1 # תמונות מהטלפון

הטור של נועם לסטר הוא עוף מוזר בתוך העוף המוזר הגפן. אחרי שירד טור האסטרולוגיה שאהבתי של הזוג אלפרין, מצאתי בו נקודת אור מעניינת ולירית שכיף לקרוא, בקביעות. והנה לשמחתי נועם שלח לי אימייל, והציע לפרסם את הטור גם במושבה חופשית. איזה כיף! אז הנה הטור הראשון כאן, ובקרוב יבואו אינשאללה הבאים.

מה שהיינו ומה שעדיין אנו יכולים להיות / נועם לסטר

הסתכלו בציור הקיר הזה של יוחנן סימון, התלוי עתה בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל, לאחר שהוצל מקיר שנועד להריסה בבית הספר "התחייה" בסאו פאולו ובמבצע מורכב פורק, טופל בידי רסטורטורים מומחים, נשלח לישראל והורכב מחדש בקיבוץ שנתן לו את השראתו. סגנונו תמים ואופטימי, כמעט ילדותי, והוא מבטא את כל התקוות של שנות החמישים הראשונות (הוא צויר בשנת 1954), מיד לאחר קום המדינה, כאשר הנוער בקיבוץ (זה שם התמונה) היה מקור לגאווה והמדינה הצעירה נדמתה בעיני רבים לאותם נערים יחפים וחופשיים.
ראו אותם במשחקיהם, בעבודתם, בנגינתם ובריקודם. ראו אותם קוראים ספר, שותלים עץ, קוטפים תפוזים ומניפים דגלים. ראו את האור ואת השמחה הפעילה האופפת אותם, וחשבו על מה שהיה כאן פעם. אילו תקוות גדולות, איזו שמחה.
אם הציור נראה לנו היום מעט ילדותי, אולי זה משום שאת האופטימיות הפתוחה ללא סייגים, את השמחה המוארת, אנו שומרים לחדר הילדים, ובעולם שמחוצה לו אנו עוטים את המסכה האפורה של המאבק העיקש שאין בו חיוך. הציור הזה, מתקופה של תקווה גדולה, מזכיר לנו שיכולנו להיות אחרים ועדיין אנו יכולים.

 לטור הבא >>