השימושון

האישה הפראית

אז יעלה נסעה להודו, והיא תכף חוזרת, והיא שלחה מכתב מהמם:

[0]

אחרי שלא נסעתי, נסעתי בכל זאת לבד לבד מאוד מכיוון שגם עצמי לא ממש היה נוכח
לא גיליתי כדי לא להיות צריכה להסביר יותר ממה שכבר נדרשתי
אבל עכשיו אני פה במקום היפה הזה שאליו התגעגעתי כל כך
בתוך השמחה נמצא הגעגוע למי שלא נסע איתי , כמו שאמיר אמר מלכתחילה , זאת הנסיעה שלך אמא , סעי לבד את צריכה חופש , אני בתנועה שכל כך חסרה לי
טיול באופנוע נסיעה ביער שוחה בברכה הולכת לים בולעת הכל כל רגע חשוב
כל מהלך משמעותי לתחושת החיות והשמחה אני נבוכה על אוצר המלים הדל – הכל מדהים

קצת מנוחה

Day1

אני כאן ביער מול האוקינוס אני שומית את הרוח ואת הגשם , הגעתי ביחד עם המונסון ביחד עם ההקלה בעומסי החום והלחות, ""she brings the rain , מולי,לצידי ובתוכי, היער .

אני אלך לשוחח עם האוקינוס לראות אותו עין בעין מאיין הגיע הגל

המסע מתחיל בשתיקה, קימה מוקדמת , עדיין חושך , פרידה של נאהבים בתחנת הרכבת בבנימינה, נאספים מתחת לעץ צאלון בפתח תחנת הרכבת באלוזרוב כבר קצת הודו 17 ישראלים כל אחד סגור בקפסולה שלו, מוקדם בבוקר, נסיעה דרך הארץ היפה שלנו למעבר הגבול עם ירדן על יד בית שאן , בין כל המסופים, הישראלים מפשירים, מחליפים מילה,

הנסיעה דרך ירדן – הירדנים נראים כמו אחים , סלאם עליכום חיוך רחב ..המסע ממשיך הודו כבר כאן כפרים עניים בבקעת הירדן אבל מהצד השני , החיים בחוץ חילדים מנופפים לשלום , , הודו אבל עם הנוף האהוב של המזרח התיכון , זיתים, בוסתנים, גינות ירק קטנות

בעמאן אנחנו נפלטים לשדה התעופה ואז מתחברים , כל אחד על היעד, מצתוותים לפי הטיסות , כמעט כולם לבומבי גואה, אולי דלהי ואני למדרס ,

ישראלים …בהתחלה כל אחד לעצמו שומר על אניגמטיות כולם במבוכה , אט אט היא מפשירה

נעמה מ "סלוצקי" מקסימה זוכרת סיפור עלינו מרישיקש

מבקשת בליבי מקום ליד החלון ועם מקום לרגליים , זה בדיוק מה שקיבלתי 25 H אבל שם יושבות שתי נשים עם שפתיים קפוצות (כבר הרבה שנים) פסים פסים מכוונים לפה נחרץ , הן אוחזות בתיקים בכוח , מכאן הן לא זזות , כדי לא להראות כמותן עוד 10 20 שנה אני מוותרת ומוצאת עצמי דחוסה במקום במעבר כשגם לפקיסטני שלצידי אין חלון , הוא מריח ממסע ארוך ותבלינים שלפני שעברו את מערכת העיכול שלו , הם היו אקזוטיים , אותו פקיסטני מתרגש מהחיוך שלי, מתאהב , אני מתבוננת בעצמי אני במבוכה , החוויה שלי מול ההתרגשות שלו היא תחושת חובה מוזרה, ואם אני כבר במסע אל ארץ המשמעויות הנסתרות , אני שואלת את עצמי, מדוע נפגשנו, ככה, לכמה שעות ולנצח של פרידה, מה קורה לו ? שאלתי אותו , הוא אמר שמהרגע שהוא ראה אותי ואז את עיני, הוא נרגש.

חשבתי לעצמי אולי המפגש הרגעי הזה הוא סגירה של קרמה עתיקה, מי יודע , הכל אפשרי.., הוא מיד התחיל לדבר על אישה מקסיקנית שהלכה ותפחה מול עיניו , תאור סוראיליסטי לחלוטין

נתן לה אוכל וכסף, כל מה שרצתה והיא הלכה וגדלה הלכה ותפחה וכשהיה נכנס הביתה היתה עושה לו פרצוף , היתה הולכת זיג זג.. לקח לי זמן להבין ש"זיג זג" אומר שהיו לה גברים אחרים .

מהגר מפקיסטאן מהגרת ממכסיקו , נפגשים בשיקאגו , אמריקה , לו יש מסעדה "פאסט פוד" והיא הולכת זיג זג , אחר כך סיפר על אישה אחרת על ילדים , לא הבנתי עד הסוף את האנגלית השבורה שלו.. אבל הבנתי כשאמר שליבו שבור.

חשבתי לעצמי שאולי אני צריכה לבקש ממנו ,סליחה , לסגירה של אותה קרמה ישנה, אולי בגלגול אחר היינו ביחד , אולי פגעתי בו , אולי הוא בי , הוא התבכיין לי לכן חשבתי שאולי הוא היה דווקא אישתי.

הוא התפלל שפעם בחיים אחרים נפגש ונהיה ביחד , הוא מוכן לזרז את העניין ולשלוח לי כרטיס לאחר שהוא "וויל סאטל דאון אין קנדה" , אני מסבירה לו – הזבנטאנד צילדרן טרו לוב… הוא מושיט לי יד- אונלי פרינדס גוד פרינדס והופך את ידי ומביט בסימני הידים , הוא מזהה בעל אחד ואישה אחת.

בתוך באימיגרישן אנחנו נפרדים לבלי שוב , מבט של צער עמוק בעיניו אבל אני כבר שבויה בקסם השיכים, מצטרפת לתנועה המלכותית צועדת איתם בסלו מושן על שטיח עבה ורך בואכה בחריין נסיכות במפרץ הפרסי, בבחריין שייכים בלבן ונשים בשחור משהו מבפנים זקוף כל כך , אלגנטי

אריסטוקרטיה מופנמת עוצמתית מאופקת, נושא אותם כאילו יש בתוכם מעין ציר פניימי מתמיר.

או שיכים מבוגרים יותר לחלקם נוסף השובע השמנוני , האכזריות. , אני צועדת בדבוקה של 4 כאלה, מחכה את ההחזקה את התנועה, אבל כשצריכה להוציא משהו מהתיק ורוכנת בתור לרגלי אחד מהם אני מרימה את מבטי אליו הוא לא מעפעף , לא רואה אותי ממטר. לא משפיל את עיניו אפילו לא מתוך סקרנות …

הטיסה להודו נראתה כמו אוטובוס של העובדים הזרים שחוזרים מהנסיכות הביתה, ו2 זרות..בקשתי ספסל לבד, וכשנשכבתי על שלושת הכסאות ,הדיל הראשי המלאך השומר, כיסה אותי בשמיכה רכה ישנתי רוב הטיסה וכשהתעוררתי לנחיתה , האזנתי לשיחות של הדיילות מכל העולם שטסות גולף אייר,

מדרס, אני בגל ההתרגשות השלישי , על השניים הראשונים לא דיווחתי…

הפקיד באימיגרישן מביט בפספורט ולא מזהה אותי, אני מותחת את השער לאחור , מתבוננת ישר לעיניו, ברצינות , אתה לא מזהה?

מסמנת לו את קו הגבות צורת העיניים , מסבירה שאצל נשים בגיל הזה 8 שנים משנות הרבה , הוא נבוך מזיז את ראשו בהודית לצדדים ויוצא לגייס עזרה, באימיגרישן כבר אין נפש חיה, אני אחרונה, הפקידים מנמנמים בעמדות המנקה מתבוננת בסקרנות , אני מחייכת חיוך גדול אל הפקיד השני שעושה תנועה של = ברור= , הראשון אומר שעכשיו הוא מזהה אותי ומחזיר חיוך ענק לבן בוהק.

משחות השיניים ההודיות הן הכי טובות שיש.

אני נשלחת אל מעגל התיקים שחג מול עיני עיגולים עיגולים עד שנפלט אותו תרמיל , אחרון.

אנה מחכה לי בחוץ אני כולי צמרמורת , שמחה כל כך ומתרגשת לראות אותה, מצטערת לרגע על שהדרך לאורוויל תהיה עמוסת עדכונים ולא התיחדות עם הדרך האהובה הזכורה מימים לאורך החוף , .

אבל הנסיעה מקסימה, גשם יורד, עוצרות לאכול אידלי ואני בהתרגשות עמוקה , חיוך שלא נמחק מהפנים כולם אושר ורעדה…

איטרניטי

יפה כאן כל כך

געגוע למקום שהוא בית, חלום על אוקינוס ואישה ואיש

חיבוק גדול עם יובל

אני שותה קפה לפוגג את העיפות

מחכה לפגוש את הים את היער

day-2

בלילה היה לי הנגאווור – אחרי ארוחה, עראק , המון דיבורים ועיפות רבה אולי מהולה בפחד או התרגשות גדולה עלי על הילדים , המיגרנה התקיפה, מזכירה לי גבולות שנשארו הרחק מאחור

התעוררתי בבוקר קסום כולם עוד ישנו, העובדים עדיין לא הגיעו ,כל איטרניטי לרשותי

טיילתי ביער הרטוב לצידי הכלב שנהיה מיד חבר נאמן ואילם שהוביל אותי אל השער החבוי שמוליך אל הים בקעתי ממש מהיער אל החוף המוכר המוזר , הכל אותו דבר אפילו המבנים שאני זוכרת מהחוף, אותו צמח זוחל על החוף עם הפרח הסגול המחומש

מרחוק דיגים נעים כמו צללים שחורים ודקים , מחרבנים על החוף בוהים בים כן כן אותו הים האוקינוס ההודי מפרץ בנגל , אותו יופי פראי ותחושת חופש מכאן הגיע הגל, שכמעט לקח את ייטה והתינוק ולקח 60 הודים , מהכפרים שליד. אין זכר לאירוע, אין סימן למה שהתרחש כאן ,הים אינו מספר את מה שאני כבר יודעת. הטראומה חרוטה בזכרון התאי של מי שהיה שם.

הצונמי בא מכאן כמו שאנה תארה: קיר של מים עם שוליים מוארים.

יושבת מול הים גל קטן מרטיב אותי, נהיה חם ואני, חסרת סבלנות חוזרת לחיק היער.

הכל שקט מסביב בין הקוקוסים בריכת שיש, מים זכים, טהורים , שלט תלוי מעל הבריכה, "קרפדיים" – תפוס את היום , תפסתי, שוחה במים הצלולים הקרירים יש להם סמיכות מיוחדת קטיפתית עוטפת, אני שוחה מרגישה את הגוף, נפתחת אל השמש, אל עצמי, מרעננת את התאים את המחשבות.

עדיין קיים בראש אותו פטפוט אין סופי אבל אני מחייכת אל עצמי – "קרפדיים" עלמא למדה לשחות בבריכה הזאת.

גן עדן, פרפרים גדולים עם כנפיים באדום ושחור שיפריות וקינג פישר ירוק , אני לעצמי

אחר כך מקלחת חמה.

יובל מציע טיול , אני קופצת על ההזדמנות ועל האנפילד החדש, 35 קמ ללגונה וחזרה.

המונסון מתאפק לכבוד האושר שלי ואנחנו בתוך מעגל של שמש , הכל מסביב עננים , ברגע שחזרנו , ניתך שבר ענן, רצתי לגשם להרגיש אותו על גופי על צווארי בנשמתי ,כמו היורה שבנתיים מתעכב, מחכה לי שאחזור.

נסיעה חזרה עם האנפילד ויובל , ביער לאור הירח ,טיפטוף מדויק פיות ומלאכים ועגלה עם שוורים יופי וכאב אושר גדול

צמא גדול שותה ושותה.

הראה עוד

24 thoughts on “האישה הפראית”

  1. רק עכשיו חזרתי מת"א, איזה 80 אימיילים חיכו לי בתיבה, לפחות היו מדליקים את הדוד.. סתאם, היתה היום שמש.

    האישה הפראית זה מהספר "רצות עם זאבים". יש שם שורה שאומרת משהו כמו שבמחזוריות חייה של אישה יש רגעים שבהם היא שומעת ממעמקי נשמתה את האישה הפראית קוראת לה לחזור הביתה. "הבעל יסתדר, הילדים יתגברו, הכלים יחכו" והאישה צריכה ללכת פנימה, למקום הכמוס שבו השיער פרוע והאצבעות מגואלות באדמה, רחוק, לאיפה שהיא תוכל להקשיב לעצמה ולברוא משהו חדש.

    לדעתי הטקסטים של יעלה נכתבו בדיוק מהמקום המרגש הזה, וככה גם נסיבות נסיעתה.

  2. הרי לך גפטו שכמוך בבטן הלויתן איך יודעים שהכל הפוך??אולי אני מין פינוקיו חסר רסן שבא ללמוד על גבולות ומגבלות מתוך הד הקירות שבבטן הלויתן…מה שבטוח זה שמעניין שם. גם אני לפני עשרים שנה בהתקלות הראשונה שלי בקלפי הטרארוט ,כשעוד לא הכרתי את הסימבוליקה בכלל ושל הקלפים בפרט,קיבלתי קיסרית הפוכה.הבנתי מיד שמשימתי הגדולה היא להפוך את הקייסרית.עשרים שנה חלפו והיא עדיין הפוכה…ועוד נוסיף שצייד הוא צייד הוא צייד ….[כמאמר המשוררת]
    ומכיון שאת תבליני הפראות הוסיפה הברונית הייתי מגלגלת את השאלה אליה -מהי הפראיות בשבילך רונית?

  3. לגבי הכותרת יש לשאול את מי שנתנה אותה (רונית) לגבי הפראיות – כבוד בת מלך פנימה אולי גם פראיותה- ואין חובת הוכחת הפראיות עלי. אני לא יודעת מה זה אומר עלי – ובכל זאת לגבי הקטע האחרון – לשבת בבטן לויתן הפוך זו חויה מיוחדת , לגבי כל שאר המעשים שנעשו בארץ הטמילים נראה לי שבבוא הזמן התוצרת תצא.
    אני דווקא בחקירה של האפשרות להיות חופשי במובן של הקשר הישיר הבלתי אמצאי עם הטבע, עם האנושי עם ההתרחשויות במלוא חושניותן ופלאיותן דןןקא מתוך עידון. זו היתה חוויה מוחשית וברורה שם בארץ ההיא , והפראיות- כמו הבז שהיה על זרועי בזמנים אחרים , מרוסנת לתוך נתיב של סקרנות התענינות והחופש לאהוב את מה שאני פוגשת באופן הפתוח ביותר כי רק מתוך האהבה הזו ומתוך המגע הזה אני יכולה להכיר את מה שמולי לפגוש את מה שמולי , מה שמבקש הכרה , מבקש להשמע ואני יכולה לחוש את הבקשה בחושי , להריח את הריח המיוחד של הבקשה, לחוש את טעמה בפי ולהקשיב לדופק הפועם שם
    להיות מוכנה לציד מסוג אחר הגעגוע האין סופי לערבות הקפואות לסוסים הנוחרים מריח דם והרפתקא , את הדם הרותח בעורקים , כל זה שיך למקום ממנו אני באה- אבל איני הולכת אל מה שהיה אלא אל מה שקורא לי מהעתיד..בני האדם שזקוקים לחושים אילו פעורים עבורם -כל רגע כזה בתוך המפגש הוא רגע של פרי ציד מתוק להפליא, רגע של שקט פנימי ויציבות כמו הפומה ברגע שבין ההמתנה לזינוק
    מוצאת את עצמי מוכרחה לענות לך ואת יודעת למה.. לענות , קודם כל לעצמי אבל אולי מעין מבוא להזמנה לאחרים להפגש איתי ממקום שבו הידע שעומד לרשותי הוא מתוך בטנו של הלוויתן – זה שקשור בחוק הקוסמי, מחוייב אליו ולא אל חוקי בני האדם מהמקום הזה מתקיים המפגש באופן הכי נכון – לי. שמאפשר לי לראות מעבר למה שצריך ומה ש"נכון, אלא את מה שמפתח ..
    בין אם זה אחהצ קסום עם הילדים או סקס פראי – עוד עמליה? בכל אופן אמנם זו במה ציבורית אבל תודה שחילצת את זה ממני , ואולי כל זה פרי דמיוני ההזוי, ואולי ההסוואה הבורגנית שלי היא הדבר האמיתי והכוזב של חיי. ואולי היא האפשרות לשים עצמי בצד כדי שכל אחד יוכל לבוא ולהרגיש נוח.

  4. אכן .שאלת השאלות.ובהיותי יודעת שאת מדייקת במילותייך, תהיתי לי על הפער שנוצר בין הכותרת-שיצרה ,אצלי לפחות, ציפיות מסוימות, לבין הסיפור עצמו, שעל אף קיסמו ונפלאותו,ניחוחות פראות אינם עולים ממנו. הרי לך ציפיה נכזבת שכמוני…

  5. עמל??!!
    והפראיות , מהי הפראיות בשבילך עמליה??
    בגילי, אחרי שרוקדים קוראים איזה פרק על היוגה של השינה והולכים לישון בלב היער בבטן הלוויתן עם מוסיקה טובה אחר כך ממשיכים לרקוד והירח אותו ירח

  6. מה שלא פורסם ומבקש להיות ברצף של הכתיבה- עדיין מהודו ולפני "הסיכומים" מיום שישי 02 נובמבר 2007 יום 10

    ערב הנסיעה להודו לא התאפקתי ומשכתי לי קלף סגולה , חיה אנדיאנית אף פעם לא הזיקה לי. התרכזתי בגב הקלף כדי להוציא אותו ישר והתחכמתי לו , הקלף יצא ,לוויתן , אבל הפוך.
    הלויתן נמצא בטוטם שעשו לי מזמן – זו החיה שנמצאת אצלי משמאל, בתום כל תהליך יושב אצלי לוויתן הקשור לאוינוס הידע הקוסמי , כשהוא יוצא הפוך , כלומר – אני לא בתדר ועלי להנשא עם הגלים עד שאגיע …
    9 ימים אצל יובל ואנה באיטרניטי המקום מדהים מרגיש כמו אז , מרגיש בית , מרחב של יער ואוקינוס בריכת קסם בתוך היער פרפרי ענק בשחור ואדום, ציפור גן עדן פישר קינג תורכיז , חושב שאני דג גדול מידי,,,,
    שיחות לתוך הלילה , מתאמנת בלפענח את ההתנהגות האנושית הנפרשת מולי באהבה ללא שיפוט
    אחרי 9 ימים אני מקבלת את הבית של יונה- הבן הבכור של יובל ואנה שאת כל כל רכושו לקח הצונאמי יונה קיבל בית רחוק מהים , יונה, כמו הד לחלומותי, נמצא בדרכו לנמיביה וביתו המתוק לרשותי..
    והנה אני בבית של יונה, אני יונה לא יונה , בבטן לויתן הפוך .
    והידע טמון בספרים סדורים בספרית עץ מדויקת הן מבחינת התוכן והן מבחינת העיצוב – ארונות עץ מסוגננים בפשטות מעץ משובח , דלתות זכוכית להגן על הספרים, ידית כתומה ומפתח אל אוצרות הידע ובפנים סדורים כל ספרי.. סרי אורובינדו והאם , ספרי צילום והגות..רבים מהספרים ניתנו ליונה אחרי שכל רכושו נשטף בצונאמי : גל, לוויתן יונה והידע.
    תאור פיזי של בטן הלוויתן :
    בית מוקף צמחיה עשירה וסמיכה, פסיפלורה ובמבוק, קשיו ולמון ליים , שבלולים לטאות נמיות סנאים עקרב אחד שחור ונחש מת
    חדר שינה גדול מטבח ומקלחת , יש גם חדר חושך, זכרון לעברי הרחוק כצלמת , גם יונה צלם , סגרתי אותו עם כל מה שמתאים שיחכה בחשכה ליונה שיחזור ממסעותיו. מטבח מואר עם כלים נאים.
    בחדר הגדול מערכת רמקולים "סראונד" שהפלאג שלה מתחבר מיד למחשב שלי..ואני מוקפת במוסיקה שמורן עזרה לי להעלות למחשב ממש ביום ההוא שכמעט נסענו כולנו – תודה מורן.
    מיטה גדולה, שולחן כתיבה ,ארון העץ עם דלתות זכוכית מלא בספרי הפילוסופיה והצילום ,אפילו הנוכחות של יונה לא ממש כאן פרט לדיוק , הוא מזמן לא היה פה , ולא מתכוון לחזור בקרוב

    מרוב אושר אני מתאפקת לא לחייך.. כמו לחזור בזמן יותר מ 20 שנה אבל עם הכרת התודה על כל רגע ורגע
    יושבת עם המחשב על הרגליים , אני בקושי רואה את המיקלדת, עיני מתמלאות דמעות של שמחה
    מוסיקה בגן עדן
    עוד מעט אסע על הטוסטוס לשבת בחדר הלבן של המקדש
    מתנה ענקית , יותר מזה אני כרגע לא מבקשת
    כל זה מוקף יער וכמה בתים קטנים של הקהילה הזו
    קרוב לכל מקום ומאוד שקט

    מקווה שהכל בסדר בבית אני יודעת שאת החופש שלי משלמים עלמא והיאם
    אני מקווה שזה יהיה ראוי
    קשה להתרווח עד הסוף בידעה שהיאם שוב חולה

    האם אוכל לנצור כל רגע במקום המופלא?
    האם אני בעצם זקוקה לכל כך מעט .
    המעט הזה הוא המון

    בנפש, ליבי קופץ מהתרגשות מאושר ויש גם מתח סמוי שאני מקווה שיתמוסס לתוך אירועי היומיום המחכים לי ביער בכפר בעיר פונדיצ'רי ובכלל
    מזמינה תמרון ומינון מקסים בין זמן כתיבה והתיחדות מדיטציה וזמן טיול ומחקר מפגשים קניות אוכל- חיים
    פתאום נשמע שיר לעלמא יפה שלי ..

  7. המדהים הוא שבדיוק שם אני חווה את הפשטות היומיומית של החיים ההתענגות על אותו פרח זעיר את ההנאה שבפעולות היומיומיות הכי פשוטות באופן הכי נקי עם כל המרחב , עם הרווחים של השקט שיש בבינות של הדברים
    חוויה של מידיות באופן שבו הרחוב או האנוש/שית מגיבים לחיוך למילה טובה..
    באופן שבו יש מקום להכל להיות כפי שהו א
    אני כנראה אדם מוגבל, היכולת הזו קיימת בי כמובן וגם באה לידי ביטוי כאן כמו בכל מקום אבל איכשהו שם הכנפיים נפרשות לי במלואן וכאן , החיוך יוצר לעיתים חשדנות או רתיעה.. הפשטות הופכת למאבק השרדותי, והרווחים דקים מאוד
    זו אינה השוואה בין טוב לרע אלא הכרה בכך שאנו חיים בהאצה מטרפת והנסיון לחיות עם אותן איכויות במלואן מחייב מחיר לא פשוט ושחיקה גבוהה
    שם , בלי שום עזרה,או טכניקה – הכוחות המרפאים של הקוסמי/ האלוהי / הדיווין/ הטבע, הערנות , החיות והפשטות מרפאים אותי בשתיקה
    האשה הפראית יוצאת לחופשי – תודה רוניתית
    משהו מזה חזר איתי ומשהו מזה יודע לחזור לניסתר ולפעול בחשאיות משם
    משהו נשאר שם כמו איזה לינק לאדמה פוריה..
    ברגע שחציתי את הגבול בדרך חזרה ,פגשתי אצל האנשים פחד ציניות חשדנות וגם עזרה שרק ישראלים יודעים להגיש באופן המאוד מסויים.. ואנושיות שמבקשת הכרה , ושוב פחד , בלילה במונית דרך הבקעה , חיילים, משוריינים ,צבא ,כפר פלשתיני ונהג מונית מקסים ודואג , אם נגיע, אם הוא יצליח גם לחזור..
    לי ברור שכל רע לא יקרה – לא לי ולא לו !! ידיעה מוצקה שגרמה לו לחשוב שאולי אני משוגעת , בהודו ידיעה כזו תומכת ומרוממת.
    יש אהבה אדירה גם פה גם שם, יש חשכה גם פה גם שם,
    לעיתים מקום מסויים מאפשר להיות במלוא היעוד והנוכחות , לעיתים זו אשליה לעיתים זה לתקופה , לעיתים מרחוק אני רואה יותר טוב- במיוחד אחרי גיל 40 , מקרוב ובמיוחד פה הרבה פעמים מטשטשות לי הדמעות את הראיה
    אני מלאה שימחה והכרת תודה על המתנות שקיבלתי שם , על המתנות שאני מקבלת בשפע כאן , שיר, חיבוק , מילה אוהבת , המון אהבה
    חג אורים שמח

  8. חזרתי והסיפורים ביחד עם עוד כמה חלקים עדיין מרחפים בין כאן לשם
    מקווה לפגוש אותם כאן בנחיתה ולהביא את מה שבדיעבד יסתבר.. בנתיים מושכת אף מלא נזלת וגופי דואב משפעת שכזו – שמתפקדת כמו מצנח לרכך ולהאיט את הנחיתה
    שלום רב שובי

  9. ומאיתנו, סוג של סוכני נסיעות (פנימיות וחיצוניות): כמה התרגשנו לשמוע שהחלטת לנסוע לבד ונסעת. חבל שלא הספקנו להיפגש לפני והנה אנחנו כבר יוצאים למסע שלנו… הלואי שנשמור על קשר, איכשהוא, מתישהוא, בגלגול שהוא. מאחלים לך המון מסעות מצמיחים ומרגשים.

    נעמה ואורי.

  10. תודה לך עינת על התגובה המרגשת. באמת תיארתי בשיר מין רגע כזה של חיבור פנימי חיצוני, מין רגע של שקט שבו ניתן להעריך את היומיומי. במקרה של השיר מדובר בו על נסיעה קצרה לחברה, בארץ, אבל יש גם תקופות בחיים שבהן יש צורך לנסוע למרחקים.

    ימים טובים לנוסעים ול…
    מה בעצם ההיפך מנוסעים?
    נמצאים?
    והרי גם הנוסעים נמצאים איפשהו.
    נשארים?
    והרי גם הנשארים נוסעים.
    ימים טובים לאנשים באשר הם.
    חני

  11. יעלה
    שמחה בשבילך כל כך שהצלחת
    לצאת אל המסע שלך…
    כשאני קוראת את המילים שלך,
    לרגע, הרחתי את הריח, הרגשתי את משב הרוח על הפנים…
    והתרגשתי איתך את ההתרגשויות שלך…
    גם לי היבשת הקסומה שלחה קריאה ובנתיים אני כאן (הפרדס גם כן סוג של מובלעת קסומה)
    שיהיה לך מסע מופלא,
    אני אוהבת אותך.

  12. האם יש חוט מקשר בין החוויות הגדולות מהחיים של יעלה לבין ההתרגשות מן הפשוט, החולף והרגעי כאן בבית, בחיי היום-יום, שבהם צריך גדולת נפש מיוחדת במינה כדי לזכור להתרגש מפרפר מרפרף או פרח נפתח? האם צריך חוויות מסעירות ודרמטיות, כמו נסיעה כזו, לבד, להודו, כדי לחזור ולהתרגש מגשם, מישיבה מול הים, משפיריות? לפעמים כן. אבל מכיוון שנסיעה כזו היא לא דבר זמין, בדרך כלל, והפרחים והפרפרים כן – השיר של חני מזכיר לנו שיש עומק והתרגשות שהם פונקציה של התבוננות פנימה-חוצה ושל הקשבה לשקט.

כתיבת תגובה

Close