ג'יפ כסוף עומד בפינה הדרום מזרחית של החצר שלי, עם המנוע דולק.
אולי מישהו ירד רגע להביא משהו והוא תכף חוזר,
אני מזיזה את הטירטור מראשי.
מדברת בטלפון. עושה דברים. בודקת אימיילים, אבל הג'יפ עוד שם – מטרטר, כבר יותר מחצי שעה. פולט נהמה מפייחת לתוך שדות התורמוסים הענבליים.
אני קמה אליו !
כובשת את העצבנות כשאני הולכת בשביל,
תזכרי – קול קטן ושפוי מדבר בי – החיים הם משל.
בתוך הג'יפ יושב גבר. קורא עיתון יומי (פתוח על התשבץ) ;
אני מתקרבת לחלון ויורה:
תגיד לי, אכפת לך לכבות ? טירטר לי במוח !
אה, סליחה,
הוא מרים עיניים מהעיתון.
עגל.
אתה מחכה למישהו? אני שואלת במין קוצר סבלנות, הנוכחות שלו מטרידה אותי מה הוא בלש?
כן כן, – הוא חותך בנימה עניינית.
העיקר שכיבה את המנוע.
זה מדהים, הסטריליות של חיים ברחוב קטן בקצה שכונה.
בעיר אנשים נתקלים על כל צעד ושעל בג'יפים כסופים שחונים על גבהי מדרכות.
ופה – הערנות המרחבית מחודדת. כמו החצר שלי והרחוב שלי הוא חלק מהגוף באיזשהו אופן.
או שזה סתם, סתם ההבדל בין גברים ונשים – שגברים יכולים להיכנס לקופסה (נגיד, מטרטרת) ולא לשים לב. כמו שמסביר הברנש הבא, בסרט שהגיע אלי הבוקר:
כואב לומר שזה אכן נכון : )
כמה נכון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!