מהעולם

  • חוקת המשחק / נתן אלתרמן

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מָה רַב הַשִּׁעְמוּם.
    אוּלַי קְצָת נְשַׂחֵק בְּתַקָּנוֹת־חֵרוּם?
    אָמַרְנוּ אָנוּ: מַהוּ הַמִּשְׂחָק הַלָּז?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מִשְׂחָק יָקָר מִפָּז.
    אַתֶּם תִּהְיוּ פּוֹשְׁעִים, הָחֵל מִיּוֹם מָחָר,
    וְאָנֹכִי אֶתְכֶם אוֹשִׁיב בְּמַאֲסָר.
    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב, זֶה בֶּאֱמֶת שָׂמֵחַ.
    אַךְ מַה יִּהְיוּ פְּשָׁעֵינוּ תַּחַת הַיָּרֵחַ?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא תִּצְטָרְכוּ לִטְרֹחַ.
    מִן הַבְּחִינָה הַזֹּאת יִהְיֶה זֶה קַל וָנוֹחַ.
    אַתֶּם רַק תַּעַבְרוּ עַל חֹק אֲשֶׁר קָבַעְתִּי.
    וְאָז בָּכֶם אֶקְלַע בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי.
    נתן אלתרמן
    בתגובה לתקנות החרום של ממשלת המנדט הבריטי, 1946


    להגיב
  • איטליה שלי # 8 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל] / [לחלק השביעי: יש אור בקצה האיטליה]

     

    מסתיימת לה תקופה של כמעט חודשיים. חודשיים קשים, מדאיגים, מלאים בשאלות שחלקן עד היום לא קיבלו מענה.
    אפשר לתאר את התקופה הזאת בהמון צורות שליליות, בהשלכות הכלכליות הכואבות שעתידן להגיע עדיין – אבל… וזה אבל גדול… אני בוחר לסכם במילה טובה על התקופה הזאת.

    נתחיל בזמן משפחה, שזה ערך נפלא, מרתק ומלמד המון עלינו כאנשים, כהורים, כמחנכים. הקו המנחה שלי תמיד הוא לתת לילדים דוגמא, להבהיר להם שבהמון מצבים – אם אין אני לי – מי לי? שהעשייה מספקת, קשה לעתים מתסכלת – אבל בסוף היום.. אחחחחחח… איזו הרגשה מרוממת.

    השתדלתי לתת קצב מסויים לחיי היום היום. בהעדר מסגרת – חייבים לייצר מסגרת. זה עוזר, זה מקל על המח שלנו לתפקד כשהמטרות מכוונות.
    לא אשקר ואומר לכם כמה קשה זה היה וכמה כשלונות היו בדרך. לא תמיד זה זורם לפי הספר, אבל משהו מכל זה כן ישאר להם אני מקווה.

    בבית – למדתי שהמון דברים ניתן לתקן לבד, כשהמדיח קרס (עבד שעות נוספות המסכן) אז היה רגע של פאניקה כי היינו בעיצומו של העוצר ואין סיכוי שטכנאי היה מגיע.. אז קצת תושייה, ארגז כלים, כמה קללות (בשקט..) והנה, התברר שזה רק חוט חשמל שזז ממקומו…
    ברוך מתקן המדיח ודיי.

    עוד פלוס חשוב כמובן היה זמן המטבח! איזה כיף להשתעשע במתכונים כל יום, לטבוע בין בלוגים חכמים וללמוד. לא קורה כל יום ולכן ראויה ההערכה.
    אצרף לכם בסוף הפוסט מתכון נפלא ל״עוגת סבתא״ – טורטה דלה נונה – שעם קצת סבלנות – תהנו מטעם מאוד איטלקי בפה.

    בזבזנו מעט.
    הרווחנו מעט.
    באיזשהו מקום, קיים איזשהו איזון. זה שיעור נפלא בצרכנות. קונים מה שצריך. נקודה.

    איטליה.
    איטליה מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים. אנחנו אחרי שבועיים של הקלות מהעוצר ועושה רושם שאנחנו על הדרך הנכונה. יש ירידה במספר הנדבקים, וחדרי המיון לאט לאט מפנים מקום. בשבוע הקרוב יפתחו מסעדות (עם הגבלות מסויימות), מספרות, בתי קפה, ובסוף החודש גם חדרי כושר.
    כולנו תקווה שגם הקיץ שמגיע יעזור לתת פוש נוסף והווירוס פשוט יעלם לאט לאט.
    החיים בטוח לא יחזרו להיות כמו שהיו, בטח שלא בשנתיים הקרובות. ואני מקווה שזו הנחה שאטעה בה.

    אז לאן פנינו מועדות…? בתקווה לשגרה סוערת יותר, לעבודה, לעתיד טוב יותר.
    מקווה לא להיעלם לגמרי בגלל העבודה שצפויה להגיע ואם יזדמן אז אכתוב לכם בשמחה שוב.

    חיבוק חזק ואוהב מאיטליה האהובה ועד אליכם.

    ניר

    Torta della nonna

    בצק פריך
    250 גרם קמח רגיל
    160 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
    40 גרם אבקת שקדים
    גרידה מלימון אחד
    50 גרם אבקת סוכר
    קורט מלח
    ——
    50 גרם שמנת מתוקה 38% שומן

    הכנה –
    מערבבים במיקסר עם וו גיטרה (או מעבד מזון) את כל הרכיבים למעט השמנת,
    עד קבלת תערובת חולית ושאין יותר גושי חמאה.
    מוסיפים את השמנת ומערבבים עד האיחוד.
    מרדדים בין שני ניירות אפייה לעובי של כ 3 מ"מ,
    מקררים רבע שעה במקפיא,
    מניחים את הבצק ברינג (קוטר 20) – כפי שהודגם בסרטון.
    מגלגלים את שאריות הבצק לצורת נקניק ומקפיאים הכל לכחצי שעה, בזמן הכנת הפטיסייר.
    ניתן לשמור במקרר, מכוסה, לא אפוי – עד יומיים.

    פטיסייר לימוני עם צנוברים קלויים
    240 גרם חלב
    60 גרם שמנת 38%
    60 גרם חלמון (שלושה חלמונים מביצה L)
    30 גרם קמח
    60 גרם סוכר
    גרידה מלימון אחד (ניתן להוסיף גם חצי מקל וניל חצוי)
    40 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

    100 גרם צנוברים קלויים שנערבב לתוך הקרם (לא חובה)
    30 גרם צנוברים לא קלויים שנפזר מעל הטארט ונאפה.

    מבשלים פטיסייר – לפי ההדגמה בסרטון ההדרכה שלי –
    מרתיחים חלב ושמנת, משווים טמפרטורה עם תערובת חלמונים, סוכר וקמח, ומבשלים הכל להסמכה,
    מוסיפים חמאה וטורפים היטב.
    מכסים את פני השטח בניילון נצמד ומקררים מעט (כ 20 דקות, חצי שעה) – ניתן גם לוותר על שלב הקירור ולערבב מיד צנוברים קלויים ולמלא את הקלתית.

    הרכבה וקישוט:
    מגוררים את שארית הבצק שנשאר על פומפיה, מניחים את הבצק המגורר במקפיא,
    בינתיים מסדרים בתוך קלתית את הקרם עם הצנוברים,
    מעל זה שכבה של בצק פריך מגורר ומקורר (שהה מספר דקות במקפיא, שיהיה נוח לעבוד איתו ולא ימס בידיים),
    ומעל מפזרים 30 גרם צנוברים לא קלויים.

    אופים הכל ב 170 טורבו למשך 35-40 דקות.
    רצוי לצנן מספר שעות לפני ההגשה.

    בתיאבון!


    להגיב
  • איטליה שלי # 7 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל]

     

    חזרה לשגרה?

    לפחות חלקית. מחר ה-4 במאי, איטליה סוף סוף נכנסת לשלב ב׳ בהתמודדות עם הנגיף. שלב שהוא פתח לחזרה לשגרה, עם פתיחת עסקים קטנים והקלות בסגר.
    חובת המסיכות והכפפות באיזור ציבורי נשארת, אבל יהיה אפשר להסתובב במחוז ללא כתב ההצהרה העצמית שהיה קיים עד עכשיו במקרה והמשטרה עוצרת אותך לבדיקה.
    יהיה מותר לחזור לעשות ספורט (במקומות פתוחים – חדרי כושר עדיין סגורים) כך שיש סיכוי שנצליח לשרוף איזה קלוריה או שתיים שצברנו בחודשי הסגר…

    הדרך עדיין ארוכה פה לשגרה מלאה, יש ירידה במספר הנדבקים ופחות לחץ על בתי החולים, אבל עדיין לא הסתיים המשבר. חודש מאי הוא רק יריית פתיחה והצהרת כוונות. כולנו תקווה שלא נתחרט על זה ושהמצב לא יחמיר בעקבות זה. הפחד הגדול תלוי תמיד באמצע בין הפחד מהנגיף מהפחד לקריסה כלכלית. הזמן אוזל ועסקים שניסו להרוויח זמן בנסיון להשאר על הרגליים על סף קריסה.
    בתי ספר כבר לא יחזרו לפעילות לפני ספטמבר, גם ככה הלימודים מסתיימים פה בתחילת יוני כך שאין טעם בשביל חודש אחד לסכן מורים ותלמידים וכולם ימשיכו במתכונת לימודי אונליין.

    אני מוכרח לציין שעד עכשיו, החודשיים וחצי האלה אמנם לא היו פשוטים ונאלצנו להסתגל להרבה דברים חדשים, אבל גם לא היה נורא. בינתיים עם משכורות כמעט מלאות והרבה פחות הוצאות, נשארנו דיי מאוזנים, והספקנו גם לעשות לא מעט בבית. את כל העבודות שבד״כ דוחים לקיץ ולזמן חופשה – עשינו עכשיו.

    אפרופו חופשה, גם היא כנראה תיעלם לה השנה. גם מסיבות כלכליות וגם כי ענף התיירות יהיה כנראה האחרון שיחזור לפעילות. ביוני, עושה רושם שמעט מאוד חברות תעופה יחזרו לפעילות וגם זה במתכונת מאוד מצומצמת. פה לא מדובר רק על החלטה של המדינה בה אתה חי אלה גם בשאר המדינות, ואם אצלנו יהיה אוקיי להסתובב ולטוס, לא בהכרח יהיה ככה גם במדינת היעד.

    עוד מעט קיץ, וקיץ מביא אופטימיות. מקווה באמת שנזכה לחול ים ושמש – גם אם במרחק נסיעה באוטו.
    2020 תהיה שנה מצולקת. כולנו בצורה כזו או אחרת נצא ממנה נפגעים, אבל גם חזקים יותר.
    הרווחנו זמן למחשבות, לתוכניות, לציפיות ולחלומות. הכל מתחדד עכשיו. יש ערך לזמן. ערך גבוה יותר.

    מה התוכניות שלכם לעתיד? מה אתם הכי אוהבים באיטליה? אוכל? אסתטיקה? מוזיקה? מתי ואיפה ביקרתם בפעם האחרונה באיטליה ובאיזה מקומות הכי תרצו לבקר בעתיד?

    הרבה שאלות אבל רק כדי לומר לכם שאיטליה מדינה עשירת פנינים ארכיטקטוניים, לא כולם מפורסמים כמו הערים הגדולות שלה, אבל תזכרו תמיד שהכי כיף בטיולים פה זה ללכת לאיבוד בעיירות קטנות. היופי הוא תמיד מעבר לפינה. לעתים מסתתר, אבל הוא קיים.

    שיהיה שבוע נפלא ובריא.

    ניר

    [תמונת הנושא: רקאנטי, על גבול הים האדריאטי. עיירת השירה, מקום עבודתו של לאופרדי]


    להגיב
  • איטליה שלי # 6 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית]

     

    אם יש משהו שהבנו כולנו מתקופת הקורונה הוא כמה קל למכור לאנשים פילוסופיה בשקל (אפילו ביורו אם תרצו).
    כל יום וכל היום אנחנו מותקפים בכל המדיות באנשים שכביכול יש להם את כל הפתרונות למצב, את כל הידע הכלכלי, הרפואי, המדעי, הלוגיסטי והסוציאלי – הכל הם יודעים. מלמדים אותנו שהיקום נותן לנו סימנים, שהתנהגנו בבוז לטבע, שהפכנו כולנו לבזבזנים כפייתיים, ושאיבדנו כל צל הגיון בחיים האלה. ועדיין – כולנו פה – ואני עם עצמי חושב שיותר מהכל – החברה עשוייה מיותר מדיי הכללות.

    בינינו, כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא עושה, תורם, מייצר, ומשאיר אחריו לחברה בסביבתו. לא הכל חומרי. לא הכל רגשי.
    האדם צריך תשובות, זו חלק מהמהות שלנו, לא לקבל דברים כמו שהם. להטיל ספק.
    זו אחת הסיבות שאנחנו שומעים לכל הפילוסופיות שם בחוץ, כדילמצוא בהן הסבר שיספק אותנו.

    אין ספק שהמצב החדש הזה שנתקלנו בו ללא הכנה מראש (כי מי בעצם חשב שהעולם יכול להיעצר בין רגע לתקופה ארוכה כזו?) – העמיד בפנינו אתגר התמודדות עם עצמנו. עכשיו הזמן להתמודד עם הגוף שלנו, עם הזמן שלנו, עם הסבלנות שלנו, עם האהבה שלנו. אין דרך מוצא ואין אפשרות להתחבא מאחורי השגרה. ככה – כמו שאנחנו, חשופים, פגיעים, מפוחדים, חוששים, אמיצים – הכל מהכל לטוב ולרע.

    השבוע ניערתי אבק מכמה חלומות שלי, חשבתי שזה זמן טוב ללמוד אותם מחדש, אולי כשכל זה ייגמר – אצליח להגשים עוד אחד או שניים בחיים שלי… עכשיו כשיש זמן לחשוב, כל יום עולה בי השאלה – ככה תרצה לחיות את שארית חייך? מה בעצם מסב לך אושר? מה מניע אותך? למה? שאלות שיש להן תשובות ונופלות תמיד תחת מחץ הכלכלה והפחד לא להצליח לממן אותן. אז נכון – אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש עוד ועוד דרכים ואולי ביום מן הימים נקבל מספיק אומץ לשנות.

    איטליה היא מדינה כ״כ גדולה וכ״כ ״בתולה״ בהמון היבטים. היכולות להתפתח פה הן לא מעטות למרות כל מכשולי הבירוקרטיה. הקורונה אמנם הציפה פה בעיות לא פשוטות אבל גם הרבה טוב. בחירום – מתגלה תמיד הטוב והרע. הפחד והאומץ. האמת נחשפת. אי אפשר להתכחש לזה.

    מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה הוא שלמרות המצב, אני חושב שיפתחו פה אין סוף אפשרויות ביום שאחרי. שכולם יזדקקו ל״פוש״ מסויים כולל הבנקים. נכון יהיה לאתגר גם אותם בפרוייקטים עם אחוזי הצלחה גבוהים.

    איטליה היא ללא ספק אחת המדינות היפות ביותר בעולם. תרבות האסתטיקה פה מושרשת בד.נ.א. שלהם. כ״כ הרבה סגנונות, תקופות, השראות. היופי נמצא פה בכל פינה מהדרום ועד לצפון ממזרח למערב. אין ספק שזה עם בר מזל. ביום שאחרי, אני דיי בטוח שכדי לתת תנופה לתיירות פה – יגיעו אין סוף דילים ומבצעים שלמי שיוכל יהיה כדאי מאוד! אם אי פעם חלמתם על איטליה אז תתכוננו. זה הזמן. תכננו לעצמכם מסע קולינרי ואסתטי שישלב שווקים ומוזיאונים – לא תתאכזבו.

    לסיום, אביא לכם פה מתכון פשוט לפוקאצ׳ה קלאסית עם רוזמרין. פשוט להכנה וטעים כ״כ.

    400 גר קמח (מניטובה או 0)
    330 גר מים פושרים
    12 גר שמרים יבשים
    כף מלח
    רוזמרין (כמה שאתם אוהבים)
    שמן זית

    מערבבים ביחד מים ושמרים ומניחים בצד לכמה דקות. לאחר מכן מוסיפים לקמח ומערבבים טוב עד להטמעה מוחלטת. מוסיפים את המלח ושתי כפות שמן ולשים שוב הכל בתוך הקערה.
    מניחים ניילון נצמד ומטלית מטבח מעל ומשאירים להתפחה בטמפרטורת החדר לשעתיים.
    משמנים טוב את הידיים ומקפלים את הבצק כלפי המרכז, עובדים איתו מעט מעל השיש כחמש עד עשר דק. לאחר מכן מניחים אותו בתבנית משומנת מעט, מעצבים, משטחים (בידיים) ומשאירים להתפחה נוספת של כשעה (מכוסה שוב בניילון נצמד או מטלית לחה).
    עושים גומות עם האצבעות ומפזרים מעל מים ושמן זית (20 גר מכל אחד), מפזרים מעט מלח גס ורוזמרין.
    מכניסים לתנור (שחומם מראש) ל-220 מעלות ל-15 דק פחות או יותר.
    תהנו!

    שיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו.

    ניר.

    [בתמונת הנושא: דרום איטליה]


    להגיב
  • דנמרק בזמן השואה / שני שביט

    [שני שביט]

     

    בזכות ממשלת דנמרק והעם הדני, סבי וסבתי ניצלו בשואה. ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ולספר לכם כמה עובדות מדהימות, שהרוב לא מכיר, על דנמרק בזמן השואה.

    בשנת 1940 הנאצים כבשו את דנמרק. הדנים נכנעו מיד, כי הבינו שאין להם סיכוי נגד הנאצים. בזמן שהנאצים הגיעו עם משוריינים, החיילים הדנים היו על אופניים…

    ממשלת דנמרק דרשה מהנאצים לא לפגוע ביהודים ובאופן מפתיע, כך היה. במשך 3 שנים הנאצים היו בדנמרק, אך חייהם של היהודים לא נפגעו ולא השתנו כלל! לא הייתה אנטישמיות בדנמרק.
    דבר אחד הנאצים כן דרשו – שהיהודים הדנים יענדו את הטלאי הצהוב. בתגובה לכך, מלך דנמרק אמר שאם היהודים צריכים לענוד את הטלאי, גם הוא יענוד אותו (חלק טוענים שזו אגדה, סבי טוען שזה אכן קרה). בעקבות כך, הנאצים ירדו מהדרישה הזו.

    בשנת 1943, הממשלה הדנית התפטרה והנאצים תפסו את הפיקוד. הקצין הגרמני יצא בדרישה לתפוס את כל היהודים הדנים ולשלוח אותם למחנות.
    הדנים התגייסו למען היהודים והצליחו להבריח כמעט את כולם לשוודיה!!! מתוך 7500 יהודים שהיו בדנמרק, מעל 7000 הצליחו לברוח ולהינצל מהנאצים, כולל סבתי ומשפחתה.

    כמה מאות יהודים, ביניהם סבא שלי ומשפחתו, לא הצליחו לברוח, ונשלחו למחנה בטרזינשטאט

    ממשלת דנמרק פתחה משרד, שתפקידו היה לאסוף את כל הרכוש של היהודים מהבתים, כדי לשמור אותו במחסנים, עד שהמלחמה תסתיים, בשביל שהיהודים יוכלו לקבל חזרה את רכושם.

    גם לאחר שהדנים נשלחו למחנות, הממשלה הדנית ניסתה לפעול כדי לדאוג ליהודים הדנים. איכשהו הם הצליחו לגרום לגרמנים להבטיח שהיהודים הדנים לא ישלחו למחנות ההשמדה, ושוב באופן מפתיע, הם אכן עמדו במילה שלהם.
    בנוסף היהודים הדנים קיבלו תנאים קצת יותר טובים מהשבויים האחרים. למשל, לא הפרידו בין המשפחות והם יכלו לקבל חבילה מדנמרק פעם בחצי שנה, שכללה אוכל, מה שמאוד שיפר את מצבם הבריאותי. את החבילות האלה, שלחו אנשים דנים פרטיים, שרצו לעזור.

    לקראת סוף המלחמה (לאחר שנה וחצי במחנה), ימים ספורים לפני שהפציצו את המחנה, הדנים ארגנו מבצע מדהים (!) להצלת יהודי דנמרק. על המבצע הזה היה אחראי רופא דני, בשם יוהנס הולם.
    במבצע מדהים ומרגש הם הצליחו לגרום לנאצים לאפשר להם להגיע למחנה ולקחת את היהודים הדנים חזרה לדנמרק. וכך היהודים הדנים, כולל סבא שלי ומשפחתו, ניצלו.

    כאשר הם הגיעו לדנמרק, המוני אנשים דנים חיכו להם בצידי הדרך, בשביל לברך אותם בשובם הביתה- סבי מתאר זאת כזיכרון מאוד מרגש ובלתי נשכח.

    [בתמונה: סבא שלי ואני]


    להגיב
  • איטליה שלי # 4 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה]

     

    רשמית, אני חושב שאפשר לומר בקול גדול – איבדנו את תחושת הזמן.
    יום רביעי נראה כמו יום שישי, שבת כמו ראשון ושלישי כמו חמישי. אין הבדל ואין מוצא.

    גם השבוע לצערי מספרי הנדבקים והמתים היו בעלייה. עושה רושם שאנשים מסרבים להיכנס למשמעת העוצר ולמרות האכיפה – עדיין הווירוס עושה בנו שמות, בעיקר בערים הגדולות ופחות בכפרים מחוץ לעיר (כמו פה). עדיין לא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה.

    בשדה התעופה עד לא מזמן הפעילות הייתה אמורה לחזור לשגרה בסוף אפריל, אבל זו הייתה החלטה אופטימית מדי והשבוע שתי חברות תעופה גדולות כבר הצהירו שלא יחזרו לטוס לפני אוקטובר. כל זה מביא אחריו תגובת שרשרת ועוד ועוד חברות מצטרפות לתאריך היעד הזה. אין ספק שכשנחזור לפעילות, הנוסעים יצטרכו לשלם (בצורה כזו או אחרת) גם על פרק הזמן שבחברת תעופה הייתה בעוצר. אין לי ספק שעל כל כרטיס יווסף ״מס קורונה״ – וגם אם מדובר על חמישה או עשרה יורו לנוסע, תכפילו את זה במיליוני נוסעים בשנה והנה לכם החזר ההלוואה שכל חברת תעופה הייתה צריכה להתמודד איתה במהלך העוצר. כמובן שכל מה שאני כותב פה מתבסס על דיעותיי האישיות בלבד ולא על סמך הצהרות רשמיות.

    השבוע, ביצענו את שתי הטיסות האחרונות לחודשים הקרובים – טיסות הצלה הומניטריות. מתוך כ-600 נוסעים בסה״כ, סורבה הטיסה רק לאדם אחד שהופיע למרות כל האזהרות עם חום גבוה ותסמינים של הווירוס. מהבדיקות שערכנו בכניסה לטרמינל הוא נלקח לבידוד ומשם לטיפול. מוכרח לציין שקיבלנו ציוד מלא להגנה  כולל מסיכות, כפפות, משקפי הגנה ואפילו חליפות לכל הגוף. הצוות הרפואי עבד במרץ ובנחישות ולמרות האיטיות בבדיקות ובהכנסת הנוסעים – הטיסות התנהלו בהצלחה ועמדנו בלוח הזמנים שהוקצה לנו.
    אפס נפגעים לכוחותינו ועמידה בזמנים – אפשר לומר שזו הייתה הצלחה.

    לחיות במציאות ללא שגרה מביאה אותנו בראש ובראשונה להתעמת עם האדם שהכי קשה לנו איתו בחיים – עם עצמנו. בכל בוקר חייבים לקום ולהציב מטרה (אם לא יומית – אז שבועית או חודשית). אף פעם לא אהבתי להיות בחוסר מעש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וכשיש זמן אז למה לא בעצם? בסופו של דבר, נכון לכרגע, אין מחסור באוכל, אין מחסור בחשמל, חימום (כן – תאמינו או לא אבל אפריל וקר עדיין !!) ואינטרנט.

    השבוע החלטתי שהפרוייקטים הקרובים שלי יהיו אלו: צביעה וטיפול בתריסי העץ שלנו, גינון (צמח לנו יער בגינה שהגיע הזמן לנקות) ולחמי מחמצת. תמיד רציתי להקדיש זמן שלא היה לי לאפייה רצינית – כל יום אני מופתע מחדש מעולם האינטרנט שמאפשר לנו כ״כ הרבה דלתות לעולם אין סופי של אינפורמציה (לטוב ולרע). בכל מה שקשור לאוכל, יש בתי ספר חינמיים כ״כ עשירים בתוכן, יש המון שיעורי וידאו, אין סוף הסברים על חומרי גלם והצצה כמעט אינטימית למטבחים האישיים של השפים הכי יצירתיים בעולם כולו.
    הטרנד הקולינרי האחרון בימי הקורונה הוא שיעורי וידאו יומיים או שבועיים באינסטגרם של שפים מהמטבח הביתי שלהם לרטבי בסיס או אפילו למנות קלאסיות מהמסעדות שלהם. זה כ״כ אינטימי שכמעט אפשר לעמוד לצידם ולהגיש להם את כלי העבודה בעצמנו.. ? רובם באנגלית כך שגם אם אתם לא דוברי שפה מקומית – השיעור פונה לכלל האוכלוסייה העולמית, וברוב המקרים הוא יהיה באנגלית. אם אתם בעניין – נצלו את זה – זה כיף וזה מעשיר. תחשבו על שפים שאתם אוהבים או על מאכלים שתרצו ללמוד להכין וקדימה… יש עולם ומלואו שמחכה לכם שם בחוץ (או בפנים – כי בכל זאת.. ?).

    בתוך כל האופטימיות שלי, לא אסתיר ממכם גם את החששות שלי. בכל זאת, כשכיר, עד עכשיו המשכורות לא משקפות את המצב כי היו ימי עבודה מועטים וימי חופשה (בתשלום). בחודשים הקרובים נאלץ להתקיים מהסיוע של הביטוח הלאומי פה. מניח שנגיע ל70-80% משכורת, כך זה נראה אבל עד שלא נראה את זה שחור על גבי לבן, אני לא ממש בטוח. זה נכון שיש גם הרבה פחות הוצאות אבל בכל זאת, משכנתא והלוואות לא יעלמו בגלל המצב. זה זמן טוב ללמוד גם את הכלכלה העצמית שלנו. לדעת היכן ניתן לצמצם, לעשות בדק בית חשוב ולתת סדר עדיפויות. החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל אני באמת מאמין שנצא מזה מחוזקים.

    אסיים בשיר קצר. קריר, אבל מלא תשוקה ואופטימי.
    חסרים לי החיבוקים, הנשיקות, המגע הפיזי בעולם הומני.
    מקווה שנחזור לשגרה בריאה בהקדם האפשרי,
    היו בטוב ושמרו על עצמיכם. זה חשוב.

    ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

     

    עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

    איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
    בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

    כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
    אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
    בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
    רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
    תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

    בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
    האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
    העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
    הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

    החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
    בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

    זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
    באהבה מאיטליה – ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]

     


    להגיב
  • איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]

     

    הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

    נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

    עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

    אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

    אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

    תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

    אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

    למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

    בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

    מקווה שתאהבו.

     

    בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

    הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

    מצרכים (ל-4 אנשים):

    500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
    50 גר חמאה
    שמן זית
    חצי כרישה קצוצה
    4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
    יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
    גבינת פרמג׳ן

    לציר ירקות: 
    סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
    מלח, פלפל

    הוראות הכנה:

    קודם כל מכינים את ציר הירקות.
    בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
    במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
    עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

    מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

    שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • על הדיכאון

     

    [פרלין אגרנטי]

     

    במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
    האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

    בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

    למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

    ***

    הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

    הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

    טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

    אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

    ***

    הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

    כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

    אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

    ***

    אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

    כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

    נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

    ***

    כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

    החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

    נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

    הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

    אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

    ***

    הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

    במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

    מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

    באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

    לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • נוסעת בעקבות האהבה / יובל כספי

    [יובל כספי]

    בדיוק שבועיים אחרי שחזרתי מאנגליה, אני מנסה (ואפילו כמעט מצליחה) לעבד את החוויות המרגשות, המעצימות והמפתחות שעברו עלי במחוז הקסם בחודש האחרון.

    "אני לא מתכוונת להיות בלונדון, אני מחפשת את הקסם שמצוי בעיירות וביערות", דאגתי להבהיר לכל מי ששאל והתעניין (וגם למי שלא).
    ובאמת, המטרה העיקרית שלי בטיול הייתה להיחשף למיסטיקה ולקסם האמיתיים והטהורים שקיימים באנגליה, לחוות אותם לעומק ולכתוב עליהם (או באמצעותם, תלוי את מי שואלים). וכך, עם מוצ'ילה על הגב והמון סקרנות בלב, מצאתי את עצמי מטיילת ביערות עתיקים ובנהר הפלא בדארטמור, משתתפת בקורסי כתיבה מרתקים באחוזה ישנה במחוז דבון, יוצאת למסע אל תוך ערפילי אבלון (הידועה גם – או בעיקר – בתור גלסטונברי) ולקינוח – יוצאת לסיור בסטונהנג' (כולל כניסה למעגל הפנימי!) ובמרחצאות הרומיים של באת'.

    להפתעתי הרבה, כנראה שהישראלים עוד לא גילו את דרום-מערב הממלכה המאוחדת, אחרת לא ברור לי איך ייתכן שבמשך חודש שלם המילים היחידות ששמעתי בעברית הגיעו מהקולות בראש שלי; וגם הם לא תמיד היו קוהרנטיים.

    "אז ממה נהנית הכי הרבה?" סבתא שלי שאלה במבטא הבריטי הכבד שלה, כששיתפתי בחוויות שלי מארץ מולדתה.
    האמת, נהניתי מכל דקה בחודש המטורף הזה. הכרתי אנשים מדהימים; למדתי המון – בעיקר על כתיבה, רוחניות ומה שביניהם – אבל לא רק; הגעתי לעומקים חדשים של עצמי ועם עצמי, והכי חשוב – לקחתי חלק פעיל בקסם שפועם במעמקי הכדור המופלא שלנו. קסם אמיתי, עתיק, אלכימיה של הנשמה.

    מה שמוביל אותי ליעד הגאוגרפי שהיה עבורי העוצמתי והמפתח ביותר בטיול – גלסטונברי, הו גלסטונברי!

    \לף פייטנים לא יצליחו לתמלל אותי. וגם לא את אנרגיית הריפוי האדירה ששוררת במקום, או את הרוח והקסם האין סופיים שמשתקפים בכל פינה בעיירה הכמעט-קדושה הזו.
    תוך דקות ספורות מהרגע שהגעתי לעיירה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לא לבית הפיזי בישראל, כמובן, אלא לבית הרוחני שלי, למקור הנשמה.

    לפי הפולקלור הבריטי, באבלון (גלסטונברי של היום) הוקם בית ספר ללימודי קסם, רוח ואלכימיה. או כמו שאחד המקומיים היטיב לפשט עבורי – אבלון, למעשה, היא הוגוורטס של הקלטים והדרואידים. משם, למשל, הגיעו הקוסם מרלין, לנסלוט (מאבירי השולחן העגול) ומורגן לה-פיי – אחותו למחצה של המלך ארתור ומכשפה לבנה ורבת עוצמה בפני עצמה.
    שם גם חושלה ה"אקסקליבר" – החרב הקסומה של המלך ארתור.

    "אגדות" אחרות מספרות שאבלון היא מעין ממלכה שמתקיימת במימד אחר, ובתקופת מלוכתו של המלך ארתור קו הזמן של שלה חצה את קו הזמן של המימד שלנו. ובנקודת הממשק המיוחדת הזו, התרחשו המאורעות עליהם מבוססות האגדות הארתוריאניות.

    בין אם מאמינים לכל הסיפורים, המיתוסים והאגדות; לחלק מהן או לאף אחת מהן, אי אפשר להתעלם מהייחודיות של העיירה הקטנה ושל תושביה.
    מעבר לחנויות המיסטיקה המרובות, למקדשים עבור האלה ולמנזר העתיק, חדי העין יוכלו אף להבחין ביצורי קסם שונים שמביטים מבעד לעננים ולעצים (כן סבתא, נשבעת לך שבאמת ראיתי דרקון. הוא עונה לשם צ'ארלס, גר בתוך עץ בחצר הכנסייה והוא אפילו חברותי ממש!).

    וכל זה בלי שדיברתי אפילו על החלומות והחזיונות המרהיבים להם זכיתי בשהייה שם.

    אז אמנם לונדון לא מחכה לי (תודה לאלה) אבל ייתכן שמרלין וגווניבר דווקא כן…?

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • אלטרואיזם אפקטיבי

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב.

    פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

    כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

    120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש.

    סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).


    מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

    כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת…

    רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה.

    אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

    בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית.

    עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • ישראל ממריאה לירח!

     

    SpaceIL הינה עמותה ללא כוונת רווח, שהוקמה בשנת 2011 ושמה לה למטרה להנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח.

    העמותה הוקמה על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב, שנענו לאתגר התחרות העולמית Google Lunar XPRIZE: מרוץ בינלאומי מודרני להנחתת חללית בלתי מאוישת על הירח. SpaceIL היא הנציגה הישראלית היחידה.

    המנצחת במירוץ היא החללית הראשונה שתצליח לבצע 3 משימות:

    נחיתה

    1. להנחית בנחיתה רכה (לא להתרסק) חללית בלתי מאוישת על הירח

    mission2

    2. לנוע 500 מטר על פני הירח

    3. לשלוח חזרה לכדוה

    3. לשלוח חזרה לכדוה"א תמונות ווידאו בחדות גבוהה

     

     

     

     

     

     

    הפרס שהובטח לזוכים במקום הראשון הוא 20 מיליון דולר. העמותה התחייבה לתרום את כספי הזכיה הפוטנציאליים לטובת קידום המדע והחינוך המדעי- טכנולוגי בישראל. מאז הצטרפותה לתחרות, פועלת העמותה ליצירת "אפקט אפולו" חדש: לעורר השראה בקרב הדור הבא בישראל לבחור במקצועות מדע, הנדסה, טכנולוגיה ומתמטיקה, כדי לשמר את מעמדה של ישראל כ"אומת הסטראט אפ". SpaceIL מקיימת פעילות חינוכית עניפה ברחבי הארץ.

    באוקטובר 2015, ציינה SpaceIL אבן דרך דרמטית בפרויקט, כשהפכה לקבוצה הראשונה בתחרות להכריז על חוזה שיגור, שמשמעותו "כרטיס טיסה" של ממש לירח. בינואר 2017, העפילה SpaceIL לגמר התחרות, בה נותרו חמש קבוצות בלבד. ב31 במרץ 2018, הגיעה התחרות הבינלאומית בחסות גוגל לסיומה הרשמי, אך SpaceIL נחושה להשלים את המשימה הלאומית בכל מקרה. SpaceIL בשיתוף עם התעשייה האווירית לישראל מפתחות יחד את החללית הישראלית הראשונה לירח, שתשוגר עוד השנה. השיגור של החללית הישראלית הראשונה לירח צפוי על גבי טיל שיגור של ענקית החלל האמריקנית, Spacex. השיגור מיועד לרבעון הראשון של 2019 והחללית צפויה לנחות נחיתה היסטורית על הירח בתום מסע בחלל של כחודשיים לאחר השיגור. בכך תצטרף ישראל לשלוש מעצמות העל: ארה"ב, בריה"מ לשעבר וסין, שהצליחו להשלים הישג זה עד היום.

    ב-22 לחודש בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה 03:45 בבוקר מתוכננת ההמראה של החללית לירח – ניתן יהיה לצפות בה בשידור חי כאן או באתר SpaceX

     

    לאתר SpaceIL >   |   לדף הפייסבוק >   |   לערוץ היוטיוב עם מלא סרטונים >


    להגיב
  • דמעות גן עדן / רודי סעדה

    (התמונה מ'המפל של הפנתרים', שלוש דקות לפני שחתול שחור ענקי התקרב לעברי.)

    החלק התשיעי – סיפור המעצר בברזיל

    [רודי סעדה]

    תכירו את אָמְבִּיקָה, היא בת 49, לבושה במכנסי ברמודה לבנים וגופייה אפורה פשוטה, שיערה שחור, ארוך, אסוף בגומייה פשוטה, עיני דבש לה, יפות, מסגירות בהחלט את הנפש היפה העדינה שמציצה דרכן, כמו מסתתרת בענווה בגוף רך וסבלני. היא מלווה אותי לבית הקרקע שלה בשביל אבנים, חלוקי נחל שנשזרו כפסיפס על האדמה, משני צדדיי היער מדגדג אותי עם ענפיהם הגדולים והירוקים של עצי הבננה שמתנשאים בפירות הצהובים. גופי כמו נושם אוויר מחדש, והריאות שלי מודות 'נָמַסְטֶה' בכפות ידיים צמודות. הצבעים המרהיבים של העלים, הפרחים, טקסטורת הענפים והגזעים, מרצדים לי בעיניים, חיות היער משוחחות לי בעור התוף בשפה קדמונית אצילית של פשטות, תפאורה בהחלט מרהיבה כמו השם של המקום.

    מרפסת הבית מקדמת את פני. זוהי מרפסת רחבה מעץ מלא ובסוֹפה דלת הכניסה, בכניסה למרפסת מדרגה רחבה מבטון, נוצצים לפניי אריחים קטנים שהודבקו ויצרו פסיפס צבעוני מדויק של פרח החיים, עבודת אומנות של ממש. אלו ידיו של נִינָאג', נהג הפיאט שהביא אותי לכאן, הן שעמלו על כך. אמביקה חולצת כפכפי הָוַויָהנַאס פשוטות ופוסעת אל המרפסת, אני עושה כמוה, חולץ נעלי ספורט אָסִיקְס, הפעם הבאה שאנעל אותן תהיה כשאחזור לארץ בעוד חודש. היא חוצה את המרפסת ונבלעת אל הבית, אני מניח את המוּצִ'ילָה בפינת המרפסת, שני ערסלי שכיבה מתגלים בצדדיה, שלושה כיסאות עץ, שולחן מעץ רוֹשִינְיוֹ אדום, ניכר כי זהו מקום מפגש מרכזי.

    פנים הבית מרגיש כמו צימר משפחתי מעץ, בית מקבל פנים, אותנטי ונעים, בנוי בפשטות, לא גדול, לא קטן, במידה הנכונה ובענווה, משתלב יפה עם העצים שמסביב.
    אני חוזר למרפסת ומגלה כיסא עץ מרופד למשעי, כמו חיכה לי, למה כמו, חיכה לי, כמו גדול חיכה לי, אני מניח את ישבני בו, הוא נוח, נעים ממש, ודרכו אני מעניק לעיניים הזדמנות רגועה להשקיף אל האופק. תמונה פנורמית של ירוק היער עם האדום של השקיעה עומדת לנגד עיניי, תוסיפו את השבירות של העננים שמתגפפים עם הכחול של השמיים, יא ווא רא די, אתם באמת צריכים להיות שם. הלב נפתח כמו וילון, וכמו הישבן שלי גם הוא נח על שלווה מרופדת, 'הווווו' אני נושם לעצמי, זאת קבלת הפנים שחיכיתי לה.

    חלון המטבח חוצץ למרפסת שבה אני יושב, אָמְבִּיקָה מציצה ממנו "המרפסת, זה הבית שלנו" אומרת "מקווה שאתה מרגיש בנוח".
    "נוח? לא נראה לי שאני קם יותר מהכיסא הזה".
    התעלות מפעמת בי מול המראה המשכר שמולי, הגוף שלי מתקשה לרסן את ההתרגשות, דמעות מלטפות לי את העין, אם לא ארסן את עצמי אני אפרוץ פה בבכי.

    מאז הפרידה מאשתי אשתקד, קיבלתי מתנה, דמעות, יופי יופי של דמעות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בהתחלה נבהלתי, אך עם הזמן, קיבלתי אותן. לא הייתה לי ברירה, גיליתי דווקא שהן מרפאות אותי, מנקות אותי, מעניקות להדחקות שבתוכי שחרור עדין בטיפות מלוחות. אני בוכה אחת ליומיים, לפעמים כל יום, תלוי בעונה. אני בוכה בעיקר שהרגש בלתי ניתן לתיאור מילולי, ואז מקבל פרשנות בהירה דרך טיפות שקופות. יש פעמים שאני בוכה בלי סיבה, ככה פתאום עשר דקות של בכי בלתי נשלט. האמת היא שתמיד ישנה סיבה, לא תמיד אני מודע אליה, אבל מאחורי כל דמעה עומד רעיון אָמוֹרְפִי של שחרור, באורך פלא הן מעודדות את רוחי. עם הזמן התחזקתי, מצאתי טריקים לעצור את הדמעות, רק כדי לא להביך את עצמי באמצע פיקניק צהריים על גג של חברים ביפו מכמה שאני מודה על ההזדמנות להיות בחברתם, והפעם אני משתמש באחד הטריקים, ועוצר את הדמעות. רק הגעתי, את הרגשנות אשאיר לימים מאוחרים יותר.

    אמביקה, אישה פשוטה, נדיבת לב, קוסמת בכל מה שקשור לקולינריה במטבח, מפיחה רוח חיים בירקות מבושלים למחצה. היא אישתו של נִינָאג', ולהם שלושה ילדים. היא אחותו של אֶמִילְיוֹ, והם חיים פה באדמה הצבעונית הזו שמברכת אותם במזון, הגנה וכל מה שנדרש כדי לקיים חיים שלווים באמת.

    בעודי משתכר מהנוף, היא פונה אליי "פה זה מקום מיוחד, אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ" היא מחייכת "ממוקמת על קריסטל אחד גדול".
    "באמת?" אני משתהה לרגע וממשיך "אנחנו נמצאים על קריסטל?".
    "כן, אנרגיה חזקה, אתה תרגיש את זה, הולכים לאיבוד פה עם תחושת הזמן".
    "וואו".
    "מחר אעשה לך סיור באדמה שלנו, אתה תראה את הקריסטלים שבוקעים פה, יש מלא מהם".
    אני מהנהן תודה והיא ממשיכה, "אתה בטח לא מכיר את הפירות שכאן?"
    "לא".
    "יש פה פירות מיוחדים, אופייניים רק לאלטו פראיסו, אכין לך שייק וככה תכיר פרי פרי".
    בלוטות הטעם שלי מחייכות לנוכח ההצעה.

    "איך הייתה הטיסה?" היא מתעניינת, בעודה נוקשת עם הסכין במגש החיתוך, אני מביט לתמונה הפנורמית ומחייך "עצרו אותי".
    היא משתהה, היא לא נראית מופתעת. "למה?" היא שואלת, בעודה רוקחת פירות אל המיקסר.
    "לא יודע" משיב לה, ומספר לה את כל הסיפור שעברתי בדרכי לכאן, המיגרנה, האיש הדתי, קרלוס והמזוודה, כפפות הלטקס, הקו הצהוב, הרבנים האלה שהיו איתי. היא דווקא מבינה את הבדיחה על הגִ'יסוּס. ברקע בקעו קולות החיתוך של המיקסר, חלפו מספר דקות, והנה היא ניצבת מולי, שתי כוסות זכוכית בידיה מלאים בשייק לבן מוקצף.
    בעודה מתיישבת אני לוגם מן השייק, שוב בעניין הטעמים, באמת שמאתגר אותי לתאר טעם, אבל אני חושב שזה השייק הכי טעים שטעמתי בחיי. לא יודע, אולי הגוף שלי באקסטזה, אולי כי חוץ מאוכל של מטוס לא נגעתי באמת במשהו אכיל כבר כמה ימים, אבל זה שייק מטורף. ריגשה אותי המודעות בלחוות טעם חדש בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו בלוטות הטעם שלי קפצו בנג'י לים של כדורים צבעוניים על סטרואידים.
    "יואוו" אמרתי לה בשפתיים מופתעות "מה זה?"
    היא שולחת עיניים חייכניות, נוצצות כטל. אישה יפה אמביקה, משהו שמבחינים דרך עיניה וכשהן מביטות בך, כאילו מלמדות אותך על שלווה יוצאת דופן, היא מביטה בי ומהנהנת, שוב דמעות, שוב אני כמעט בוכה, שוב אני עוצר בעדן, איזה אנשים יפים אני חושב לעצמי.
    "כן, היה קציר טוב" היא לוגמת שלוק נוסף ומחייכת לעצמה "כמו תמיד".
    "מה זה?" אני שואל "מה אני פאקינג טועם עכשיו אמביקה?"
    "מה אתה מרגיש?" היא צוחקת.
    "זה מרגיש כמו שילוב של אננס אגס, מלון, עם… עם … " אני מחפש את המילה, לוגם עוד כדי להיזכר" אולי אנונה ששכבה עם לִיצִ'י וזה הילד שלהם?"
    אמביקה צוחקת, צוחקת טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    "זה קוּפּוּאָסוּ".
    "מה?"
    "קוּפּוּ- אָסוּ" היא מבטאת באיטיות את השם של הפרי "הוא גדל פה באדמה, מחר אעשה לך היכרות עם כל עצי הפרי שפה, הגעת בדיוק שהפירות בשיאם, אני מבטיחה לך שכל יום תטעם פרי מפתיע".
    "אני מחכה בקוצר רוח".
    אנחנו מקשיבים לקופים הגדולים שהחליטו לנהום מענפי העצים הגדולים שמרחוק.
    "תודה אמביקה" אני מצטרף לקולות היער "תודה על קבלת הפנים".
    "אתה בן בית פה רודי, מי שחבר של אמיליו חבר גם שלנו".
    לרגע שכחתי מאמיליו, איפה הוא באמת, אם יש מישהו שיודע לדפוק כניסה זה כנראה אמיליו.
    "אז אתה בסדר מהנחיתה?"
    "עכשיו כן."
    "אתה יודע לפעמים כדי להגיע לגן עדן, אנחנו עוברים דרך שערים קטנים של גיהינום".
    "נכון."
    "זה לא תמיד נכון, אבל ברוב המקרים זה ככה" היא ממשיכה. "במקרה שלך זה כנראה ככה, אתה תלמד לאזן את זה, אם תבחר" היא מתמהמהת לרגע וממשיכה. "אני מקווה שהפּוֹלִיסִיָה לא היו קשוחים מידי".
    "האמת שלא, הם היו נחמדים".
    היער, דומיננטי בצליליו, כובש את חוש השמיעה שלנו, כמו מהפנט אותנו אל עולמו הווירטואוזי של הרחש בחש, עלים שנופלים, ציפורים במשק כנפיים, קריאת תרגולים מרחוק, הבטנו איך האדום נעלם לחושך שהזדחל לאיטו, אני מסיים את הקצף הלבן שהחייך שלי התבוסס בו והיא שולחת יד, מדליקה תאורת לילה, נורות נדלקות בחצר, האדמה מוארת באורות מעומעמים, מזכיר גן אירועים, אבל גן אחר, גן של אלוהים, גן של עדן.

    אני שומע צחוק ילד, מקצה השביל המואר בין עץ בננה לעץ הג'בּוּצִיקָאבָּה שמעוטר בעלים קטנטנים, מגיח בריצה ילד טרזן עם שיער שחור ארוך, אף מעט פחוס ועיניים ציוריות, חמודיל'ה בן שבע לפחות. אמביקה מחייכת "זה פּאבְּלוֹ", הוא מתנפל עליה בחיבוק, כמו שמע את קריאתה בהדלקת האורות, ואז הוא ניגש אליי ומחבק אותי "רודי" הוא פולט בקול דקיק. הוא יודע מי אני, ולא לא מקופיקו. הוא חמוד מאוד ופיקח, עוד אבלה איתו הרבה בתקופה הקרובה.
    "קוּפּוּאָסוּ?" הוא מריח את הכוס שבידי
    "במטבח" משיבה לו אמביקה
    בן אחד לה, פאבלו, ושתי בנות גדולות – עָלְמַה ולוּאָנַה.
    "אתה בטח עייף, בוא, אראה לך איפה תישן הלילה."

    אני גורר רגליים עייפות דרך שבילים יפים באדמה זרועה בחצץ שחור, חוצים עצי גְרָבִיוֹלָה לאורן הקסום של הנורות החלושות, קולות הצרצרים מקבלים גוון חדש, מעט צורם, והם שולטים במרחב המוזיקלי. היא שולחת יד ומצביעה לבקתת עץ יפיפייה עם גג רעפים אדום "שם גרה רֶגִינִי, בהמשך שם גרה נָאיָה, ושם" היא מצביעה "הבית של דְרִיקָה, אתה תפגוש את כולם."

    שבע משפחות גרות באדמה הזו של אמיליו, שלושים ושניים אנשים בסך הכל, וכולם כאן ביחד, משפחה שעובדת בהרמוניה, פָאמִילְיָה לתפארת. אנחנו נעמדים לפני צריף עץ פשוט, לקול חריקה הדלת נפתחת, היא שולחת אצבע ומדליקה אור קטן, מעומעם, אני מבחין בחדרון שכולו עשוי מעץ, מזרון מונח בפינתו, מדף עץ לבגדים, חלון, ומסמר מעוקם לתלות בו מגבת, וזהו.
    "זה בסדר לך?"
    "זה בסדר גמור."
    "החלון שפה, זה החלון עם הנוף הכי יפה שתפגוש פה, בבוקר אתה תבין על מה אני מדברת, זה כמו קוּפּוּאָסוּ, רק לעיניים."
    "עכשיו אני ממש רוצה לישון פה."

    ***
    חלפו שעתיים ואחרי מקלחת יער פשוטה, מרוחקת בווילון ניילון חמישה מטרים מהצריף, פרקתי את המזוודה, כל אותה העת הצרצרים לא חדלו לשייף לי את התודעה במקצב משתנה, גופי העייף החליט לשכב פּרָקְדָן על המזרון, והרהורים על חיי חלפו לי בשדה הפתוח של התודעה, אני נוטל עט נובע, דפדפת ספירלה כתומה פצועה מסכין יפנית, וכותב, אני מביט כעת במילים, אני כותב על קולות הצרצרים, על קורי העכביש בפינה השמאלית העליונה שמעליי, אני כותב על התאורה החלשה, כמו מבקשת מנפשי לחדד את יופיו של חוש השמיעה, אני כותב על החרקים המעופפים, על כמה שהם קטנטנים ועל איך הם מטילים צל גדול בקירות החדר, אני כותב ודיו העט גולש לאותיות מגושמות, העייפות חדרה לפרקי אצבעותיי, הנחתי ראשי לנוח על הכרית, וקולות היער סחפו אותי לשינה עמוקה של ממש.

    ***
    הצרצרים משוחחים עם התרנגולות, והם אלה שמעירים אותי, אני פוקח עיניים באיטיות, לוקח זמן למודעות להבין איפה אני נמצא, העיניים שלי פוגשות מדף עץ, מסמר קטן וחלון, ההכרה שולפת זיכרונות 'צריף', 'אלטו פראיסו', 'אמיליו', 'יער', 'ברזיל', אה אני בברזיל, צִ'ינְג צִ'ינְג, התעגנתי על המרחב והזמן, בוקר טוב באמת. אני קם על רגליי ומביט מהחלון, השמש זרחה לפני שעה, שעתיים, אין לי מושג, לא יודע, לא מעניין, ואז מתגלה לי תמונת הנוף המפעימה ביותר שפגשתי בחיי, איפה לעזאזל אני נמצא? אני בקצה של הר? מה? כן זה הר, ואני בקצהו, ומפל, מספר מטרים ממני נשפך בגובה בניין ארבע קומות אל נהר טורקיז בגוון ירוק, שמשתרע רחוק רחוק אל אופק של הרים ירוקים יואוו יואוו יואוו, איזה מקום, אני שולח יד מתרגשת לסלולארי, מעביר למצב מצלמה לתעד את הנוף, שמא הוא יחמוק לי מהחושים, אף תמונה לא יפה, ובכל זאת אני בוחר תמונה, אקרא לה 'תמונת נוף מהחצר של אמיליו', אעלה לפייס, מאוחר יותר, מי יאמין לי.

    אני יוצא מהצריף, רגליי יחפות מצעידות אותי על אדמה רטובה, לראשונה אני מבחין בשטח האדיר הזה שנגלה לפני, בעצי הפרי האקזוטיים שפרוסים מסביב, בחממות הירק שמרחוק, אני מאפשר לכפות הרגליים לאלתר טיול באדמה, ואני מבחין בנצנוצים מהאדמה, אני מתכופף, שולח יד, אלה קריסטלים, קְוַואַרְצִים, מלא מהם, אדמה שהיא מפעל אחד גדול לקריסטלים שמקשטים בסִינְווּרַם את שדה הראייה, עכשיו חוש הראייה דומיננטי, ענני כבשים מעליי, מעטים מהם, מתפוגגים ככל שהזמן מתקדם, טיפות טל נופלות מעלים דקים של שיחים רזים, אני מבחין בפרחים יפים סגולים, וכתומים, ואדומים, עלי כותרת מעוצבים כספירלות אינסופיות של יופי, כמות הקריסטלים כאן מותירה אותי המום, נדמה כאילו התרחשה תאונת מכוניות וכל הזכוכיות פוזרו על האדמה. מאחוריי אני שומע צעדים, זאת אמביקה, היא פוסעת לעברי ובכפות ידיה שתי כוסות מעלות אדים.
    "מה זה? פרי חדש?" אני פונה אליה בעיניים מחייכות.
    "לא. זה תה, רגיל, מהתבלינים פה בגינה."
    "תודה רבה אמביקה" אני נוטל ממנה כוס חמה "תודה רבה על האירוח."
    "זה בסדר, מגיע לך, אתה בן בית" היא מבחינה בקריסטלים בכף ידי.
    "הם נולדים מתוך האדמה, ידעת?" היא מסבירה לי עליהם "בבקרים."
    "באמת?"
    "בוא, אעשה לך סיור, אראה לך את היופי של האדמה."

    בסיור מתגלים לי עצי מנגו ענקיים שופעים בפירות מתוקים, ובית עץ קטן שנבנה על ענפיו של עץ מנגו אחד, פאבלו מבלה בו רוב שעות היום, עצי אבוקדו מתגלים, וגם שיחים שיחים של אננסים בקודקודם, שברגע שאתה שם לב אליהם, אתה פתאום מבין שהם אשכרה בכל מקום, היער מתגלה בשלבים שלבים, פתאום עץ גדול, עם עלים ירוקים גדולים בגוון סגלגל, פירות מרשימים, גדולים, שמנים, מאורכים, בגודל של כדורסל, זה גֶ'קְפרוּט והטעם שלו מזכיר לבלוטות הטעם שילוב של בננה, אננס ואנונה באורגיה עם לִיצִ'י, מסכנה הלִיצִ'י, עשרה עצים כאלה, מסודרים יפה, מעניקים צל מרגיע מהשמש החמה שמגיעה אל מרום השמיים, אנחנו צועדים באדמה, מתגלה בפניי חורש שלם מלא שתילי רוֹשִינְיוֹ, זקופי גזע להפליא, אנחנו ממשיכים ואמביקה מציגה בפניי עצים נמוכים עם פריחה לבנה ועלים רחבים מחורצים, אלו עצי המוֹנְסְטֶרָה, פרי מתוק שיבשיל בחודש הקרוב, ולידו שני עצים בעלי עלים קצרים ולרגליהם על האדמה מוטלים פירות בצבע חלודה, אלה פירות הלוּקוֹמָה, והיו עוד עצי פרי, כמו הסאפּוֹטָה שעליו זרועים תפוחים קטנטנים בטעם ווניל, ואז מתגלה בפניי עץ בגובה 15 מטר, זה הקוּפּוּאָסוּ ששתיתי ממנו ערב קודם, מרוסס בפירות אליפטיים והכל כל כך יפה ושופע. היא מכניסה אותי אל תוך דממת חממות גידול הירוקים, חסות, תרד, קייל, מלפפונים, עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, מרשים כמה האדמה הזו מברכת בנדיבות את תושביה.
    "כל כך יפה פה" אני אומר לה.
    "אלטו פראיסו" היא משיבה.
    "זה מדהים" שוב דמעות, שוב הדחקה, פתאום אָרַארוֹת עם זנב הנוצות המרהיב שלהם אומרות לנו שלום במעופן, שמונה מהם, ואז שני טוּקָאנִים דואים מצד לצד, כאילו חיכו שנעבור כדי לעשות לנו מטס יום העצמאות של היער.
    וכל העת הזו והקרקע נוצצת מקריסטלים עד שאני מקבל אותם כמובן מאליו כמו היו חצץ רגיל למרגלות בניין בשיפוצי תמ"א.
    אנחנו ממשיכים עם היער והיא מציגה בפני בית עץ יפה וצנוע, ערסל מפנק במרפסתו, כיסא נוח מרופד, מסתבר שזה ביתו של אמיליו.
    "איפה אמיליו באמת?" אני שואל אותה וממשיך "לא ראיתי אותו שלוש שנים, אני מתגעגע."
    "גם אנחנו."
    השתהיתי לרגע, התובנה התגלתה אליי בשלבים "מה? לא הבנתי."
    "גם אנחנו מתגעגעים."
    "רגע" נופל לי האסימון, "הוא לא פה?"
    "הוא צריך להגיע מקולומביה" היא משיבה לי.
    "רגע" אני פותח עיניים מופתעות "הוא לא באלטו פראיסו בכלל?"
    "לא, הוא עדיין לא הגיע לברזיל."
    "וואט?" ארשת אכזבה כיסתה את פניי "ומתי הוא יגיע?"
    "אולי השבוע, אולי עוד חודש, חודשיים"
    "מה?" נאחזתי בייאוש, מבולבל לחלוטין "אני עוד חודש חוזר הביתה אמביקה" אמרתי כמעט בלחישה
    "הכל בסדר רודי."
    "מתי דיברתם בפעם האחרונה?"
    "בינואר, ועכשיו אין לו טלפון."
    "מה ינואר? ינואר הוא דיבר גם איתי."
    "כן, הוא אמר לנו שאתה מגיע לכאן במרץ, נערכנו לכבודך, הוא יגיע שהוא יגיע, הכול בסדר רודי."
    "אני פשוט חשבתי שאני אפגוש אותו שהוא כבר פה, כל המסע שלי השתנה."
    "זה כנראה המסע שצריך להיות" אמרה, כמה שהיא צדקה, לא הבנתי את זה באותם רגעים.
    "אז יכול להיות שהוא יבוא מחר, ויכול להיות שהוא יבוא עוד חודשיים?"
    "כן" היא חייכה "תתרגל ללוח זמנים חדש, הוא יודע שאתה כאן, הכל בסדר רודי."
    אני מעכל את המשפט האחרון בעיניים מכווצות והיא ממשיכה "תהנה מהיער, לוקח זמן להתרגל ליער, לא ביום אחד, אבל זה טוב שבאת, תודה שבאת רודי, אני מתבוננת בך, ויש לך נפש יפה, טובה, אני מרגישה בך, אתה עדין מאוד, וגן העדן פתוח בשבילך, תרגיש בבית, הכי בבית שבעולם" היא השתהתה והמשיכה "אני מכינה אָסַאִי, אתה מוזמן לבוא."
    "תודה אמביקה" אמרתי, והיא הסתובבה והתרחקה לעומק העלים הצפופים.

    ופתאום זלגו שתי דמעות ונגרו במורד הלחיים, ואז זה יצא ממני, פרץ של דמעות, דמעות שמנות, כמו חיכו לצאת, קצת רציתי שהיא תלך רק כדי שאקיא דרך העיניים, לבכות מעומס הרגשות שעובר עליי.

    אני בוכה על כמה שיפה פה, כמה אני רגוע ומאושר, ודווקא כאן חיי בארץ מקבלים בהירות, זה לא שאני לא מאושר בגבעתיים, אני מאושר וטוב לי, אבל אתגרי החיים, הקריירה, המשחק, והאודישנים, כמה אפשר להִתְפַנְפֵן בטקסט מצועצע מול מצלמות סוני אדישות, ואודישנים לפרסומות עם עוד מאה שחקנים שנראים בדיוק כמוני, ובסופו של יום אני מוצא את עצמי מקפץ על במות בקניון עם קוף מדבר שמשלם לי שכר דירה, ומופע הסטנדאפ שבדרך, סטנדאפ, שבשנה הבאה אני סוגר עשרים שנה, יא אללה, לילה לילה במועדונים חשוכים, מעושנים, אני בוכה על הקנאה הסמויה שצצה לביקור שאני מבחין בחברים שלי רצים על גלגל הקריירה, ועל כמה טוב לי פה בפשטות של השקיעה, בשקט של המים, בירוק של העלים, מה אני צריך יותר מזה? ובתוכי מלחמה כי למרות הכל אני אוהב את החיים שלי, כמו שהם, כמה שאני אוהב לשחק, וכמה שאני אוהב להצחיק, לשמוע קול צחוק זה אחד הקולות היפים שאפשר לשמוע מבן אנוש.

    ואז קסם, בתוך הבכי נבעה הוֹדָיָיה כמו פלגים דקיקים של מים, תודה רבה על מה שיש. בחודשים האחרונים אחרי הוויפאסנה של הבוקר אני מוצא את עצמי אומר תודה, פשוט תודה על מה שיש בעולמי, על שאני נושם, שאני חי, שיש מים בעולם, שאני שותה, שטפו טפו טפו, אני בריא, ומוגן, תודה שיש לי כסף, שיש לי קורת גג, תודה לקופיקו, שבחמש שנים האחרונות מפנק לי את התחת, תודה לסטנדאפ, לצחוק של הקהל שזאת אחת המתנות האדירות שנכספתי אליה, לכוכבים בשמיים לעט הנובע, לדפדפות הספירלה, ואיכשהו אחרי התודה הזו, אני מתמלא באופטימיות, שמאזנת את הקיטורים הסמויים שמתחבאים להם בלב, דווקא הדברים הפשוטים כמו האדמה, האוויר, המים, היכולת לראות, להתהלך בגוף יציב, שיש משפחה, וחברים, וארוחות שישי, הם הדברים החשובים בעולם. אני שוכח את זה, שוכח מהר, ואיזה זכות קיבלתי להיות פה, באדמה הזו, בגן העדן שלמעלה, לא מובן מאליו שיש אוטובוס מעופף שחצה ימים ויבשות כדי שאגיע, תודה רבה גם לך קפטן.

    ***
    אמיליו לא מגיע, ואני מעניק לחוסר הוודאות את הריקוד שלו, וכך קרה שבימים לאחר מכן, מצאתי את עצמי אוכל פירות מטורפים, מצאתי את עצמי מטפל בתרנגולות ואוסף ביצים מוסתרות, חופר באדמה ושותל שתילי צָ'אקְרוּנה לאווירה רגועה, באחד מהימים היה גשם מטורף שהציף את האדמה כולה, וככה היינו חמישה גברים עם מעדרים, טוריות ואתי חפירה, מסדרים תעלות ניקוז שיביאו מים לכל עץ ועץ, שיחקתי מלא עם פאבלו, ועם עלמה ועם לואנה, שהכירו לי מעיין חם נסתר, התרחצתי במפלים מעוררי השתאות, הייתי הרבה בשקט, תרגלתי יוגה, קראתי שלושה ספרים מעוררים, למדתי להכיר את נינאג' ואת ידי הפלא שלו, את הנגרייה המאובזרת שהוא פינק לעצמו שם, למדתי להכיר את שְמֶנְדְרִיקָה, שבתכל'ס קוראים לה דְרִיקָה, אבל אני קורא לה שְמֶנְדְרִיקָה בגלל האגן הרחב שיש לה. הדבקתי את כולם לקרוא לה שְמֶנְדְרִיקָה, מזל שהם לא יודעים עברית אבל זה הרים לי חיוך כל פעם שהן קראו לה כך, התחברתי לחכמה הפשוטה של אמביקה שריפדה לי את הלב בנדיבות הקולינרית החכמה שלה, בעצות הזהב שנבעו כלאחר יד, יום ועוד יום ואמיליו לא מגיע, הבנאדם אשכרה לא מגיע, וואלה סִינְגֵ'ר אותי פה יופי יופי, או שבהיעדרו העניק לי הזדמנות לרגיש את היער בהזדחלות איטית ועדינה, ופתאום שכחתי מהסטנדאפ, מהבגידה, מהכלא, כל אלה הפכו להיות זיכרונות מטושטשים שנמוגו בערפל הזמן.

    באחד מהימים ביליתי ב 'קָשוּאֶרָה דֶה פָנְתֵרָה', בעברית זה 'המפל של הפנתרים', אומרים שיש שם פנתרים, אז אומרים, לקח לי שלושים וחמש דקות להגיע לשם בהליכת כפכפים מצויד במנגו, והג'קפרוט הענק הזה ביד אחת ודפדפת ספירלה ועט נובע ביד השנייה, בבדידות של המקום נכנסתי למים ערום, תחושה אדירה של חופש, כתבתי טקסטים בערום מלא מתוך כוונה להיחשף עמוק יותר דרך גופי, עד ששמעתי פתאום רחש בחש, ומרחק שלושה מטרים ממני הבחנתי בחתול שחור ענקי בגודל של אתון קטן בעל שיניים אדירות, שלא הסיר את המבט ממני וצעד לעברי בהססנות, לקח לי זמן להבין שזה פאקינג פנתר, הוא הביט בי, מופתע מעצם נוכחותי, הוא לא נהם, לא חשף שיניים, הבטתי בו רגע מתמשך, אפילו כתבתי איזה משפט תוך כדי, עד שדרך המילים נצרבה לי המציאות ש'רודי תִתְפַקֵס, זה נמר' הלב קלט את המסר והחל להדהד מצוקה, לא טוב, הבטתי בו, ומעל הכל הזכרתי לעצמי שזה רק חתול ממש גדול, ואני פה מגיע מאהבה, אבל ראבאק אני ערום עם בולבול מכווץ ממים קרים, רק שלא יטרוף אותי שאני ערום, שלא יבואו משטרה ויגלו זין מצומק, 'זה מהמים חברים זה מהמים', אבל אני לא אהיה חי כדי לומר להם את זה, הוא הביט בי כמי שחדר לשטח לא שלו, והוא צודק, נזכרתי בשלט הכניסה שאמר בפורטוגזית ברורה 'זהירות אין כניסה' התעלמתי מהשלט, אבל לא מהפנתר שמולי, לא הסרתי מבט ממנו, גם לא מצמצתי, רגעים ארוכים מצמיתי לב בהיתי בו עד שהוא דפק ריצה, השאיר ענן אבק ונעלם.
    מהר מאוד התלבשת וחזרתי על עקבותיי, לא יודע, פנתר, ועוד שחור, שלא יביא חברים פתאום, השארתי לו שם גרעין מנגו, ופיפי, לא יודע שלא יחשוב שבאתי לקחת שליטה, או שכן, נלחצתי, איבדתי אוריינטציה של הלכי המקום, לא חשבתי שאפגוש נמר בחיים שלי, והנה, תמיד יש פעם ראשונה בחיים.

    ואז אחרי שמונה ימים, בבוקר של היום התשיעי, הייתה התפנית המכריעה של הטיול, זאת שעיצבה את חיי שאני מנסה לעכל בזמן שידי מתרגשות כעת שאני כותב את המילים האלו, יום ששינה את תפיסת הזמן שלי, ובכלל את מה שעברתי במסע הזה. אתם תצטרכו להאמין לי, כי גם לי לקח זמן לעכל את המציאות הזו. זה היה בבוקר, שעה אחרי הזריחה, סיימתי ויפאסנה והייתי בסיומה של תפילת התודה, שפתאום הפתיע אותי פאבלו בדפיקות נמרצות על דלת העץ, הוא פנה אלי בהתרגשות "רודי" הוא התנשף "אמיליו אָקִי", כלומר אמיליו כאן. התרגשתי, התרגשות שביטאה עצמה בחיוך גדול שחצה את ליבי, דפק כניסה הבנאדם, איחור אופנתי כָּיָאֵה לקוסם, אז התארגנתי לכבודו, שזה לשים כפכפים וללכת, ואז הבחנתי בהתקהלות של כולם, אני מכיר כל אחד מהם, בן בית אני, והנה אני מגיע, וכולם שרויים בהתרוממות רוח, ניסיתי להבחין בשיערו השחור, בזיו פניו שאני מכיר כל כך, ואז זה הפתיע אותי לחלוטין, ליבי צנח ממה שגילו עיניי, 'וואט דא פאק' אמרתי לעצמי, ברגע שהוא הביט בי.
    כי מי שהביט בי לא היה אמיליו,
    כלומר לא אמיליו שאני מכיר,
    כלומר אני מכיר אותו,
    אבל האמיליו שאני מכיר הוא בן 65 לפחות,
    ומי שהביט בי היה בחור בן 34, ילד, נער מתגבר.
    "רודי" הוא שלח קריאה מרחוק בחיוך.
    "קוֹמוֹ אֶסְטָס טוּדוֹ בֶּם?"

    ***סוף כתיבה***

    אני מסיים לכתוב.
    אבל הסיפור לא נגמר כאן, איך אפשר, מאז עברתי שלושה שבועות עמוקים עם אמיליו, תחושת הזמן כמו יצאתי למסע של שלוש שנים בנבכי התודעה והנשמה. כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה פרטים, יפים, שאני נזכר בהם הם מרטיטים את שיערות חושיי, נפרשים על עמודים שלמים, לא מתאימים לפייסבוק באורכם, מסע מילולי שכזה ראוי לקבל בדף לבן מודפס באותיות שחורות.
    למזלי הוצאה לאור התחברה למילים שנפרשו כאן כל שבת, ואת המשך המסע הזה, תוכלו לקרוא בדפים, צרורים בכריכה עם עמוד לבן ריק בהתחלה, ואז עמוד עם זכויות יוצרים וכל הווג'ראס.
    מדהים שפרידה כואבת מאישה, עט נובע, והחלטה נחושה יעניקו תפנית מפתיעה לסיפור חיי.
    לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות אני דואג להזכיר לעצמי.

    [פורסם במקור ב-6 למאי 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close