טורים אישיים

  • סליחה לעצמנו

     

    ערב סוכות. פרדס חנה מתעטפת ברוחות שלווה ושקט. כמה אני אוהב את השקט הזה.

    הרבה מפגשים אישיים ואנושיים יש בחג הזה. חג שרבים יוצאים בו החוצה לרחובות ונפגשים עם שכניהם ומכריהם שלפעמים לא ראו מעבר למסכי היומיום.

    אבל יש גם מפגש אחר בחג הזה. מפגש אישי פנימי. יש שקוראים לו חשבון נפש. אחרים התבוננות פנימית.

    ויש את העניין הזה של סליחה. The hardest word? מייבי דה לונליאסט.
    כי מעטות הפעמים שאנחנו שומעים בחיינו סליחה עם התכוונות (לא זריזה כזאת מפלוני שנתקל בי במכולת), סליחה עם מבט בעיניים. הרבה פעמים נתפסת בקשת סליחה מהאחר כהודאה באשמה, לקיחת אחריות על משהו שעשינו, והאגו לא אוהב את זה.

    ויש כמובן את נושא הסליחה מאלוהים, אבל רבים וטובים ומאמינים ממני כתבו על כך הררי מילים.

    אבל מה עם סליחה ממישהו אחר לגמרי, מהאדם הכי חשוב והכי אהוב שקיים בעולם.
    מה עם סליחה מעצמנו?

    על כל הפעמים שהלקנו את עצמנו
    ושירדנו על עצמנו
    על כל הפעמים שחשבנו שאנחנו לא ראויים
    לא יפים
    שמנים
    פחדנים
    או עצלנים
    על כל הפעמים שלא היינו כנים עם עצמנו וחיינו בשביל אחרים
    על כל הפעמים שהתעללנו בגופנו
    בנשמתנו
    בליבנו

    ואפשר להמשיך עד כיפור הבא…

    אבל כמה מרפא, משחרר וחשוב לעצור רגע ולעמוד מול מראה, או בעצימת עיניים, לנשום עמוק ולמלא כל תא בגוף באהבה, ולבטא בקול רם ומלא כוונה את המילה "סליחה". ובאמת לסלוח לעצמנו על שאנחנו לא מושלמים, על שאנחנו אנושיים.

    שווה לנסות

    חתימה טובה וחג סוכות שמח


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (10) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור התשיעי של צילה – הנשים שאכלו את הירח]

     

    אמנות הכתיבה באפגאניסטן הייתה בינארית; גברים תרגלו כתיבת אתיות בעברית בשפת הדָרִי ונשים כתיבה סמלית בתבלינים. הן לא היו אורייניות אך העבירו מידע באמצעות סמלים ותבלינים.
    כשהן היגרו לארץ הן הותירו מאחור ריטואלים נשיים כמו טקס הנזיד האדום (אָש-י סוֹרְחְ') שנערך לנערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת וטקס הנזיד הלבן (אָש-י סֶפִיד) שנערך לאישה בשלב המנופאוזה.
    הן עדיין ממשיכות להשתמש בתבלינים לתיבול התבשילים ומתכונים מסורתיים. בכמון, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון, זעפרן, פלפל שחור, זנגויל, אך הן כבר לא כותבות בתבלינים. עם בואן לארץ הן רכשו השכלה ואת ידיעת הקרוא וכתוב.

    הגברים המשיכו בכתיבה קליגרפית גם בארץ. היה להם פנקס שירה (דַסְתָּכּ) שהם העתיקו בכתב ידם פסוקים מן המקורות, שירה והגות.
    סבי בערוב ימיו היה איש עיוור והוא זה שאימן אותי בכתיבה קליגרפית על פי המסורת של יהודי אפגאניסטן (מתוך: 'כותבת במקל של כורכום').

    *

    אימון קליגרפי

    על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.

    אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן]

    בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול]

    גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת]

    אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
    שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
    זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.

    לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

    *

    לאחרונה התחלתי לכתוב מאמר על כוחן המרפא של הריטואלים כשאני מתמקדת בריטואלים של הנשים האפגאניות. בכל טקס יש יצירה, צפנים, בשמים ותבלינים, מתנות סמליות, סיפורי חכמה, וקומיוניטאס נשי. עדיין הנשים הקשישות מקיימות טקס בערב ראש השנה. טקס שנקרא נְוֶשְתֵּה (כתובים) אחרי שהן טובלות במקורות המים הן מציירות על גופן סמלים של ברכה ורפואה שיגנו וישמרו עליהן בשנה החדשה. מעין קמע של הגנה ושמירה לשנה החדשה. הרימון האדום הוא סמל מרכזי בטקס, מסמל את קסם הפריון והברכה. שפת התבלינים כשפה מכוננת בחיי הנשים ממשיכה את עצמה תוך כדי יצירה.

    *

    כותבת בתבלינים

    סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.
    בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.
    בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.
    בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
    בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

    אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.
    בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,
    הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם
    אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת
    עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

    כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.
    "בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת
    וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח
    בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת
    עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.
    הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

    בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט
    וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.
    שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע
    אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.
    עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.
    שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,
    וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

    אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.
    פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.
    "אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".
    "אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".
    אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.
    לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.
    הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.
    אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:
    "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

    סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.
    שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.
    הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,
    מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם
    בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

    * נֵמָאז – תפילה

    מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (10): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור התשיעי: הקסם העתיק של הזוגיות]

     

    לבני זוג שמורה הזכות להתחדש, להתקרב ולהיפגש זה עם זה בכל שנה יותר בעומק.

    זהו התהליך העוצמתי שנקרא במסורת היהודית 'תשובה'.

    לצערי, עבור רבים החגים מציינים עדיין את רעיון תיקון ה'לא בסדר'. ה'חטאים'.
    אז קודם כל נתקן יחד את הכותרת המנטאלית שלנו עבור החגים ונכתוב שם – 'השנה, זה יהיה עוד יותר עמוק'.

    היום רצוני לדבר על האפשרות הגנוזה בחגים במיוחד עבור בני זוג. כי תשובה עושים בשניים. ולכן הכותרת תהיה – 'השנה הזוגיות שלנו תהיה אפילו יותר עמוקה'.
    מציע אני לפניכם מבנה קטן לעבודה. מבט זוגי. פשוט אבל עמוק. שיביא אתכם לקראת שנה חדשה בזוגיות.
    לקראת חגים בעומק המפגש פנים אל פנים.

    עצירה

    החגים מתחילים בעצירה. בהרמת בלם היד. ביצירה של מרווח קטן של נשימה בין יום ליום שבו אפשר לייצר תנועה. רק לעצור. זו כבר תחילתה של תשובה.
    להיות לרגע אחד בתוך השקט. להיות פנימה במקום החוצה.

    מה שלומנו?

    היכן אנחנו בעולם? מה שלומנו? אייכה? ואיה אשתך?
    בכל הריצה שהחיים כופים עלינו יש בתוכנו מישהו שרוצה שפשוט ישאלו אותו מה שלומו.
    אז שנינו עוצרים ושואלים כל אחד את בן זוגו. 'מה שלומך? אבל באמת. מה שלומך?'

    סוף שלפני התחלה

    לפני שנכנסת התחלה חדשה לתוך הזוגיות שלנו חייב להיות סוף. סוף לא סגור הוא ערובה לכך ששום דבר חדש ממש לא יתחיל. אז ביחד פותחים את היומן ומסתכלים – מה היה השנה? מה עשינו? מה קיוינו? מה רצינו? מה הצליח וגם מה לא? נקודות של לב קרוב ונקודות של שבר.
    אבל מה שלא היה, מסכימים לאסוף את כל הדבר הזה יחד ולקרוא לו שנה שהייתה.

    שמתם לב פעם להרגלים של אנשים בסופים? 'סופים הם לפעמים געגועים לנחל' אמר נתן יונתן. אבל סופים הם לפעמים נוכחות ישרה מול שהיה בקבלה עצמית וגם באבל. לפעמים הם בריחה. לפעמים הם הכחשה. לפעמים הם לשבור את הכל במעין הרגל לפרק את הבית לפני שהולכים. כל אחד וכל זוג והרגליו.

    אז עומדים ביחד בנוכחות מול סוף שנה.
    פנים בפנים.
    עין בעין.
    ורואים בתוך העיניים של בן הזוג את האור החדש של שנה הבאה מפציע בתוך האור של שנה שעברה נאסף אל עמיו.

    מה אתה רוצה?
    ——————
    בעוד פחות מחודש יזמינו אתכם אל ארמונו של האין סוף ושם ישאלו אתכם בפשטות מה אתם רוצים. זו תמצית ראש השנה. כל ההכנות שנכתבו פה מביאות את שניכם מוכנים לרגע הקסום הזה. הלב נקי. השנה שעברה נשארה שעברה.
    ואפשר פשוט לומר זה לזה –
    אני רוצה…

    ואפילו שיש אלף הוכחות שזה לא יקרה.
    ואפילו שכבר לא מעזים לרצות.
    אפילו שמרגישים כל כך ישנים לפעמים
    ושבורים
    אין ייאוש בעולם כלל.
    מעזים לרצות.

    אז מה אתם רוצים?

    ספרו לי מה זה עשה ביניכם.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (10) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק התשיעי – חביתה במלטה]

     

    הי, אז בשנה האחרונה כתבתי כאן על כל מיני רגעים מחיי הכותבת,
    לכל מי שקראו- מקווה שנהניתם (:
    זהו הטור האחרון שלי, מצפה לי שנה מלאה בכל טוב: הספר השני שלי, סדנאות הכתיבה למבוגרים, ילדים ונוער ושפע של רעיונות שיהפכו לסיפורים קצרים.

    חשבתי הרבה איך לסיים את הטור הזה והחלטתי לצייד אתכם בכמה טיפים ועצות לדרך,
    דרכו של הכותב.

    נשמע רוחני ודרמטי מספיק? יופי! אז בואו נתחיל:

    1 – תכתבו משהו.

    דא! שלי, מה את רצינית?
    כן, זה נשמע הכי בנאלי, אבל זה הבסיס ואנחנו הרבה פעמים נמנעים ממנו, מפשוט לשבת ולכתוב. כמה פעמים אנחנו מחכים לרגע המתאים?
    דיברנו על זה כאן כבר שכל רגע מתאים.

    כל דבר יכול להיות משפט התחלה לסיפור, גם:

    "השנה הקיץ הזה חם מדי או
    "תמיד הייתי ילדה טובה" או
    "אני רואה חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה מזכיר לי את וודי אלן".

    גם רשימת קניות לסופר יכולה להפוך לסיפור.

    2 – עדיף דקה מכלום.

    דקה של כתיבה, אתם לא תאמינו מה יכול לקרות מדקה אחת של כתיבה. הכל עדיף על דף ריק, או איך שהסופרת האמריקאית ג'ודי פיקו אמרה: "אי אפשר לערוך דף ריק".

    3 – תאספו רעיונות.

    תוך כדי היומיום מסתתרים רעיונות לסיפורים.
    לי יש קבוצת וואטסאפ פרטית שלי עם עצמי ואני כותבת לי הודעות, התחלות של טקסטים, רעיונות, דברים שאנשים אמרו לי, סצינות שרצות לי בראש.
    אני יוצרת לעצמי אוסף של התחלות, חלקן נכנסות לסיפורים, חלקן ייכנסו בעתיד.

    4 – תתלכלכו.

    כתיבה זה דבר מלוכלך, תכתבו ותמחקו, תקרעו דפים, תזיעו, תתאמצו, תצחיקו את עצמכם, תעופו, תדממו על רצפת החדר. אין כזה דבר כתיבה מושלמת, היא תמיד מלוכלכת בהתחלה וזה מה שיפה בה.

    5- תכתבו בשביל עצמכם.

    לא לפייסבוק, לא לאמא, לא לילד שהרביץ לכם בכיתה ג' ואתם רוצים לסגור איתו חשבון על הדף.
    רק לעצמכם.
    אחר כך , אם תרצו לפרסם, תעברו על הטקסט, תורידו מה שלא מתאים לכם לחשוף, תערכו מחדש ותפרסמו.

    6- דברו עם השופטים.

    אלה שכל הזמן יושבים לכם בראש עם פטיש ואומרים: "זה לא טוב, גם זה לא טוב, למה כתבת את זה בכלל, וגם זה לא טוב."
    תכתבו להם מכתב.
    תתחילו ב: "כבודכם, אני יודעת שאתם בסך הכל עושים את עבודתכם, אבל אתם לא חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים, מגיעה לכם איזו חופשה ארוכה?".
    תכתבו לאן הייתם שולחים אותם. שמעתי שזנזיבר מקום משגע.

    7- תתרגלו, תתאמנו, תתנסו, תאתגרו את עצמכם.

    את שריר הכתיבה יש לאמן כמו כל שריר בגוף.

    8- צאו החוצה.

    תשוטטו בעיר שלכם כאילו אתם תיירים, דברו עם המקומיים, תלקטו חומרי כתיבה, תספגו הכל פנימה, תנו לזה לשקוע ופשוט תכתבו מה ראיתם ומה שמעתם, כאילו שזה יומן מסע בארץ אחרת.

    9- בכל דבר יש סיפור.

    צריך רק להקשיב לו.
    משהו שאחותי אמרה בארוחת ערב – זה סיפור.
    הילד חזר מבית הספר ספוג כולו משלולית – זה סיפור.
    מה עוד יכול לשמש כסיפור בחיים האישיים שלכם?

    10- תעשו הפסקה.

    לכו לים, תשקעו לתוך סדרה בבינג', צאו לרוץ, קחו קורס גלישה/ בישול/מקרמה, ואחר כך תחזרו לכתוב.
    גם אספתם חוויות והשראה וגם נתתם לכתיבה שלכם לשקוע.
    הכתיבה, כמו הטבע, פועלת בגאות ושפל, יש לכבד את זה ולהמתין.

    11- שטויות.

    תכתבו ג'יבריש,
    ומילים חסרות הגיון
    ותצחקו על עצמכם, הומור עצמי הוא חיסון הומיאופתי נגד ביקורת עצמית.

    12- אמצו חבר דמיוני.

    תכתבו את הטקסט שלכם כאילו אתם מספרים אותו לחבר:
    "אז אתה שומע? ראיתי חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה הזכיר לי את וודי אלן"
    ספרו בפשטות, עם פרטים קטנים ועסיסיים, ספרו לו איך אתם רואים את העולם, הוא מקשיב.

    13- זום אין.

    צמצמו את המצלמה הפנימית שלכם ותתבייתו על פרט מסוים:

    צרור מפתחות זרוק על השולחן,
    חצי כוס קפה ריקה (או מלאה, תלוי מי המתבונן),
    גרב יחידה מוטלת על המדרגה הרביעית…

    תכתבו על זה, נצלו את הפרט הזה כדי לספר משהו גדול יותר.

    אז מה לעשות עם הרשימה הזאת?

    קודם כל להיות איתה קצת, לקרוא אותה, לחשוב עליה.
    אפשר להחליט שבכל שבוע עושים משהו אחר מהרשימה,
    או כמה דברים ביחד,
    הכי חשוב זה…ניחשתם. לא להפסיק לכתוב
    וליהנות מהדרך.

    בהצלחה (: ממני, שלי מרכוס.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (9): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השמיני: הורות בטעם גן עדן]

     

    אלו ימים של געגוע לבתים ומשפחות שבהם שורה אלוהות – משכן, מקדש – ממש בבית שלנו.

    רוחות משונות מנשבות היום בעולם הזוגיות. רצון עמוק לאהבה עליונה לצד שבר עמוק ביכולת להתחייב ולהיות. ביכולת לעמוד יציב בגבולות הבית. אם תרצו, קראו לזה בתים חרבים. חורבן הבית. וכשהקירות של הבית שבורים, השכינה האלוהית נוטה להסתלק.

    לצאת לגלות.
    בזמנים כאלו נהגו החכמים לחשוף סודות, קסמים עתיקים, דווקא כי בחוץ משתולל השיגעון. אחד הסודות הוא מה שמתרחש בקודש הקודשים של הזוגיות.
    וכך מספרים זקני השבט – שבחדר הפנימי ביותר בבית, גנוזה נקודת פלא עטופה בקליפה של זלזול.

    שניים, זכר ונקבה, מבקשים להפגש. הם צועדים זה לקראת זה,
    אבל דבר מה לא מאפשר להם להתקרב עד הסוף.
    נקודה חסומה, לא מובנת. גשר שצריך לחצות.
    על פתח הגשר, משני צידיו, עומדים שומרים ולא מאשרים חצייה.

    אחד מהם הוא הזלזול. הקטן. הגדול. הסמוי. העדין. זלזולון קטן.
    במה שמיוחד אצל האחר. במה שבן הזוג זקוק לו.
    יהירות קטנה, שמסתירה חוסר הבנה עמוק,
    שמסתירה אוצר.

    למשל, מה העניין שלו עם כבוד? למשל, מה העניין שלה עם חום? אבל זה רק למשל.
    וצריך שכל אחד יבדוק לעצמו באיזו נקודה מסתתר בקרבו זלזול קטן בבן הזוג?
    ואז ישאל את עצמו עוד –
    אולי דווקא שם מחכה לי אוצר?

    את מה שלא נכון שהאחד ידרוש
    טוב יהיה שהשנייה תתן.
    את הדבר שלא בריא שהאחת תתעקש
    יהיה נפלא מאד אם האחד יעניק.

    וכמה שזה עמוק ודורש התמסרות לתת דווקא את הדבר
    שכל כך לא מתקבל על לבך ועל דעתך.

    "ולמה שבן אדם ירצה דבר כזה?" כן אבל דווקא היא רוצה.
    אז תן לה למעלה מן הדעת.

    ותראה שפתאום, כמים הפנים לפנים,
    מתרחשים כמה קסמים.
    למעלה מן הדעת, גם היא מעניקה לך את הדבר שביקשת.
    ממלאת את המשאלה העתיקה.
    אמנם לא מבינה אבל רוצה שתשמח
    ואחר כך,
    ממש ייתכן שתפתח דלת סודית בלבך,
    ומתוכה תפציע משאלה גנוזה שלא ידעת על קיומה.

    אתה מבין שבעומק הלב, גם אתה תמיד רצית את מה שהיא בקשה.
    האוצר שלך התגלה, כי נתת לה בלי להבין.
    ממש בבית שלנו, בחדר שאף אחד לא נכנס אליו,
    התגלה אור אלוהי גנוז.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (9) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השמיני של צילה – מסע הציפורים]

     

    "'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי,
    'ספר הוא תרופה',
    תשתמשי בו במינון הנכון.
    שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי.
    במידה. הכול במידה".

    בילדותי הייתי עדה לסיפורי האהבה שסבי סיפר לסבתי. הוא אהב אותה כמו שיונק הדבש אהב את שיחי הוורדים שהיא גידלה בחצרה. מעולם היא לא השיבה לו אהבה. היא לא יכלה. חשבתי אז שזה טבעי שבעלים אוהבים יותר את הנשים שלהם. הייתי בת שמונה כשסבתי ספרה לי בפעם הראשונה שהיא התחתנה בגיל אחת עשרה, 'בן לילה שערותיי הפכו ללבנות', היא אמרה לי ולא הוסיפה. ואני בקושי יכולתי לדמיין את סבתא מַחְ'בּוּל שלי בדמות ילדה ועוד עם צמות לבנות. תמיד היא הייתה זקנה, האימא של כל הזקנות.
    אחרי זה היא הראתה לי את בגדי הקבורה שלה. פרסה אותם אחד אחד על מיטת הברזל בחדר השינה של שוּשָן. הייתי מפוחדת וגם מוקסמת מרגעי האינטימיות עם סבתי ודיבורי המוות שלה. היא אמיצה, סיפרתי לעצמי. אחרי זה היא צררה הכול לבּוּחְ'צֶ'ה (מטפחת גדולה) והכניסה לארון העץ הכבד. אחרי זה היא ספרה לי על שנות העקרות שלה ועל טקסי הפריון הנוראיים שהיא עברה. גם כשהיא עברה את גיל מאה, היא המשיכה וספרה לי על הצער ושנות בדידותה.

    סבא האמין שיהיו להם ילדים.
    היא לא.
    היא ילדה לבסוף ששה ילדים.
    אחד מת בילדות מאבעבועות שחורות.
    היא לא הפסיקה להתגעגע אליו.
    אני בתו של עָרִ'יבָא,
    זה שנולד אחרי הילד המת.

    בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנים על תפישת הנשיות של הנשים האפגאניות נחשפתי לסיפורן של הנשים, חלקן בנות המשפחה שלי, חלקן נשים שלא הכרתי ותוך כדי המחקר נוצרו קשרים של אהבה ותמיכה. חלקן יהודיות, חלקן פשטוניות. סיפורי החיים שלהן תועדו. הכאב והיופי היו בלתי נתפסים. מתוך כשבעים מידעניות נותרו בחיים אחדות בודדות.
    כמה שנקשרתי אליהן, כך התאבלתי עליהן.
    ספרי 'כותבת במקל של כורכום', נכתב בקול מקונן על הנשים חכמות הלב שפגשתי.
    יש סיפורים שסופרו לי כסוד מאישה אל אישה.

    לפרקים במחקר הייתי זקוקה לפסקי זמן. לנשום, להיפרד מהן, ללדת ילדים ולהמשיך בעבודת השדה. כשסיימתי לכתוב את הדוקטורט לא יכולתי לשוב אל החומר, לשמוע את קולן.
    והרי זה קולן של סבתי, דודותיי, הנשים שהלכו אצלי בלב.
    ומשהו עצום מתחולל בי לאחרונה. כל סיפורי הנשים גולשים ממני מבלי שאוכל לשלוט בזה. אני כבר לא זוכרת איזה סיפור קשור למי מהדמויות. זו יכולה להיות סבתי או אישה פשטונית שפגשתי במרכז אסיה בצָ'אי חָ'אנֵה (בית תה). הסיפורים נכתבים באופן ראשוני, גולמי, כמו שהייתי משקלטת את הסיפור מפיהן.

    "תספרי את הסיפורים שלנו", אמרה לי פעם דודתי.
    "לא הכול היה עצוב בחיים שלנו", אמרה לי פעם אישה אחרת,
    "היו בשבט שלי נשים אמיצות, 'הנשים שאכלו את הירח', כך קראנו להן".

    וכך אני יושבת לילות, בוכה וכותבת, שותה צָ'אי וכותבת.
    לא אתן לקולות לגווע.

    אני באה מהנשים האלה שאכלו את הירח,
    אלו היו הסבתות שלי. אלו היו הסבתות שלהן.
    אלו הסבתות של כולנו.

    ספר הוא תרופה

    הבית שבו גדלתי בקָאבּוּל היה ברחוב הפרחים. זבל אני זוכרת, לא פרחים. ריח של כָּבָּאבּ ונָאן (לחם). ריח של פירות בשמש. ריח זיעה של רוכלים. הבית שלי היה מוחבא בתוך גן של פירות, יסמין וורדים. אבא שלי הוא נצר של אבּן סִינָא. את יודעת מי הוא היה? הוא היה אסטרונום, פילוסוף ורופא גדול. לנו בבית היה את אחד מהספרים של 'קאנון מדיצינה'. מאז שהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי, דוֹחְ'תַּר את תהי רופאה גדולה כמו האבא הגדול שלנו, אבּן סִינָא.
    כל רוּז ג'וּמְעֶה, יום שישי, אבי היה לוקח אותי לגן ליד המַסְגֶ'ד, המסגד, פותח תיק משי שבתוכו יש את הספר הגדול של אבן סינא. אני רואה את האיורים שאבא שלי אומר שהרופא הגדול בעצמו צייר. מיניאטורות ושירים ומקריא לי. מילה במילה בהטעמה.
    לא, לא נעשיתי רופאה גדולה, אפילו לא רופאה מקומית, רק רוקחת. אבי הוריש לי את הספר קאנון מדיצינה והשביע אותי שלא אמכור את הספר גם אם יגיעו ימים קשים וארעב ללחם. באמת באו ימים קשים בזמן המלחמה. אבי חלה ומת. אני ובני משפחתי רעבנו ללחם. הייתי מפרה את השבועה ומוכרת את הספר בכדי שאמי ואחיי יאכלו אָש, תבשיל פשוט עם נָאן, לחם, אבל אף אחד לא התעניין בספר ישן של איזה רופא שחי פעם במאה העשירית לספירה.

    כשפתחתי את בית המרקחת שלי, הנחתי את הספר בתוך גומחה בקיר, כיסיתי אותו בתיק המשי הכחול ומכרתי בחנות שלי צמחים וכמוסות ושיקויים שרקחתי.
    למרות שנותיי המופלגות, אני זוכרת טוב טוב אלו צמחים היו בחנות שלי ולשם מה כל צמח שימש.
    בתוך שקיקי בד היו לי חָאכּ-שָיר, להצטננות וחום, ע'וֹרְסֶה כמר לפוריות וחיזוק האון המיני, בָּלַנְגוּ לשיעול, בבונג לכאבי בטן, מכרתי גם קמעות, אבקות של נחשים צהובים, עורות של צפרדעים מהנהר לריפוי כיבי עור.

    ואז אנשים חלו ולא היה להם כסף לשלם בעבור התרופות. הימים היו ימי מלחמה ורעב. רחמים לא נפלו מהשמים אבל גשם זלעפות כן.

    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, ראי, התינוק שלי גוסס, רפאי אותו'.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, האימא הזקנה שלי רועדת מחולשה. תני לה משהו מחזק'.
    'הוי חָ'אנוּם עָתָּארִי, הבת שלי אחרי לידה. טיפת דם לא נשארה לה בגוף'.
    'ח'וֹדָא, אלוהים כבר לא עוזר לי. תעזרי לי את, חָ'אנוּם'.

    ומה יכולתי לעשות ונשבעתי לאבי לא למכור את הספר של אבן סינא הגדול וגם תרופות במלאי אזלו לי. אז בקשתי סליחה מהרופא הגדול. סליחה בשם כל האנשים החולים. קרעתי רצועות מהדפים של הספר. מילאתי צִ'ינֶה, קומקומים קטנים במי גשמים וטבלתי את קרעי הספר ונתתי לחולים שלי לשתות. נתתי להם תקווה כי אלוהים כבר היה עייף וסתום מלשמוע את ילדיו בוכים ומתים.
    חלקם הבריאו. חלקם כבר לא החזיקו חיים בתוך עצמם.
    הצִ'ינֶה עם תה הקאנון מדיצינה שיכך כאבים, ריפא כאבי בטן של ילדים, הוריד חום גבוה והרגיע צמרמורות. 'ספר זה תרופה', כך אמר לי אבי כשהייתי ילדה והימים היו טובים. הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. ספר זה תרופה. זה עבד.
    מאז אני כבר לא מחזיקה את בית המרקחת שלי עם קמעות ותרופות וצמחי מרפא. אפילו כוסות רוח בגב ועלוקות למציצת דם, איני צריכה דבר. יש לי עוד קרעים מהספר הגדול של הקאנון. בְּגִיר, קחו, אני אומרת לאנשים, אינכם צריכים לשלם. כבר אלף שנה אבן סינא הגדול שומר בעבורכם תרופות.
    הוא רקח לכם תרופות.
    אני השוליה שלו, אני בת אלף שנים כמוהו.
    אני שתיתי צִ'ינֶה מהספר קאנון מדיצינה ואני חיה ללא זמן.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי, 'ספר הוא תרופה', תשתמשי בו במינון הנכון. שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי. במידה. הכול במידה.

    מתוך: הנשים שאכלו את הירח [קובץ סיפורים בכתובים]

    (בצילום: אני וסבתי, עמישב 1983)

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (9) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השמיני – תראו לי, אל תספרו לי…]

     

    לפני כמה ימים פגשתי חברה באיזו מסיבת רגאיי,
    היא עמדה עם בירה ביד, קייצית ומחויכת ואיך שקלטה אותי מרחוק,
    פילסה דרכה בין ים הראסטות ובפניה מסר מרגש.

    היא אמרה: "את חייבת להקשיב לזה, שלי! אני חוזרת ממאלטה, פשוט המקום הכי מדהים בעולם ויש שם אי. אי פרטי, שמשפחה גרה בה והם משכירים את הבית שלהם על האי הפרטי שלהם למשפחות או אנשים בודדים ותתארי לך איך זה לכתוב שם. איך זה לשבת שבוע ולכתוב על אי בודד, שלך, מסביב רק ים וים.. בטח ההשראה נשפכת בגאלונים".
    אמרתי לה: "מותק! אני כותבת בזמן שאני הופכת חביתה, אני כותבת תוך כדי קיפול כביסה, אני כותבת ביחד עם המדיח כלים, אני כותבת עם הרעש של הטלוויזיה של הילדים, אלוהים! איך מגיעים לאי הזה?!".

    והשיחה הקטנה הזאת, עם רעשי הרגאיי מסביב וקפיצות הראסטות והבירה סיכמה בערך את הדיון שהיה לנו בסדנת הכתיבה, בדיוק באותו שבוע.

    דיון על השראה.

    ההשראה החמקמקה הזאת, כמו דג בלי קשקשים, שאי אפשר לתפוס אותה וכמה אנחנו מייחלים אליה.
    ואני תמיד אומרת לתלמידים שלי, שההשראה נמצאת בכל מקום.
    ואני גם אומרת שלא בונים עליה, שכתיבה היא עבודה בדיוק כמו עריכת דין, נגרות, רפואה וציור.
    זו אומנות ויכולות שיש להתאמן עליהם, יום-יום, להקצות כמה שעות לכך, להתמיד, לעבור את העליות המשכרות והירידות הכואבות ושוב ושוב ושוב – לכל החיים.

    וכשההשראה נחה – הכי מגניב בעולם.
    וכשהיא לא- זה הזמן לעבוד ולעבוד קשה.

    איך אמרה המורה לידיה אז באייטיז בסדרה האלמותית "תהילה"?
    "אתם רוצים תהילה? ובכן, זה עולה, ובדיוק עכשיו אתם מתחילים לשלם- בזיעה!"
    כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, הרבה יותר טוב, אבל הבנתם את הרעיון.

    זיעה.
    גם בכתיבה, עם החביתה, הכביסה, המדיח, והרעש של הטלוויזיה של הילדים.
    אי בודד במאלטה לא יביא השראה, אבל זה בהחלט יהיה כייף, יעשה שקט בראש, ייתן זוויות חדשות לסיפורים ישנים ורעיונות חדשים בכלל.
    כן, אי בודד במאלטה בהחלט יאוורר את השגרה ויצרוב חוויה חדשה בתאים שלכם,
    אבל החיים הם לא אי בודד.
    לא במאלטה, לא בקריביים ולא באוקיינוס השקט.

    החיים הם חביתה. (אל תעשו מזה סטיקר לאוטו) ואנחנו כותבים דרך החיים, עם החיים ואת החיים.
    האידיאל הוא חביתה במאלטה, גם וגם, ככה וככה , המדיח, הכביסה, החביתה והאי הבודד עם ים , ים וים מסביב.

    אבל אם תשימו לב, תפתחו את הקשב הפנימי, והחיצוני, תסתכלו מסביבכם ותתחילו להיות בלשים בחיים שלכם, כאילו נחתתם עכשיו מכוכב אחר וזאת הפעם הראשונה שאתם מבקרים בחיים הפרטיים שלכם – תגלו כמה סיפורים יש.
    מאלטה שלכם נמצאת כל הזמן מסביבכם: השכונה שאתם מתגוררים בה, האנשים, הקופאית בסופר, מקבץ הנדבות על כסא הגלגלים בפינת הרחוב, ראסטות מקפצות במסיבת רגאיי, הבוס שלכם בעבודה, בני הזוג, הילדים, הסבתא בת ה- 93 ששותה שוט של ויסקי בחמש אחר הצהריים, הים, חודש אוגוסט במזרח התיכון, כובד המנגו על העץ בחצר שלכם, יללת חתולי הזבל המיוחמים בלילות, צעקות הילדים בחופש הגדול, פיתה עם גבינה צהובה בתיק של הבריכה…אני יכולה להמשיך עם רשימה עד מחר.

    זה כאן.

    תכתבו את זה.

    עכשיו אני הולכת לחפש את החברה שלי, לקבל יותר פרטים על מאלטה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close