טורים אישיים
-
מועדון העקורים – חישובים קיומיים
מועדון העקורים – חישובים קיומיים
"יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.
מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).
כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.
ואנחנו מה? גם אנחנו.
מזיזים כוחות.
כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.
ובינתיים מה? לא קורה כלום.
בעצם קורה קצת.
קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.
ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.
מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.
זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.
ססעמק.מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
להגיב -
מועדון העקורים – מבצע חולדה
בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.
איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.
שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.
הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.
הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.
הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.
איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס" שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.
בברכת תקרא תצליח!
בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים
מועדון העקורים – דילוג צפונה
להגיב -
מועדון העקורים – דילוג צפונה
מועדון העקורים – דילוג צפונה
דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.
מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.
נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- " כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.
לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.
בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.
לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים
מועדון העקורים – מבצע חולדה
להגיב -
בילוי יפני בפרדס חנה כרכור איזאקאיה 𝐈𝐙𝐀𝐊𝐀𝐘𝐀
כשהיוונים מסיימים יום עבודה הם הולכים לטברנה לשתות אוזו ולאכול מזטים, האירים הולכים לפאב לשתות בירה עד לא ידע והיפנים הולכים לאיזאקיה לשתות סאקה ולאכול טאפסים יפניים. המשמעות של המילה איזאקיה בעברית היא להיות בחנות סאקה אך למעשה האיזאקיה היא הבילוי השכיח והפופולרי ביותר אצל היפנים. האיזאקיה היא מקום מושלם לבילוי אחרי שעות העבודה, מפגשים חברתיים, אירועים משפחתיים ובילויי סוף שבוע.
האיזאקאיה החלה מקבוצת חברים שישבו יחד לשתות בחנות סאקה (משקה אלכוהולי יפני העשוי מאורז). לאט לאט נפתחו עוד ועוד איזאקיות וכיום ניתן למצוא ביפן מגוון אדיר של איזאקיות – מרשתות מסחריות המכילות סניפים רבים, איזאקיות גדולות ומערביות המציעות תפריט משולב יפני ומערבי ואיזאקיות קטנות ומסורתיות שבהם יושבים על כיסאות נמוכים או על כריות כמיטב המסורת.
האיזאקאיה היא לא רק פאב לשתות דרינק היא גם מקום מצוין לאכול. היא משלבת חוויה קולינרית ותרבותית ייחודית שיוצרת חווית בילוי מושלמת.
בתפריט בדרך כלל ישנן מגוון מנות בשריות וצמחוניות אך לכל איזאקיה תפריט ייחודי. התפריט מכיל מנות פתיחה קטנות לפתיחת התאבון, מנות עיקריות שניתן לחלוק בין מספר אנשים לצד משקאות אלכוהוליים, קוקטיילים ומשקאות לא אלכוהוליים. בד"כ התפריט יכלול חמוצים יפניים, סלטים, שיפודים צלויים, סשימי, רולים, סושי, מנות שף ולעיתים מנות מערביות בהתאם לרוח המקום.
האיזאקאיה בעיקר ומעל הכל היא בילוי נהדר לקבוצות חברים או משפחה עם תחושה שמחה וצחוק. תדמיינו מקום מגניב לבילוי עם שתיה ואוכל שאתם אוהבים (יש אפילו איזאקאיות שמציעות שתה כפי יכולתך) מה הפלא שהן הפכו להיות בילוי פופולארי כ"כ בקרב היפנים?
כל זה בטח עשה לכם חשק לקנות כרטיס ליפן ולקפוץ לבילוי באחת האיזאקיות, וכאן נכנסת בשורה משמחת. במרחק נסיעה תוכלו להנות מהחוויה מבלי לנסוע לקצה השני של העולם. לאחרונה נפתחה מסעדת איזאקאיה ברוח יפנית כאן בפרדס חנה כרכור, ברחוב המושב 42 בכרכור. המציעה בילוי יפני כייפי ואיכותי עם שתייה ואוכל משובח, טרי ואסתטי כמו שהיפנים יודעים. כאן תוכלו להנות מסאקה איכותית לצד מנות יפניות אותנטיות וטעימות. את המסעדה מנהלות קיו ונאיה – אם ובת.
קיו שפית מומחית בתחום הבישול היפני בשילוב צוות שפים יפניים מייצרים אווירה וטעמים שלא תשכחו. במסעדה תוכלו להנות מחוויה ייחודית אך ניתן גם להזמין משלוחים או טייק אוויי.
להזמנות מקום ישיבה במסעדת איזאקיה או למשלוח הביתה של אוכל/ גם טייק אווי אפשר ליחצו כאן
להגיב -
מועדון העקורים
הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.
שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.
כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"
לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.
ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.
כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!
נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי
הכל מלחמה זו מלחמה
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים – דילוג צפונה
מועדון העקורים – מבצע חולדה
להגיב -
אוכל, נובי גוד, והסיפור מנקודת מבט של ילדה של שנות ה90
חודש דצמבר עבור ילדה רוסיה מערד של שנות ה90,
זה לכבות את נרות החנוכה ולהתחיל הכנות לקראת הנובי גוד.
כבר באמצע דצמבר, היה יוצא מהארון עץ אשוח (יולקה) גדול מפלסטיק עם קישוטים שההורים הביאו מבריה"מ. מתחת לעץ המקושט שמנו צמר גפן, שיראה כמו שלג וחיכינו למתנות שיגיעו בקרוב. שבוע לפניי, אמא הייתה פוקדת יום יום את החנות הרוסית, מביאה את כל טובי הנקניקים, הגבינות, הגלידות והאלכוהול, וברחוב, רוסים איחלו אחד לשני חג שמח בהתרגשות. ב31 לדצמבר, יום החג, הערוץ הרוסי כבר היה ברקע כשחזרנו מביה"ס, ואמא במטבח, מדקלמת את הסרטים הישנים מהילדות שלה.
אווירת חג מיוחדת שכזו, אבל הרגשתי שאנחנו היחידים שחווים אותה. בבית הספר לא הפסיקו לשאול אותי למה אנחנו חוגגים את חג המולד…
ואם אתם עדיין לא יודעים מה התשובה, אז חבל, כי ב2022 בישראל כבר מבינים –עזבו אתכם מסילבסטר, הנובי גוד זו ה-דרך לחגוג את השנה החדשה.
בתקופת ברית המועצות האתאיסטית והקומוניסטית, הפך הנובי גוד לחג החשוב ביותר בלוח השנה, אולי בגלל היותו החג האזרחי היחיד. בסלוני הבתים הקטנים והמשותפים נחגגה בואה של השנה החדשה בארוחות גדולות, הרבה אלכוהול, ריקודים, מתנות ותחפושות.
בשנים הקומוניסטיות של בריה"מ היה הבדל תהומי בין התפריט היומיומי של המשפחה לבין הארוחה שהוגשה לאורחים בחג. לכן, ארוחת הנובי גוד עמוסה בסלטים, מנות עיקריות וקינוחים, עם מתכונים מסורתיים שעוברים מדור לדור.
ממש כמו בכל חג חשוב.אם חפצה נפשכם, שפר גורלכם, והצלחתם למצוא רוסי שיארח אתכם בחג –
הנה כמה מנות שתמצאו כמעט בכל שולחן נובי גוד.
הוספתי, לנוחיותכם, גם כמה אנקדוטות שתוכלו לספר בשולחן.
ואל תשכחו – לא מגיעים בידיים ריקות לבית של רוסים.סלט אוליבייה (שזה בעצם סלט ביצים) – (למתכון ליחצו על התמונה)
קרוי על שם טבח ממוצא בלגי וצרפתי ,לוסיאן אוליבייה (Lucien Olivier) אשר נולד ברוסיה. הסלט נחשב לקלאסיקה של המטבח הרוסי, אבל בעצם, הוא גלגול פשטני שנולד בשנות הצנע של המשטר הסובייטי, למנה מפוארת שהוגשה לצאר בסוף המאה ה19. הגרסה המקורית מכילה מרכיבים יקרים כמו מלפפונים טריים, דגים וחלקי סרטנים, בעוד הגרסאות הסובייטיות והעניות יותר מכילות תפוחי אדמה, אפונה, ביצים, גזר מבושל, מלפפונים חמוצים, עוף או נקניקיות, וכמובן, מיונז.
שובה (בתרגום חופשי: דג במעיל פרווה) –
סלט שובה הוא סלט רוסי מסורתי. נהוג להכין אותו רק בערבי הנובי גוד, בשל המורכבות בהכנתו.
הסלט מורכב משכבות המכסות דג מלוח קצוץ המונח בתחתית. סדר השכבות קבוע: מעל הדג תפוחי אדמה מבושלים קצוצים לקוביות קטנות, שמעליהם שכבת גזר מבושל מגורר, שמעליו שכבת סלק מבושל מגורר, שמעליו שכבת חלבוני ביצה קשה שמעליהם החלמונים המגוררים גם הם. כל השכבות מעורבות במיונז.
סלט ויניגרט –
זה לא הרוטב שכולנו מכירים, אם כי סלט רוסי שמשלב את כל המסורות הקלאסיות: ירקות מבושלים, ירקות כבושים, מלפפונים חמוצים וסלק.
מה חסר בו? מיונז. מה שהופך אותו למנה הטבעונית של השולחן.
חולדייץ –
רגל קרושה ורוטטת שהבטיחו לי כל החיים שאלמד לאהוב אותה עם הזמן. אני בת 32 וזה עדיין לא קרה. בכל מקרה, את הרגל הקרושה מכינים מעצמות רגל של חזיר או פרה. את העצמות מבשלים בבישול ממושך ואיטי עד שהם מתרככים. במטבח הרוסי נהוג להוסיף לבישול סלרי, גזר, בצל ופטרוזיליה. לאחר שהעצמות מתרככות, הן נטחנות ומרוסקות. במהלך הקירור הופכת התערובת לג'לי. מומלץ להגיש עם חרדל חריף.
פירושקי –
מאכל הבצק הממולא המוביל במטבח הרוסי וכזה שמעלה לי ריר רק מלשמוע את השם. פירושקי הם בעצם כיסונים מטוגנים של בצק נהדר שאפשר למלא בכל מה שמתחשק, בשר טחון, כרוב כבוש או אפילו פירה תפוחי אדמה. משמעות המילה פירושקי PIROSHKI היא "עוגות קטנות".
פלוב (הידוע גם כ"אושפלו" של הפרסים) –
מנת אורז שיש הטוענים כי שולחן הנובי גוד אינו שלם בלעדיה ויש הטוענים שלא. תלוי מאיזה איזור של בריה"מ הם הגיעו. אצלנו בבית, אמא מכינה גם צלי בקר שנמזג מעל האורז. יאמי.
נפוליאון –
קינוח הקינוחים לערב הנובי גוד. הגרסה הרוסית לעוגת הקרמשניט האירופאית.
קרוי על שם המצביא הצרפתי הקטן-גדול שהובס במלחמת צרפת-רוסיה וכך זכתה עוגת השכבות לשמה ברוסית.
בשנים האחרונות הנובי גוד הוא כבר לא רק נחתלם של העולים מבריה"מ. ישראלים לומדים שלא לעשות את הטעות האיומה ולבלבל את הנובי גוד עם הכריסטמס. כולם רוצים ללמוד, כולם רוצים לקחת חלק במה שאוהבים לקרוא לו היום "המימונה של הרוסים".
אותי באופן אישי זה מרגש.הכותבת היא חנה רבין.
עורכת מדור האוכל של "מושבה חופשית".
להגיב -
במנזר
לעיתים, עם בואו של ערב קיצי, אשר כמו עומד מלכת וסיום סידורי עבודה שגרתיים באיזור ירושלים, הייתי מביט בשעוני וזה היה מעדכן: *"תשמע, בעוד כמה דקות השעה תהיה 20:00"*.
מקבל את העדכון האחרון, ידיי סובבו את ההגה כמרצונן,
ומצאתי את עצמי יורד מהכביש הראשי, ועוצר בצידו של כביש קטן, מואר למחצה ומוקף בעצי זית.השעה 20:00, מנזר השתקנים, לטרון.
פעמוני הכנסייה החלו את מנגינתם המהפנטת, וזו כהרגלה כמו כיסתה את כל איזור המושבים והשדות באווירה כה רצויה, מרגיעה ופנימית…
הוויה איתה שמחתי להיפגש בכל פעם מחדש, במיוחד לאחר ימים ארוכים, בהם לעיתים היה נדמה שמחוגיי הטורים הפנימיים כמו עומדים לחצות את הסימון האדום והמקסימלי.
לרוב אנו מוצאים שמהלך חיינו מבוסס על ריצה בלתי פוסקת החוצה, אחר מטרות וציפיות שונות, אשר נדמה שבסופו של דבר אמורות להסב לנו את האושר המיוחל.
אך בזמן כלשהו, קול פנימי כמו קורא:
"חבר'ה, נראה לי שעבדו גם עליי…"כמיהתנו הפנימית לסיפוק ושמחה אלו, וניסיון השגתם 'בחוץ' מושווים לעיתים לאדם המחפש מים במדבר, וסוגי האושר הקטנים של המציאות הזמנית מושווים לטיפות מים אשר אינן מרוות את צמאוננו הפנימי, אלא רק מהדהדות את תסכולנו שבחוסר האושר העמוק אליו ליבנו כמהה.
נזכרתי בכמה ממחשבותיו של אינשטיין, בהן טען ש'פיתרון הבעיה' מוכרח להיווצר באיזור מודעות עמוקה יותר מאשר איזור החשיבה בו נוצרה הבעיה עצמה.
בהקשר זה מציגה ספרות היוגה נקודת הסתכלות מרתקת,
הדנה במדע הצליל, על היבטיו הנגלים והסמויים.רמת הצליל הראשונה והחומרית מיוחסת לצליל החיצוני או לדיבור, בדרך כלל זה נשמע בערך ככה:
"בלה בלהה בלה בללה בלה הלה הלה בלה הלה הלה בלה."
האתגר הראשון שמוצע למתרגל הפנימי והכנה, הינו הסתכלות פנימית על הדחפים המובילים לדברת אינסופית זו.
עם תירגול תהליך זה אנו מעמיקים בצעד נוסף לעבר זהותנו העמוקה, בה אנו חווים הווייה עמוקה, אוטונומית, חיובית ושקולה, אשר באופן טבעי מסבה סיפוק עמוק יותר מאשר האווירה האוטומטית הרגילה.
יתכן ובפרץ החלטיות נדחוק את הטלפון הסלולרי שלנו לתוך בקבוק, ונשליך אותו הרחק הרחק לים, ובעודנו מצהירים לכלל קרובינו על נדבר השתיקה הממושך אותו אנו לוקחים על עצמנו, נצעד היישר אל מערה נסתרת בהרים.
זה ללא ספק יהיה מאד נחמד, אבל לחוסר המזל, כרגיל, יצטרף עוד מישהו לטיול…🤦♂️
המיינד – מרכז הבקרה של כלל המחשבות הרצונות והרגשות שלנו, הוא הינו ללא ספק ידידנו הקרוב ביותר, 24/7.
איך אומרים, עם חברים כאלה, מי צריך אוייבים…
המיינד מושווה לעיתים לרדיו רועש ורווי בתכנים בעייתיים, (ישנם כמובן גם תכנים חיוביים, אך לעיתים נראה שמעט מידי ביחס לרצוי)
ואנחנו למאזינים הכבולים שנאלצים מ-לת ברירה להקשיב לכלל המהדורות המוצעות.
איך בורחים מהדבר הזה…?
ספרות היוגה מציגה תהליך צלילי אשר נועד בהדרגה לטהר את המיינד מאמונותיו ורשמיו הבעייתים ויחד עם אלו להוביל אותנו למפגש ישיר עם זהותנו הפנימית והרוחנית, מהו אם כן צליל זה?
ובכן, מנטרה פירושה מלל חיובי בעל ערך רוחני אשר מטהר את תודעתנו ומעורר את זהותנו הנצחית.
את תהליך עבודת המדיטציה ניתן להמשיל ל'מיכל דיו התודעה החומרית', אליו אנו מתחילים לטפטף את 'מיי – הניקיון הרוחניים',
כך בהדרגה מתבצע תהליך ניקיון פנימי זה, המשחרר אותנו משלל קולות פנימיים בלתי רצויים כגון כעס, קנאה וביקורת.התהליך גדול, אך בטוח.
באחד מן הימים בהם עברתי על יד המנזר, חשבתי לעצמי "אני עובר כאן לא מעט, אולי כדאי שאכנס פעם אחת… נראה מה יש שם בפנים…"
בעודי חולף על פני הגינות השלוות שבמתחם ונכנס להיכל התפילה המרכזי,
החלטתי שמישהו צריך להפסיק את מהדורת "הרדיו" האיומה לה אני מקשיב כבר שעות ארוכות…
וכנראה ששוב אני צריך להיות המישהו הזה…
נכנסתי והתיישבתי בפינת האולם…
שני הנזירים שעסקו בחובותיהם בקצה השני של החלל, העיפו לעברי מבט רך, אך לא נראו מוטרדים מידי מן הטכנאי שהגיע לתקן את הרדיו במנזר.סגרתי את עייני, הרפתי את גופי, ובלווית תפילה כנה צללתי למעמקי תודעתי, לעבר אותו מקום אהוב ובטוח אשר נמצא הרחק הרחק מכלל הקולות הצורמים של המציאות החולפת.
כהרגלה כניסה פנימית זו המשיכה להוות מקור למזור ובפעם נוספת שיחררה אותי מהווייה פנימית בלתי אפשרית.
עם סיומה של מהדורת הרדיו הנוראית ותחילתה של זו המלאה בתכנים חיוביים, ממלאים ומשמחים, הבחנתי באחד הנזירים אשר התקרב אליי ובישר בחביבות על הגיעה של שעת הסגירה.
בעודנו יוצאים מהאולם, נפרדתי לשלום מדורשי טוב אלו, והמשכתי בדרכי, כאשר ברקע מתנגנים פעמוני הכנסייה וממשיכים לעטוף את כלל העמק בצליליהם הענוגים.
להגיב -
על נהג המונית ועל מרדף החיים
יום אחד, כשהייתי בערך בן 7, בזמן השתעשעות עם זוג חברים , חרקו לפתע בלמי רכבו של נהג מונית עצבני, הוא עצר את התנועה, התפרץ החוצה מרכבו, תפס משהו בידו ותוך כדי צעקות רמות החל לרוץ לעברנו באיום.
(זה היה מלחיץ, אוקי…)
התנענו את רגלינו ובזינוק מיידי מאפס ל100 רק עננת חול נותרה מרחפת מאחורינו.
מעט לפני סיומו של המרדף, ציינתי בפני חבריי: "קצת הגזים הנהג הזה, אה…"
חבריי הנהנו בהסכמה, ואחד מהם הציע: "בפעם הבאה אולי מוטב שנזרוק חלוקי אבן קצת יותר קטנים, שלא יהיו עוד בלאגנים כאלו בעתיד".
שלושתנו הינהנו בהסכמה.
נזכרתי במקרה הזה, ופרצתי בצחוק, אח, איזה פרחחים היינו.
מרדף זה מיד עורר מספר מחשבות פילוסופיות.
ואת הפוסט על משפטו המפורסם של יאנוש קורצ'ק "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" אשמור לפעם אחרת.
*מירוץ החיים*
לעיתים מתעופפות ליד אוזנינו קריאות תיגר שונות, אשר מכריזות בעוז על חוסר המשמעות העמוק שבמרדף הבלתי פוסק – אחר ההצלחות החומריות בתחומי החיים השונים, שאמורות לבסוף להפוך אותנו ל-מאד מאושרים.
*"כש:"*
– אסיים את הלימודים.
– אשתחרר מהצבא.
– אשיג את תעודות התארים האקדמיים.
– אממש את כישוריי ואיכויותיי ואצליח במימוש הקרירה שלי
– אכיר בן/בת זוג נפלא/ה
– אקנה בית
– אקים משפחה
– אצא לפנסיה
– ומיליון ואחד דברים נוספים…
עם מימושן והשגתן של כל אחת מן ההצלחות הללו, אשר עליהן שמנו את כל הג'יטונים שלנו – בתקוותנו למימוש אושרנו המיוחל,אנו מתוודעים שלמעשה – זה לא סיפק את מה שכמהנו לו באמת- אושר וסיפוק פנימי קבוע.
מעבר למעטה הדקיק של הסיפוק הזמני והחולף שהצלחנו לייבא, ישנה הוויית חרדה ותיסכול קבועים אשר כמו מתלווים אלינו בדרך קבע.
מכייון שנראה שאין יותר מידי אלטרנטיבות אחרות, מחדש אנו ממקמים את כל ג'יטוני התקווה שלנו על מושא אושר חדש, אך למרבה הצער עם הזמן אנו מתוודעים שבמשחק הזה ישנם רק מפסידים.
ספרות רוחנית, מסבירה על כך שעצמיותנו העמוקה, נבדלת מהזמני והחולף, וממש כשם שהנהג שונה מרכבו, כך גם הנשמה הרוחנית נבדלת מגופנו הזמני והחולף, והינה נצחית.
כמו כן, ההנאות החומריות אשר משולות לדלק המזין את הרכב, אינן יכולות לספק את האני הרוחני, מהו אם כן אותו דלק אשר מסוגל לכך?
*כמה מילים על תפיסת המציאות על פי ספרות היוגה:*
האחד (העליון האישי), בעודו שומר על יחודיותו המופלאה, התרחב לעד לאין סוף ישויות אלוהיות, יחודיות וקטנטנות ביחסן לו – (אנחנו),
לעיתים משול השוני בין טבענו האלוהי לבין זה של העליון, להבדל שבין טיפת מים לבין האוקיאנוס הגדול, האיכות זהה, אך הכמות שונה.
מוסבר שהוא יצר כל זאת – מתוך אהבה, על מנת להנות לעד מיחסי שירות וחיבה הדדיים, עמוקים ומרגשים עד אין סוף – יחסים בהם הנשמה הקטנטנה מוצאת מענה לכמיהות אושרה העמוקות ביותר.
כמו כן מוסבר, ששורש התודעה החומרית זהו הינו הרצון האנוכי לנסות ולהפוך ל- *"Number 1"* "אני הכי חשוב, אני הכי נפלא." או במילים אחרות – אני אלוהים.
ספרות היוגה מלמדת שתודעה זו, בה אנו חווים עצמנו כמרכז כל היש היא זו שמסתירה מאיתנו עתה את טבענו האמיתי, וכמו כן את טבעה של המציאות האוהבת והנצחית שמעבר למעגל הלידה והמוות (Samsara).
מסע פנימי זה מזמין אותנו להפיכת חיינו לשדה עבודה, בו כל פיפס הופך להזדמנות מופלאה לצמוח ולהתקדם לעבר יעדים מופלאים אלו.
דני מוסטובוי.
מורה ומרצה לספרות היוגה.
לפרטים: WhatsApp 0558838423
להגיב -
מקצין ביחידה מובחרת למדריך יוגה ודי ג'יי
אמיר יארח פינה שבועית במושבה חופשית שנקראת ״לרקוד, לאהוב, להתפלל – על מוסיקה, רוחניות ומה שביניהם״.
בשנתיים האחרונות פרץ אמיר תלם לתודעת המוסיקה האלקטרונית העולמית כאחד היוצרים המוערכים והפעילים. הוא יוצר מוסיקה אלק׳ מסוג טכנו מלודי ודיפ האוס, וכמדריך יוגה ומדיטציה, משלב ביצירה תדרי קול מיוחדים ומנטרות עתיקות מעולם היוגה .
אמיר ניגן ברחבי העולם, בפסטיבל ברנינג-מן, במועדונים הנחשבים ביותר בניו-יורק, במקסיקו ובישראל. המוסיקה שלו מתנגנת באופן קבוע במועדונים ופסטיבלים ברחבי העולםֿ. ואם אתם מחובבי הביץ' בר, אולי אפילו יצא לכם לרקוד לצליליו בקיסריה.
אמיר הקים בארץ את פרוייקט ״דיפ האוס יוגה״, קונספט אירועים שבו הוא משלב שיעור יוגה ומדיטציה ביחד עם מסע מוסיקאלי אלקטרוני עם מוסיקה עמוקה תדרי קול מיוחדים ולסיום, ריקוד אקסטטי.
אמיר, לפני הכל- גלה לנו איך היוגה והמדיטציה מתחברים עם המוסיקה האלקטרונית ?
מאז שהתחלתי לעסוק במוסיקה אלקטרונית, קרו פלאים בחיי והרגשתי לפעמים על פסגת העולם, ביחוד כאשר ניגנתי מול קהל. שיעור חשוב ביותר החל מחלחל בליבי – לא משנה כמה גבוה אגיע, לא משנה אם אני אנגן מול אלפי אנשים ואקבל אין סוף מחמאות על המוסיקה שלי, עדיין אשאר קצת (הרבה) ריק… מתוך כך נטמעה בי התובנה שעליי לטפח את התרגול הרוחני שלי כבסיס לכל דבר בחיי, כולל יצירת וניגון המוסיקה. חיפשתי קהילה תומכת ומורים שיכולים לעזור לי בדרכי. זאת, מצאתי בארץ. אני שומר על הערכים הרוחניים שלי בעזרת מדיטציה ולימוד פילוספית היוגה.
השילוב של מדיטציה ויוגה פותחות שער אל מעמקי הלב. כאשר קיים חיבור לעצמי, אמונה בחסד ושלווה, המוסיקה יכולה לפרוץ החוצה ולהתבטא כמתנה אלוהית. השילוב של שיעור יוגה ומדיטציה עם מוסיקה אלקטרונית הוא עמוק ביותר. כמו יוגה, מוסיקה היא שירות חשוב לאנושות. מוסיקה יוצרת אמון בין אנשים ומאפשר לנו לפתוח את הלב אחד לשני.
אמיר, ספר קצת על עצמך ואיך הגעת לעולם היוגה ולהפיק מוסיקה אלקטרונית ?
כל חיי הייתי בחיפוש רוחני אחר האמת – מי אני ומה אני ? לקח לי הרבה זמן ועברתי הרבה שינויים עד שמצאתי את הדרך שלי בעולם. הטרידו אותי שאלות כמו מהו אושר אמיתי ואיך אפשר להשיג אותו ? מהי אמונה ? מהו נצח ומהי אהבה ? ו… מדוע אני סובל אם כמיהתי העמוקה היא לטוב ואהבה ?
גדלתי ברמת הגולן. בצה״ל שירתתי תשע שנים כקצין רפואי וכחובל בחיל הים. השתחררתי בדרגת סרן. השתתפתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים שונים. אלו היו רגעים מאתגרים ומכוננים. מצד אחד, למדתי המון על מנהיגות ומשימתיות, אך מצד שני, הלב שלי חיפש, יותר ויותר, שלום, אהבה ונתינה. אחרי הצבא טיילתי קצת בעולם, ואז עברתי לגור ולעבוד בניו-יורק בשליחות המדינה. בניו-יורק למדתי תואר שני ביזמות חברתית מטעם אוניברסיטת ניו-יורק.
השנתיים הראשונות בניו-יורק היו מאד מאתגרות. בשלב מסויים אפילו שאלתי את עצמי ״מדוע באתי לכאן ? קר, יקר ומרגיש מנוכר פה…״. אך, לאחר שנתיים חלה תפנית חדה בחיי, דברים בחיי התחילו להתחבר באופן מרגש מאד. הוזמנתי לפסטיבל מוסיקה קטן שם פגשתי קהילה של חבר׳ה מכל העולם שמחוברים סביב מוסיקה אלקטרונית ויוגה. רבים מהם DJים ואמנים. הייתי אז בערך בן 30. בחברת האנשים האלה נבט בתוכי החלום להיות DJ ובהמשך מפיק. הכרתי חברים טובים שלימדו אותי יוגה. נפתחה לי הצ׳אקרה – הבנתי שהייעוד שלי קשור למוסיקה אלקטרונית, יוגה וחיפוש רוחני. התאהבתי במוסיקה וביוגה. למדתי הדרכת יוגה, התחלתי ללמד יוגה ולנגן מוסיקה בניו-יורק, בברנינג מן, במקסיקו, פרו ומקומות נוספים.
המוסיקה חיברה אותי לאנשים מכל העולם. אחד הזכרונות העוצמתיים היה לרקוד בפסטיבל עם אנשים מאירן, פלסטין ומלא מדינות אחרות. נפל לי האסימון שמוסיקה אלקטרונית יכולה לעזור לשלום עולמי, מה שדיפלומטיה פוליטית נכשלה לעשות.
מה המוסיקה נותנת לך?
מוסיקה היא תפילה בשבילי. היא מאפשרת לי למצוא נחמה וכוח, רגש ועוצמה. מוסיקה מאפשרת לי להתחבר לאנשים ולאהוב אותם. כשאני מנגן ויוצר קשר עם הקהל, גורם לו להנות ולהתרגש – זה גורם לי להתרגשות עצומה. המוסיקה היא גם מקום של ריפוי וחיבור פנימי. יצירת מוסיקה היא המקום שבו אני נאבק בחולשות שלי ודרך המאבק הזה לומד לפתח בתוכי איכויות כמו סבלנות, חמלה, תפילה לחסד ועזרה. מוסיקה היא שפה בינלאומית וגם שפת הלב. ישנם תדרים שונים אשר מרטיטים מרכזי אנרגיה שונים בגוף. מוסיקה משנה את התודעה. אפילו העובר ברחם לומד על העולם ומפתח את תודעתו באמצעות שמיעה.
תן דוגמה או ספר על התנסות שקשורה בזה, איך המוסיקה משנה תודעה ?
הוזמנתי לנגן בפסטיבל המוסיקה הראשון שלי. הוא היה בצפון בניו-יורק לצד אגם יפהפה. בפסטיבל נגנו מיטב האמנים המובילים מהעולם. מאד מאד התרגשתי לנגן. ניגנתי במשך 4 שעות כי ה-DJ שהיה אמור לנגן אחרי מעולם לא הופיע. כל ההתרגשות פרצה החוצה דרך הסט. הרגשתי שזה לא אני מנגן, אלא כאילו אני רק כלי בידיו של כוח גדול ממני. לאחר מספר שבועות קיבלתי הודעה בפייסבוק מאדם שלא הכרתי בשם וינסנט. הוא סיפר שהוא עבד כטבח הראשי בפסטיבל, ועם סיום המשמרת שלו הוא ישב והקשיב לסט שלי. הוא סיפר בהודעה כי המוסיקה גרמה לו לטרנספורמציה. חייו היו הרוסים והוא הרגיש חוסר משמעות ביחוד לאחר פרידה מאשתו. אבל, תוך כדי ההאזנה למוסיקה שניגנתי הוא קיבל תובנות עמוקות וכוח. הוא הרגיש שהחוויה הזו יצרה לו התחלה חדשה. ובאמת, לאחר חזרתו לביתו, הבוס הקודם שלו התקשר עליו והזמין אותו לעבור ממיאמי לניו יורק לעבוד במסעדה חדשה וגם למצוא אושר חדש. המוסיקה אפשרה לו להתחיל מחדש.
איך עברה עליך תקופת הקורונה ?
זו היתה עבורי תקופה לא פשוטה, מלאה במתח ואי-ידיעה, אבל השתדלתי למצוא את הברכות והחסד בתקופה הזו. היה לי יותר זמן למדיטציה ותרגול רוחני, וכמובן יותר זמן להפקת מוסיקה. יצרתי המון בתקופת הקורונה והמוסיקה מאד עזרה לי להתמודד. שיפרתי גם את הסטודיו הביתי שלי וסידרתי בו אקוסטיקה מקצועית. זה היה תהליך טוב עבורי, להכין ולהתקין במו ידי. בנוסף, הזמן הפנוי אפשר לי להגביר את תרגול הנגינה על קלידים, מה שחשוב לתהליך היצירה. בכל דבר אפשר למצוא ברכה והזדמנות, וזה מה שהתקופה הזו אפשרה לי לעשות.
מה החלום שלך?
אני מקדיש את חיי ונשמתי למוסיקה. בעיני זו שליחות בעולם פגוע בו, לדעתי, חסרים אהבה, בטחון, אמון וחמלה לכולם, לאדם, לחיות ולאדמה. מוסיקה מחברת, מאחה ומרפאה. אני מקווה שיפתחו לי שערים להמשיך ולנגן ברחבי העולם ובישראל, לבוא במגע עם קהילות שונות ולהעניק ידע רוחני מעולם היוגה. למדתי שמדיטציה מאד חשובה. בספרות היוגה נאמר שהאמת והחיבור לאלוהים נמצאים עמוק עמוק בתוך הלב. אני מעוניין לפגוש אנשים ולעזור להאיר את ליבם לכך שהאושר האמיתי נמצא בפנים.אני רוצה לעזור ליוצרים חדשים. ללמד אוהבי מוסיקה את אומנות ה-DJ והפקת המוסיקה.במקביל, אני מעוניין להמשיך את העשייה שהייתה לפני תקופת הקורונה – הפקת פסטיבלים ואירועים המשלבים מוסיקה ורוחניות.
אמיר מלמד איך להיות DJ, והפקת מוסיקה. אפשר להגיע אליו לשיעורים פרטיים, וגם לשיעורי יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית. ואם אתם מארגנים אירוע ורוצים להפוך אותו לבלתי נשכח, אפשר להזמין אותו להופיע או להעביר סדנת יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית.
אפשר לפנות במייל mrtelem@gmail.com
אתר אינטרנט: www.amirtelem.org
עמוד פייסבוק: https://www.facebook.com/AmirTelemMusic/
ותהנו מהמוסיקה
סט מיוחד למסע חושני ועמוק
𝐀𝐦𝐢𝐫 𝐓𝐞𝐥𝐞𝐦
Live @ Burning Man – Man Burn Night
להגיב -
חופשה בים המלח
לפני זמן מה חבריי הזמינו אותי להצטרף ללילה בים המלח.
בעת ההזמנה ידיד קרוב ציין: "בערב הגעתנו, חברתנו המשותפת עורכת ערב תרבות מקומי בקיבוץ בית הערבה, ושאלה האם תהיה מעוניין להעביר הרצאת מבוא בנושא היוגה והמדיטציה".
על אף לוח הזמנים הצפוף אשר נבע מתקופת עומס במקום עבודתי, הרמתי מספר טלפונים על מנת לוודא את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לחבריי: "אני בפנים."
בעודנו חוצים את התנועה הפקוקה של מרכז הארץ שיתפנו איש את רעו במחשבות, תובנות ובשאר חדשות מהתקופה האחרונה בה לא התראינו…
לאחר זמן מה עם שחילופי הדברים שקטו במעט, החל להתגלות נופה המרהיב של הבקעה.
נוף הררי ומדברי ליווה אותנו בדרכים המפותלות בעודנו מעמיקים עוד ועוד מתחת לקו פני הים.
מחשבותיי נדדו לעבר אירועים היסטוריים ותרבותיים אשר פקדו חבל ארץ זה.
נזכרתי בקטעי סיפורת אודות מערות קומראן, מגילות ים-המלח ופרושי מדבר יהודה – האיסיים.
מכתביו של יוסף בן מתיתיהו והיסטוריונים נוספים נגלה אורח חייהם השליו והסגפני של אלו האחרונים, כמו גם פשטותם ורכות ליבם. או במילותיו של מתיתיהו: "הם עולים על יתר האדם באהבתם לבריות ולכלל הסובב. מתנזרים הם מתענוגות הבשר, ברעותם בהם רעה. ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. מואסים הם בחיי עושר אך אין נמצאת בהם חרפת העוני או החוסר.
בעודנו עוברים את צדה המערבי של ימת "המים המתים" חשבתי לעצמי: מדהים עד כמה מקום זה רווי בכמיהותיהם הכנות של מחפשי האמת הרבים אשר עברו כאן במהלך הדורות, החל מקהילות האיסיים שכמו עיטרו נופים אלו בעבר. וכלה בנזירים הנוצריים אשר חיים עד עתה במנזרים נסתרים ברחבי אזורים מדבריים אלו, כמו שוקעים במציאות רוחנית ונסתרת אשר אינה נגלית לאדם הקשור להנאות הזמניות והחולפות, ולהבלי העולם הארעיים.
לאחר זמן קצר עם שהמשכנו בנסיעתנו ידידי קרא בהתלהבות: "חבר'ה, הגענו, זה המקום!"
פרקנו את הציוד, חבשנו כובעי שמש, התקדמנו לעבר החוף, ובעודנו פורשים את המחצלות ואת ארוחת הצהריים המאורגנת היטב, התיישבנו מרוצים במרחק נגיעה ממי המלח.
זמן קצר לאחר מכן, עיניי נחו על אי קטן אשר נראה באופק בקרבת גדה מרוחקת, עדכנתי את חבריי שאני אחזור עוד מעט, ופניתי לחקור את הממצא…
בהגיעי ליעד התיישבתי על סלע והבטתי לעבר האופק המרהיב, בו מצע המים השלווים נפרס עד למרגלות הרי ירדן הסלעיים.
חשבתי לעצמי: ללא ספק ים המלח זוהי אחת מהטובות שבחבילות הנופש, מקום מפלט בינלאומי לקנדידט היגע והחרד.
אך על אף שזהו כנראה המקום הרגוע ביותר בעולם.
להפתעתי הרבה… אני בכלל לא רגוע!
המיינד שלי ממש כמו מולטי-סטיישן רדיו, ממשיך לרשרש אפילו כאן…
אמונות נפשיות, מחשבות, רשמים, הטבעות, מה יהיה ,מה היה, מה צריך, מה לא צריך, מה בא לי, מה לא בא לי.
השם ישמור, אני כבר באמצע המדבר, לאן עוד אפשר לברוח…
בעודני מביט הרחק אל הנוף, קול פנימי קרא… פנימה.
בעודנו עוצמים את עינינו, מרפים לתוך החושך הפנימי ושוקעים למצולות הווייתנו שמעבר לרשרוש המחשבות והרגשות, נמצא עצמנו ניצבים בפני דלת סגורה, אף על פי שזוהי סגורה, השהות על ידה מקנה סיפוק והרצון לפותחה ממלא את הווייתנו במשמעות פנימית ותקווה עמוקה לאושר.
מה מונע מאתנו להיכנס בדלת זו?
האם פתיחתה אכן תענה על כל כמיהות ליבנו העמוקות והרדומות?
על פי ספרות היוגה המסע הרוחני מוביל אותנו בהדרגה דרך מפתן דלת זו, לעבר מציאות נצחית, ייחודית אהובה ואוהבת.
כאשר העצמי "נהג מרכבת הגוף" מתוודע לזהותו הנצחית וכך גם ליחסי האהבה המרגשים עם מושא האהבה העליון.
מסופק מהרהורים אלו נפרדתי מהאי הקטן שעל גדות ים המוות.
ובמילים אלו נפרדתי מבאי הרצאת הערב המרוצים והמסוקרנים שבקיבוץ בית הערבה.
דני מוסטובוי,
מורה ומרצה לספרות היוגה.
למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:
WhatsApp – 0558838423
להגיב -
אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!
מאת אמיר תלם
אתחיל בלספר על אגדה אינדיאנית, שנקראת: שני זאבים
מסופר, בקרב בני הצ’ירוקי, על אחד מזקני השבט שישב עם נכדו וסיפר לו על קרב המתחולל בתוך בני האדם.
הוא אמר: “נכדי, הקרב המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא בין שני זאבים.
זאב אחד הוא רע: כעס, קנאה, קנאות, צער, חרטה, השתוקקות ותאווה, גבהות הלב, רחמים עצמיים, רגשות אשם, טינה, רגשי נחיתות, שקרים, גאוות שווא, רגשי עליונות ואגו.
הזאב השני הוא טוב: שמחה, שלווה, אהבה, תקווה, רגיעה, ענווה, חביבות, טוב לב, אמפתיה, נדיבות, כנות, חמלה ואמונה.”
הרהר הנכד בדברי סבו לזמן מה ואז שאל: “מי משניהם מנצח?”
ענה הצ’ירוקי הזקן בפשטות: “זה שאתה מזין.”
אז, הכנת האוכל היא לא רק בשביל הגוף, אלא בשביל הנשמה. אפשר להקדיש את האוכל לעליון באמצעות תפילה תוך כדי הבישול ואחריה. אפשר גם לבקש ממנו לעזור לנו להתמודד עם הזאב הרע ….
בתאיבון
לינק – https://www.youtube.com/watch?v=jRwEnaRP4J8
להגיב -
דעת היוגה – עם דני מוסטובוי טיול לחרמון
לאחרונה בעת אחת מנסיעותיי לצפון הארץ, נגלתה לפני תמונת נוף מרהיבה של החרמון המושלג, אשר כמו עוטר בעננים כהים וכבדים.
ממשיך בנסיעתי בין השדות והעמקים, מחשבות, וזיכרונות פקדו את נפשי…
לפני מספר שנים, עת שהתגוררתי בעמק שלמרגלות ההר, רבות היו הפעמים בהן דקות ארוכות התבוננתי ביופיו ועוצמתו הרבה, אשר בנוכחותם האיתנה השרו ביטחון ורוגע על כל שסביב.
ולעיתים היה הוא ממש כמו נעטף בצבעיה הכתומים והמכשפים של השקיעה הלבנונית,
מראה אשר מיד עורר אווירת פרישות וחיפוש פנימי בנפשו של המתבונן.
מחשבות אלו היו מובילות אותי לעיתים לכדי תהייה "מהו שמושך את האדם לעבר מסעו הרוחני…"
"האם זהו הסבל לבדו, על צורותיו המגוונות, אשר כמו דוחק בנו מכל עבר, אל אותו היעד, אשר ישרה עלינו מזור ממצוקות נפשנו הרבות…"
"או שזוהי הינה כמיהה עמוקה אף יותר… כמיהה לאושר, שמעבר למציאות הזמנית והחולפת, על שמחותיה וסבלותיה הרבות…"
ממשיך בנסיעתי, וכמו נטמע באווירה עוצמתית זו – עם שאני מתקרב להר עוד ועוד,
נזכרתי במאורע שהתרחש לפני מספר שנים.
הוצעה לי הצעה, – הצעה לה לא יכולתי לסרב.
ידידתי הטובה ואחותה הקטנה שהגיעו לביקור קצר יחד עם משפחתם, הציעו שנערוך טיול קטן, היעד, (כמובן) – פסגת החרמון.
התארגנו צ'יק-צ'ק, לקחנו מעילים, תיקים וצעיפים, ויצאנו לדרך.
בדרכנו, בעודנו עוברים על פני נופים מקסימים, שדות ירוקים, מטעי תפוחים ודובדבנים, תהינו האם השלג אשר הצטבר עד כה על פסגות ההרים אכן ימלא את מבוקשנו –
חוויה אירופאית אותנטית…
כך, נוסעים במעלי הכבישים המפותלים ועוברים את העליון מבין הכפרים אשר למרגלות ההר, הגענו לאתר.
ביוצאנו מהרכב… בג'סט ידידותי, אחד מפקידי הקבלה שהתהלך סביב, בירך אותנו לשלום, ובפיו הבשורות הבאות:
"הרכבל עובד… וגם יש שלג…"
"אבל לא אצלנו, אלא ברכס שמעבר לגבול…"
אצלנו אין , לא רואים את זה מכאן."
"חבל שבאתם עכשיו, עדיף היה לכם להגיע בעוד חודש…"
מחליפים מבטים בינינו, מביטים לעבר הפסגה, ומכנסים אסיפת חכמים… סיכמנו פה-אחד: אנחנו עולים למעלה בכל מקרה.
בעודנו הולכים ומתקדמים לעבר הרכבל, נגלה לשמאלנו שביל רגלי המתפתל אל-על, אשר כמו הכריז על מסע מרגש לאין ערוך מזה האחרון.
הידקנו את שרוכי נעלינו, והתחלנו לעלות בשביל המפותל… ידידתי, אחותה הקטנה ואני.
בעודנו עולים עוד ועוד במעלה רכסי ההר המרהיבים, החלו נראים מצעי שלג רכים, ושכבות קרח דקיקות המכסות ועוטפות את הארץ, עצרנו לחזות במראה המפליא.
שרר שקט מוחלט, הקול היחיד שנשמע היה זה קולו הענוג של השלג הנמס ושובל המים העדין שהותיר אחריו, בעודו מחלחל מבעד לאבני הארץ.
עמדנו נפעמים מאווירה עדנית זו.
חשבתי לעצמי – "בדרך קבע – מחשבותיי, הינן ממש כטרקטור ישן, שמטרטר ללא הרף, ללא כל תקווה להפוגה או למנוח.
אך הנה עתה, הפלא ופלא… אווירה קסומה זו, כמו מהדהדת הוויה כה עמוקה, טבעית, ורצויה בפנים הווייתי.
מחשבות ותהיות החלו זורמות בראשי… נזכרתי (במילותיי שלי) בבית שיר סנסקריטי אשר היטיב לתאר את הרהוריי…
"עם ש תודעתו של האדם מיטהרת ושבה להווייתה המקורית, הינה ממש כברבור השט ומשתעשע במימיה הזכים של אגם-הנפש הטהורה – אשר רווייה היא בחדווה, בסיפוק, ובאושר עמוק.
בעוד שתודעה אנוכית, כזו של העורב, מקנה לאדם כניסת VIP למימיה הצוננים של בריכת אשפתות הרחוב הדביקה והסרחרחה."
"את מי אם כן, בין שני אלו, ברצוננו לטפח בפנים הווייתנו… "
בעודנו ממשיכים לעלות, השביל התפתל צפונה, ולאחר מכן מזרחה, ועם שאנו מקיפים את רכס ההרים הצפוני, נוף האתר על כלל מטייליו כמו נעלם מהאופק, ולפנינו נגלה לפתע מחזה אף מדהים מהאחרון!
עמדנו משתאים, ומולנו במרחק מה, רכס אדיר – גדוש בשלג!
הגענו למקום תצפית ייחודי המשקיף על רכס החרמון הסורי שמעבר לגבול.
נוכחנו לדעת שיש מקום אחד בארצנו שניתן עתה לחזות בהר מעוטר בשלג –
והמקום הזה – הוא בדיוק היכן שאנו עומדים!
בעודנו מפרים את האווירה השלווה בצלילי שמחתנו, נראו לפתע קבוצת שפני סלע מקפצים בנינוחות על האבנים, כמו מתרחקים ליתר ביטחון מהיצור המוזר – האדם,
ובכך מסכמים את הצלחת מסענו, אי שם על פסגת החרמון.
דני מוסטובוי,
מרצה, ומורה לספרות היוגה.
למידע נוסף, מוזמנים ליצור קשר:
WhatsApp – 0558838423
להגיב -
הכירו את השף המוסיקלי – די ג'יי ישראל אפ
מוסיקה היא שפה שמחברת את כולנו. באירועים החשובים לנו, המוזיקה היא מצרך חשוב. המוזיקה יוצרת את פס-הקול לאירוע הנשאר בליבנו כמו חלק מסרט בו שיחקנו. כדי לכתוב פסקול שכזה אנחנו נחפש ״שף מוסיקלי״ – אדם מבין, קשוב אך בעיקר כזה שאוכל, שותה ונושם מוסיקה. אז, הכירו את ישראל אפ – השף המוסיקלי.
מאת אמיר תלם
את ישראל פגשתי לפני מספר חודשים באירוע מיוחד – אירוע מוזיקלי-חברתי אותו הוא ארגן. הוזמנתי לנגן כדיג׳יי ופגשתי אדם מקסים ולבבי, אכפתי ואוהב אדם. ישראל אפ הוא לא רק אישיות מיוחדת, אלא מוזיקאי מוכשר ורב ניסיון. פגשתי אותו לראיון קצר כדי להבין וללמוד – מה נמצא בליבו של אמן..?
ישראל, תתחיל בלספר קצת על עצמך – איך הגעת לאהבת מוזיקה ?
נולדתי לתוך המוזיקה עם אהבה משחר ילדותי לצלילים ולמוסיקה. בילדותי, הקשבתי לרדיו והשתתפתי במשחקים וחידונים. בהמשך, נכנסתי לתחום הרדיו, הפעלות מוסיקה בבתי ספר. במקביל, פיתחתי אהבה לגאדג'טים מוסיקליים.
בצעירותי הייתי פריק של מצעדים. דרך המצעדים הכרתי את כל השמות בעולם המוזיקה. במהלך שנות ה-80-90 ניגנתי במועדונים בצפון הארץ. אחרי טיול במזרח, חזרתי לתל אביב והפקתי מסיבות אנדרגראונד. אחרי כמה שנים הרגשתי כי מימשתי את עולם המועדונים.
במשך 12 שנה ניגנתי עם בת זוגתי באירועים מיוחדים, הרבה מהם בטבע. למשל, החתונה הראשונה בה ניגנתי היתה לזוג מאותו המין. הייתה חגיגה מופלאה שהשמועות עליה עברו מפה לאוזן.
השילוב של הניסיון שלי, האהבה למוסיקה והרצון לשמח אנשים מביא אותי לכאן, לחשוף את עצמי ולהציע את שירותיי כמגיש מוסיקה מיוחדת ומרגשת.
והיום מה החזון שלך ?
בגלל שאני אוהב הרבה חומרים מוסיקליים, אני יודע איך לערוך ולהגיש אותם. פיתחתי אינטואיציה מדוייקת לצלילים וחיבורם הנכון לוייב של האירועים.
אני תופר אירועים – מתכונן, לומד את הקהל, לומד את החוגגים, עושה עבודה אינטואיטיבית ומכין מנת מוסיקה מדויקת להפליא. כאשר אני מנגן בלייב אני עובד לפי המתכון שהכנתי, אבל תמיד גמיש ליצור את השינויים הנדרשים בכדי להבטיח את ההצלחה המוסיקלית של האירוע, מתחילתו ועד סופו. אני אוהב להשאיר תחושת ״ואוו״ בחלק אחד מחלקי האירוע: קבלת הפנים, הטקס, האוכל, החגיגה והאפטר.
השנה האחרונה עשתה ריסטרט לכל תעשיית האירועים, מה שעשה לי טוב ונטע בי מוטיבציה גדולה יותר לצאת ביתר עוצמה לעולם האירועים. אני מעוניין להתמקד באירועי בוטיק של 100-150 איש בגני אירועים מגניבים, בטבע, בים וכו׳. אך, בהחלט אני פתוח לאירועים גדולים באולמות.
DJ ISRAEL UP
מה מרגש אותך באירועים ?
אני יוצר את האווירה של האירוע דרך המוסיקה. אני מתרגש כאשר אני מקבל מחמאות מהחוגגים. אני מתרגש מכל מילה. אני מתרגש מהדינמיות של האירועים ואפשרות שלי להיות מדויק בכל חלק וחלק. האינטואיציה שלי מסייעת לי לבחור שיר מעולה בתזמון נכון. בסוף האירועים אני מתרגש לראות את הקהל עייפים אך גם צמאים לעוד.
אני אוהב אירועי צהריי יום שישי. אלו אירועים מרגשים, גם בגלל שאני יהודי והאירוע מסמל את כניסת השבת וגם בגלל שזו בחירה מיוחדת של החוגגים. מאירוע צהריים, הערב מגיע והירח מצטרף, מה שמעיד על טרנספורמציה למסיבה והתפרקות.
מפגשים עם זוגות מרגשים אותי. אני מתרגש מלזהות את המוסיקה שהם אוהבים, המחוברת לתרבות ולהיסטוריה שלהם, ביחד ובנפרד. ישנם זוגות שבאים עם פלייליסט. מתוך הפלייליסט אני מבין את התשוקה המוזיקלית שלהם ויודע לרקום עוד שירים וליצוק את המנה המושלמת, זאת אומרת – לקחת את השירים שהם בחרו ולערוך אותם בצורה מצויינת.
אך בעיקר, מרגש אותי וחשוב לי לדעת שהחוגגים באים לאירוע בראש שקט ויודעים שיש על מי לסמוך.
מה אתה חושב מיוחד בך כדיג׳יי ?
חוויתי 20 שנה בעולם האירועים, והוזמנתי ללא פרסום, אלא רק מפה לאוזן – צלמים, מפיקים ועובדים המליצו עליי לאירועים נוספים. הם הקשיבו לי ונהנו. כשקיבלתי פידבק חיובי מאנשים השירות שחווים אירועים רבים, הבנתי שאני יכול להביא משהו מיוחד.
לפי בקשה, אני יכול להכין את המופע המוזיקלי הסטנדרטי הכולל להיטים מכל העשורים האחרונים, אך תמיד אני קשוב ושמח לשלב מוזיקה מדהימה בסגנונות שונים: בלקני, הודי, קווקזי, אתיופי ועוד. שלא לדבר על מוזיקה אלקטרונית מרקידה נפשות !
אני יכול ליצור סגנונות מוזיקה מיוחדים וחדשניים – למשל, בזמן האוכל תתנגן מוסיקה מעולם האגדות, או מוזיקה אירית. כמובן, בהתאם לאירוע, לאוכל לאווירה ולמיקום. בקבלת הפנים אני יכול לייצר אווירה מרגיעה ומסתורית המכינה את האורחים לחוויה מטורפת. בזמן הריקודים אני יכול לשלב מוסיקת עולם מתרבויות שונות.
התמחיתי ביצירת מכנה משותף – מציאת השילוב המוזיקלי הנכון שיאפשר חיבור בין כל החוגגים. אני מוצא את הסגנון שמתאים ״להצית את האש״ בחוגגים על-ידי איתור המכנה המשותף שלהם. אחרי שהם התמכרו למוסיקה אני יכול לפרוץ בסגנונות נוספים.
אז, תנו לי לשמח אתכם וצרו קשר !
אפשר ליצור קשר עם ישראל דרך ווטסאפ או טלפון: 052-443-9764
להגיב -
״בסוף כל הדרכים״- ענבר ברי רוז
לפני שש שנים כתבתי שיר,
שיר פרידה מאבא שלי.בכל פעם שהשיר התקדם, הרגשתי שאבא שלי הולך קצת רחוק יותר
בכל פעם כשהרגשתי אותו רחוק יותר, נעצרתי כמו ילדה שרוצה למשוך את אבא בשרוול, מבקשת שיישאר.באחד מערבי יום חמישי, שזה הזמן האהוב עליי בשבוע, נכנסתי בפעם האחרונה לאולפן ויצאתי למסע בנבכי הנפש, כשכל שורה מוקלטת הופכת את הפרידה למוחשית יותר ויותר.
היה לי חשוב שאת המילים, שיש בהן אבדן וכאב, תלווה מוסיקה שיש בה תנועה, מעוף ורוח, כמו כל פרידה, כמו החיים, כמו המוות… ערבוב של הפכים וניגודים שיוצרים שלם אחד.
בשבועות האחרונים, לקראת הוצאת השיר, אני מוצפת זיכרונות בצורה מוחשית כל כך שלרגעים אני מתבלבלת מה היה ומה עכשיו. ריחות, קולות, תמונות, חיים כל כך שנדמה שפשוט אפשר להושיט יד ולגעת.
הלוואי ויכולתי לגעת
לפגוש אותך, אבא,
לפחות לעוד פעם אחת.ענבר ברי רוז, אמנית ומפיקה.
בעלת הסטודיו Berry Rose-home studio המארח מוסיקאים (עמיר לב, ערן צור, דניאלה ספקטור ועוד…)לסדנאות אמן.
להגיב -
הביץ׳ בר מחכה לנו וגם מגייס עובדים ! – ראיון עם דיוויד הבעלים
מאת אמיר תלם
פגשתי את דיויד, הבעלים של הביץ׳ בר לראיון קצר, ממש לפני פתיחת עונה מרגשת מאוד. לאחר ציפייה ארוכה והמתנה לימים כתיקונם, אפשר סוף-סוף לצאת מהמערה ולחגוג בהודיה את פרק החיים החדש. בתור אחד הדיג'יים בביץ׳ בר, אכתוב כמה מילים מעצמי: מדובר במקום קסום שאין כמוהו. השילוב של הנוף, המוסיקה והוייב יוצר חוויה נופש ושחרור. אני מכיר את דיויד והצוות שלו מקרוב כבר כמה שנים ואני מעיד שהדבר הכי חשוב להם הוא הלקוחות והחוויה המשותפת. הביץ׳ בר זו משפחה, בשבילי ובשביל מי שבא להשתחרר ולהנות.
איך אתה מרגיש היום ממש לפני פתיחת העונה ?
אנחנו רגילים להפסקה חורף של כל שנה, אך השנה שנה מיוחדת כי היינו הרבה זמן סגורים. ההתרגשות בשיאה. אנחנו מקבלים כל היום מלא טלפונים מלקוחות לגבי הפתיחה, כולם מחכים לצאת ממעגל הבידוד שנכפה עלינו כמעט שנה שלמה, ובשילוב פתיחת עונת הקיץ, ההתרגשות בשיאה.
אנחנו מצפים להרבה עבודה העונה. הפעילות המיוחדת שאנחנו עושים שבעיקרה מבוססת על דיג'יים מהסביבה המנגנים שלל סגנונות, ובעיקר מוזיקה אלקטרונית עמוקה ורכה. איזה כיף יהיה לשבת בבריזה עם כוס בירה ולהתנועע על הספות שלנו.
אנחנו צופים שנה עמוסה במוסיקה. במהלך כל פסח, כולל חול המועד, מתוכנן פסטיבל מוזיקה של דיג'יים שיבטיח הנאה צרופה. כרגיל, מובטחת חוויה שלא ניתן לתארה במילים רק לאלה שבאים, בין אם בשתיים בלילה או בשתיים בצהריים.
מבחינת שתיה, שמנו דגש על יינות לבנים, רוזה ושמפניה. לקוחות מאוד נהנים, במיוחד לאחר שגילו בקורונה את חדוות היינות. מוסיקה, שמש, בריזה ויין לבן – הולך תמיד טוב ביחד. בכלל, אנחנו מאד מאמינים בשילוב איכותי של אלכוהול, מוסיקה ומיקום.
כמובן שכל החוויה היא מול המפרץ העתיק של קיסריה. אנשים שנכנסים בפעם הראשונה אומרים וואו, איך המקום הזה הגיע. יש לנו מתחת לאף כזה מקום יפה ומיוחד מול נמל קיסריה.
איך עברה תקופת הקורונה ?
היתה תקופה מעורבת רגשית. מצד אחד, זמן נוסף עם המשפחה בבית ובטיולים. מצד שני, היו ימים של דאון עקב אי-סדר ליום ועבודה שמחזיק אותי. הקורונה לימדה אותי הרבה דברים אישיים ומשפחתיים. עכשיו, אני נכון ליישם את מה שלמדתי. למשל, להעריך את העסק והעובדים, את מה שיש לנו ואפילו את היום-יום שיש לנו, כל יום. לפני הקורונה, לצאת לים היה מובן מאליו, והיום אני מבין יותר שכדאי לנצל את הזמן שיש לי.
מה שלום הצוות ?
יש בעיות בגיוס עובדים כמו כל ענף המסעדנות בארץ, ולכן אנחנו חווים חוסר גדול בעובדים. עובדים רבים בחל״ת ולא מעוניינים לחזור. לכן, אנחנו מבקשים מהלקוחות להתאזר בסבלנות. זהו מצב קיים בכל הארץ לא רק אצלי
בינתיים אני מקבל טלפונים בודדים מעובדים שרוצים לחזור, לעומת שנים עברו שהיו המון.
תקוותי שהממשלה תשחרר את החל״ת ואנשים יחזרו
למי שרוצה לעבודה בביץ׳ בר – יש מקום. אנחנו מחפשים מנהלים, מלצרים וברמנים. הכל מכל. אפשר לפנות לטלפון 054-3434979 בווטסאפ או בשיחה.
איך הצוות מרגיש לעבוד במקום כמו הביץ בר ?
יש לי ברמנית חדשה שהגיע בגלל שבן דוד שלה עבד פה לפני 5 שנים והוא אמר לה שזו החוויה הטובה ביותר שהיתה לו. השילוב הוויב, הצוות, עם התשלום הטוב, נותן חוויה טובה מאוד לעובדים. מדובר בעבודה עם הרבה לחץ. אנחנו מסייעים לעובדים ומאפשרים הסתגלות נפשית הדרגתית. בסופו של דבר שעוברים את הביץ׳ בר, אפשר לעבוד בכל מקום אחר בענף.
איך אתם מתארגנים לתו הסגול (התמגנות מקורונה) ?
המקום פתוח לאוויר. בכניסה יבדקו מסכה. יהיה גם אלכוג׳ל, למרות שזה לא חובה. אין מגבלת כניסה. ילדים, מבוגרים וגם ללא מחוסנים יורשו להיכנס. המארחת תושיב את הלקוחות לפי הקצב שלנו.
מה הרגע שהכי זכור לי מהעונה הקודמת ?
כאשר הדיג'יי סיים סט וכולם עמדו ומחאו כפיים, זה היה רגע מרגש מאד שבו הרגשתי שכל מה שבניתי במשך השנים עובד.
על הלקוחות מחמיאים לך ?
שזהו מקום המפגש האולטימטיבי.
לא מדברים על אוכל ספציפי או שתיה ספציפית אלה על החוויה הגדולה שאנחנו מספקים הכוללת
מוסיקה, שתיה, אוכל, אנשים, מתח כיפי.
דיג׳יי ראשון עולה כבר ביום שישי הקרוב בשעה 13:00. נתראה!
לפרטים נוספים:
להגיב -
אֻם מַיּי גּוֹד
כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….
הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה- geniusשלו.
לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".
בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.
כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.
בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:
"אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"
נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com
להגיב -
אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!
נחנו חיים בתקופה שמזון וגיוונו הם חלק עיקרי בחיינו. אפשר לצאת למסעדה, להזמין טייק אווי, לנשנש משהו או לבשל.
ברוכים הבאים לפינתנו – מזון לנשמה !
פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים!
חכמת היוגה העתיקה מלמדת אותנו שאוכל הוא לא רק מזון לגוף, אלא מזון לנשמה. איך לבשל פסטה הכנת האוכל על כל שלביו, היא הזדמנות למדיטציה והודיה. הודיה על המזון והודיה למי שמאפשר לנו לאכול אותו.
מדהים להבין כי האדם אינו יכול לייצר מזון, אלא רק לשנות אותו בהתאם לצרכיו. הטבע ובוראו הם אלו שמספקים לנו את הדגנים, הפירות והירקות. הגשם מאפשר את השבחת הקרקע והשקייה, השמש מספקת את החום והאור והירח את העסיס – כל אלה רחוקים מלהיות מעשה אדם. כל האלמנטים של היקום עובדים בתיאום מושלם כדי לספק לנו את מזוננו. איזה פלא ! אפשר לעצור ולחשוב לרגע על מיהו הקוסם המדהים שמאפשר את הסנכרון המדויק הזה.
סיפור מעניין בעניין זה מספר ראדאנת׳ סוואמי (Radanth Swami) – מורה רוחני ומחבר רב המכר – ״המסע הביתה״ (The Journey Home):
ראדנאת׳ סוואמי מספר בספרו על עץ הסוקואיה הענק: גובהו מעל 300 מטר. קוטרו עשוי להיות 36 מטר. עץ אחד עשוי להכיל מספיק עץ לבניית 50 בתים עם שישה חדרים. קליפת העץ העבה מכילה טאנין הדוחה חרקים, ומרקמה ספוגית וסיבית ההופכת אותה לחסינה מאוד. העץ חי מעל 3000 שנה. עם זאת, אלפי הזרעים שבעץ אינם גדולים בהרבה מסיכה. זרעים אלו מוקפים בכנפיים זעירות. אדם שעומד בבסיס של סקויה יכול רק להביט כלפי מעלה ביראה אילמת על פארו העצום. האם הגיוני להאמין שהעיצוב של עץ הענק המלכותי ושל הזרעים הזעירים שממתינים להנביט עוד מאות עצים כאלו אינו תוכנן מראש ומעשהו של קוסם עילאי ?
אז, בחזרה למזון ….
אני מזמין אתכם לפינתנו השבועית – לבשל עם ונו. ונו היא טבחית מדופלמת עם ניסיון של שנים בבישול והדרכת בישול של מזון טעים, בריא, צמחוני ונפלא. מומלץ במהלך הבישול למדות ולהיזכר בהודיה לעליון, מה שיעניק למזון טעם, ריח ומראה נשגב.
אז, מוכנים ? והיום ! פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים! בתאיבון.
לינק לסרטון : https://www.youtube.com/watch?v=EgrXYRhQudM
להגיב -
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא
בראשית זה מלשון ראש תשתית- במחשבה.והכוונה לזה שהעולם הזה הוא בכלל לא פיזיקלי אלא תודעתי.דבר שכבר מדברים עליו רבות בפיזיקת הקוונטים.אנחנו מוקרנים ולא באמת נמצאים פה פיזית.ולכן לתודעה ולמחשבה שלנו יש את כל הכח ומשם נובעת המציאות. ממה שנקראה ״תודעה קולקטיבית״כל מה שכולם חושבים ומרגישים מייצר ומגלה לנו מציאויות כל הזמן. גם הזפת זו תוצאה של תודעה קלקטיבית של אנשים שמדברים לשון הרע ושופטים את כל העולם ואשתו ״ זפת – נזיפה ״.אז להתחיל לקחת אחריות כל אחד על הפה והמחשבות שלו זו העבודה היחידה שיש לנו לעשות בחיים האלה.וזה נקרה ״ עבודת הבירורים״ על פי פנימיות התורה / פרשונת הסוד/ הקבלה.״..בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.״את הרוחניות ואת הארציות״..וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״ארץ – ארציות/ גשמיותתהו-תיהיה – לתהותבהו- בהייה התבוננות.חשך- שכחהפני- פנימיות הנפשאלינו להתבונן לתוך עצמינו ולתוך עצמינו בלבד.ולעשות את עבודת הבירוריםלתהות ולבהות על כל מה שצף בנו.אנחנו חיים בעולם תודעתי ונמצאים בתוך השכחה.הנשמה היא נצחית וכשהיא מלאה באור היא לבושה ב״חלוקא דרבנן״ חליפת ה א ו ר (תלוי איך חייה את החיים שלה זה לפוסט אחר) נכנסת לגוף לחליפת ה ע ו ר ונמצאת בשכחה. בתוך החושך של הארציות.שוכחת שהיא אלוקיתשוכחת שהיא נצחיתשוכחת שהיא מהות האהבהשוכחת שהיא לא צריכה להזדהות עם הגשמיות.״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.״לברור בין האור לחושךלברור בין העיקר לתפלבין האלוקות לגשמיות״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר״ערב – ערבובייהבוקר – בקרהשוב עלינו לבקר ולברור בין כל מה שקורה לנו בחיים.זכות הבחירה היחידה שניתנה לנו היא במה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.אם עולה בי כעס אני בוחרת אם להזדהות ואם הזדהתי אני אכעסאם עולה בי פחד והזדהתי אני אפחדאם עולה בי עצבות והזדהיתי אני עצובהזה קשה למי שלא מיומן ורק חיי בתוך האוטומטאבל זו מיומנת שמחייבת אימוןברגע שנצא מהאוטומט התודעה תוכל לקחת את המושכות.כרגע הגוף שולט בתודעה מתוך חושך ושכחה. מתוך אגוצנטריות של ״ מה אני רוצה ומה בא לי״מתוך תאוות ויצרים גשמיים וארציים וזמניים-זמני זה כל מה שלא עולה איתנו לעולם העליון.מה שקורה היום בעולם מחייב את כולנו להתעורר מהחלום של העולם הזה.וזה יעשה רק על ידי כך שהתודעה תיקח פיקוד על הגוף.שנברור בין כל הרגשות שצפות והגוף מגיב בצורה אוטומטית.שנכבה את המדיה -מדומייןשזהו כח החושך לשלוט במחשבות ובגוף שלנו.. העיקר הוא לא לפחד!העיקר הוא לקבל את האחרהעיקר הוא להתחברכל מה שידענו עומד להעלם כל החומר ישבראם לא נתאחד נכחד.הגאולה שמגיעה היא גאולת הדעתמי שלא יחזיק תודעה גבוהה לא יצליח לצאת מביצת החושך.חג שמח ! שנאהב את כולם באשר הם. כי הם אנחנו.רוני ריבר תלמידת ״החיים״ וכל השאר
להגיב -
דעת היוגה – עם דני מוסטובוי.
יום אחד, במהלך טיול בין שביליה של חורשת אקליפטוסים נאה במרכז המושבה, בין העצים… והשיחים… תפסה לפתע את עיניי – מצבת עץ, אשר מסביבה חגו פרפרים צבעוניים.
התקרבתי מעט בכדי להתבונן על הכיתוב אשר התנוסס על חתיכת העץ העליונה, ושם, מעל ציור של לב בצבע שחור, נכתב: אליעזר הארנב, ותאריך מותו.
התבוננתי מעט על המצבה, נשאתי תפילה קטנה לזכרו של אליעזר, והמשכתי בדרכי.
בעודי צועד בפאתי החורשה הרהרתי אודות חייו ומותו של הארנב.
האם הספיק להכיר את הארנבת אהובת ליבו, האם מצא שמחה וריגוש בכרסומם של גזרים כתומים ועלי גינה רעננים, ויותר מכל האם מותו נגזר עליו בהפתעה או שהעביר הוא את שיבתו בנחת, בעודו מתכונן לרגעיו האחרונים…
חשבתי לעצמי "נדמה כי חיינו מורכבים גם הם מרבגוניות אינסופית של פעילויות והתרחשויות. תחילה עם הולדתנו אנו כמו משקיפים בסקרנות ובפליאה על העולם שבחוץ, דרך עדשות עינינו הילדיות, בהמשך, עסוקים, מרוגשים ונסערים מהעתיד לבוא, אנו סוקרים את שסביבנו בריגוש עז דרך עדשות הנעורים, וכעבור זמן מה לעיתים מעט מתוסכלים לנוכח חוויה פנימית של פיספוס כלשהו, אנו נאלצים להיפרד ממשקפיים אלו על שלל סוגי עדשותיהן.
בעודי צועד בחורשה ומהרהר כך, נזכרתי לפתע במפגש מכונן שאירע כעשור קודם לכן.
ערב אחד, לאחר הופעתנו המשותפת בקונצרט של התזמורת הקאמרית, ניגש אליי אחד מחברי התזמורת הוותיקים, והציע לי להצטרף אליו לתה ועוגיות, הצעה לה נעניתי כמובן בחיוב.
הוא היה כנר ומלחין, אשר לעת זקנתו תמך בפועלה של התזמורת.
בשלב מסוים בשיחתנו, לאחר מספר דברי הלצה ונועם, טון קולו הפך רציני, והוא אמר:
"אתה יודע דני… כשהייתי בן גילך, אולם הקונצרטים היווה עבורי את מושא האושר העליון, עשיותיי כנגן וכקומפוזיטור הרוו לחלוטין את תשוקותיי, וסיפקו את ליבי עד תום. אך היום… הוא השתהה, ואז הצהיר בחדות: 60 שנה עברו להן כהרף עין, ועתה, אין אני מוצא בכך עוד כל טעם!".
כך ישבנו עוד מספר דקות, שותקים, שותים את התה ואוכלים את העוגיות…
בעודי נזכר בסיטואציה זו, חשבתי לעצמי, "כמה מדהימים הינם חיינו, בהם תחילה אנו כמו נקשרים לסוגי עשיות ופעילויות מגוונות, וחושבים אותם לחשובים ולמשמעותיים מכל, ולאחר, בעבור הימים, אותן העשיות בדיוק הופכות בעינינו לחסרות כל משמעות וערך.
באפוס ההודי הגדול בשם ה "מהא-בהראטה" ישנו סיפור המתרחש בעת העתיקה, המתאר את מסע נדודיו של אחד ממלכי העולם הגדולים, את פגישתו עם נווד חכם, ובדיון רחב אשר מתפתח ביניהם אודות אמות מידה ארציות ודברי צדק.
דיונם נחתם בשאלה :
"מה אם כן, הוא הדבר המופלא ביותר בעולמנו?".
לכך משיב החכם בחיוך: "על אף שהמוות כמו מרחף מעל ראשיהם של כל איש ואישה,
כמו מזכיר אודות זמניות החומר, ומכוון לעבר ההתעוררות לחיי הנצח הרוחניים.
כולנו כאחד חיים כאילו חיים זמניים אלו, ימשכו לנצח!"
יוצא מהחורשה לכיוון רכבי חשבתי, "ספרות היוגה מלמדת שמעבר למציאות זמנית זו, אשר רוויה בפחד וחרדה מכיליון הזמני, ישנה מציאות נצחית וחיובית, אשר עם ההתעוררות לה אנו כמו משתחררים מכל סבל חומרי ומתוודעים מחדש לשמחתנו ולמשמעות קיומנו המקורית.
ולכן נראה שאין עליי להתעצב יתר על המידה על גורלו הזמני של אליעזר הארנב, מכיוון שאין זהו גזרו האחרון.
נפרד מהארנב ומהחורשה, מוקיר תודה על השיעור, התנעתי את רכבי, והמשכתי הלאה.
דני מוסטובוי,
מרצה, ומורה לספרות היוגה.
למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:
WhatsApp – 055-883-8423
להגיב -
נקודת החיבור # 3 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי
(לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)
(לחלק השני: עולם בתוך עולם…ודלת)[אסף (סופי) יבנאי]
המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020
אני אגלה לכם סוד קטן
אני נודניק. כן. ואפילו אחד מוצלח.
אני אוהב להיות נודניק ולהראות לאנשים את היופי והקסם שיש (להם) בחיים למרות שהם מתעקשים שהוא לא קיים.
לאחרונה יוצא לי לראות במפגש עם אנשים בקליניקה תחושה של חוסר, פסימיות, יאוש וממש קושי לראות את היופי ולהגיד עליו תודה פשוטה.אז איך רואים את היופי בחיים?
אני שמח שאתם שואלים, כי זה ממש עוזר לי פה בכתיבה של הפוסט ובזרימה 😉בשביל לענות על השאלה הזאת אני רוצה לספר לכם על זוג עיניים נוסף שיש לנו.
העין של ה"אין" והעין של ה"יש".איך גיליתי אותן? את האמת אני לא ממש יודע, זה קרה כאילו מעצמו מתוך חקירה שלי על נקודת המבט שלי. שלא תבינו לא נכון, אני הייתי אחד מהאנשים השליליים והפסימים ביותר שהכרתי, אולי בגלל זה אני יכול היום לספר על זה, אולי בגלל זה אני נודניק כזה טוב, כי פשוט אני מכיר את המצב הזה ממש טוב.
העין של האין, הלא, הבלתי אפשרי, היא עין שהתרבות שלנו מאוד אוהבת ומורגלת להשתמש בה. מאז שאנחנו קטנים ההורים שלנו הראו לנו שוב ושוב איפה אנחנו לא. אצלי למשל אמרו לי שאני עצלן (לא חרוץ), מפוזר (לא מסודר), חסר סבלנות… אף אחד לא אמר לי מה אני כן.
אותו הדבר קרה בביה"ס, בצבא, באוניברסיטה…
בגלל שהעין הזאת מיומנת מאוד היא גם העין הדומיננטית שלנו ולרוב כשנביט אל העולם נביט קודם כל דרכה ולרוב נפגוש את מה שהיא רואה – חוסר,פגם, יאוש, קושי ולאו דווקא את מה שיש שם באמת.אולי אפשר לקרוא לה גם העין של הבאסה… אני אחשוב על זה.
ליד העין של ה"לא" ישנה עין שלרוב היא קטנה יותר, חלשה יותר, זו העין של הכן, היש והאפשר.
זו עין שבהתחלה אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולהשתמש בה, כמו להשתמש ביד החלשה יותר שלנו, במיוחד כי אף אחד לא לימד אותנו שבכלל אפשר.העין של ה"כן" למעשה מנכיחה את מה שיש. שזה שונה מלצבוע את המציאות בצבעים יפים.
למשל אם כרגע אני מרגיש מנותק והדבר הראשון שעולה בי זה איזה באסה! שוב אני לא מחובר לעצמי ולחיים ו… ו… , אני יכול לעצור רגע ולהגיד "אני כרגע בניתוק, (שבע קווים מתחת למילה כרגע), וסחטיין עליי ששמתי לב לזה בכלל…"
איך זה מרגיש? קצת אחרת נכון?
לי זה נותן מקום למי שאני ומה שאני כרגע.
הניתוק פתאום הופך למשהו בר חלוף ולחלק ממני, לא כל כולי.
יותר מזה, אספתי אליי רסיס של עוצמה (הפעם הצלחתי לראות!), אני מרגיש חזק קצת יותר.חשוב לזכור שאחד הדברים שמחזקים את העין של ה"כן" זה להגיד תודה, אפילו על דברים קטנים כמו כוס מים שהגיעה בול בזמן, או שמישהו נתן לי זכות קדימה – ככה אנו מתחילים לשים לב לקסמים הקטנים של החיים.
וככל שאנחנו משתמשים בעין של ה"כן" יותר היא הולכת וגדלה, עד הרגע שהעין של ה"כן" זהה בגודלה לעין של ה"לא". זו תהיה הפעם הראשונה שמופיעה לנו בחירה באיזו עין להשתמש קודם כשאנו מביטים אל העולם .
וכשנבחר יותר ויותר להשתמש בעין של ה"כן", תכל'ס זה קורה מהר יותר משנדמה, היא תמשיך לגדול עד שהיא תהפוך העין הדומיננטית שלנו ונתחיל להביט אל העולם קודם דרך היש, הכן, האפשר והיופי.
ואתם יודעים מה קורה אז?
חיוך טיפשי ולא מוסבר מופיע לנו על הפנים
חיוך כזה של אהבה, אהבה בחיים.~נקודת החיבור~
המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר
_________________________
אסף (סופי) יבנאי
איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.
אסף (סופי) יבנאי 050-9112435 | אתר המסע | האתר שלי | מייל
להגיב
