כתיבה פרטיתמוזיקהשיטוטים

knocking on heaven's door

מאת: גלית שביב

נכנסתי לאט, כמעט בגניבה.
שש שנים לא היה כאן אף אחד. שש שנים. ועדיין, האור אדמדם בהיר ויפהפה, האוויר נקי, האדמה עשירה וחמה ולחה. דבר לא הצטמצם.
קודם יש תעלה עם קירות מהודקים ואחר כך מנהרה. אני הולכת דקות ארוכות בתוך הניקבה הצרה. אני לא אוהבת מקומות סגורים. לא אוהבת להיות מתחת לאדמה. בהילות אוחזת בי כשאני צועדת שם. כמו אז בכיתה ה' בנקבת השילוח, נעלי ספורט מבוססות במים טהורים, הולכת מהר, דורכת על העקבים של זה שלפני. רוצה לצאת. לצאת. וכמו בסופשבוע האחרון ההוא יחד, במנהרות הכותל, יום לפני שפירקתי את הגג והקירות שסגרו עלינו ויצאתי לחופשי. אני כמעט רצה. כאילו שאם אמהר יהיה לי יותר אוויר.

אין דבר מנחם יותר מאור בקצה המנהרה. הקלישאות, אני יודעת, לא סתם שם. הן נכונות, כמעט כולן, ועדיין אנחנו נוגעים בהן עם פינצטה זהירה, כאילו אמרנו משהו גס. אנחנו, הפיינשמקרים של המלים והדימויים. אז כן, האור בקצה המנהרה. אדמדם, מוכר, בהיר. אין לי אוויר. רוצה כבר להגיע.

הצוואר סגור והפתח עגול וקטן. אני נדחקת פנימה. שולחת למעלה רגל ארוכה, כמו פעם במשחקי גומי, מעבירה משקל, ומגלישה את שאר הגוף. נוחתת פנימה בחבטה אבל מופתעת מהרכות של הקרקע.
אני שוכבת לי שם רגע, נקלטת. נרגעת. נושמת.
כמה דקות ואני כבר על הרגליים, מותחת איברים, מתכוננת לסיבוב. אני מתה מסקרנות. כבר שנים שאני רוצה להגיע לכאן, ארץ החלומות, ואני מתבוששת. אין זמן, אין טיסות, אין בייביסיטר. תירוצים הכל. כמה קל לבוא. כמה פשוט היה לארגן את זה. ככה זה תמיד כשאני יוצאת לחופש. איך אני לא עושה את זה יותר, זה לא בשמיים, ההיפך. ואני כל כך צריכה את זה.
לא היה קשה, בחיי. השטויות שמספרים לנו מגיל אפס ואנחנו מאמינים להן. שמי שיוצא לא יכול לחזור לעולם. אבל הנה, אני כאן. דפקתי והדלת נפתחה.


[זה מה שרציתי לשים, אבל לא נותנים לי. ביצוע מושלם, מבוגר, של איש שיודע על מה הוא מדבר (מאחורינו, הנסי!) ואת המלים הפשוטות של עטוף ברחמים, שלא יעזור כמה שנים אני מכירה ישר אני נהיית מיץ, כתב אהוד בנאי, שאלוהים ישמור עליו בשביל כולנו. ועברי וריטה, נו, זה גם לא כוס הוויסקי שלי, אבל הם עושים כאן יופי של עבודה]

אני מתרוממת ומתחילה ללכת. קירות אדמדמים, פיתולים רכים, חמימות נעימה מתפשטת בי. אני יכולה לשמוע קולות מבחוץ. משהו בקירות העבים האלו בולם את הצרימה ומסנן פנימה צלילים מרוככים. אני מתיישבת. יש מוסיקה ברקע. הלב שלי דופק חזק ואני צריכה להתאמץ כדי לשמוע טוב. מישהו מנגן מוצרט על פסנתר. אני אוהבת את זה. אחר כך פתאום שיר הפתיחה של "ראש גדול". אני שומעת את הגדולה שלי קוראת לאחותה לבוא מהר כי הנה לירון ודבש מתנשקים. אני שמה לב שבכלל לא מזיז לי שרגע אחד אני לא שם וישר הן רואות סדרות טיפשיות. אחר כך משאית עוצרת. ויללה של חתול.
אני מרגישה משיכה גדולה לקום וללכת ולגעת בקיר אחד. יש שם מישהו. זה מרגיש כל כך מוכר, ועדיין אין לי מושג מי זה יכול להיות. אני מניחה את היד שלי על הקיר ויודעת שיש מישהו שם מבחוץ שיודע עלי. זה לא מפחיד אותי. להיפך. נעים לי להיות בקשר בלי מלים, בלי לראות מי זה, רק להרגיש את החום. פתאום כל הדברים שמדאיגים אותי נראים עמומים. לעשות יותר כסף, להתפתח, להשפיע שיהיה כאן עולם טוב יותר מחר בשביל הבנות שלי, לנקות את הבית, לעשות קניות, למצוא אהבה.
אחרי כמה דקות אני מתיישבת על האדמה ותוך רגע מתקפלת על צדי ונרדמת. אני עייפה כל כך. וכאן הזמן לא נוגע בי. אינסוף רגעים של שכיבה פרקדן, מול האור היפה הזה, בחמימות ובנועם. אני שבעה ורוויה ומנוחמת. עטופה ברחמים.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close