בהפגנה בביג. צילום של אבי קאיש

ואני בוחרת לצרף אליו טקסט של תומר פרסיקו:

כולנו מחכים.

מחכים לדעת מי ומאיפה. מרפרשים אתרי חדשות כדי שסוף סוף תעלה הידיעה ההיא ונוכל לומר: הם. כולנו מחכים לדעת שהם חרדים, מתנחלים, ירושלמים, דתיים, חילונים, נוער שולים, עבריינים. כדי שנוכל לומר: הם.

אל תיכנעו לפיתוי הערמומי הזה. פירושו הסרת אחריות. פירושו המנעות מהעבודה הנדרשת, ונדרשת כל כך הרבה עבודה. כי הם – אנחנו. הם גדלו כאן, חונכו כאן. הם תוצרי אותה מערכת חינוך כושלת, אותה מערכת רווחה מדולדלת. הם ראו את אותה טלוויזיה ושמעו את אותם פוליטיקאים. הם נחשפו לאותה הסתה מתמשכת ואותה אווירה מרושעת. הם קלטו את אותה גזענות ממארת ששולחת גרורותיה לכל פינה בחברה שלנו. הם היו חלשים, מוחלשים מספיק בכדי לממש את מה שאחרים חושבים ומדברים ומסיתים לקראתו. הם חלק אורגני מאותה רקמה אנושית חיה. הבעיה אינה אישית, היא מערכתית. הם ישראלים.

הם – אנחנו.

ומכאן יכול להתחיל תיקון.