כללי

תודה לגודיק

לפני שבוע וחצי, כשכל הבית היה כבר כמעט ארוז ורק המחשב עמד בשטף הרגיל, הגיע אלי פתאום אימייל עם הנושא 'קול מהעבר!':

רונית רונית,

מצאתי אותך סוף סוף.

דברי איתי בבקשה בהקדם האפשרי.

http://www.jff.org.il/?CategoryID=307&ArticleID=140

ארי דוידוביץ'

11 שנים אחורה, קיץ 1996. עברו כמה חודשים מאז יריתי את עצמי החוצה מבית הספר לקולנוע והתחלתי לעבוד בקפה. הסיפור עם רומי משך לי את השטיח מתחת לרגליים ביג טיים ואני מנסה למצוא עבודה נורמלית ולחזור להיות בנאדם..
ועדיין – סמלים בכל דבר, והגבולות דקיקים.
ויום אחד מגיעה הצעה להיות תחקירנית לסרט תיעודי על האמרגן גיורא גודיק.

גודיק

כבר עשיתי תחקירים בחיים אבל טרם לסרט דוקומנטרי, ועוד על אדם שנפטר. איש עם סיפור מרתק ועם שם שהוא בחר לעצמו, שמדליק לי את כל הפעמונים.
אני נפגשת עם היזם, ארי דוידוביץ שהסיפור של גודיק בוער בעצמותיו. הוא שולח אותי לסדרת פגישות עם שמות גדולים מהברנג'ה של שנות החמישים-שישים העליזות.
יופי יופי, אני שמחה בעבודה החדשה, ככה אוכל להתאמן בלכתוב פורטרטים.

במשך תקופה – קשה לשחזר על השפיץ – נפגשתי עם אנשים מרתקים: יורם קניוק, שלמה בר שביט, האדריכל יודסין, סימון – שומר הראש של גודיק, חנה מרון, עמנואל בר קדמא, עידית גודיק, אריק לביא, חיים חפר, ליאור ייני, דובי זלצר, עמוס אטינגר, אנשים עם עברית מדוייקת, מספרי סיפורים במהותם, שחקנים מורכבים. התחקיר הוקלד על מעבד תמלילים איינשטיין, הודפס על נייר רציף ועבר פרקים פרקים לארי[ק], שהמיר אותם לוורד ושלח לי עכשיו לקרוא. אוי איזה כיף! כמו פופקורן מהעבר שבא חמים להתפצח.

אז נסעתי להקרנה החגיגית בירושלים.

**

למעט גיחה חפוזה לארוחת ערב לפני חודשיים, לא הייתי בעיר הזאת שנים.
עיר שלמרות האויר הצלול היא גם מחניקה, נושאת תדר צפוף, אהובה ומזעזעת.
ואיך נוסעים לשם? האוטו (הנוכחי) שלי בקושי עולה את גבעת עדה, טרמפ לא יצא, אוטובוס לא בא, נשארה הרכבת. כן. יש רכבת לירושלים. עוצרת בשתי תחנות: מלחה וגן החיות התנ"כי. עולים בבנימינה ומחליפים בדרך שתי רכבות. זה קצת הרתיע אותי, בגלל המטרו של מדריד (אם זה היה סרט, עכשיו היה בא סאונד כריזה של החלפת רכבות, בספרדית). בסוף זה היה קל ופשוט ובלי ריצות, למזלי, כי הכפכפים היצוגיים שנעלתי זירתתו לי את הזרתות.

ברכבת מרכז עוברים לרציף 6, שלוקח דרומה. הרכבת שם יותר פרברית. אנשים נוסעים ללוד, רחובות, אני נרדמת ומתעוררת ברמלה (?) כשאישה נחמדה בוחרת לבדוק אם אני לא במקרה מפספסת את התחנה שלי. לא. התחנה הבאה זה בית שמש. ומשם רכבת למלחה. וזה המקטע המרגש והיפה ביותר בכל הדרך. כי בניגוד למישורים של החוף ולגבעות הירוקות והחצרות האחוריות של נסיעה שגורה, הפעם מדובר במסלול שעוברבתור גיא עמוק, מלא פונפוני שיחים ותרני ברושים. הרכבת גונחת בעליות וממתפתלת כמו רכבת שדים איטית, ואני חושבת שאם ינאי היה פה עכשיו אז הייתי אומרת: "יכול-אוכל-יכול-אוכל-יה-כולאוכל-יכו…ל-או-כל" כמו ברכבת בדמבו.
והוא בטח היה צוחק.

יש ברכבת הרבה ילדים והאוירה שם מכונסת ונעימה, באור אחר הצהריים שחוצה את ההרים ונכנס דרך החלונות המעומעמים מאבק. אור אינטימי. שיחות שקטות. לידי תיירים אמריקאים (סן פרנסיסקו?) אבא ובן, שניהם קוראים ספר. הבן בן 16 משהו כזה, יש לו פה קטן וחמוד, כמו של פעוט. התחושה של לראות ילד גדל ולהכיר את כל השלבים בהשתנות של הפנים שלו מציפה לי את הלב באהבה אימהית אוניברסלית.

**

מגניב בירושלים.
לא לקחתי סוודר אבל לא קר. עומדת מחוץ לתחנה ומחכה למונית.
נושמת את האויר הנעים, מסתכלת לתוך המכוניות ורואה שם אימהות בשגרת אחה"צ נינוחה. דתיות, ערביות, חילוניות, גולשות במורד ההר אל הכביש ונוסעות וחולפות, מפטפטות עם ילדים, מכוונות תחנה ברדיו, יפות. בסוף מגיעה מונית עם נהג יהודי ושני בחורים בתוכה. אני מביטה פנימה. הנהג אומר "אני מוריד אותם בארמון ולוקח אותך לסינימטק, זה קרוב". יאללה. בוחרת להיכנס. בחסד האימהי ששורה בלבי בשעה שכזו אין פחד מפני אלימות. כל הגברים ילדים. גם ההוא שיושב לידי ומדבר עם הנהג בערבית. הנהג שואל שאלות והבחור עונה ויש לו דחף עצום לספר. ואז – לתדהמתי אני מתחילה להבין מה הוא אומר. לאט לאט בהתחלה מילה אחת פה מילה שם והשלמת פערים וזה מרגש אותי, אני מחייכת. הנהג – דומה לאריה, אולי זה היה אסלן, רואה ושואל אם אני מבינה.

– 'ענדאכּ ווּלאד?' הנהג שואל
-'בינתֵיין וּוַאלד', עונה האב הגאה. בנותיים ובן. יהודי אולי היה עונה לאותה שאלה: "שלושה ילדים". הוא ממשיך ומספר (בערבית! ואני מבינה!) שאחיו נשוי לאחותה של אשתו, וששתי המשפחות חיות ביחד והילדים כל הזמן אחד עם השני. כיף להם. הגענו לארמון. מע'סלאמה.

פקק בדרך חברון מבשר את הפסטיבל. אני יורדת בפינה ומתחילה לרדת לכיוון מלון הר ציון ואז עוצר אותי מג"בניק. אין מעבר כי יש אירוע של ראש הממשלה.
מקטע הכביש חסום.
קומץ אנשים יושב ומחכה עד שיהיה אפשר לעבור.
מדליקים סיגריות.
– 'איזה תיק זה להיות ראש ממשלה' אני אומרת לבחור שלידי.
– 'איזה תיק זה להיות אזרח' הוא עונה.

**

בפואייה של האולם יש תערוכת סיום של בוגרות לימודי עיצוב גראפי במכללת אמונה. העבודות מעניינות, במיוחד אחת שמדפיסה שירים על כוסות קפה חד פעמיות. הסגנון עכשווי, כמו שערים על עכבר העיר, כמו רותו ובתיה קולטון, אבל התכנים שונים בתכלית. חוויות פנימיות של ילדות שגדלו בחברה דתית, הרבה נוכחות למוסד המשפחה, אחים, אחיות, מחשבות קטנות בתוך אורח חיים ברור ומסודר.
או, הנה דליה פרידלנד! אני ניגשת אליה ומציגה את עצמי ועכשיו היא מספרת את גרסתה לקונצרט, אבל תכף הסרט מתחיל וכולנו נכנסים לאולם.

ישראל של שנות החמישים – הרבה תמימות, ציונות, אין פאר. בתוך זה מסתובב גיורא גודיק עם המרצדס שלו ברחובות תל אביב, ומקפיץ את תעשיית הבידור הישראלית לשיאים חדשים. מייבא אמנים מחו"ל, מייבא מיוזיקלס מברודווי, מרים קזבלן – המחזמר העברי הראשון, מכניס סטנדרט חדש של דפוסי עבודה ותשלום, בונה כוכבים, מרומם כותבים, ממלא אולמות, עוקר את הסגנון הסחבקי ומטיף לדיוק ולמקצוענות. ואז מתרסק כלכלית, נעלם ונשכח, מותיר אחריו חובות כבדים ושורת כוכבים שזוהרים בתרבות הישראלית עד היום. וללויה שלו מגיעים 10 אנשים, וזה היה ב-77. לפני שלושים שנה. את אשתו, אמה, לא פגשתי בתחקיר. והנה היא עכשיו על המסך, אישה שהקשר שלה עם בעלה היה שותפות עמוקה של ערבות הדדית ואהבה מוחלטת. עוד זוית מרתקת על מוסד המשפחה, שהתפרקה לימים רבים.

ואחרי ההקרנה אני הולכת עם החברים הירושלמים ובנם הטרי לטיול ערב בעיר, ואנחנו עוברים דרך גן הפעמון ומתיישבים על הדשא לפיטפוטון ממרחקים, וממשיכים לקפה בקרן היסוד ושותים קפה, ובשולחן ליד יושב ארי דוידוביץ מאושר מהרגע הזה, שבו סופסוף אחרי 11 שנים הסרט יצא והחלום התגשם וגיורא גודיק, האיש והאגדה, זכה שמישהו יספר את הסיפור המדהים שלו.

הראה עוד

16 thoughts on “תודה לגודיק”

  1. על מה את תוהה?

    סיגל – אם יש לך עניין או תהיות על הטכסטים שלי את מוזמנת לשאול אולי אני אצליח יותר בהבהרת ה"חומר" אם יהיו שאלות שכאלה.
    אני מניחה שאת הסיפורים שלי יותר קל לקרוא אבל עדיין אין להם פורמט כמה מהם מושפרצים לפעמים פה ותודה על המאמץ , אני שמחה שיש לי פן שהוא יותר קליט

  2. מזכיר לי ששרתתי בקורס ויפאסנה בדרהאם קוט/ הימאליה , חלק מתפקידי תוך כדי ישיבה באולם המדיטציה, להבחין בעקרבים השחורים שצצו ליד מודטות מסוימות , הנשק הבודהיסטי הוא כוס וגלויה (עם תמונת הסנטר הראשי) , ברגע שנשמעת איוושה בתדרים אני הייתי מזנקת בחמלה בודהיסטית אסרטיבית כולאת את השחור בכוס משחילה את הגלויה מתחת ומשחררת אותו לאויר ההימלאיה
    כל זה ללא הפרעה מודטים המצויים בתענית הסבל הפרטי
    זה היה החלק הקל , החלק המורכב היה העקרבים שהגיעו למיטה של מישהי, חיכיתי לזה אחרי היום השלישי , זה היה בלתי נמנע – she asked for it
    הייתי צריכה לצוד אותם מהשמיכות באותה חמלה וכוס אבל בלי הגלויה
    פגשתי אותה שנים אחרי בקונצרט , היא ישבה לידי וכשזיהתה אותי זינקה עלי
    בלי כוס ובלי גלויה

  3. (אוף טופיק)
    שיואו, עקרב שחור ענק התרוצץ לי בבית תוך כדי כתיבה!! מזל שבעל הבית כאן, ירד עליו עם איזה ברזל. לא בדיוק חמלה בודהיסטית אבל מצד שני קראתי לא מזמן טור של יואב זאבי על עקיצה מעקרב שחור וזה נשמע כיף מאוד מפוקפק.

  4. כן, בדיוק, אימפרסריו. זו המילה. אני לא בטוחה שאתה רוצה להיות אימפרסריו, זה וואחד תיק (יותר מלהיות אזרח!). כשארי יחזור מארה"ב אני אבקש ממנו עותק של הסרט ונעשה הקרנה. או שאולי זה ישודר בערוץ 2 מתישהו כי הם תמכו. או גם וגם.
    אתמול בלילה קראתי על הביקור שלך בבקה. מקסים לגמרי. בכלל – כיף אצלך בבלוג, מביא מלא מחשבות.

  5. אימפרסריו. נדמה לי שזה הביטוי המדוייק. גודיק, פשנל. אנשים גדולים מהחיים חולמים ועושים ואז מתרסקים. זה גם אחד החלומות הגדולים שלי , לא להתרסק כמובן, אלא להיות אימפרסריו. מפיק על. כיף שחזרת וכיף שאת נהנית, גם אם בלב חצוי או משולש. אני מופתע לגלות כל פעם מחדש את הקווים המקשרים. גם אני מצאתי את עצמי במסע עם ניחוחות ערביים. 11 שנה והאיש הרים סרט. יש איפה לראות את זה?

כתיבת תגובה

Close