אימון הקטאידו הוא עבורי מרחב שופע של השראה ובהירות.
סדנת קיטאידו בכרכור

שלום לכולם,
בשמחה גדולה אני פותחת סדנת קיטאידו חדשה בכרכור.
הסדנה תתקיים אחת לחודש ופתוחה לכל אדם, בין אם הוא מנוסה בתנועה ובין אם לאו.
ההמלצה שלי היא לבוא לכל המפגשים, ועם זאת, הסדנה בנויה כך שאפשר להשתתף במפגשים בודדים.
המפגשים יתקיימו בימי שישי בין השעות 10:30-13:30
במרכז דיאן, רח' המושב 69 בכרכור.

הנושאים שנפגוש הם אוצרות שנחשפו מתוך מפגשים עם אנשים שבאו ללמוד את עצמם דרך הקיטאידו במהלך השנים. חלקם לקחו את הקיטאידו אל חייהם, אחרים מצאו בקיטאידו את מה שהיו צריכים, והמשיכו בדרכם. כולם ממלאים אותי עד היום.

תאריכי המפגשים ונושאיהם:
10.2 – היכן מתחילה תנועה?
16.3 – כשתנועה מוותרת על מטרה, כל שאר האפשרויות נפתחות.
30.3 – מי/מה נמצא במפגש בין שמיים לארץ?
4.5 – מה בין התמסרות להובלה?
1.6 – החופש בצורה (form) והצורה בחופש.
29.6 – אימון כתנועה במרחב של אמונה.

עלות המפגשים:
150 ₪ – למפגש אחד. 120 ₪ – למפגש לנרשמים דרך הפייסבוק ו/או לנרשמים מראש לכל המפגשים.

להרשמה/שאלות: למייל baron18@nevision.net.il או בפייסבוק (Michal Bar-on).

מזמינה כל אחד לבוא ולחוות את המרחב העצום והנפלא הזה של תנועת חיים.

ימים יפים,
מיכל
054-8030119

למי שלא מכיר…
אני  מורה בכירה לסיישין קיטאידו.
מתאמנת באומנויות לחימה משנת 1987.
את הקיטאידו פגשתי ב1993.
מלמדת קבוצות, שיעורים וסדנאות בארץ ובאירופה. מכשירה מדריכים ומורים.

כותבת ושרה ("קול נשמה נשמע").  לבלוג שלי בסלונה >
ביום רביעי הקרוב,  8.2 ב21:00 יש הופעה שלי בקפה התחנה בזכרון (מאחורי "מול זיכרון" על כביש 4).
מוזמנים לבוא לפחות חצי שעה קודם להתענג על מטעמי הבית והאוירה המקסימה
בבקשה הזמינו כרטיסים – המקום קטן ואינטימי..
גראם – 054-7793605

והקיטאידו:
אימון בו (מקל ארוך) ויד ריקה >

אימון סיישין (הרך, הייני) >

ביום רביעי בשבוע שעבר, כשהגשם היה בשיאו, ישבנו מול המחשב בבית משפחת סגל כשלפתע פרץ לשידור אב המשפחה עם מבזק דחוף: כנסו לפייסבוק של יובל זהר, יש שם סיפור מעניין!
כמו פעם בטלויזיה עכשיו עם האינטרנט – מייד העברנו והגענו לערוץ הנחל (או המעיין) בעמיקם. בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני כמה חודשים, בקושי היו מים. אבל עכשיו – אוהוהו!

תמונות וכיתובי תמונה – יובל זוהר. מככבת בתמונות ונתנה אישור לפרסם אותן במושבה חופשית: דני וודלי.

***

אז ככה..קפצתי הבוקר לראות את הזרימה בנחל בעמיקם. יושב שם וחושב איך בחוץ סערה וגשם, אבל הנחל זורם בכזה שקט ורוגע. (רק הצינור השחור במים לא הסתדר לי בפריים)

פתאום משום מקום שני חברה צעירים ועליזים הגיעו בדילוגים עם מגפיים. הוא בדק עד כמה יוכל להיכנס עם המגפיים והיא מיד החליטה שהיא נכנסת למים.

בחורה אמיצה ! ונאיבית… פשוט התפשטה וקפצה לנחל. מיד היא ניסחפה (נדרכתי במחשבה האם אספיק להוריד בגדים) וביקשה חילוץ.

היא הצליחה להיאחז בסבך ..(פה חוזר הצינור..)
הבחור לקח את הצינור וניכנס לעזור.

נאחזת בסבך הפטל הקוצני..לא נעים בכלל..
הצינור השחור כחבל הצלה..

הכנסתי אותם לטנדר, הדלקתי חימום ולקחתי אותם הביתה…סוף טוב הכל טוב.

לאלבום המלא, ולתמונות נוספות מהנחל בימים האחרונים..

[מאת גלו שביב]

ירדה בבנימינה. מתווכחת איתי. אין תחנה בפרדס חנה, היא אומרת עם כמו סימן שאלה בסוף המשפט. אף פעם לא ירדה בפרדס חנה. אמא אמא, אני מתעצבנת. שבע שנים יש פה תחנה. בפעם האחרונה שבאה, לא זוכרת מתי זה היה בכלל, אספתי אותה משם. עכשיו דוהרת בדרך הנדיב, השעה לקפה מתקצרת, צריך עוד לאסוף את הקטנה, לשים את כולן בבית, לעבור רגע במלבן ולטוס לחדרה לקורס.

בקיצור מדרך רחוב האורנים הטלפון מצלצל. בשנייה הוא קולט שאני על טורים. אל תתעצבני מותק, הוא אומר בפשטות שלו החכמה, המסוכמת לשורה אחת תחתונה. ולמה את לא מתקשרת אם את בקריזה תגידי לי.
אני משתכנעת להירגע במהירות שמפתיעה אותי.

היא עומדת דרוכה ביציאה מהתחנה. קטנה ומכווצת, בהיכון להתגוננות ומתקפה מתנצלת. מסמנת לי שהיא חוצה. חכי, אני מוציאה את היד מהחלון, אני עושה פרסה. עוצרת את האוטו אחרי התחנה, יורדת וצועדת אליה, עוטפת אותה בחיבוק.

אנחנו שמחות שבאת אמא, אני מחייכת אליה בלי סימנים לעצבים שהיו שם קודם. חיכינו לך. אני מרגישה איך השריון שלה נמס לאט כמו מתכת נוזלית. קפה?

אני מתה לקפה טוב, היא אומרת. אנחנו נוסעות שלושתנו לגבריאלה ורות. אילנקה יושבת מתחת לקרן שמש אחרונה, עם קופסת הטבק והנייד. בשולחן ליד שתי מורות מהבצפר. אנחנו מחליפות שלום עליז של אחרי צהריים. אני נכנסת פנימה לתקתק לנו קפה ומאפה, משאירה את אמא והגדולה עם אילנה המשועשעת, שמיד שולפת עלינו מצלמה.

איזה כיף הגדולה עם שוקו ועוגייה ואמא ואני ואילנקה אספנית החלקיקים של ההיסטוריה. רוניתי עוברת עם האוטו ואני עוצרת אותה במבט. זה מסוג האירועים שאחותיתי לא מפספסת. יש לנו רבע שעה, אבל אנחנו עגולות סביב שולחן מלבני קטן, מפטפטות על בלט. אמא מספרת שהיא שנים היתה נוסעת מלוד לתל-אביב ללמוד אצל גרטרוד קראוס. אילנה ורונית מתפעלות בקול רם. איך פיסת המידע הזו חמקה עד עכשיו, תגידי? רוניתי מרימה גבות מחייכות. הרבה סיפורי אימהות ודודות גלגלנו יחד היא ואני. אני מציצה באמא ורואה שככה לאט לאט, עם הקפה הטעים והמאפה שקדים, המתח יורד לה בגרון. היא נשענת אחורנית, מחייכת. אבל אנחנו צריכות כבר לזוז.

ספתא, התגעגעתי אלייך, אומרת לה הקטנה בפנים פשוטים, בהירים, כשהיא נכנסת למכונית. היא קופאת. לא יודעת מה לעשות עם זה. את אהובה שלי, אני אומרת לקטנה. כן כן, היא ממהרת להתעשת. גם אני התגעגעתי אליכן. מאד.

בכוונה הכנתי מרק ובורקס וסלט. שמתי פתק, יותר כמו שלט, על השולחן במטבח איפה נמצא כל דבר. קיפלתי ארבע מכונות בעשר דקות. פיניתי את המדיח הנקי. שמתי את הקפה השחור עם הפינג'ן ליד הכיריים, שלא תתעה אבודה במטבח בחמש בבוקר. שלא תזיז כפית. שלא תברח לעמלנות הרגילה, לעשייה בשביל האחרים. לא לכיור. שלא ישמעו אפילו פעם אחת את הנו-נו יאללה יאללה מהר מהר כמו אצלם. אפילו אין כאן מסך לברוח אליו. אין היום את הסידרה שלך בספרדית אמא, אני פורקת את שלושתן בבית ונוסעת.

בשבע אני מתקשרת. הכל בסדר. אכלו. עשו טיול בשדות. התקלחו. אני חוזרת בתשע וחצי. היא על הספה במטבח עם שמיכת משבצות נעימה על הרגליים, קוראת ספר. הבנות ישנות במיטות. הפנים שלה נטולי מתח. רכים. כמו פעם.

בחיי שהן ילדות טובות, היא אומרת. לא עשו בעיות. יופי אמא, אני שמה מים. אני יושבת כאן שעות על הספה, היא אומרת, ומסתכלת מסביב. איך הבית יפה ונקי ומסודר. את שמה דברים אחד ליד השני כדי שיהיה יפה בעיניים. אני מורידה לך כובע בחיי.

אני שותקת ומורחת לה טוסט עם בולגרית וריבת תותים. כשהיתה באה, תמיד היה לה על הפרצוף את המבט הזה של הסלידה מהבית בן השישים, מהאסתטיקה השונה כל-כך מהבתים הסטנדרטיים, מהמטבח הישן עם הארונות הצבועים צהבהב לימון בהיר. איך היא קראה לזה? "התת-תנאים שאת חיה בהם".

אנחנו מפטפטות עוד קצת והולכות לישון. אני מוציאה מהחדר שליד את השעון המתקתק, מחשיכה את התריסים, מחליפה את הכרית סובה המרשרשת בכרית ספוגית של איקיאה. שלא יהיה לה תירוץ לא לישון טוב.

בבוקר נזכרנו איך היתה מעירה אותנו. שנים על שנים, שבע בבוקר, המוסיקה של אלכס אנסקי, גלי צה"ל, ריח של קפה שחור מורתח בחלב, והיא מרחפת מעלינו, מנשקת, מחייכת. הבוקר זה השעות הטובות שלה, אפילו שבלילה היא כבר בקושי ישנה. הבוקר זה הזמן היחידי שאפשר לשמוע אותם מדברים בקולות נמוכים, קשקוש צלחת עם בורק תרד ורשרוש דפי עתון.

(ואת המלים של זה היא יודעת בעל-פה ועוזבת הכל וקמה לרקוד בסלון מול החלון הגדול).

צ'יק צ'ק התארגנו. בדרך לבצפר עצרנו בחנות פרחים. יום המורה הבינלאומי או משו. הבנות רצו להביא ורדים. המוכר מתפעל מהבנות, מחמיא לספתא. אנחנו יוצאות משם והיא אומרת, זה מזכיר לי את אשדוד של פעם. כולם מכירים את כולם, מדברים אחד עם השני. היום? איפה. רק קניונים.

בואי נלך לאכול ארוחת בוקר טובה, היא אומרת אחרי שהבנות יורדות. אנחנו לקפה כרכור, מתיישבות בפינה. היא סוקרת את החדר הנעים, עם התקליטים והספרים. לירון מגיעה אחרי כמה דקות, אנחנו מתחבקות ומחייכות.

אמא מזמינה הפוך על חלב שקדים וחצי סנדביץ'. לא נולדה אתמול, אמא שלי, והיא גם בשלנית ואופה מצוינת, מסתובבת הרבה בארץ ובעולם, אוכלת בכל מיני מקומות. היא מתענגת בקול רם, מתעניינת באיזה שמן זית משתמשים כאן.

את יודעת, היא אומרת לי, המקום הזה ממש מזכיר לי את שנות השישים. אני לא יודעת איך להבין את זה עכשיו, אבל מעודדת אותה להמשיך. האנשים, היא אומרת, כל כך יצירתיים כאן, כל אחד משהו אחר. אני מבינה למה את לא רוצה לבוא קרוב אלינו.

אני מהנהנת. לא אומרת למה באמת הלכתי משם לפני כל כך הרבה שנים. לא מזכירה איך לא עברתי להם בגרון. איך עד היום אני לא, לא אני ולא הבנות ולא החינוך ולא הגישה ולא השוני הזה מבתי הפלזמת-ענק והאח הגדול וקסטרו וקניונים והעבודה עשר שעות ביום מחוץ לבית. מזל שאותו הם ממש אוהבים.

יש לנו שעה להרוג, היא אומרת. בואי קחי אותי לעוד מקום ואחר כך ניסע לרכבת. אחותי ואני וגם לליפוף עדיין סגורים. אנחנו נכנסות לסיפורי בגדים. אמא שלי ידועה בסלידה שלה מדברים ישנים, מלוכלכים (כמו שהיא אומרת), מסמורטטים (עם רי"ש לשונית של תורכייה. זה משו לשמוע אותה אומרת "מסמורטטים"). אבל החנות יפה ומגרה ועל המזל שלנו, היא נתקלת מיד בסריג ירוק בקבוק.

אני לא מבינה איך לובשים את זה, היא מסתכלת על עצמה במראה. זה מעילון? יש לזה סגירה?

זה עליונית, מסכמת המוכרת בפשטות.

מתי לובשים את זה? אמא מתעקשת.

כשזה מתאים, מחייכת אליה המוכרת.

ירוק זה אני, היא משתכנעת ולוקחת.

אני אומרת שקר לי ואני חייבת עכשיו סוודרים מצמר. בדיוק הרגע המוכרת פורמת שקית שחזרה מהכביסה, עם סוודרים מצמר ואפודות מצמר וטוניקות מצמר, אחת יותר יפה מהשנייה. אנחנו צוהלות ואני מודדת את כולם.

הכל יפה עלייך, אמא אומרת. אותה אחת שהיתה מעקמת עלי את האף, אבל ככה בעדינות שאפשר יהיה להכחיש, בכל פעם שהיתה רואה אותי מתלבשת.

אנחנו יוצאות אנגאז'ה עם השקיות לאוטו. התחיל גשם עדין, האור יפה להכאיב. בדרך לתחנה אני מבינה. בשנות השישים לזמן שלה היתה משמעות. היא עבדה והסתובבה לבדה באירופה ורקדה ריקודים סלוניים והתלבשה בבגדים שהיתה מעצבת לעצמה וקונה בדים בחנות בדים של מושונוב ברמלה, והיו לה מחזרים. והיא התחתנה והקימה בית וילדה ילדים והיתה מסתובבת עם מיני ועגלה והיתה יפה כל כך וכולם היו קוראים לה גיברת קוקו, כי היה לה שיער ארוך עד המותניים היפות שלה שגברים היו מסובבים את הראש אחריהם.

ועכשיו מוות לזמן. מוות לזמן שהחריב לה את היופי. שלקח לה את השמחה הפשוטה. שלא נותן לה הזדמנות לבחור מחדש. שמכריח אותה להתכופף שוב בכל פעם שמשהו עובר. שלא מאפשר לה להיות מישהי אחרת. מוות לזמן שפספס אותה.

למה שלא תעלי על רכבת פעם בחודש ותבואי אלינו אמא, אני אומרת לה כשאנחנו מתיישבות בקרון, תתרחקי קצת מהמטבח ומאבא ומהעומס של שלושה נכדים בבית כל הזמן. בואי אלינו קצת. נחשוב על זה, היא אומרת.

גשם בחוץ. אני צריכה לרדת. אנחנו מתנשקות ומתחבקות חזק ומחייכות. היא מתיישבת ופונה אל החלון ואני מציצה עליה רגע, כמו על אשה זרה ברכבת. אני יורדת אבל ממשיכה לשבת לידה כל הדרך עד אשדוד. אנחנו מחזיקות ידיים. ועוד לפני שהיא יורדת בתחנה באשדוד, עוד לפני שהיא נכנסת הביתה, התודעה הנעימה הזו מתמוססת לה מהמערכת, כמו שלוק מהיר של שוקולד חמים בגרון.

למחרת בבוקר אנחנו מדברות בטלפון. היא לא יודעת מתי בדיוק ייצא לה ללבוש את העליונית הירוקה. היה כיף אמא, בואי שוב, אני אומרת. לא יודעת, נראה, היא אומרת. יש לי בדיקות ואחר כך הילדים בחופש והקטן בדיוק עם חום. יש זמן אמא, אני אומרת. יש זמן.