To Do List

מאת: אייל כגן

יום אחד, אני יושב בקיבוץ, אצל ההורים של ה'. שבת. 11 בבוקר. ועל המסך אני רואה כמה דמויות שעושות לי חשק. חשק להיכנס לתוך הסרט. בעיקר מוראד ודוד מדוזה. לאט לאט אני מתחבר (פשוט כי נפלתי על הסרט מהאמצע) ונסחף. החיות, העסיסיות , הסיפור אבל בעיקר החלום שבמרכזו, מושכים אותי פנימה. כאן מגיע ספויילר שנוגע לעלילה, אז מי ששונא ספויילריסטים (כמוני) יכול לדלג: בערב יום השנה למותו של אביו, חולם בנו חלום שבו מצווה עליו אביו המנוח לפתוח את בית הקולנוע השכונתי שהיה בבעלותו ונסגר לפני 25 שנה. מכאן כמובן העלילה מסתבכת, מרגשת, נוגעת ללב. בקיצור, מעדן. אני מחכה לסוף (ובכוונה לא מספר אותו) כדי לוודא איך קוראים לסרט ומי הבמאי. כיכר החלומות (במקור: כיכר המיואשים או Desperado Square שנשמע הרבה יותר טוב, אני חייב לציין) בבימויו של בני תורתי.

ביום אחר, אני פוגש את יעלת החן, בבית הראשונים, כשהיא עסוקה כל כולה בלאצור את תערוכת הניעור של עמליה זנד (הידועה בשלל כינוייה). על הדרך, אנחנו שולפים תיק אקראי מתוך הארכיב של בית הראשונים. במקרה או שלא במקרה, בחלקו השני של הקלסר, על דפים מצהיבים המודפסים במכונת כתיבה, אנחנו מוצאים תכתובת ענפה (מאוד בירוקרטית יש לומר) בין הבעלים של ביתת הקולנוע "אוריון" בכרכור לבין פרנסי המועצה. שנות ה-50 ואולי אף קודם לכן. יש שם את מספר הכרטיסים שנמכרים בכל שנה (עשרות אלפים), בקשות להנחות וכמובן קרעכצען. בעל הבית מבקש השתתפות בעלויות של הסדרן שנשכר למען יגער בבאי בית הקולנוע שמפצחים רחמנא ליצלן גרעינים בעת שהם צופים בסרט.

מאז שהגענו לכרכור, מראה בית הקולנוע "אוריון" – שיושב בדיוק מול פלאפל דבורה, ועדיין ניתן לראות בשחור מאוד חיוור על לבן, את שמו בינות לשיחי הבוגנוויליה שמעטרים את הבניין חשוף הבטון- מלווה אותי, כמעט בכל פעם שאני חוצה את הצומת הכי מבעס ומסוכן בכרכור (המייסדים /אחוזה). אני חולם להשיב לו את עטרתו ולו לערב אחד. ערב אחד חגיגי, שבו הקולנוע יעטה שוב את מחלצותיו, שטיח אדום ייפרש בכניסה וכל תושבי פרדס חנה וכרכור יוכלו להיכנס בשעריו. מריחים, מסורקים למשעי, חמושים בסמוקינג או סתם בבגדי ערב, ישתו טמפו או קריסטל (יפאורה – תבורי קונקשן) יפצחו גרעינים מתוך קונוסים מנייר עיתון, וייזכרו בכל ענקי המסך שחלפו מידי פעם ונכנסו להגיד שלום לתושביה הצנועים של כרכור. זו המשימה מספר אחת , שלקחתי על עצמי לחמש השנים הבאות. להחיות את הקולנוע.

יש עוד המון משימות שעלו בקישקוש האחרון (ותודה לאמנון ז' על היציאה), ביום שישי. יעלת החן והדובה הגדולה, רוצות גלריה מקומית (הקומה השניה של בית האיכר, נרכשה לאחרונה על ידי המועצה והיא מ-ד-ה-י-מ-ה), בית רכס (שעומד לא רחוק מקולנוע אוריון) כבר עומד הרבה זמן ולא מצליח להתרומם. הוא אמור לשמש כמועדון לבני נוער ונראה שלאור חוסר המעש של נערי ונערות כרכור שיושבים מיואשים למדי בכיכר בית הספר המקומי, למרגלות הספריה, כדאי שיקום במהרה בימינו ובעזרתנו. המפעל הישן של יפאורה – תבורי, אמור להיהרס ולהפוך ל-260 מקומות חניה לטובת באי מרכז המושבה כחלק מתוכנית מתיחת הפנים שלה. כל שאנחנו רוצים, הוא האנגר אחד, לטובת המון דברים כמו שוק איכרים מקורה אחת לחודש, מרכז לכל האמנים שמבקשים להציג בדרך האמן ואין להם סטודיו. שכונת קנדי משוועת לצבע. האמפיתיאטרון שמול הואדי יכול להפוך לקולנוע קיצי. תיעוד דוקמנטרי של זקני המושבה פרדס חנה והמושב כרכור, רגע לפני שהם הולכים לעולמם עם כל הסיפורים (ויש סיפורים!). באין שומע, ובאין מי שימשיך אחריהם את המיתולוגיה המקומית.

אלו הם מקצת מהחלומות ומהדיבורים שבגינם שי שי הציע להכין To Do List, שבה כל אחד יכול להוסיף את אשר על ליבו, או מה שנמצא בתוכו, ולהפוך אותה אפילו ל- Wish List. אין כאן טבלת זמנים לביצוע (זה גם יגיע ,לאחר שהרשימה תתגבש, כמו גם סדר העדיפויות שלה). אני יודע רק דבר אחד וכאן אני מצטט מתוך קפקא על החוף , את מורקאמי שמצטט את ייטס: In dreams begins responsibility .בחלום מתחילה האחריות. אני אשמח אם נוכל לסמן בתום החמש שנים הקרובות, או השנה הקרובה או החודש הקרוב, סימן V (אוח, ויסטון, וינסטון), על חלק מהחלומות שלנו וכמובן להמשיך הלאה.

Yes, Qui, כן .

(ראיתי את זה איפשהו, זה נורא מצא חן בעיני ואני לא זוכר איפוא, כך שאני לא יכול לייחס את זכויות היוצרים לקופירייטר/ית המאוד המוכשר/ת שהגה/תה את זה. לכן אני מבקש סליחה מראש)