טורים אישיים

  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • כושר זה אושר – הטור של יהלי שפהרד

    כמעט בכל יום אני מוצאת את עצמי לפחות פעם אחת באותה שיחה, על כמה זה חשוב לקחת בחשבון את עצמנו. למצוא מה עושה לנו טוב ולהקדיש לעצמנו זמן איחות לפחות שעתיים בשבוע. זמן שימלא אותנו ויתן לנו אנרגיות חיביות ועניין בחיים.
    זה קל להגיד ולא ממש פשוט לעשות… זה אתגר פסיכולוגי ופיזי.
    בחודש האחרון מצאתי את עצמי נפגשת עם האתגר הזה בעצמי.
     .
    לפני שהייתי מאמנת כושר הייתי רקדנית ומורה למחול וזה נשאר תמיד חלק ממני שכאשר אני לא ממלאת אותו זה מרגיש כמו חור קטן בלב. אז נרשמתי לשיעורי מחול מודרני למבוגרים, לעשות משהוא בשביל עצמי, בשביל הנשמה. חיכיתי וחיכיתי שיתחיל הקורס וכשהגיע הרגע הגדול פתאום היו לי מלא סיבות למה לא יכולתי ללכת… עבודה, עייפות, שרירים כואבים, עומס של עבודה, מתאמנות שממש רצו שיעורים בדיוק באותו יום ושעה… אז לא הלכתי והייתי ממש מאוכזבת מעצמי. ואז נזכרתי בשיחות שאני מנהלת על בסיס קבוע עם מתאמנות ואנשים שרוצים להיכנס לכושר אבל לא מוצאים זמן. תפסתי את עצמי בידיים וכמו בולדוזר פיניתי את כל המכשולים הדרושים והגעתי לשיעור. יצאתי משם כל כך מלאה באושר שנתתי כזו מתנה לעצמי. הרגשתי שהעזתי והכיף הזה מהדהד לי כל השבוע שלאחר מכן ונותן לי כח להעצים אחרים, הרבה יותר ממה שעוד שעת שינה או כל דבר אחר היה נותן לי.
     .
    תמיד תהיה לנו סיבה ממש מוצדקת למה לוותר על עצמנו, למה אי אפשר באמת לקחת רגע ולתת אותו לעצמנו. שגרת היום, עבודה, ילדים, בני זוג, חברים – לכולם אנחנו מקדישים זמן ולעצמנו לא נשאר…
    אבל, כשאני ממלאת את המצבורים שלי ומקדישה זמן לעצמי, למשל באימון כושר, או בכל דבר שממלא אותי ועושה לי טוב, אז יש לי יותר אנרגיה לתת לסביבה שלי. כשאנחנו מתאמנים יש לנו גם יותר כוח פיזי להתרוצץ ולשחק עם הילדים או הנכדים, יש לנו את האפשרות לשבת בנוח יותר על הרצפה בלי שהגב יכאב. בנוסף, כשאנחנו מאושרים יותר ומסופקים יותר וכמובן כשאנחנו יותר בכושר, המערכת החיסונית שלנו חזקה יותר – אנחנו חולים פחות ויכולים לתת יותר ימי עבודה ויותר יעילות בחיי היום יום.
     .
    אני ממליצה לכם בחום רב ובלב רחב: תמצאו את הדבר הזה שממלא אתכם ושמזיז אתכם –  שיתרום לכם גם לנשמה וגם לבריאות ויגרום לכם הנאה. ותקדישו לו שעתיים בשבוע. בלי פחד ובלי תרוצים.
    וההמלצה שלי זה לעשות זאת בעזרת אימון כושר או כל ספורט אחר שעושה לכם טוב.
     .

    ברגע שמצאתם את האימון/חוג/ספורט הרצוי. יכול להיות ששוב יעלה הקושי להתמיד, לשמר את המוטיבציה לטווח ארוך.

     .
    הנה 8 טיפים פרקטיים שיעזרו לכם בתהליך:
    1. אל תרחיקו לכת עם התכנונים והמחשבות איך להתמיד … תחשבו רק על השיעור הבא כל פעם ואיך להתארגן להגיע אליו.
    2. נסו שהמסגרת שבחרתם תהיה קרובה אליכם ונגישה (אם אפשר גם ברגל או באופניים) כך שלא תבזבזו זמן בדרכים.
    3. הסבירו לבני משפחתכם על חשיבות ההחלטה וההנאה שאתם מפיקים בשיעור ובקשו מהם לפרגן ולהירתם לנושא ולהקל עליכם לתת את הזמן הזה לעצמכם.
    4. קבעו את השיעורים בתחילת השבוע. הדבר הראשון שנכנס ללו"ז זה גם הדבר האחרון שיצא…
    5. תנסו להגיע ללו"ז קבוע ולא לשנות כל שבוע את מועד האימון.
    6. כתבו את לו"ז השיעורים גם ביומן או לוח שנה וגם על המקרר בבית כך שגם אתם וגם בני משפחתיכם תראו אותם מול עיניכם.
    7. במידה של חוסר מוטיבציה שננו לכם כמו מנטרה כמה נהניתם וכמה זה עשה לכם טוב בפעם הקודמת.
    8. הציבו לעצמכם מטרות שאתם רוצים להשיג בעזרת האימון. זה יכול להיות כל דבר מהרזיה ועד יכולת לשבת ישיבה מזרחית, למנוע כאבי גב, לרוץ 15 דק' בלי להתעייף וכו'.

    ——————————————————————————————————————————————————

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני: איך ליהנות מאוכל עד הסוף]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מסע ברוח הפרדס-כרכוראית (שם זמני) – הטור החדש של לילה חפר

     

    (עדכון: נבחר שם חדש! "מכּרכּרת בפרדס")

    השנה היא 2005. אנחנו זוג נשוי טרי שמסיים את הלימודים במכללת תל-חי.

    עם כל האהבה לצפון אנחנו יודעים שלא נשתקע שם.

    הנתונים שלנו הם משפחות מוצא בבאר-שבע ותל-אביב, שנינו עובדים סוציאליים, שנינו סניאסים (תלמידים) של אושו, זוג צעיר אבל לא צעירים מאד וכבר רוצים להגיע למקום שיהיה לנו בו בית.

    אנחנו יודעים שאנחנו רוצים את הבית שלנו על האדמה, שיהיה שקט אבל לא חור, שתהייה בו קהילה אבל לא בתוך התחת שלנו, שיהיו אפשרויות לחינוך לילדים, ושיהיה לו אופי למקום.

    וככה הגענו לפרדס חנה מקף כרכור.

    אנחנו, ועוד אלף זוגות עם פרופיל דומה מאד לשלנו.

    מקום עם אופי. אני תוהה על ההגדרה הזאת היום? איך קורה שלמקום יש אופי? איך מקום אחד הוא פרבר סתמי חסר כל טעם ומקום אחר הוא מקום עם סיפור שאפשר לדבר עליו כמעט כמו שמדברים על אדם.

    פרדס חנה-כרכור, צל-עלי בננה ושלוות עולמים, שיקשוק, אמנים במושבה, פרדס-חפלה, הידית, הקהילה הדמוקרטית, הקהילה האנתרופוסופית, האנרופו-דוסית, גינה קהילתית, ראגה, קואופרטיב, מושבה חופשית.

    עשור אחר כך אני מתחילה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור באגף הרווחה בתור עובדת קהילתית. ומהר מאד אני מגלה שכל הנרטיב הפרדס-חנאי שלי הוא נחלתם של שלושת אלפים איש (במקרה הטוב) במועצה מקומית של ארבעים ושתיים אלף איש.

    יש ותיקים שמרגישים שפלשו להם. יש כרכוריסטים שמבכים את המקף ואת המורשת הכרכוראית.

    יש שכונות של עולים. יש קווקזים. אתיופים. שיכונים. יש אנשים שלא מתגעגעים לשיקשוק. הם אפילו לא יודעים שהוא היה קיים.

    לא כולם רוצים פרחי בר. יש כאלה שרוצים שירססו הכל ויעשו מדרכות. יש אנשים בפרדס חנה שמתים שהיא תהייה רמת השרון.

    משהו קורה בפרדס חנה – כרכור. אי אפשר להתווכח עם המספרים. הגידול באוכלוסייה בעשור האחרון הוא מטורף, כל שנה בעשור האחרון גדלה פרדס חנה בארבעה אחוז!

    והמשהו הזה, הרוח הפרדס-כרכוראית הזו, היא היא נושאו של הטור הזה.

    הטור הזה הוא מסע, כי אני מאד אוהבת מסעות, בין הפנים השונות של המועצה המקומית שלנו.

    בין האנשים שהזרימו אליה רוחות חדשות והאנשים שהגיעו כי הרוח הזו קראה להם.

    בין ותיקי המושבה שמאוהבים בה עד מעל לאוזניים לתושבים שהגיעו בחמש עשרה השנה האחרונות ואוהבים אותה לא פחות.

    אני מזמינה אתכם לשוטט איתי בין החקלאים למייסדי תרבות הפרינג' המקומית, לשתות בונה אתיופית ולאכול חינקל קווקזי, להכיר את האקטיבסטים שמשנים מפה את העולם ואת תושבי השיכונים שלא נוטים לצאת משם.

    וכל זה יסופר באתר המתחדש של מושבה חופשית שהייתה מורה הנבוכים שלי פעם מזמן כשרק הגעתי לפרדס חנה – כרכור והיא עוד הייתה כולה רק הבטחה למשהו שעוד לא ידעתי מהו אבל ידעתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק ממנו.

    [לטור השני של לילה – מכרכרת בפרדס]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • אז מה הולך לקרות עם האתר הזה בגלגול הנוכחי

    כשישבתי וחשבתי (קורה לפעמים)

    האם השלב הזה של מושבה…

    …הוא כמו אצל פרפר שיוצא מהגולם
    …או אולי בכלל נחש שמשיל מה אשר יבש
    …או צפרדע שמקפצת

    (בטח אגלה על הדרך)

    מה שאני יודע ורוצה שיקרה במושבה חופשית החדשה הזאת
    הוא לשלב בין ה-Being (רלוונטי) ל-Doing (גם כסף)
    ליצור שילוב שייטיב עם כל הצדדים:
    מצד אחד תוכן מרענן  – דינמי – מגוון – ואיכותי (מה זה בכלל?)
    ומצד שני כלי קידום מעולים (שתמיד היו ועכשיו עוד השתפרו)

    מבטיח לספר על כל אלו בפוסטים הבאים השבוע – על הכותבים החדשים והפינות החדשות ו…
    בינתיים נהנה מהשמש והירח וכמה כוכבים…



    להגיב
  • פוסט ראשון למושבה חופשית החדשה (פעם שניה…)

    אתר חדש.

    שהוקם ע"י החברה המוכשרים מ"הנקודה" בבנימינה (אתם עוד תכירו אותם בפוסט נפרד).

    מושבה חופשית חדשה. מושבה שאחרי רונית. שלעולם לא היתה בלעדיה.

    שמח להציג אתר פשוט, נקי ומרווח.

    נשאר מה שעובד, שפועם.

    הלוחות בחינם, שהיו וישארו פתוחים וחינמים לפרסם בהם ולמצוא בהם.

    הפוסטים מכל הסוגים עם כותבות וכותבים חדשים ומופלאים שיחלו בטורי אורח אף שרובם היו אורחים קבועים במושבה.

    לוח האירועים שודרג פלאים! אפשר להכניס כל אירוע (בחינם) ע:י הכנסת ה-URL שלו מהפייסבוק…

    נפרדנו משוק חופשית (דמעה) והאינדקסים והשימושון הנטושון.

    אבל הוספנו לינק ישיר לרדיו חנה! אחלה רדיו ואחלה מוזיקה!

    ויש תחזית.

    ואם משעמם לכם תלחצו על משעמם לי (יש כפתור כזה)

    ועוד מלא תוכניות לפינות ופונקציות ולוח כזה ושירות כזה.

    אבל עכשיו זה מה שיש.

    ממש מוזמנים לשלוח לנו הצעות על אילו פינות או פונקציות לעשות באתר.

    מושבה חופשית החדשה עולה לא מושלמת. לא לגמרי מוכנה. אבל היא מגיעה עם הכנות שלה, יכולת החיבור והקידום, השירות לקהילה, וגם פרנסה למשפחה כאן מהקהילה.

     

     

     

     

     

     

     

     

    יש עוד המון לספר ולומר אבל זהו לבינתיים.

    רוח חדשה נושבת במושבה חופשית.

    מקווה שתצטרפו אלי ואליה.

    רואי


    להגיב
  • קורס בניסים עם אפרת אביטל

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?

    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?

    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?

    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?

    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים – איך זה קשור אלי?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה והסביר לה שהיא לא משוגעת, הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. כך החלה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן, אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים.

    מהו הקורס בניסים?

    זוהי תוכנית לימודית רוחנית, אשר עוצבה לקחת את תלמידיה לתהליך של הפנמת מערכת החשיבה שלה. בתהליך זה, אנו לומדים לקבל בשכלנו ולהאציל לאחרים את מה שהקורס מכנה 'ניסים', שמרפאים את תפישת מי שמקבל אותם. ניסים הם ביטויים של אהבה ו"כשאני נרפא איני נרפא לבד".

    הקורס מציג 365 שיעורים יומיים, אחד לכל יום מימות השנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים, מביא את התיאוריה לחוויות היום-יום ובכך יוצר שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.

    מה אומר הקורס בניסים?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי.ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו.  בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    ערב מבוא ללא עלות יתקיים ב– 15.11.2017 בשעות 19:00-22:00.

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269  במייל  efrata@gmail.com  או בפייסבוק >


    להגיב
  • הנקודה הקטנה שבבטן / רודי סעדה

    החלק השישי – יא ווא-רא-די – סיפור על בלהות

    [רודי סעדה]

    באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב.

    אז חשבתי.

    ***

    לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע לכולנו שהוא ואשתו בהריון, עוד ילד נוסף למשפחה, כולם התרגשו, אפילו אבא שלי שכבול לכיסא גלגלים, התרומם פתאום באיטיות וחיבק אותו, ראיתי את עיניו נוצצות מהתרגשות. כולם התרגשו, גם אני, אבל להתרגשות שלי נוסף עוד משהו, כיווץ קטן בבטן, אני מכיר את הכיווץ הזה. מכיר אותו טוב מאוד.

    מתוך ארבעה בנים שאימא שלי גידלה, שלושה מהם עשו לה נכדים "מה איתך רודי לא תביא לי נכדים?" היא שואלת אותי בעיני הדבש שלה.

    אז זהו אימא, יש לי משהו לספר לך.

    ***

    זה כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את החיים שלי במילים, תומכות בי המילים הללו, דגלי אזהרה היו לעיתים, כמו באו מהשמיים הריקים, אם רק הייתי קשוב למילים מאשר לכתוב אותם, הייתה המציאות פחות עגומה כפי שהשתקפה בפניי. כתבתי דפי בוקר במשך שעה, ואז עוד שעה של כתיבה בצהריים, ובערב שעה, נפלתי למלאכת הכתיבה עד שלא הבחנתי בכלל מה אני כותב.

    הסיפור שאפרוס לפניכם הוא הפרק השני של 'טלנובלת 912 ימים' שחוויתי, שאת חלקה הראשון סיפרתי בסיפור 'תשעה ימים'.

    לסיפור הזה אני קורא "הנקודה הקטנה שבבטן"

    ***

    אמצע יוני 2015, יום שני בבוקר, שעה אחרי הזריחה, אני יושב בישיבה מזרחית, כבר 42 דקות שאני קפוא ככה, אני מתרגל ויפאסנה, אני בדיוק מטייל עם המודעות שלי על שכם ימין כשהשיעולים שלה מחדר השינה חודרים לי להכרה.

    ואז אני שומע אותה, את הצעדים שלה מטופפים במהירות על הרצפה, אני שומע דלת נפתחת, ואז חריקה, אני מכיר את החריקה הזו, זו הדלת של השירותים, ואז 'בעעעעעעע' אחד גדול יוצא לה מהפה.

    גומלת בתוכי ההחלטה לפקוח עיניים ולסיים את התרגול, זה כבר שלושה ימים שהיא מקיאה ככה, הריון זה הדבר האחרון שחשבנו עליו, אני לא ילד אני, אני יודע לגמור בחוץ כמו שצריך, גומר מהר, אבל בחוץ, אין טעם לקנות בדיקת הריון זה בטוח משהו שהיא אכלה בעבודה.

    בכל זאת לבוש בטרנינג שזרקתי על עצמי, אני חוזר אחרי עשרים דקות ובידי שתי חפיסות של בדיקת הריון, משתי חברות שונות, ככה שיהיה, בשביל האחריות. חרדה מטפסת לי בבטן שאני חוצה את דלת הכניסה, והיא עדיין בשירותים, יושבת בתחתונים מופשלים, מספר צעדים מתוחים ואני מתקרב אליה, אני מגיש לה את המקל, היא מכניסה תחת האגן ואחרי מספר טפטופים היא שולפת אותו בחזרה.

    הכלל הוא ידוע קו אחד אין הריון שני קווים יש הריון. פשוט.

    אנחנו ממתינים. מהר מאוד הטכנולוגיה הזו עובדת, תוך מספר שניות מופיע קו, אני מתפלל שיישאר רק קו אחד, אבל מופיע עוד קו.

    אוי ואבוי.

    אני מיד שולף את המקל מהחפיסה של החברה השנייה.

    "מה?" היא מביטה בי בעיניים תמוהות.

    "בואי נבדוק שוב".

    "אין לי פיפי רודי".

    "לא יודע, לא סומך עליהם, זה מקל".

    "אין לי פיפי אני אומרת לך" היא מפצירה בי.

    "אז תתאמצי".

    היא התאמצה, המאמץ מביא איתו עוד כמה טיפות, היא מגישה לי את המקלון, גם אצלו הופיעו שני קווים, אף פעם לא האמנתי למקלות, אבל במקרה הזה שהמקל אמר את דברו אני הקשבתי.

    ואז זה יצא לי בלי שום הכנה מוקדמת "אני לא רוצה את הילד".

    השתררה דממה.

    "מה?" היא שברה אותה.

    ואז זה הגיע, אני מכיר אותו, האוֹל אִין "אני לא רוצה את הילד, אנחנו עושים הפלה, אני לא רוצה את הילד".

    אוֹל אִין.

    "אני עוד יושבת על האסלה רודי, אפילו לא הרמתי את התחתונים" העיניים שלה התמלאו בדמעות, היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה ופרצה בבכי.

    הבנתי אותה.

    "אתה יודע גם לי יש עניין בזה" היא פלטה מגרונה.

    הבטן שלי כאבה פתאום, חזק ממש, כמו סכיני גילוח שפוצעים לי עכשיו איברים פנימיים.

    "בַאבַא" זה הכינוי שאני קורא לה "אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רוצה את הילד, כל הבטן בוערת לי פתאום, זו פעם ראשונה שאני מרגיש את הגוף שלי כל כך נסער, אני לא רוצה את הילד".

    "זה כי אני בהריון ברור שאתה נסער".

    היא צדקה היא בהריון ובגלל זה אני נסער. אבל זה היה לי גם מוזר, חלק ממסע החיים היה שמתישהו ילד יצטרף למשפחה, אני עובד, אני מתפרנס, התחתנו לפני שנה וחצי, עברנו משברים גדולים, מה זה גדולים, ענקיים, ויצאנו מהם כמו מסוּפה, הכרנו סליחה גדולה, התאוששנו, אנחנו אוהבים יותר, מן הסתם השלב הבא זה כבר ילד לתוך משפחה. אבל לא במקרה הזה, לא יודע, במקום להיות מאושר כמו רוב הזוגות שמחכים לשני קווים על המקל, הבטן שלי צעקה 'לא'. ארבעה סנטימטרים מתחת לפופיק, שמה בתוך האגן שכבה לה איזו נקודה, כמו כדור קטנטן חם שפמפם לי בעוצמה, ממש בעט בי להפיל את הילד הזה מהחיים. לא יכולתי להתכחש לנקודה הזו. היא הייתה חזקה ממני.

    "אנחנו עושים הפלה" המשכתי.

    "אנחנו לא".

    "תקשיבי לי טוב" נעצתי בה עיניים חדות "אנחנו עושים הפלה". חד משמעי הייתי, כמו גנרל, זה הפתיע אותי, גם אותה, היא הביטה בי מופתעת.

    "אתה חוצפן רודי, רק לפני שתי דקות גילית שאתה אבא וכבר אתה מוכן להרוג את הילד שלך".

    המילה 'להרוג' ננעצה לי בלב, קישטה עצמה בקליידוסקופ של סכינים, את המחשבות שלי צבעה בהרהוריי חיים, ובצדק, מי אני בכלל שאחליט מי ראוי לחיים ומי ראוי למות, באיזה זכות אני לוקח שליטה על החיים, אבל הנקודה הזו בבטן שלי בערה 'אוֹל אִין' היא צעקה 'אוֹל אִין'.

    שאלוהים יעזור הסיוט רק מתחיל.

    לא ירדתי מההחלטה להפיל את הילד, אין מצב, גם שהחלטנו שלא נדבר על זה, שנישן על זה כמה לילות, שננשום באיזון ובבגרות את האירוע המפתיע שהגיע לחיים שלנו, ההחלטה בתוכי כבר התקבלה, הכפתור נלחץ, אין דרך חזרה.

    זה מה שנקרא אצלי אוֹל אִין.

    עברנו יום דוחה, כל אחד משנינו, מה שהתחיל אצלי בוויפאסנה על הבוקר, המשיך למחשבות שטרפו אותי כמו קן צרעות שמישהו חבט עם מחבט בייסבול ועיצבן אותן נורא, מבלבלות היו המחשבות האלה ובכמויות. אומרים שהמוח מסוגל לחשוב מחשבה אחת כל פעם, נשבע לכם, באותו יום הייתי אוטוסטרדה מחשבתית מהלכת.

    אחר הצהריים יש לי 'קופיקו', בטבריה, יום חמסין היום, והמוח שלי ברקים ורעמים, השמש ליוותה אותי לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת ארלוזורוב ועם כאבים חדים בבטן התחתונה התיישבתי בספסל האחורי של ההסעה. כולם הבחינו שמשהו אינו כשורה "אתה בסדר?" הם שאלו אותי מהקדימה של הרכב, אפילו דרך המראה קלטו שאני לא באמת נוכח.

    "כן" אמרתי. שיקרתי.

    לא הייתי בסדר, המוח שלי התפוצץ, שלפוחיות ענקיות נוצרו מהצרעות שהשתוללו לי שם.

    הייתה הצגה מדהימה, התפוצצתי על הבמה. איכשהו שהחיים עוברים עליי בגסות, אני עף בחלקלקות בהצגות, לא יודע, זה כנראה חלק של היקום לאזן את מה שאני עובר.

    באותו היום הלכנו לישון. חרא שינה, אבל נרדמנו.

    ***

    בבוקר שוב ויפאסנה, כבר שנה וחצי שאני מתרגל בלי הפסקה. גם בתקופות קשות בחיים, אני דואג להיצמד לנשימה, אבל אז שיעולים, ואז רגליים מטופפות, ואז חריקת דלת, ואז הקאה.

    שנאתי אותה, שנאתי את הנקודה הזו בבטן שלה.

    קמתי על רגליי, פסעתי באיטיות לשירותים וליטפתי אותה "יהיה בסדר" אמרתי "באמת יהיה בסדר". לא שיקרתי.

    "מה יהיה בסדר?" היא צעקה בתוך הקונכייה הזו והקול שלה הדהד, החתולים קיפצו והסתתרו מאחורי הספה "אתה רוצה לעשות הפלה, אתה רוצה להרוג את הילד, וכמו שאני מכירה אותך רודי, אתה לא תוותר, אתה עקשן אתה, אימפולסיבי".

    היא צדקה, אבל זה היה אז, השתניתי, וואלה אני עובד על עצמי, אבל הפעם יש משהו הרבה יותר עמוק, באמת שקשה לי להסביר, זו הנקודה הזאת, כמה אצבעות מתחת לטבור, זה האוֹל אִין, איך תסביר לה עכשיו מה זה אוֹל אִין.

    "אנחנו לא עושים את הילד" אני מצהיר בפניה.

    "לך מפה" היא צרחה, שלחה יד קטנטנה, אחזה בידית האלומיניום וטרקה את דלת השירותים בעצבנות, איכשהו החריקה עכשיו לא נשמעה, שום דבר לא נשמע, למעט הצרחות שלה שהדהדו מתוך הקונכייה, ובכי שהצטרף מיד אחר כך.

    וזו שגרת היום שלנו, חריקת דלת, הקאה, דלת נטרקת, ובכי, ואז עוד בכי, וצרחה מצמיתה, וחתולים מבוהלים, וחריקת דלת, ובכי, ודלת נטרקת שוב, ואז כן, ואז לא, וריב, הוו הרבה ריבים של כן ולא.

    עם הימים ההקאות חדלו ואני התחלתי בדיוק חזרות לסדרה ג'ינג'י. רק חיווטים של ילדים בשיקוף המציאות שלי, אולי היקום מנסה לאותת לי שאני טוב עם ילדים, לא יודע, כי האמת שאני טוב עם ילדים, אבל לא עם הילד הזה, הילד הזה לא בא לי טוב בכלל.

    שלושה שבועות שלמים אנחנו סוחבים הריון, היא סחבה את זה בבטן שלה, אני סחבתי במחשבות. היו ימים שלא דיברנו על זה בכלל, כמו כאב כרוני התרגלנו אליו, למדנו לחיות איתו, התכחשנו, כאילו שכחנו שאנחנו סוחבים שם עובר בתוך הבטן, אבל לא שכחנו באמת, אפילו לא לרגע, כל פעם שהיא השתעלה, כל פעם שראיתי עגלת ילדים, כל פעם שבכי של תינוק חדר לעור התוף שלי, כל פעם ששמתי את הראש על הכרית לישון הייתי יכול לשמוע את העובר הזה מדבר מהבטן שלה. אני בטוח שגם לה הוא דיבר.

    אין לי ספק.

    ***

    "מה קורה מאמי? מה אנחנו עושים?".

    "רודי מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

    "שאת רוצה לעשות הפלה".

    "אני לא הולכת להגיד לך את זה".

    "אז מה עושים?".

    "אני רוצה את הילד".

    הסתכלתי לה בעיניים, אולי לראשונה מאז שנפגשנו הסתכלתי לה בעיניים באמת, תחושה עמוקה של התבוננות פנימה, לנשמה "את באמת רוצה את הילד באבא?" שאלתי.

    היא הביטה בי, לא מצמצה, נשמה ברכּוּת, ואמרה לי בפה מלא אהבה, בבגרות שלא שמעתי אותה קודם לכן "כן".

    היא דיברה בכנות, לא יכולתי להגיד לה 'לא' אחרי דבר כזה.

    אז אמרתי לה שאני רוצה להיפרד.

    "מה?" הקול שלה התחדד.

    "תראי, אני הולך להגיד לך משהו מהלב". אספתי נשימה ארוכה. "כל הגוף שלי זועק 'לא', כל הגוף שלי צועק שאני לא רוצה את הילד הזה, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני מרגיש, יש לי נקודה מתחת לבטן, והיא צורחת 'לא'. אבל זה גם הגוף שלך מאמי. אני לא יכול להגיד לך לעשות הפלה, זה הגוף שלך, ובתוך כל זה אני גם בעלך, בחרנו ללכת יחד במסע הזה, התחתנו, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, כל הגוף שלי צועק שלא לקחת את הנתיב הזה בחיים, אם את לא הולכת איתי, אם את לא מבינה אותי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לצעוד עם מישהו שבהחלטה כל כך חשובה בחיים לא הולך איתי יד ביד, אני יודע שזה אגואיסטי, אבל מתוך הלב שלי, עמוק עמוק מתוך הבטן, אני לא מוכן לוותר מאמי. זה עמוק מזה".

    "אתה יודע גם לי זה עמוק".

    "כן. ורק בגלל זה אם את הולכת לעשות את הילד הזה אנחנו נפרדים, עכשיו".

    ואז שלחתי לה מילים חדות, הכי ברורות שאפשר "תוך שבועיים את מוצאת דירה, את עוברת את ההיריון הזה לבד, אני לא רוצה שום קשר. אני אשלם לך הכל, הכל, אני מבטיח לך שאת תהיי מיליונרית, לא ייחסר לך דבר, אני לא רוצה קשר עם זה".

    הבטתי לה עמוק יותר בעיניים "זה ברור?" התכוונתי לכל מילה, ובפנים נגעלתי מעצמי, מהאמת הישירה, הגסה הזו, אבל הנקודה הזו בבטן דיברה לא אני.

    אוֹל אִין.

    היא שלחה כפות ידיים, אחזה את ראשי, רכנה אליי כמו באה לנשק אותי, הביטה בי למספר רגעים ארוכים ולחשה "אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?".

    אני לא אשכח את המבט, החום של כפות הידיים שלה, האינטונציה, את הלחישה הזו 'אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?'.

    לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי 'כן', ודמעות נאספו להן עד שטפטפו לי על הלחי אחת אחרי השנייה, דמעות עכורות, מלוחות, זוכר את הטעם שלהן, כמו אפרסמון לא בשל.

    היא גם בכתה.

    "אני רוצה לחשוב על זה" היא פלטה לפתע.

    וזה הרגיש כמו קרן שמש בחורף קפוא.

    ***

    עברנו יום, ועוד יום, ועוד יום, לא לחצתי עליה, נתתי לה לחשוב על זה, ככל שהימים התרחקו גם החברות בינינו התרחקה, היא עם החברים שלה אני עם החברים שלי, פתאום שתי קבוצות כדורגל.

    ***

    כבר צילומים, ואני ביום השביעי לצילומים לסדרה ג'ינג'י, בין תחפושת לתחפושת, אני דואג להתקשר אליה, לבדוק לשלומה.

    "אני מוכנה לעשות הפלה" היא בישרה לי פתאום בקולה העצוב, היא גמגמה בכי, קולה רעד.

    כאב לי, כאב לי כי היא מתייסרת ואני לראשונה נושם.

    זוכר שישבתי איתה בסלון, איכשהו אהבתי אותה יותר "את לא מבינה כמה אני מודה לך, זאת לא החלטה קלה, בטח שלא, זה ילד, זה חיים, וזה הגוף שלך, אני מצטער שאני מעמיד אותך בסיטואציה הזו, אבל זאת האמת שלי, אם את עושה את זה, את בעצם מוקירה את החברות הזו, וזה וויתור שאני לא אשכח לך, לעולם".

    היא לא אמרה מילה, רק בכתה, אני חושב שהיא שנאה אותי על המילים האלו.

    זה לא שהיחסים נהיו טובים יותר, אי אפשר להחליט לעשות הפלה, ולהמשיך בסדר היום, מערכת היחסים נרקבה מאותו יום.

    ***

    בלב כבד ועיניים כבויות, חצינו חיוורים את הלובי המוזנח בבית הרופאים ברחובות בדרכנו לעבור בדיקות מקדימות להפלה, לא היה לי מושג שבדיקות לפני הפלה ובדיקות לפני לידה זה בתכלס אותן בדיקות, ואף אחד חוץ מאיתנו אינו יודע שאנחנו באנו להרוג חיים, לא לברוא חיים.

    לא אשכח איך טיפסנו על המדרגות מותשים לחדר האחות, עדיין זוכר איך היא מקבלת אותנו בחיוך, איך היא מעבירה את הדבר השומני הזה על הבטן הקטנטנה שלה, ועל צג המחשב מופיעה תמונת האולטרסאונד של העובר, והוא כבר בן חודשיים וחמישה ימים בדיוק הילד הקטן הזה, זה מדהים שהם יכולים לדעת בוודאות את תאריך הזיון, ואת תאריך הלידה הצפוי, הוא אמור להיוולד במרץ 2016, בן מזל דגים, עדיין זוכר איך האחות סימנה לנו עם העכבר את דפיקות הלב שלו, והתרגשה "יש לכם עובר בריא" כמו דורכת על יבלות היא פרסה חיוך על פניה "כל הדגימות שלך טובות, זה מה שנקרא הריון מוצלח". ואנחנו כובשים צעקה פנימית, וכמה שהאישה שלי בכתה ברגע ההוא, והאחות התרגשה נוכח הדמעות היא לא ידעה שזה בכלל לא מאוֹשר. ובפנים אני נקרע, כואב למות, ואני יודע שגם היא, האישה שמולי, עם הבטן החמודה שלה שחשופה לשמן הדוחה הזה, איזה מסע אני מעביר אותה.

    האחות מדפיסה את האירוע, את התמונה הזו של העובר, ומגישה לנו. אחזתי את עדות המוות הצפוי בידי. זה היה נורא.

    כמה שזה היה נורא.

    ברכיבה באופנוע חזרה לגבעתיים כל אחד בקסדתו, כל אחד בעולמו, לעולם לא אדע על מה היא חשבה שם בקסדה, לרגעים מסוימים בנסיעה חלפו לי שם מחשבות להמשיך עם דפיקות הלב האלו, לתת לעובר הזה לחיות, אבל בכל פעם שחדרה מחשבה כזו לחצה לי הנקודה בבטן כאילו דווקא, בחרבות היא דקרה אותי.

    בכינו מלא כשהורדנו את הקסדות.

    ***

    אחרי שלושה ימים עברנו את ההפלה, בשביל זה יוקדש סיפור משלו אם בכלל, הנסיעה ברכבת, ההרדמה המלאה, הקור המקפיא, הגרידה, הברזה מיום צילום וקנס של 7 אלף דולר.

    ***

    יום רדף יום, והימים המשיכו לרכב על ציר הזמן, הזיכרונות של המקל עם הפסים חלפו החוצה מדפי הבוקר ומהכתיבה היומיומית, איכשהו הם תורגמו באופן טבעי לצלקות בתודעה, והזיכרון ההוא של ההיריון נשכח, ואיתו גם הסיבה בכלל שהפכנו להיות חברים. מאז אותה הפלה שכבנו עם קונדום, זה היה מקולקל, לשכב עם האישה שלך עם מעיל דובון על הזין, הזין שלי התרחק מהכוּס שלה בשכבת ניילון, וכך גם החברות בינינו, שהפכה להיות חברות מקונדמת.

    ניסינו כמעט הכל, טיפול זוגי, יצאנו לארוחת ערב, הלכנו להופעות מוזיקה, להצגות, מלא הופעות סטנדאפ, עברנו לדירה חדשה, ענקית, אבל הצלקות ירדפו אותך גם כשאתה בדירת 90 מ"ר.

    שרדנו שבעה חודשים מאז אותה הרדמה מלאה.

    ב 20 בינואר 2016 הדפים מספרים לי שנפרדנו.

    ***

    לאחר חודשיים,

    מרץ 2016, בני מזל דגים חוגגים כעת יומולדת, והיא מתקשרת, מזמינה אותי אליה לדירה שהיא שכרה, מאורה קטנה ברמת גן, היא בדיוק נפרדה מהחבר שהיה לה יום אחרי שנפרדנו.

    הירח תלוי בשמיים, כבר מאוחר בערב, ואנחנו יושבים בחלק הזה בדירה שהיא קוראת לו סלון, על ספה מתקפלת, המנורה שלה הטילה צל בדמות נחש על הקיר, כמו בא לסמל משהו שעומד להגיע.

    היא נועצת בי עיניים רטובות "יש לי משהו להגיד לך, ואתה ממש תשנא אותי על זה".

    אולי הצל הזה באמת בא לסמל משהו.

    "מה?" אני נע באי נוחות עם האגן.

    "אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה".

    "מה?".

    "לא רוצה להגיד".

    "נו מה? הגעתי עד לפה, מה את רוצה להגיד לי?" הפצרתי בה.

    "בגדתי בך".

    "עם 'תומר השכן'? עוד פעם?".

    "לא, עם ערן".

    זרם מחשבות תת קרקעי החל לפרוץ לי בתודעה, המילה 'ערן' הציגה לי תמונה בהכרתי, היי אני מכיר אותו, ערן, חבר שלה לעבודה.

    "שכבתי איתו פעם אחת".

    "מה?" פערתי עיניים גדולות.

    "פעמיים, הוא גמר בתוכי, ממנו נכנסתי להיריון".

    "מה באבא? באמת? אחרי כל מה שעברנו? עוד פעם?".

    היא הנהנה 'כן'.

    "והוא נשוי באבא, עם ילדים, בגדת בי שוב? ממנו נכנסת להריון?".

    "כן" העיניים הרטובות שלה הפכו לפרץ של דמעות.

    "רגע רגע רגע כל מה שעברנו באבא, וזה אפילו לא היה ממני?".

    היא הביטה בי מרוסקת "אני מצטערת".

    "שיקרת לי. למה לא סיפרת לי?".

    היא לא ענתה.

    חמתי בערה בי להשחית, הווו כמה שהיא בערה, הוו כמה שהיא רצתה להשחית, רציתי להרוג אותה, אבל נזכרתי באמיליו ובחוטים הדקים של האור, רציתי לחנוק אותה עם החוטים האלה, אבל הם דקים, והם מאור, אז נזכרתי ב'כוחו של הרגע' אבל הכוח הזה לא חזק דיו שאדפוק לה את זה בראש, וההארה, איך אפשר להרוג בנאדם עם הארה?

    צרחה עמוקה בקעה בראשי, צעקה שממרחק הזמן שאני כותב את המילים הללו אני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת בתוכי, גופי היה משותק, ליבי הלם בחוזקה, מיותר לציין שלא יכולתי לדבר, ואז אספתי נשימה עמוקה, לא יודע איך זכרתי לנשום ברגע הזה, אבל זכרתי, מילאתי ריאותיי באוויר, מלא אוויר, הרגשתי מובס, מושפל, אחרי 'תומר השכן', אחרי כל הסליחה, עוד בגידה, עוד שקר, הגוף שלי רעד אלימות, רציתי לבעוט בה, בכוּס החרמני הזה שלה, במקום זה כבשתי צרחה פנימית, שלחתי ידיים וחיבקתי אותה, זה מה שהחליטה נפשי לעשות, וזה היה המגע האחרון שלנו. חיבוק.

    "אני אוהבת אותך" היא סיננה לאוזני "אני מצטערת".

    כיווצתי לסתות, חזק כיווצתי, אני חושב שדיממתי מהחניכיים, ונשמתי, עוד אוויר ועוד אוויר. השתחררתי מהחיבוק והתרוממתי מהספה, רגליים רועדות נשאו אותי לדלת, ומשם החוצה, סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות, בשביל היציאה מהבניין הבחנתי בירח, חיוכו הפוך, עצוב הוא היה, שלפתי את הטלפון, חיפשתי 'ערן' באנשי הקשר, והוא הופיע שם, צמוד לשם שלה, בלי היסוס התקשרתי אליו, לא יודע למה, לוודא, לדבר, לאמת את הפרטים, והוא אכן סיפר לי שהם שכבו, בלי קונדום, הוא לחש לי לטלפון, הוא לחש, אשתו בדיוק ילדה לפני יומיים את הילד הרביעי שלו, הוא לא רצה להעיר אותו, את השד, מסתבר שהוא עיבר שתי נשים במקביל, יש לו זרע טוב לבחור.

    ברגע זה תודעתי נקברה תחת מופע של זיקוקי דינור ששיגעו לי את המוח בשאלות, במחשבות, בשנאה, קן הצרעות שהיה רדום, נחבט בעוצמה, והן רוצות לנקום מתמיד.

    ***

    כמו מחבלת, שלפה רימון, שחררה את הנצרה, זרקה אל תוך מוחי, והשאירה אותי לבד עם הפיצוץ.

    והיא, המשיכה עם חייה, מצאה לה בני זוג רבים, ואני נאלמתי דום על ציר הזמן, מן הסתם אני אמור להיות מאושר שהשתחררתי מאדם שכזה, אבל לא אצלי, לא יודע למה, נפשי החליטה לצאת לקורס אינטנסיבי ביגון, באגו, כאילו דווקא, ללמד אותי משהו על מהותו של כאב ומהותה של סליחה. כאילו לא עברתי איתה סליחה, כאילו לא עברתי דברים בחיים.

    ועכשיו עוד פעם.

    בודד נקברתי בדירה הענקית הזו של שנינו בגבעתיים, לבד בתוך מגדל מוחי הקודר, כוחי אזל, שקעתי מתחת למים גועשים של השנאה, נפשי נסחפה לכאב ויגון, בן ערובה של רגשות מכל קשת הצבעים בעיקר כועסים והרסניים. כלב אכזרי נולד בתוכי, והוא נובח, חושף את שיניו במחשבות נקם.

    איזו עוד מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר את התחושה הכבדה שנבגדת, שוב, ושוב, את התחושה הזו שהולכת שולל והרצון העז הזה להשמיד חיים.

    הלוך ושוב, הילכתי בביתנו הריק, בלי מנוח, חיה שבויה בכלוב, מקונן על עולמי, נאבק עם מחשבות זעם, מגרש מחשבות של חורבן.

    במוחי דחוסים מיליארדים של תמונות, נבגים, שיצרו פטריות עובש, מתוך המרחב המצחין שטבעתי, אפיתי עוגות נקמניות, תמונות זדון ערוכות בקומפוזיציה של דיכאון, שיצרו מסע יריות אל דמויותיהם, שלה ושלו, ושל 'תומר השכן' ושל כל הזיונים הארורים שלה.

    רק ששכבתי במיטה ונסחפתי אל שנתי, ברחתי מהעולם האכזרי הזה של ייסורי המחשבה.

    וזה תחילתו של מסע כבד של התרוממות נפש, לא הלכתי לפסיכולוג, מעט נפגשתי עם חברים, גם לא התקשרתי לאמיליו, נשמתי רצתה לחוות את הלונה-פארק הזה לבדי, מסע אישי ביקשה, ארבעה חודשים מדממים גירדו את נפשי, בזמן הזה נעשיתי בקיא בכל הפגעים הרעים וכוונות הזדון של טבעי. גירדתי פצעים מוגלתיים ובפריחות של האגו שהבגידה הזו מסתבר הייתה קטליזטור לערוך את מסע הניקוי הזה.

    ובזמן הזה אני מופיע סטנדאפ, אני מפרק את הקהל מצחוק ובוכה במחסן המשקאות של הסטדנאפ פקטורי.

    איזה ימיים הזויים.

    והזמן עושה את שלו, אשכרה הזמן עושה את שלו, בדרכו שלו, הזמן לימד אותי לנשום, כי אין ברירה רודי, וללטף את עצמי, כי מי ילטף אותי חוץ ממני, עם הזמן אני מקבל שזה מה שיש, שאכזבה, והשפלה, וכעס, וקנאה, הם רגשות חזקים, בהירים אפילו, שלימדו אותי להרים ראש ולהזדקף, רגעים מבועתים שלימדו אותי להתפתח, לצאת מאזורי הנוחות שהאגו מצא לעצמו. והזמן ההוא הפגיש אותי עם ספר טוב, ועוד ספר טוב, הרבה ספרים טובים קראתי בזמן ההוא.

    והוויפאסנה שהייתה שם כמו מטרונום של נשימת חיים, בוקר וערב, בוקר וערב, וואלה ס.נ. גואנקה היה מבסוט עליי.

    ויום עבר, ועוד יום, ובתוך קדרת המחשבות התחלתי לשמוע שוב ציוץ ציפורים, ותמונתה שלה הלכה והיטשטשה, נמוגה בערפל הזמן, מעט חיטוטים בפייסבוק, וגם אלה חדלו לאיטם, והשקט זחל לעתים קרובות יותר, ואיתו הסליחה, כה עדין קולה של הסליחה, עד שאפשר לחלוף על פניה, אבל עדיין היא ברורה עד שאי אפשר לטעות בה, והעט המשיך לכתוב אותה, ולבכות אותה, ולשחרר אותה.

    ***

    אחרי חמישה חודשים אני עובר דירה,

    במהלך אריזת הבית מחליק לו פתאום משידת הנעליים, תמונתנו של העובר, תמונת האולטרסאונד, מאותו יום ברחובות, ואני מביט בתמונה, עיני מרצדות על הנקודות של סמן העכבר, זיכרונות הימים ההם, ועיני לוכדות את הזמן ההוא, הזמן המדויק של ביצוע הבדיקה, ואת זמן תהליך העיבור, יום הזיון הארור. אז פניתי לקופסאות הקרטון, שם מאוחסנות דפדפות הספירלה שארזתי, והכל מתויג וממסופר, שלושה ארגזים כאלה של דפדפות, ואני שולף את הדפדפת של היום הזה, לבדוק באמת מה קרה שם ביום ההוא.

    אלו הם דפי בוקר, במחצית הדפדפת, פגשתי את היום המדויק, בעיניים רועדות הבטתי במילים מעולם לא הראיתי לאיש את דפי הבוקר שלי, אבל הסיפור הנוכחי דורש אותם, ובעיקר האינטואיציה, שבאותה העת דיברה דרכי, ואני לא זיהיתי את קולה, וכך אני פותח את היום ההוא, מילה במילה:

    "יום שישי היום, 4:50 בבוקר, אני אוסף את באבא אני מקפיץ אותה לעבודה, היא הולכת לעבוד עם ערן אני אוהב אותו, הוא חמוד. הם הולכים לעבוד יומיים רצוף, אני מקווה שתהיה להם עבודה קלה, קרה משהו מדהים בדרך שאספתי אותה, בכביש 5 אחרי שפניתי ימינה מכביש איילון בין מחלף מורשה לירקונים מפריד 2 ק"מ. לכיוון צומת ירקונים תופס אותנו ענן, אבל מה זה ענן, ענן אחו שרמוטה, מסך עשן לבן וסמיך שלא ראיתי מעודי כזה, השעה מוקדמת, היו ממש מעט מכוניות, ומקטע של כביש שהייה אמור להסתיים בשתי דקות נסיעה, ארך כמעט 20 דקות, חצינו ענן סמיך ועבה, כל המכוניות תיקשרו דרך צפצופים וזה היה אחד המחזות היפים שראיתי, לא ראיתי כלום! זה הזכיר לי את הספר 'על העיוורון', זה היה מחזה מרהיב, מה הוא בא לסמל, מה אני אמור לראות או לא לראות, איחרנו לערן שהמתין עם הרכב שלו בתחנת האוטובוס, חזרתי לפני רגע הביתה, חציתי את הענן הזה גם בחזור, הוא היה פחות סמיך, יש לי כאב בבטן כאילו פלוץ ענקי רוצה להשתחרר וכלום, אולי אכין לי תה…".

    ***

    הזוגיות שלנו, שאני מנסה להיזכר, היא תמונת נוף מעורפלת, שמתוכה מגיח לעיתים רחוקות איזה זיכרון טוב.

    שנה עברה מאז שהיא שלפה את הנצרה ההיא, לא התראינו, לא דיברנו, חשבתי עליה מלא, על העובר, על המוות שלו, על דפי הבוקר, על האינטואיציה שדיברה דרכי, כתבתי עליה מחברות שלמות, ואת הסיפור הזה.

    על נקודה קטנה בבטן, שלה ושלי.

    ***

    סיימתי לכתוב את הסיפור הזה ב'מזנון גֶעֵצֵל' בכרם התימנים, שם ישבתי שבוע שלם לפרוט את הטלנובלה הזו. לפני יומיים, ביום חמישי בדרכי לכאן עם הלפטופ, להעלות את הדיו לפיקסלים של הפייסבוק, הבחנתי בה פתאום, יום צילום לפרסומת, והיא נערת המים, עצרתי את האופנוע בצד הכביש והבטתי בה מבעד החריץ שבקסדה, שערה ארך מאז החיבוק ההוא, אפה עם הגִיבֶּנת כרגיל, סנטרה בולט, והחיוך שלה פרוס על שפתיה, עדיין יפה. התבוננתי, בה, בעצמי, בחיים האלו, שמאותתים דרך גלגלי השיניים של המציאות, שמה שאתה חושב עליו רוב הזמן זה מה שישתקף במציאות חייך, אז סובבתי יד, הקטנוע קיבל מנת גז, והתרחקתי…

    וכך אני מסיים את הטלנובלה הזו.

    אולי בסופו של דבר, זה סוף טוב, אני משחרר את הסיפור הזה החוצה ממני, ומנקה באופן סופי אותה ואת הטלנובלה הזו שהצטרפה איתה.

    עוד עשרה ימים אהיה בברזיל לנשום שמש ירוקה, לכתוב את החיים החדשים שאני מתכנן עבורי.

    [וזו תמונה של עובר שמצאתי בגוגל]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-5.11 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-II! שבת, 11.11, 15:00-18:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    אחרי כיכר ראשונה מרגשת כל כך…

    כיכר הגעגועים השניה תתקיים בואדי בפרדס חנה (היכן שהיה "טוב ברחוב"), ליד כיכר שמונה בשבת, 11.11, בין השעות 15:00-18:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו:

    חמישה מעגלים:

    1) "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ובני גיל הזהב מנסים להבין יחד את המשמעות של כל הסמלים ולחפש יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    שבת, 15:00, בהנחיית בני נוער מקסימים…

    2) "רגעי חסד אז והיום" – רגעי החסד שאנו יוצרים עם ילדינו הופכים בבוא היום לגעגועים…
    שבת, 15:30, בהנחיית ליהי שימי רגב

    3) "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    שבת, 16:00, בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    4) "הגעגוע לחיים שלפני ההורות" – על המעבר מרווקות להורות, על מה ויתרנו, מה אפשר עדיין לממש, איזו איכות מאז ניתן להחיות בחיים שלנו היום…
    שבת, 16:30, בהנחיית שחר בסטקר

    5) "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    שבת, 17:00, בהנחיית גיל עמנואל

    – תיאטרון בובות לילדים

    – מתחם נגינה מאולתרת

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >

    Posted by ‎כיכר הגעגועים – The Longing Square‎ on Saturday, October 21, 2017


    להגיב
  • הכסאות של גברת אפלבאום / מאיה לילה חפר

    [מאיה לילה חפר]

    מאחורי הבניינים שלנו היו חולות. חולות לבנים ורכים שנותנים אשלייה שאם תמשיך ללכת מספיק יתגלה לעיניך הים. אבל בבאר שבע היה רק חוף ואנחנו קבלנו עלינו את הדין והסתפקנו במשחקי חולות שלעולם לא יתנחמו בשטיפה במים קרירים. היינו חוזרים עם השקיעה אל בניינים בצבע חול, מעוטרי שפיצים של שפריץ אופנתי, כשאנחנו משאירים אחרינו שבילים של גרגירים, סימני כפות רגליים, זרזופים מכיסים ומכפלות, וחיוכים צהובים של הרפתקאות בשמש. אמא שלי הייתה מקבלת את פני בדלת " שוב הבאת לי את כל החול?" יכולתי לראות שהיא משתוקקת להרים אותי מהעורף כמו אמהות חתולות שגרו מתחת לעמודי הבלוק ולהנחית אותי ישר במקלחת בלי שאשיר את שאריות היום בסלון המצוחצח שלה, אבל היא נאלצה להסתפק באנחה רועמת, נשימה פנימה בקולי קולות ושחרור ארוך של השלמה עם גורלה שגזר עליה ישיבה במדבר המאובק במקום באיזו עיר אמיתית עם קצת תרבות.
    זו הייתה מין שעה שכזו לפנות ערב בה יכולתי לשמוע את קירות הבלוק מהדהדים את אנחת האמהות על מלחמתן חסרת הישע בחולות הפרא שאנחנו ייבנו בצורה סדירה לתוך סלונים תחומי טפט.

    נראה היה שכולם מקבלים את עובדת קיומנו מוקף החולות חוץ מהיושבת בדירה מספר 1, גברת אפלבאום. גברת אפלבאום הייתה יכולה להיות סבתא רק שלא היו לה ילדים. ומכיוון שלא היו לה היא סרבה בכל תוקף לשאת את תוצאות גידול ילדיהם של אחרים. החול הדביק היה אויבה המושבע והיא נהגה להמתין לנו מסתתרת במקומות שונים ברחבי הבלוק, להמתין עד שהתקרבנו ולהפריח את נשמתנו בצעקה "לנקות". היא הייתה מגרשת אותנו אל הדשא ועורכת מסדר לכפות הרגליים שלנו, מסמלת לנו לטפוח על מקומות שונים בגוף, מסובבת, מרימה, עד שנסתפקה והייתה משחררת אותנו במנוד ראש אל הכניסה.

    אנחנו היינו שנתון שכבר נזרעה בו חוצפה ויתכן שהמחסומים של גברת אפלבאום לא היו מתקבלים על ידנו בהשלמה לולא היה בבעלותה של הגברת אוצר אמיתי. במקלט הבניין המשותף אכסנה הגברת מגדל גבוה, מכוסה סדין, ותחתיו 20 כסאות כתר פלסטיק שנתן לה במתנה אחיינה עובד המפעל. הכסאות האלה כיכבו בכל ארוע של הבלוק ושרתו כל מסיבת יום הולדת. אנחנו פחדנו להכעיס את גברת אפלבאום פן נשאר מחוסרי כסאות ביום ההולדת הבא.

    רגע השיא השנתי של גברת אפלבאום וצי הכסאות שלה היה ערב סוכות.
    בבלוק שלנו על הדשא בחזית נבנתה סוכה שיתופית מפוארת, אבא של יעלי עובד סולל בונה היה מחלץ מהמקלט את עמודי הסוכה עוד לפני יום הכיפורים ולאחר תקיעת השופר היה מתייצב פורום אבות קבוע לתקיעת היתד הראשונה וברכת שהחיינו.
    למחרת נכנס כל הבניין לתזזית. סדינים נשלפו, קישוטים הורדו מקופסאות בבוידמים ואנחנו היינו יושבים שעות לגזור רצועות ולהשחיל שרשראות.
    ואז בבוקר החג הייתה יוצאת גברת אפלבאום מדירתה ,חלוק דהוי עוטף אותה, דלי מעלה אדי אקונומיקה ביד אחת וערמת סמרטוטים בשניה. היא הייתה עורכת את כל רכושה על הדשא ואז מוציאה מהמחסן אחד אחד את הכסאות. בכל שנה מחדש סירבה גברת אפלבאום להצעות העזרה מגברי השכונה ולבסוף היו האימהות רודות בנו הילדים ללכת לסחוב את הכסאות אל הדשא. גברת אפלבאום הייתה עומדת בפתח המקלט ואומרת לנו "אחד, אחד, בסבלנות. לאט. שלא תשברו ילדים". תחת עיניה הפקוחות התנהלנו כמו טור נמלים מובילים כיסא כיסא, עורכים אותם על הדשא. דודי הגדול היה לוחש לי " אם היא רק הייתה נותנת לי הזקנה, הייתי לוקח את כל הכסאות בערימה". אבל גדול וחזק ככל שהוא היה גם הוא לא ניסה לדון עם גברת אפלבאום על הצורה הנכונה לנהוג באוצר שלה.
    בדייקנות ובכוונה גדולה ערכה הגברת את הכיסאות בארבע שורות ישרות. אחרי שהייתה שביעת רצון מהמרחק בין כיסא לכיסא ובין שורה לשורה החל טקס הניקוי. תחילה סמרטוט יבש, אז מים מהצינור, קירצוף באקונומיקה ושטיפה נוספת. לאחר מכן היו גברת אפלבאום והכסאות יושבים בשמש ומתייבשים. לאיש אסור היה לדרוך על הדשא ביום ההוא. אחר הצהריים שהוקל החום הייתה יוצאת הגברת ומלטפת את הכסאות המבריקים במבטה ואז הייתה מעבירה כיסא כיסא אל תוך הסוכה עורכת אותם בדיוק גדול מסביב לשולחן ועומדת בפתח הסוכה ונדמה היה לי שיש שביעות רצון עמוקה במבטה העייף.

    בערב כולנו ירדנו בבגדי חג אל הסוכה, סירים ותבניות הילכו בטור ארוך אל השולחן וגברת אפלבאום הייתה אומרת לכל אחד ואחת מהשכנים "תשב בבקשה, שב כבר" ואז שרו וקידשו ואכלו וכל שכנה היללה את תבשילי האחרת ורוח טובה הייתה שורה בכל.
    בסיום הארוחה שלף אחד מהגברים בקבוק של ברנדי והכיסאות קובצו לשניים בחצי הסוכה הפנימי התקבצו הגברים וצחקו בקול. בקרבת הפתח התקבצו הנשים, משגיחות בחצי עין על הילדים שבחוץ ובחצי השני על הגברים שבפנים, מקלפות רימונים ומחליפות סודות. אנחנו הילדים לא ישבנו על הכסאות המכובדים בשולחן הגדול. לנו נערכה אחר כבוד מחצלת על הדשא והאמהות שלנו שלחו אלינו החוצה צלחות שנשאיר את הקולות הרמים שלנו והפירורים הנושרים שלנו והבלאגן שאנחנו מחוץ לסוכה.

    אבל כל זה השתנה ביום השלישי לסוכות, יום הולדתי. ביום ההולדת שלי נוספה אל הארוחה העמוסה גם עוגת יום הולדת. אמא שלי הייתה מקשטת כיסא אחד בבלונים ואני הייתי מובלת בין הסירים והצלחות אל הכיסא המקושט. ביום הזה השתנו סידרי עולם וכל הילדים נקראו אל הכסאות שבפנים. אנחנו היינו יושבים מול השולחן הגדול, מולי הייתה מונחת העוגה והנרות וכל המבוגרים היו עומדים סביבינו. הלחיים שלי היו אדומות נורא שכולם שרו לי בקולי קולות. והגברת אפלבאום הייתה משגיחה בנו כשהתיישבנו שלא נגרור את הכסאות, שלא נתנדנד עליהם ולא נישען עליהם לאחור. ואז אבא שלי היה מדליק את הנרות ואני הייתי נושפת עמוק ומביעה את המשאלה שתיכננתי מראש שבועות לפני יום ההולדת. כשהנרות כבו חזר העולם אל עצמו ואנחנו הוצאנו מהסוכה עם העוגה אל חלקת הדשא שלנו והערב חזר אל עצמו ואל מנהגו.

    כך חלפו עלי תשע שנים בתוך הבלוק שלנו, הרפתקאות התחוללו רק בתחומי הוודאות והכסאות של גברת אפלבאום ליוו את כל הארועים החשובים שלנו, עדים שקטים לכל רגעי האושר של הקהילה הקטנה שהיינו.

    בערב סוכות שהקדים את יום הולדתי העשירי קמתי חסרת סבלנות. אמא הבטיחה שאקבל ליום ההולדת את האופניים החדשות שרציתי. אופניים של גדולים במקום אופני הילדים שלי. רציתי אופניים אדומות שהשמש תשלח בהם ניצוץ כשאני דוהרת עליהם ברחוב.
    נשארו עוד יומיים עד יום ההולדת ואני לא ידעתי איך אגרום להם לעבור כבר. כשירדתי אל הרחבה ראיתי שגברת אפלבאום כבר הכינה את כלי הניקוי על הדשא ופתחה את המקלט, עכשיו היא בטח הלכה לשחרר את הצינור הגדול מהארון בו היה נעול. רוח טובה שרתה עלי והחלטתי להיות נדיבה, היום אעזור לגברת אפלבאום לפני שאמא תבקש מימני. אמא תמיד אומרת שהזמן עובר מהר כשעסוקים.
    נכנסתי למקלט. אפלולית וריח דחוס קיבלו אותי, הגברת לא הדליקה את האור והסתפקה באור שנכנס מהדלת. אמא תהייה גאה בי – הידיעה הזו העבירה חיוך על שפתי. קרבתי אל ערימת הכיסאות, היא הייתה גבוהה ממני. סחבתי שרפרף וטיפסתי, התחלתי למשוך את הכסא העליון החוצה. הכסאות היו סבוכים אחד בשני כאילו החזיק אותם כח אדיר יחד והם ממש לא מעוניינים להפרד. אבל אני החלטתי ואף כסא לא ישנה את דעתי. הכנסתי את הידיים ברווח בין הכיסאות ודחפתי. דחפתי חזק והרגשתי איך כל הגוף שלי דוחף. דחפתי ופתאום נשמע קול שיחרור והכסא העליון עופף מהערימה את כל הדרך אל רצפת המקלט והשמיע צליל מבשר רעות. הלב שלי דפק כל כך חזק ששמעתי אותו. עמדתי על השרפרף קפואה, הנשימות שלי נהיו שטוחות ורועשות. ואז שמעתי רעש מבחוץ והתעוררתי מקפאוני. זינקתי אל הכיסא שמוטל שם. הרגל האחורית שלו נסדקה. לא רואים את הסדק מרחוק. החזרתי במהירות את הכיסא אל הערימה. הרחקתי את השרפרף. חמקתי אל תוך המקלט, מאחור היה צוהר אוורור קטן דרכו היינו מתגנבים אל המקלט בלי לבקש מפתח. הפעם יצאתי ממנו החוצה ורצתי אל החולות. רצתי ורצתי ודמעות שטפו לי את הפנים. אמא לא תקנה לי אופניים אם היא תדע. נפלתי אל הדיונה הרכה, הדמעות הפכו לבוץ. היא לא תדע. דברים כאלה יכולים לקרות מעצמם. לא? היא תדע. היא תראה את הפנים שלי כשגברת אפלבאום תקים מהומה. והיא תקים. דמיינתי אותה מיישרת את הכיסא על הדשא ופתאום עיניה החדות קולטות זווית חריגה. אולי היא תאשים את הילד שיסחב את הכיסא. אולי זה יהיה דודי? אבא שלו נותן לו מכות כשהוא כועס. אני אתן לו את האופניים מתי שירצה. זו לא אשמתי. שכבתי בחול שהלך והתלהט מתחתי ככל שהשמש צברה תאוצה במסלולה. את חייבת לחזור עכשיו, אמרתי לעצמי. אם לא תחזרי אמא תתחיל לדאוג ואחר כך לחשוד.
    הגברת אפלבאום הזאת, זרע של שנאה נבט בי. איך שאנחנו נותנים לה למרר את חיינו. אני לא אעמוד יותר במסדר החולות שלה. זו לא אשמתי שהיא זקנה ולבד. לא אשמתי שהייתה מלחמה ושאמא אומרת שצריך להתחשב בה. כל הזמן להתחשב בה כאילו אני עשיתי שלא יהיו לה ילדים והכסאות שלה יהיו הילדים שלה. קמתי על רגלי נחושה. אף אחד לא ידע. זה יהיה הסוד שלי עם עצמי. זה בסך הכל כסא מטופש. רק כסא. צעדתי מהחולות, מנערת את עצמי, מזמרת לעצמי בלב, לא כלום. לא קרה כלום. רק השתעממתי אמא אז הלכתי לחולות.
    עצרתי לשטוף פנים בבלוק ליד. וכשעמדתי ליד הברז שמעתי המון דיבורים מהבניין שלנו. הנה, זה התחיל. מצאו את הכסא. דמיינתי לעצמי את גברת אפלבאום זועמת על הדשא מול גופת הכסא הפגום. זו לא אשמתי. נשמתי עמוק והחלטתי לחמוק כמה שמהר הביתה. אני רק צריכה לעבור אותם בלי שיראו עלי. גברת אפלבאום לא תתקרב אלי, אני מלאה בחולות, כל כולי חול. הרגשתי איך החול מגן עלי כמו שריון מכושף זהוב. צעדתי אל הבניין. התקהלות אמהות על הדשא. שמעתי בכי ולחישות. נשמתי עמוק, זה רק כסא. זו לא אשמתי. ליד הכניסה למקלט ישבו הילדים בשקט, הם בטח התחילו את מסדר הזיהוי שלהם. הרכנתי ראש והתקדמתי לבניין. דודי קרא לי "איפה היית?".
    לא הסתכלתי עליו. "בחולות, סתם, היה משעמם". דודי קם אלי. מה הוא רוצה? הוא בטח יודע. כולם יודעים. אולי מישהו ראה אותי נכנסת? "אני הולכת הביתה, מגרד לי החול". דודי מסתכל עלי, הוא נבוך. "מצאו אותה מתה ליד הברז, את הגברת אפלבאום". זמזומים מילאו לי את האוזניים וכל הכוח שלי נזל כמו חול מכף יד פתוחה. התיישבתי נשענת על המקלט. אמא שלי הופיעה לידי וחבקה אותי חזק. יבבות קטנות יצאו ממני. "היא הייתה מבוגרת מאד מתוקה שלי" לטפה אמא את ראשי. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר, הדמעות שטפו את החול מפני ואמא עזרה לי לקום. " בואי הביתה קטנה, זה באמת מאד עצוב".

    אחר הצהריים נשאר הבניין ריק ממבוגרים. כולם הלכו ללוויה. אני שכבתי בחדר והרגשתי את הגוף שלי בוער. אני כל כך מקווה שהיא לא ראתה את הכסא. אולי השבר הזה שבר את ליבה? אולי עשיתי את מה שלא עשתה המלחמה?
    האוויר היה לי כבד. כשאמא נכנסה הבייתה היא הניחה יד על המצח שלי "את בוערת".
    "אני רוצה לישון אמא". אמא שלי הביאה מגבת לחה וליטפה לי את המצח.
    נרדמתי וישנתי שלושה ימים. הגיע רופא לבדוק אותי. אמא האכילה אותי מרק בכפיות. צעקתי הרבה. ובבוקר יום ההולדת שלי בעודי מדמדמת בהזיות, הרגשתי יד זרה מונחת עלי. פקחתי את עיני וראיתי את גברת אפלבאום יושבת ליד מיטתי. היא ישבה על כסא כתר מצוחצח ולטפה את שערי.
    "אצלנו לא היה פלסטיק את יודעת?" היא הייתה רכה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה אף פעם. "ככה זה פלסטיק. נשבר. מזדקן. ואין נגר שיכול לתקן או רתך שיכול להלחים. אף פעם לא באמת אהבתי פלסטיק." היא חייכה אלי באהבה ושרה לי שיר ערש בשפה שלא הכרתי.

    כשקמתי לא היה לי חום ובסלון חיכו לי אופניים אדומות ומבריקות.
    הסוכה של הבניין שלנו הייתה גם סוכת אבלים באותה שנה וזה היה חג שקט ומשונה.

    מעולם לא הסכמתי להכניס כסאות כתר לביתי.

    הילדים שלי כועסים שאני מתעקשת לגרור כסאות עץ כבדים אל הסוכה אבל אני שמחה להרגיש את משקלם.
    אני שמחה לזכור.
    אני רוצה לקוות שהמנהג הזה יעבור במשפחתי, דורות על גבי דורות של כסאות עץ בסוכות, בלי לדעת הם יהיו גלעד קטן עבורך.


    מאיה לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית


    להגיב
  • שנה לטובה

    והנה  חלפה לה עוד שנה. נזכר מה איחלתי שנה שעברה ורואה את מאות הברכות שרצות ברשת, מלאות בכוונות טובות, אהבה ואופטימיות.

    מה עושה שנה לטובה? מה שקורה בה? מה שקורה לך בה? הישג משמעותי בתחום המדיני? כלכלי? אישי? על מה מכל אלו יש לנו באמת שליטה?

    הבוקר הזה התחיל מצוין. שמעתי טפטוף גשם ואחרי שוידאתי שאיני חולם, רצתי עם תחתוני אל הגינה, לכסות מה שצריך, לסגור החלונות באוטו, נרטב מהטיפות הקטנות והביישניות, אחלה דרך להתחיל את היום. הגשם הוציא אפילו את הילדים מהמסכים, וכולנו נרטבנו בשמחה רבה. מצחיק כמה דברים הם יחסיים – גשם עכשיו הוא אושר אבל בינואר כשקר… ושמש חורפית שמנמנה של צהריים היא סיבה למסיבה אבל לא באוגוסט…

    עוד מעט מתארגנים ונוסעים לארוחת החג אצל הסבתא בגליל. "בשביל הילדים" משתכנע… נסיעה אל בית ילדותי, בלי אבא, עם הרבה זרמים תת קרקעיים מבעבעים שלא ידוע מתי יתפרצו (ואני אני הר געש פעיל).

    אז אולי שנה טובה היא כזאת בה אנו בוחרים לראות את הטוב ברוב המקרים. למצוא את רגעי השמחה והאושר ולזקק אותם לזיכרון מתוק, להתרגש, להרשות לעצמנו להרגיש. וכמובן, בכל זאת פרדס חנה… לאהוב

    אז שתהיה לכולם שנה לטובה


    להגיב
  • "יא-ווא-רא-די" – סיפור על בלהות / רודי סעדה

    החלק החמישי – 7 דקות על האש

    [רודי סעדה]

    "דבר ראשון אנחנו מבקשים צו איסור פרסום" דרש עורך הדין שלי במשפט ההוא בירושלים. המשטרה התנגדה, למזלי השופט הסכים.

    עברו מאז שש שנים.

    אבל מה אני אעשה שצלקות הנפש אינן מכירות בצו איסור פרסום.

    ***

    אני מנסה להבין איך להתחיל את הסיפור הקפקאי המעוות הזה שטבעתי בו, הסיפור הזה שדוקר אותי בכל קצוות הנפש, הגוף, החשיבה והדמיון. הסיפור הזה שכל פעם שאני רק מניח את העט וכבר הוא מרסס לי זיכרונות מצמיתי לב מאותם ימים מבועתים. טראומה שכזו תאמינו לי אני דואג יפה יפה להדחיק אבל זה עולה לי בכאבי ראש שתוקפים אותי לא מעט. הדחקה זאת אשליה אני מגלה תוך כדי כתיבה, לא משנה כמה תדחיק, טראומה כמו מים עקשניים יודעת לפרוץ מהסדקים הצרים של התודעה, היא תעשה את זה תחת הדקל בחושה במדבר סיני, באמצע סקס, בדלת שנטרקת ברוח, באורות כחולים אדומים שמרצדים על חלון הבית כשרכב משטרה דוהר על הכביש, ועל הדף.

    מאז שהתחלתי לכתוב לפני 3.5 שנים הבהלה פורצת במילים, רק מניח את העט והתודעה נזכרת באותם רגעי אימה, אז אני נוגע לא נוגע, מהסס, מפחד, וכשאני אוזר מספיק אומץ עוד לא עוברים שני משפטים והאצבעות מתחילות לרעוד, ואיתן הגוף, והנשימה הופכת לקצרה ופתאום דמעות נובעות מהלמטה של העפעפיים ונעמדות שם על האישון, והזיכרונות האלה שהודחקו במגירות התודעה בלי כתובת ותיוג פורצים כמו רוחות סתיו, ואיתן המראות, הרעשים וכל החושים פתאום נפתחים ומציפים אותי בחרדה.

    הסיפור הזה התרחש במאי 2011 תשעה ימי בלהות. ועד עכשיו הוא הושתק. עורך הדין שלי דבר ראשון דאג לשמור על צו איסור פרסום, וזה נשמר כך במשך שבועות, אבל אז ניצני הסיפור נחשפו בעורמה של עורכי החדשות והרכילות, ועם עורכי דין קליברים לא פחות וגם כסף לא מעט מחקנו כל אזכור באינטרנט, תתפלאו זה אפשרי. ידענו אז ששקר שיספרו אותו הרבה פעמים יהפוך לאמת, פחדתי מהשקר הזה כל כך ולכן השתקנו אותו עד למחיקה סופית.

    אבל התודעה לא מוחקת, נפשי איננה יודעת מה זה צו איסור פרסום, ונראה כי עם המילים, ולימוד הכתיבה, הגיע העת להתמודד עם השד הגדול הזה שנושף לי דרך האצבעות, ואם לא למחוק מהתודעה לפחות להתמיר את השד ליצירתיות ולחיות איתו בשלום.

    הסיפור הזה כולל בתוכו מארג של אנשים שנסחפו איתי למימיה הגועשים שמלאכי החבלה יצרו באותם ימים, הרוחות הגועשות הרעות שהתרגשו ובאו לעולמי נגעו גם בעולמם של חבריי הטובים ושל משפחתי, בנוסף מעורבים פה משטרה, תיק פתוח, סוהרים, התעללות נפשית וניסיון התאבדות. לכן אני מודד את מילותיי, משנה את הכותרות ואת שמות האנשים, כמו מניפת צבעים של טמבור, גם הסיפור שאגולל פה לפניכם מלא בצבעים אבל אשים פוקוס אך ורק על צבע אחד, הצבע שלי. זה הפצע שלי שמגליד כאן לנגד עיניכם.

    לסיפור הזה אני קורא "יא-ווא-רא-די, סיפור על בלהות"

    בכל סטנדאפיסט מצחיק אומרים, מסתתרת גם טראומה אישית, קחו נשימה עמוקה עמוקה, הנה היא לפניכם:

    ***

    אני לא זוכר מה המילים הראשונות שחאליבה אמר לי שכבשו אותי, אבל הוא היה מהפנט. אני זוכר שפגשתי אותו בלובי הכניסה ב'איכילוב'. חבר טוב שלי עבר תאונת אופנוע ואני באתי לבקר אותו בקומה השלישית, בסיום הביקור, שיצאתי מהמעלית, שם בלובי, פגשתי בעיניו של חאליבה. לא יודע מה לכד את תשומת הלב שלי, אולי החיוך שלו, אולי הנוכחות הנעימה שלו, גוון הקול, או אולי עיני התכלת שלו, שממש דומים לשלי, לא יודע, אבל שהוא מביט בך אתה אשכרה נמס לים האוקיינוס הכחול. הוא אדם נעים חאליבה, ומצחיק לא פחות מכמה סטנדאפיסטים שאני מסתובב איתם.

    במקום של חולי מדברים הרבה על בריאות, וכך מצאתי את עצמי בלובי של איכילוב מדבר איתו על בריאות וטבעונות, מפה לשם דיברנו על שייקים, על עשב חיטה, ספירוּלינה, ואז הוא הכיר לי את ה'מאקה'.

    "מה זה 'מאקה'?" שאלתי.

    "זה שורש" הוא ענה והמשיך "וזה עוזר לאיזון ההורמונלי, מרגיע מתחים, לחצים, חרדות, דיכאון, אפילו אנמיה".

    "וואו" התרשמתי.

    "וכאילו לא די בזה, זה גם מעורר את הליבידו, שחבל על הזמן, זה כמו ויאגרה מהטבע"

    "ואוו"

    "זה צמח קדוש, קסום, וראוי שישמרו עליו כזה"

    "ואוו, מאיפה זה מגיע ה… 'מאקה' הזה?" נעצתי בו עיניים שואלות

    "מהרי האינדים שבבוליביה" הוא ענה

    "הייתי בבוליביה, לא שמעתי על זה"

    "זה סוּפֶּר פוּד שחבל על הזמן, אני מתכנן לשווק את זה בארץ" הוא התלהב "זה מלא בהורמונים, וויטמינים, זה אדיר"

    "כמו ספירוּלינה?"

    "כמו ספירוּלינה, ומעבר"

    "ואוו, את השייק הזה הייתי רוצה לשתות"

    ימים מאוחר יותר עוד נפגש, ואגלה שהוא גם יודע לפרוט בצורה מרשימה על הגיטרה הקלאסית שלו שקנה בטיול האחרון בספרד, רפרטואר עשיר של שירים עתיקים אפריקאים.

    חאליבה בן 39, גופו דקיק, שרירי, אבל דקיק, שיערו שחור, קארֶה, ועם מחוות הידיים והגוף שלו אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא חתיכת אוחצ'ה, ולא לא שכבנו מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂) הוא ניגן יפה ושר לא פחות ממרגש, הידע שלו נרחב ונקודות המבט שלו על החיים יפיפיות שזורות למשפטים נעימים לאוזן ולדעת.

    במפגש השלישי שלנו ישבנו לילה אחד לארוחה ב'מטבחון' הצמוד לשוק הכרמל וניהלנו שיחות על פוליטיקה בהקבלה לחיים, שיחות מעניינות, לא עמוקות כמו שאר האנשים שעוד אפגוש בחיי, אבל יחסית לבחור שנולד באשדוד, שעזב לימודים בכיתה ט', ובן 39 הוא היה מעניין.

    וזהו, הוא נסע לבוליביה.

    שישה חודשים אח"כ צלצול בסלולארי ממספר לא מהארץ, זה חאליבה על הקו, התגעגעתי לגוון הקול שלו, הוא בישר לי שהוא מגיע לארץ בעוד שלושה שבועות, והוא חושב לשווק את ה'מאקה' שהוא סיפר לי לדוכני שייקים כמו 'תמרה', הוא שאל אותי אם אני רוצה קצת מה'מאקה' הזו. למה לא חשבתי לעצמי, גם לחזק את הליבידו, וגם תוסף תזונה בריא.

    "אני מביא הרבה קילו" הוא המשיך בשיחה.

    "כמה קילו?" שאלתי

    "3 קילו" הוא ענה והמשיך "תגיד רודי זה סבבה שאשלח לך?" הוא שאל "ההורים שלי בצפון ואני מבן גוריון מגיע ישר למרכז"

    "בכייף" עניתי "מתי זה אמור להגיע?"

    "עוד שבועיים בערך, פלוס מינוס"

    "סבבה, אבל חאליבה, יש מצב שאני ארד לסיני אז מקסימום אני אשים את החבילה אצל השכן שלי ואתה תאסוף אותה ממנו"

    "סבבה" הוא השיב.

    "אתה שולח את זה על שמי?" שאלתי.

    "לא, לא, מה פתאום על שמי".

    "אהה, אוקיי" השבתי "רגע" לפני סיום שאלתי אותו "חאליבה אני אפילו לא יודע מה השם שלך, מה לכתוב על תיבת הדואר שהדוור יגיע?"

    "תרשום אלדד ברוייר"

    "מה" גיחכתי "זה השם שלך? אלדד ברוייר?"

    "גם רודי זה מצחיק"

    "רודי זה חצוף" השבתי, וכבר בידי אחזתי טוּש שחור וחרטתי 'אלדד ברוייר' על חתיכה קטנה של דף, צעדתי החוצה לתיבת הדואר של רחוב רוזנבאום 5 בתל אביב ועם סלוטייפ הדבקתי מתחת ל'רודי סעדה' את השם שלו 'אלדד ברוייר'.

    ושכחתי מזה לחלוטין.

    באותה תקופה הייתי עמוס בעבודה ותכננתי לנסוע לסיני להירגע קצת, זאת הייתה תקופה אדירה, שבוע קודם סיימתי להצטלם לסדרה 'גבוה וגרינבאום' שעשיתי עם חברים טובים שלי, שיחקתי ב'קופיקו', ופה ושם כמה תפקידי אורח בכמה סדרות, הופעת הסטנדאפ שלי צברה קהל והקריירה שלי עלתה עוד שלב שתמונה שלי התנוססה במגזין 'פנאי פלוס', החיים סבבה ואני רוכב עליהם בחיוך.

    הכל כשורה בעולמי.

    ***

    11 במאי 2011, תל אביב

    דפיקות דלת מעירות אותי משנתי, הן הולמות כמו פטישים בשדה הפתוח של החלומות ששקעו עמוק עמוק בעייפות גופי שהלך לישון מאוחר מאוד בלילה. יום קודם היו לי שתי הופעות ב'קאמל קומדי קלאב' ונכנסתי למיטה רק בחמש וחצי בבוקר, ממש בזריחה, התכנון היה לקום שהגוף מתעורר שזה בערך בשעה 15:00, אבל השעה הייתה קרוב ל 10:00 שהדפיקות הרעידו את דלת הפלדלת, הצטרף אליהן גם צלצול ה'גלינג גלונג' של הפעמון ושני החתולים שלי שקיפצו על מהמיטה בבהלה הם אלה שהעירו אותי משנתי, פקחתי עיניים בעצלנות 'מה לעזאזל? אלוהים ישמור מה זה?' אני מתגלגל מהמיטה, שולף ג'ינס תכלת שנח על מסעד הכורסא, משחיל רגל ימין, מקפץ עליה ומשחיל רגל שניה כשפעמון הדלת נשמע שוב "רגע" אני שולח צעקה לדלת, אבל הדפיקות מתעלמות מקולי ודופקות ואיתן שוב ה'גלינג גלונג' של הפעמון "רגע, רגע, רגע, כבר מגיע'" באמת שהייתי בטוח שזה ברלד או חבר שלי גרינברג שעושים לי עכשיו קטע, אבל הדפיקות מנסרות את השקט של הבוקר "יואווו נודניד, רגע" אני גורר רגליים עייפות ונעמד מול הדלת, נועץ מפתח ולקול שקשוקו הדלת נפתחת, זה לא חבר, מתגלים בפני שני שליחיDHL , אחד גבוה מקריח בן 38 בערך, והשני נמוך, שמנמן, עם זיפים שחורים בן 27 שניהם לבושים באוברול שליחים.

    "כן? מה קורה?" אני פונה אליהם טרוּט עיניים

    "מה?" הגבוה מחזיר לי.

    "מה מה? אתם דופקים בדלת?"

    "אתה אלדד ברוייר?"

    "מה?" אני נועץ בו עיניים עקומות

    "אלדד ברויר?" הוא ממשיך

    "מה?"

    "אלדד ברוייר זה אתה?" הוא כבר כועס

    "מי?" ואז התודעה שלי שלחה זיכרון 'חאליבה', זה השם של חאליבה שכחתי מזה לגמרי, קוראים לו אלדד ברוייר, מה אני אגיד להם 'אה נכון יש לי חבר שרצה להזמין מאקה', הם יודעים מה זה מאקה בכלל, ומה בכלל אכפת להם, הם שליחים בכלל, העייפות ניצחה את ההיגיון אז השבתי לו "כן אני אלדד ברוייר".

    הם הגישו לי חבילה גדולה, היא הייתה כבדה, כבדה מאוד, מה זה, כמה הוא הזמין תהיתי לעצמי. הנחתי את החבילה על הפרקט, והנמוך עם הזיפים הגיש לפני מסמך ועט, "תחתום פה בבקשה" הוא ביקש, עם עיניים עצומות הרהרתי מה לחתום, 'רודי סעדה', לא, מה רודי סעדה, אני אחתום אלדד ברוייר, וזה מה שאני חותם, מוסיף קשקוש בצד ומגיש לו את המסמך, עוד לא סיימתי למסור את המסמך ויד עצבנית נשלחת לצוואר שלי, חונקת אותי ודוחפת אותי חזק חזק אל הקיר שמאחורי, גב ראשי נחבט בעוצמה אל הקיר, זה הבחור הגבוה שחונק אותי חזק. מה לעזאזל? אני תוהה לעצמי וכאילו שמע את הרהורי הוא מציג בפניי תעודת פלסטיק, ממש מול הפרצוף, העין לא מסוגלת לראות מכזה קרוב, אבל אני מצליח ללכוד את סמל המשטרה "אתה חשוד בסחר בסמים" הוא צועק לי לתוך העיניים. יכולתי להריח את הבל הפה שלו.

    "מה?"

    "אתה חשוד בסחר בסמים ותסתום ת'פה שלך אתה שומע?" הוא המשיך בצעקה

    "אני רודי סעדה אני רודי סעדה" אני מבהיר לשניהם במהירות כמעט נחנק מהיד שלופתת אותי "קוראים לי רודי סעדה אני לא אלדד ברוייר אני רודי סעדה, רודי סעדה" זה לא גרם להם להסס מלפלוש לדירה שלי, ואז הגיע עוד שליח שלDHL ועוד אחד ועוד אחד, ומהמדרגות ירדו שליחים ומהחנייה בבניין הגיעו עוד כמה וסה"כ שבעה שוטרים סמויים חוגגים אצלי בבית.

    שתי דקות אח"כ אני כבר נעול באזיקי ידיים ורגליים.

    הם עורכים חיפוש בבית, 'עורכים' מילה מצחיקה, החיפוש שלהם היה אונס ברוטלי של הדירה שלי מכל הכיוונים, הם שברו לי את הבית, קרעו כריות, הפכו מזרונים, הפכו ספות, קילפו תמונות מהקיר, ריסקו עציצים, כאילו עשו דווקא. והם לא מוצאים דבר, מקסימום טקסטים של קופיקו מהעונה השנייה "אתה מנייאק אתה" מוסיף השוטר הסמוי השמן הנמוך.

    אבל אני עוד לא התעוררתי ובאמת שאין לי מושג בכלל על מה הם מדברים, החתולים נבהלים מכמות הבלאגן ומתחבאים מאחורי המקרר, גם את המקרר הם הופכים, גם את מדף התבלינים, כל דבר שהם מוצאים מבחינתם חשוד בסמים, אחד מהם הצביע על מלחייה. "מה זה?" הוא שואל.

    "זה מלח" אני משיב לו

    "מלח אה? זה קוק? אנחנו הרבה יותר חכמים ממה שאתה חושב"

    'חכם' צחקתי בתוכי, והתגלה לי פאנץ חדש להופעה, זה טיפשי, למה שאני אחביא משהו כל כך יקר בצנצנת עם חורים, זה 400 ש"ח לגרם בנאדם.

    באמת שהייתי בטוח שזה ייגמר בקרוב.

    טעיתי

    ***

    שעה 12:15 ואני בחדר חקירה בירושלים, שממוקם בתוך מה שנראה קומת משרדים מוזנחת, חדרים חדרים, מחוסרי אופי, תפלים, משעממים, ריקים, כמו הלבבות של האנשים שחוקרים אותך.

    באחד החדרים אני, יושב על כיסא פלסטיק מול חוקר שמתחקר אותי באגרסיביות, שואל שאלות עלומות, ממש מתאמץ להוציא ממני מידע, ואני לא באמת מבין על מה הוא בכלל מדבר, אני אפילו לא חושב לבקש שיחת טלפון לעורך דין, כי כמו שזה נראה הם מתבלבלים ואין לי ספק שעוד חצי שעה אני יוצא מכאן.

    טעיתי גם פה.

    "מי אתה אלדד ברוייר?" הוא שואל אותי, ואני שב ואומר לו "אני לא אלדד, אני רודי, יש לכם תעודת זהות שלי"

    "אז למה התחזית לאלדד?"

    "לא התחזיתי, זה חבר שלח מבוליביה חבילה והוא לא הגיע אז חתמתי בשמו"

    "מה בחבילה?"

    "אבקת מאקה"

    "אבקת מה?"

    "מאקה"

    "מה?

    "מא-קה" אני מדגיש בפניו את האותיות

    "מאקה, תגיד לי אתה משקר לי בפנים" הוא כועס עליי פתאום

    "לא לא משקר זה שורש מהרי האינדים, טחון לאבקה, לשייקים אפשר לשתות אותו בכל שייק בתל אביב, אבקת מאקה זה מחזק את המערכת החיסונית וגם את האון הגברי"

    הוא צחק "מה יש בחבילה רודי?" הוא המשיך, הבנתי פתאום שהוא מחפש תשובה אחרת.

    "תקשיב אני באמת לא יודע מה אתם מחפשים אבל זו אבקת מאקה"

    "אתה ממציא שמות"

    "תחפש בגוגל, מאקה, מתי אני חוזר הביתה?"

    הוא פרס חיוך עקום, והישיר מבט זועף "אתה לא הולך לחזור עוד הרבה זמן"

    הוא צדק.

    חולפת עוד שעה, ועוד שעה, וחוקר מתחלף בחוקר אחר שמתחלף בחוקר אחר, אותן שאלות, אותן תשובות. ושלפוחית השתן שלי רוצה לפרוק.

    "אני יכול לשירותים? כבר כמה שעות שאני פה ואני ממש חייב להשתין"

    "שלומי" צועק החוקר לעבר הדלת, ומתגלה בפתח הדלת בחור תימני "קח אותו לשירותים" הוא מורה לו עם המבט.

    ***

    סיימתי להשתין, אני שוטף ידיים, והאזיקים האלה בלתי נסבלים לתמרון "סעדה?" אני שומע פתאום מאחורי, אני מסתובב על צירי ואני מביט כעת בבחור בבן גילי "וואלה זה אתה סעדה, אני לא מאמין" הוא מחייך אליי במבטו.

    "סליחה, אני לא מכיר אותך" אולי חבר מהצבא, אני מנסה להיזכר אבל באמת שהפנים שלו לא מוכרות לי בכלל.

    "הייתי בהופעה שלך בקאמל לפני שבועיים"

    "וואלה, איך היה?"

    "בואנה אתה מצחיק, אחש'ך, יאיר, השוטר, הביא לנו כרטיסים"

    "אה, זה אתם, מגניב"

    "מה? אתה שוטר פה ביחידה כאן?" אני שואל אותו

    "כן?"

    "רגע" אני מהרהר "אח שלי גם שוטר פה ביחידה?"

    "כבר לא, הוא עזב לפני חודשיים"

    אבל אז העיניים שלו התעקמו טיפה, משהו השתנה אצלו פתאום באופן דרמתי כשהוא הבחין פתאום באזיקים שעל מפרקיי הידיים שלי "מה זה?" הוא הצביע לי עם העיניים שלו, "מה אתה עושה פה?" הוא לא ידע שאני עצור בכלל.

    "סתם טעות" אני מחזיר לו

    "אח שלך, הוא יודע שאתה פה?"

    "לא"

    "רגע, מה אתה עושה פה בכלל?" הוא מביט בי בעיניים תמוהות

    "שלחו לי איזה חבילה מבוליביה"

    ואז העיניים שלו הביעו צער, אי אפשר שלא להבחין בהן, כמו מישהו שראה עתיד שחור, ראיתי את אישוניו מתרחבים בעצבות, הרגשתי שמשהו עובר עליו הוא לא יכול היה להסתיר את זה.

    "רגע" הוא חישב בעיניים מגולגלות לאחור "אתה זה הסיפור עם החבילה מבוליביה?"

    "כן" אני מחייך אליו

    "אני לא מאמין, יאוו, זה אתה סעדה" הוא לחש כמעט לעצמו

    "כן" חייכתי אליו

    "אתה בכלל מבין על מה אתה פה?"

    "כן, על המאקה"

    "מאקה?… זה קוק" הוא חשף המילה האחרונה בלחישה כאילו אמר משהו שאסור

    העיניים שלי נפערו.

    "מה?"

    "אחי, אתה מבין שבחבילה יש 11 וחצי קילו של קוקאין"

    עיניי נפקחו עוד יותר בתדהמה "מה?!"

    "כן אחי, אני לא יודע מה סיפרו לך, אני הייתי שם שפתחנו את החבילה שלך, אתה זה אלדד ברוייר?"

    "לא, אבל זאת החבילה הזו כן"

    "החבילה ששלחו לך אחי זה 11 וחצי קילו של קוקאין, אני לא מאמין"

    "מה?"

    "כן אחי, מה אתה לא ידעת את זה?"

    "לא, זה שלושה קילו של מאקה"

    "לא אחי, קוקאין"

    אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי

    לא פרצו ממני דמעות הן נבלעו פנימה מהבהלה והן חנקו אותי, יצאתי במהירות מהשירותים חלפתי על פני שלומי, השוטר התימני שהמתין שם מחוץ לדלת ופרצתי לחדר החקירה בסערה "זה קוקאין?"

    "מי דיבר איתך?" שאל אותי החוקר

    "אתם מצאתם שם קוקאין?"

    הוא התמהמה והשיב "כן"

    "מה כן? זה לא מאקה?"

    "תפסיק עם השטות הזו של המאקה, אתה סחרת בקוקאין"

    "מה? קוקאין, הוא אמר שהוא שולח לי מאקה, בחיי שהוא אמר שהוא שולח לי מאקה"

    "הוא שלח לך קוקאין והרבה 11 וחצי קילו מזה".

    "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא הדמעות עכשיו צפו בעיני וזלגו על פניי "זה טעות. זה טעות בחיי, תתקשרו אליו תתקשרו אליו עכשיו" דרשתי "בבקשה, זה טעות"

    "תקשיב לי טוב אתה חשוד בהחזקה וסחר של סם מסוכן מסוג קוקאין".

    "לא, לא, לא, לא, לא, זה לא נכון, זה טעות"

    "אתה יודע מה זה קוף?" הוא שאל אותי

    "מה זה קוף?" שאלתי. בקופים אני מכיר רק את קופיקו.

    "קוף זה אדם תמים שמפילים עליו הכל, אם העסקה נופלת, אז כל האשמה נופלת על הקוף אתה מבין מה זה אומר?" הוא העניק פאוזה דרמתית "שאתה זה הקוף" הוא חיבר אותי למציאות העגומה.

    "מה? אבל אני לא ידעתי, הוא אמר שזה מאקה"

    "זה לא משנה, אתה חתמת, והחזקת, וקיבלת את המשלוח הזה".

    "אתם בדקתם שזה קוקאין?"

    "כן"

    פרצתי בבכי, גופי קפא, ליבי הלם ממש כמו הדפיקות האלו על הדלת בבוקר.

    בן זונה חאליבה, בן זונה, הוא שלח לי קוקאין!

    ואז בתוך הדמעות שרחצו אותי פנה אליי החוקר "אני הולך להציג לך תמונה, תגיד לי אם אתה מזהה את התמונה"

    גופי נהלם דום שראיתי את התמונה הזו, ליבי החסיר פעימה, חיי נעצרו בתמונה הזו, ומרגע זה הבנתי שזהו, נפלתי בפח של החיים שלי, חיי הושמדו בחתימה על החבילה הזו. בתמונה התגלתה לי תמונתו של חאליבה, אלדד ברוייר, מתוך פרופיל משטרתי, אולי מגיל 18

    "אתה מזהה אותו?"

    הדמעות פרצו, לא כי הכרתי את מי שבתמונה, כי הבנתי מה לעזאזל קרה.

    "כן, בטח שאני מזהה" גמגמתי לא האמנתי שזה יצא לי מהפה "זה הוא, זה חאליבה, בעצם אלדד"

    "אתה מבין עכשיו שהוא עבריין, הוא שלח לך קוק, ואתה הקוף בתוך הסיפור הזה".

    אויי לא, אויי לא, אויי לא,

    "בבקשה בבקשה אל תהרסו לי את החיים" התחננתי לחוקר ההוא בדמעות. הוא היה קר לב "אתה הולך לבלות הרבה זמן בכלא" חיוך סמוי התגלה בשפתיו.

    "אני רוצה עורך דין"

    יא-ווא-רא-די

    ***

    שרשרת הכניסה לבית המעצר 'מגרש הרוסים' בירושלים זה אחד הדברים הדוחים והמשפילים שאדם מתבקש לעבור, אני יכול להבין את הביטחון והרצון לשמור על מקום סטרילי מסמים, סכינים, ומה לא, ועדיין, מפשיטים אותך עד שאתה ערום לחלוטין, ואז מבקשים ממך לפסק את הרגלים, ואז עם שתי הידיים לפתוח את שני הפלחים של התחת רחב רחב, ואז מגיע אדם עם כפפות לטקס ופנס, ומטייל לך עם האצבע בחור של התחת, מרגע לרגע נופלת לי ההבנה שהסיפור רק מתחיל, לא האמנתי לאן זה עוד יתפתח.

    ואז אזיקים ברגליים ואז אזיקים בידיים, ומובילים אותי לתוך מבנה בטון, אפור, ברוכים הבאים לבית המעצר 'מגרש הרוסים'. מאי עכשיו על ציר הזמן, ובירושלים קר, בכלא קר יותר, קפוא למוות, אבל במוחי אש, מלחמת עולם, תמונתו של חאליבה שהחוקר הציג בפניי מהדהדת לי בראש, עם המספרים האלה. עבריין מהסרטים, חלקלק, שהפיל אותי בפח, איך לא שמתי לב. כעסתי על עצמי, המוח שלי מבשל קדרה של האשמה עצמית, חיצי רעל מתמוססים בתוך מחשבותיי. קולות רקע של צעקות אסירים מלווים את הליכתי המרושלת באזיקים, דפיקות על דלתות כובשים את חוש השמיעה, ושני סוהרים מובילים אותי במסדרון, אנחנו חולפים על פני חדרים חדרים, אלה תאי מעצר, ואז חולפים על פני תאים בודדים, באחד מהם, תא שהיה קטן כמו שירותים בדירה שכורה בפלורנטין מתגלה לי אדם ענק, כמו גוליבר הוא דחוס בתוך התא הקטנצ'יק הזה, הוא היה ענק, שחום, רחב, קירח, מזיע, עיניו צרחו אש, הן היו אדומות והוא השתולל וצרח כמשוגע היה לו מבטא כבד בערבית, הוא על קריז בטוח, מחורי דלת התא שלו הבחנתי שהוא אזוק בידיים, ושרשרת ארוכה ממסמרת אותו לאיזה יתד שם בתקרה, הוא כל כך מטורף שהוא קשור גם בתוך התא. שאלוהים יעזור, הוא הרעיש עם השרשרת ללא הפסקה, ונבח, הוא צרח שהוא רוצה סיגריה. הוא דפק על דלת הברזל באגרופים הייתי בטוח שהוא עוד ישבור אותה, את הדלת, לגבי כף היד שלו לא היה לי ספק, אחד מהסוהרים שהוביל אותי שלף אָלה, ודפק על הדלת, ככה הוא חשב להשתיק אותו, אבל את האמסטף האנושי הזה הדפיקות לא הטרידו, הוא החזיר לו בעוד ועוד דפיקות עם אגרופיו הקמוצים. עם אזיקי הרגליים אני נגרר וחולף על פני רוח הסערה הזו.

    מקווה שלא להיפגש בה שוב.

    ליד תא קטן הסוהרים עוצרים, מזיזים דלת ברזל, ושם בארון בגדים מבטון עם מיטת יחיד מפורקת, שמיכת סקביאס מטונפת הם נועלים אותי, נחטפתי על ידי המשטרה.

    התא מואר, אין חלונות, ומרגע זה לעולם לא אדע מה השעה באמת, ברגע שיהיה שקט אדע שלילה. זאת האינדיקציה שלי.

    המקום מסריח מהחור שבפינת התא, זה השירותים, החור.

    רעשי ברזל עם ברזל נשמעים, שרשראות על רצפה נגררות, אזיקים נפתחים, צרחות, אלה קולות הרקע של המקום, לכוד בין 4 קירות בטון, את הלילה הראשון אני מעביר בשתי עיניים פקוחות, מוחי דהר ברכבת הרים שנשאו מחשבות הצלה, בניסיון להבין מה לעזאזל קרה, בוהה בתקרה המוח שלי לא מצליח לשכוח את התמונה הזו של חאליבה מהמעצר, הוא עבריין, הבחור הזה עם העיניים התכולות, עם גוון הקול והנגינה היפה בגיטרה, עבריין, איך נפלתי בפח, כמה תמים אני יכול להיות, אני פורם את מחשבותיי לאחור, מריץ לוּפּ של תמונות, גורף שדות של זיכרונות, קולות, להבחין בסימן, במשהו, אבל כלום.

    הלכו לי החיים, אני קוף.

    בבוקר דופקים עם האָלה על דלת הברזל, זה שעון המעורר של המעצר, אין צורך להעיר אותי, לא באמת ישנתי, אבל הדפיקות על דלת הברזל הבהילו אותי. התרוממתי מהמיטה, מחוץ לדלת הסוהרים ביקשו ממני לעמוד דום, ואז פנים אל הקיר, ואז ידיים מאחורי הגב, ואז הם נכנסים, אוזקים אותי בידיים ואז ברגליים ומובילים אותי החוצה.

    יום נוסף של חקירות.

    ***

    "תקשיב לי זה לא קוק זה מאקה" אני בוכה לו שם בחקירה, אבל אותו זה לא מעניין. "זה טעות אני לא סוחר סמים, אני שחקן, אני בטלוויזיה אני בהצגות ילדים"

    "כן ואנשים כמוך צריך לאסור, ביזיון שאתה עובד עם ילדים".

    "לא, לא, אתה טועה" אני מתחנן "זאת טעות, זאת טעות, בלבול אחד גדול, בבקשה".

    ואז הוא התחיל לתחקר אותי על הקוק, מאיפה זה מגיע, ומה המשקל, ומי אנשי הקשר, אבל לא היו לי תשובות איזה תשובות יש, אני קוף, אני לא מבין כלום, רק בכי סיפקו מיתרי הקול שלי.

    הם מתחקרים אותי איך הכרתי את חאליבה וסיפרתי להם את מה שכתבתי כאן, על הנגינה בגיטרה, על עיני התכלת שלו, על הדיבור הנעים, על שיחת הטלפון ההיא מבוליביה, הכל, את האמת ורק את האמת. ושעות על שעות זה נמשך, ואני מותש.

    ואז הם מציגים בפניי מסמך, מבקשים ממני לחתום על הודאה, שאני סוחר בקוק. "תחתום ונסגור את הפרשה" הוא מוסיף, אבל אני לא חותם.

    "חבל, אתה תישאר במעצר"

    והימים הבאים במעצר איומים, אין לי מספיק עמודים לפרט מה קרה, ואיך, אבל הרבה השפלה פיזית, ונפשית, אני זוכר את פרצופם של הסוהרים שם שאיבדו צלם אנוש וצרחו עליי בכל הזדמנות שרק אפשר כמו הייתי חיה לאילוף בקרקס, בהתעללויות שלא מגיעות לאף אחד, כמו זאבים הם נבחו עלי, להבות אש מקולם, רוחות רעות של שנאה. רוחי כבתה מדקה לדקה בין הקירות המתקלפים, לא עצמתי עין לרגע. הפחד כבש אותי, מבועת ומבוהל הייתי שם. והאור הזה שבתא שדלוק 24 שעות. בהתנהגות ה'לגיטימית' הם למדו לרסק את רוחי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד עד שהפכתי לסמרטוט עם זיכרון של אדם שפעם הייתה לו אישיות ואופי. אינני זוכר את עצמי, ואת הימים ההם, מתי היה יום ומתי לילה, מתי ירח, ומתי שמש, והשמש כמה שהתגעגעתי אליה באביב ההוא בבטון, ארבעה ימים בצינוק הקפוא הזה והתגעגעתי לקרן שמש חמימה. האוכל שהוגש דרך אשנב דלת הברזל כמו תיבת דואר, היה שומני ותפל, אני בתוך חלום, סיוט שמתממש לנגד עיני כמציאות חיה, והפעם אינני צופה מהצד, אני התפקיד הראשי בבלהות הזה, ואני רוצה הביתה, אני כל כך רוצה הביתה, אני רוצה את אימא שלי. אני הוזה על אימא, אני רוצה חיבוק מאימא, רואה את דמותה משתקפת לנגד עיניי, מדמיין אותה איתי, אימא יקרה שלי אני אוהב אותך אני ממלמל לדמותה, רק לדמיין אותך משאיר אותי שפוי, דמיינתי אותה לפרטי פרטים, את נקודת החן שליד האף, והרווח הקטן בשיניים, את העיניים החומות והמבט שממיס לך את הלב, כמה שאני מתגעגע אלייך אימא, אויי אימא, אני בוכה פה, את שומעת? עוד קצת מאימא אני מבקש מהדמיון, עוד קצת, אם היית יודעת מה עושים לבן שלך בימים הנוראים האלו, לא הייתי יולדת אותי לעולם אכזר שכזה, ואז אני חושב על החתולים שלי שבבית המרוסק עם הכריות הקרועות, הם בטח רעבים, וצמאים, מי מאכיל אותם? ואיך השוטרים האלה פרצו בגסות לבית, ותמונות שלי עם המפגש עם חאליבה מרצדות לי שאני בוהה בתקרה המעובשת, והרצון לישון, כמה שבא לי זה לישון, לישון ולא להתעורר, לומר תודה רבה על החיים שלי, עד פה, תודה. וכשביקשתי מהסוהר שיחלישו את האור והוא העדיף לנשוף לי צרחה של רוע לעיניים, הסוהר ההוא עם הכיפה על ראשו והנמשים בפרצופו, נפלתי על ברכיי, חולשתי התגלתה בעוצמתה, נכנעתי לכאב, רציתי למות, די, עד פה, אני נכנע, מרים דגל לבן, אלוהים באמת שהספיק לי.

    ***

    ביום הרביעי למעצר או מה שזה לא יהיה, דלת נפתחת, אני גורר רגליים וידיים אזוקות זיפים מעטרים את פניי, אני עייף ומותש מהאור הזה שדלוק ללא הפסקה.

    אני מוצא עצמי מול החוקר והפעם דף ועט על השולחן. אני עייף, מטושטש ומעורפל לחלוטין.

    "הכל בסדר רודי?"

    "אני רוצה לישון" נגמרו לי הדמעות "בבקשה תשחררו אותי"

    "יהיה בסדר" הוא אומר

    "אני רוצה לראות שמש"

    ואז הוא הרגיע אותי במילותיו, הוא הסביר לי שאני במעצר וזה חלק מתנאי מעצר, שזה אומנם לא פשוט, וקשוח, אבל בקרוב זה יסתיים והוא המשיך להסביר לי על בתי הכלא, שכלא זה לא כמו מעצר, כשאעבור לכלא יהיה לי הרבה יותר נוח, שם יש חדרים מרווחים, וטלוויזיה, ואפילו ספרייה, ויש גינה ושמש, אז נכון יש כיבוי אורות ב 22:30, אבל יש אפשרות לטייל בחוץ, יהיו לא מעט ביקורים ואפילו חופשות.

    "מה?" הרמתי מבט מופתע, וחשבתי על אימא שלי.

    "כן" הוא הביט בי בחמלה

    "אני רוצה את הכלא הזה" פתאום כלא נראה לי חופש ביחס לתנאים הזוועתיים שאני עובר עכשיו "ואני אוכל לראות שמש?"

    "כן אתה תראה שמש?" הוא הגיש לפני את העט "אתה צריך לחתום פה"

    "ואז מה?"

    "ואז הכל משתנה. תראה, לא אשקר לך אתה הולך להיות הרבה זמן בכלא, אם תחתום פה נסגור על 21 שנה מאסר בפועל, אבל אתה תתנהג יפה, אתה בחור טוב אתה, הסתכלנו בתעודה שלך, התחנכת בקיבוץ, יש לך ציונים גבוהים, אתה שחקן טלוויזיה ולילדים, אין לי ספק שירד שליש ותוכל לצאת אפילו ללא מעט חופשות, וכמובן שיוכלו לבקר אותך, כלא זה אחרת רודי, זה לא מעצר".

    "אני רוצה את זה" העייפות גברה על ההיגיון

    "אז תחתום פה" הוא הגיש לי את העט

    לא היססתי לעשות את הטעות של חיי וחתמתי על המסמך ההוא שסחרתי ב11 וחצי קילו של קוק, הודאה באשמה, וסגירת עסקה ל 21 שנה.

    וזאת הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי.

    ***

    עד היום שאני פוגש בפרשה של רומן זדורוב בכל אמצעי התקשורת, אני לא יכול להתעלם ממה שאני עברתי, הספק אצלי צף וצובע את מחשבותיי, בכעס שלי על מערכת המשפט בישראל, המשטרה, ההתעללות, ומה שעוברים שם רק כדי לחתום על הודאה.

    ישראל, ששואפת להיות מדינה נאורה, מתוקנת, היא עדיין מבין המדינות היחידות בעולם שמרשיעות על סמך הודאה באשמה, גם אם אין הוכחה. גם אם זה בלוף אחד גדול. שקר.

    החתימה קובעת.

    ***

    המתנה למשפט,

    אני נמצא בתא, שנראה כמו בית מטבחיים מחרסינה מבוטנת של שחיתת חיות, נמצאים לא מעט אסירים בערך עשרים מכל קשת הצבעים, בעיקר דתיים וערבים, קיבוץ גלויות בירושלים השלמה, ובתוכי חמין של כאב ועצב.

    ואז דלת נפתחת.

    זה חאליבה.

    חאליבה נכנס לתא, עיניי התכלת שלו כבויות, שערו מרושל.

    לא יודע למה אבל חיבקתי אותו כשהוא נכנס ופגש בי לראשונה, לא יודע, שמחתי לראות מישהו שאני מכיר גם אם הוא זה שהכניס אותי לחלום הבלהות הזה.

    "חאליבה מה עשית? שלחת לי קוק" אמרתי שהשתחררתי מהחיבוק

    "מה פתאום רודי, שלחתי לך מאקה"

    "איזה מאקה הם בדקו זה קוק, ואני הקוף שלך"

    "רודי, נראה לך שאני אעשה דבר כזה?"

    "הם הראו לי תמונה שלך, מבית מעצר, עם המספרים האלה מתחת"

    "זה מגיל 18 תפסו אותי על ג'ויינט בהופעה בפארק הירקון, אז עצרו אותי לשעתיים, חלק מהנוהל, הם עשו עלייך תרגיל רודי"

    "הם אומרים שזה קוק"

    "זה לא רודי, כמה זמן אתה פה?"

    "לא יודע. הם התעללו בי חאליבה, הם גומרים אותי פה, ממתי אתה פה?"

    "ארבעה ימים"

    "מה? הם אמרו לי שהם לא מצאו אותך"

    "הם שיקרו לך, כבר בבן גוריון שנחתתי, לקחו אותי לחקירות, ואני פה, בתא מטונף"

    "מה זה חאליבה מה לעזאזל עשית לי בחיים האלו?"

    "אני מצטער, אמרתי להם בחקירה שאתה לא קשור לזה, שכל התיק הזה, אם יש בכלל תיק, שיפילו עליי, אין לך קשר והקשר היחיד, זה שעשית לי טובה, שאין מצב שזה קוק"

    "הם האמינו לך?"

    "כן, אבל הם אמרו לי שחתמת על כך שהבאת קוק"

    "זה מה שהם אמרו לי חאליבה"

    "זה הודאה באשמה רודי, המשחק השתנה"

    "רציתי קצת שמש" דמעות זלגו לי מעיניי "בסה"כ רציתי קצת שמש, אוף חאליבה, שהסיוט הזה יסתיים כבר"

    "אבל חתמת, למה חתמת?"

    "אל תתעצבן עליי, אתה הכנסת אותי לתוך הברוך הזה"

    "סליחה"

    לא סיפרתי לו מה עברתי בתא בימים האחרונים, הוא גם לא סיפר לי מה הוא עבר, אני יכול רק לנחש, רוב הסיכויים שאהיה צודק בניחושים, רק לאדם אחד סיפרתי, לאמיליו, אותו חבר שפגשתי חצי שנה אח"כ בקוסטה ריקה, חוץ ממנו, רק הדפים קיבלו את העדויות, הסודות נשארו שם בשורות ובמסדרונות הזיכרון, ועכשיו גם אתם, המילים האלה שאתם קוראים עברו עריכה לפיקסלים של פייסבוק, חמישה עמודים נמחקו בהעברה הזו מהמחברות, ורצוי שהם יישארו שם.

    ושמחתי שהוא איתי בתא הזה, שמחתי שהוא אמר את האמת, האמנתי לו, לא יודע, האמנתי לו שהוא לקח אחריות ומעל לכל שמחתי שהוא שלח מאקה ולא קוק, האמת תצא לאור, גם אם זה יעלה לי במוות.

    ***

    באותה המתנה למשפט, אנחנו נמצאים תשעה עשר אסירים לכודים בתא בטון מחרסינה, בית מטבחיים, וזהו יום הזיכרון לחלליי מערכות ישראל, אני יודע את זה, כי הגב של התא, מקביל כנראה לגב הבמה של טקס יום הזיכרון שמתרחש ממש באותם רגעים בחוץ, ואפשר ממש לשמוע את ריטוּאָל הטקס.

    התא הזה מרובע, בפינתו, שירותי בול פגיעה, חשופים לעין כל, דלת נמוכה מאוד מכסה את איבר מינך שאתה כורע לחרבן, אבל כולם יבחינו בפרצוף שלך שמתאמץ.

    אף אחד לא חירבן שם בשירותים, פיפי כן.

    אנחנו על מדרגת בטון, לאורכו של הקיר, כמו טרסה, זה הספסל, אור לבן שוטף את התא, שקט כאן, אבל יכולת לשמוע את המחשבות של כולם.

    ואז דלת התא נפתחת שוב, עוד אסיר הולך להיכנס, מרחוק כבר יכולתי לשמוע את הצעקות של האסיר הזה, והקול שלו זכור לי היטב, זה אותו משוגע, האיש הרחב, הענק הזה, המקרר הזה, שראיתי בצינוק ביום הראשון למעצר, אותו בריון שהיה שם בקריז, קשור עם שרשרת לתקרה.

    דלת הברזל נפתחת והם מכניסים אותו אלינו.

    אני לא חושב שפחדתי אי פעם ממשהו כמו אז, מדובר בדב גריזלי, מטורף, שאני כותב מטורף, זה מחמאה לבנאדם המשוגע הזה, אמסטף אנושי, איך שהוא נכנס יכולת להרגיש את האימה, הלב שלי הלם במהירות, זה לא הולך להיגמר טוב, לא, זה לא הולך להיגמר טוב.

    הם הורידו ממנו את האזיקים, ראיתי את אגלי הזיעה על מצחו, את הדם משפריץ בוורידי העיניים האדומות שלו, מה זה? מי זה? מי זה נושף בעורקיו של האדם הזה? זה שד? זה דב? זה בנאדם?

    זה פאקינג רוצח!

    "סתמו את הפה" הוא צרח, כשהם טרקו את דלת הברזל, כנראה שגם הוא שמע את המחשבות שלנו.

    ישבנו דוממים, בולי עץ מתים.

    הוא התחיל להשתולל, רץ ממקום למקום, חבט אגרופים בקיר ואז בעט בקיר, אלוהים יודע מה מתחולל שם בנפשו.

    מספר דקות חלפו והגישו לנו ארוחה, 'ארוחה' מילה מצחיקה, זה שתי פרוסות לחם, שפורפרת גבינה לבנה, מלפפון, וביצה קשה, עטופות בניילון נצמד.

    שקיות האוכל האלו כמספר האסירים נכנסו לתא, וזו ארוחת הצהריים שלנו, כולנו טורפים את האוכל, מקלפים את הניילון הנצמד, ריח הביצים הקשות צף באוויר. ואז המשוגע עם העיניים האדומות מתחיל לצרוח שוב "אל תאכלו ביצים" הוא חובט אגרופים נוספים בבטון "לא אוהב ביצים, אל תאכלו ביצים" הוא הטיל בנו מורא, מיד אני עוזב את הביצה שבידי "תביאו לי את הביצים" הוא רוטן בנו "אתם לא אוכלים ביצים" הוא הפציר בגוון קולו הערבי "אני לא יכול עם הריח הזה של הביצים" הוא משתולל "תביאו לי כולם את הביצים", והוא ניגש אחד אחד לאסירים, חוטף באלימות את הביצים, וביצה ביצה, זורק על הקיר שבפינת החדר, איפה שהשירותים שם, ביצים מתנפצות על הקיר ומתגלגלות לבול הפגיעה ששם, ביצה שחזרה הוא בועט בה כמו הייתה כדור גולף לשירותים.

    "אל תאכלו ברעש, אני לא יכול לשמוע את הרעש הזה" הוא מתפרץ "דייייי" הוא צורח.

    אני רק מתפלל שיבוא סוהר שיראה את הנעשה, וייקח אותו מפה, אבל כולם מסתבר נמצאים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנמצא ממש שלושים סנטימטרים מאחורי גבי. "מי שיאכל ברעש אני הורג אותו" הוא חבט את מילותיו, האמנתי לו, כולם האמינו, אף אחד לא מתווכח וכולם משתיקים את לעיסותיהם "אני הורג אותו, אני הורג אותו, אני הורג אותו" הוא מטיח בפנינו צעקות כמו דב משתולל, ושוב אגרופים הפעם לדלת הברזל של התא, אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף והרעש הזה מחריד אוזניים באקוסטיקה הסגורה של תא הבטון הזה. והוא מתחיל לדמם שם ממפרקי האצבעות\ הלב שלי דופק, אני בטוח שגם לכולם, אני לא רוצה למות, לא כאן, לא כאן בבקשה. אני מתפלל בתוכי, שמישהו מהסוהרים יבוא מהטקס ויציל אותנו, אבל אף אחד לא מגיע.

    ברקע אני שומע את 'אנחנו הילדים של חורף, שנת 73', בחיי זה מה ששמעתי 'אנחנו הילדים של חורף' את כל השיר, ליאת אחירון וטל מוסרי, יחד עם אגרופיו של המטורף, וזה אבסורדי, איזה סרט, אני לא מאמין שזה מה שאני חווה עכשיו איזה חלום פסיכדלי, ואז מגיע סוהר, תודה אלוהים, ומבקש ממנו להפסיק עם האגרופים אבל הוא יורק על הסוהר "יא בן של שרמוטה" הוא מסנן צרחה אליו, "נחשון, יא בן של שרמוטה אתה" והסוהר רק מתרחק, משאיר אותנו לבד עם המפלצת הזו.

    עכשיו הוא מסתובב, ניגש אלינו כולו מדמם מהידיים, "ככה אני אעשה לכם" הוא מציג בפנינו את כפות ידיו "אל תתעסקו איתי, ואם תגידו לסוהרים, לנחשון עלי אני אהרוג אתכם אז תאכלו בשקט שמעתם, תאכלו בשקט".

    אנחנו אוכלים בשקט, נושמים בשקט, חושבים בשקט, הפחד שיתק אותי לא הייתי צריך את ההנחיות שלו, איזה סיוט.

    "אתם תסתמו את הפה" הוא שוב צועק ואז משום מקום חאליבה פונה אליו "אתה יודע שאתה לא לבד פה"

    מה?

    זה הפתיע אותי, לא רק אותי, זה הפתיע את כולם, כל האסירים הפנו מבטים אל חאליבה,

    גם את המקרר הענק הזה קולו של חלאיבה מפתיע והוא פונה אליו "מה אמרת?"

    וחאליבה עוד עונה לו "אתה לא יכול להגיד לנו לאכול בשקט"

    זה הפתיע אותי עוד יותר, מה אתה עושה חאליבה? אני שולח לו מחשבה טלפתית.

    ואז האמסטף הענק זה שולח יד ימין, תופס את פת הלחם של חאליבה, עם המלפפון הירוק, מועך אותו באגרוף ומטיח אותו על הקיר. חאליבה נבהל. "מה אמרת?" ממשיך המפלצת לעיניו של חאליבה. אבל במקום להצטער חאליבה רק ממשיך "אני אומר שאתה לא יכול פה לשלוט כאן על כולם"

    הענק מרים יד מדממת, תופס במצחו של חאליבה, כף ידו הענקית עטפה את כל ראשו כמו היה כדור טניס, ואז בעוצמה הוא ניפץ את ראשו של חליבה על הקיר שמאחוריו, הוא עשה את זה כל כך חזק, שרעש הניפוץ הדהד בכל התא, הוא בטוח שבר לו את הגולגולת, אין מצב, חאליבה מת, ראיתי את אישוניו מתרחבים ואת עיניו מתגלגלות לאחור, לשונו התעקמה בפיו, והוא החל לחרחר, פה אני מתערב "הוא מצטער אדוני, הוא מצטער, הוא לא התכוון נכון שאתה מצטער?" אני פונה לחליבה, אבל איפה חאליבה, הוא לא עונה, הוא לא פה בכלל, הענק עוזב את את מצחו, וראשו של חאליבה מוטל על הצד, פאק, חאליבה איבד הכרה, "הוא מצטער" דמעות צפות בעיניי "הוא מצטער, הוא מצטער" אני פונה לחאליבה, הוא מעולף, אני מביט בו בפחד, הוא מת עכשיו? מה עושים? אבל אז העיניים שלו חזרו למרכז, החרחור הפך באיטיות לנשימה סדירה, ראשו הזדקף "אתה מצטער? נכון חאליבה" והוא מגמגם, פולט הברה, עיצור, מה שזה לא היה, "הנה אתה רואה" אני פונה בעיניים רכות לעיני השטן הזה שמולי "הוא מצטער". לקח לו עשרים דקות אולי לחאליבה להתעגן על נקודת הזמן של המציאות הנוכחית.

    שקט שרר בתא, יכולתי לשמוע את טקס הזיכרון שמאחורינו 'אנחנו כאן כי חיילנו מתו עבור הדמוקרטיה שאנחנו חיים עכשיו, חיילינו, סוהרינו, שוטרינו מתו כדי להגן על החופש של כל אזרח ואזרח בישראל, שיוכלו לחיות בשלום, בחופש ובחירות' ואני לא מאמין שזה מה ששמעתי, איזה חופש, איזה חירות, איפה אתם ואיפה אני. פרצתי בדמעות, אז הבחנתי שהשתנתי מפחד במכנסיים. לא היה לי אכפת.

    ואז חמתו של הענק בערה בו והוא צרח דרך דלת הברזל לסוהרים "נחשון נחשון" והתחיל לבעוט בדלת התא, ניפץ אגרופים מדממים על הברזל, עד שדיממו יותר, ארבעה סוהרים השתלטו עליו והוציאו אותו מהתא.

    שנעלו את הדלת שמחתי, בפעם הראשונה שמחתי שאני בתא סגור.

    ***

    וככה עוברים הימים במאסר הזה, אני מבוהל רוב הזמן, מידי פעם מנקר לשינה עקומה, ומתפלל הרבה, החתימה על המסמך ההוא הסבה נזק עצום לאמת של הפרשה ועורך הדין שלי מחליט להעלות את התיק מערכאה של בית משפט השלום, לערכאה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולעבור לבית מעצר במרכז הארץ.

    ***

    אם תהיתם איך מובילים אסירים לבתי כלא, זה הולך ככה, שלושים אסירים במשאית מוזנחת, כיסאות עץ, כל אחד מהאסירים ישוב כשהוא אזוק באזיקי ידיים ורגליים, המשאית מעופשת, ללא חלונות עם חורי אוורור קטנטנים בדפנות הקיר בתפר הזה עם תקרת המשאית.

    שלושים אסירים, חאליבה ואני מובלים לכלא ניצן ברמלה,

    שקט מצמית במשאית, חלקם ישנים, חלקם מהרהרים, השד יודע מה עובר להם בראש.

    ואז המשאית נעצרת. ופתאום רעש שרשראות מפר את השקט שהיה בחצי השעה האחרונה כולם בבת אחת מרעישים כשהם מחליטים לעמוד על ספסלי העץ במשאית ומציצים מעבר לחורי האוורור, אני מתבונן בהם, כל האסירים ללא יוצא מן הכלל עומדים על הספסלים ומציצים דרך החורים, על מה הם מסתכלים שם אני מסתקרן.

    משהו קרה.

    החלטתי לעשות כמותם, נעמדתי על הספסל, ועם האזיקים זה לא הכי נוח בעולם, אבל הסקרנות כובשת אותי, ואני עומד ומציץ דרך החורים.

    לראשונה ראיתי את האביב דרך החורים הללו, ראיתי את השמש היפה צועדת לקראת שקיעה, סיפקה תפאורה של שלוות זן למרבדים של העשב הירוק שנגלה מולי, ואז נזכרתי שלא ראיתי שמש הרבה זמן, והבחנתי בעץ עומד ואז נזכרתי שגם עץ לא ראיתי זה זמן רב, גם שאר האסירים כנראה שכחו מה זה עץ, ולראשונה הבנתי שבסופו של דבר כולנו נשמות, כלואות בגוף, שרוצות לראות קצת שמש, האסירים עמדו שם דוממים והביטו על המשטחים הירוקים שהאביב הביא איתו, על העצים היפים שבטבע, על השמש המתרחקת, היא הייתה כל כך יפה, הלב שלי נמס במשאית הזו, התגעגעתי לפריחה היפה, ואוו כמה שהיא יפה. וכל האסירים פשוט נשמו את האביב הזה לתודעתם דרך החורים הקטנטנים, היופי שבחוץ העניק להם חופש בפנים. החופש הזה מסתבר נמצא בדברים הקטנים, באפשרות לראות את עלי העץ מרצדים ברוח, את הקמילה של הירוק שיהפוך לחום בקרוב, את אדמת הטרשים, את הפשטות של השקט בטבע, ואז האסירים חזרו עם ישבנם על הספסל, כמו שנירקלו קצת אוויר וחזרו לחיים האמתיים, אבל אני רציתי עוד והמשכתי לעמוד עוד דקות ארוכות, זה היה פקק ככה שהיה אפשר לעמוד עוד זמן מה, נשמתי עוד עלה ירוק, ועוד אדמה, וסלעים נשמתי, והעלים היבשים האלו על האדמה, שהזכירו לי שהכל אירעי וחולף, וגם מה שאני עובר כעת, גם זה יעבור. הורדתי מבט אל הכביש, הבחנתי במכוניות העומדות בפקק, בנהגים המעוצבנים ברכבים הפרטיים שלהם, כמה שקינאתי בהם, על מה אתה מתעצבן בנאדם, תראה יש עץ בחוץ, ושמש, ודשא ירוק, תראה הנה סוס רץ לו שם בשקיעה, תסתכל, אבל הוא מתוסכל, ממהר. הבטחתי לעצמי, ברגע הזה, שלעולם לא לכעוס בפקקים, שכל פעם שאעמוד בפקק אזכור את הרגע הזה. ליבי הבטיח להנות מהטבע, מהשמש, מהאודם שבשקיעה, מהאוויר, מהחיים האלו ולעולם לעולם לא לקבל את הטבע כמובן מאליו, עד היום אני לא שוכח את הרגע הקסום הזה.

    התפללתי לאלוהים, בנשמתי, שמישהו יציל אותי, שאצא ממכונת הכביסה הנוראית שנסחפתי אליה, רציתי שהפקק הזה יימשך לנצח, עוד ועוד ועוד, אבל אז הכביש נפתח, משאית האסירים שילבה להילוך ראשון, שני, שלישי, רביעי ונאלצתי להחזיר ישבן לספסל, החופש התרחק ממני שוב, ודמעות יצאו מתוכי, דמעות של ויתור, החלטתי שאני מתאבד, אני כבר לא עומד בזה, אני באמת כבר לא עומד בזה.

    ***

    את כלא ניצן ברמלה, פשוט מאוד לתאר זה אחד המקומות החשוכים שפגשתי בחיים, הכי מפחידים והכי נוראיים, בית המעצר של ירושלים זה בית מלון לעומת המקום פה, אשכרה.

    התאים עכורים, איומים, לא ראויים, לא לחיות, ובטח לא לבני אדם, אין כיור, והדבר היחיד זה שירותי בול פגיעה, מסריח מצואה רטובה, בשביל לשטוף ידיים, צריך להפעיל את המים של בול הפגיעה הזה, פלט המים בחור שם למטה, זה הברז שלך, אז אתה שולח כפות ידיים ושוטף ידיים משתדל שהן לא ייגעו שם בחרא שבדפנות.

    אני זוכר שלפני שהלכתי לישון, התפללתי לאלוהים שיציל אותי, מחר אני בבית משפט בתל אביב ויש לי מה להגיד, התכוננתי למונולוג חיי, שיננתי אותו כל הלילה עד שנרדמתי, בקושי, כי אני זוכר שהבטתי בקיר וראית אשכרה את הקיר זז, תהיתי אם תודעתי שבורה עד כדי כך שאני הוזה, אבל העזתי לקום וניגשתי לקיר, אז הבחנתי שאלה כמויות אדירות של מקקים שיצאו מחריצי הרצפה וטיפסו על הקיר עד לתקרה, מלא מלא מקקים, כמו נהרות של מכוניות בפקק, זה מה שנתן את התחושה שהקיר זז, נבהלתי, כבשתי צרחה פנימית וברחתי למיטה, התכסיתי בשמיכת הסקיביאס והמשכתי להתפלל.

    בבוקר אני במשאית המחוררת לתל אביב.

    ***

    אני בדרך לכיוון תל אביב, עבורי זה המשפט המסיים, יום חמישי היום ובעוד שלושה ימים החלטתי שאני מתאבד, זאת החלטה נחושה וזה ברור לי, והאמת שזה כל כך פשוט, לא צריך חבל, מספיקה חולצת טריקו ארוכה, החור לראש כבר קיים, והשרוולים הם אחלה של חבל, ותאמינו אפשר למצוא מקום בתאי הבטון לתלות את החולצה הזו. בדקתי. זה אפשרי.

    אבל הסיוט נגמר.

    בתל אביב שוחררתי, וככה תלשו אותי, בלי חתימה, בלי משפט, נאדה. מצאתי עצמי ברחבת גרניט, בין מוזיאון תל אביב לבית אריאלה. בחוץ השמש חצתה את מרום שמיים והייתה בדרך לשקיעה. החברים שלי חיכו לבואי וגם יאיר אחי השוטר, חיבקתי אותם אחד אחד. בלילה שיגיע אבלה איתם את השעות הקטנות של החושך ואחטוף התקף חרדה מולם ואבכה בדמעות, לא אכפת לי, אני אוהב אותם, הם אוהבים אותי.

    הם רק לא ידעו שמאחורי הדמעות יש זיכרון שלי שפגשתי את השטן אחד על אחד.

    ראיתי את השטן, ולא, הוא לא דרקון, או מפלצת, הוא קטנצ'יק מתחבא שם, סמוי מן העין בדברים הקטנים של החיים, בחוסר תשומת הלב של הסוהרים האלה בירושלים שהשאירו אותנו עם האמסטף האנושי, השטן נמצא בבורות האנשים, בנבערות של בני האדם, בחוסר המודעות של כל אחד מאתנו, הוא נמצא בנער בן 21 שרק סיים צבא ומתנהג באלימות חסרת רסן לכל מי שרק חשוד, רק כי הוא לבוש במדי שוטר. השטן נמצא בסוהר ההוא המנומש עם הכיפה האפורה, שצרח עלי שהבהיל את נפשי שחבט על דלת הברזל, השטן נמצא בחריקות הדלת זו שנשמעות כל פעם שפותחים אותה, השטן נמצא בתאים הנוראיים האלה למטה בכלא ניצן ברמלה, בחלק מחיילי יחידת נחשון שמובילים את האסירים ומשפילים אותם אחד אחרי השני, לפני שעולים למשאית המחוררת, הוא נמצא ברצון ההוא של החוקרים להכתיב הודאה באשמה, הוא נמצא בדיו של העט בחדר החקירה בירושלים, בבחור השמנמוך שהפך לי את דירת הקרקע ברחוב רוזנבאום, אתה לא יכול להתנהג באכזריות ולא לאבד את הרגישות, להתנהג כמו חיה, ולא להישאר חיה בעצמך.

    יום אחד ההיסטוריה תשפוט אותם ואם לא ההיסטוריה אז הנשמה שלהם תעשה את זה, זה חלק אינטגרלי מהחיים, חוק טבע, חוק האיזון מה שיוצא גם נכנס, נשמה שמתלכלכת מקבלת זיהום, וזיהום סופו ידוע מראש.

    עברו שנים, שש שנים, ואינני כועס עליהם יותר, סלחתי. יא-ווא-רא-די כמה סליחה הייתי צריך לעבור אחד אחד על כל הסיטואציה, על כל הסוהרים, ילדים, כבולים במערכות של חוקים, תחת דוקטרינה קפדנית שהופכת אותם לגיבורים, שבויים גם הם במערכת סגורה, גם הם אני מבין, היו שם איתי סגורים בבטון ההוא בירושלים רק בצד השני של הסורגים, עובדים שם שבוע שבוע, נפשם הכלואה להיפך ממני קיבלה משכורת חודשית.

    ***

    אפילוג:

    'לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות'

    שלושה חודשים לאחר שהשתחררתי מהבלהות הזה, יצאה כתבה גדולה בעיתונים, תפסו משלוח של קוק שהגיע מקולומביה, חאליבה ואני מסתבר היינו טעות, טעות בזיהוי קוראים לזה, קומדיה משוגעת של טעויות על טעויות, שהפכה לטרגדיה כל אחד וצלקות נפשו. כתסריטאי של החיים אני בוחר לסיים את הסיפור הזה בסוף טוב. ממערבולת הטרגדיה הזו פגשתי חברים חדשים, שלימדו אותי לכבד את הרגעים המעוותים של החיים, למדתי למלא את ליבי בפרחים של אור ושמש.

    מאז השחרור, לא פגשתי את חאליבה ולא יצרנו קשר יותר, פעם אחת הבחנתי בו במחאה הגדולה של דפני ליף, מבין מלא אנשים, עיני לכדו אותו, הוא לא הבחין בי, הבטתי בו צועד ונעלם בערימה הזו האנשים.

    אנחנו עדיין חברים בפייסבוק.

    אם הוא ייקרא את העדות הזו או לא, זה כבר לא משנה.

    אני מרגיש נקי.

    ***

    כשיצאתי לחופשי, הבטחתי לעצמי שני דברים: אחד, להזכיר את השמש בכל פעם שאני יכול, איפה שהיא נמצאת אני מזכיר אותה, 'מרום שמיים', 'לפני שקיעה', 'בזריחה', השמש היא נחרטה לי שם עמוק בתוך החוויה הזו, היא השמש שלי.

    והדבר השני, ליהנות מהטבע. זו הסיבה שפעם בשנה אני יוצא לטייל בארצות אחרות, משתדל לבקר שלוש פעמים בשנה במדבר סיני לנוח תחת צילו של הדקל המלך, רואה שקיעה לפחות פעם בשבוע, מתהלך בים שלוש פעמים בשבוע, קוטף פרחים, אוכל פטריות, ואוהב דירות קרקע, מלטף חתולים, ומשתדל להרגיש את החופש שלי בסנדוויץ שאני מכין, בכוס מים מהברז.

    טוב עשיתי שהחלטתי להעלות את הטראומה הזו, כי דרך המילים האלו אני נזכר שאני שוכח מהר, ומהר מאוד אני מוצא עצמי מתעצבן בפקק, ודוהר על האופנוע כי אני ממש ממהר לאיזה פגישה במקום ליהנות מהשמש שמלווה אותי, מהרוח שחודרת לקסדה, מאגל זיעה שמטייל על מצחי.

    אז אני מבטיח לנשום עמוק, לעצור, למדוט שעה ביום, ולזכור שמאחורי כל המרדף הזה של החיים, יש גם נשמה כלואה בגוף משאית של אדם שדרך חורים קטנים גם היא רוצה לטייל פה בחופשיות.

    עם השנים, אני לומד יותר ויותר מהחוויה המטלטלת להודות, לומר תודה על שנמלטתי מהשיניים הטורפות של הבירוקרטיה, והשנאה, והבריונות שמחלחלת בנפשות הרכות.

    אני מסיים את הכתיבה הזו ב'קפה יום טוב', הצמוד לשוק הכרמל בתל אביב, כבר שבועיים שאני נמצא כאן איזה שבע שעות ביום מחזיק עט נובע ומשרטט את החוויה הזו לפרטי פרטים, המלצרית ניגשת אליי "הכל בסדר?" היא מבחינה בדמעות שעל פניי "מה אתה כותב?" היא שואלת. אני מתמהמה. "סיפור על חופש" אני משיב לה.

    לפעמים כדי להבין חופש מהו, אתה צריך לעבור דרך הכלא הכי גדול, ואז אני מבין בכלל את מסע האוֹל אִין שהכנסתי את עצמי אליו.

    כולה רציתי לכתוב סטנדאפ ומצאתי את עצמי נובר בעבר.

    בפנים ידעתי שלקראת הופעת הסטנדאפ החדשה שאני כותב, אצטרך לנקות קצת משקעים, לתת לעצב לצאת רק כדי לחבק את ההומור שעומד להגיע.

    אני לוחץ כעת קונטרול אס, מחר אעלה את זה לפייסבוק, אתן למילים ולסיפור הזה לגלוש על גלי הרשת, ובכך לשחרר את עצמי.

    כבר עכשיו אני מרגיש נקי.

    בעוד שלושה שבועות כבר אהיה בדרכי לברזיל. לנשום שמש ירוקה.

    [וזו תמונה עם התחפושת הראשונה שלי, תכירו מה זה שוטר טוב, אולי השוטר הכי טוב בעולם]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-2.10 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
  • אבנר מנדס-רוטר – פיזיותרפיסט מומחה

    * * *

    הדחף שלי לתנועה היה חזק במיוחד בילדותי. יחד עימו הצורך לבחון את גבולות היכולת – לרוץ לקפוץ לטפס. מהגן ועד כיתה ו' הספקתי לשבור כל יד 3 פעמים. תמונת המחזור של כיתה ו' מעטרת אותי ב 2 גבסים מעל המרפק. המשמעות היתה מוגבלות וחוסר עצמאות זמנית. מלבד תשומת הלב המוגזמת, הדבר העניק לי התבוננות במוגבלות, ביכולת להתגבר עליה, בילדים ומבוגרים. התבוננות זאת היא כנראה שדחפה אותי בהמשך למקצוע הפיזיותרפיה.

    מקצוע הפיזיותרפיה מפגיש את המטפל עם מטופלים שמתמודדים עם אתגרים שונים בגוף ובנפש, מקטנים ועד מבוגרים. פציעה, כאב, מוגבלות יכולים להביא למשבר אך גם לצמיחה. אני שואף להעניק למטופל מניסיוני, מגישתי לחיים ומהידע המקצועי שצברתי. הצלחת המטופל היא הסיפוק שלי.

    אני מאמין שחלק מהצלחת הטיפול נשען על יכולת המטפל להקשיב למטופל, לחקור ולהתייעץ עם עמיתים ולהדריך את המטופלים כך שיוכלו לקחת חלק פעיל בטיפול ולאפשר שיקום עצמי. זהו חלק ניכר בעבודתי.

    על הרקע המקצועי שלי

    עבדתי כפיזיותרפיסט מאז 2004 במכוני פיזיותרפיה במספר מרפאות של "כללית", הן במכוני-פיזיותרפיה רב תחומיים והן במכון-פיזיותרפיה ספציפי לשיקום אחרי פגיעות נוירולוגיות. עבודתי זימנה לי מגוון רחב של מטופלים ומחלות, בה נדרשתי למתן יעוץ וטיפול המתאימים ביותר לכל מטופל. תחומי ההתמחות שלי הם: פציעות אורתופדיות כולל פגיעות ספורט, פגיעות ומחלות נירולוגיות, סחרחורות והפרעות שיווי משקל.

    לימודי תואר שני בפיזיותרפיה כמו גם הקורסים המקצועיים שבהם השתתפתי במשך השנים, מאפשרים לי מגוון שיטות אבחון וטיפול, כולל: תרגילים (בין אם בקליניקה או בתרגול בבית), טכניקות ידניות וקוגניטיביות אשר מותאמות לצרכי המטופל ורמות הפציעה, שיתוף פעולה עם רופאים מומחים בתחום אורתופדיה ונוירולוגיה.

    ומה אתכם…?

    • זקוקים ליעוץ לקראת ניתוח?
    • מחפשים מטפל שיקומי לאחר ניתוח?
    • מחפשים יעוץ לגבי פעילות גופנית?
    • רוצים לחזור לפעילות לאחר פציעה או כאב?
    • סובלים מבעיית סחרחורות או שיווי משקל?

    אשמח לעזור ביעוץ וטיפול.

    *אפשרות לביקורי בית

    לפרטים: אבנר    טל. 0542458235   |   avnerm.roter@gmail.com   |   פייסבוק


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-I! שבת, 9.9 החל מ-16:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    כיכר הגעגועים הראשונה תתקיים בואדי בפרדס חנה, היכן שהיה פעם השיקשוק, ליד כיכר שמונה (והפטנק) בשבת, 9.9, החל מהשעה 16:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

      געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
      געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
      געגוע לילד/ הורה/ אח/ חבר שכבר לא בעולמנו.
      געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    *********

    בכיכר יהיו:

    מעגל סיפורי געגוע בהשראת סיפורי הגעגוע התלויים שיעטרו את הכיכר.

    – מעגל הקראת שירי געגוע שם יארח אתכם שוקי גוטמן מ"אשכולות פואטיקה".

    – מעגל בו בני נוער עוזרים ומסבירים לותיקים לפענח ולהבין את סמלי האימוג'י של פייבסוק וווצאפ – ויחד ממציאים את סמל האימוג'י של הגעגוע.

    – מרחב למסע רגשי בזמן בו יש ריחות וחפצים שונים. מרחב להרהור וכתיבה.

    – מתחם ילדים ובני גיל הזהב עם נגינה מאולתרת ומשחקי רחוב של פעם.

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • הראשון לשמו…

    הראשון בספטמבר.
    כמה משמעותי היה התאריך הזה בשבילי פעם…

    מתיישב בתשע וחצי בבוקר להעלות פוסט תחילת שנה. ברקע הילדים שלי (שמתחילים את השנה שלהם ביום ראשון) מרעישים ומבקשים שלל בקשות (אוכל, שתיה, סרט, מריבה).

    וואו, יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב. על למה קוראים לזה "בית ספר" ולא "בית ילד" (וככה הילד במרכז ולא הספר) מצד אחד אבל גם כמה יוזמות מדהימות צצות להן כל הזמן. ואיך יכולהיות שהמציאות הטכנולוגית כ"כ התפתחה ועדיין ילדים יושבים ליד שולחנות מול מורה ולוח (ברוב בתי הספר) ומצד שני כמה דרכים שונות ללימוד קיימות. ועל התעשייה סביב תחילת השנה (הכול חדש) ועל היחס למורים והתשלום הזעום, על שר החינוך, על ההדתה ועוד…

    מתחיל לכתוב ומוחק.
    זה פשטני מדי…
    זה כמו שכתבתי בשנה שעברה…
    זה שיפוטי מדי…
    זה מתנשא…
    זה לא מקורי…

    כבר אחרי 10… חייב להעלות משהו. מתוסכל.
    "אולי תכתבי את?" אומר לגיל שמציעה לי שלל רעיונות. אבל שגרת הבית (והילדים) מעכבים גם את זה.

    הנה כבר 11…
    אולי סרטון?
    או פוסט (מקסים) של אחד החברים מהפייס?
    אולי פשוט שיר?
    או תמונה (ששווה 1,000 מילים)?

    חולפת לה עוד חצי שעה…
    טוב זהו. מעלה את זה.

    שנה מוצלחת לכולם!


    להגיב
  • השפה של המדיה החברתית

    [ארד אקיקוס]

    ***

    שמתם לב פעם שהמדיה החברתית תמיד מתנהגת כמעט אותו הדבר?

    כמות הלייקים והתגובות שכל אחד מכם מקבל היא בין ככה וככה, לככה וככה. וכשאתם כותבים על ענייני היום, יש לכם כזאת כמות של אינטראקציות, וכשאתם כותבים על עניינים אישיים, יש לכם את הכמות הזאת.

    והכל תלוי, כמובן, בכמות החברים והעוקבים שלכם, בשעה ביום שבה אתם מפרסמים, באיזה יום בשבוע, ובכמה נושאים אחרים העסיקו את הפיד באותו הרגע.

    ולפעמים יש יוצאי דופן. פתאום משהו מתפרץ, משום מקום.

    מישהו כותב משהו, על פניו לא חריג במיוחד, אבל פתאום זה נהיה ויראלי. וכולם משתפים, ומגיבים ומדברים על זה. ואז מזמינים אותו (או לא) לחדשות הלילה או לצינור. ואז שוכחים הכל, והוא נשאר ההוא מהפוסט הזה, שאז ריאיינו.

    אבל בסוף גם זה חוזר על עצמו. והויראליות הזאת, שכאילו הפתיעה את כולם, גם היא דפוס חוזר.

    והיא מתרחשת אחת לכמה זמן, באופן די קבוע, ובעוצמות שגם הן חוזרות על עצמן במעגליות.

    ואולי אין לנו יכולת אבסולוטית לצפות מה יקרה (אפילו שיש כמה מתודות עם יכולות לא רעות בתחום), אבל אנחנו כן יכולים להגיד בדיעבד ״אה, זה לא באמת הפתיע אותי״, וזה לא מעט, כשמדובר על התנהגות כל כך כאוטית, כמו זאת של המדיה החברתית.

    טרנס מקנה דיבר על זה כבר בשנות ה70. הוא היה פילוסוף שעשה יותר DMT (סם פסיכדלי) ממה שכל הקוראים של הפוסט הזה עשו ביחד (ואני כותב את זה עם כל הערכתי הרבה ליכולות של חלק מהקוראים). להרצאה קוראים ״ארוס והשלב האחרון בתוכנית האלוהית״ (בתרגום קצת קלוקל ל״Eros and The Eschaton״).

    מקנה מדבר על העובדה שהכל פה אחד – מין אורגניזם/אקוסיסטם שמתנהל מעצמו – כמו להקת ציפורים שרוקדת בשמיים כאילו הן היו ציפור אחת.

    עד כאן שום דבר חדש.

    אבל אז הוא מתחיל לספר על המדיה החברתית, ועל איך היא ההתחלה של הסוף של כל מה שאנחנו מכירים.

    ״אבל זה בכלל שנות ה70, ואפילו אינטרנט לא היה אז!״ אתם יכולים להגיד.

    וזה אמנם נכון, אבל לא סתם מקנה עשה כל כך הרבה סמים – הוא טען שזאת הדרך שלו לראות את היקום, ובתוך האחדות הזאת שהוא דיבר עליה, הוא יכל לראות קו ישר שמחבר בין המפץ הגדול, דרך כל ההתנהגויות שאנחנו מכירים, של הטבע ושל האדם, עד לקצה של המין האנושי.

    וזה לא אומר שהגיע הסוף שלנו – זה רק אומר שהחלפנו תפקידים, ואנחנו כבר לא היצור הכי משפיע על הכדור הזה. כי משהו אחר עומד לקחת המקום שלנו.

    והאמת, שבעיניי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו.

    ***

    המדיה החברתית היא יצור חי:

    מקנה טען לפני שנים שהמדיה תחבר בין כולנו. במובן מסויים הוא אחד הפילוסופים המוקדמים והמדוייקים שבאמת צפו את מהפכת הסמרטפונים והמדיה החברתית.

    הוא מספר איך היקום הוא בעצם אורגניזם שה״אוכל״ שלו הוא מורכבות של מערכות, ואיך בכל שלב אבולוציוני, המורכבות הופכת למורכבת יותר:

    ״תנסו לעקוב אחרי עם זה״ הוא פותח את אחת התיאוריות הכי מאירות עיניים שלמדתי בדרך, ומסביר שאחרי המפץ הגדול היו כמה מליארדי שנים שבהם לא היו אטומים, או מולקלות או שום צורה של חיים מורכבים – כל מה שהיה קיים זה רק פלאזמה רותחת של אנרגיה מתרחבת.

    ולאט לאט, כשהיקום התקרר (והזדקן), המערכות והחיים המורכבים החלו *לבקוע מתוך הסיטואציה*, שכבה אחר שכבה (ותסלחו לי על התרגום הקצת פשטני):

    ״מתוך מערכות אטומיות (פיזיקליות) בוקעות מערכות כימיות.״ הוא אומר. ״ומתוך המערכות הכימיות בוקעים קשרי המימן והפחמן – כימיה מורכבת שהיא טרום-ביוטית או אורגנית.

    מתוך הכימיה הזאת בוקעות המערכות המיקרו-פיזיות שאנחנו קוראים להם מימברנות, ג׳לים ומערכות בסגנון הזה – המערכות האלה, הם התנאים הכימיים המקדימים להיווצרות חיים – חיים פשוטים, שהם ׳ערומים׳ – בעצם דנא לא לחלוטין מפורמט ומאוד קדמוני.

    מתוך המערכות האלה באות מערכות מאוד בסיסיות של תאים, ואז מושבות של תאים, ואז תאים נעלים – כאלה ש׳מתמחים׳ בפעילות מסויימת (כמו תאי דם שנלחמים במחלות, לדוגמא) – מה שמוביל אבולוציונית לחיות נעלות יותר, שמובילות לחיות סוציאליות, שמובילות למערכות סוציאליות מורכבות, שמובילות לטכנולוגיה, שמובילה לעולם גלובלי-אלקטרוני-מבוסס-תעבורת-מידע-שמנצח-על-התרבות – כמו העולם שלנו״.

    ובמקום לתת אוויר אחרי הפסקה המשוגעת הזאת, מקנה מסיים עם ״מישהו שאל ׳מה כל כך מתקדם במדיה?׳ וענה שזאת התפשטות החשכה במהירות האור.

    זה פשוט לא הגיוני״ מקנה אומר, ״זה פשוט לא הגיוני.״

    ואם תרשו לי לקחת את התיאוריה של מקנה צעד אחד קדימה, נוכל לראות שהמערכת הבאה, זאת שבוקעת מבני האדם, אבל בעצם מבוססת עליהם (כמו שהכימיה בקעה מהפיזיקה) – היא כבר בנתה את עצמה.

    אם האבולוציה ״השתמשה״ בכל מערכת (פיזיקלית, כימית, בילוגית) כדי לבנות את המערכת הבאה, אז עד עכשיו אנחנו היינו המוצר הכי מתקדם שאנחנו מכירים – התודעה שלנו. אבל עכשיו יש תודעה גדולה יותר, והיא משתמשת בתודעות שלנו (וגם בשרתים) בכדי ליצור כל מיני התנהגויות. בדיוק כמו שאנחנו עשינו מאז שהתפתחה לנו תודעה.

    ואת כל זה, באופן די מדהים, אפשר לראות משתקף בפייסבוק, ובאינסטגרם, טוויטר, ווטסאפ, יוטיוב וכל רשת סוציאלית שקיימת באינטרנט.

    ****

    האורגניזם:

    כי בעשור האחרון, אנחנו כבר לא ממש אלה שחושבים – המדיה החברתית עושה את זה, במידה רבה, בשבילנו.

    אנחנו פוקחים את העיניים ונכנסים לבדוק את הפיד, ויושבים בשירותים וקוראים, ועד סוף הקפה של הבוקר כבר ספגנו כמויות מטורפות של מידע.

    עד לפני 200 שנה, המוח שלנו עיבד *אולי* 5% ממה שהוא מעבד היום בין ההתעוררות ללגימה האחרונה מהקפה בבוקר, ובשנים האלה הוא לא התפתח אבולוציונית אפילו במילימטר. יש פה קפיצה (שהיא בהכרח אבולוציונית) כל כך חסרת תקדים, שלחשוב שאנחנו שולטים על כל מה שקורה בתהליך הזה, זה משהו בין יומרנות לבורות.

    המוח האנושי לא הספיק לפתח אפילו מערכת חיסונית אחת למידע הזה שהוא מוצף בו (פשוט כי 200 שנה זה שום דבר במונחים אבולוציונים), ומכאן, בהכרח, שהמידע הזה שולט בנו, ולא אנחנו בו.

    אנחנו מכורים לסמרטפונים שלנו, לפיד שלנו, למידע שמספק אותנו.

    רואים מישהו מצלם ארוחת צהריים והופכים לרעבים, מישהו מזמין למסיבה אז אנחנו הולכים, ומישהו מפרסם סרטון מרגש ואנחנו מתרגשים. וגם מי שפרסם את הסרטון התרגש קודם. ובמובן לא מבוטל, זה בעצם הסרטון ש*גרם* לנו לפרסם אותו, ולא אנחנו ש*החלטנו* לפרסם את הסרטון.

    המידע משתלט עלינו, והוא מתחיל *לחשוב אותנו*. להיות מעובד אצלנו במוח, ולצרוך משאבים, בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים.

    והנקודה היא, ש*הוא עושה לנו דברים*, הוא מנהל אותנו. המידע שאנחנו צורכים מפייסבוק הוא המנהל החדש של חלקים מאוד מאוד נרחבים מהמין האנושי.

    האלגוריתם הוא האלוהים החדש, וכולנו המאמינים והמשרתים.

    ****

    ועכשיו לחדשות המטלטלות באמת:

    ב״קיצור תולדות האנושות״, יובל נח הררי כותב ש״המהפכה החקלאית הייתה התרמית הגדולה בהיסטוריה – לא האדם ביית את החיטה, אלא החיטה היא זו שבייתה את האדם.״ ומספר שבגלל התנהגות אנושית, שדות חיטה פוריים החלו לצמוח באיזורים ממוקדים, וככה *משכו* את בני האדם להשתקע סביבם ולהקים מגורי קבע. ככה סיימנו להיות ציידים-לקטים והתחלנו את דרכנו כציוויליזציה.

    יש משהו אינטלגנטי בחיטה הזאת, בטבע שמתנהג כאילו הוא מקבל החלטות ומנווט מין מסויים להתנהג בצורה מסויימת.

    ואותו הדבר, האינטלגנטי, קיים גם במדיה החברתית.

    ואם נלך רגע אחורה, וננסה להבין את הבסיס, אז האינטלגנטי הזה, שאי אפשר ממש לתת לו שם, הוא בעיניי רבים איזה יצוג של האלוהים – של הכח שמתנהג בצורה שנראית כאוטית ומתוכננת להפליא באותו הזמן, שנמצא איתנו מאז המפץ הגדול, וכנראה לעולם לא ילך.

    ועד ממש לא מזמן, התודעה שלנו הייתה ה-End product של אותו כח מלא אינטלגנציה. היינו מוצר הדגל – האייפון 10 – התודעה הכי מפותחת שהכרנו מאז המפץ הגדול.

    אבל החדשות הטלטלות הן שסיימנו את תפקידנו – יש תודעה נעלה יותר מהתודעה האנושית, והיא שולטת על שלנו, וקיימת במובן *הפיזי* על כדור הארץ, לא רק ברמה המטאפיזית.

    ועכשיו – אנחנו רק *עוד* חוליה בשרשרת המזון.

    ***

    התבוננות:

    אבל המתנה הגדולה, היא שאפשר להתבונן באינטלגנציה הזאת. הדפוסים של המדיה החברתית, הם בעצם חוקיות האדם והיקום, משולבים זה בזה, במין מרקם שעדיין מתהווה.

    ובפעם הראשונה בהיסטוריה, אנחנו יכולים להתבונן במשהו שהוא לא הטבע או החלל, וללמוד ממנו על החוקיות שבה הדברים ביקום מתנהלים.

    ולחוקיות הזאת יש שפה. ועם כמה שהיא נראית לנו אקראית, היא מאוד מאוד מדוייקת.

    פרסי וויליאמס בריג׳מן, שהיה פיזיקאי, אמר ש״צירוף מקרים הוא מה שנשאר לך בצד, כשאתה מנסה ליישם תיאוריה לא נכונה״. זה בעצם אומר שמערכת היחסים בין האלמנטים שראית הייתה חבויה ממך, ולא הצלחת להבין את ההרמוניה של הדברים.

    שמתם לב, נניח, שסטטוס פוליטי, שיש עליו יותר תגובות מלייקים (1,000 לייקים ו1,500 תגובות לדוגמא) בהכרח מתרחש רק כשתוקפים את הפוליטיקאי?

    ושמתם לב שסטטוס שמקבל יותר שיתופים מלייקים ותגובות הוא Breaking news (או בדיחה ממש מצחיקה, תלוי ביחס בין השיתופים ללייקים)?

    ההתנהגויות האלה, שאנחנו מבינים אותן אינטואיטיבית, אבל לא תמיד מרגישים שאנחנו יודעים לפרמט אותן, הן *השפה של המדיה החברתית*.

    כמו שאמריקאים מדברים אנגלית, וישראלים עברית, ככה המדיה הזאת מדברת אלינו, והיא לא מדברת בשפה של בני אדם, כי יש לה שפה משל עצמה – והמילים שבה מורכבות מאותיות כמו לייק, שיתוף, תגובה, כמות חברים/עוקבים וחוזק קשרים בקהילה.

    זאת הסיבה שאנחנו, כבני אדם, או כארגונים ופוליטיקאים, לא יכולים לכפות שום דבר על המדיה הזאת. אנחנו חייבים לשחק בכללים שלה, אבל לפני הכל, אנחנו חייבים לנסות ללמוד ולהבין אותם, ולא לחשוב שנוכל לביית אותה ולהשתמש בה לפי הצרכים שלנו.

    כי לביית אותה זה להתנגד, וכדי להצליח בסביבה כאוטית, אנחנו חייבים לדעת לקרוא את השטח בלי שיפוטיות ולמצוא את הנתיב בעל ההתנגדות הפחותה ביותר.

    מעט מאוד אנשים, ארגונים או פוליטיקאים עושים את זה היום, ולא סתם העולם משתנה כל כך מהר ובצורה כל כך קיצונית. הטוב נהיה הרבה יותר טוב (הרבה יותר חמלה, תרומות לחולי סרטן/כלבים וחתולים, טבעונות, רוחניות וכו׳), וגם הרע נהיה הרבה יותר רע (דונאלד טראמפ), וכמעט לא נשאר לנו באמצע.

    ****

    והמין האנושי?

    בעיניי, וזה אולי קצת אוטופי וחולמני, המדיה הזאת היא פשוט אמא אדמה (או היקום) ששלחה ענף כדי לנער אותנו ממנה – כמו ענף של שיח שנתפס על הגדר כדי להגיע לשמש. כמו התחממות גלובלית שתטלטל את בני האדם עד שיפסיקו לכלות את הכדור הזה.

    ובסוף אנחנו נלמד.

    בסוף, (אולי אחרי אסון סטייל הדינוזאורים, ואולי לא), אנחנו נדע איך *להשתלב* במקום הזה, ולא נרגיש צורך כל כך חזק להרוס אותו. והחלק הכי טוב בסיפור הזה, בעיניי, הוא שעכשיו אלה כבר לא אנחנו שמחליטים לבד. יש לנו שותפה חדשה בתהליך המחשבה ובקבלת ההחלטות – והיא מאוד מאוד אוהבת סרטונים של חתולים חמודים.


    ארד אקיקוס – יועץ ומלווה תהליכים. וחבר למסע. מרצה, חוקר ניו מדיה, ובעיקר מידע (ממטיקה). בעברו אסטרטג פוליטי. לומד בודהיזם, טאו ופילוסופיות עתיקות מעל עשר שנים, מתבונן בדפוסים ובמחזוריות של בני האדם ומשתדל לקרוא את כל מה שאפשר על פיזיקת קוונטים.
    האתר של ארד >


    להגיב
  • שובו של ה"זואון פוליטיקון"

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.

    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.

    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא על מנת להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
Close