רגע חסד

סוף סוף רגע אצל המחשב.
שהופקע לטובת וובקינס ושות', שעליהם כבר מזמן רציתי לכתוב, בין יתר הדברים שקורים במהירות מסחררת.
מה שלומכם?
גם אתם מרגישים האצה?

ימים עמוסים בשמש ובמזגנים. בין לבין גם עבודה וגם בילויים. איזה מילה זאת – בילויים – מר קיאם סיפר לי שזה נכנס ללאנג מההפגנות של החרדים בירושלים, על זה שאנשים יוצאים, וסוחרים, בערב שישי ובכך מבלים את השבת.

יש בחוץ רעש מוזר, שיחד עם המזגן מצטרף להמיה מנועית, כאילו שאיזה מנוע פועל.
החלונות מזמזמים.

אני מתרגלת כתיבה בחזרה פה. בזמן האחרון עיקר העיסוק שלי זה בפיתוח מושבה חופשית.
אני רוצה להרחיב אותה. לשפר את התבנית לאיזה וורדפרס משוכללת יותר, כי שני טורים זה כבר ממש הצטופפות. תוהה אם לשכפל אותה לעוד מושבות. קודם צריך לפתור כמה עניינים טכניים, למשל להחליף הוסטינג ככה שהחברים שגולשים בקווי זהב יוכלו לחזור לגלישה סדירה,
לשפר תהליכי גביה,
לחשוב קדימה.
מי זה היה שאמר ש"טירוף זה להמשיך לעשות את אותו דבר ולצפות שמשהו ישתנה"?
אז לאט לאט, ועם הרבה תפילה,
אני מבקשת מפתרונות שיתגלו לי.
וזה ממש קורה! האנשים הנכונים לי ללמוד מהם כרגע ולחשוב על הצעד הבא פשוט זמינים.
זה כל כך מפתיע שזה לא מפתיע.
כל כך הרבה סיפורים קוסמיים שאני לא נעצרת לכתוב בגלל ש- זה מה שאני מספרת לעצמי – שבגלל שאין לי לפ טופ ואני מסתובבת הרבה. אם היה לי לפ טופ – זה עולה שוב – הייתי מתקתקת סנאפשוטים מילוליים מהשטח.

אולי זה נכון, לפטופ בהחלט יכול לעזור אבל היעדרו לא צריך לעצור.
השבוע בארוחת עבר (רציתי לכתוב ערב) יהלי צוף שאלה אותי בקול המתוק הזה שלה שהיא דגה בו סיפורים: "רוניתי.. איך התחלת את מושבה חופשית?"
אז סיפרתי לה בשמחה (אני אהיה סבתא נהדרת) ונזכרתי גם בקמפיין שעשיתי בשיקשוק כשמושבה חופשית היתה בת שבועיים: 50 פתקים מקופלים קטן וחתומים במדבקת לב (בכסף או זהב) ובפנים הכתובת ושורה אחת.

***

ינאי ואני שרועים הרבה במזגן בימים אלה, בדיוק סיימנו את הספר השלישי בסדרת דוליטל.
איזה ת ע נ ו ג
ג'ון דוליטל, חואן הגפוקו, המלך ג'ונג, יצור נלבב שכמותו, קשה לחשוב פתאום על גיבור ספרותי חדש. ווילי וונקה שהגיע איתנו מהיריד בדמוקרטי בכלל לא אופציה עם כל המחלת נפש שלו. מתגעגעים לפולינזיה..
התחלנו לקרוא מחדש את הספר הראשון.
רעיון מבריק של ינאינאי.

שוב ושוב עולים אותם תכנים במעלה הספירלה..

***

ובתוך כל זה אני עושה מרווח. והמרווח, כמו שאומרת רונית גלפו בספרה סוד הפשוט –
כאן באתי לצטט כמה שורות מתוך הפרק על 'מרווח' אבל לא יכולתי. הרגשתי שזה לא נכון. ואז הספר התעלעל לי בידיים ופתחתי בפרק על אחריות, בול על השורה "הוצאת דבר מהקשרו פירושה עבודה זרה"את השורה הזאת אני כן מורשית לצטט כי היא כן באה בתוך הקשר. (הממ.. מאיפה זה בא ה'מורשית' הזה)

ההמיה ממשיכה,
מדי פעם המזגן מתעטש,
הרעד של החלונות יציב.
מקודם היתה כמו שריקה.
אולי זאת איזה חללית.
או מערבל בטון כספיתי.

וואללה, ככה אני הולכת לפרסם את זה. לא ערוך.

רגע חסד.