טורים אישיים

  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – חוגים לילדים ומבוגרים בפרדס חנה

     

    אנחנו לידה וסצ'ו, אמא ובת, קרמיקאיות שיוצרות ומלמדות עם הרבה אהבה לתחום.

    הגענו לארץ לפני 16 שנים מארגנטינה. הבנו שקרמיקה זה הדבר הכי טבעי והכי מקרב את האדם לאדמה. הקרמיקה נוצרת ממים, אדמה, אש ואוויר, שהם ארבעת האלמנטים שמאוד מחברים את האדם לאדמה. הקרמיקה מאפשרת לנצל את האנרגיה שלנו לתועלת ולהפיק ממנה את השתקפות הנפש בעולם החומר. לפי ניסיוננו, התעסקות בקרמיקה מאוד מחברת אותנו לעצמינו וזה בעצם ממש תרפיה.. לתת לדברים לצאת ממך החוצה.. לתת ביטוי לרגשות ..

     

    למדנו בבית ספר לקרמיקה שמונה שנים וכשהגענו לארץ פתחנו סטודיו בהוד השרון עד שעברנו לפרדס חנה והקמנו במו ידינו את "בארו – סטודיו" מעורר השראה לעיצוב קרמי. אנחנו עוסקות בתחום המון שנים ומלמדות: בטכניקות שונות בסגנון חופשי ומעניין לכל הרמות. חוג לילדים, נוער, מבוגרים והורים וילדים יחד!

    בסטודיו המיוחד שלנו ישנן גם אטרקציות נוספות כגון: ימי כיף, ימי הולדת, סדנאות, ערבי תרבות וכו'. מומלץ גם לבקר אותנו (בתיאום מראש) בגלריה שליד הסטודיו, ברחוב הגאון 4 פרדס חנה – (בwaze  זה הגאון 51) ותוכלו למצוא מלא מתנות, הפתעות, כלי מטבח, כיורים ועוד.

    מוזמנים לבוא להציץ ולהתרשם!

    שנת לימודים 2019-2020, החוגים השנה הם בימי ב', ג' וד'.

    חוג ילדים,נוער והורים עם ילדים מוזמנים ליצור קשר עם סברינה (סצ'ו) טל': 054-6899032

    ואחרי דצמבר עם יניב טל': 0523263228

    חוג למבוגרים ליצור קשר עם לידה טל': 054-6899035

    נשמח לראותכם/כן.

    בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – הגאון 4 פרדס חנה

    טלפון: 054-6899032
    אימייל:  barro.ceramics@gmail.com
    פייסבוק >   |   לאתר >


    להגיב
  • שנה טובה. הכול בסדר

     

    שישי. שישי של לפני חג. חמישה ימים של חופש (תלוי למי…). אחרי עוד סיבוב בחירעות שהרגיש הפעם מכוער מתמיד. וגם אני התערבתי, התערבבתי, כעסתי, השמצתי, קיויתי, התאכזבתי… כ"כ הרבה רשות בשביל סוג של אחיזת עיניים, בשביל עוד מעשה חיצוני שבאמת ובתמים משפיע עלינו הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים.

    ואיך אפשר להתמקד בטוב? לבחור ביפה? לחשוב אופטימי?

    בספטמבר פתחנו גן וגם צהרון, וזכיתי למורים הטובים ביותר בעולם: הילדים. נכון שיש לי 4 משלי (מישהו אמר 5 ימים חופש??) אבל לראות פתאום 20 ילדים נהנים מהרגע, משתוללים, מתלכלכים, לא חושבים מה היה אתמול ומה יהיה מחר. משתעממים ודקה אחרי צורחים משמחה. בוכים וכועסים ושתי דקות אחרי מתחבקים וצוחקים. חיים את הרגע. כדי שגם הרגע שאחריו יהיה בול כזה.
    וכשנגמר היום ואני עם הבירה והסיגריה שאחרי, עייף ומותש אחרי ששטפתי מאוד כלים (אין אצלנו לא מדיח ולא חד פעמי) – אני תמיד נמצא גם בתחושת הודיה קטנה. שזו העבודה שלנו כרגע. שהיא מאפשרת לנו לעזור ולהיעזר (ואיזה צוות מדהים יש לנו! תודה למורן ושחף ונונה וגאיה ויהלי ויונתן) ובעיקר להבין מה שידעתי תמיד. שהאושר האמיתי נמצא בדברים הקטנים ובמערכות היחסים.

    מאחל מה שמאחל כל שנה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנבחר שתהיה כזאת. שנבחר לראות בה את הטוב. לטעום ולחלום ולנשום


    להגיב
  • חיה פוליטית

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.
    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    Louisa Matthiasdottir, Maine Landscape with Figure1976

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.
    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא כדי להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • נוסעת בעקבות האהבה / יובל כספי

    [יובל כספי]

    בדיוק שבועיים אחרי שחזרתי מאנגליה, אני מנסה (ואפילו כמעט מצליחה) לעבד את החוויות המרגשות, המעצימות והמפתחות שעברו עלי במחוז הקסם בחודש האחרון.

    "אני לא מתכוונת להיות בלונדון, אני מחפשת את הקסם שמצוי בעיירות וביערות", דאגתי להבהיר לכל מי ששאל והתעניין (וגם למי שלא).
    ובאמת, המטרה העיקרית שלי בטיול הייתה להיחשף למיסטיקה ולקסם האמיתיים והטהורים שקיימים באנגליה, לחוות אותם לעומק ולכתוב עליהם (או באמצעותם, תלוי את מי שואלים). וכך, עם מוצ'ילה על הגב והמון סקרנות בלב, מצאתי את עצמי מטיילת ביערות עתיקים ובנהר הפלא בדארטמור, משתתפת בקורסי כתיבה מרתקים באחוזה ישנה במחוז דבון, יוצאת למסע אל תוך ערפילי אבלון (הידועה גם – או בעיקר – בתור גלסטונברי) ולקינוח – יוצאת לסיור בסטונהנג' (כולל כניסה למעגל הפנימי!) ובמרחצאות הרומיים של באת'.

    להפתעתי הרבה, כנראה שהישראלים עוד לא גילו את דרום-מערב הממלכה המאוחדת, אחרת לא ברור לי איך ייתכן שבמשך חודש שלם המילים היחידות ששמעתי בעברית הגיעו מהקולות בראש שלי; וגם הם לא תמיד היו קוהרנטיים.

    "אז ממה נהנית הכי הרבה?" סבתא שלי שאלה במבטא הבריטי הכבד שלה, כששיתפתי בחוויות שלי מארץ מולדתה.
    האמת, נהניתי מכל דקה בחודש המטורף הזה. הכרתי אנשים מדהימים; למדתי המון – בעיקר על כתיבה, רוחניות ומה שביניהם – אבל לא רק; הגעתי לעומקים חדשים של עצמי ועם עצמי, והכי חשוב – לקחתי חלק פעיל בקסם שפועם במעמקי הכדור המופלא שלנו. קסם אמיתי, עתיק, אלכימיה של הנשמה.

    מה שמוביל אותי ליעד הגאוגרפי שהיה עבורי העוצמתי והמפתח ביותר בטיול – גלסטונברי, הו גלסטונברי!

    \לף פייטנים לא יצליחו לתמלל אותי. וגם לא את אנרגיית הריפוי האדירה ששוררת במקום, או את הרוח והקסם האין סופיים שמשתקפים בכל פינה בעיירה הכמעט-קדושה הזו.
    תוך דקות ספורות מהרגע שהגעתי לעיירה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לא לבית הפיזי בישראל, כמובן, אלא לבית הרוחני שלי, למקור הנשמה.

    לפי הפולקלור הבריטי, באבלון (גלסטונברי של היום) הוקם בית ספר ללימודי קסם, רוח ואלכימיה. או כמו שאחד המקומיים היטיב לפשט עבורי – אבלון, למעשה, היא הוגוורטס של הקלטים והדרואידים. משם, למשל, הגיעו הקוסם מרלין, לנסלוט (מאבירי השולחן העגול) ומורגן לה-פיי – אחותו למחצה של המלך ארתור ומכשפה לבנה ורבת עוצמה בפני עצמה.
    שם גם חושלה ה"אקסקליבר" – החרב הקסומה של המלך ארתור.

    "אגדות" אחרות מספרות שאבלון היא מעין ממלכה שמתקיימת במימד אחר, ובתקופת מלוכתו של המלך ארתור קו הזמן של שלה חצה את קו הזמן של המימד שלנו. ובנקודת הממשק המיוחדת הזו, התרחשו המאורעות עליהם מבוססות האגדות הארתוריאניות.

    בין אם מאמינים לכל הסיפורים, המיתוסים והאגדות; לחלק מהן או לאף אחת מהן, אי אפשר להתעלם מהייחודיות של העיירה הקטנה ושל תושביה.
    מעבר לחנויות המיסטיקה המרובות, למקדשים עבור האלה ולמנזר העתיק, חדי העין יוכלו אף להבחין ביצורי קסם שונים שמביטים מבעד לעננים ולעצים (כן סבתא, נשבעת לך שבאמת ראיתי דרקון. הוא עונה לשם צ'ארלס, גר בתוך עץ בחצר הכנסייה והוא אפילו חברותי ממש!).

    וכל זה בלי שדיברתי אפילו על החלומות והחזיונות המרהיבים להם זכיתי בשהייה שם.

    אז אמנם לונדון לא מחכה לי (תודה לאלה) אבל ייתכן שמרלין וגווניבר דווקא כן…?

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מצילים את עץ בעיר! אקולוגיה עירונית והרבה יותר

    עץבעיר הוא עסק חברתי עצמאי לחקר והפצה של דרכי התמודדות עם משבר האקלים והסיפור על מקומה של האנושות במארג החיים על פני הכדור. “העץ" נמצא בלבה של קהילה רבת מעגלים ומגוונת, ופועל מדירת באוהאוס אקולוגית-שיתופית בכיכר ביאליק.

    ב-2006 הקימה תמי צרי, אמנית שבאחת מההרפתקאות שלה היתה גם אשת עסקים בניו יורק, את אתר עץבעיר. המטרה הייתה להפיץ מידע על ששינה את חייה שלה, על אקולוגיה עירונית. ממרחב וירטואלי די קונבנציונלי, התגלגל עץבעיר להיות מרחב ממשי למפגש ולתרגול מעשי של אורחות חיים הכוללות עבודת אדמה ומשק בית אקולוגי במרחב העירוני. כשתמי הגיעה לכיכר ביאליק ב-2008 העץ כבר היה בשל לייסודו של "הסלון האקולוגי", יחד עם אלון אלירן, היום דוקטור במדעי הסביבה, ואז כמו היום לקט עירוני, גנן ומשורר אקולוגי.

    מאז הסלון עבר דירה פעמיים. לדירה הנוכחית, בקומה השלישית שברחוב ביאליק 25, שותף מעגל הולך וגדל של דיירות, נוודים ותלמידים, שבאים והולכים וחוזרים ומהדהדים את המסר: אנושות יפה יותר בעולם יפה יותר הם אפשריים ואפילו נגישים.

    בימי שלישי אפשר לבוא לפגוש את תמי, אלון וחבורת המתלמדים והדיירות שחיות לפרקים בדירה או מבקרות בה, אפשר להגיע לסדנאות או לקנות חומץ או סבון. זו הזדמנות להציץ לבועה קטנה של חמימות ושפיות בלב ליבה של העיר, ולכל העבודה שנעשית כדי לממש את חזונו של סר פטריק גדס, וכדי לברוא אנושות חדשה שיודעת איך לחיות על פני הכדור הכחול היפה – ההזמנה להצטרף לעשייה תמיד פתוחה!

    לתרומה >

     

    אנחנו במצב חירום

    אני יודעת שאתם כבר יודעים, אבל אני לא יכולה להמשיך לדבר על העץ בלי לצאת מהגומה שלי ולהסתכל על הכדור הכחול והיפה ש(היה)לנו – הוא עולה באש, והעשן ממלא את לבנו – בקוטב הצפוני, בהר תבור, באמזונס – בכל מקום, שבועות ארוכים של אש שמאכלת את היערות, את מאגרי הקור, את מאגרי הפחמן ושאר גזי החממה שגאיה ידעה ברוב חכמתה איפה להטמין. ואנחנו, פצענו את האדמה אנושות ושחררנו את קרביה אל האוויר, וממשיכים בכך, עוד ועוד, יותר ויותר עם כל שנה שחולפת – איך נתפלא כשהמים והאש יוצאים מכלל שליטה ויוצרים תוהו ובוהו? הרבה יותר מהר ממה שהמדענים צפו?

    ובכל זאת, נתפלא, נכעס, נתייאש, נתאבל ונקרא בקול הכי גדול שלנו:
    ממשלות ותאגידי העולם, אתם שנהניתם עד כה מהביזה, אתם שהשתתם עלינו מחשבות שווא על מקומו של האדם בעולם וטיב היחסים בינינו לבין עצמנו, אתם שממשיכים להכחיש את המשבר ובגדול לא לעשות כלום בקשר אליו בזמן שילידי הכדור – ילידים, נשים, ילדים, חיות ועצים, כל היצורים העדינים מכם, גדולים כקטנים, ואתם בעצמכם, נמצאים כעת בסבל ובחרדה מפני העתיד הקרוב – אתם ממשיכים בשלכם, בעוצמה ובכוח שירשתם מהאדמה שלא בזכות, אתם – הגיע הזמן שתקשיבו לקולה של גאיה.
    ואנחנו, כל מי שעדיין מצליחה לנשום, לשתות ולאכול כאן, תחת שלטון ה"חוק", לנו לא נותרה ברירה אלא למרוד.
    אנחנו במצב חירום! זה הזמן לעצור הכול.
    הכול.
    ולעשות דברים אחרת.

    מה מאה אלף שקל עכשיו? איך זה קרה?

    בעצם לא קרה שום דבר מיוחד – כרגיל התמסרנו, תמי ואלון, למה שנראה לנו הכי חשוב, בלי לעשות שום תוכנית כלכלית – הרי אם היינו מנסים לתכנן "כלכלית" – מזמן עץבעיר לא היה עץבעיר… לפני שישה חודשים הוראת הקבע של שכר הדירה קפאה מרוב בהלה מהמצב האקלימי והאקולוגי, היא הבינה שבלעדיה יהיה לנו הרבה יותר קל להקדיש את עצמנו למרד בהכחדה – ואז, לפני שבועיים, שמנו לב והבנו שלושה דברים:

    אנחנו חייבים 45 אלף שקל לבעלת הבית

    אנחנו חייבים להמשיך להתמסר למרד בהכחדה ולאוטופיה עירונית

    כדי להבטיח שנוכל להמשיך למרוד בשיטה, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם גם קדימה.

    מי שמורד בשיטה, לא באמת יכול להתפרנס מהשיטה – מי שמתפרנס מהשיטה לא יכול למרוד בה.

    כאן אתם נכנסים לתמונה

    מאה אלף שקל נשמע כמו הרבה כסף, אבל זה כלום לעומת 35 מיליון שקל ששופרסל ישלמו לאלשטיין על 1.2 טון בשר קפוא מיובא מארגנטינה – על סבל של בעלי חיים, פליטות גזי חממה, ואובדן מכאיב ומקומם של יערות גשם השיטה שלנו מתגמלת יפה – והמשחטה הזו ממחישה את ההשמדה הביולוגית שמובילה אותנו אל הגיהנום ברגע זה ממש – המרד בהכחדה ועץבעיר הם העוגנים שלנו בים הסוער של המבול שאנחנו כבר בעיצומו – הרבה כבר איבדנו, וההצלה לא תבוא מהשיטה, שיתוף פעולה איתה ועם סכימות המחשבה שלה ("לכו לעבוד") הוא הסכמה להשמדה.

    מאה אלף שקל זה מאה א'נשים שנותנים 1000, או אלף א'נשים שנותנים 100 – זה מה שהקמפיין הזה יוצא להשיג. הכסף שלכם יכול להבטיח את שלום העץ ואת המשך העבודה שלו למען החיים. הקמפיין הוא עוד הזדמנות להפיץ את האמת על מה שקורה עכשיו ממש לכדור הכחול היפה שלנו – אנא עזרו לנו להפיץ את המסר הכואב הזה! זה בדמנו.

    אנחנו צריכים אתכם יותר מתמיד

    אם לא נצליח לגייס את הכסף, לא יהיה עץבעיר.
    נסגור, נחזור להורים, נגור אצל חברים (לאף אחד מאתנו אין חסכונות ששמנו בצד, אין לנו כסף לשלם שכר דירה כפרטים, וזה גם לא מעניין אותנו), נמשיך למרוד. תמי תעשה חוגי בית בכל הארץ, ותמשיך ללמד ולייצר מצגות שמסבירות מה הולך, אלון ימשיך לגנן ולפעול בכל פורום אקטיביסטי אפשרי, הוא ימשיך גם לכתוב שירים. לא נמות, לא בגלל הכסף.

    רק דבר אחד יחסר – המקום היחיד והמיוחד הזה בלב העיר תל אביב שמחזיק את האפשרות של אוטופיה עירונית, שבו אפשר לנשום ואפשר לחיות, ואפשר לפגוש חיים. אפשר לקבל אוכל מזין ותשובות מא'נשים שחיים אחרת, שבו אפשר לקיים פגישות מהפכניות אמתיות, לקיים מפגשי עבודה והטמעה של המרד בהכחדה, שבו יודעים ומדגימים איך לשקם אדמה ואיך לגדל מזון ואיך לצאת מהסופר, שבו מתקיים הקורס "עושות חיים בבית", שבו יש קומפוסט וגינה ואהבה, בנקודת דיקור חשובה – כיכר ביאליק.
    זה הכול.

    נדמה לנו שלעץבעיר עדיין יש תפקיד חשוב למלא בסיפור העצום של התנועה הגדולה, ברגעי המבחן האחרונים של האנושות – שלמקום הזה יש מה לתרום לקידום העולם היפה יותר שכולנו יודעות שאפשרי – אם גם אתן מרגישות ככה, זה הזמן להפסיק להאמין ש"מישהו אחר" כבר יטפל בזה, ש"בטח נסתדר" – אנחנו מבקשים – קחו חלק בטיפול בבעיה הזו, אנא עזרו לנו להמשיך.

    לתרומה >


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 8 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השביעי: ספר חדש נולד – ד"ר התחכמות]

     

    זה לא פשוט לעשות את זה פשוט

    האמת,  פשוט לא הצלחתי לכתוב כלום. כבר די הרבה זמן.

    חשבתי לכתוב מיד אחרי המופע הגדול שהיה ביולי האחרון. מופע שכבר מוגדר אצל רבים כאחד המרגשים והמיוחדים שהיו כאן. כל החששות שלי על זה שזה גדול מידי, אלפי המוני אנשים, איפה תהיה האינטימיות המפורסמת שלנו?  כל זה התפוגג. הקסם המוכר שמתרחש בכל מופע, התרחש גם הפעם, ובענק, כולל ליקוי הירח הסוריאליסטי. הסתובבתי בכל האזורים, כולל בדשא הכי למעלה, הקסם היה שם. בין אלפי האנשים שישבו והתמגנטו לבמה. הם שרו עם האמנים ואיכות הסאונד היתה פשוט מושלמת. מכל נקודה שמעו מעולה. הריני לברך את אמפי פארק ראשון לציון וחברת זאפה שנתנו במה מפוארת וכבוד ראוי לאבא שלנו. רוצה גם להודות מכאן למפיקה שלנו מאיה פוגל שהפיקה ברוב חסד את כל המופע וגם דאגה לכל הוידאוארט הנפלא שהיה על המסכים לכל שיר ושיר. (יוצר בפועל גיא רומם האדיר).  באמת מופע משובח שנזכור שנים רבות.

    קבלו כמה רגעים שהמחישו את הקסם, פה עם חנן בן ארי

    השיר הכי חשוב שבוצע בערב הזה לדעתי היה 'כותונת פסים' שביצעו חמי רודנר ותמר רדה. השיר הזה נכנס ממש ברגע האחרון אחרי שתמר העלתה וידאו ביתי עם השיר בהקשר של מחאת האתיופים ויהודה עדר קלט אותה. ועל אף שרשימת האמנים היתה סגורה ומסוגרת, יהודה הפעיל את קסמו והם נכנסו. ממש שמחתי שזה קרה. הוידאו לא הכי איכותי אך מספיק כדי להעביר את המסר (תודה לטוביה פלדמן שצילם והעלה).

    ביוטיוב יש עוד כמה עשרות סרטונים מהמופע.

    ואז הגיע ה' באב – יום האזכרה לאבא. יום שמעביר מין רעד געגוע.

    תכננתי לכתוב אחרי האזכרה. אותו יום שבו אנחנו המשפחה מגיעים יחד עם כשלושים איש לבית העלמין. יש חברים שמגיעים תמיד ויש שמגיעים לראשונה. החבר יהודה עדר מגיע קבוע וגם הפעם הוא היה שם עם אשתו מיקי קם הנפלאה. היו שם אנשים שהרגישו מספיק חשוב כדי להגיע. בעיקר חשוב לאמא שלי.

    הגיעו כ-50 איש ואישה, עשינו סבב שבו כל אחד מבני המשפחה מקריא, מספר משהו. אני סיפרתי לאבא על הספר החדש שהוצאנו עם החומרים שלו וכמה הספר מרגש וזוכה למחמאות. סיפרתי לו על המופע המופלא וגם על מיזם נוסף שהתרחש וראה אור לאחרונה – חוברת האקורדים החדשה לשירי מאיר אריאל!

    הפקה פרטית של המוזיקאי שרון ארנון. לפני כשנתיים הוא פנה אלינו עם בקשה לעבוד על חוברת אקורדים מקצועית למיטב שירי מאיר אריאל וקיבל מאתנו את ברכת הדרך. הוא עבד על זה קשה מאוד והשקיע לא מעט משאבים. התוצאה יפה ואיכותית מאוד, אנחנו שמחים מאוד שזה קיים. מוזמנים להזמין לכם אחת בקישור הזה >

    ונעבור לאקטואליה. עוד רגע יש בחירות. לא מזמן ממש ולקראת הבחירות הקרבות, השתחרר קטע וידאו נוסף מבית היוצר של פטריק סבג – פילוג. מחאת המילים של מאיר אריאל.

    הפעם הדיבור של אבא לקוח מאחד מנאומי הבחירות שאבא היה נואם בהופעות השונות. פטריק מדגיש חזק את המשפט – 'מפלגות מנציחות פילוג' – העיף לי שוב את כל הראש

     

    נושא הנצחת הפילוג מופיע במספר קטעים בספר החדש. האחד נקרא 'אוצר היהודים', השני 'הודעה בדבר פיטורין'. העניין בער בדמו.

    יחד עם זאת, הוא גם ידע לצחוק על ועם זה. נאומי הבחירות של אבא היו פורצי צחוקים. שניים מתוכם נמצאים בספר, הנה קטע מתוך אחד מהם:

    ויש גם את הקטע המתוחכם – מרד מיסים

    ונשאלת השאלה: האם הוא באמת רק התלוצץ פה?…

    ועדיין מרגיש שלא הצלחתי לכתוב כלום. אבל לקראת החג שמח תוכלו למצוא אותי בחצר השוק פרדס חנה בימים 12.9 ו-13.9 ולפגוש יחד איתי שלל זכרונות. הנה ראיון מאוד מפתיע בישראל היום. יש פה סיפור >

    [ספרי מאיר אריאל לא מופצים לחנויות וזמינים רק דרך המשפחה או כאן >]

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • אלטרואיזם אפקטיבי

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב.

    פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

    כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

    120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש.

    סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).


    מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

    כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת…

    רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה.

    אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

    בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית.

    עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • עוזרים לקולו לשחזר את המופע שלו מחדש – Control Freak

     

    [קולו אור]

     

    "קונטרול פריק״ נוצר סביב הרעיון של מופע בו אני שולט על הכול סימולטנית:
    מנגן מוזיקה חיה תוך כדי ובאמצעות להטוטי קרקס, תוך שאני גם בו זמנית שולט על התאורה, על הווידאו, מקליט ועורך בלייב מה שאני מנגן, ועוד.
    כל זה תוך אינטראקציה עם הקהל, הרבה הומור ובאופן כללי – כיף גדול גם לקהל וגם לי.

    התחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה בשנת 2000, ולא העליתי על דעתי שהוא ידרוש 18 שנות מחקר, פיתוח ובניה,
    ובעיקר התמודדות עם כמות משברים שהייתה יכולה לפרנס אופרת סבון.
    על תהליך הפיתוח אפשר לקרוא ב מאמר משעשע (אני מקווה) שכתבתי עבור ״אתר הקרקס של ישראל״.

    במאמר ההוא אפשר לקרוא על הרבה מהכיף, הפליאה וההשראה שהיתה בתהליך היצירה. ובהחלט היתה.
    מה שלא תמצאו שם אלו הן אין ספור הפעמים בהן הייתי על סף ייאוש, ולא פעם גם מעבר לסף.
    השיא השלילי היה במהלך מופע הרצה בו היו כל כך הרבה תקלות שנאלצתי להוציא את הקהל מהאולם כדי לאתחל את המערכת! פעמיים!!
    כמעט כל חודש הגעתי לרגע בו התייאשתי ״סופית״, ויתרתי על כל הפרוייקט הזה ״אחת ולתמיד״ וקיללתי את היום שהתחלתי לעבוד עליו.
    ואז אחרי כמה שעות באגרופים קמוצים, חזרתי לעבודה…

    שקופית עם הכיתוב ״18 שנה מאוחר יותר״…

    ביוני 2018 הגרסה הראשונה הייתה מוכנה להופעת בכורה בינלאומית בפסטיבל BE באנגליה. הייתי בחששות גדולים לקראת ההופעה הזו.
    בראש ובראשונה התפללתי בכל מאודי שכל המערכות הסבוכות יעבדו, אבל גם אם כן, אחרי שראיתי במהלך השנים מאות אם לא אלפי הופעות בפסטיבלים בארץ ובחו״ל בלט לי עד כמה ״קונטרול פריק״ לא דומה לאף מופע אחר שראיתי אי פעם.
    אולי החריגות הזו תהפוך אותו למוזר? בלתי מובן? בלתי אהוב?

    החששות, לשמחתי, התבדו: הופעת הבכורה הזו זיכתה את ״קונטרול פריק״ בשני פרסים מרכזיים בפסטיבל (פרס הקהל ופרס ACT),
    והולידה סיבובי הופעות ארוכים ומוצלחים באנגליה בספרד. בשנה שחלפה המשכתי לשפר, להרחיב ולעבוד ללא הרף.
    לאט לאט ובעבודת נמלים ״קונטרול פריק״ צמח מ-40 דקות למעל שעה, וכל מופע גרר תגובות נלהבות והזמנות להופעות בספרד, איטליה, פורטוגל ואפילו סין.
    נראה היה שאני על דרך המלך להגשמה נפלאה של חלום עליו עבדתי 19 שנה.

    אבל הדרך פנתה לכיוון מאד לא צפוי.

    האסון קרה ב 25 ליולי כשהגעתי לשדה התעופה של ברצלונה בדרך בין הופעה באיטליה להופעה בספרד –
    תיק בו כל ציוד המיחשוב של המופע נגנב ממני.
    למרבה הקטסטרופה המשמעות היתה שנגנבו גם כל הגיבויים. שנים על גבי שנים של עבודה מאומצת, מקורית, נעלמו ברגע.
    הייתי תמים להחריד: חששתי תמיד מקריסה טכנולוגית כלשהי, לכן היו לי גיבויים על 3 סוגי מדיה שונים.
    אבל לא השכלתי להבין שהסכנה האמיתית כלל אינה טכנולוגית, אלא אנושית: שמרתי הכול יחד, לכן הכול גם נעלם יחד .

    אחרי האירוע ישבתי בתחנת המשטרה בברצלונה, ממתין לתורי בדמעות ובמחשבות מתרוצצות – מה בעצם אעשה בחיים מכאן והלאה?
    בשיחה עם השוטר בקבלה היה ברור מטון דבריו ומהבעת פניו שהוא רואה כמוני 10 בשעה, ושהסיכוי שאפגוש אי פעם את הציוד שוב שואף לאפס.
    היה ברור לי שזו נקודת הסיום של מפעל חיי.
    19 שנים של התמסרות מוחלטת – אלפי ימים ולילות שהושקעו בפיתוח תוכנות, טכנולוגיה ואביזרים, טכניקות בימתיות, דמות.
    עבודה אין סופית של שיפורים ותיקונים כדי להגשים את חלום המופע שלי. התמסרות מוחלטת שכל פירותיה נעלמה בבת אחת.
    כל כך הרבה משברים צלחתי, רק כדי בסופו של כל התהליך, רגע לפני ההפי-אנד, ליפול חזרה כל הדרך למטה בלי כלום?
    הוחזרתי לנקודת ההתחלה.

    שבתי שעות בתור במשטרה כדי לתת תצהיר, במצב של ייאוש מוחלט.

    באיזשהו שלב הכנסתי את הידיים לכיסים.
    והרגשתי שיש משהו בכיס. חתיכת פלסטיק לא ברורה. מה זה?
    הוצאתי אותה והסתכלתי עליה כמעט חצי דקה, תוך שהשערות על העורף שלי פיזית מתחילות להסתמר.
    זה היה דיסק און קי.
    הדיסק און קי שאני משתמש בו בכל פעם שאני צריך להעביר קבצים ממקום למקום, ושבשלב זה או אחר של חייו כל קבצי המופע עברו דרכו, בדרך ממחשב אחד לשני.
    אותו דיסק און קי שתמיד, אבל תמיד, אמור להימצא עם שאר ציוד המיחשוב של המופע. הציוד שנגנב.

    הרגשתי כמו בילבו באגינס מ״ההוביט״, שם במערה עמוק מתחת לאדמה, עומד מול גולום שמתכנן ומאיים לטרוף אותו.
    בילבו מכניס אז את היד לכיס בחוסר מחשבה, ומגלה שם להפתעתו את הטבעת. ה-טבעת.
    אותה טבעת שהוא הכניס מוקדם יותר לאותו הכיס בהיסח דעת מוחלט ושכח ממנה. זו שתציל אותו.

    נזכרתי שערב לפני כן, בסוף ההופעה באיטליה נתתי לצלם של הפסטיבל את הדיסק הזה כדי שיעביר אליו את צילום ההופעה.
    לקח לו לא מעט זמן להכין את הסרט, וכשהוא חזר ב 3 לפנות בוקר הייתי כבר לקראת סוף פירוק המופע והייתי מותש כל כך,
    שלא היה לי כוח אפילו ללכת לשים אותו במקום הקבוע, עם המחשבים. הכנסתי אותו לכיס ומייד שכחתי ממנו.

    נס מספר 1!

    ואז נזכרתי גם מה אמר לי אותו צלם כשהחזיר לי את הדיסק:
    ״הקובץ של סרט ההופעה יצא בגודל של 8.5 ג׳יגה-בייט, ועל הדיסק יש רק 8 ג׳יגה-בייט פנוי. אז מצטער, לא יכלתי להעביר את הסרט לדיסק. אשלח לך אותו מאוחר יותר״.
    ואם הוידאו של הצילום לא הועבר לדיסק און קי, זה אומר שהקבצים שהיו שם לא נדרסו. וזה אומר שיש סיכוי שיש עליו שרידים רבים מתוכנות וקבצי המופע.

    נס מספר 2!

    לא הייתה לי שום דרך לדעת מה באמת יש או אין על הדיסק עד שאביא אותו למעבדה שמתמחה בזיכרונות מחשב, ואשחזר ממנו כל מה שאפשר.
    חיכיתי בברצלונה ארבעה ימים מרוטי עצבים לטיסה חזרה, עם הדיסק עלי 24 שעות ביממה;
    מיששתי אותו בכיס ללא הרף אפילו מתוך שינה, כדי לוודא שהוא שם.
    הורדתי אותו ממני רק במקלחת, מניח אותו בזהירות מולי על השיש ולא מסיר ממנו את העיניים אפילו במהלך חפיפת הראש.
    כשהגעתי איתו לארץ, אחוז היטב בכף ידי, נסעתי ישירות משדה התעופה למעבדת שחזור הזיכרונות היחידה שהייתה מוכנה לעבוד איתי מייד למרות שהשעה הייתה 23:00 בלילה.

    הייתי במתח עצום, אבל עד הבוקר כבר היה ברור שיש סיכוי להקים את המופע לתחייה:
    זה אמנם ייקח שבועות רבים של עבודה מאומצת (אם לא חודשים) לבנות מחדש את מה שכבר לא ניתן היה לשחזר מהדיסק, אבל חודשים זה כבר בתחום האפשר.
    זה אמנם קשה, אבל לא מייאש טוטלית. זה לא שנים של עבודה.

    מאותו רגע נכנסתי לטירוף של עבודה אינטנסיבית, 20 שעות ביממה: לתכנת, לבנות ולצלם מחדש בעבודת נמלים כל פיסת קוד, כל גרפיקה וכל סרט שנדרשים כדי להרכיב שוב את המופע.
    הפעם, כשכל צעד מגובה לזיכרון ענן כמובן.

    ואכן בהדרגה קונטרול פריק הולך וחוזר להתקיים!

    אז איך אפשר לסייע?

    • ע"י שליחת תרומה כאן >
    • או בטלפון דרך אפליקציות ״פייבוקס״ או ״ביט״ למספר: 050-9080200.

    אם יש משהו ששיננתי לעצמי כמעט מדי יום במהלך המסע המטורף הזה, הוא שלאו דזה ידע מה הוא אומר:
    גם מסע של אלף מילין אכן מתחיל בצעד, ואז עוד אחד. ועוד. רגל אחרי רגל.
    לכן ברור לי שגם סכומים קטנים יצטברו ויעזרו להגיע למצב בו המשימה הופכת לאט לאט לברת השגה.

    כל עזרה, גם קטנה, תתקבל בהכרת תודה עצומה מעומק הלב!

    לדף הקמפיין >


    להגיב
  • הדיוק הפנימי / יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    לחץ.

    שלוש אותיות שמתארות עולם ומלואו. תחושת הכיווץ שמלווה לשמע המילה לא זרה לי, כמובן, ועדיין אני לא יכולה שלא לתהות למה היא מתעקשת לתפוס מקום נרחב בחיי הבוגרים?

    זה לא שהמילה הייתה זרה לי לחלוטין בילדות. הייתה לנו היכרות פשוטה כזו – שלום-שלום כשהיא חלפה על פני בזמן שעטפתי את עצמי בעולם הדמיון הבטוח והמנחם.
    אך הפעם הראשונה שהיא הכתה בי ממש – במלוא עוצמתה ובשיא האינטנסיביות – היתה בצבא (אבל זה כבר לסיפור אחר), ומאז היא מגיחה לעתים לא רחוקות, בצורות שונות, ומלווה – ניחשתם נכון – באותו כיווץ מתסכל שמתחיל בבטן; מתפשט לכל שאר האיברים וגורם לתחושת התקיעות הזו בגוף.
    לפעמים התחושה הזו אף עוטה את פרצופו של הסוכן סמית' מטרילוגיית המטריקס, ובדיוק כמו הדמות (כי הכי נוח להשליך על "דבר" חיצוני במקום לקחת אחריות) – מחזיקה אותי בכוח בכבליה ומפעילה עלי כל מניפולציה אפשרית כדי להשאיר אותי בתא הקטן והאפל הזה במוח. אותו תא שמשאיר את הגוף בקיפאון ובפחד מהלא נודע.

    ומצד שני, אפילו במטריקס יש מנגנונים שנועדו לדכא את הדיכוי. וכך, לעתים הולכות וקרבות אני מוצאת את עצמי נסחפת במחוזות הדמיון אל דלתה של מגדת העתידות; שם אני פוגשת ילד טלפת לבוש בבגדי נזיר אשר מכופף כפות בעזרת כוח המחשבה. ובכל פעם מחדש הוא מזכיר לי שלא הכף היא זו שמתכופפת, מתגמשת או משתנה – אלא אני בעצמי.

    ובכל פעם כזו אני נזכרת שיש בתוכי כלים רבים ומגוונים להתמודד עם הלחץ הזה – יש לי את הכתיבה ואת עולם הדמיון; יש לי טכניקות הרגעה רבות שלמדתי ואני עוד ממשיכה (ואמשיך!) ללמוד; יש לי פרספקטיבה שונה, שמלמדת אותי שאמנם הלחץ תופס מקום משמעותי בחיי, אך במקביל לזה (ובלי שום סתירה) הוא גם הולך ופוחת.

    ובעיקר יש בי את ההבנה שהלחץ הוא חלק אינטגרלי מהחיים האלה, ובמקום לברוח ממנו אני מרגישה מספיק חזקה  כדי להתמודד איתו, לסמוך על היקום ולזכור ש: THERE IS NO SPOON

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

     

    לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
    אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
    הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

    תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
    וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
    לדמיין ממש,
    מישהו.

    אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
    וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
    אחד כזה שנעלם לכם.
    אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
    אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
    אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

    אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
    לדמיין אותו יושב מולי.

    עלו לי כמה פרצופים
    יקרים
    ישנים.

    הם עלו שם לידו, ליד אסף,
    והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
    כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
    וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

    אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
    שאפשר לדבר בה על הכל.
    להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
    להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
    הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

    החרטה החליפה צבעים.

    מאשמה וטינה
    לתובנה,
    להשלמה,
    לאחריות.

    הבנתי
    שהם לנצח יהיו חלק ממני,
    לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
    הם הפכו אותי להיות מי שאני.

    הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
    אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

    הבנתי כמה אני מודה להם.
    ולי.

    אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
    זה את כל זה. ככה.

    אז הנה.

    ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
    זו ההבנה:
    שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
    כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
    מה הם מאפשרים לי,
    מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
    מה אני רואה בהם,
    על מה אני מודה להם.

    ואשתדל לעשות זאת
    בזמן אמת.
    בחיי.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 7 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השישי: אנשי המעשה]

     

    מחפשת מילים לפתיח ומיד קופץ לי סמיון מהחיקוי בארץ נהדרת "שים פתיח, בלאט".

    יצא לי משהו כזה:

    נולד בשעה טובה ומוצלחת, משקל 900 גרם, לאם ולסבתא שלום.

    אבל זה מרגיש קצת שחוק, תמיד אומרים על ספר חדש שהוא כמו תינוק שנולד ומשווים את התהליך להריון ולידה. אז לא עוד. זה לא עוד תינוק, זה תינוק נסיך.

    נסיך נולד ולימים יהיה מלך בישראל.

    לדעתי הייתה לי עזרה משמיים כי אחרת אין הסבר לכך שהצלחתי להגיע עם אמא למצב בו אנחנו מסכימות באופן גורף על שם הספר – ד"ר התחכמות. הברקה שלה בערך שבוע לפני שהספר שוגר לדפוס. הביאה התחכמות.

    למה זה כל כך מתאים? כי הספר הזה כולל הרבה חומרים שנונים שחלקם מתחכמים ומשתובבים עם הקורא.

    אגב אני עדיין בפתיח אז ניסיתי את ההקשר השחוק השני: מסע כומתה.

    חתיכת טיול במסלול הטלטול. לפעמים, בעיקר לקראת הסוף, הרגשתי כמו במסע כומתה כולל הקילומטר האחרון שהוא הקשה ביותר. ברגעים האלה, היה נדמה לי שלא אצליח להגיע ליעד שהצבתי.

    אויש די כבר עם המסעות, אני דורשת משהו אחר, מקורי יותר, שנון יותר.  רגע, למה ללכת רחוק  כשיש לי משהו מהספר החדש:

    "כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים.  סובבוהו,  הקיפוהו, הסתדרו לפניו בשורה ואמרו איך אנחנו בשבילך? אמר להן יפות יפות  אבל איפה אתן ואיפה אני. שבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו  איך עכשיו? אמר להן הרבה יותר יפות אבל אתן זה אתן – ואני זה אני.  שבו ונתערבבו  שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש.  שתק ולא השיבן דבר". מאיר אריאל

    בספר קראתי לקטע הזה – תקדים להקדמה.

    האמת שזה הספר הראשון שאני מפיקה ממש מתחילתו ועד סופו אז קלישאה שחוקה או לא, בהחלט מרגישה קצת כמו אם גאה וקורנת.

    מפה לשם, ההפקה הזו החלה בינואר עם סיום פרויקט ההדסטארט המוצלח שאיפשר את כל זה (תודה לאלף התומכים הנהדרים שתמכו! יש עמוד תודות מפואר).  יוני 2019 הספר יוצא לאור, כלומר חצי שנה של עבודה.

    כשדיברתי עם עטרה אופק על הספר החדש ואמרתי לה שביוני יש ערב השקה מרגש בפרדס חנה, תגובתה הראשונה היתה: "את לא נורמלית". הזכרתי לה שאצלנו במשפחה זה עיקרון מאוד עקרוני לא להיות נורמליים והיא מוזמנת להצטרף לשיגעון (ראו ביוטיוב 'הדשא של השכן').
    ברור שהיא הצטרפה לשיגעון שמזכיר לי את המכתב שאבא שלח לניקו ניתאי מתאטרון הסימטה ביפו (הטור הראשון).

    אך כאשר המתח על האם נצליח לעמוד ביעד עלה וגאה, החלטתי שאם אנחנו מצליחות לעמוד ביעד, אני מכריזה על 'פרס העומדת בזמנים' על שם שירז אריאל… אף פעם לא קיבלתי פרס אז למה לא לייסד אחד על שמי. מי שמכיר אותי יודע שאני פריקית של דייקנות בזמנים… וכן, היה גם הרגע הזה בו חשבתי שלא יהיה שום פרס אך בעזרת כוח המחץ הנשי, הצלחנו.

    לכן את פרס העומדת בזמנים אני מעניקה בזאת לשתי נשים אדירות: עטרה אופק, עורכת הספר, שעבדה איתי ימים ולילות ארוכים ואין מילים שיוכלו לתאר את המסירות והדיוק שחוויתי איתה. תודה עטרה, את משוגעת כלבבי J

    האישה השניה, היא דמות מוכרת ואהובה במושבה פרדס חנה כרכור. האישה שהולכת איתנו כבר שנים ארוכות ואמא לא זזה בלעדיה. גם היא הוזמנה ונכנסה באהבה לטירוף השיגעון שלנו, עבדה איתנו כנמרה כולל תוך כדי יום העצמאות… אם כן, פרס 'העומדת בזמנים' מוענק בזאת לחיה ברנשטיין ה-גרפיקאית של המושבה. תודה חיה, אין כמוך פשוטו כמשמעו.

    שמתי לב שיש אנשים שעדיין קצת מתבלבלים בין ספר השירים 'עצמאי בשטח' לבין מה יש בספר החדש שעוד נקרא על שם שיר מוכר וידוע.

    עצמאי בשטח – כולל את כל השירים של מאיר אריאל שראו אור בחייו, גם בביצוע שלו וגם אלו שניתנו לאחרים ויצאו לאור. הספר הזה שזור באוסף צילומים נדיר מכל התקופות וכמו כן סריקות כתבי יד ואיורים רבים של המשורר, בעריכתו המופלאה של יואב קוטנר.
    272 ע' צבע מלא בכריכה קשה.

     

     

     

    ד"ר התחכמות – כולל מעל מאה קטעים שהם פרוזה, מאמרים, מכתבים, קטעי מעבר מהופעות, ברכות, הספדים, סיפורים קצרים ועוד. הספר שזור איורים וסריקות, כתבי יד וצילומים ייחודיים.
    208 ע' בכריכה רכה.

     

     

    יחד הם מהווים את הסט השלם לאוהבי המשורר מאיר אריאל.

     

    מי כבר ראה ושמע את השיר החדש שיצא ממש בימים אלו? קטע וידאו משנת 1987 שקיבל לחן ועיבוד מידיו הנאמנות של המפיק פטריק סבג. הקטע שאבא מקריא פה מופיע במלואו בספר החדש. זה נקרא 'ערב שירי משוררים' עמ' 42. קבלו וידאו מטורף כלבבנו:

    מאחר וזה טור אישי, אני מרשה לעצמי לחשוף עוד שריטה שרבים מחבריי כבר מכירים.

    אני מכורה לתאריכים יפים. כל פעם שיש אחד כזה, אני מתייחסת אליו כאל אישיות בעלת אופי וסגנון. בדרך כלל ממליצה לו להתנהג יפה ולא לבייש את המשפחה, לפעמים מחמיאה לו על היותו חתיך הורס. לכן לא מפתיע שבחרתי את ה-19.6.19 לערב השקת הספר החדש…ויש פה הזמנה אישית לכולם.

    איפה: חצר השוק פרדס חנה – רביעי 19.6.19.

    אפשר לזרום מהשעה 19:00 לאחד המתחמים היפים באזור.

    הופעה תתחיל בשעה 20:00, לאחריה מסיבה מגניבה עם DJ שחר אריאל.

    אשמח לראות את כולכם שם, צפוי ערב מרגש ומיוחד כמו שרק משפחת אריאל מסוגלת להפיק. וגם אמא שלי תקדיש לכם ספרים באהבה.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • היום לפני 20 שנה…

     

    שנת 1999. לפני "באג אלפיים", לפני פייסבוק. לפני הסמארטפונים וווצאפ ושיתופים ושאר בתי כלא. הייתי שמח לומר לפני ביבי, אבל גם אז הוא היה עד שברק הביס אותו כמה חודשים אחרי.

    אבל זה לא פוסט על פוליטיקה אלא על הדברים החשובים באמת.

    אני רווק בן 26. בין טיולים, בין עבודות, עם חברה (דווקא די קבועה) ואהדה מטורפת לקבוצה אחת (דבר שלא השתנה עד היום). אהובתי הנצחית והשריטה הכי גדולה שלי, מנצ'סטר יונייטד.

    שבתי לא מזמן מטיול בניו-זילנד, המדינה היפה ביקום, ואיכשהו יצא שדווקא את המשחק הכי גדול של השנה, גמר ליגת האלופות בברצלונה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, יצא לי לראות בתל-אביב.

    אבל נחזור כמה חודשים אחורה.

    יצאתי לעוד אחד מהטיולים הגדולים של אחרי הצבא אל המדינה שתמיד חלמתי עליה. במקביל קבוצתי היקרה (אז רק בלב) התקדמה והצליחה בכל שלושת המפעלים החשובים (ליגה, גביע, ליגת האלופות) וידעתי שמצפה לי אתגר לא קטן לצפות במשחקים שישודרו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד במדינה שהספורט הלאומי שלה הוא רוגבי.

    הטיול נסב סביב אטרקציות (קורס צניחה חופשית, בנג'י וטרקים) וכדורגל. לכל עיירה שכוחת אל אליה הגעתי, ביררתי מראש מי חברת הכבלים שנמצאת בה, ותמיד בחרתי היכן לישון לפי המקום שאפשר לי לראות משחקים. פעם אחת (בעיר טאופו המדהימה) הצעתי לשכור חדר במלון לשעתיים רק כדי לראות את משחק הגומלין שלנו מול אינטר של רונאלדו הגדול (והקיווים המקסימים פשוט נתנו לי חדר ורק בקשו שאשאיר נקי). זוכר את ההצלות של שמייכל (השוער) עד היום. לא פספסתי באותה עונה אף משחק פרט לאחד.

    ב-11 לאפריל באותה שנה, הייתי בטיסה רק כדי להפסיד את הגומלין של חצי הגמר בגביע האנגלית נגד ארסנל.
    ואז זה קרה (רקע: חצי גמר הגביע, אנחנו בעשרה שחקנים. שמייקל השוער עצר פנדל בדקה ה-90. הארכה):

    לא היה אז ווצאפ אבל כמות המיילים שחיכתה לי אז היתה מטורפת יחסית לתקופה…

    עשרה ימים אחרי ועוד חצי גמר. הפעם של ליגת האלופות. הגעתי לסידני באוסטרליה וישנתי בבית של חברים של חבר, שאמרו לי שאני יכול לראות את המשחק (04:00 בבוקר) בטלוויזיה בסלון, רק בשקט ובלי לצעוק. אין בעיה, חשבתי. זה היה משחק הגומלין מול יובנטוס האימתנית, אחרי 1:1 באנגליה ואחרי שבדקה ה-11 התוצאה כבר הייתה 0-2 לאיטלקים. חצי שעה אחרי כבר עלינו ל-3-2 ושאגות האושר שלי הוחלפו בצעקות שקטות בסלון עם ריקוד אפריקאי מטורף מסביב לספה. לקח לי חצי שעה להירגע.

    לא ידעתי אז מה מחכה לי חודש אחרי.

    בינתיים התגלגלתי לישראל, ובחרתי לצפות בגמר בפאב המאש (ז"ל) בתל אביב. עד היום אני מתחרט שלא טסתי לגמר הזה אבל אחריו נשבעתי שלא אחמיץ עוד גמר (ואכן טסתי שנים אחרי למוסקבה ולרומא – סיפורים לפוסט אחר).

    היה זה יום רביעי רגיל לגמרי. אכלתי מעט ובקושי נשמתי ביום ההוא וקראתי לחברה שלי לראות איתי משחק כדי שנחגוג יחד. נתתי סקירה קצרה על הגרמנים הקשוחים ועל הרוח של יונייטד. הלבשתי אותה באדום ולימדתי אותה את המינוח הנכון. לא בהצלחה. לא שינצחו. לא שתנצחו. שננצח. זה הביטוי הנכון.

    התמקמתי מוקדם מול המסך בפאב הצפוף. בירה ראשונה.

    דקה חמישית, אחד אפס לגרמנים. בירה שנייה.

    דיכאון. אבל אחרי שנה כזאת מטורפת ועם כ"כ הרבה מהפכים וניסים, לא איבדתי תקווה.

    המשחק היה די משעמם, פרגוסון (המאמן) התעקש לשים את גיגס השמאלי דווקא בצד ימין ואת בקהאם הימני דווקא בשמאל, ליונייטד חסרו שני שחקני מפתח (שאחד היה האהוב עלי ולא סתם קראו לי ולו באותו השם) ו"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" היו חלק מהתירוצים וההסברים אותם סיפקתי לחברתי. נראה היה שצפוי ערב ארוך ועצוב.

    בדקה ה-75 היא נרדמה… ואני שתיתי בירה שלישית, שתעזור להפיג את העצב הגדול.

    אבל עמוק פנימה כל הזמן היתה תקווה. Believe. זה המוטו שליווה את כל אותה שנה. את הרגע בו הדני הענק עצר את הפנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע, את המהפך מול ליברפול ומול יובנטוס ומה לא.

    אבל הדקות חולפות. הגרמנים פוגעים פעמיים בקורה ומתקרבת הדקה ה-90.

    אני מעיר את החברה. אוהדים אמיתיים אוהבים ומעודדים גם בהפסדים (כי מה הסיכוי כשיש רק כמה דקות ועוד נגד קבוצה גרמנית?!?).

    מזמין בירה רביעית. לשמוח או לשכוח.

    תוספת זמן של 3 דקות. מתפלל שנצליח להשוות ותהיה הארכה.

    אבל אז זה קורה:

    ישששששששששששששששששש!!!!!

    שלוש דקות בגן עדן. אם בגול השיוויון לא שמחתי כי פחדתי שיפסלו אותו בגלל נבדל, בשער השני כבר שאגתי וצרחתי מעבר לכל דמיון. החברה אמרה שמעולם לא ראתה כמות כזאת של גברים חווים אורגזמה יחד… לא יודע איך ואם ומתי נרדמתי בליל ההוא, רק זוכר את ההרגשה של כדור אור ואושר שהגוף לא יכול להכיל. ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחיי (ואם יום אחד אהיה בקומה ושומדבר אחר לא יעזור, השמיעו לי את שלושת הדקות האחרונות של המשחק הזה ואתעורר בטוח…).

    והיום, 20 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את ההרכבים וכל שניה במשחק, מה לבשתי (לא זוכר מה לבשתי אתמול) ואיפה ישבתי – הניצחון ההוא חי בתוכי 20 שנה וכנראה שעד יומי האחרון…

    שתי אנקדוטות לסיום:
    20 שנה אחרי ואותו כובש שער הניצחון הוא היום המאמן של מנצ'סטר יונייטד…
    היום התקיים משחק ראווה לזכר המשחק ההוא עם אותם השחקנים ויונייטד ניצחה 5-0…


    להגיב
Close