השימושון

2 # אימון ביוגרפי: תודה וקהילה

מאת: יעל זלאיט

אני מבקשת להקדיש כתיבה זו לקהילת הדם והרוח.

אסיר תודה > חייב תודה > מכיר תודה > תודה מקרב הלב

נשאלת שאלה במקומות שונים בדיסיפלינות שונות: כיצד לחזור להיות קהילה? כיצד "לנצח" את הבדידות? איך לחיות עם הגעגוע אל השבט האבוד. ישנם כלים שונים המוצעים כדי לחזור לחווית המעגל, השבט, החמולה הקהילה – דרך החינוך, בפילוסופיה, בתורות שונות להתפתחות אישית, בכלכלה (שווק רשתי). זה עניין מורכב – אינדיבידואליות בד בבד עם חווית בדידות מול פחד מטישטוש תחושת העצמי. אבל האם אנחנו לא מחפשים דרך חדשה לחזור לקהילה מתוך חופש, מתוך שמירה על השגי האינדיבידואל??

חלק חשוב בעבודה, בתהליך הביוגרפי, הוא להזכר בקהילה שלי: מי היו אילו שעמדו סביב העריסה כשנולדתי, מי היה שם סביבי בילדות, בהתבגרות, בכל שלב. ללא שיפוט מי היה טוב אלי או לא, בלי "להעניש" את הדודה או הסבתא – מורה או או חבר שאכזב. להיזכר: שמות, פנים ולרשום!!

יש לנו נטייה מאוד אנושית לזכור את מי ש"באשמתו לא" (נהיינו, נעשינו התחתנו הצלחנו..),
יש לנו נטייה מאוד אנושית לשכוח את מי שבזכותו "כן"(נהיינו הגענו הכרנו הצלחנו למדנו ),
יש לנו נטייה מאוד אנושית להעמיד את כולם אל הקיר ולתת ציונים, לתת גזר דין, לעיתים אכזרי.
לא נמעיט מהאחריות של כל אחד ואחת מהדמויות "המואשמות" – לא לנו לבחון זאת כרגע-
עלינו לקחת את האחריות – את כל האחריות – על חיינו, כישות חד פעמית בעלת פוטנציאל התפתחות ייחודי ואין סופי. כל זה למרות ובגלל כל מי שהיה שם, שבזכותו התעצבנו ונהיינו מה שאנחנו.

 כולנו רקמה אנושיתגעגוע לקהילה הוא געגוע לחברינו, לקהילת הלב. כל אחד עושה את העבודה שהתבקש במקום בו הוא חי ופועל. יש רגעים בהם אנחנו נפגשים, מתגעגעים, שמחים, לא מבינים איך לא הקמנו ישוב, בנינו מקום, בית ספר, איך אנחנו לא גרים קרוב יחד, איך ילדינו לא גדלים באותה חצר….. ונזכרים שבמפגש אנחנו מתענגים, מתחזקים, מתמלאים כוחות וחוזרים כל אחד למשימותיו ולתפקידיו בחיים אלו. מה שמחזיר אותנו לחיים ולקהילה המהדהדת במרחק זו (גם) ההזכרות והכרת התודה- זאת לא חובה, זהו ביטוי טהור לכך שאני רואה אותך, זוכרת אותך, מוקירה אותך, יודעת מה נתת לי בעולם הזה. זהו תדר עדין שיכול להגיע רחוק, כמו זכרה של מדורה רחוקה המחממת ומנחמת את ההלך בדרכו.
תודה למי שמוציא אותי לדרך, למי שדואג שאהיה ערה, למשפחה לחברים לאלה שהם כאילו לא חברים ….למורים המוכרים והלא מוכרים של האנושות, ועוד ועוד עד אינסוף ועין לסוף.
להיזכר בכל אחד ואחת מכם באופן אינטימי זה להיות איתכם שוב, זה לחזור לקהילה, קהילת הדם והרוח. לזהות מה בחרתי ומה נתון שם עבורי מראש (וגם אלו הן בחירות, אבל מסוג אחר).

יש לנו אפשרות לבחור ולהתפתח גם במסלול הזה של התודה מלהיות אסיר התודה > חייב תודה > להכיר תודה > לתודה מקרב הלב.
אסירות תודה – זו עמדה שבה אתה אסיר של אותו אחר לו אתה מרגיש חייב. אותו אדם יכול להתפס לעיתים כאויב או השנוא הכי גדול שלנו – אין זה קל עבורינו להודות לו – ואנחנו מעדיפים לרוב להפנות לו עורף.
חייב תודה – זו עמדה שבה יש מערכת יחסים של תן וקח, התודה היא סחורה הקושרת אותנו במערכת מחוייבות הדדית – בבדיקות חוזרות ונישנות מה קיבלתי ומה נתתי. מקור אין סופי לשיחות מטבח ופנקסנות.
מכיר תודה – בעמדה של "זה שמכיר" נוצר רווח ביני לבין האחר, אני מכיר בו, מכיר במעשיו הראויים לתודה, זו עמדת כוח חופשית.
תודה מקרב הלב – זו תודה הקשורה בהתמסרות ואהבה, זו המביאה את הדמעות לעינים כשאנו חושבים על אותו אדם, זו העמדה החופשית והרוחנית ביותר, הלב פתוח – אין התודה תלויה במעשה זה או אחר של אותו אדם גם אם התודה מבוטאת דרך מעשים אלו, אלא על עצם היות האחר מה שהוא, עבורי, עבור קיומו ואופן התנהלותו בעולם.
מקום שהלב בו פתוח מאמין וסומך – מכיל את האחר אבל לא נטמע בו.

הכרת התודה ממקום חופשי או מהלב – זו מתנה אמיתית לנותן ולמקבל.

אחת המתנות שאני מקבלת מהידע הביוגראפי היא הבנה מעמיקה לתפקיד של האחר ושל הקהילה.
אנחנו צומחים מול האחר, זקוקים לו, לחיכוך איתו, כדי להתפתח ולהיות כפי שאנחנו.
רשת האינטרנט היא ביטוי פיזי לרשת העדינה הזו של קשר של געגוע לאחר הזה, ההולך ונעלם ברחבי הסייבורג ומתגלה מחדש דרך פעולה פשוטה של בני אדם.
תודה שיש מי שקורא, זקוקה לתגובות שלכם כדי לבטא את מה שאני מקבלת ולתת אותו הלאה. הידע הוא לא שלי, הוא נחלת האנושות. אני זוכה להתחמם לאורו וחובתי הנעימה לבטא אותו מולך. הידע הזה צומח בזכות המפגש בין בני אדם – אלה אינם חוקים שצפים אי שם, אלא חוקים שיש לקשור אותם באופן בלתי פוסק לחיים ולפעילות של בני אדם כדי שביום מן הימים הרחוקים נוכל להשתחרר גם מהם.

באהבה ואמונה

יעל זלאיט – אימון ביוגראפי ינואר 2007

בהמשך אכתוב גם הסבר ברור יותר מה זה הידע הביוגרפי, מקורותיו וכו'.

בתמונה: רקמה מתוך קופסת דוגמיות שקיבלתי בירושה מסבתי רחל עציוני ז"ל, מורה למלאכת יד.

< < לטור הקודם

הראה עוד

15 thoughts on “2 # אימון ביוגרפי: תודה וקהילה”

  1. הטור שלך עורר בי געגועים לשבט
    ומיד הרמתי טלפון לחברה שמזמן כבר לא…
    תודה, זה חשוב התזכורת הזו
    חשיבות הקשר הישיר העכשווי עם חברים
    כל כך קל (לי) להסתפק במועט ולהזניח את האוצרות שלי

    ולגבי הרקמה –
    סבתא שלך, רחל, היתה מורה למלאכה בבי"ס א.ד.גורדון בת"א?
    כי היתה לי אחת כזאת…

  2. נכון, שתמיד אפשר להביט אחורה על החיים או בעצם להביט פשוט ישר לתוכם- ובכל מקרה- לבחור נקודת מבט. להבין את מה שאת כותבת, זה פשוט לי. הבעיה היא להרגיש… אז אולי פה נכנס האימון. נדמה לי לפעמים שפשוט צריך לוותר… לוותר על מה שהתרגלתי להרגיש. על כאבים מוכרים, שנוח לחזור אליהם- אפילו עם לא נעים. להסכים להיות ב מצב של "תודה". להיות רכה לעצמי. ואז גם לאחרים. אבל באמת – איך משנים תחושות שהן כבר כמו בגד ישן שלי? שהגוף רגיל אליהן, ובלעדיהן הארון קצת ריק- שגם כשהן עמוק בארון מגולגלות בין שאר הבגדים- האריג שלהן נוכח והגוף זוכר אותן יותר מידי טוב.

  3. תודה עינת על השאלה
    אני אסביר בטור הבא על הידע הביוגרפי ומה זאת אומרת מבחינתי אימון ביוגראפי- אני מעדיפה את המילה בעיברית כי היא מכילה את האפשרות לתת אמון מחודש בכוחות שלנו לא משנה מאיזה נקודת מבט . ואגב אמון : מפי מורתי – הביוגראפית מיכל צור: אנחנו באופן טבעי נותנים אמון במי שכבר הוכיח שהוא ראוי לו – אבל כשחושבים על זה , אמון דרוש דווקא בנקודת החולשה כמשענת או כתמיכה , כמו לאמר לילד המטפס בסולם – כן יקירי אתה יכול אני מאמינה בך (אפילו אם הלב רועד שהוא תכף נופל – ישנה הגאווה על ההשג של עצם ההתמודדות והעצמאות הנרכשת.)
    לעומת – "תרד מיד אתה תיפול תראה שתיפול" – "אתה רואה- אמרתי לך"….(ובלב- התחושה היא שבלעדי הילד הוא אבוד ואסור להוריד ממנו עיניים לרגע)
    מה הילד ביקש???- אמא תאמיני בי אני זקוק לאמון שלך כי הוא מיצב אותי על הסולם וגם אם אפול , האמון שלך ירכך את הנפילה כי הנפילה היא חלק מכל העניין.
    כל ההבדל הוא בין היגשה של "זה שמנסה" – ניסיתי- נכשלתי/ הצלחתי.. לבין " אני מתאמן"- זה עניין של גישה לחיים.
    יש כאן כבר נגיעה בשדה האימונים והאמונים – וגם בהתבוננות על הביוגרפיה מזויות שונות של "תפקיד" ,של "שאלה", עמדה.

  4. יעל,
    מרגשת אותי התמטיקה של הוויתור ששזורה בדברים שלך. הוויתור כאמצעי לניקוי פנימי, הרפייה והישגים אחרים, לא צפויים ומאד משמעותיים.
    רציתי לשאול שאלה טכנית (סליחה…): האם הביטוי "אימון ביוגרפי" מרמז על כך שאת מאמנת, כלומר עושה coaching, כמו שוקראים לזה במחוזותינו?

  5. צריך כנראה להתרכך מעט ולהזכר שאני אישה, החומר שאני כותבת אכן דורש רכות מה , אגב גם לגברים מותר..להתרכך – לי זה לקח 20 שנה..ושלושה ילדים מאז שחשבתי שאני אוחזת בעולם בכף ידי, שניו יורק זה עניין של רגע ומיד אחרכך ניקח את ברלין .
    בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים ופתאום.
    שנה אחרי שעברתי מתא עם תחושה שעברתי מעצמי….כתבתי מכתב לאמן צעיר -ממני עקרת הבית מהפרוור – אמנית
    אני כל מה שאתה לא ואולי להפך .יש מי …שעובר לפרוור שחומרי הגוף נשטפים באמבט של"הקטנים," לפני שאני מספיקה לארגן אותם בציור מיצב או הרהור על אמנות פוסט. כשכל הרעיונות המבריקים שלי מופיעים אט אט תחת שמות אחרים במדורי גלריה בעיתונים- בדרך כלל של אמנים צעירים ,הידד – איך הרגשתי את הוויב של הזמן – אבל בדיוק הקטנה חלתה והבעל נסע והפרוור רחוק מהעיר הגדולה. מציירת על הריצפה נהיים לי פסים של בלטות בציור רצה להשתתף בתערוכת מחאה
    נגמרה לי הנשימה

    ואיזה יופי הילדים גדלים ו"צריך לעשות ויתורים" ו"את כבר לאאמנית צעירה כבר לא זכאית למילגה" ואת לא , את גדייה שמבשילה מאוחר .
    כן גרתי בפלורנטין כן הייתי בסצנה כן הצגתי , כן כתבו עלי בעיתון – דווקא אכלה ביקורת
    ..
    הייתי גאה , מלאתי משימה , תערוכת מחאה- שתי ציפורים במכה – גם תערוכה וגם מחאה
    כבלים על ראשי והעוגן איתן – שחררי את הספינות היא אמרה – האודיסאה מתחילה אצלי בגיל 40
    כן אמן צעיר אוהבת אותך מאוד – במיוחד שנהיה איזה דיאלוג לרגע – כן אחי – אישה רכה ואם יורשה לי – בשלה (תרתי משמע) – זה הבונוס
    אגב מי שמכיר אותי עלול לא להסכים עם התאור.
    .לילה טוב

  6. זו הפעם הראשונה, שאני מתבוננת כך על רצף החיים שלי
    העמדת לי מראה צלולה ומדויקת.
    תמיד זה עמד כמו שכתבת עם גזרי דין ובדרך כלל גזר דין מוות.
    האם אי פעם באמת היתה בי תודה מכל הלב?! אסירת תודה הייתי, זה כן.
    זה מעלה בי דמעות רק מלהרהר בזה על הדרך עם כל הבאלגן בבית כרגע.
    זה בטח יזרום לעוד כיוונים.
    אז תודה לך אחות ,

  7. הדברים כתובים מאוד יפה, למרות שברמה האישית אני לא יודע אם אני מתחבר לעיסוקים כאלה.
    נראה לי שיש לזה תדמית קצת רכרוכית ונשית בעיניי.
    בכל מקרה גם רציתי להוסיף שכתבת לעניין ושוב יפה, גם בתגובה למה שאני כתבתי, אהבתי לקרוא. רוב התגובות לא היו ענייניות ומתיחסות לדיון שניסתי ליצור, ואילו את ניסית להתיחס לעניין ולפתח שיחה ודיאלוג ולא לקחת דברים קשה ואישי מדי.
    לדיון השמות הסוער:
    אני בעד "מושבה חופשית". יש לזה הקשר מציאותי וגם ניחוחות היפיים סטלניים. לקרא לאירוע בשם כזה, גם אומר כמה דברים על הבחירה ועל העמדה של המקום.
    :- )

כתיבת תגובה

Close