוי עצום במצבו האסטרטגי של צבא הפרעה. קרבות נוצחו, מורל החיילים עלה ואנשי הכפרים הסמוכים הצטרפו לצבא הפרעה כשראו שהוא מנצח. בשבועות הקרובים ניצח הצבא, בפיקודו של "הנסיך השחור", בכל קרב בו השתתף.
הנסיך השחור כבש בחזרה את כל אדמותיו של הפרעה ואף מעבר להן. הוא הכניע מלכים והביא למלכו אוצרות אדירים ושבויים לרוב.שמעו יצא בכל הממלכה ובממלכות הסמוכות.
הפרעה היה מאוד מרוצה. "מה תבקש?", שאל אותו הפרעה, "עד חצי המלכות אתן לך, בקש כוח ועושר, הכול יינתן לך". הנסיך השחור השיב, "בעוד שבוע ימים אבוא לארמון ואבקש ממך את שכרי". והוא פסע לבד אל המדבר.
במהלך אותו שבוע צוחצחה ונוקתה עיר הבירה. הרחובות הוברשו, הבתים קושטו והעיר עטתה חג. ביום בו אמור היה הנסיך השחור להגיע, שררה התרגשות גדולה בעיר, כולם רצו לראותו. הגברים עמדו על הגגות והנשים הביטו מבעד לחלונות ולחרכים.
כשנכנס הנסיך השחור אל העיר, לבד, מן המדבר, שרר הס בעיר הבירה. כולם הביטו בו אחוזי התפעלות ויראה. הוא פסע בשקט ברחובות המצוחצחים ונכנס לארמון הפרעה. באולם הכתר ישב המלך, ולימינו ישבה בתו היפיפייה, הנסיכה.
הנסיך השחור קד עמוקות. "עכשיו אמור לי, הנסיך השחור, מה תבקש ויינתן לך. כל שתבקש הוא שכרך", אמר הפרעה.
"דבר אחד אבקש", אמר הנסיך השחור, "אבקש את ידה של הנסיכה, אם תסכים להינשא לי".
כל המבטים הופנו לעבר הנסיכה. היא התרוממה בהפתעה ואמרה, "אם תרשה לי אבי המלך, הייתי רוצה לספר לך דבר מה. אתה מבין, הייתי כלכך בודדה כל השנים. בכל יום ישבתי בגני ולא הייתה לי נפש קרובה לחלוק עימה את רגשותיי. יום אחד הופיע נער על החומה. הוא לא הבחין בי. פניו היו כה יפים, כמו העונות המשתנות, והוא ניגן בחליל. הוא ניגן לרוח, לעצים, לפרחים, הוא ניגן את כל מה שהרגשתי. נהגתי לדמיין כיצד הוא יקפוץ מהחומה, ייגש אליי ויתוודה בפניי על אהבתו לי, ואני, אני אתוודה בפניו על אהבתי.
אז אקח את ידו, אוביל אותו אל הארמון והוא יחיה איתי את חייו. אבל יום אחד הוא נעלם. שלחתי את עבדיי ואמותיי לחפש אחריו והם לא מצאו אותו, עד שהגיע השמועה שהוא טבע בנהר. התאבלתי עליו אז ואני מתאבלת עליו היום. באותו יום נשבעתי שלא אנשא לאיש. אך אם תצווה עליי אבי, אנשא לאיש זה". הנסיכה סיימה לדבר והתיישבה.
כולם הביטו בנסיך השחור וציפו למוצא פיו. הנסיך השחור הביט בנסיכה באריכות, חייך מעט ואז אמר; "יודעת את, גם אני אהבתי פעם כך. לא אוכל להכריח אותך להינשא לי". והוא שוב קד קידה ארוכה, הסתובב ויצא מן הארמון.
הוא עבר שוב ברחובות המקושטים, יצא את שער העיר ופסע לבד אל תוך המדבר.
אף אחד לא ראה אותו מאז ודבר נוסף לא נודע על אודותיו.

סוף

הראה עוד

33 thoughts on “הנסיך השחור”

  1. ליעלה שלום. נראה לי ש"הברווזון המכוער" נמצא כל הזמן אתנו, למרות שבסיפור ובאגדה הוא מגיע למחוז חפצו ונעשה ברבור חמוד. הוא נמצא כל הזמן איתנו, כי הוא הצל שלנו, כל החלקים שאיננו אוהבים או איננו יכולים לקבל בעצמנו. בכיוון זה גם הסיפור/אגדה על הנסיכה והצפרדע שמתאר בעצם מפגש עם הצל: כשהנסיכה נושקת לצפרדע למרות מחאותיה בפני אביה המלך – הוא הופך לנסיך, והיא עוברת טרנספורמציה..מתחברת לחלק הדוחה שבה ופוגשת את החלק הגברי היפה שבתוכה. היא נהיית שלמה. אני קצת מתייחס לעניין של פה לעומת שם, במובן זה שאנו עושים מדעת או שלא מדעת מסע. זהו "מסע הנשמות" שמייקל ניוטון מתאר..ראיית החיים כמסע יכולה לאפשר לנו להיות כאן, עכשיו, ולראות לנגד עיננו את איתקה, מחוז חפצנו. הדרך היא החיים והחיים שלנו היא דרך..דרך זו האדמה שאנו דורכים עליה, או כשעשו יין בעבר היו דורכים על הענבים…חומר למחשבה..למושבה חופשית..להת. מנשה

  2. "סדר בסדר"
    1. יפה הצגת את נתוני הפתיחה… השאלה מתי אנחנו פוגשים אותו – כשהוא ברווזון מכוער שזקוק לתמיכה או כשהוא ברבור יפה תואר או "סתם" וודי אלן" ויכולים להתבונן לאחור על נסיבות חייו ואולי להבחין שכדאי להיות מאושר בכך שהיה פעם ברווזון מכוער…
    שם ופה או הוויה /חוויה וכו.., נגעתי בזה "בקטנה" , כוונתי היתה לא הגדרות או ענינים מושגיים אלא לאמר שמגמת ההתפתחות היא לכיוון של תודעת רוח – יקח עוד זמן ובנתיים "נחתתי" למישור ארצי – מבלי להסתבך מדי או להתחייב על בחירות מעולמות הרוח ושעורים – במקרה זה אני בחרתי להתעסק ביכולת האדם להתפתח . כאן ועכשיו
    יש שפה שכולנו יכולים להבין גם אם היא מקצועית או גבוהה וכו- נראה לי מהמאמרים שלך שקראתי שגם אתה בגובה העינים.
    2. בין מה שאמרתי לשיטתו של דני לסרי יש אוקינוס
    אני מאוד מעריכה את גישתו החינוכית ואת מפעלו אבל אין לי הסכמה עם הישומים של גישתו החינוכית , לעזוב את הילד לעצמו – כלומר הילד אמור להשען על עצמיות שעדין לא שם…
    בחוויתי האישית מהביוגראפיה שלי- זו תשתית יפה לטראומה כשהילד במובנים מסוימים ננטש לכוחותיו..לא התכוונתי לילד המטופל יתר על המידה אלא על תפיסה חברתית המבקשת לטפל /לתקן את "הפגם" ובהקבלה- את הטראומה…מהר מדי , מוקדם מדי, עם תשובות מוכנות מדי (בעיקר) … (כמובן שזו הכללה)
    3. כן – אפילו הגדרת טכסט בבלוג כ"פוסט" מתקשר לי עם הטראומה…שבעטיה רץ הנפגע לפרוק הכל בבלוגו..
    אני נוטה לקבל את הגדרת הקולגה… נ
    נראה לי שהפוסטראומה הוא כמו מבנה ריק שהתגלגלה לתוכו פצצה, אם וכאשר היא מתפוצצת הואקום שישנו ממוטט את המבנה…
    היה שם ריק מלכתחילה .מכיוון שלא ניתן להגדיר באופן אבסולוטי אירוע כמחולל את הסימפטומים – מאותו אירוע יכול לצאת אדם "תקין" או "משובש" כלומר משהו היה צריך להיות שם קודם..משהו במבנה..בקונסטיטוציה..ברוח…
    פעמים רבות האירוע הנפיץ יושב במרתף ומחכה לגפרור קטן ומקרי שידליק את מה שכבר התרחש כמו רוח רפאים מתעוררת .ואז מתגלה הטראומה והפוסט..
    התרשמתי משיטות הטיפול הפועלות על התכווצות השדה האנרגטי..
    אני מתפעמת ממי שיכול להציף מחדש את האירוע על מנת לבדוק באמת מה מתחבא מאחרויו – נראה לי ששם טמונות הפתעות..
    נראה לי שזו משימה קשה ומאתגרת ביותר לאדם להסכים לשחרר את נכסיו המקודשים על מנת לגלות מה באמת יש שם.

  3. שלום יעלה. אמנם העלית כמה וכמה נושאים, אבל המוח וההרגל האנליטי שלי זה לעשות "סדר" ולארגן כחלק מתהליך התבהרות.

    העלית את הענין של "שם" לעומת "פה". אני מנסח זאת כמישורים של ההוויה [הנשמה, הרוח] ומישור החוויה [הגוף והחיים בקיום הפיזי]. נראה לי שהם הפוכים. מההמישור של הנשמה יש לנו סיפור שבחרנו ושיעור ללמוד. ממישור החוויה זו המחזה של הסיפור..למשל, השלב הראשון בחיים הוא "יצירת הבמה", התחלת הסיפור, נאמר שהילד חווה דחייה והוא מתחיל את הסיפור של הברווזון המכער..בהמשך או שהוא כן או שהוא לא יפתח ליצירת המציאות שלו ויעשה טרנספורמציה.

    החלק השני בדברייך מתייחס לילד שכל הזמן מטפלים בו עד שכמעט הורגים אותו. זוהי גישה פרפקשניסטית, מתוך משאלה להיות הורים טובים, כי לא בטוחים, כי יש מדע ויש מומחים. בדיוק ראיתי ב"חיים אחרים" אחד שמונח כאן[גיליון 144, ספט'-אוק' 2008] שיחה עם איש חינוך דני לסרי..יש עליו בטח באינטרנט. הכותרת היא"לעזוב את לנפשו?"..חושב שכדאי לעיין..לא נותנים לילד לנשום ולהרגיש את עצמו.

    הנושא השלישי שהעלית הוא הפוסט-טראומה..המונח כבר משומש מאד. אומרים שהחברה בישראל מגלה תסמינים של פוסט-טראומה וחיה ככה. אירועים טראמטיים מעצבים אונו מראשית היותנו. יש לי קלגה שמסתכל על החוויות שלנו דרך הרעיון של טראומטיזציה..שבהרבה מצבים אנחנו נסגרים, מתנתקים, לא מצליחים ליצור דיאלוג..הפוסט הוא החוויה החוזרת של הדחיה, של האובדן וכולה..זה כמו להיות בטרנס מתמיד..כמובן שאפשר לצמוח מזה אבל לפעמים הדרך היא פתלתלה ונדרשת מוטיבציה והשקעה..

    מה שהזכרת במכתבך הקודם כאילו הפוסט-טראומטי אומר שרק הוא יודע מה קורה לו..האמת שזה די נכון מבחינת החוויה שלו שיש תהום בינו ובין אחרים, וזו חלק מתוצאות הטראומה.

    אולי תראי מאמר שלי "מה כדאי לדעת על טראומה? שנמצא במארים של אתר מכלול. יש מעט הרחבה בנושא..בכל מקרה אולי אפשר ליצור קבוצה לחלוק חוויות ילדות שהשפיעו על החיים של המשתתפים..

    להת. מנשה

  4. כן מנשה כשאני עובדת על המחשב אני עושה אתנחתות שכאלה והנה עוד אחת..ואיזה כיף לקרוא את תגובתך..תודה!
    אני מניחה שדיון מודע מהסוג שהזכרת אכן מתקיים בספרות מסוימות של הקיום – אך קטונתי ..
    לגבי כאן ועכשיו – נראה לי שההתפתחות שלנו היא "לשם", לכיוון שתודעת האדם תהיה מסוגלת בהכרה מלאהלנהל דיונים מסוג זה. השאלה היא שאני שואלת בעיקר את עצמי שוב ושוב כיצד משתחררת החוויה ומשתחרר האדם מאותה חוויה מבלי לאבד את מה ש"הרויח" בדרך , "בשפה שלי" אשאל כיצד חוויה , או כל חוויה או אירוע משרתים את ההתפתחות של אותו אדם…
    אני מניחה שבמקרים הקלינים – לא אוכל לקבל מענה ואפנה אותם ישירות אל בעלי מקצוע בתחום הנפש ..אבל עוד אשאל מתוך רצון להרחיב- ולצורך כך בהשאלה מתחום החינוך – היום ממהרים לאבחן ילדים עם קשיים וממהרים להקנות להם אסטרטגיות למידה..אך בעצם האם לא נמתין – כמובן במקרים שניתן להמתין , לאותה ישות חד פעמית , שתעשה את הדרך שלה ולפתח אסטרטגיות יחודיות לה , בהקניה "מהירה" מדי של מיומנויות עלול , לעניות דעתי , להווצר ניוון של היכולות של אותו ילד/אדם לפתח מנגנון יחודי ומתאים ,ובאיזה אופן נתן לתמוך וולות תהליכים מבלי "לתקן" אלא דרך שחרור הכוחות שכן קימים באדם/ בילד. ולנושא שלנו – כיצד ניתן לעבוד עם הטרואמה- עם הפוסט ועם מה שבחיי היומיום מעלה אותה שוב ושוב ככלי התפתחותי – יעני "להפוך את הקערה" ..השאלה שלי באה ממקום מקצועי בצחום היעוץ הביוגראפי (שעוסק עם אנשים בתחום ההכרה , ההתפתחות והרוח – וגם מהמקום בו אני מבקשת גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית להפוך את אותם אירועים לחמרי גלם ליצירה- יצירת האדם את חייו מתוך אחריות הכרה ותודעה וכן לאמנים ויוצרים אשר "חמרי נפש" אלה אמורים להיות להם זמינים כחומרי גלם ליצירה..ופעמים רבות הם לא.
    האם עשיתי "מישמש"? כן , דרכי היא לנסות להפריד ולחבר את מה שלא מתחבר..
    הנושא הפוסט טראטמטי כתמונה להתבוננות עולה אצלי לאחרונה לכן אני מרשה לעצמי לשחרר הגיגים בלתי מאורגנים בנושא- ולזכות לדיאלוג משכיל ומרחיב דעת

  5. שלום לרוח החופשית של יעלה. גם זריזה..הספקת לקרוא ולהכין שיעורים. יש הרבה בדברייך, אלא שדיבור כזה, אם הוא מתרחש, לא נשמע כלל. לא מגיעים למצב שישמע כי האני פצוע. יש דברים שהתחלתי לכתוב בכיוון שהעלית, כשאני טוען שם שנפגע נקשר לחוויה הטראומטית ומתקשה להיפרד ממנה ומהזהות שיש בה כי אין לו דבר אחר להאחז בו..לא פשוט לנמק זאת לקהילה מקצועית, אבל ראיתי עדות לכך אצל כמה מטופלים. ברוח דברייך אפשר לתאר את כל המצב הרגשי של כולנו..כאילו נעשה כזה דיון מודע אם לחיות או למות, אם לחוות או לא אהבה וכך הלאה. זהו אולי דיבור של הרוח, של החוויה אבל לרוב לא של האדם החווה את חייו כאן, נולד כאן וגדל כאן..את מדברת מקומה גבוהה במיוחד.

    חוץ מזה, אולי תכתבי את התגובה למאמר שם..יכול לעורר דיון מעניין..אולי אכתוב לכאן הגיגים על מלנכוליה..מתאים לרוח החופשית? להת. מנשה

  6. קראתי את המאמר המשכיל, רציתי להוסיף את העמדה "החתרנית" אולי מתוך בורות… שאולי הפוסט טראומטי בדרך לא דרך מיצר לעצמו עצמי חלופי ,אולי חלק בנפש שהיה חסר ונמלא החוויה העוצמתית שלא ניתן לוותר עליה בדרכים "רגילות" חווית הטאומה המתמשכת יוצרת חווית ערך "הפוכה" מה שנקרא "זר לא יבין זאת" – כאילו הפוסט טראומטי אומר לעצמו – החוויה שעברתי היא בעלת ערך – רק אני מבין מה זה אומר לחוות חוויה שכזו …האחיזה בה אמנם משמבשת את "הנורמליות" – אצלי עולה השאלה – כיצד הופכים את החוויה הזו לבעלת ערך אבל יחד עם זאת כזאת המאפשרת חיים נורמטיבים. ברור שתהליך האבל הוא חיוני , לשחרר את התמונה מעצמי ביחד עם החוויה המוחשית שהתמונה של האירוע הטראומטי היא כלי להתפתחות וומשמעת שחרורה אינה אומרת אובדנה אלא הפיכתה לאיכות המאוחה עם הנפש באופן מסונכרן שניתן לפעול איתה בעולם

  7. שלום ליעלה ולרוח החופשית. שב אני ממסע בעקבות העצמי האבוד [בהומור]. שכחתי, כלומר יצא מזכרוני, האתר הזה והגיבור שהשארתי פה. שוב במקרה הגעתי לכאן. כתבתי, לא-ספר, רק מאמר על הנושא. אפשר למצוא אם מקלידים "האבל שלא נעשה"..זאת מנקודת ראות של בן האנוש שחווה את האובדנים. ברור שמה שרואים משם זה מדהים, איזה מגדלור שמהבהב בחשיכה של הקיום הפיזי. קראתי בעניין על מסע הגיבור שהעשוי ללא חת, ואינו מת לעולם, כמו ג'ון ויין ועוד גיבורי האלמוות של ילדותנו. אשמח להתחבר לגיבור ולרכב על סוס שחור אל האופק בזריחה. להת. בינתיים

  8. רות אההלן! בוקר טוב ושבוע טוב…

    ככה בהשגחה יצא לי לדפדף [בכלל פרח מזכרוני ששלחתי בעבר תגובה] ויצא שראיתי את תגובתך חזרה, אשמח מאוד לעוד סיפורים נפלאים כאלה, אני בדיוק מתחילה סטאג' בדרמהתרפיה וזה יכול לעזור לי מאוד, ושוב תודה רבה !!!

    שבוע טוב, אתיה קרייר [דוד]

  9. מנשה אולי כדי להדליק אותך וגם לעשות פרה פרומו לספר שיצא בקרוב בנושא שאתה מחפש עליו מידע.. לעניות דעתי ועינת היא נראת לי המומחית בעניין .המסע של גיבור האגדה או המעשיה הוא לעולם או אולי כמעט לעולם -כי אינני בקיאה עד כדי כך אבל נראה לי שזה די גורף – בכלופיין – הגיבור לעולם אינו מאבד את העצמי שלו אלא יוצא למסע חניכה בו הוא עובר בדרכים שונות ומשונות שינוי מהותי טוטאלי בלתי הפיך אל ישותו המאוחה האמיתית בדרך הוא ובעצם היא בדרך כלל יורדת אל השאול , מתה או נרדמת לעידן שלם הוא או היא עוברים מבחנים עצומים , איבוד והשלה של ה"כישוף" /קללה המונעת ממנו או אולי מדרבנת אותו לצאת למסע גילוי האני / העצמי האמיתי או על מנת להיות באחדות עם ממלכת הנפש
    תהליך האבל מתבטא באופנים שוים על מה שאבד..אבל הדגש הוא על ההכרח ההתפתחותי
    והמטמורפוזה נותרת כסימן תרבותי / סמל לאיכויות שונות של הנפש בשלבים השונים של האלכימיה שהישות האנושית עוברת באופן סמבלי באגדות' מעשיות
    אם יש לך זוית ראיה אחרת מאתגרת מטילה ספק ומעוררת יאללה נזמין את עינת את עמליה ועד כמה בקיאות – יותר ממני ונחגוג
    נראה לי שבתור טריגר כללי ולא מדויק זה מספיק, אשאל את מי שצריך האם אני יכולה להתיחס לתכני הספר המרתק ההוא שעומד לצאת…

  10. שלום לרות ולקוראים המעניינים
    הגעתי באקראי [אם יש דבר כזה] לסיפור כשחיפשתי התייחסות ל"אובדן העצמי" באגדות ובמיתוסים לצורך פיתוח רעיון שאדם שסובל מפוסט-טראומה נמצא באבל בלתי מודע על אובדן העצמי. לא מדברים על הנושא בדרך הזאת. הסיפור נוגע בנושא בדרך לא דרך ומעורר מחשבה. יתכן שהמקום כאן נרדם מזמן..ואני בא לביקור כשכל האורחים הלכו מכבר…

  11. שלום אתיה, בטח שזוכרת אותך, את בחורה מקסימה. פגשתי אתמול ברחוב את אבא שלך וכשנפרדנו אמרתי לו שימסור ד"ש בבית ורק אחרי שהלך חשבתי עלייך ואיך לא אמרתי לו למסור שלומות לבת הנהדרת שלו שפגשתי. תהני מהסיפור ואם תרצי עוד, יש לי המון סיפורים, כבר מעובדים ומוכנים. אני כבר פחות מספרת..

  12. רות אהלן!! הי, אני לא יודעת אם את זוכרת אותי קוראים לי אתיה.. הבת של הרב עודד.. את סיפרת לנו פעם את הסיפור המהמם הזה , וסיפרת אותו כ"כ יפה!ומאז אני פשוט הולכת איתו ומספרת אותו כל הזמן!! אני לומדת משחק ואפילו סיפרתי את הסיפור בבמה פתוחה. רציתי להגיד תודה רבה!! ושאת מוזמנת ממש לבקר….

  13. חזרתי מפגישה עם עצמי והאלון המתקדש
    ומצאתי אגדה על הדפוס המוכר עד כאב- אם אני אהיה מישהו אחר אני אהיה ראוי
    אני בוחרת לדבר על החליל אותו קנה שכשהרוח נושבת בתוכו הוא מפיק את הצליל היחודי לו (כתבתי על זה כבר?)
    כך האדם כלי חלול וכשהרוח עוברת בו הוא מפיק את צלילו הייחודי
    מה קורה כשאנחנו נותנים/מקריבים את הפוטנציאל היחודי שלנו בעבור מטרה הקשורה במהות האמת שלה, אבוי, באותו יחוד עצמו?
    האם אנחנו לא עושים זאת לעיתים קרובות?.
    הענין הוא בסיפור שזה נורא ברור לנו בדיעבד אבל מה אם נשים עצמינו – בשער העיר מחפשים עצה?? וכאן אנחנו נמצאים לעיתים קרובות , מאוד!
    אפשר לדבר על שתי הנשים בסיפור ועל הגבר שהדימוי העצמי שלו נבנה בציר הזה שבין שתיהן –
    הגבר הצעיר שכדי להעשות לגבר , למצוא את דרכו , היה צריך לוותר באמת על הכל , אותו דימוי עצמי שהיה לו , שניתן לו מבחוץ נקבר ע"י שתיהן והוא נהיה לנסיך לוחם עז ראוי ומכובד??
    המחיר היה כבד אין ספק
    כך שבעיני התמונה מאוד מורכבת – אם ניקח את ההיבט הביוגראפי – אותה אהבה הוציאה אותו לדרכו מבין החומות של מה שהיה צפוי לו כך או אחרת
    בין עם הדימוי שהיה לו אצל אימו ובין עם העובדה שהיה יכול לקבל דימוי אחר מהנסיכה
    ומה נולד מבפנים?.הצורך לצאת למסע של מטמורפוזה- הנער ההוא כבר לא ק'יים
    הוא נתן את המתת שהיהמבורך בה מתוך הקרמה מהכוחות שעיצבו אותו ולא מעצמו
    איזה מוסר השכל נבחר?? זה עניין חופשי,
    מאחלת לחג מקסים זה שנצא למסעות הגילוי העצמי מבלי לפחד לאבד משהו בדרך , מראש נדע שאיבדנו משהו על מנת לזכות בחרות , גם בחרות ממה שאולי נראה כמו מתת אל אך לעיתים כובל אותנו יותר מכל

  14. היה נפלא!
    לא יודעת מאיפה להתחיל –
    היו הרבה אנשים יפים ונעימים ואוכל מעולה ואפילו זוג מבוגר מנתניה שהגיעו בגלל שהם קראו על התיקון במושבה חופשית (!).
    אלון הזה – הוא פשוט יודע להחזיק את התודעה שלו יציבה לאורך זמן והאופן שבו הוא מדבר או מקריא גורמים לסוד שבמילים לקבל בהירות מסויימת. אחרי זמן מה של דיבור היתה התכוונות משותפת במדיטציה. תמיד קשה לי בהתחלה להחזיק את הגב זקוף ואני חושבת על אלכסנדר ופלדנקרייז אבל היה רגע שבו הכתר נפתח ואור נכנס עד לשורשים ויחד עם ההתמסרות בא חוסר המאמץ וכל נשימה היתה כמו לגימה של אויר פסגות רוחני. מאוד מחבר ומשקיט. ממש תחושה של לעמוד לרגע על צוק מול אוקיאנוס שפתוח כמו שער ענק של אפשר.

    ככל שהלילה התארך נשרו עוד אנשים והמעגל הצטמצם והתהדק סביב המדורה. העייפות נעלמה כליל ואחרי לימוד נוסף באה עוד מדיטציה קבוצתית, שבה הרגשתי את קאיה הכלבה שלי (ז"ל) באה לבקר, על שלל מסריה הלבביים.
    בין לבין היו שירים ופיוטים ותפילות מנוגנות ששר בחור אחד עם קול רך וגיטרה.

    כשהבוקר התחיל לעלות נרדמתי שלווה על המחצלת.

    והשלווה הזאת ליוותה אותי כל היום ועכשיו החג יוצא והבית מלוכלך אימים ואני הולכת להעביר סמרטוט..

  15. רונית, פולקלוריסטים מבחינים בין מעשיות – הנטולות סממני מקום וזמן, לאגדות, שיש להן מאפיינים גיואגרפיים והיסטוריים. לכאן שייכות אגדות המלך ארתור (ולכן שלגיה, סינדרלה וכ"ד – הן מעשיות ולא אגדות [וסליחה סליחה על היובשנות האקדמית]).
    לגבי הסיפור "שלנו", הוא עשוי להיות אגדה, שנוצרה בתרבות המצרית כדי להחצין ולייצג נושאים שעניינו אותה, או מעשייה שהתגלגלה למצריים וקיבלה שם אדרת לוקאלית (כמו למשל בכפה אדומה, שבגרסה אחת ביידיש נושאת בסלה קצת לוקשען לסבתא, או משהו כזה…).
    זה מעניין בגלל שהאגדות משרתות בדרך כלל צרכים קולקטיביים (אגדות יִיסוּד של עם, מקום, עיר, מדינה) והמעשיות צרכים נפשיים (התבגרות, זהות, קנאה). איכשהו נראה לי שהסיפור הזה הוא הרבה יותר מעשייתי באופיו, למרות השיוך הברור לתרבות המצרית.
    בקיצור הסיפור שובר את כל כללי המיון המקובלים – מה שהופך אותו למעניין במיוחד.

  16. מעבר לזה, גם רוב הגרסאות של אגדה ספציפית הן לרוב מאותה תקופה (בגדול, כמובן שלא מאותו תאריך..). מאחר ואת האגדה הזאת לא הכרתי לפני שנפגשתי בה בגרסתה זו, ואני מכירה אגדות לא רע, אני מניחה שאין לה הרבה מקורות וסביר להניח שקל יחסית לתארך את מקורה. נכון לכרגע לא מצאתי דרך לכך, למרות שניסיתי לחפש כדי לרצות את מאווייה של רונית. לי זה לא באמת משנה, אני אוהבת את נשמות האגדות גם בלי לשייכן לתקופה, למרות שאני מאוד אוהבת את האגדות המדי-איוול האירופאיות

  17. עינת זה נכון, אבל בלימודי הביוגרפיה עלו גם אגדות שמיוחסות לזמנים מסויימים, כסמנים של רוח תקופה או כמבשרי עידן חדש. זכורים לי במעומעם הסיפורים על המלך ארתור והחבר'ה שלו כמסמנים גבול עדין של אינדוידואציה. כמו האגדה על מה הנשים רוצות באמת. יעלה?

  18. סביר להניח שכל תאריך שיימצא יהיה של גרסה אחת, של מעבד מסוים, ולא של הסיפור ה"מקורי". סיפורי עם הם נטולי תאריך ולמעשה גם נטולי מקור אחד מוגדר וקל לזיהוי. הם באים אלינו מזמנים רחוקים מאד ומהווים גלגולים ומסכות של סיפורים אחרים. חלקם מחברים כמה סיפורים עממיים, שואבים מכל אחד מהם פיסת נראטיב ומוותרים על אחרות. חלקם מתאימים את פרטי הסיפור לקהל השומעים ולצרכיו… יש מאות גרסאות של "כפה אדומה" למשל, שלכל אחת דגשים שונים – תוצר של תקופה – פסיכולוגיה חברתית ופרטית.
    אם נרצה להקצין את הטיעון נוכל אף לטעון שהתרגום/עיבוד של רותות הוא תלוי אישיותה, תודעתה ונטיותיה. ייתכן שעיבוד אחד, בן זמננו ידגיש, ירחיב או יצנזר פרטים אחרים…

  19. ואותי מעניין באיזו תקופה נוצר הסיפור הזה. יעלה תוכל למקם אותנו על הביוגרפיה של האנושות באותו זמן. לי זה נראה על איזשהו קו תפר, עולם שבו הגברים ויתרו סופית על "נשיותם" כדי להתקשח. היום זה לא היה קורה! הנער שהפך לגבר היה מכיר בחלקי הזהות השונים שלו ו(אולי) בוחר באהבה..

  20. כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, נשבר לבי בקרבי. זה סיפור, בשבילי, על פספוס ועל אובדן, קודם כל על אובדן העצמי, ולא , הוא לא יכול לומר לה זאת, כי זה לא באמת הוא, זה מה שהוא היה. והוא הוזהר, אין דרך חזרה, ככה זה כשמשחקים עם האקווליבריום, יש מחיר והוא יודע לשלם אותו. בשבילי, הכח המניע של הסיפור הזה, היא התשוקה הזו, והעובדה שהיא לא באה על סיפוקה (ואנחנו, על סיפוקינו..)
    love thy self as thy art

  21. אחלה סיפור. רותה. וולקום. ולכל הקצ'קעס מעלי שרוצות הפי אנד כמו בהוליווד, אז זהו שאין. זו אגדת עם מצרית מכאן מאלכסנדריה, מסואץ, וכידוע לכם באיזור שלנו אין אהבות שמחות ואין הפי אנד. וחוצמזה, הוא לא השתנה. הוא קם כמו גבר והלך וכיבד את רצונותיה של ה"נסיכה" הפאסיבית. גם כילד וגם כבוגר. ומעבר לזה: גם אם היא יכלה לקום ולגשת אליו אם היא כל כך רצתה. אמה מה? היא הייתה נסיכה והוא היה "קוף קטן". נסיך אמיתי.

כתיבת תגובה

Close