טורים אישיים

  • במנזר

    לעיתים, עם בואו של ערב קיצי, אשר כמו עומד מלכת וסיום סידורי עבודה שגרתיים באיזור ירושלים, הייתי מביט בשעוני וזה היה מעדכן: *"תשמע, בעוד כמה דקות השעה תהיה 20:00"*.

    מקבל את העדכון האחרון, ידיי סובבו את ההגה כמרצונן,
    ומצאתי את עצמי יורד מהכביש הראשי, ועוצר בצידו של כביש קטן, מואר למחצה ומוקף בעצי זית.

    השעה 20:00, מנזר השתקנים, לטרון.

    פעמוני הכנסייה החלו את מנגינתם המהפנטת, וזו כהרגלה כמו כיסתה את כל איזור המושבים והשדות באווירה כה רצויה, מרגיעה ופנימית…

    הוויה איתה שמחתי להיפגש בכל פעם מחדש, במיוחד לאחר ימים ארוכים, בהם לעיתים היה נדמה שמחוגיי הטורים הפנימיים כמו עומדים לחצות את הסימון האדום והמקסימלי.

    לרוב אנו מוצאים שמהלך חיינו מבוסס על ריצה בלתי פוסקת החוצה, אחר מטרות וציפיות שונות, אשר נדמה שבסופו של דבר אמורות להסב לנו את האושר המיוחל.

    אך בזמן כלשהו, קול פנימי כמו קורא:
    "חבר'ה, נראה לי שעבדו גם עליי…"

    כמיהתנו הפנימית לסיפוק ושמחה אלו, וניסיון השגתם 'בחוץ' מושווים לעיתים לאדם המחפש מים במדבר, וסוגי האושר הקטנים של המציאות הזמנית מושווים לטיפות מים אשר אינן מרוות את צמאוננו הפנימי, אלא רק מהדהדות את תסכולנו שבחוסר האושר העמוק אליו ליבנו כמהה.

    נזכרתי בכמה ממחשבותיו של אינשטיין, בהן טען ש'פיתרון הבעיה' מוכרח להיווצר באיזור מודעות עמוקה יותר מאשר איזור החשיבה בו נוצרה הבעיה עצמה.

    בהקשר זה מציגה ספרות היוגה נקודת הסתכלות מרתקת,
    הדנה במדע הצליל, על היבטיו הנגלים והסמויים.

    רמת הצליל הראשונה והחומרית מיוחסת לצליל החיצוני או לדיבור, בדרך כלל זה נשמע בערך ככה:

    "בלה בלהה בלה בללה בלה הלה הלה בלה הלה הלה בלה."

    האתגר הראשון שמוצע למתרגל הפנימי והכנה, הינו הסתכלות פנימית על הדחפים המובילים לדברת אינסופית זו.

    עם תירגול תהליך זה אנו מעמיקים בצעד נוסף לעבר זהותנו העמוקה, בה אנו חווים הווייה עמוקה, אוטונומית, חיובית ושקולה, אשר באופן טבעי מסבה סיפוק עמוק יותר מאשר האווירה האוטומטית הרגילה.

    יתכן ובפרץ החלטיות נדחוק את הטלפון הסלולרי שלנו לתוך בקבוק, ונשליך אותו הרחק הרחק לים, ובעודנו מצהירים לכלל קרובינו על נדבר השתיקה הממושך אותו אנו לוקחים על עצמנו, נצעד היישר אל מערה נסתרת בהרים.

    זה ללא ספק יהיה מאד נחמד, אבל לחוסר המזל, כרגיל, יצטרף עוד מישהו לטיול…🤦‍♂️

    המיינד – מרכז הבקרה של כלל המחשבות הרצונות והרגשות שלנו, הוא הינו ללא ספק ידידנו הקרוב ביותר, 24/7.

    איך אומרים, עם חברים כאלה, מי צריך אוייבים…

    המיינד מושווה לעיתים לרדיו רועש ורווי בתכנים בעייתיים, (ישנם כמובן גם תכנים חיוביים, אך לעיתים נראה שמעט מידי ביחס לרצוי)

    ואנחנו למאזינים הכבולים שנאלצים מ-לת ברירה להקשיב לכלל המהדורות המוצעות.

    איך בורחים מהדבר הזה…?

    ספרות היוגה מציגה תהליך צלילי אשר נועד בהדרגה לטהר את המיינד מאמונותיו ורשמיו הבעייתים ויחד עם אלו להוביל אותנו למפגש ישיר עם זהותנו הפנימית והרוחנית, מהו אם כן צליל זה?

    ובכן, מנטרה פירושה מלל חיובי בעל ערך רוחני אשר מטהר את תודעתנו ומעורר את  זהותנו הנצחית.

    את תהליך עבודת המדיטציה ניתן להמשיל ל'מיכל דיו התודעה החומרית', אליו אנו מתחילים לטפטף את 'מיי – הניקיון הרוחניים',
    כך בהדרגה מתבצע תהליך ניקיון פנימי זה,  המשחרר אותנו משלל קולות פנימיים בלתי רצויים כגון כעס, קנאה וביקורת.

    התהליך גדול, אך בטוח.

    באחד מן הימים בהם עברתי על יד המנזר, חשבתי לעצמי "אני עובר כאן לא מעט, אולי כדאי שאכנס פעם אחת… נראה מה יש שם בפנים…"

    בעודי חולף על פני הגינות השלוות שבמתחם ונכנס להיכל התפילה המרכזי,

    החלטתי שמישהו צריך להפסיק את מהדורת "הרדיו" האיומה לה אני מקשיב כבר שעות ארוכות…

    וכנראה ששוב אני צריך להיות המישהו הזה…

    נכנסתי והתיישבתי בפינת האולם…
    שני הנזירים שעסקו בחובותיהם בקצה השני של החלל, העיפו לעברי מבט רך, אך לא נראו מוטרדים מידי מן הטכנאי שהגיע לתקן את הרדיו במנזר.

    סגרתי את עייני, הרפתי את גופי, ובלווית תפילה כנה צללתי למעמקי תודעתי, לעבר אותו מקום אהוב ובטוח אשר נמצא הרחק הרחק מכלל הקולות הצורמים של המציאות החולפת.

    כהרגלה כניסה פנימית זו המשיכה להוות מקור למזור ובפעם נוספת שיחררה אותי מהווייה פנימית בלתי אפשרית.

    עם סיומה של מהדורת הרדיו הנוראית ותחילתה של זו המלאה בתכנים חיוביים, ממלאים ומשמחים, הבחנתי באחד הנזירים אשר התקרב אליי ובישר בחביבות על הגיעה של שעת הסגירה.

    בעודנו יוצאים מהאולם, נפרדתי לשלום מדורשי טוב אלו, והמשכתי בדרכי, כאשר ברקע מתנגנים פעמוני הכנסייה וממשיכים לעטוף את כלל העמק בצליליהם הענוגים.

     

     


    להגיב
  • על נהג המונית ועל מרדף החיים

    יום אחד, כשהייתי בערך בן 7, בזמן השתעשעות עם זוג חברים , חרקו לפתע בלמי רכבו של נהג מונית עצבני, הוא עצר את התנועה, התפרץ החוצה מרכבו, תפס משהו בידו ותוך כדי צעקות רמות החל לרוץ לעברנו באיום.

    (זה היה מלחיץ, אוקי…)

    התנענו את רגלינו ובזינוק מיידי מאפס ל100 רק עננת חול נותרה מרחפת מאחורינו.

    מעט לפני סיומו של המרדף, ציינתי בפני חבריי: "קצת הגזים הנהג הזה, אה…"

    חבריי הנהנו בהסכמה, ואחד מהם הציע: "בפעם הבאה אולי מוטב שנזרוק חלוקי אבן קצת יותר קטנים, שלא יהיו עוד בלאגנים כאלו בעתיד".

    שלושתנו הינהנו בהסכמה.

    נזכרתי במקרה הזה, ופרצתי בצחוק, אח, איזה פרחחים היינו.

    מרדף זה מיד עורר מספר מחשבות פילוסופיות.

    ואת הפוסט על משפטו המפורסם של יאנוש קורצ'ק "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" אשמור לפעם אחרת.

    *מירוץ החיים*

    לעיתים מתעופפות ליד אוזנינו קריאות תיגר שונות, אשר מכריזות בעוז על חוסר המשמעות העמוק שבמרדף הבלתי פוסק – אחר ההצלחות החומריות בתחומי החיים השונים, שאמורות לבסוף להפוך אותנו ל-מאד מאושרים.

    *"כש:"*

    – אסיים את הלימודים.

    – אשתחרר מהצבא.

    – אשיג את תעודות התארים האקדמיים.

    – אממש את כישוריי ואיכויותיי ואצליח במימוש הקרירה שלי

    – אכיר בן/בת זוג נפלא/ה

    – אקנה בית

    – אקים משפחה

    – אצא לפנסיה

    – ומיליון ואחד דברים נוספים…

    עם מימושן והשגתן של כל אחת מן ההצלחות הללו, אשר עליהן שמנו את כל הג'יטונים שלנו – בתקוותנו למימוש אושרנו המיוחל,אנו מתוודעים שלמעשה – זה לא סיפק את מה שכמהנו לו באמת- אושר וסיפוק פנימי קבוע.

    מעבר למעטה הדקיק של הסיפוק הזמני והחולף שהצלחנו לייבא, ישנה הוויית חרדה ותיסכול קבועים אשר כמו מתלווים אלינו בדרך קבע.

    מכייון שנראה שאין יותר מידי אלטרנטיבות אחרות, מחדש אנו ממקמים את כל ג'יטוני התקווה שלנו על מושא אושר חדש, אך למרבה הצער עם הזמן אנו מתוודעים שבמשחק הזה ישנם רק מפסידים.

    ספרות רוחנית, מסבירה על כך שעצמיותנו העמוקה, נבדלת מהזמני והחולף, וממש כשם שהנהג שונה מרכבו, כך גם הנשמה הרוחנית נבדלת מגופנו הזמני והחולף, והינה נצחית.

    כמו כן, ההנאות החומריות אשר משולות לדלק המזין את הרכב, אינן יכולות לספק את האני הרוחני, מהו אם כן אותו דלק אשר מסוגל לכך?

    *כמה מילים על תפיסת המציאות על פי ספרות היוגה:*

    האחד (העליון האישי), בעודו שומר על יחודיותו המופלאה, התרחב לעד לאין סוף ישויות אלוהיות, יחודיות וקטנטנות ביחסן לו – (אנחנו),

    לעיתים משול השוני בין טבענו האלוהי לבין זה של העליון, להבדל שבין טיפת מים לבין האוקיאנוס הגדול, האיכות זהה, אך הכמות שונה.

    מוסבר שהוא יצר כל זאת – מתוך אהבה, על מנת להנות לעד מיחסי שירות וחיבה הדדיים, עמוקים ומרגשים עד אין סוף – יחסים בהם הנשמה הקטנטנה מוצאת מענה לכמיהות אושרה העמוקות ביותר.

    כמו כן מוסבר, ששורש התודעה החומרית זהו הינו הרצון האנוכי לנסות ולהפוך ל- *"Number 1"* "אני הכי חשוב, אני הכי נפלא." או במילים אחרות – אני אלוהים.

    ספרות היוגה מלמדת שתודעה זו, בה אנו חווים עצמנו כמרכז כל היש היא זו שמסתירה מאיתנו עתה את טבענו האמיתי, וכמו כן את טבעה של המציאות האוהבת והנצחית שמעבר למעגל הלידה והמוות (Samsara).

    מסע פנימי זה מזמין אותנו להפיכת חיינו לשדה עבודה, בו כל פיפס הופך להזדמנות מופלאה לצמוח ולהתקדם לעבר יעדים מופלאים אלו.

    דני מוסטובוי.

    מורה ומרצה לספרות היוגה.

    לפרטים: WhatsApp 0558838423


    להגיב
  • מקצין ביחידה מובחרת למדריך יוגה ודי ג'יי

    אמיר יארח פינה שבועית במושבה חופשית שנקראת ״לרקוד, לאהוב, להתפלל – על מוסיקה, רוחניות ומה שביניהם״.

    בשנתיים האחרונות פרץ אמיר תלם לתודעת המוסיקה האלקטרונית העולמית כאחד היוצרים המוערכים והפעילים. הוא יוצר מוסיקה אלק׳ מסוג טכנו מלודי ודיפ האוס, וכמדריך יוגה ומדיטציה, משלב ביצירה תדרי קול מיוחדים ומנטרות עתיקות מעולם היוגה .

    אמיר ניגן ברחבי העולם, בפסטיבל ברנינג-מן, במועדונים הנחשבים ביותר בניו-יורק, במקסיקו ובישראל. המוסיקה שלו מתנגנת באופן קבוע במועדונים ופסטיבלים ברחבי העולםֿ. ואם אתם מחובבי הביץ' בר, אולי אפילו יצא לכם לרקוד לצליליו בקיסריה.

    אמיר הקים בארץ את פרוייקט ״דיפ האוס יוגה״, קונספט אירועים שבו הוא משלב שיעור יוגה ומדיטציה ביחד עם מסע מוסיקאלי אלקטרוני עם מוסיקה עמוקה תדרי קול מיוחדים ולסיום, ריקוד אקסטטי.

    אמיר, לפני הכל- גלה לנו איך היוגה והמדיטציה מתחברים עם המוסיקה האלקטרונית ?

    מאז שהתחלתי לעסוק במוסיקה אלקטרונית, קרו פלאים בחיי והרגשתי לפעמים על פסגת העולם, ביחוד כאשר ניגנתי מול קהל. שיעור חשוב ביותר החל מחלחל בליבי – לא משנה כמה גבוה אגיע, לא משנה אם אני אנגן מול אלפי אנשים ואקבל אין סוף מחמאות על המוסיקה שלי, עדיין אשאר קצת (הרבה) ריק… מתוך כך נטמעה בי התובנה שעליי לטפח את התרגול הרוחני שלי כבסיס לכל דבר בחיי, כולל יצירת וניגון המוסיקה. חיפשתי קהילה תומכת ומורים שיכולים לעזור לי בדרכי. זאת, מצאתי בארץ. אני שומר על הערכים הרוחניים שלי בעזרת מדיטציה ולימוד פילוספית היוגה.

    השילוב של מדיטציה ויוגה פותחות שער אל מעמקי הלב. כאשר קיים חיבור לעצמי, אמונה בחסד ושלווה, המוסיקה יכולה לפרוץ החוצה ולהתבטא כמתנה אלוהית. השילוב של שיעור יוגה ומדיטציה עם מוסיקה אלקטרונית הוא עמוק ביותר. כמו יוגה, מוסיקה היא שירות חשוב לאנושות. מוסיקה יוצרת אמון בין אנשים ומאפשר לנו לפתוח את הלב אחד לשני.

    אמיר, ספר קצת על עצמך ואיך הגעת לעולם היוגה ולהפיק מוסיקה אלקטרונית ?

    כל חיי הייתי בחיפוש רוחני אחר האמת – מי אני ומה אני ? לקח לי הרבה זמן ועברתי הרבה שינויים עד שמצאתי את הדרך שלי בעולם. הטרידו אותי שאלות כמו מהו אושר אמיתי ואיך אפשר להשיג אותו ? מהי אמונה ? מהו נצח ומהי אהבה ? ו… מדוע אני סובל אם כמיהתי העמוקה היא לטוב ואהבה ?

    גדלתי ברמת הגולן. בצה״ל שירתתי תשע שנים כקצין רפואי וכחובל בחיל הים. השתחררתי בדרגת סרן. השתתפתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים שונים. אלו היו רגעים מאתגרים ומכוננים. מצד אחד, למדתי המון על מנהיגות ומשימתיות, אך מצד שני, הלב שלי חיפש, יותר ויותר, שלום, אהבה ונתינה. אחרי הצבא טיילתי קצת בעולם, ואז עברתי לגור ולעבוד בניו-יורק בשליחות המדינה. בניו-יורק למדתי תואר שני ביזמות חברתית מטעם אוניברסיטת ניו-יורק.

    השנתיים הראשונות בניו-יורק היו מאד מאתגרות. בשלב מסויים אפילו שאלתי את עצמי ״מדוע באתי לכאן ? קר, יקר ומרגיש מנוכר פה…״. אך, לאחר שנתיים חלה תפנית חדה בחיי, דברים בחיי התחילו להתחבר באופן מרגש מאד. הוזמנתי לפסטיבל מוסיקה קטן שם פגשתי קהילה של חבר׳ה מכל העולם שמחוברים סביב מוסיקה אלקטרונית ויוגה. רבים מהם DJים ואמנים. הייתי אז בערך בן 30. בחברת האנשים האלה נבט בתוכי החלום להיות DJ ובהמשך מפיק. הכרתי חברים טובים שלימדו אותי יוגה. נפתחה לי הצ׳אקרה – הבנתי שהייעוד שלי קשור למוסיקה אלקטרונית, יוגה וחיפוש רוחני. התאהבתי במוסיקה וביוגה. למדתי הדרכת יוגה, התחלתי ללמד יוגה ולנגן מוסיקה בניו-יורק, בברנינג מן, במקסיקו, פרו ומקומות נוספים.

    המוסיקה חיברה אותי לאנשים מכל העולם. אחד הזכרונות העוצמתיים היה לרקוד בפסטיבל עם אנשים מאירן, פלסטין ומלא מדינות אחרות. נפל לי האסימון שמוסיקה אלקטרונית יכולה לעזור לשלום עולמי, מה שדיפלומטיה פוליטית נכשלה לעשות.

    מה המוסיקה נותנת לך?

    מוסיקה היא תפילה בשבילי. היא מאפשרת לי למצוא נחמה וכוח, רגש ועוצמה. מוסיקה מאפשרת לי להתחבר לאנשים ולאהוב אותם. כשאני מנגן ויוצר קשר עם הקהל, גורם לו להנות ולהתרגש – זה גורם לי להתרגשות עצומה. המוסיקה היא גם מקום של ריפוי וחיבור פנימי. יצירת מוסיקה היא המקום שבו אני נאבק בחולשות שלי ודרך המאבק הזה לומד לפתח בתוכי איכויות כמו סבלנות, חמלה, תפילה לחסד ועזרה. מוסיקה היא שפה בינלאומית וגם שפת הלב. ישנם תדרים שונים אשר מרטיטים מרכזי אנרגיה שונים בגוף. מוסיקה משנה את התודעה. אפילו העובר ברחם לומד על העולם ומפתח את תודעתו באמצעות שמיעה.

    תן דוגמה או ספר על התנסות שקשורה בזה, איך המוסיקה משנה תודעה ?

     

    הוזמנתי לנגן בפסטיבל המוסיקה הראשון שלי. הוא היה בצפון בניו-יורק לצד אגם יפהפה. בפסטיבל נגנו מיטב האמנים המובילים מהעולם. מאד מאד התרגשתי לנגן. ניגנתי במשך 4 שעות כי ה-DJ שהיה אמור לנגן אחרי מעולם לא הופיע. כל ההתרגשות פרצה החוצה דרך הסט. הרגשתי שזה לא אני מנגן, אלא כאילו אני רק כלי בידיו של כוח גדול ממני. לאחר מספר שבועות קיבלתי הודעה בפייסבוק מאדם שלא הכרתי בשם וינסנט. הוא סיפר שהוא עבד כטבח הראשי בפסטיבל, ועם סיום המשמרת שלו הוא ישב והקשיב לסט שלי. הוא סיפר בהודעה כי המוסיקה גרמה לו לטרנספורמציה. חייו היו הרוסים והוא הרגיש חוסר משמעות ביחוד לאחר פרידה מאשתו. אבל, תוך כדי ההאזנה למוסיקה שניגנתי הוא קיבל תובנות עמוקות וכוח. הוא הרגיש שהחוויה הזו יצרה לו התחלה חדשה. ובאמת, לאחר חזרתו לביתו, הבוס הקודם שלו התקשר עליו והזמין אותו לעבור ממיאמי לניו יורק לעבוד במסעדה חדשה וגם למצוא אושר חדש. המוסיקה  אפשרה לו להתחיל מחדש.

    איך עברה עליך תקופת הקורונה ?

    זו היתה עבורי תקופה לא פשוטה, מלאה במתח ואי-ידיעה, אבל השתדלתי למצוא את הברכות והחסד בתקופה הזו. היה לי יותר זמן למדיטציה ותרגול רוחני, וכמובן יותר זמן להפקת מוסיקה. יצרתי המון בתקופת הקורונה והמוסיקה מאד עזרה לי להתמודד. שיפרתי גם את הסטודיו הביתי שלי וסידרתי בו אקוסטיקה מקצועית. זה היה תהליך טוב עבורי, להכין ולהתקין במו ידי. בנוסף, הזמן הפנוי אפשר לי להגביר את תרגול הנגינה על קלידים, מה שחשוב לתהליך היצירה. בכל דבר אפשר למצוא ברכה והזדמנות, וזה מה שהתקופה הזו אפשרה לי לעשות.

    מה החלום שלך?

    אני מקדיש את חיי ונשמתי למוסיקה. בעיני זו שליחות בעולם פגוע בו, לדעתי, חסרים אהבה, בטחון, אמון וחמלה לכולם, לאדם, לחיות ולאדמה. מוסיקה מחברת, מאחה ומרפאה. אני מקווה שיפתחו לי שערים להמשיך ולנגן ברחבי העולם ובישראל, לבוא במגע עם קהילות שונות ולהעניק ידע רוחני מעולם היוגה. למדתי שמדיטציה מאד חשובה. בספרות היוגה נאמר שהאמת והחיבור לאלוהים נמצאים עמוק עמוק בתוך הלב. אני מעוניין לפגוש אנשים ולעזור להאיר את ליבם לכך שהאושר האמיתי נמצא בפנים.אני רוצה לעזור ליוצרים חדשים. ללמד אוהבי מוסיקה את אומנות ה-DJ והפקת המוסיקה.במקביל, אני מעוניין להמשיך את העשייה שהייתה לפני תקופת הקורונה – הפקת פסטיבלים ואירועים המשלבים מוסיקה ורוחניות.

    אמיר מלמד איך להיות DJ, והפקת מוסיקה. אפשר להגיע אליו לשיעורים פרטיים, וגם לשיעורי יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית. ואם אתם מארגנים אירוע ורוצים להפוך אותו לבלתי נשכח, אפשר להזמין אותו להופיע או להעביר סדנת יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית.

     

    אפשר לפנות במייל mrtelem@gmail.com

    אתר אינטרנט: www.amirtelem.org

    עמוד פייסבוק: https://www.facebook.com/AmirTelemMusic/

    ותהנו מהמוסיקה

    סט מיוחד למסע חושני ועמוק

     

    𝐀𝐦𝐢𝐫 𝐓𝐞𝐥𝐞𝐦

    Live @ Burning Man – Man Burn Night 


    להגיב
  • חופשה בים המלח

    לפני זמן מה חבריי הזמינו אותי להצטרף ללילה בים המלח.

    בעת ההזמנה ידיד קרוב ציין: "בערב הגעתנו, חברתנו המשותפת עורכת ערב תרבות מקומי בקיבוץ בית הערבה, ושאלה האם תהיה מעוניין להעביר הרצאת מבוא בנושא היוגה והמדיטציה".

    על אף לוח הזמנים הצפוף אשר נבע מתקופת עומס במקום עבודתי, הרמתי מספר טלפונים על מנת לוודא את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לחבריי: "אני בפנים."

    בעודנו חוצים את התנועה הפקוקה של מרכז הארץ שיתפנו איש את רעו במחשבות, תובנות ובשאר חדשות מהתקופה האחרונה בה לא התראינו…

    לאחר זמן מה עם שחילופי הדברים שקטו במעט, החל להתגלות נופה המרהיב של הבקעה.

    נוף הררי ומדברי ליווה אותנו בדרכים המפותלות בעודנו מעמיקים עוד ועוד מתחת לקו פני הים.

    מחשבותיי נדדו לעבר אירועים היסטוריים ותרבותיים אשר פקדו חבל ארץ זה.

    נזכרתי בקטעי סיפורת אודות מערות קומראן, מגילות ים-המלח ופרושי מדבר יהודה – האיסיים.

    מכתביו של יוסף בן מתיתיהו והיסטוריונים נוספים נגלה אורח חייהם השליו והסגפני של אלו האחרונים, כמו גם פשטותם ורכות ליבם. או במילותיו של מתיתיהו: "הם עולים על יתר האדם באהבתם לבריות ולכלל הסובב. מתנזרים הם מתענוגות הבשר, ברעותם בהם רעה. ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. מואסים הם בחיי עושר אך אין נמצאת בהם חרפת העוני או החוסר.

    בעודנו עוברים את צדה המערבי של ימת "המים המתים" חשבתי לעצמי: מדהים עד כמה מקום זה רווי בכמיהותיהם הכנות של מחפשי האמת הרבים אשר עברו כאן במהלך הדורות, החל מקהילות האיסיים שכמו עיטרו נופים אלו בעבר. וכלה בנזירים הנוצריים אשר חיים עד עתה במנזרים נסתרים ברחבי אזורים מדבריים אלו, כמו שוקעים במציאות רוחנית ונסתרת אשר אינה נגלית לאדם הקשור להנאות הזמניות והחולפות, ולהבלי העולם הארעיים.

    לאחר זמן קצר עם שהמשכנו בנסיעתנו ידידי קרא בהתלהבות: "חבר'ה, הגענו, זה המקום!"

    פרקנו את הציוד, חבשנו כובעי שמש, התקדמנו לעבר החוף, ובעודנו פורשים את המחצלות ואת ארוחת הצהריים המאורגנת היטב, התיישבנו מרוצים במרחק נגיעה ממי המלח.

    זמן קצר לאחר מכן, עיניי נחו על אי קטן אשר נראה באופק בקרבת גדה מרוחקת, עדכנתי את חבריי שאני אחזור עוד מעט, ופניתי לחקור את הממצא…

    בהגיעי ליעד התיישבתי על סלע והבטתי לעבר האופק המרהיב, בו מצע המים השלווים נפרס עד למרגלות הרי ירדן הסלעיים.

    חשבתי לעצמי: ללא ספק ים המלח זוהי אחת מהטובות שבחבילות הנופש, מקום מפלט בינלאומי לקנדידט היגע והחרד.

    אך על אף שזהו כנראה המקום הרגוע ביותר בעולם.

    להפתעתי הרבה… אני בכלל לא רגוע!

    המיינד שלי ממש כמו מולטי-סטיישן רדיו, ממשיך לרשרש אפילו כאן…

    אמונות נפשיות, מחשבות, רשמים, הטבעות, מה יהיה ,מה היה, מה צריך, מה לא צריך, מה בא לי, מה לא בא לי.

    השם ישמור, אני כבר באמצע המדבר, לאן עוד אפשר לברוח…

    בעודני מביט הרחק אל הנוף, קול פנימי קרא… פנימה.

    בעודנו עוצמים את עינינו, מרפים לתוך החושך הפנימי ושוקעים למצולות הווייתנו שמעבר לרשרוש המחשבות והרגשות, נמצא עצמנו ניצבים בפני דלת סגורה, אף על פי שזוהי סגורה, השהות על ידה מקנה סיפוק והרצון לפותחה ממלא את הווייתנו במשמעות פנימית ותקווה עמוקה לאושר.

    מה מונע מאתנו להיכנס בדלת זו?

    האם פתיחתה אכן תענה על כל כמיהות ליבנו העמוקות והרדומות?

    על פי ספרות היוגה המסע הרוחני מוביל אותנו בהדרגה דרך מפתן דלת זו, לעבר מציאות נצחית, ייחודית אהובה ואוהבת.

    כאשר העצמי "נהג מרכבת הגוף" מתוודע לזהותו הנצחית וכך גם ליחסי האהבה המרגשים עם מושא האהבה העליון.

    מסופק מהרהורים אלו נפרדתי מהאי הקטן שעל גדות ים המוות.

    ובמילים אלו נפרדתי מבאי הרצאת הערב המרוצים והמסוקרנים שבקיבוץ בית הערבה.

    דני מוסטובוי,

    מורה ומרצה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!

    מאת אמיר תלם

    אתחיל בלספר על אגדה אינדיאנית, שנקראת:  שני זאבים

    מסופר, בקרב בני הצ’ירוקי, על אחד מזקני השבט שישב עם נכדו וסיפר לו על קרב המתחולל בתוך בני האדם.

    הוא אמר: “נכדי, הקרב המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא בין שני זאבים.

    זאב אחד הוא רע: כעס, קנאה, קנאות, צער, חרטה, השתוקקות ותאווה, גבהות הלב, רחמים עצמיים, רגשות אשם, טינה, רגשי נחיתות, שקרים, גאוות שווא, רגשי עליונות ואגו.

    הזאב השני הוא טוב: שמחה, שלווה, אהבה, תקווה, רגיעה, ענווה, חביבות, טוב לב, אמפתיה, נדיבות, כנות, חמלה ואמונה.”

    הרהר הנכד בדברי סבו לזמן מה ואז שאל: “מי משניהם מנצח?”

    ענה הצ’ירוקי הזקן בפשטות: “זה שאתה מזין.”

    אז, הכנת האוכל היא לא רק בשביל הגוף, אלא בשביל הנשמה. אפשר להקדיש את האוכל לעליון באמצעות תפילה תוך כדי הבישול ואחריה. אפשר גם לבקש ממנו לעזור לנו להתמודד עם הזאב הרע ….

    בתאיבון 

    לינק – https://www.youtube.com/watch?v=jRwEnaRP4J8


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי טיול לחרמון

    לאחרונה בעת אחת מנסיעותיי לצפון הארץ, נגלתה לפני תמונת נוף מרהיבה של החרמון המושלג, אשר כמו עוטר בעננים כהים וכבדים.

    ממשיך בנסיעתי בין השדות והעמקים, מחשבות, וזיכרונות פקדו את נפשי…

    לפני מספר שנים, עת שהתגוררתי בעמק שלמרגלות ההר, רבות היו הפעמים בהן דקות ארוכות התבוננתי ביופיו ועוצמתו הרבה, אשר בנוכחותם האיתנה השרו ביטחון ורוגע על כל שסביב.

    ולעיתים היה הוא ממש כמו נעטף בצבעיה הכתומים והמכשפים של השקיעה הלבנונית,

    מראה אשר מיד עורר אווירת פרישות וחיפוש פנימי בנפשו של המתבונן.

    מחשבות אלו היו מובילות אותי לעיתים לכדי תהייה "מהו שמושך את האדם לעבר מסעו הרוחני…"

    "האם זהו הסבל לבדו, על צורותיו המגוונות, אשר כמו דוחק בנו מכל עבר, אל אותו היעד, אשר ישרה עלינו מזור ממצוקות נפשנו הרבות…"

    "או שזוהי הינה כמיהה עמוקה אף יותר… כמיהה לאושר, שמעבר למציאות הזמנית והחולפת, על שמחותיה וסבלותיה הרבות…"

    ממשיך בנסיעתי, וכמו נטמע באווירה עוצמתית זו – עם שאני מתקרב להר עוד ועוד,

    נזכרתי במאורע שהתרחש לפני מספר שנים.

    הוצעה לי הצעה, – הצעה לה לא יכולתי לסרב.

    ידידתי הטובה ואחותה הקטנה שהגיעו לביקור קצר יחד עם משפחתם, הציעו שנערוך טיול קטן, היעד, (כמובן) – פסגת החרמון.

    התארגנו צ'יק-צ'ק, לקחנו מעילים, תיקים וצעיפים, ויצאנו לדרך.

    בדרכנו, בעודנו עוברים על פני נופים מקסימים, שדות ירוקים, מטעי תפוחים ודובדבנים, תהינו האם השלג אשר הצטבר עד כה על פסגות ההרים אכן ימלא את מבוקשנו –

    חוויה אירופאית אותנטית…

    כך, נוסעים במעלי הכבישים המפותלים ועוברים את העליון מבין הכפרים אשר למרגלות ההר, הגענו לאתר.

    ביוצאנו מהרכב… בג'סט ידידותי, אחד מפקידי הקבלה שהתהלך סביב, בירך אותנו לשלום, ובפיו הבשורות הבאות:

    "הרכבל עובד… וגם יש שלג…"

    "אבל לא אצלנו, אלא ברכס שמעבר לגבול…"

    אצלנו אין , לא רואים את זה מכאן."

    "חבל שבאתם עכשיו, עדיף היה לכם להגיע בעוד חודש…"

    מחליפים מבטים בינינו, מביטים לעבר הפסגה, ומכנסים אסיפת חכמים… סיכמנו פה-אחד: אנחנו עולים למעלה בכל מקרה.

    בעודנו הולכים ומתקדמים לעבר הרכבל, נגלה לשמאלנו שביל רגלי המתפתל אל-על, אשר כמו הכריז על מסע מרגש לאין ערוך מזה האחרון.

    הידקנו את שרוכי נעלינו, והתחלנו לעלות בשביל המפותל… ידידתי, אחותה הקטנה ואני.

    בעודנו עולים עוד ועוד במעלה רכסי ההר המרהיבים, החלו נראים מצעי שלג רכים, ושכבות קרח דקיקות המכסות ועוטפות את הארץ, עצרנו לחזות במראה המפליא.

    שרר שקט מוחלט, הקול היחיד שנשמע היה זה קולו הענוג של השלג הנמס ושובל המים העדין שהותיר אחריו, בעודו מחלחל מבעד לאבני הארץ.

    עמדנו נפעמים מאווירה עדנית זו.

    חשבתי לעצמי – "בדרך קבע – מחשבותיי, הינן ממש כטרקטור ישן, שמטרטר ללא הרף, ללא כל תקווה להפוגה או למנוח.

    אך הנה עתה, הפלא ופלא… אווירה קסומה זו, כמו מהדהדת הוויה כה עמוקה, טבעית, ורצויה בפנים הווייתי.

    מחשבות ותהיות החלו זורמות בראשי… נזכרתי (במילותיי שלי) בבית שיר סנסקריטי אשר היטיב לתאר את הרהוריי…

    "עם ש תודעתו של האדם מיטהרת ושבה להווייתה המקורית, הינה ממש כברבור השט ומשתעשע במימיה הזכים של אגם-הנפש הטהורה – אשר רווייה היא בחדווה, בסיפוק, ובאושר עמוק.

    בעוד שתודעה אנוכית, כזו של העורב, מקנה לאדם כניסת VIP למימיה הצוננים של בריכת אשפתות הרחוב הדביקה והסרחרחה."

     

    "את מי אם כן, בין שני אלו, ברצוננו לטפח בפנים הווייתנו… "

    בעודנו ממשיכים לעלות, השביל התפתל צפונה, ולאחר מכן מזרחה, ועם שאנו מקיפים את רכס ההרים הצפוני, נוף האתר על כלל מטייליו כמו נעלם מהאופק, ולפנינו נגלה לפתע מחזה אף מדהים מהאחרון!

    עמדנו משתאים, ומולנו במרחק מה, רכס אדיר – גדוש בשלג!

    הגענו למקום תצפית ייחודי המשקיף על רכס החרמון הסורי שמעבר לגבול.

    נוכחנו לדעת שיש מקום אחד בארצנו שניתן עתה לחזות בהר מעוטר בשלג –

    והמקום הזה – הוא בדיוק היכן שאנו עומדים!

    בעודנו מפרים את האווירה השלווה בצלילי שמחתנו, נראו לפתע קבוצת שפני סלע מקפצים בנינוחות על האבנים, כמו מתרחקים ליתר ביטחון מהיצור המוזר – האדם,

    ובכך מסכמים את הצלחת מסענו, אי שם על פסגת החרמון.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, מוזמנים ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • הכירו את השף המוסיקלי – די ג'יי ישראל אפ

    מוסיקה היא שפה שמחברת את כולנו. באירועים החשובים לנו, המוזיקה היא מצרך חשוב. המוזיקה יוצרת את פס-הקול לאירוע הנשאר בליבנו כמו חלק מסרט בו שיחקנו. כדי לכתוב פסקול שכזה אנחנו נחפש ״שף מוסיקלי״ – אדם מבין, קשוב אך בעיקר כזה שאוכל, שותה ונושם מוסיקה. אז, הכירו את ישראל אפ – השף המוסיקלי.

    מאת אמיר תלם

    את ישראל פגשתי לפני מספר חודשים באירוע מיוחד – אירוע מוזיקלי-חברתי אותו הוא ארגן. הוזמנתי לנגן כדיג׳יי ופגשתי אדם מקסים ולבבי, אכפתי ואוהב אדם. ישראל אפ הוא לא רק אישיות מיוחדת, אלא מוזיקאי מוכשר ורב ניסיון. פגשתי אותו לראיון קצר כדי להבין וללמוד – מה נמצא בליבו של אמן..?

     ישראל, תתחיל בלספר קצת על עצמך – איך הגעת לאהבת מוזיקה ?

    נולדתי לתוך המוזיקה עם אהבה משחר ילדותי לצלילים ולמוסיקה. בילדותי, הקשבתי לרדיו והשתתפתי במשחקים וחידונים. בהמשך, נכנסתי לתחום הרדיו, הפעלות מוסיקה בבתי ספר. במקביל, פיתחתי אהבה לגאדג'טים מוסיקליים.

    בצעירותי הייתי פריק של מצעדים. דרך המצעדים הכרתי את כל השמות בעולם המוזיקה. במהלך שנות ה-80-90 ניגנתי במועדונים בצפון הארץ. אחרי טיול במזרח, חזרתי לתל אביב והפקתי מסיבות אנדרגראונד. אחרי כמה שנים הרגשתי כי מימשתי את עולם המועדונים.

    במשך 12 שנה ניגנתי עם בת זוגתי באירועים מיוחדים, הרבה מהם בטבע. למשל, החתונה הראשונה בה ניגנתי היתה לזוג מאותו המין. הייתה חגיגה מופלאה שהשמועות עליה עברו מפה לאוזן.

    השילוב של הניסיון שלי, האהבה למוסיקה והרצון לשמח אנשים מביא אותי לכאן, לחשוף את עצמי ולהציע את שירותיי כמגיש מוסיקה מיוחדת ומרגשת.

    והיום מה החזון שלך ?

    בגלל שאני אוהב הרבה חומרים מוסיקליים, אני יודע איך לערוך ולהגיש אותם. פיתחתי אינטואיציה מדוייקת לצלילים וחיבורם הנכון לוייב של האירועים.

    אני תופר אירועים – מתכונן, לומד את הקהל, לומד את החוגגים, עושה עבודה אינטואיטיבית ומכין מנת מוסיקה מדויקת להפליא. כאשר אני מנגן בלייב אני עובד לפי המתכון שהכנתי, אבל תמיד גמיש ליצור את השינויים הנדרשים בכדי להבטיח את ההצלחה המוסיקלית של האירוע, מתחילתו ועד סופו. אני אוהב להשאיר תחושת ״ואוו״ בחלק אחד מחלקי האירוע: קבלת הפנים, הטקס, האוכל, החגיגה והאפטר.

    השנה האחרונה עשתה ריסטרט לכל תעשיית האירועים, מה שעשה לי טוב ונטע בי מוטיבציה גדולה יותר לצאת ביתר עוצמה לעולם האירועים. אני מעוניין להתמקד באירועי בוטיק של 100-150 איש בגני אירועים מגניבים, בטבע, בים וכו׳. אך, בהחלט אני פתוח לאירועים גדולים באולמות.

    DJ ISRAEL UP

     

    מה מרגש אותך באירועים ?

    אני יוצר את האווירה של האירוע דרך המוסיקה. אני מתרגש כאשר אני מקבל מחמאות מהחוגגים. אני מתרגש מכל מילה. אני מתרגש מהדינמיות של האירועים ואפשרות שלי להיות מדויק בכל חלק וחלק. האינטואיציה שלי מסייעת לי לבחור שיר מעולה בתזמון נכון. בסוף האירועים אני מתרגש לראות את הקהל עייפים אך גם צמאים לעוד.

    אני אוהב אירועי צהריי יום שישי. אלו אירועים מרגשים, גם בגלל שאני יהודי והאירוע מסמל את כניסת השבת וגם בגלל שזו בחירה מיוחדת של החוגגים. מאירוע צהריים, הערב מגיע והירח מצטרף, מה שמעיד על טרנספורמציה למסיבה והתפרקות.

    מפגשים עם זוגות מרגשים אותי. אני מתרגש מלזהות את המוסיקה שהם אוהבים, המחוברת לתרבות ולהיסטוריה שלהם, ביחד ובנפרד.  ישנם זוגות שבאים עם פלייליסט. מתוך הפלייליסט אני מבין את התשוקה המוזיקלית שלהם ויודע  לרקום עוד שירים וליצוק את המנה המושלמת, זאת אומרת – לקחת את השירים שהם בחרו ולערוך אותם בצורה מצויינת.

    אך בעיקר, מרגש אותי וחשוב לי לדעת שהחוגגים באים לאירוע בראש שקט ויודעים שיש על מי לסמוך.

    מה אתה חושב מיוחד בך כדיג׳יי ?

    חוויתי 20 שנה בעולם האירועים, והוזמנתי ללא פרסום, אלא רק מפה לאוזן – צלמים, מפיקים ועובדים המליצו עליי לאירועים נוספים. הם הקשיבו לי ונהנו. כשקיבלתי פידבק חיובי מאנשים השירות שחווים אירועים רבים, הבנתי שאני יכול להביא משהו מיוחד.

    לפי בקשה, אני יכול להכין את המופע המוזיקלי הסטנדרטי הכולל להיטים מכל העשורים האחרונים, אך תמיד אני קשוב ושמח לשלב מוזיקה מדהימה בסגנונות שונים: בלקני, הודי, קווקזי, אתיופי ועוד. שלא לדבר על מוזיקה אלקטרונית מרקידה נפשות !

    אני יכול ליצור סגנונות מוזיקה מיוחדים וחדשניים – למשל, בזמן האוכל תתנגן מוסיקה מעולם האגדות, או מוזיקה אירית. כמובן, בהתאם לאירוע, לאוכל לאווירה ולמיקום. בקבלת הפנים אני יכול לייצר אווירה מרגיעה ומסתורית המכינה את האורחים לחוויה מטורפת. בזמן הריקודים אני יכול לשלב מוסיקת עולם מתרבויות שונות.

    התמחיתי ביצירת מכנה משותף – מציאת השילוב המוזיקלי הנכון שיאפשר חיבור בין כל החוגגים. אני מוצא את הסגנון שמתאים ״להצית את האש״ בחוגגים על-ידי איתור המכנה המשותף שלהם. אחרי שהם התמכרו למוסיקה אני יכול לפרוץ בסגנונות נוספים.

     

    אז, תנו לי לשמח אתכם וצרו קשר !

    אפשר ליצור קשר עם ישראל דרך ווטסאפ או טלפון: 052-443-9764


    להגיב
  • ״בסוף כל הדרכים״- ענבר ברי רוז

    לפני שש שנים כתבתי שיר,
    שיר פרידה מאבא שלי.

    בכל פעם שהשיר התקדם, הרגשתי שאבא שלי הולך קצת רחוק יותר
    בכל פעם כשהרגשתי אותו רחוק יותר, נעצרתי כמו ילדה שרוצה למשוך את אבא בשרוול, מבקשת שיישאר.

    באחד מערבי יום חמישי, שזה הזמן האהוב עליי בשבוע, נכנסתי בפעם האחרונה לאולפן ויצאתי למסע בנבכי הנפש, כשכל שורה מוקלטת הופכת את הפרידה למוחשית יותר ויותר.

    היה לי חשוב שאת המילים, שיש בהן אבדן וכאב, תלווה מוסיקה שיש בה תנועה, מעוף ורוח, כמו כל פרידה, כמו החיים, כמו המוות… ערבוב של הפכים וניגודים שיוצרים שלם אחד.

    בשבועות האחרונים, לקראת הוצאת השיר, אני מוצפת זיכרונות בצורה מוחשית כל כך שלרגעים אני מתבלבלת מה היה ומה עכשיו. ריחות, קולות, תמונות, חיים כל כך שנדמה שפשוט אפשר להושיט יד ולגעת.
    הלוואי ויכולתי לגעת
    לפגוש אותך, אבא,
    לפחות לעוד פעם אחת.

    ענבר ברי רוז, אמנית ומפיקה.
    בעלת הסטודיו Berry Rose-home studio המארח מוסיקאים (עמיר לב, ערן צור, דניאלה ספקטור ועוד…)

    לסדנאות אמן.

    אתר 

    עמוד פייסבוק 

    יוטיוב

     


    להגיב
  • הביץ׳ בר מחכה לנו וגם מגייס עובדים ! – ראיון עם דיוויד הבעלים

    מאת אמיר תלם

    פגשתי את דיויד, הבעלים של הביץ׳ בר לראיון קצר, ממש לפני פתיחת עונה מרגשת מאוד. לאחר ציפייה ארוכה והמתנה לימים כתיקונם, אפשר סוף-סוף לצאת מהמערה ולחגוג בהודיה את פרק החיים החדש. בתור אחד הדיג'יים בביץ׳ בר, אכתוב כמה מילים מעצמי: מדובר במקום קסום שאין כמוהו. השילוב של הנוף, המוסיקה והוייב יוצר חוויה נופש ושחרור. אני מכיר את דיויד והצוות שלו מקרוב כבר כמה שנים ואני מעיד שהדבר הכי חשוב להם הוא הלקוחות והחוויה המשותפת. הביץ׳ בר זו משפחה, בשבילי ובשביל מי שבא להשתחרר ולהנות.

    איך אתה מרגיש היום ממש לפני פתיחת העונה ?

    אנחנו רגילים להפסקה חורף של כל שנה, אך השנה שנה מיוחדת כי היינו הרבה זמן סגורים. ההתרגשות בשיאה. אנחנו מקבלים כל היום מלא טלפונים מלקוחות לגבי הפתיחה, כולם מחכים לצאת ממעגל הבידוד שנכפה עלינו כמעט שנה שלמה, ובשילוב פתיחת עונת הקיץ, ההתרגשות בשיאה.

    אנחנו מצפים להרבה עבודה העונה. הפעילות המיוחדת שאנחנו עושים שבעיקרה מבוססת על דיג'יים מהסביבה המנגנים שלל סגנונות, ובעיקר מוזיקה אלקטרונית עמוקה ורכה. איזה כיף יהיה לשבת בבריזה עם כוס בירה ולהתנועע על הספות שלנו.

    אנחנו צופים שנה עמוסה במוסיקה. במהלך כל פסח, כולל חול המועד, מתוכנן פסטיבל מוזיקה של  דיג'יים שיבטיח הנאה צרופה. כרגיל, מובטחת חוויה שלא ניתן לתארה במילים רק לאלה שבאים, בין אם בשתיים בלילה או בשתיים בצהריים.

    מבחינת שתיה, שמנו דגש על יינות לבנים, רוזה ושמפניה. לקוחות מאוד נהנים, במיוחד לאחר שגילו בקורונה את חדוות היינות. מוסיקה, שמש, בריזה ויין לבן – הולך תמיד טוב ביחד. בכלל, אנחנו מאד מאמינים בשילוב איכותי של אלכוהול, מוסיקה ומיקום.

    כמובן שכל החוויה היא מול המפרץ העתיק של קיסריה. אנשים שנכנסים בפעם הראשונה אומרים וואו, איך המקום הזה הגיע. יש לנו מתחת לאף כזה מקום יפה ומיוחד מול נמל קיסריה.

    איך עברה תקופת הקורונה ?

     

    היתה תקופה מעורבת רגשית. מצד אחד, זמן נוסף עם המשפחה בבית ובטיולים. מצד שני, היו ימים של דאון עקב אי-סדר ליום ועבודה שמחזיק אותי. הקורונה לימדה אותי הרבה דברים אישיים ומשפחתיים. עכשיו, אני נכון ליישם את מה שלמדתי. למשל, להעריך את העסק והעובדים, את מה שיש לנו ואפילו את היום-יום שיש לנו, כל יום. לפני הקורונה, לצאת לים היה מובן מאליו, והיום אני מבין יותר שכדאי לנצל את הזמן שיש לי.

    מה שלום הצוות ?

    יש בעיות בגיוס עובדים כמו כל ענף המסעדנות בארץ, ולכן אנחנו חווים חוסר גדול בעובדים. עובדים רבים בחל״ת ולא מעוניינים לחזור. לכן, אנחנו מבקשים מהלקוחות להתאזר בסבלנות. זהו מצב קיים בכל הארץ לא רק אצלי

    בינתיים אני מקבל טלפונים בודדים מעובדים שרוצים לחזור,  לעומת שנים עברו שהיו המון.

    תקוותי שהממשלה תשחרר את החל״ת ואנשים יחזרו

    למי שרוצה לעבודה בביץ׳ בר –  יש מקום. אנחנו מחפשים מנהלים, מלצרים וברמנים. הכל מכל. אפשר לפנות לטלפון 054-3434979 בווטסאפ או בשיחה.

     

    איך הצוות מרגיש לעבוד במקום כמו הביץ בר ?

    יש לי ברמנית חדשה שהגיע בגלל שבן דוד שלה עבד פה לפני 5 שנים והוא אמר לה שזו החוויה הטובה ביותר שהיתה לו. השילוב הוויב, הצוות, עם התשלום הטוב, נותן חוויה טובה מאוד לעובדים.  מדובר בעבודה עם הרבה לחץ. אנחנו מסייעים לעובדים ומאפשרים הסתגלות נפשית הדרגתית. בסופו של דבר שעוברים את הביץ׳ בר, אפשר לעבוד בכל מקום אחר בענף.

     

    איך אתם מתארגנים לתו הסגול (התמגנות מקורונה) ?

    המקום פתוח לאוויר. בכניסה יבדקו מסכה. יהיה גם אלכוג׳ל, למרות שזה לא חובה. אין מגבלת כניסה. ילדים, מבוגרים וגם ללא מחוסנים יורשו להיכנס. המארחת תושיב את הלקוחות לפי הקצב שלנו.

     

    מה הרגע שהכי זכור לי מהעונה הקודמת ?

    כאשר הדיג'יי סיים סט וכולם עמדו ומחאו כפיים, זה היה רגע מרגש מאד שבו הרגשתי שכל מה שבניתי במשך השנים עובד.

     

     

    על הלקוחות מחמיאים לך ?

    שזהו מקום המפגש האולטימטיבי.

    לא מדברים על אוכל ספציפי או שתיה ספציפית אלה על החוויה הגדולה שאנחנו מספקים הכוללת

    מוסיקה, שתיה, אוכל, אנשים, מתח כיפי.

     

    דיג׳יי ראשון עולה כבר ביום שישי הקרוב בשעה 13:00. נתראה!

    לפרטים נוספים:

    https://beach-bar.co.il/


    להגיב
  • אֻם מַיּי גּוֹד

    כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….

    הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה-  geniusשלו.

    לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".

    בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.

    כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.

    בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:

    "אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"

    נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com


    להגיב
  • אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!

    נחנו חיים בתקופה שמזון וגיוונו הם חלק עיקרי בחיינו. אפשר לצאת למסעדה, להזמין טייק אווי, לנשנש משהו או לבשל. 

    ברוכים הבאים לפינתנו – מזון לנשמה !

    פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים!

    חכמת היוגה העתיקה מלמדת אותנו שאוכל הוא לא רק מזון לגוף, אלא מזון לנשמה. הכנת האוכל על כל שלביו, היא הזדמנות למדיטציה והודיה. הודיה על המזון והודיה למי שמאפשר לנו לאכול אותו. 

    מדהים להבין כי האדם אינו יכול לייצר מזון, אלא רק לשנות אותו בהתאם לצרכיו. הטבע ובוראו הם אלו שמספקים לנו את הדגנים, הפירות והירקות. הגשם מאפשר את השבחת הקרקע והשקייה, השמש מספקת את החום והאור והירח את העסיס – כל אלה רחוקים מלהיות מעשה אדם. כל האלמנטים של היקום עובדים בתיאום מושלם כדי לספק לנו את מזוננו. איזה פלא ! אפשר לעצור ולחשוב לרגע על מיהו הקוסם המדהים שמאפשר את הסנכרון המדויק הזה.

    סיפור מעניין בעניין זה מספר ראדאנת׳ סוואמי (Radanth Swami) – מורה רוחני ומחבר רב המכר – ״המסע הביתה״  (The Journey Home): 

    ראדנאת׳ סוואמי מספר בספרו על עץ הסוקואיה הענק: גובהו מעל 300 מטר. קוטרו עשוי להיות 36 מטר. עץ אחד עשוי להכיל מספיק עץ לבניית 50 בתים עם שישה חדרים. קליפת העץ העבה מכילה טאנין הדוחה חרקים, ומרקמה ספוגית וסיבית ההופכת אותה לחסינה מאוד. העץ חי מעל 3000 שנה. עם זאת, אלפי הזרעים שבעץ  אינם גדולים בהרבה מסיכה. זרעים אלו מוקפים בכנפיים זעירות. אדם שעומד בבסיס של סקויה יכול רק להביט כלפי מעלה ביראה אילמת על פארו העצום. האם הגיוני להאמין שהעיצוב של עץ הענק המלכותי ושל הזרעים הזעירים שממתינים להנביט עוד מאות עצים כאלו אינו תוכנן מראש ומעשהו של קוסם עילאי ? 

    אז, בחזרה למזון …. 

    אני מזמין אתכם לפינתנו השבועית – לבשל עם ונו. ונו היא טבחית מדופלמת עם ניסיון של שנים בבישול והדרכת בישול של מזון טעים, בריא, צמחוני ונפלא. מומלץ במהלך הבישול למדות ולהיזכר בהודיה לעליון, מה שיעניק למזון טעם, ריח ומראה נשגב. 

    אז, מוכנים ? והיום ! פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים! בתאיבון. 

     

    לינק לסרטון : https://www.youtube.com/watch?v=EgrXYRhQudM


    להגיב
  • בְּרֵאשִׁית, בָּרָא

     

    בראשית זה מלשון ראש תשתית- במחשבה.
    והכוונה לזה שהעולם הזה הוא בכלל לא פיזיקלי אלא תודעתי.
    דבר שכבר מדברים עליו רבות בפיזיקת הקוונטים.
    אנחנו מוקרנים ולא באמת נמצאים פה פיזית.
    ולכן לתודעה ולמחשבה שלנו יש את כל הכח ומשם נובעת המציאות. ממה שנקראה ״תודעה קולקטיבית״
    כל מה שכולם חושבים ומרגישים מייצר ומגלה לנו מציאויות כל הזמן. גם הזפת זו תוצאה של תודעה קלקטיבית של אנשים שמדברים לשון הרע ושופטים את כל העולם ואשתו ״ זפת – נזיפה ״.
    אז להתחיל לקחת אחריות כל אחד על הפה והמחשבות שלו זו העבודה היחידה שיש לנו לעשות בחיים האלה.
    וזה נקרה ״ עבודת הבירורים״ על פי פנימיות התורה / פרשונת הסוד/ הקבלה.
    ״..בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.״
    את הרוחניות ואת הארציות
    ״..וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״
    ארץ – ארציות/ גשמיות
    תהו-תיהיה – לתהות
    בהו- בהייה התבוננות.
    חשך- שכחה
    פני- פנימיות הנפש
    אלינו להתבונן לתוך עצמינו ולתוך עצמינו בלבד.
    ולעשות את עבודת הבירורים
    לתהות ולבהות על כל מה שצף בנו.
    אנחנו חיים בעולם תודעתי ונמצאים בתוך השכחה.
    הנשמה היא נצחית וכשהיא מלאה באור היא לבושה ב״חלוקא דרבנן״ חליפת ה א ו ר (תלוי איך חייה את החיים שלה זה לפוסט אחר) נכנסת לגוף לחליפת ה ע ו ר ונמצאת בשכחה. בתוך החושך של הארציות.
    שוכחת שהיא אלוקית
    שוכחת שהיא נצחית
    שוכחת שהיא מהות האהבה
    שוכחת שהיא לא צריכה להזדהות עם הגשמיות.
    ״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.״
    לברור בין האור לחושך
    לברור בין העיקר לתפל
    בין האלוקות לגשמיות
    ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר״
    ערב – ערבובייה
    בוקר – בקרה
    שוב עלינו לבקר ולברור בין כל מה שקורה לנו בחיים.
    זכות הבחירה היחידה שניתנה לנו היא במה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.
    אם עולה בי כעס אני בוחרת אם להזדהות ואם הזדהתי אני אכעס
    אם עולה בי פחד והזדהתי אני אפחד
    אם עולה בי עצבות והזדהיתי אני עצובה
    זה קשה למי שלא מיומן ורק חיי בתוך האוטומט
    אבל זו מיומנת שמחייבת אימון
    ברגע שנצא מהאוטומט התודעה תוכל לקחת את המושכות.
    כרגע הגוף שולט בתודעה מתוך חושך ושכחה. מתוך אגוצנטריות של ״ מה אני רוצה ומה בא לי״
    מתוך תאוות ויצרים גשמיים וארציים וזמניים-
    זמני זה כל מה שלא עולה איתנו לעולם העליון.
    מה שקורה היום בעולם מחייב את כולנו להתעורר מהחלום של העולם הזה.
    וזה יעשה רק על ידי כך שהתודעה תיקח פיקוד על הגוף.
    שנברור בין כל הרגשות שצפות והגוף מגיב בצורה אוטומטית.
    שנכבה את המדיה -מדומיין
    שזהו כח החושך לשלוט במחשבות ובגוף שלנו.
    . העיקר הוא לא לפחד!
    העיקר הוא לקבל את האחר
    העיקר הוא להתחבר
    כל מה שידענו עומד להעלם כל החומר ישבר
    אם לא נתאחד נכחד.
    הגאולה שמגיעה היא גאולת הדעת
    מי שלא יחזיק תודעה גבוהה לא יצליח לצאת מביצת החושך.
    חג שמח ! שנאהב את כולם באשר הם. כי הם אנחנו.
    רוני ריבר  תלמידת ״החיים״ וכל השאר


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי.

    יום אחד, במהלך טיול בין שביליה של חורשת אקליפטוסים נאה במרכז המושבה, בין העצים… והשיחים… תפסה לפתע את עיניי – מצבת עץ, אשר מסביבה חגו פרפרים צבעוניים.

    התקרבתי מעט בכדי להתבונן על הכיתוב אשר התנוסס על חתיכת העץ העליונה, ושם, מעל ציור של לב בצבע שחור, נכתב: אליעזר הארנב, ותאריך מותו.

    התבוננתי מעט על המצבה, נשאתי תפילה קטנה לזכרו של אליעזר, והמשכתי בדרכי.

    בעודי צועד בפאתי החורשה הרהרתי אודות חייו ומותו של הארנב.

    האם הספיק להכיר את הארנבת אהובת ליבו, האם מצא שמחה וריגוש בכרסומם של גזרים כתומים ועלי גינה רעננים, ויותר מכל האם מותו נגזר עליו בהפתעה או שהעביר הוא את שיבתו בנחת, בעודו מתכונן לרגעיו האחרונים…

    חשבתי לעצמי "נדמה כי חיינו מורכבים גם הם מרבגוניות אינסופית של פעילויות והתרחשויות. תחילה עם הולדתנו אנו כמו משקיפים בסקרנות ובפליאה על העולם שבחוץ, דרך עדשות עינינו הילדיות, בהמשך, עסוקים, מרוגשים ונסערים מהעתיד לבוא, אנו סוקרים את שסביבנו בריגוש עז דרך עדשות הנעורים, וכעבור זמן מה לעיתים מעט מתוסכלים לנוכח חוויה פנימית של פיספוס כלשהו, אנו נאלצים להיפרד ממשקפיים אלו על שלל סוגי עדשותיהן.

    בעודי צועד בחורשה ומהרהר כך, נזכרתי לפתע במפגש מכונן שאירע כעשור קודם לכן.

    ערב אחד, לאחר הופעתנו המשותפת בקונצרט של התזמורת הקאמרית, ניגש אליי אחד מחברי התזמורת הוותיקים, והציע לי להצטרף אליו לתה ועוגיות, הצעה לה נעניתי כמובן בחיוב.

    הוא היה כנר ומלחין, אשר לעת זקנתו תמך בפועלה של התזמורת.

    בשלב מסוים בשיחתנו, לאחר מספר דברי הלצה ונועם, טון קולו הפך רציני, והוא אמר:

    "אתה יודע דני… כשהייתי בן גילך, אולם הקונצרטים היווה עבורי את מושא האושר העליון, עשיותיי כנגן וכקומפוזיטור הרוו לחלוטין את תשוקותיי, וסיפקו את ליבי עד תום. אך היום… הוא השתהה, ואז הצהיר בחדות: 60 שנה עברו להן כהרף עין, ועתה, אין אני מוצא בכך עוד כל טעם!".

    כך ישבנו עוד מספר דקות, שותקים, שותים את התה ואוכלים את העוגיות…

    בעודי נזכר בסיטואציה זו, חשבתי לעצמי, "כמה מדהימים הינם חיינו, בהם תחילה אנו כמו נקשרים לסוגי עשיות ופעילויות מגוונות, וחושבים אותם לחשובים ולמשמעותיים מכל, ולאחר, בעבור הימים, אותן העשיות בדיוק הופכות בעינינו לחסרות כל משמעות וערך.

    באפוס ההודי הגדול בשם ה "מהא-בהראטה" ישנו סיפור המתרחש בעת העתיקה, המתאר את מסע נדודיו של אחד ממלכי העולם הגדולים, את פגישתו עם נווד חכם, ובדיון רחב אשר מתפתח ביניהם אודות אמות מידה ארציות ודברי צדק.

     דיונם נחתם בשאלה :

    "מה אם כן, הוא הדבר המופלא ביותר בעולמנו?".

    לכך משיב החכם בחיוך: "על אף שהמוות כמו מרחף מעל ראשיהם של כל איש ואישה,

    כמו מזכיר אודות זמניות החומר, ומכוון לעבר ההתעוררות לחיי הנצח הרוחניים.

    כולנו כאחד חיים כאילו חיים זמניים אלו, ימשכו לנצח!"

    יוצא מהחורשה לכיוון רכבי חשבתי, "ספרות היוגה מלמדת שמעבר למציאות זמנית זו, אשר רוויה בפחד וחרדה מכיליון הזמני, ישנה מציאות נצחית וחיובית, אשר עם ההתעוררות לה אנו כמו משתחררים מכל סבל חומרי ומתוודעים מחדש לשמחתנו ולמשמעות קיומנו המקורית.

    ולכן נראה שאין עליי להתעצב יתר על המידה על גורלו הזמני של אליעזר הארנב, מכיוון שאין זהו גזרו האחרון.

    נפרד מהארנב ומהחורשה, מוקיר תודה על השיעור, התנעתי את רכבי, והמשכתי הלאה.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 055-883-8423


    להגיב
  • נקודת החיבור # 3 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)
    (לחלק השני: עולם בתוך עולם…ודלת)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    אני אגלה לכם סוד קטן
    אני נודניק. כן. ואפילו אחד מוצלח.
    אני אוהב להיות נודניק ולהראות לאנשים את היופי והקסם שיש (להם) בחיים למרות שהם מתעקשים שהוא לא קיים.
    לאחרונה יוצא לי לראות במפגש עם אנשים בקליניקה תחושה של חוסר, פסימיות, יאוש וממש קושי לראות את היופי ולהגיד עליו תודה פשוטה.

    אז איך רואים את היופי בחיים?
    אני שמח שאתם שואלים, כי זה ממש עוזר לי פה בכתיבה של הפוסט ובזרימה 😉

    בשביל לענות על השאלה הזאת אני רוצה לספר לכם על זוג עיניים נוסף שיש לנו.
    העין של ה"אין" והעין של ה"יש".

    איך גיליתי אותן? את האמת אני לא ממש יודע, זה קרה כאילו מעצמו מתוך חקירה שלי על נקודת המבט שלי. שלא תבינו לא נכון, אני הייתי אחד מהאנשים השליליים והפסימים ביותר שהכרתי, אולי בגלל זה אני יכול היום לספר על זה, אולי בגלל זה אני נודניק כזה טוב, כי פשוט אני מכיר את המצב הזה ממש טוב.

    העין של האין, הלא, הבלתי אפשרי, היא עין שהתרבות שלנו מאוד אוהבת ומורגלת להשתמש בה. מאז שאנחנו קטנים ההורים שלנו הראו לנו שוב ושוב איפה אנחנו לא. אצלי למשל אמרו לי שאני עצלן (לא חרוץ), מפוזר (לא מסודר), חסר סבלנות… אף אחד לא אמר לי מה אני כן.
    אותו הדבר קרה בביה"ס, בצבא, באוניברסיטה…
    בגלל שהעין הזאת מיומנת מאוד היא גם העין הדומיננטית שלנו ולרוב כשנביט אל העולם נביט קודם כל דרכה ולרוב נפגוש את מה שהיא רואה – חוסר,פגם, יאוש, קושי ולאו דווקא את מה שיש שם באמת.

    אולי אפשר לקרוא לה גם העין של הבאסה… אני אחשוב על זה.

    ליד העין של ה"לא" ישנה עין שלרוב היא קטנה יותר, חלשה יותר, זו העין של הכן, היש והאפשר.
    זו עין שבהתחלה אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולהשתמש בה, כמו להשתמש ביד החלשה יותר שלנו, במיוחד כי אף אחד לא לימד אותנו שבכלל אפשר.

    העין של ה"כן" למעשה מנכיחה את מה שיש. שזה שונה מלצבוע את המציאות בצבעים יפים.
    למשל אם כרגע אני מרגיש מנותק והדבר הראשון שעולה בי זה איזה באסה! שוב אני לא מחובר לעצמי ולחיים ו… ו… , אני יכול לעצור רגע ולהגיד "אני כרגע בניתוק, (שבע קווים מתחת למילה כרגע), וסחטיין עליי ששמתי לב לזה בכלל…"
    איך זה מרגיש? קצת אחרת נכון?
    לי זה נותן מקום למי שאני ומה שאני כרגע.
    הניתוק פתאום הופך למשהו בר חלוף ולחלק ממני, לא כל כולי.
    יותר מזה, אספתי אליי רסיס של עוצמה (הפעם הצלחתי לראות!), אני מרגיש חזק קצת יותר.

    חשוב לזכור שאחד הדברים שמחזקים את העין של ה"כן" זה להגיד תודה, אפילו על דברים קטנים כמו כוס מים שהגיעה בול בזמן, או שמישהו נתן לי זכות קדימה  – ככה אנו מתחילים לשים לב לקסמים הקטנים של החיים.

    וככל שאנחנו משתמשים בעין של ה"כן" יותר היא הולכת וגדלה, עד הרגע שהעין של ה"כן" זהה בגודלה לעין של ה"לא". זו תהיה הפעם הראשונה שמופיעה לנו בחירה באיזו עין להשתמש קודם כשאנו מביטים אל העולם .

    וכשנבחר יותר ויותר להשתמש בעין של ה"כן", תכל'ס זה קורה מהר יותר משנדמה, היא תמשיך לגדול עד שהיא תהפוך העין הדומיננטית שלנו ונתחיל להביט אל העולם קודם דרך היש, הכן, האפשר והיופי.
    ואתם יודעים מה קורה אז?
    חיוך טיפשי ולא מוסבר מופיע לנו על הפנים
    חיוך כזה של אהבה, אהבה בחיים.

    ~נקודת החיבור~

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • נקודת החיבור # 2 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    לפני כמה ימים הייתי אצל חברים והילדים שיחקו "10 שניות מתחת למים", מן משחק מחבואים משוכלל. אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ ודיברנו. באחד התורות, אחד הילדים התחבא מתחת למפת השולחן שסביבו ישבנו. מחבוא גאוני. לפתע הילדים האחרים עצרו את המשחק ורצו להתחיל את התור מהתחלה, מה שהיה חושף את המחבוא המוצלח. מיהרתי להגן עליו ואמרתי לשאר הילדים שהוא לא יוכל לצאת כי הוא מצא מחבוא ממש מוצלח ושיתחילו את הסבב החדש בלי לחכות לו.
    איך שסיימתי לדבר הילד מתחת לשולחן החל לצעוק עלי באכזבה שגיליתי אותו ויצא מתחת לשולחן חושף את מקומו.
    באמת? שאלתי בהפתעה, כן עכשיו הם ידעו שאני כאן התיך בי ו…הלך.
    הילדים המשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה ולי התחילה שיחה עם אמו על מה שקרה.
    אתה באמת חשפת את המיקום שלו היא אמרה.
    באמת? איך אפשר לדעת? הרי הוא יכול היה להיות להיות בכל מקום בשדה הראיה שלי, אם היה נחשף ואז מתעצבן עלי אז אתם צודקים… אך איך אפשר לדעת לפני?

    כשנזכרתי היום במקרה הזה, נזכרתי גם בנטייה שלנו כאנשים לקבוע תוצאה עוד לפני שהתרחשה.
    ואז נזכרתי בשיעור שלמדתי מהדרך.

    האינדיאנים קוראים לאדם הלבן ווא-שין-צ'ון (wa shin-chun), שמשמעותו 'האדם של השכל'.
    האדם הלבן בעזרת האינטלקט החזק שלו הצליח לשנות סדרי עולם, אולי לטוב ואולי לרע, אבל החשוב הוא שהאנשים הלבנים הם הראשונים, כחברה, שיצאו מהמעגל הטבעי של החיים שכל היצורים החיים שותפים לו, ובעצם יצרו עולם בתוך עולם. וכך הלכנו והתרחקנו מהחיבור הטבעי והפשוט הזמין לכל הייצורים החיים, ואנו בתוכם.

    למצב התודעה הזה דוגמאות רבות, כמו מערכת החוק האנושי, מבנים חברתיים, מה מלמדים אותנו במערכות החינוך, מוסר, הערים ושיטות התכנון ואפילו נקודת המבט של הרפואה המודרנית על האדם והחיים.
    ברמה האישית אנו יוצרים מלא מציאויות דמיוניות, לרוב, כשאנו בסרטים, יוצרים הנחות והשערות, או קובעים תוצאה לפני שלמעשה התרחשה, כמו בסיפור של הילד מתחת למפה.
    ואולי המופע המרשים ביותר, שאני מכיר, הוא חיבור של מציאויות פנימיות לרשת גדולה אחת, לדוגמא פייסבוק.

    אלו עולמות שהאדם יצר, שנשענים על המציאות, אינם המציאות, אך משליכים עליה.

    אותי זה מרתק ממש.

    אדומי העור מספרים שיום אחד החיות באו לבורא עולם והתלוננו לפניו שמאז שנתן לאדם את הדעת, הפך האדם לזעפני כזה, לא קשוב, מתלונן ועושה בלאגן. ולמרות מאמצם האדיר של החיות לדבר אל האדם, בחר זה להישאר בשלו. התחננו החיות לבורא עולם שייקח מהאדם את הדעת בכדי שהחיים ישובו למסלולם. חייך אליהם בורא עולם ואמר להם: נכון, הדעת של האדם חזקה, אך הלב שלו חזק הרבה יותר. בואו נעזור לאדם להיזכר. וכך קיבלו האנשים הראשונים טקסים, שהמרכזי שבהם הוא הסווט לודג', אוהל הזעה, שכוונתו היא חיבור מתוך היסודות הטבעיים של החיים – אש, אדמה, מים, אוויר ותפילה של הלב.

    הדרך האדומה של הלב, הדרך בה אדומי העור הולכים ורואים את החיים, נקראת דרכו של האדם הפשוט, איקצ'ה וישאשא (ikche wishasha) או האדם הטבעי/המחובר. האדם הטבעי נושא בתוכו את דרכו של הטבע שמחוצה לו בתוכו. הוא יודע להישאר מחובר לתנועת החיים הטבעית בכל מקום ואורח חיים. כמו על ההר, במדבריות מקסיקו, כך גם בעיר הגדולה או בכפר.

    ואיך הכי טוב להישאר טבעי ומחובר? אותי החיים לימדו פתרון פשוט – להיות בטבע. הטבע הוא המרחב הישיר שיצרה הבריאה, כל השאר הוא עם שינויים שאנחנו הוספנו. לשהות בטבע מעורר אותנו בצורה שלא תמיד אפשר לתאר  במילים ברורות, אך כולנו יודעים איך זה מרגיש לשבת סביב אש טובה או לראות שקיעה יפה, משהו מרגיש נעים ומוכר. אלו החלקים בנו שיודעים וזוכרים את החיבור לטבעי. אני גיליתי שהחיבור מועצם כשאני מסכים להיות בטבע מנותק לגמרי מעולם האדם.

    ואיך מתנתקים לגמרי מהחיים "הרגילים"? יש מלא דרכים. אני, אגלה לכם בסוד, מוציא מסעות בדיוק כאלה לחיבור בין אנשים לטבע ומי שסקרן יכול לקרוא עוד על "נקודת החיבור".

    ובחזרה לעניינו – הטבע.

    צאו אליו. זה יכול היות בחוף הים, או להישטף באור הלבנה במרפסת בקומה 30, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה לעצור רגע את השטף של החיים ולתת לגוף ולנפש שלנו זמן להתחבר.
    במיוחד בזמנים האלו של סערות גדולות, מידע סותר, חוסר וודאות ופחד- חשוב למצוא נקודת חיבור למשהו יציב וקבוע, כמעיין הנובע תמיד ומזין אותנו.
    שהות בטבע עבורי היא קודם כל דלת, כניסה אל החיים האמיתיים. בנוסף זהו גם תרגול וגם תזונה הנותנת מענה לקשת רחבה של צרכים.

    וישנה עוד דלת, קצת יותר חמקמקה, על מפתנה עומד כשומר הלא ידוע, כשחוצים אותה מגיעים אל אזור קצת מפחיד, בהתחלה, שבעזרת הסכמה לתת לחיים להתגלגל דרכנו, בלי לקבוע תוצאות מראש, בלי מאמץ ובלי הידוע, נגלה מעיין הנעורים שמוכר גם בשם אזור הקסמים.

    מכירים? ספרו לי ולנו על המפגשים שלכם

    ימים טובים

    אסף (סופי) יבנאי

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 9 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 8 – יותר גרוע מדאעש]

     

    היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם.

    העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על מאמר אחד שאתם לא רוצים לקרוא בבוקר, תכפילו אותו בחמישים, ותקבלו יום עבודה שלי. נורא. באמת נורא. אבל הטקסטים האלה מזכירים לי דברים שרציתי להגיד, מדגימים לי הערות שרשמתי לעצמי בצד לאורך שנים ואפילו מעלים לי רעיונות חדשים. מצד שני, קריאה מדכדכת נורא, כי כל כך הרבה טקסטים רעים יש שם בחוץ, כל כך כל כך הרבה.

    והכי הרבה בעולם יש טיפים. טיפים הם כמו פתיתי שלג. אין שני טיפים דומים.

    סתם אני אומר את זה. לא באמת. 99% מהם נראים בדיוק אותו דבר.

    סיכונים מקצועיים

    לפעמים הם כל כך דומים זה לזה, שאתה אשכרה רואה את הקאט אנד פייסט והגוגל טרנסלייט מחייכים אליך מהטיפ את חיוכם שבור השיניים והמגחך. אבל ככה זה, אני מניח. אתם יכולים לקרוא לזה סיכון מקצועי.

    בכל אופן, בתוך המון המוני הטיפים של השרברבים, המאמנים, מתקיני הטלוויזיות, היועצים הפיננסיים, יועצי הזוגיות, הנומרולוגים והרבנים שאני קורא, צצים לפעמים טיפים טובים. ואני מתכוון לטיפים שכתובים טוב יותר, כאלה שנעים לקרוא ולא מטרחנים לך את הנשמה. טיפים מתחשבים.

    ובדרך כלל, מה שמאפיין את הטיפים הסימפטיים האלה, הוא שהכותבים שלהם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה. באמת, מדובר באנשים שכנראה היו מספיק בטוחים בעצמם כדי לא להוריד הוראות, אלא לכתוב עם חיוך, עם הומור עצמי, עם מודעות עצמית.

    בלי פקודות

    גם אם אתם מומחים של ממש בתחום שלכם – ואפילו אם התחום שלכם ירדים כל אדם סביר מן השורה – נגיד, אתם מומחים לטפטפות או להתקנת מדפסות, גם אז הטיפים שלכם יכולים להיות מעניינים ומשעשעים. הם לא יופיעו בצורה של "קומו, צאו, התקינו, ודאו", אלא יבחינו שיש קורא בצד השני, ושאם תעניינו אותו ותכבדו אותו – הוא יקרא בהכרת טובה ויחזור לקבל עוד מידע או להזמין שירותים.

    אז אם אתם יכולים, ספרו סיפור תוך כדי  טיפ, או בדיחה. לא הרבה. רק טיפ-טיפה. אל תפזרו הוראות ופקודות, כי אז פשוט לא נעים לקרוא את זה. אפילו חיילים שונאים פקודות. תזכרו, אתם נותנים לאנשים הוראות. תעשו את זה בעדינות, למען השם. שלא ירגישו שאתם אומרים להם מה לעשות

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • אל האינסוף ובחזרה / עמית נויפלד

     

    [עמית נויפלד]

     

    הפיד האינסופי הוא לטעמי ההמצאה הדרמטית ביותר של הרשתות החברתיות. יותר מכפתור הלייק, יותר מהעובדה שעם כל רפרוש אנחנו זוכים לקבל פוסט חדש בראש האתר, היכולת שלנו להמשיך ולגלול עוד ועוד היא זאת ששומרת אותנו מקובעים למסך במשך דקות עד שעות ארוכות. אם נחשוב על זה, אין לכך תקדים באתרי תוכן אחרים או רשתות חברתיות שקדמו לפייסבוק – לכל אתר אינטרנט יש סוף, תפריט תחתון, קרדיט למעצבים וסימון של זכויות יוצרים. יותר נכון, לכל אתר תוכן היה סוף. אחרי שראו כי טוב מיהרו רוב האתרים הגדולים לאמץ את קונספט הבור ללא תחתית, וכעת גם ynet ו-וואלה!, למשל, מתהדרים בפיד אינסוף.

    ההברקה שעומדת מאחורי הרעיון ככל הנראה נתפסת כמהותית לא רק על ידי. בסרט "הדילמה החברתית" שעלה לאחרונה בנטפליקס מתראיינים שורה של בכירים בתעשייה הטכנולוגית, אחד מהם, Aza Raskin, מתהדר בתואר – Inventor: Infinite Scroll – ממציא פיד האינסוף. חשבו על המילה "ממציא" לרגע. על ממציאים גדולים מן העבר. תומאס אדיסון, האחים רייט, ג'יימס וואט… אני לא טוען שכל המצאה בהיסטוריה האנושית הייתה דרמטית, מישהו המציא גם את האסלה המנגנת בשלב כלשהו ואת פורמט "כוכב נולד". ועדיין, דומה בעיני שמעולם לא הייתה המצאה שדרשה מאמץ כה פעוט (סביר להניח שמדובר בהברקה רגעית במקלחת ובכמה ימי תכנות) ושזכתה להשפיע באופן כה גורף על ההתנהגות של מאות מיליוני אנשים, מסייעת בהפיכה שלהם ליוזרים (משתמשים – מושג שכפי שהסרט מציין יפה, משמש רק שתי תעשיות – רשתות חברתיות וסמים).

    פיד האינסוף הוא לא הפיצ'ר המטריד ביותר שהוטמע בחיינו. "הדילמה החברתית" מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע להתנהלות הרשתות החברתיות, במיוחד בנוגע לאופן שבו הן יכולות להטות דעת קהל, להשפיע על מערכות פוליטיות, ואפילו להוביל ליישום בפועל של אלימות חברתית כנגד קבוצות מיעוט. אלה לבדם דורשים רגולציה חמורה שתפקח על פעילותן. איסוף המידע שמתנהל ללא הרף אף הוא צריך להטריד, אם כי באופן אישי אני נוטה להקל בו ראש – פרסומות מותאמות אישית אינן משפיעות על מי שהפסיק לקנות שטויות, ואם הרשת יודעת להתאים לי סרטונים בצורה יותר טובה אני מוקיר לה תודה (בבקשה, הסבירו לי בתגובות אם אני טועה לגמרי בגישה). מבחינתי, הזמן, המשאב היקר ביותר בחיינו, אותו אנחנו משחיתים עד אין קץ ברשתות, בדרך כלל ללא תגמול בעל ערך הולם, הוא זה שצריך להטריד אותנו באמת.

    זאת הסיבה שאני נטפל כעת לפיד האינסוף. לא רק שהוא מבריק וממכר, אלא שגם, בניגוד לפיצ'רים בעייתים אחרים שהוזכרו, הוא פחות או יותר בשליטתנו (ההסתייגות תוסבר בהמשך). הפיד של הרשת נמתח לאינסוף קצת כמו ש-"בריכות אינסוף" (Infinite Pools) במלונות בוטיק נמתחות לאינסוף. התמונות היפות באתר מתגלות כשכשוכית בגודל 10-15 מטרים, שגם עשרה אנשים שמנסים לשמור על מרחק סביר ביניהם גורמים לה להיראות עמוסה כמו בריכה ציבורית שמארחת קייטנה. הפיד שלנו לא שונה בהרבה – הוא מורכב ממספר מצומצם (יחסית) של אנשים שהאלגוריתם בחר לחשוף בפנינו, ומפוסטים שלהם שמתפרסמים בתנועה בלתי פוסקת של גלגל ענק. האינסוף מעולם לא היה כה חד גוני ומשועמם.

    בחודש פברואר השנה יצאתי לניסוי קטן ברשת החברתית. מספר החברים שלי זינק בשנה האחרונה (נכון לרגע זה הוא עומד על 2,387) ובמשך שבועיים רצופים בצעתי סלקציה קפדנית: "חברי פייסבוק" שפרסמו פוסטים שמצאתי לא רלוונטים או לא מעניינים הועלמו בשיטתיות מהפיד (לא הסרתי חברות, רק הסרתי מעקב) כנ"ל לגבי קבוצות שהשתלטו לי על הפיד. אחרי שכמה מאות נשרו האלגוריתם של פייסבוק התבלבל לכמה ימים טובים. כאשר הייתי נכנס לרשת הייתי רואה מספר סטטוסים בודדים, ואחריהם הגלילה נעצרה, ככה זה נראה.

    הרשת החברתית אמנם הציגה מספר המלצות לעמודים שאולי יעניינו אותי, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שאין לה משהו חדש להראות לי בפיד, והציעה לי בנימוס לצפות בפוסטים שכבר ראיתי או לחילופין, בפוסטים אקראיים מרחבי הרשת. פיד האינסוף התגלה בעירומו – הוא מתבסס על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים שגורמים לנו לצבור חברים שאיננו מכירים ולעקוב אחרי קבוצות שלא מעניקות לנו ערך אמיתי. ברגע שאנחנו מתחילים לסנן, האינסוף מצטמצם לגודלו הטבעי – בריכה זעירה שבה עשרה אנשים ממתינים בתור לזווית צילום טובה.

    אלה היו ימים נפלאים, אני חייב להודות. שקט נפשי ושלווה שנובעת מהידיעה הפשוטה שאין מה לראות ולפיכך גם אין מה להחמיץ. אבל הם לא נמשכו לאורך זמן. הסיבה להסתייגות מעלה ("פחות או יותר") נובעת מכך שהאלגוריתם מסתגל מהר. כעבור מספר ימים הפיד שלי חזר לסורו. הסיבה לכך – גם אחרי סינון של מאות חברים עדיין נותרו לי קרוב לאלפיים אחרים שרק המתינו בתור. הגלגל הענק חזר להסתובב, רק הפעם עם פרצופים חדשים. הדבר המעניין הוא שלפתע צפו עשרות חברים שכלל לא זכרתי, את חלקם אפילו חיבבתי. התהליך חזר על עצמו שוב בשבועיים הבאים. פיד האינסוף נעלם לטובת המלצות היסטוריות של הרשת החברתית, ואז שוב, משלוח של חברים טריים.

    נכון לרגע זה, אני מעריך שמתוך 2000+ חברים אני עדיין עוקב אחרי כ-700 – זה מאפשר לפיד שלי להגשים את מהותו הנצחית, אבל אני בהחלט מגיע הרבה יותר מהר לפוסטים שכבר צפיתי בהם. מעבר לזה, תהליך הסינון ממשיך בכל עת. אני מסיר מעקב מעוד ועוד חברים וכן מדייק את העניין שנוצר בפיד שלי, ואני עושה זאת תוך שמירה על מספר כללים:

    אישור חברים חדשים. פולני, אין מה לעשות, ולא נעים לי להגיד לא. אלא אם מדובר בספאם ברור. אני נוטה לאשר את כולם ומייד לשלוח להייד. היתרון בכך הוא שבמידת הצורך קל יותר לתקשר – שליחת הודעה לא מגיעה לתיבה עלומה של "אחר" שמתגלה אחרי שנה, ותמיד אפשר לחזור ולעקוב מבלי לשלוח בקשת חברות חדשה.

    שמירה על גיוון. הרשת החברתית עלולה להדהד את המסרים שאנחנו רוצים לשמוע, אלה בהם אנחנו מלכתחילה מאמינים, ודווקא מסיבה זאת חשוב לשמור על איזון של הפיד. בין חברי יש מכחישי קורונה וחרדתיים מדופלמים, אנשי ארץ ישראל השלמה וחובבי מדינת כל אזרחיה, אנשי פוסט-קפיטליזם וניאו-ליברטריאנים גאים, אנשי המרד בהכחדה וכאלה שחושבים שהאקלים מעולם לא היה טוב יותר, תודה. זה לא קל, לפעמים מתחשק לחסום לצמיתות, אבל ברוב הזמן הדעה ההפוכה מציבה אתגר מחשבתי ששומר עלי חד.

    מינימום קבוצות. מצטער, אבל אין משהו שחונק פיד והורג זמן כמו קבוצה טובה. אני מודה שזאת אחת הסיבות שמעולם לא הקמתי קבוצת פייסבוק לתנועת ההאטה. אפשר להצטרף לקבוצה ולהיכנס אליה אחת לכמה ימים מתוך בחירה, לא חייבים להשתעבד לקצב שלה (הדברים תקפים גם לגבי עמודים).

    ***

    הפחתת מספר החברים וצמצום הפיד הן פעולות שאמורות לשרת מטרה יותר גדולה – הצלת זמן. העובדה שאני כותב בלוג אודות האטה מאלצת אותי, באופן אירוני, להיות ברשת יותר זמן ממה שהייתי בוחר – קריאה, מחקר, השראה, כתיבה. כמו רבים אחרים גם אני מכיר בעובדה שקל מאוד להתמכר. בצד השני של המסך יושבים אנשים סופר אינטליגנטיים עם מטרה אחת ברורה – להשאיר אותנו כמה שיותר זמן באתר. האמצעים להתגוננות, לפיכך, צריכים להיות דרסטיים בהתאמה.

    ראשית כל להשתחרר מרוח התקופה שגורסת ש"כמה שיותר יותר טוב" (ולא משנה כמעט באיזה תחום מדובר). אם יש לכם 5,000 חברים בפייסבוק זה רק אומר שיש לכם פחות ופחות סיכויים להיחשף לאלה מתוכם שבאמת מעניינים אתכם או יקרים לליבכם (ממוצע חברי הפייסבוק העולמי עומד על 338). אם אתם חברים בחמש רשתות חברתיות זה לא אומר שאתם יותר מחוברים אלא שאתם הרבה יותר מנותקים מהחיים שרוחשים בזמן שאתם במסכים. אני מחובר רק לפייסבוק (אולי כי אני זקן), וגם בו אני משתדל לצמצם שימוש. אם אני רוצה להתרשם באופן אישי מציוץ בטוויטר או מתמונה באינסטגרם אני אכנס לרשתות האלה דרך גוגל, ובאופן נקודתי. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, הבנתי שאתרי החדשות לא עומדים בקצב ההתרחשויות, ומי שרוצה להתרשם בזמן אמת מוזמן להציץ בעמודים של הכתבים הפוליטיים השונים. עכשיו, נסו לגגל "דפנה ליאל טוויטר", או "עמית סגל טוויטר" ותגיעו ישירות לעמודים שלהם. תוכלו לקרוא ציוצים ותגובות, מבלי להשתעבד באופן תמידי לעוד פיד אינסוף.

    ראש השנה אמנם מאחורינו, וגם יום כיפור, אבל כל יום הוא זמן מצוין להתחיל "תשליך". בחרו רשת אחת שמעניקה לכם את הערך הגדול ביותר. מחקו אפליקציות מהנייד. בטלו נוטיפקציות והסירו מעקבים מחברים. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. אנחנו צריכים לזכור שיש עולם שלם ומופלא של מציאות שרק מחכה שנצא לקראתה בזרועות פתוחות. והיא מדהימה, באמת. אם נכוון את עצמנו לגילוי, להרפתקה, גם טווח של 1,000 מטרים מסביב לשכונה לא יאכזבו אותנו לעולם. וכן, אני יודע שאתם קוראים את המילים האלה על מסך, ושהגעתם לפוסט בסבירות גבוהה דרך הפייסבוק. זאת בדיוק הדילמה החברתית – איך לנצל את הרשת בצורה טובה, מבלי להשתעבד לה, ומתי לצאת לשוטטות ארוכה.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • אימון בודהיסטי לחיי היומיום – Online

     

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    קורס עומק המתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם

    בהנחיית: סנדיה בר-קמה
    תאריך הפתיחה: 12/10/2020
    שעות אקדמיות: 88
    מספר מפגשים: 22

    ימי שני | 19:00 – 16:00

    הקורס יתקיים אונליין ב-ZOOM וכולל:
    שירות עוטף ותמיכה טכנית בזמן אמת
    הקלטות שיעורים לצפייה מאוחרת יותר (בקורסים נבחרים)
    מערכת ניהול מידע שתרכז את חומרי הלימודים לגישה נוחה בין השיעורים.

    לפרטים והרשמה אנא צרו עימנו קשר:

    072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול של אימון בודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    בין הנושאים שנלמד בקורס אימון בודהיסטי:

    • מהי מדיטציה
    • מיינדפולנס – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום.
    • דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית.
    • כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול.
    • היאחזות – שורש הסבל והכאב מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.
    • שמחה, אושר וקלות – מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.
    • אינטימיות – מה לבודהיזם ולאינטימיות?
    • חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח ולהיות בתקשורת חדשה עם הזולת.
    • איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות.
    • צרכים ורגשות – האם הרגשות שלנו מנהלים אותנו או אנחנו אותם?
    • ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה.
    • טבע הבודהא – אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.
    • התכוונות מיטיבה – מרכיב מרכזי מתוך הדרך בת-8-המרכיבים.
    • חמשת המכשולים וחמשת החברים הרוחניים
    • פחדים וחרדות – איך לעבוד עם דאגות אובססיביות; מהם שני סוגי הפחד ואיך להתמודד איתם.
    • להתיידד עם מפלצות – איך לעבוד עם רגשות סוערים.
    • מה מנהל אותנו – סנקארות ופרדיגמות. “
    • קבלה רדיקלית וחמלה עצמית – מצרך מבוקש שאף פעם אין יותר מדי ממנו!
    • מהו אושר אמיתי – “מהו ההבדל בין הנאה לאושר

    סנדיה בר-קמה
    מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים, מורה בעמותת ‘תובנה’, ב’מרכז לרפואת גוף-נפש’ ובמסגרות נוספות, בארץ ובהודו, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל).
    מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.
    מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

    לעמוד הקורס>>
    לכל תכני האונליין של שנת הלימודים 2020/21 במרכז גוף נפש>>

    לפרטים והרשמה: 072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • שנה. תעשי טובה

     

    וואו. איזו שנה שזו היתה. 4 עונות. 3 סבבי בחירעות. 2 ראשי ממשלה וקורונה אחת.

    ואם יש תמה אחת שקופצת לי הכי הרבה בשנה שחלפה, היא נושא שכתבתי עליו המון כאן: ח ו פ ש

    כמה אתגרו את החופש שלנו השנה, עם סגרים והגבלות תנועה ומסיכות ומה לא. וכמה קשה לקבל גזרות כשאין אמון במערכות השלטון ובתשקורת שמשרתת אותן. ונשארה עיתונאית צדיקה אחת בסדום, אורלי בר-לב, שמי שלא עוקב אחריה (ובעיקר אחרי השידורים הישירים שלה מההפגנות) מפסיד!

    אז איך אתם שומרים על החופש שלכם? וכמה הוא שווה? 500 ש"ח? 5,000 ש"ח? אינסוף?

    ומה מכל זה יישאר צרוב בנו ובעיקר בילדנו? האם עוד שנתיים, חמש או עשר, נשב ונצחק עם החברה וניזכר בשנה המטורללת ההיא? שנת הקורונה… או שמאפיינים שלה והגבלות יישארו איתנו מעתה ועד עולם?

    ומה באמת קורה בעולם? האם שם גרוע או טוב יותר? מי קובע מה ירוק ומה אדום, מי חולה קשה ומי לא ומתי זה ייגמר? האם כל זה חלק ממזימה כלל עולמית? האם זה הוירוס האחרון? האם ההופעות יחזרו (ניל יאנג, אנא בוא)? האם הכלכלה תחזור להיות כמו שהיתה? האם נטוס עוד לחופשה כמו פעם?!?!

    המון שאלות ואי ודאות וכשאין מקור לסמוך עליו, נותר רק לסמוך על הלב והתחושות של עצמנו, על המפגשים, כן האנושיים (עם מי שמותר) ועל התקווה, שלעולם אסור לוותר עליה.

    מאחל לכולנו ולעצמי שנה שפויה ורגילה עם פחות דרמות.

    שהקורונה תעזוב אותנו ואיתה כמה שרים, ראשי ממשלה וח"כים מושחתים.

    שהחמסינים והיתושות יעזבו איתם…

    שההפגנות בכל העולם יגדלו והשיטה הקלוקלת בה 1% שולטים על 99% תשתנה

    שיחזור האמון ותחזור האחווה, שנדע לראות מעבר לקושי ולפתוח את הלב הכי גדול שאפשר

    שתהיה שנה טובה


    להגיב
  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
Close