טורים אישיים

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • פוסט פסח

     

    אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

    ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

    אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

    ח ו פ ש

    אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

    משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

    משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

    ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

    חג שמייח!


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
  • כיכר הגעגועים השלישית! שבת, 17.3, 15:30-18:30 בואדי בפרדס חנה

    ***

    מדי פעם זה קורה לפני השינה. בני בן ה-7 נזכר בסבא שלו יאיר, חמי, שכבר 3 שנים לא איתנו, ומתחיל לבכות ש"אני רוצה את סבא". כל פעם שזה קורה, אני נדהמת מהחיבור שהיה ביניהם ומהזכרונות שעדיין חיים בתוכו.
    את אבא שלי הוא לא הספיק להכיר ואני לעיתים מחקה אותו, כדי להדגים לו, איך הוא היה מצחיק אותו אם הוא היה פה.

    עוברת בראשי מדי פעם המחשבה שאני רוצה סבא עבור הילדים שלי, סבא שיאמץ לליבו את ילדי, ואנו נאמץ אותו.

    אולי יום אחד נפגוש אותו בכיכר הגעגועים…

    את עדנה פגשתי בבית פיס לפני חוג התיאטרון. סיפרתי לה על כיכר הגעגועים, על המפגש בין הזקנה לילדות, ובהשראת הרעיון היא כתבה סיפור ילדים מרגש שאותו תקריא לילדים בכיכר הגעגועים. הסיפור מספר על "יום סבא וסבתא" בבית הספר ועל ילדה אחת שאין לה סבא וסבתא שתוכל להזמין לכיתה. הילדה נזכרת בשכנים המבוגרים שיש סביבה ובוחרת להזמין את ציפורה, שתמיד מחייכת אליה בחום ואהבה, ושהיא בעצמה סבתא שמתגעגעת לנכדים שלה שגרים בחו"ל.

     

    כיכר הגעגועים השלישית! שבת 17.3 בואדי בפרדס חנה

    בין השעות 15:30-18:30…

     

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו כמה מעגלי שיתוף:

    ⊗ "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ומבוגרים מנסים להבין יחד את המשמעות הסמלים ומחפשים יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    בהנחיית בני נוער מקסימים…

    "חיים ומוות בצד הגעגוע" – על אובדן וגעגוע ככוח מרפא. נשתף, ניצור, נכתוב. נהפוך את האובדן לצמיחה, לשיעור לחיים.
    בהנחיית שלומית קרן עוזיאל

    ⊗ "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    בהנחיית גיל עמנואל

    ⊗ "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    בנוסף יהיו בכיכר:

    – תיאטרון בובות לילדים

    – הקראת סיפור הילדים של עדנה המצוין למעלה

    – מתחם נגינה מאולתרת ושירה בציבור

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית.
    בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (5) – הטור של לילה חפר

    [לטור הרביעי – תולדות המקף הגדול]

     

    כּרכּורים, כּרכּורים אבל לא כל יום פורים.

    ובסנכרון מופלא עם רוח החג הגעתי היום מחופשת היישר מבית הספר לתיאטרון "הידית" לראיין את הנס פלדה האיש והאגדה.
    אין ספק שחלק מהותי בדימוי הציבורי של פרדס חנה-כרכור הוא היותה מושבה עתירת אומנים ויוצרים בכל התחומים. אך לא תמיד היה כך.

    הגל הראשון של ההגירה הגדולה לפרדס חנה החל בערך לפני 20 שנה.
    הנס ואילנה פלדה היו חלק ממבשרי הנדידה הזו, מראשוני גל ההגירה.
    אין טוב מלשמוע ממקור ראשון אז הלכתי להתארח אצל הנס מול החלון שמשקיף אל העץ המקסים בחצר הבית החדש של הידית ברחוב הגלעד.

    ל: איך להציג אותך?

    הנס: "הכותרת שהסתובבתי איתה רוב השנים היא המעצב אבל פה בתיאטרון קבלתי את התואר הקוסם. דנצינגר (מעצב ישראלי חשוב, ל.ח) הגדול אמר שלהרבה אנשים יש הגיון משותף אבל קסם הוא דבר פרטי.אני מאד אוהב את האמירה הזו ואת התואר הזה. תני לי בעיה ואני פותר אותה. הדרך שלי לפתרון היא תמיד פשוטה צבעונית והומוריסטית זה החתימה שלי, צורת הקסם שלי".

    הנס אבא לשלוש וסבא לארבע עזב את אמסטרדם ב-1979 בהצהרה שהוא יוצא למסע למדגסקר.
    בדרך עצר בתל אביב התאהב בעיר ובאילנה (אמנית ופעילה קהילתית, דמות משמעותית במושבה ונדבר איתה גם בעתיד, ל.ח) ונשאר. הגיע כצלם והתחיל לעצב בשנות ה-80 בלב תל-אביב בימים בהם לא היה ברור מה זה מעצב. הנס ואילנה יצרו אהיל שהוליד קו מוצרים שהולידו חנות בשם "פלסטיק פלוס" ואת קבוצת "קקטוס" שהייתה חלק מגל ההתעוררות של שיינקין.
    הגל הצליח מעל המצופה ושיינקין שגשגה.

    הנס: "כשהגיע השלב בו לא היו יותר בעלי חנויות בחנויות, רק מוכרים זמניים, הרגשנו שאנחנו לא מזהים את הרחוב. המחירים עלו ועלו ואנחנו הבנו שצריך לחפש את המקום הבא. התחלנו לחפש במעגלים הולכים ומתרחבים סביב תל-אביב. ויום אחד באנו לבקר את פרנק ונורית בפרדס חנה, היה להם בית מקסים, טיילנו בשדות ואמרנו לעצמנו "למה לא? " הבתים היו זולים יחסית, כולם עם חצרות, התחלנו לראות בתים עד שמצאנו את בייתנו.וככה עברנו ב-1995 לפרדס חנה".

    ל: מה אתה זוכר מפרדס חנה של אז?

    הנס: "הגענו עם ילדים בני 12,8,5 הצטרפנו לקהילת בית הספר הדמוקרטי בחדרה שגם הוא היה חלק מהשיקולים של המעבר לפה. פרדס חנה הייתה דבר ראשון ריח עבורי. ריח של עצי שסק, פריחה, ירוק מכל כיוון. כל בית היה שונה, לכל אחד קסם משלו".

    ל: הייתה קהילה?

    הנס: "לא. אבל די מהר, בערך שנתיים אחר כך התחיל גל של הגירה מתל-אביב. קראנו לפרדס-חנה "צפון שיינקין" באותה תקופה התחיל בטבעון "בית פתוח" של אומנים וחברנו לעוד אנשים מהקבוצה הזו (המהגרים החדשים) וביחד התחלנו את "הבית הפתוח" (מה שלימים יהפוך לאמנים במושבה ,ל.ח) שהיה מאד מוצלח והביא לפה הרבה אנשים מהמרכז שחלקם גם עברו לפה. זיו וענהלי פתחו עיתון מקומי "קורא במושבה" ואליהם חברנו יחד עם נוספים ונולד השיקשוק. השיקשוק הביא המון אנשים להגר לפרדס חנה-כרכור. הם הגיעו לואדי, נשמו את האווירה התאהבו החליטו לעבור. השילוב בין אווירה מיוחדת למחירי נדל"ן נוחים קסם לאנשים".

    ל: איך אתה חווה את הגדילה שעוברת פרדס חנה בעשור האחרון?

    הנס: "בכבישים. פתאום יש פקקים. בבנייה ההיסטרית שלצערי נעשית בלי התחשבות באופי המקום. מורידים הרבה עצים, אין כבוד לשורשים של המקום כמושבה חקלאית.ביקרתי בפסטיבל המידברן, רבים מהאנשים המובילים שם את העיצוב והחזון הם מכאן. הייתי רוצה להרגיש אותם יותר בהשפעה על המושבה. שיתנו להם יותר מקום מצד אחד וגם שכולנו נהייה יותר פעילים בהשפעה על מה שקורה כאן לא "נירדם בשמירה".
    הייתי רוצה לפגוש יותר את התושבים החדשים פה ב"ידית" וביזמות המקומית. הייתי רוצה להזמין את התושבים החדשים להרים יוזמות גם בשכונות שלהם,שיעזו לחלום עוד חלומות שיוצרים קהילה".

    ל: השנה שנת בחירות, מה יש לך לומר לראש המועצה הבא/ה?

    הנס: "הייתי רוצה שהם יבינו שהיישוב הוא לא המבנים אלא האנשים. פה יש הון אנושי מדהים, שימו שם את המשאבים. תנו לרוח המקום להיות, תנו ליוזמות המקומיות לחיות".

    ל: מה מייחד בעיניך את פרדס חנה-כרכור היום. למה באים לפה?

    הנס: "מקום עם אווירה של קטן שפרוש על פני מרחבים. אתה משוטט ויכול להגיע לשכונות כל כך שונות אחת מהשנייה. הרבה יזמות. הרבה חלומות. כל הדברים החדשים שנפתחים " האורוות" בתי קפה, פאבים,השוק הישן בהרבה מהם יש רוח מיוחדת. מאד שמחתי שהשקשוק זכה ללידה מחדש. הרבה קסמים".

    אז התחלנו בקוסם וסיימנו בקסמים וגם בי דבקו נצנוצים של קסם ויצאתי מהתאטרון אל הרחובות שהומים בילדים מחופשים, מלאים בצבע ויצירתיות. יצאתי מלאה באופטימיות ובתחושה שרוח הקסמים ששורה פה מנשבת גם דרך העיור והבנייה הרוויה. יצאתי עם המחשבה שאם כל אחד מאיתנו ינשוף בכנפיים האלה את נשיפת הקסם הפרטי שלו כולנו יכולים להמריא יחד אל עיר קהילתית, יצירתית ומלאת חיים.

    חג שמח וקסום לכולם!

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
Close