טורים אישיים

  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • עוזרים לקולו לשחזר את המופע שלו מחדש – Control Freak

     

    [קולו אור]

     

    "קונטרול פריק״ נוצר סביב הרעיון של מופע בו אני שולט על הכול סימולטנית:
    מנגן מוזיקה חיה תוך כדי ובאמצעות להטוטי קרקס, תוך שאני גם בו זמנית שולט על התאורה, על הווידאו, מקליט ועורך בלייב מה שאני מנגן, ועוד.
    כל זה תוך אינטראקציה עם הקהל, הרבה הומור ובאופן כללי – כיף גדול גם לקהל וגם לי.

    התחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה בשנת 2000, ולא העליתי על דעתי שהוא ידרוש 18 שנות מחקר, פיתוח ובניה,
    ובעיקר התמודדות עם כמות משברים שהייתה יכולה לפרנס אופרת סבון.
    על תהליך הפיתוח אפשר לקרוא ב מאמר משעשע (אני מקווה) שכתבתי עבור ״אתר הקרקס של ישראל״.

    במאמר ההוא אפשר לקרוא על הרבה מהכיף, הפליאה וההשראה שהיתה בתהליך היצירה. ובהחלט היתה.
    מה שלא תמצאו שם אלו הן אין ספור הפעמים בהן הייתי על סף ייאוש, ולא פעם גם מעבר לסף.
    השיא השלילי היה במהלך מופע הרצה בו היו כל כך הרבה תקלות שנאלצתי להוציא את הקהל מהאולם כדי לאתחל את המערכת! פעמיים!!
    כמעט כל חודש הגעתי לרגע בו התייאשתי ״סופית״, ויתרתי על כל הפרוייקט הזה ״אחת ולתמיד״ וקיללתי את היום שהתחלתי לעבוד עליו.
    ואז אחרי כמה שעות באגרופים קמוצים, חזרתי לעבודה…

    שקופית עם הכיתוב ״18 שנה מאוחר יותר״…

    ביוני 2018 הגרסה הראשונה הייתה מוכנה להופעת בכורה בינלאומית בפסטיבל BE באנגליה. הייתי בחששות גדולים לקראת ההופעה הזו.
    בראש ובראשונה התפללתי בכל מאודי שכל המערכות הסבוכות יעבדו, אבל גם אם כן, אחרי שראיתי במהלך השנים מאות אם לא אלפי הופעות בפסטיבלים בארץ ובחו״ל בלט לי עד כמה ״קונטרול פריק״ לא דומה לאף מופע אחר שראיתי אי פעם.
    אולי החריגות הזו תהפוך אותו למוזר? בלתי מובן? בלתי אהוב?

    החששות, לשמחתי, התבדו: הופעת הבכורה הזו זיכתה את ״קונטרול פריק״ בשני פרסים מרכזיים בפסטיבל (פרס הקהל ופרס ACT),
    והולידה סיבובי הופעות ארוכים ומוצלחים באנגליה בספרד. בשנה שחלפה המשכתי לשפר, להרחיב ולעבוד ללא הרף.
    לאט לאט ובעבודת נמלים ״קונטרול פריק״ צמח מ-40 דקות למעל שעה, וכל מופע גרר תגובות נלהבות והזמנות להופעות בספרד, איטליה, פורטוגל ואפילו סין.
    נראה היה שאני על דרך המלך להגשמה נפלאה של חלום עליו עבדתי 19 שנה.

    אבל הדרך פנתה לכיוון מאד לא צפוי.

    האסון קרה ב 25 ליולי כשהגעתי לשדה התעופה של ברצלונה בדרך בין הופעה באיטליה להופעה בספרד –
    תיק בו כל ציוד המיחשוב של המופע נגנב ממני.
    למרבה הקטסטרופה המשמעות היתה שנגנבו גם כל הגיבויים. שנים על גבי שנים של עבודה מאומצת, מקורית, נעלמו ברגע.
    הייתי תמים להחריד: חששתי תמיד מקריסה טכנולוגית כלשהי, לכן היו לי גיבויים על 3 סוגי מדיה שונים.
    אבל לא השכלתי להבין שהסכנה האמיתית כלל אינה טכנולוגית, אלא אנושית: שמרתי הכול יחד, לכן הכול גם נעלם יחד .

    אחרי האירוע ישבתי בתחנת המשטרה בברצלונה, ממתין לתורי בדמעות ובמחשבות מתרוצצות – מה בעצם אעשה בחיים מכאן והלאה?
    בשיחה עם השוטר בקבלה היה ברור מטון דבריו ומהבעת פניו שהוא רואה כמוני 10 בשעה, ושהסיכוי שאפגוש אי פעם את הציוד שוב שואף לאפס.
    היה ברור לי שזו נקודת הסיום של מפעל חיי.
    19 שנים של התמסרות מוחלטת – אלפי ימים ולילות שהושקעו בפיתוח תוכנות, טכנולוגיה ואביזרים, טכניקות בימתיות, דמות.
    עבודה אין סופית של שיפורים ותיקונים כדי להגשים את חלום המופע שלי. התמסרות מוחלטת שכל פירותיה נעלמה בבת אחת.
    כל כך הרבה משברים צלחתי, רק כדי בסופו של כל התהליך, רגע לפני ההפי-אנד, ליפול חזרה כל הדרך למטה בלי כלום?
    הוחזרתי לנקודת ההתחלה.

    שבתי שעות בתור במשטרה כדי לתת תצהיר, במצב של ייאוש מוחלט.

    באיזשהו שלב הכנסתי את הידיים לכיסים.
    והרגשתי שיש משהו בכיס. חתיכת פלסטיק לא ברורה. מה זה?
    הוצאתי אותה והסתכלתי עליה כמעט חצי דקה, תוך שהשערות על העורף שלי פיזית מתחילות להסתמר.
    זה היה דיסק און קי.
    הדיסק און קי שאני משתמש בו בכל פעם שאני צריך להעביר קבצים ממקום למקום, ושבשלב זה או אחר של חייו כל קבצי המופע עברו דרכו, בדרך ממחשב אחד לשני.
    אותו דיסק און קי שתמיד, אבל תמיד, אמור להימצא עם שאר ציוד המיחשוב של המופע. הציוד שנגנב.

    הרגשתי כמו בילבו באגינס מ״ההוביט״, שם במערה עמוק מתחת לאדמה, עומד מול גולום שמתכנן ומאיים לטרוף אותו.
    בילבו מכניס אז את היד לכיס בחוסר מחשבה, ומגלה שם להפתעתו את הטבעת. ה-טבעת.
    אותה טבעת שהוא הכניס מוקדם יותר לאותו הכיס בהיסח דעת מוחלט ושכח ממנה. זו שתציל אותו.

    נזכרתי שערב לפני כן, בסוף ההופעה באיטליה נתתי לצלם של הפסטיבל את הדיסק הזה כדי שיעביר אליו את צילום ההופעה.
    לקח לו לא מעט זמן להכין את הסרט, וכשהוא חזר ב 3 לפנות בוקר הייתי כבר לקראת סוף פירוק המופע והייתי מותש כל כך,
    שלא היה לי כוח אפילו ללכת לשים אותו במקום הקבוע, עם המחשבים. הכנסתי אותו לכיס ומייד שכחתי ממנו.

    נס מספר 1!

    ואז נזכרתי גם מה אמר לי אותו צלם כשהחזיר לי את הדיסק:
    ״הקובץ של סרט ההופעה יצא בגודל של 8.5 ג׳יגה-בייט, ועל הדיסק יש רק 8 ג׳יגה-בייט פנוי. אז מצטער, לא יכלתי להעביר את הסרט לדיסק. אשלח לך אותו מאוחר יותר״.
    ואם הוידאו של הצילום לא הועבר לדיסק און קי, זה אומר שהקבצים שהיו שם לא נדרסו. וזה אומר שיש סיכוי שיש עליו שרידים רבים מתוכנות וקבצי המופע.

    נס מספר 2!

    לא הייתה לי שום דרך לדעת מה באמת יש או אין על הדיסק עד שאביא אותו למעבדה שמתמחה בזיכרונות מחשב, ואשחזר ממנו כל מה שאפשר.
    חיכיתי בברצלונה ארבעה ימים מרוטי עצבים לטיסה חזרה, עם הדיסק עלי 24 שעות ביממה;
    מיששתי אותו בכיס ללא הרף אפילו מתוך שינה, כדי לוודא שהוא שם.
    הורדתי אותו ממני רק במקלחת, מניח אותו בזהירות מולי על השיש ולא מסיר ממנו את העיניים אפילו במהלך חפיפת הראש.
    כשהגעתי איתו לארץ, אחוז היטב בכף ידי, נסעתי ישירות משדה התעופה למעבדת שחזור הזיכרונות היחידה שהייתה מוכנה לעבוד איתי מייד למרות שהשעה הייתה 23:00 בלילה.

    הייתי במתח עצום, אבל עד הבוקר כבר היה ברור שיש סיכוי להקים את המופע לתחייה:
    זה אמנם ייקח שבועות רבים של עבודה מאומצת (אם לא חודשים) לבנות מחדש את מה שכבר לא ניתן היה לשחזר מהדיסק, אבל חודשים זה כבר בתחום האפשר.
    זה אמנם קשה, אבל לא מייאש טוטלית. זה לא שנים של עבודה.

    מאותו רגע נכנסתי לטירוף של עבודה אינטנסיבית, 20 שעות ביממה: לתכנת, לבנות ולצלם מחדש בעבודת נמלים כל פיסת קוד, כל גרפיקה וכל סרט שנדרשים כדי להרכיב שוב את המופע.
    הפעם, כשכל צעד מגובה לזיכרון ענן כמובן.

    ואכן בהדרגה קונטרול פריק הולך וחוזר להתקיים!

    אז איך אפשר לסייע?

    • ע"י שליחת תרומה כאן >
    • או בטלפון דרך אפליקציות ״פייבוקס״ או ״ביט״ למספר: 050-9080200.

    אם יש משהו ששיננתי לעצמי כמעט מדי יום במהלך המסע המטורף הזה, הוא שלאו דזה ידע מה הוא אומר:
    גם מסע של אלף מילין אכן מתחיל בצעד, ואז עוד אחד. ועוד. רגל אחרי רגל.
    לכן ברור לי שגם סכומים קטנים יצטברו ויעזרו להגיע למצב בו המשימה הופכת לאט לאט לברת השגה.

    כל עזרה, גם קטנה, תתקבל בהכרת תודה עצומה מעומק הלב!

    לדף הקמפיין >


    להגיב
  • הדיוק הפנימי / יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    לחץ.

    שלוש אותיות שמתארות עולם ומלואו. תחושת הכיווץ שמלווה לשמע המילה לא זרה לי, כמובן, ועדיין אני לא יכולה שלא לתהות למה היא מתעקשת לתפוס מקום נרחב בחיי הבוגרים?

    זה לא שהמילה הייתה זרה לי לחלוטין בילדות. הייתה לנו היכרות פשוטה כזו – שלום-שלום כשהיא חלפה על פני בזמן שעטפתי את עצמי בעולם הדמיון הבטוח והמנחם.
    אך הפעם הראשונה שהיא הכתה בי ממש – במלוא עוצמתה ובשיא האינטנסיביות – היתה בצבא (אבל זה כבר לסיפור אחר), ומאז היא מגיחה לעתים לא רחוקות, בצורות שונות, ומלווה – ניחשתם נכון – באותו כיווץ מתסכל שמתחיל בבטן; מתפשט לכל שאר האיברים וגורם לתחושת התקיעות הזו בגוף.
    לפעמים התחושה הזו אף עוטה את פרצופו של הסוכן סמית' מטרילוגיית המטריקס, ובדיוק כמו הדמות (כי הכי נוח להשליך על "דבר" חיצוני במקום לקחת אחריות) – מחזיקה אותי בכוח בכבליה ומפעילה עלי כל מניפולציה אפשרית כדי להשאיר אותי בתא הקטן והאפל הזה במוח. אותו תא שמשאיר את הגוף בקיפאון ובפחד מהלא נודע.

    ומצד שני, אפילו במטריקס יש מנגנונים שנועדו לדכא את הדיכוי. וכך, לעתים הולכות וקרבות אני מוצאת את עצמי נסחפת במחוזות הדמיון אל דלתה של מגדת העתידות; שם אני פוגשת ילד טלפת לבוש בבגדי נזיר אשר מכופף כפות בעזרת כוח המחשבה. ובכל פעם מחדש הוא מזכיר לי שלא הכף היא זו שמתכופפת, מתגמשת או משתנה – אלא אני בעצמי.

    ובכל פעם כזו אני נזכרת שיש בתוכי כלים רבים ומגוונים להתמודד עם הלחץ הזה – יש לי את הכתיבה ואת עולם הדמיון; יש לי טכניקות הרגעה רבות שלמדתי ואני עוד ממשיכה (ואמשיך!) ללמוד; יש לי פרספקטיבה שונה, שמלמדת אותי שאמנם הלחץ תופס מקום משמעותי בחיי, אך במקביל לזה (ובלי שום סתירה) הוא גם הולך ופוחת.

    ובעיקר יש בי את ההבנה שהלחץ הוא חלק אינטגרלי מהחיים האלה, ובמקום לברוח ממנו אני מרגישה מספיק חזקה  כדי להתמודד איתו, לסמוך על היקום ולזכור ש: THERE IS NO SPOON

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

     

    לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
    אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
    הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

    תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
    וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
    לדמיין ממש,
    מישהו.

    אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
    וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
    אחד כזה שנעלם לכם.
    אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
    אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
    אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

    אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
    לדמיין אותו יושב מולי.

    עלו לי כמה פרצופים
    יקרים
    ישנים.

    הם עלו שם לידו, ליד אסף,
    והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
    כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
    וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

    אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
    שאפשר לדבר בה על הכל.
    להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
    להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
    הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

    החרטה החליפה צבעים.

    מאשמה וטינה
    לתובנה,
    להשלמה,
    לאחריות.

    הבנתי
    שהם לנצח יהיו חלק ממני,
    לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
    הם הפכו אותי להיות מי שאני.

    הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
    אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

    הבנתי כמה אני מודה להם.
    ולי.

    אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
    זה את כל זה. ככה.

    אז הנה.

    ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
    זו ההבנה:
    שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
    כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
    מה הם מאפשרים לי,
    מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
    מה אני רואה בהם,
    על מה אני מודה להם.

    ואשתדל לעשות זאת
    בזמן אמת.
    בחיי.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 7 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השישי: אנשי המעשה]

     

    מחפשת מילים לפתיח ומיד קופץ לי סמיון מהחיקוי בארץ נהדרת "שים פתיח, בלאט".

    יצא לי משהו כזה:

    נולד בשעה טובה ומוצלחת, משקל 900 גרם, לאם ולסבתא שלום.

    אבל זה מרגיש קצת שחוק, תמיד אומרים על ספר חדש שהוא כמו תינוק שנולד ומשווים את התהליך להריון ולידה. אז לא עוד. זה לא עוד תינוק, זה תינוק נסיך.

    נסיך נולד ולימים יהיה מלך בישראל.

    לדעתי הייתה לי עזרה משמיים כי אחרת אין הסבר לכך שהצלחתי להגיע עם אמא למצב בו אנחנו מסכימות באופן גורף על שם הספר – ד"ר התחכמות. הברקה שלה בערך שבוע לפני שהספר שוגר לדפוס. הביאה התחכמות.

    למה זה כל כך מתאים? כי הספר הזה כולל הרבה חומרים שנונים שחלקם מתחכמים ומשתובבים עם הקורא.

    אגב אני עדיין בפתיח אז ניסיתי את ההקשר השחוק השני: מסע כומתה.

    חתיכת טיול במסלול הטלטול. לפעמים, בעיקר לקראת הסוף, הרגשתי כמו במסע כומתה כולל הקילומטר האחרון שהוא הקשה ביותר. ברגעים האלה, היה נדמה לי שלא אצליח להגיע ליעד שהצבתי.

    אויש די כבר עם המסעות, אני דורשת משהו אחר, מקורי יותר, שנון יותר.  רגע, למה ללכת רחוק  כשיש לי משהו מהספר החדש:

    "כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים.  סובבוהו,  הקיפוהו, הסתדרו לפניו בשורה ואמרו איך אנחנו בשבילך? אמר להן יפות יפות  אבל איפה אתן ואיפה אני. שבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו  איך עכשיו? אמר להן הרבה יותר יפות אבל אתן זה אתן – ואני זה אני.  שבו ונתערבבו  שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש.  שתק ולא השיבן דבר". מאיר אריאל

    בספר קראתי לקטע הזה – תקדים להקדמה.

    האמת שזה הספר הראשון שאני מפיקה ממש מתחילתו ועד סופו אז קלישאה שחוקה או לא, בהחלט מרגישה קצת כמו אם גאה וקורנת.

    מפה לשם, ההפקה הזו החלה בינואר עם סיום פרויקט ההדסטארט המוצלח שאיפשר את כל זה (תודה לאלף התומכים הנהדרים שתמכו! יש עמוד תודות מפואר).  יוני 2019 הספר יוצא לאור, כלומר חצי שנה של עבודה.

    כשדיברתי עם עטרה אופק על הספר החדש ואמרתי לה שביוני יש ערב השקה מרגש בפרדס חנה, תגובתה הראשונה היתה: "את לא נורמלית". הזכרתי לה שאצלנו במשפחה זה עיקרון מאוד עקרוני לא להיות נורמליים והיא מוזמנת להצטרף לשיגעון (ראו ביוטיוב 'הדשא של השכן').
    ברור שהיא הצטרפה לשיגעון שמזכיר לי את המכתב שאבא שלח לניקו ניתאי מתאטרון הסימטה ביפו (הטור הראשון).

    אך כאשר המתח על האם נצליח לעמוד ביעד עלה וגאה, החלטתי שאם אנחנו מצליחות לעמוד ביעד, אני מכריזה על 'פרס העומדת בזמנים' על שם שירז אריאל… אף פעם לא קיבלתי פרס אז למה לא לייסד אחד על שמי. מי שמכיר אותי יודע שאני פריקית של דייקנות בזמנים… וכן, היה גם הרגע הזה בו חשבתי שלא יהיה שום פרס אך בעזרת כוח המחץ הנשי, הצלחנו.

    לכן את פרס העומדת בזמנים אני מעניקה בזאת לשתי נשים אדירות: עטרה אופק, עורכת הספר, שעבדה איתי ימים ולילות ארוכים ואין מילים שיוכלו לתאר את המסירות והדיוק שחוויתי איתה. תודה עטרה, את משוגעת כלבבי J

    האישה השניה, היא דמות מוכרת ואהובה במושבה פרדס חנה כרכור. האישה שהולכת איתנו כבר שנים ארוכות ואמא לא זזה בלעדיה. גם היא הוזמנה ונכנסה באהבה לטירוף השיגעון שלנו, עבדה איתנו כנמרה כולל תוך כדי יום העצמאות… אם כן, פרס 'העומדת בזמנים' מוענק בזאת לחיה ברנשטיין ה-גרפיקאית של המושבה. תודה חיה, אין כמוך פשוטו כמשמעו.

    שמתי לב שיש אנשים שעדיין קצת מתבלבלים בין ספר השירים 'עצמאי בשטח' לבין מה יש בספר החדש שעוד נקרא על שם שיר מוכר וידוע.

    עצמאי בשטח – כולל את כל השירים של מאיר אריאל שראו אור בחייו, גם בביצוע שלו וגם אלו שניתנו לאחרים ויצאו לאור. הספר הזה שזור באוסף צילומים נדיר מכל התקופות וכמו כן סריקות כתבי יד ואיורים רבים של המשורר, בעריכתו המופלאה של יואב קוטנר.
    272 ע' צבע מלא בכריכה קשה.

     

     

     

    ד"ר התחכמות – כולל מעל מאה קטעים שהם פרוזה, מאמרים, מכתבים, קטעי מעבר מהופעות, ברכות, הספדים, סיפורים קצרים ועוד. הספר שזור איורים וסריקות, כתבי יד וצילומים ייחודיים.
    208 ע' בכריכה רכה.

     

     

    יחד הם מהווים את הסט השלם לאוהבי המשורר מאיר אריאל.

     

    מי כבר ראה ושמע את השיר החדש שיצא ממש בימים אלו? קטע וידאו משנת 1987 שקיבל לחן ועיבוד מידיו הנאמנות של המפיק פטריק סבג. הקטע שאבא מקריא פה מופיע במלואו בספר החדש. זה נקרא 'ערב שירי משוררים' עמ' 42. קבלו וידאו מטורף כלבבנו:

    מאחר וזה טור אישי, אני מרשה לעצמי לחשוף עוד שריטה שרבים מחבריי כבר מכירים.

    אני מכורה לתאריכים יפים. כל פעם שיש אחד כזה, אני מתייחסת אליו כאל אישיות בעלת אופי וסגנון. בדרך כלל ממליצה לו להתנהג יפה ולא לבייש את המשפחה, לפעמים מחמיאה לו על היותו חתיך הורס. לכן לא מפתיע שבחרתי את ה-19.6.19 לערב השקת הספר החדש…ויש פה הזמנה אישית לכולם.

    איפה: חצר השוק פרדס חנה – רביעי 19.6.19.

    אפשר לזרום מהשעה 19:00 לאחד המתחמים היפים באזור.

    הופעה תתחיל בשעה 20:00, לאחריה מסיבה מגניבה עם DJ שחר אריאל.

    אשמח לראות את כולכם שם, צפוי ערב מרגש ומיוחד כמו שרק משפחת אריאל מסוגלת להפיק. וגם אמא שלי תקדיש לכם ספרים באהבה.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • היום לפני 20 שנה…

     

    שנת 1999. לפני "באג אלפיים", לפני פייסבוק. לפני הסמארטפונים וווצאפ ושיתופים ושאר בתי כלא. הייתי שמח לומר לפני ביבי, אבל גם אז הוא היה עד שברק הביס אותו כמה חודשים אחרי.

    אבל זה לא פוסט על פוליטיקה אלא על הדברים החשובים באמת.

    אני רווק בן 26. בין טיולים, בין עבודות, עם חברה (דווקא די קבועה) ואהדה מטורפת לקבוצה אחת (דבר שלא השתנה עד היום). אהובתי הנצחית והשריטה הכי גדולה שלי, מנצ'סטר יונייטד.

    שבתי לא מזמן מטיול בניו-זילנד, המדינה היפה ביקום, ואיכשהו יצא שדווקא את המשחק הכי גדול של השנה, גמר ליגת האלופות בברצלונה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, יצא לי לראות בתל-אביב.

    אבל נחזור כמה חודשים אחורה.

    יצאתי לעוד אחד מהטיולים הגדולים של אחרי הצבא אל המדינה שתמיד חלמתי עליה. במקביל קבוצתי היקרה (אז רק בלב) התקדמה והצליחה בכל שלושת המפעלים החשובים (ליגה, גביע, ליגת האלופות) וידעתי שמצפה לי אתגר לא קטן לצפות במשחקים שישודרו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד במדינה שהספורט הלאומי שלה הוא רוגבי.

    הטיול נסב סביב אטרקציות (קורס צניחה חופשית, בנג'י וטרקים) וכדורגל. לכל עיירה שכוחת אל אליה הגעתי, ביררתי מראש מי חברת הכבלים שנמצאת בה, ותמיד בחרתי היכן לישון לפי המקום שאפשר לי לראות משחקים. פעם אחת (בעיר טאופו המדהימה) הצעתי לשכור חדר במלון לשעתיים רק כדי לראות את משחק הגומלין שלנו מול אינטר של רונאלדו הגדול (והקיווים המקסימים פשוט נתנו לי חדר ורק בקשו שאשאיר נקי). זוכר את ההצלות של שמייכל (השוער) עד היום. לא פספסתי באותה עונה אף משחק פרט לאחד.

    ב-11 לאפריל באותה שנה, הייתי בטיסה רק כדי להפסיד את הגומלין של חצי הגמר בגביע האנגלית נגד ארסנל.
    ואז זה קרה (רקע: חצי גמר הגביע, אנחנו בעשרה שחקנים. שמייקל השוער עצר פנדל בדקה ה-90. הארכה):

    לא היה אז ווצאפ אבל כמות המיילים שחיכתה לי אז היתה מטורפת יחסית לתקופה…

    עשרה ימים אחרי ועוד חצי גמר. הפעם של ליגת האלופות. הגעתי לסידני באוסטרליה וישנתי בבית של חברים של חבר, שאמרו לי שאני יכול לראות את המשחק (04:00 בבוקר) בטלוויזיה בסלון, רק בשקט ובלי לצעוק. אין בעיה, חשבתי. זה היה משחק הגומלין מול יובנטוס האימתנית, אחרי 1:1 באנגליה ואחרי שבדקה ה-11 התוצאה כבר הייתה 0-2 לאיטלקים. חצי שעה אחרי כבר עלינו ל-3-2 ושאגות האושר שלי הוחלפו בצעקות שקטות בסלון עם ריקוד אפריקאי מטורף מסביב לספה. לקח לי חצי שעה להירגע.

    לא ידעתי אז מה מחכה לי חודש אחרי.

    בינתיים התגלגלתי לישראל, ובחרתי לצפות בגמר בפאב המאש (ז"ל) בתל אביב. עד היום אני מתחרט שלא טסתי לגמר הזה אבל אחריו נשבעתי שלא אחמיץ עוד גמר (ואכן טסתי שנים אחרי למוסקבה ולרומא – סיפורים לפוסט אחר).

    היה זה יום רביעי רגיל לגמרי. אכלתי מעט ובקושי נשמתי ביום ההוא וקראתי לחברה שלי לראות איתי משחק כדי שנחגוג יחד. נתתי סקירה קצרה על הגרמנים הקשוחים ועל הרוח של יונייטד. הלבשתי אותה באדום ולימדתי אותה את המינוח הנכון. לא בהצלחה. לא שינצחו. לא שתנצחו. שננצח. זה הביטוי הנכון.

    התמקמתי מוקדם מול המסך בפאב הצפוף. בירה ראשונה.

    דקה חמישית, אחד אפס לגרמנים. בירה שנייה.

    דיכאון. אבל אחרי שנה כזאת מטורפת ועם כ"כ הרבה מהפכים וניסים, לא איבדתי תקווה.

    המשחק היה די משעמם, פרגוסון (המאמן) התעקש לשים את גיגס השמאלי דווקא בצד ימין ואת בקהאם הימני דווקא בשמאל, ליונייטד חסרו שני שחקני מפתח (שאחד היה האהוב עלי ולא סתם קראו לי ולו באותו השם) ו"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" היו חלק מהתירוצים וההסברים אותם סיפקתי לחברתי. נראה היה שצפוי ערב ארוך ועצוב.

    בדקה ה-75 היא נרדמה… ואני שתיתי בירה שלישית, שתעזור להפיג את העצב הגדול.

    אבל עמוק פנימה כל הזמן היתה תקווה. Believe. זה המוטו שליווה את כל אותה שנה. את הרגע בו הדני הענק עצר את הפנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע, את המהפך מול ליברפול ומול יובנטוס ומה לא.

    אבל הדקות חולפות. הגרמנים פוגעים פעמיים בקורה ומתקרבת הדקה ה-90.

    אני מעיר את החברה. אוהדים אמיתיים אוהבים ומעודדים גם בהפסדים (כי מה הסיכוי כשיש רק כמה דקות ועוד נגד קבוצה גרמנית?!?).

    מזמין בירה רביעית. לשמוח או לשכוח.

    תוספת זמן של 3 דקות. מתפלל שנצליח להשוות ותהיה הארכה.

    אבל אז זה קורה:

    ישששששששששששששששששש!!!!!

    שלוש דקות בגן עדן. אם בגול השיוויון לא שמחתי כי פחדתי שיפסלו אותו בגלל נבדל, בשער השני כבר שאגתי וצרחתי מעבר לכל דמיון. החברה אמרה שמעולם לא ראתה כמות כזאת של גברים חווים אורגזמה יחד… לא יודע איך ואם ומתי נרדמתי בליל ההוא, רק זוכר את ההרגשה של כדור אור ואושר שהגוף לא יכול להכיל. ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחיי (ואם יום אחד אהיה בקומה ושומדבר אחר לא יעזור, השמיעו לי את שלושת הדקות האחרונות של המשחק הזה ואתעורר בטוח…).

    והיום, 20 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את ההרכבים וכל שניה במשחק, מה לבשתי (לא זוכר מה לבשתי אתמול) ואיפה ישבתי – הניצחון ההוא חי בתוכי 20 שנה וכנראה שעד יומי האחרון…

    שתי אנקדוטות לסיום:
    20 שנה אחרי ואותו כובש שער הניצחון הוא היום המאמן של מנצ'סטר יונייטד…
    היום התקיים משחק ראווה לזכר המשחק ההוא עם אותם השחקנים ויונייטד ניצחה 5-0…


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 6 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור החמישי: בואו נדבר על אלוהים]

     

    נתחיל מחדשות טובות, נמשיך לדיון על מה עושים עם המצב העגום אך נסיים עם אופטימיות.

    החדשות הטובות:
    הספר החדש כבר אחרי עריכה ונמצא בשלבים כמעט סופיים של גרפיקה והגייה. שזה משמח עד מאוד. לפי התכנון שלי, בפעם הבאה שנפגש הספר כבר יהיה מוכן ואוכל לצטט לכם מתוכו. (לעוקבים אחר סאגת העטיפה: עדיין אין עיצוב סופי, הקרב בעיצומו, שני הצדדים נערכים למערכה סופית).

    מה עוד? בטח כבר רבים מכם ראו את הפרסום על מופע שנת ה-20 שצפוי ביולי הקרוב באמפי-פארק רשל"צ. אכן מופע מרשים שיהווה חלק מכובד באירועי שנת ה-20. אוכל רק לעדכן כי תוך 72 השעות הראשונות לפתיחת המכירה, נמכרו למעלה מ 3000 כרטיסים. לכן מי שמעוניין יועיל לרכוש כרטיס בהקדם, הנה כאן >.  הנחה מגניבה לחברי מועדון הנוסע המתמיד.

    מצב חירום:
    בזמן כתיבת שורות אלו, יש שוב סבב לחימה בדרום ואי אפשר שלא לדון בזה לרגע קצר. כל עיסוק במשהו אחר הוא התעלמות מהנושא החשוב הזה.
    שאלת השאלות: עד מתי יhמשך המצב הבלתי נסבל בדרום? התשובה היא שאין על זה תשובה. כי אין תשובה אחת ברורה שאם יענו עליה אז המצב יסתדר. זה כל כך מורכב ומסובך גם יחד. הנקודה האופטימית היא שיש אנשים שכן מאמינים שניתן להגיע לפתרון ופועלים למען כך. זה שעדיין אין פתרון ברור, לא אומר שזה לא יקרה בסוף. ואצטט מהקטע שפורסם פעם קודמת מתוך קטע מעבר לשיר לילה שקט: "למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו: גם רע נגמר בסוף".
    לאבא היה מה להגיד במגוון נושאים וחלקם מופנים ישירות להנהגה. לאלו שצריכים לפעול למען האזרחים. אחד הקטעים נקרא 'אנשי המעשה' . קטע שפורסם בעיתון כבר בשנת 1986 ונדמה שכאילו נכתב אתמול.

    אנשי המעשה (פורסם בכותרת ראשית / 1986)

    אנשי המעשה,
    עם שתי רגליים על הקרקע,
    עם אצבע על הדופק,
    עם כל העיניים בידיים,
    עם מבט אל מעבר לאופק,
    המנהלים את העולם
    עם ראש על הכתפיים,
    עם ידיים על המותניים,
    עם תחת של אחריות,

    אנשי המעשה,
    אשר בזים למרחפים למיניהם,
    הוזי הזיות, חולמי בהקיץ,
    אנשי רוח, מה – הם – מבינים,
    טייסי חלל עם ראש בעננים,
    אומרים להם לרדת אל האדמה.
    אומרים להם מתי תהיה בן אדם.
    אומרים להם לפתוח את העיניים
    ולראות מה קורה באמת . . .

    אז מה קורה באמת,
    אנשי המעשה?

    הלוא בתור רחיפאי מצוי,
    כשאני מואיל כבר לפתוח את העיניים, אני רואה שהכול
    נוזל לכם דרך האצבעות, והקרקע המוצקה שאתם עומדים עליה עם שתי רגליים,
    רועדת תחתיכם,
    והעולם שאתם מנהלים
    יוצא משליטתכם עם כל
    כשרון המעשה, עם כל
    האצבעות על הדופק, עם
    כל המבט הזה אל מעבר לאופק . . .

    ולוחש תכלס, תכלס לשורותיו המתייפחות: "לא צָפִינו", "לא צִפִּינו"' "טעינו בהערכת הנתונים"
    כל כך הרבה ראשים על הכתפיים,
    כל כך הרבה רגליים על הקרקע.

    וכל כך הרבה בוז שפוך מכם
    על פחות מארבעים שכיבות סמיכה, אבל אני אומר לכם,
    אנשי המעשה, העולם הזה נראה
    כמו שאתם מנהלים אותו!!!
    ואייך שהעולם הזה נראה זו השורה התחתונה שלכם!!!

    אז קצת פחות חזה. פחות כתפיים.
    כבר לא צריך לשחק מבוגרים
    שמחזיקים את העניינים בידיים.
    אתם כבר עכשיו מבוגרים
    ותחזיקו את העיניים בידיים ,
    אנשי המעשה!

    אז תפסיקו כבר לדבר כל הזמן בטון של חמישה, שישה, טון תפוחי אדמה לדונם,
    או בטון של קוב-שעה,
    או בטון של בטון.

    ותרימו קצת את העיניים שלכם, המביטות רק למטה כל הזמן, מודדות רק את הגובה שלכם,
    כן תרימו את העיניים גם סביבכם
    יש מרחב . . . מעליכם, יש גובה . . אולי תראו איזה מרחף מנצנץ . . .
    איזה איש רוח מאותת . . .
    אולי אפילו תתביישו,
    אנשי המעשה.


    מתפללת מכאן שימצא הפתרון ויגיעו ימי החזון של שלום אזורי כולל תוך כבוד הדדי לשני העמים. אמן.

    זמן האופטימיות:

    הרגע עבר פסח, מיד אחריו הגיעו האביב ומזג האוויר המשוגע שלו, פריחה משגעת עוטפת את הארץ.

    אחד החלקים בספר החדש נקרא 'מוסף למסכת פסחים'. שזה נשמע קצת דתי אך הקטע מציג חזון יפיפה וקורא לאחדות העם שגלה בעבר ועכשיו חוזר לארץ אבותיו. הוא מציע להפוך את היום השביעי של פסח ליום חג לאחדות העם. הוא מסביר שם על זה שברור שאם התפזרנו על כל קצוות העולם אז עם השנים נשנה את גוון עורנו לפי המקום בו חיינו אלפי שנים. הוא מתאר מצב בו כל העדות מקיימות מפגן אדיר של אוכל ומשקה וכולם באים לבקר את כולם וכולם סולחים איש לרעו…

    הגיעה העת שנדע לקבל אחד את השני על כל השוני ולהבין שכולנו יצאנו מאותו מקום. כולנו פעם נראינו דומה וכולנו בעתיד נראה דומה. בואו נעשה חאפלה ענקית ונחגוג את המאכלים של כל עדה.
    זהו הבסיס לקטע הנ"ל שאני מציגה לכם רק קטע ממנו. כדי שיפתח לכם התאבון…

    – עושים סעודה חגיגית ואין לך
    עדה מישראל שאין לה מאכל או משקה
    שלא באו בקרבי הסועדים ושלא נאמר שבחו
    ושלא סופרו בו סיפורי גולה וגולים.
    כטוב לב הכל בכל מעבירה כל עדה
    את טובה לעיני הקרואים בשיר ונגינה
    מחול ומשחק מציגים מכירת יוסף
    ומספרים בנס קיבוץ גלויות
    שאין גולֶה-עולֶה שאין לו
    רגע של נס.

    – למחרת ביום טוב אחרון של פסח
    יוצאים להם בני ישראל בכל מושבותיהן
    בלבוש חג מסורתי עדתי
    אל מקום רחב ידיים ובו כל עדה ועדה
    מקימה סוכה, פותחת שולחן, מזמינה
    מנעימה בשירים ומחולות ומשחקים
    והכל מבקרין אצל הכל והכל מארחין
    את הכל ומתבשמין מהמזיגה הססגונית
    מרהיבת עיניים מרחיבה לבבות ודורשים
    בתיבות: חירות. דרור. פדות. חופש.
    שחרור ועצמאות ומשתבחין בחיבה הדדית
    ומשתאים זה לזה: האתה הוא אחי ובשרי
    דין שתדמה לי או שמא דין שאדמה לך
    וצוחקין עד דמעות וזוכרים כי אכן
    גלה ישראל מארצו ונפרדו איש מאחיו
    להרבה מרחקים וזמנים והשתנו לבלי הכר.
    ובהיקבץ ישראל שוב אל ארצו מודים
    הכל בפני הכל שאלהים גדול ונשבעים
    שלא לשכוח עוד.

    – הולכין וחוגגין הולכין ושמחין
    בכל זמר אין מספר ואין יוצאין
    ידי חובתן באחווה עד שלא עובר
    בנחיריהם ריח החמץ. מופלטה
    בפי המרוקנים ופולנים מתחתנים
    איתם בשביעות רצון.

    כשאני קוראת את הקטע הזה, המפיקה שבי מתעוררת, אפילו שכעת היא בשיא ההפקה של הספר החדש… אך המפיקה לוחשת באוזני – מיד עם גמר הפקת הספר ושלל האירועים הנלווים, מתחילה ההפקה הבאה: יום שביעי של פסח הבא יהיה יום איחוד עם סעודת מלכים כלל ארצית.

    מי מצטרף להפקה הזאת?

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– 🧡גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 5 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הרביעי: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים" (דאווין של שיר מחאה)]

     

    אחד הדברים היפים שזכורים לי מאבא, הוא האופן שבו הוא לא כפה את דעתו עלינו, בני משפחתו.  אומנם בשנותיו האחרונות הרבה ללמוד בתורה וחקר רבנים כמו לובאביץ', לייבוביץ', ברסלב ועוד רבים ובנוסף התפלל את שלושת התפילות ואף הלך לבתי כנסת, אך אנחנו לא חשנו בזה. לא הרגשתי שאבא שלי הפך לדתי. כי לא היו סיפורי רבנים ולא המלצות על איך לנהוג. כן היה קידוש של שבת, כמובן כל החגים קיבלו יחס מפואר אך תמיד בשמחה והנאה וללא הקפדות יתרות.

    רק לאחר מותו, כשהתחלתי למיין את החומרים, הבנתי כמה הוא עסק בזה וכמה האמין באלוהים. עד אז לא ממש התייחסתי לשאלה אם יש או אין אלוהים. זה היה ברקע ללא דיונים עמוקים.

    בחומרים השונים יש קטע אחד שבולט באורכו. רוב הקטעים הם בני עמוד עד עמוד וחצי וכאן יש מסה של 3 עמודים. רשומים באופן מסודר עם 5 סעיפים שונים, בהם אבא מנסה להסביר ולהוכיח את קיומו של אלוהים.  הקטע נקרא 'על קיום אלוהים'.

    אני מגדירה את עצמי כ'חילונית מאמינה' וזאת כי מאז שקראתי את הקטע הזה, שוכנעתי סופית שאלוהים הוא דבר ממשי וקיים. התובנה הזו לא גרמה לי לרצות לחזור בתשובה באופן הקלאסי. לא חשתי צורך להתחיל להתפלל תפילות או לקיים מצוות שגורות של עולם הדת המסורתי. אך היתה לי הבנה וידיעה ברורה שאלוהים קיים ואפשר לשוחח איתו באופן חופשי. ממש כחבר.

    מאז אני משוחחת עם אלוהים על בסיס יומי והוא מקפיד לשלוח לי רמזים שהוא שומע. אפילו חוויתי מספר ניסים (העגלה של התינוק התדרדרה עשרות מטרים לכיוון הסלעים ולתינוק לא קרה דבר. או ביום כיפור אחד בטיול אופניים, נער חסון עף עם אופניו על בני הצעיר ובדרך נס בני לא נפגע למעט בהלה. ויש עוד כמה). כך שמבחינתי אין צורך לנסות לשכנע אותי. אני מאמינה באלוהים. מאמינה שהוא זה שברא את הכל בחכמה שאנחנו בני האדם לא נוכל להבין ויקח זמן רב עד שנבין מה קורה כאן בכלל.

    בשירו 'מה חדש במדע' אבא עושה ניסיון ראשוני לתת פרשנות והסבר על מי באמת אחראי כאן להכל. כמובן שלא לגמרי ירדו לסוף דעתו.

    "אבל אם בכל זאת מרגישים בהבדל, בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל,
    אז ברוך השם, תודה לאל"

    לקריאת הקטע המלא, תאלצו להמתין לספר החדש.

    הנה הפסקה הראשונה שלו:

    עצם המילה 'אלהים' היא הוכחה ודאית שמשמעויותיה מסתעפות. דהיינו אם לא היתה המילה אלהים לא היית יכול לחשוב ולהגיד יש/אין אלהים. והלוא אין לך דבר בעולמנו שאין לו מילה, שדבר גזור מדיבור ואין דיבור אלא מילים.

    אלא שמא יש מילה שאין לה דבר? כמה שניתן לראות אי אפשר שיש מילה שאין לה דבר כולל המילה שקר שבאה לשלול דבר ממילה ועולה בידה זמן קצר. בזכות קיומה של המילה "שקר" מצליחים השקרים באמת זמנית עד יציאת האמת ואז כולם יודעים שהיה שקר.

    גם אלוהים כך. יש מילה יש דבר. יש מילה אלהים יש אלהים. אין מילה אלהים אין על מה להגיד אין. יש מילה "סוכר". ויש סוכר. ולפעמים אין סוכר או חסר, אפילו לשנים ארוכות, אין זה אומר שאין דבר כזה סוכר. תמחוק את המילה סוכר מהמילון – תצטרך לקרוא לדבר הזה בשם אחר לא תקרא לו בשם הוא יעלם ולא ידעו ממנו. לפיכך עד שלא תעלם המילה הנכבדה הזאת משפת אנוש – יש אלוהים. הבלתי קיים אין לו אות ורמז וכל צורה של יצוג.

    ברור שאפשר לענות לאבא ולהגיד לו אז מה לגבי 'חד קרן' 'פיות' 'שילגיה' וכו, גם הם קיימים? ואז אענה במקומו את מה שאני משערת שיענה: כן, הם קיימים בדימיון האנושי וכל עוד הדימיון האנושי מסוגל להמציא דמויות אז הן קיימות. שילגיה, סינדרלה ושאר הנסיכות מהאגדות קיימות באופן מאוד מוחשי אצל מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם. כך גם ניתן לספוג את קיום אלוהים. אך עבורי אלוהים כן קיים מעבר לדמיון האנושי ולא בני אדם המציאו אותו. הוא היה שם לפניהם…

    קטע נוסף שנמצא ברשימת האהובים עלי במיוחד הוא קטע עם רוח חיובית ומלאת אופטימיות. בקטע זה, שפורסם בעבר, הוא כמו מנבא ימים טובים והוא מתאר מצב כל כך נעים שזה ממש מגרה לנסות לדמיין זאת. מה דעתכם?

    חזון לישראל – טיוטה ב' 

    הנה ימים באים ואנשים יאבּדו את הטעם שבבריחה, ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת. אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות, פתוחות למשא ומתן. כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו, וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל, ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן, ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותִרבה תחושת ההדדיות בין אנשים, שתעלה מעומק ההגדרות העצמיוֹת של היחידים, מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה והסכמה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים – כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה, שתוליד שמחה גדולה. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים לשוויון לאי-שוויון, לשוויון האי-שוויון, לאי-שוויון השוויון.

    מתוך הקטע הזה הוא מפתח וכותב קטע נוסף שנקרא שיוויון האי שיוויון.

    מה אגיד לכם, חגיגה. אין לי הגדרה אחרת.

    תמונת הפוסט היא הציור המרגש ששלח אלינו הצייר שי יוסף. עיבוד לצילום של רפי גולדמן. הצילום של עטיפת הספר 'עצמאי בשטח'

     

     

     

     

     

     

     

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • למה פורים הוא לא חג מצחיק?

    קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
    הַמְּגִלָּה, כָּךְ אָמַר, מַזְכִּירָה לִי שָׁח
    רוּץ וּדְהַר, אָמַרְתִּי לוֹ, הַבֵא לִי תִּימוּכִים
    לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים
    אֵין בְּעָיָה, אָמַר יַלְּדִי, הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
    מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ
    מֶלֶךְ אֶחָד אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
    מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה
    שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
    וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת
    כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת, הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
    אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ
    המשך לקרוא »


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
Close