מהעולם

  • אוכל, נובי גוד, והסיפור מנקודת מבט של ילדה של שנות ה90

    חודש דצמבר עבור ילדה רוסיה מערד של שנות ה90,
    זה לכבות את נרות החנוכה ולהתחיל הכנות לקראת הנובי גוד.
    כבר באמצע דצמבר, היה יוצא מהארון עץ אשוח (יולקה) גדול מפלסטיק עם קישוטים שההורים הביאו מבריה"מ. מתחת לעץ המקושט שמנו צמר גפן, שיראה כמו שלג וחיכינו למתנות שיגיעו בקרוב. שבוע לפניי, אמא הייתה פוקדת יום יום את החנות הרוסית, מביאה את כל טובי הנקניקים, הגבינות, הגלידות והאלכוהול, וברחוב, רוסים איחלו אחד לשני חג שמח בהתרגשות. ב31 לדצמבר, יום החג, הערוץ הרוסי כבר היה ברקע כשחזרנו מביה"ס, ואמא במטבח, מדקלמת את הסרטים הישנים מהילדות שלה.
    אווירת חג מיוחדת שכזו, אבל הרגשתי שאנחנו היחידים שחווים אותה. בבית הספר לא הפסיקו לשאול אותי למה אנחנו חוגגים את חג המולד…
    ואם אתם עדיין לא יודעים מה התשובה, אז חבל, כי ב2022 בישראל כבר מבינים –

    עזבו אתכם מסילבסטר, הנובי גוד זו ה-דרך לחגוג את השנה החדשה.

    בתקופת ברית המועצות האתאיסטית והקומוניסטית, הפך הנובי גוד לחג החשוב ביותר בלוח השנה, אולי בגלל היותו החג האזרחי היחיד. בסלוני הבתים הקטנים והמשותפים נחגגה בואה של השנה החדשה בארוחות גדולות, הרבה אלכוהול, ריקודים, מתנות ותחפושות.
    בשנים הקומוניסטיות של בריה"מ היה הבדל תהומי בין התפריט היומיומי של המשפחה לבין הארוחה שהוגשה לאורחים בחג. לכן, ארוחת הנובי גוד עמוסה בסלטים, מנות עיקריות וקינוחים, עם מתכונים מסורתיים שעוברים מדור לדור.
    ממש כמו בכל חג חשוב.

    אם חפצה נפשכם, שפר גורלכם, והצלחתם למצוא רוסי שיארח אתכם בחג –
    הנה כמה מנות שתמצאו כמעט בכל שולחן נובי גוד.
    הוספתי, לנוחיותכם, גם כמה אנקדוטות שתוכלו לספר בשולחן.
    ואל תשכחו – לא מגיעים בידיים ריקות לבית של רוסים.

    סלט אוליבייה (שזה בעצם סלט ביצים) – (למתכון ליחצו על התמונה)
    קרוי על שם טבח ממוצא בלגי וצרפתי ,לוסיאן אוליבייה (Lucien Olivier) אשר נולד ברוסיה. הסלט נחשב לקלאסיקה של המטבח הרוסי, אבל בעצם, הוא גלגול פשטני שנולד בשנות הצנע של המשטר הסובייטי, למנה מפוארת שהוגשה לצאר בסוף המאה ה19. הגרסה המקורית מכילה מרכיבים יקרים כמו מלפפונים טריים, דגים וחלקי סרטנים, בעוד הגרסאות הסובייטיות והעניות יותר מכילות תפוחי אדמה, אפונה, ביצים, גזר מבושל, מלפפונים חמוצים, עוף או נקניקיות, וכמובן, מיונז.

    שובה (בתרגום חופשי: דג במעיל פרווה)
    סלט שובה הוא סלט רוסי מסורתי. נהוג להכין אותו רק בערבי הנובי גוד, בשל המורכבות בהכנתו.
    הסלט מורכב משכבות המכסות דג מלוח קצוץ המונח בתחתית. סדר השכבות קבוע: מעל הדג תפוחי אדמה מבושלים קצוצים לקוביות קטנות, שמעליהם שכבת גזר מבושל מגורר, שמעליו שכבת סלק מבושל מגורר, שמעליו שכבת חלבוני ביצה קשה שמעליהם החלמונים המגוררים גם הם. כל השכבות מעורבות במיונז.

    סלט ויניגרט –
    זה לא הרוטב שכולנו מכירים, אם כי סלט רוסי שמשלב את כל המסורות הקלאסיות: ירקות מבושלים, ירקות כבושים, מלפפונים חמוצים וסלק.
    מה חסר בו? מיונז. מה שהופך אותו למנה הטבעונית של השולחן.

    חולדייץ –
    רגל קרושה ורוטטת שהבטיחו לי כל החיים שאלמד לאהוב אותה עם הזמן. אני בת 32 וזה עדיין לא קרה. בכל מקרה, את הרגל הקרושה מכינים מעצמות רגל של חזיר או פרה. את העצמות מבשלים בבישול ממושך ואיטי עד שהם מתרככים. במטבח הרוסי נהוג להוסיף לבישול סלרי, גזר, בצל ופטרוזיליה. לאחר שהעצמות מתרככות, הן נטחנות ומרוסקות. במהלך הקירור הופכת התערובת לג'לי. מומלץ להגיש עם חרדל חריף.

    פירושקי
    מאכל הבצק הממולא המוביל במטבח הרוסי וכזה שמעלה לי ריר רק מלשמוע את השם. פירושקי הם בעצם כיסונים מטוגנים של בצק נהדר שאפשר למלא בכל מה שמתחשק, בשר טחון, כרוב כבוש או אפילו פירה תפוחי אדמה. משמעות המילה פירושקי PIROSHKI  היא "עוגות קטנות".

    פלוב (הידוע גם כ"אושפלו" של הפרסים) –
    מנת אורז שיש הטוענים כי שולחן הנובי גוד אינו שלם בלעדיה ויש הטוענים שלא. תלוי מאיזה איזור של בריה"מ הם הגיעו. אצלנו בבית, אמא מכינה גם צלי בקר שנמזג מעל האורז. יאמי.

    נפוליאון
    קינוח הקינוחים לערב הנובי גוד. הגרסה הרוסית לעוגת הקרמשניט האירופאית.
    קרוי על שם המצביא הצרפתי הקטן-גדול שהובס במלחמת צרפת-רוסיה וכך זכתה עוגת השכבות לשמה ברוסית.

    בשנים האחרונות הנובי גוד הוא כבר לא רק נחתלם של העולים מבריה"מ. ישראלים לומדים שלא לעשות את הטעות האיומה ולבלבל את הנובי גוד עם הכריסטמס. כולם רוצים ללמוד, כולם רוצים לקחת חלק במה שאוהבים לקרוא לו היום "המימונה של הרוסים".
    אותי באופן אישי זה מרגש.

    הכותבת היא חנה רבין.

    עורכת מדור האוכל של "מושבה חופשית".

     

     


    להגיב
  • מקצין ביחידה מובחרת למדריך יוגה ודי ג'יי

    אמיר יארח פינה שבועית במושבה חופשית שנקראת ״לרקוד, לאהוב, להתפלל – על מוסיקה, רוחניות ומה שביניהם״.

    בשנתיים האחרונות פרץ אמיר תלם לתודעת המוסיקה האלקטרונית העולמית כאחד היוצרים המוערכים והפעילים. הוא יוצר מוסיקה אלק׳ מסוג טכנו מלודי ודיפ האוס, וכמדריך יוגה ומדיטציה, משלב ביצירה תדרי קול מיוחדים ומנטרות עתיקות מעולם היוגה .

    אמיר ניגן ברחבי העולם, בפסטיבל ברנינג-מן, במועדונים הנחשבים ביותר בניו-יורק, במקסיקו ובישראל. המוסיקה שלו מתנגנת באופן קבוע במועדונים ופסטיבלים ברחבי העולםֿ. ואם אתם מחובבי הביץ' בר, אולי אפילו יצא לכם לרקוד לצליליו בקיסריה.

    אמיר הקים בארץ את פרוייקט ״דיפ האוס יוגה״, קונספט אירועים שבו הוא משלב שיעור יוגה ומדיטציה ביחד עם מסע מוסיקאלי אלקטרוני עם מוסיקה עמוקה תדרי קול מיוחדים ולסיום, ריקוד אקסטטי.

    אמיר, לפני הכל- גלה לנו איך היוגה והמדיטציה מתחברים עם המוסיקה האלקטרונית ?

    מאז שהתחלתי לעסוק במוסיקה אלקטרונית, קרו פלאים בחיי והרגשתי לפעמים על פסגת העולם, ביחוד כאשר ניגנתי מול קהל. שיעור חשוב ביותר החל מחלחל בליבי – לא משנה כמה גבוה אגיע, לא משנה אם אני אנגן מול אלפי אנשים ואקבל אין סוף מחמאות על המוסיקה שלי, עדיין אשאר קצת (הרבה) ריק… מתוך כך נטמעה בי התובנה שעליי לטפח את התרגול הרוחני שלי כבסיס לכל דבר בחיי, כולל יצירת וניגון המוסיקה. חיפשתי קהילה תומכת ומורים שיכולים לעזור לי בדרכי. זאת, מצאתי בארץ. אני שומר על הערכים הרוחניים שלי בעזרת מדיטציה ולימוד פילוספית היוגה.

    השילוב של מדיטציה ויוגה פותחות שער אל מעמקי הלב. כאשר קיים חיבור לעצמי, אמונה בחסד ושלווה, המוסיקה יכולה לפרוץ החוצה ולהתבטא כמתנה אלוהית. השילוב של שיעור יוגה ומדיטציה עם מוסיקה אלקטרונית הוא עמוק ביותר. כמו יוגה, מוסיקה היא שירות חשוב לאנושות. מוסיקה יוצרת אמון בין אנשים ומאפשר לנו לפתוח את הלב אחד לשני.

    אמיר, ספר קצת על עצמך ואיך הגעת לעולם היוגה ולהפיק מוסיקה אלקטרונית ?

    כל חיי הייתי בחיפוש רוחני אחר האמת – מי אני ומה אני ? לקח לי הרבה זמן ועברתי הרבה שינויים עד שמצאתי את הדרך שלי בעולם. הטרידו אותי שאלות כמו מהו אושר אמיתי ואיך אפשר להשיג אותו ? מהי אמונה ? מהו נצח ומהי אהבה ? ו… מדוע אני סובל אם כמיהתי העמוקה היא לטוב ואהבה ?

    גדלתי ברמת הגולן. בצה״ל שירתתי תשע שנים כקצין רפואי וכחובל בחיל הים. השתחררתי בדרגת סרן. השתתפתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים שונים. אלו היו רגעים מאתגרים ומכוננים. מצד אחד, למדתי המון על מנהיגות ומשימתיות, אך מצד שני, הלב שלי חיפש, יותר ויותר, שלום, אהבה ונתינה. אחרי הצבא טיילתי קצת בעולם, ואז עברתי לגור ולעבוד בניו-יורק בשליחות המדינה. בניו-יורק למדתי תואר שני ביזמות חברתית מטעם אוניברסיטת ניו-יורק.

    השנתיים הראשונות בניו-יורק היו מאד מאתגרות. בשלב מסויים אפילו שאלתי את עצמי ״מדוע באתי לכאן ? קר, יקר ומרגיש מנוכר פה…״. אך, לאחר שנתיים חלה תפנית חדה בחיי, דברים בחיי התחילו להתחבר באופן מרגש מאד. הוזמנתי לפסטיבל מוסיקה קטן שם פגשתי קהילה של חבר׳ה מכל העולם שמחוברים סביב מוסיקה אלקטרונית ויוגה. רבים מהם DJים ואמנים. הייתי אז בערך בן 30. בחברת האנשים האלה נבט בתוכי החלום להיות DJ ובהמשך מפיק. הכרתי חברים טובים שלימדו אותי יוגה. נפתחה לי הצ׳אקרה – הבנתי שהייעוד שלי קשור למוסיקה אלקטרונית, יוגה וחיפוש רוחני. התאהבתי במוסיקה וביוגה. למדתי הדרכת יוגה, התחלתי ללמד יוגה ולנגן מוסיקה בניו-יורק, בברנינג מן, במקסיקו, פרו ומקומות נוספים.

    המוסיקה חיברה אותי לאנשים מכל העולם. אחד הזכרונות העוצמתיים היה לרקוד בפסטיבל עם אנשים מאירן, פלסטין ומלא מדינות אחרות. נפל לי האסימון שמוסיקה אלקטרונית יכולה לעזור לשלום עולמי, מה שדיפלומטיה פוליטית נכשלה לעשות.

    מה המוסיקה נותנת לך?

    מוסיקה היא תפילה בשבילי. היא מאפשרת לי למצוא נחמה וכוח, רגש ועוצמה. מוסיקה מאפשרת לי להתחבר לאנשים ולאהוב אותם. כשאני מנגן ויוצר קשר עם הקהל, גורם לו להנות ולהתרגש – זה גורם לי להתרגשות עצומה. המוסיקה היא גם מקום של ריפוי וחיבור פנימי. יצירת מוסיקה היא המקום שבו אני נאבק בחולשות שלי ודרך המאבק הזה לומד לפתח בתוכי איכויות כמו סבלנות, חמלה, תפילה לחסד ועזרה. מוסיקה היא שפה בינלאומית וגם שפת הלב. ישנם תדרים שונים אשר מרטיטים מרכזי אנרגיה שונים בגוף. מוסיקה משנה את התודעה. אפילו העובר ברחם לומד על העולם ומפתח את תודעתו באמצעות שמיעה.

    תן דוגמה או ספר על התנסות שקשורה בזה, איך המוסיקה משנה תודעה ?

     

    הוזמנתי לנגן בפסטיבל המוסיקה הראשון שלי. הוא היה בצפון בניו-יורק לצד אגם יפהפה. בפסטיבל נגנו מיטב האמנים המובילים מהעולם. מאד מאד התרגשתי לנגן. ניגנתי במשך 4 שעות כי ה-DJ שהיה אמור לנגן אחרי מעולם לא הופיע. כל ההתרגשות פרצה החוצה דרך הסט. הרגשתי שזה לא אני מנגן, אלא כאילו אני רק כלי בידיו של כוח גדול ממני. לאחר מספר שבועות קיבלתי הודעה בפייסבוק מאדם שלא הכרתי בשם וינסנט. הוא סיפר שהוא עבד כטבח הראשי בפסטיבל, ועם סיום המשמרת שלו הוא ישב והקשיב לסט שלי. הוא סיפר בהודעה כי המוסיקה גרמה לו לטרנספורמציה. חייו היו הרוסים והוא הרגיש חוסר משמעות ביחוד לאחר פרידה מאשתו. אבל, תוך כדי ההאזנה למוסיקה שניגנתי הוא קיבל תובנות עמוקות וכוח. הוא הרגיש שהחוויה הזו יצרה לו התחלה חדשה. ובאמת, לאחר חזרתו לביתו, הבוס הקודם שלו התקשר עליו והזמין אותו לעבור ממיאמי לניו יורק לעבוד במסעדה חדשה וגם למצוא אושר חדש. המוסיקה  אפשרה לו להתחיל מחדש.

    איך עברה עליך תקופת הקורונה ?

    זו היתה עבורי תקופה לא פשוטה, מלאה במתח ואי-ידיעה, אבל השתדלתי למצוא את הברכות והחסד בתקופה הזו. היה לי יותר זמן למדיטציה ותרגול רוחני, וכמובן יותר זמן להפקת מוסיקה. יצרתי המון בתקופת הקורונה והמוסיקה מאד עזרה לי להתמודד. שיפרתי גם את הסטודיו הביתי שלי וסידרתי בו אקוסטיקה מקצועית. זה היה תהליך טוב עבורי, להכין ולהתקין במו ידי. בנוסף, הזמן הפנוי אפשר לי להגביר את תרגול הנגינה על קלידים, מה שחשוב לתהליך היצירה. בכל דבר אפשר למצוא ברכה והזדמנות, וזה מה שהתקופה הזו אפשרה לי לעשות.

    מה החלום שלך?

    אני מקדיש את חיי ונשמתי למוסיקה. בעיני זו שליחות בעולם פגוע בו, לדעתי, חסרים אהבה, בטחון, אמון וחמלה לכולם, לאדם, לחיות ולאדמה. מוסיקה מחברת, מאחה ומרפאה. אני מקווה שיפתחו לי שערים להמשיך ולנגן ברחבי העולם ובישראל, לבוא במגע עם קהילות שונות ולהעניק ידע רוחני מעולם היוגה. למדתי שמדיטציה מאד חשובה. בספרות היוגה נאמר שהאמת והחיבור לאלוהים נמצאים עמוק עמוק בתוך הלב. אני מעוניין לפגוש אנשים ולעזור להאיר את ליבם לכך שהאושר האמיתי נמצא בפנים.אני רוצה לעזור ליוצרים חדשים. ללמד אוהבי מוסיקה את אומנות ה-DJ והפקת המוסיקה.במקביל, אני מעוניין להמשיך את העשייה שהייתה לפני תקופת הקורונה – הפקת פסטיבלים ואירועים המשלבים מוסיקה ורוחניות.

    אמיר מלמד איך להיות DJ, והפקת מוסיקה. אפשר להגיע אליו לשיעורים פרטיים, וגם לשיעורי יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית. ואם אתם מארגנים אירוע ורוצים להפוך אותו לבלתי נשכח, אפשר להזמין אותו להופיע או להעביר סדנת יוגה בשילוב מוסיקה אלקטרונית.

     

    אפשר לפנות במייל mrtelem@gmail.com

    אתר אינטרנט: www.amirtelem.org

    עמוד פייסבוק: https://www.facebook.com/AmirTelemMusic/

    ותהנו מהמוסיקה

    סט מיוחד למסע חושני ועמוק

     

    𝐀𝐦𝐢𝐫 𝐓𝐞𝐥𝐞𝐦

    Live @ Burning Man – Man Burn Night 


    להגיב
  • אֻם מַיּי גּוֹד

    כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….

    הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה-  geniusשלו.

    לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".

    בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.

    כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.

    בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:

    "אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"

    נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com


    להגיב
  • סוזן גיליאן סונאיה - קליעה, יצירה וריפוי בקול

    יש לי עניין עם הקול

    כשאני פוגשת אנשים ומספרת להם שאני מטפלת בקול,

    לרוב אני אשמע תגובות בנוסח –

    "יש לי עניין עם הקול"

    "זה המקום שאני צריכה לעבוד עליו"

    "הקול שלי חלש ואני כל כך רוצה לשיר"

    כמה פעמים אמרתם לעצמכם?

    "יש לי קול צורם"

    "אני לא יודעת לשיר"

    "יש בי פחד מלהשמיע את קולי"

    "אני? עדיף שלא ישמעו אותי שרה…"

    כמה שיפוט יש לנו כלפי עצמנו,

    כמה אנחנו חוששות לתת ביטוי לעצמנו,

    כמה אנחנו מפחדים לפגוש את עצמנו.

    נכון זה עלול להישמע מפחיד,

    לבחור לפגוש בתוכנו את הפחד, את השיפוט, את החשש מלהישמע.

    אבל כמה אנרגיה אנחנו מחזיקים בתוכנו כדי להימנע מהמפגש הזה?

    הקול שלך חשוב,

    יש לו מקום,

    הוא מושלם בדיוק כפי שהוא.

    בחוויה שלי, להרגיש ולהקשיב לקול הבוקע מאיתנו,

    זאת הדרך הטובה ביותר לרפא את עצמנו ולצאת לעולם משוחררים וחופשיים יותר.

    עבודה עם קול היא אינסופית.

    זו אנרגיה טהורה הקיימת בתוך כל אחד מאיתנו

    אני מזמינה אתכם ואתכן למרחב בו המפגש הזה אפשרי,

    מרחב בו תוכלו לפגוש את עצמכם,

    לעבור דרך המקומות הנעימים,

    וגם ה'פחות נעימים'

    לתת להכל מקום

    להרגיש ולהקשיב לכל מה שעולה בך.

    עבודה עם הקול זה אחד הכלים המופלאים ביותר שיש

    אנחנו מכירים את הקול בעיקר ככלי שמשמש לדיבור ושירה.

    ידעתם

    שבעזרת הקול ניתן לשחרר אנרגיה חסומה.

    למלא את הגוף באנרגיה חדשה.

    לתת ביטוי לרגש, למחשבה ,לאנרגיה שלנו עצמינו

    אפשר לשיר שירים.

    אפשר להתפלל.

    אפשר לשלוח קול למרחב לריפוי.

    יש כל כך הרבה דרכים לביטוי קולי .

    ומה שמדהים זה שיש לכל אחד מאתנו קול.

     זה זמין לכולנו, זה חופשי ,זה פשוט.

    אני אוהבת להקשיב לאנשים ולעזור לקולות להישמע בעולם.

    אשמח לפגוש אתכם באופן אישי .

    ויש גם קבוצה מקסימה שמתהווה בפרדס חנה.

    מעגל שירת קול הנשמה יחד עם שותפתי למסע הקול

    ואיזבל שיר עדן

    מרחב לנשים לביטוי הקול בימי ראשון בשעה 16:00

    מרחב לגברים ונשים יחד בימי שלישי בשעה 16:00

    מוזמנים להתקשר או לשלוח הודעה:

     

    סוזן גיליאן סונאיה

     אומנית ויוצרת רב תחומית.

     מטפלת ומרפאה בקול, מנחה סדנאות יצירה בחומרים מהטבע,

    שרה את קול הנשמה מתוך חיבור והקשבה ללב

    טלפון – 0528738007

    https://www.facebook.com/Susan.Healing.and.Creation

     


    להגיב
  • חוקת המשחק / נתן אלתרמן

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מָה רַב הַשִּׁעְמוּם.
    אוּלַי קְצָת נְשַׂחֵק בְּתַקָּנוֹת־חֵרוּם?
    אָמַרְנוּ אָנוּ: מַהוּ הַמִּשְׂחָק הַלָּז?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מִשְׂחָק יָקָר מִפָּז.
    אַתֶּם תִּהְיוּ פּוֹשְׁעִים, הָחֵל מִיּוֹם מָחָר,
    וְאָנֹכִי אֶתְכֶם אוֹשִׁיב בְּמַאֲסָר.
    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב, זֶה בֶּאֱמֶת שָׂמֵחַ.
    אַךְ מַה יִּהְיוּ פְּשָׁעֵינוּ תַּחַת הַיָּרֵחַ?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא תִּצְטָרְכוּ לִטְרֹחַ.
    מִן הַבְּחִינָה הַזֹּאת יִהְיֶה זֶה קַל וָנוֹחַ.
    אַתֶּם רַק תַּעַבְרוּ עַל חֹק אֲשֶׁר קָבַעְתִּי.
    וְאָז בָּכֶם אֶקְלַע בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי.
    נתן אלתרמן
    בתגובה לתקנות החרום של ממשלת המנדט הבריטי, 1946


    להגיב
  • איטליה שלי # 8 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל] / [לחלק השביעי: יש אור בקצה האיטליה]

     

    מסתיימת לה תקופה של כמעט חודשיים. חודשיים קשים, מדאיגים, מלאים בשאלות שחלקן עד היום לא קיבלו מענה.
    אפשר לתאר את התקופה הזאת בהמון צורות שליליות, בהשלכות הכלכליות הכואבות שעתידן להגיע עדיין – אבל… וזה אבל גדול… אני בוחר לסכם במילה טובה על התקופה הזאת.

    נתחיל בזמן משפחה, שזה ערך נפלא, מרתק ומלמד המון עלינו כאנשים, כהורים, כמחנכים. הקו המנחה שלי תמיד הוא לתת לילדים דוגמא, להבהיר להם שבהמון מצבים – אם אין אני לי – מי לי? שהעשייה מספקת, קשה לעתים מתסכלת – אבל בסוף היום.. אחחחחחח… איזו הרגשה מרוממת.

    השתדלתי לתת קצב מסויים לחיי היום היום. בהעדר מסגרת – חייבים לייצר מסגרת. זה עוזר, זה מקל על המח שלנו לתפקד כשהמטרות מכוונות.
    לא אשקר ואומר לכם כמה קשה זה היה וכמה כשלונות היו בדרך. לא תמיד זה זורם לפי הספר, אבל משהו מכל זה כן ישאר להם אני מקווה.

    בבית – למדתי שהמון דברים ניתן לתקן לבד, כשהמדיח קרס (עבד שעות נוספות המסכן) אז היה רגע של פאניקה כי היינו בעיצומו של העוצר ואין סיכוי שטכנאי היה מגיע.. אז קצת תושייה, ארגז כלים, כמה קללות (בשקט..) והנה, התברר שזה רק חוט חשמל שזז ממקומו…
    ברוך מתקן המדיח ודיי.

    עוד פלוס חשוב כמובן היה זמן המטבח! איזה כיף להשתעשע במתכונים כל יום, לטבוע בין בלוגים חכמים וללמוד. לא קורה כל יום ולכן ראויה ההערכה.
    אצרף לכם בסוף הפוסט מתכון נפלא ל״עוגת סבתא״ – טורטה דלה נונה – שעם קצת סבלנות – תהנו מטעם מאוד איטלקי בפה.

    בזבזנו מעט.
    הרווחנו מעט.
    באיזשהו מקום, קיים איזשהו איזון. זה שיעור נפלא בצרכנות. קונים מה שצריך. נקודה.

    איטליה.
    איטליה מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים. אנחנו אחרי שבועיים של הקלות מהעוצר ועושה רושם שאנחנו על הדרך הנכונה. יש ירידה במספר הנדבקים, וחדרי המיון לאט לאט מפנים מקום. בשבוע הקרוב יפתחו מסעדות (עם הגבלות מסויימות), מספרות, בתי קפה, ובסוף החודש גם חדרי כושר.
    כולנו תקווה שגם הקיץ שמגיע יעזור לתת פוש נוסף והווירוס פשוט יעלם לאט לאט.
    החיים בטוח לא יחזרו להיות כמו שהיו, בטח שלא בשנתיים הקרובות. ואני מקווה שזו הנחה שאטעה בה.

    אז לאן פנינו מועדות…? בתקווה לשגרה סוערת יותר, לעבודה, לעתיד טוב יותר.
    מקווה לא להיעלם לגמרי בגלל העבודה שצפויה להגיע ואם יזדמן אז אכתוב לכם בשמחה שוב.

    חיבוק חזק ואוהב מאיטליה האהובה ועד אליכם.

    ניר

    Torta della nonna

    בצק פריך
    250 גרם קמח רגיל
    160 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
    40 גרם אבקת שקדים
    גרידה מלימון אחד
    50 גרם אבקת סוכר
    קורט מלח
    ——
    50 גרם שמנת מתוקה 38% שומן

    הכנה –
    מערבבים במיקסר עם וו גיטרה (או מעבד מזון) את כל הרכיבים למעט השמנת,
    עד קבלת תערובת חולית ושאין יותר גושי חמאה.
    מוסיפים את השמנת ומערבבים עד האיחוד.
    מרדדים בין שני ניירות אפייה לעובי של כ 3 מ"מ,
    מקררים רבע שעה במקפיא,
    מניחים את הבצק ברינג (קוטר 20) – כפי שהודגם בסרטון.
    מגלגלים את שאריות הבצק לצורת נקניק ומקפיאים הכל לכחצי שעה, בזמן הכנת הפטיסייר.
    ניתן לשמור במקרר, מכוסה, לא אפוי – עד יומיים.

    פטיסייר לימוני עם צנוברים קלויים
    240 גרם חלב
    60 גרם שמנת 38%
    60 גרם חלמון (שלושה חלמונים מביצה L)
    30 גרם קמח
    60 גרם סוכר
    גרידה מלימון אחד (ניתן להוסיף גם חצי מקל וניל חצוי)
    40 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

    100 גרם צנוברים קלויים שנערבב לתוך הקרם (לא חובה)
    30 גרם צנוברים לא קלויים שנפזר מעל הטארט ונאפה.

    מבשלים פטיסייר – לפי ההדגמה בסרטון ההדרכה שלי –
    מרתיחים חלב ושמנת, משווים טמפרטורה עם תערובת חלמונים, סוכר וקמח, ומבשלים הכל להסמכה,
    מוסיפים חמאה וטורפים היטב.
    מכסים את פני השטח בניילון נצמד ומקררים מעט (כ 20 דקות, חצי שעה) – ניתן גם לוותר על שלב הקירור ולערבב מיד צנוברים קלויים ולמלא את הקלתית.

    הרכבה וקישוט:
    מגוררים את שארית הבצק שנשאר על פומפיה, מניחים את הבצק המגורר במקפיא,
    בינתיים מסדרים בתוך קלתית את הקרם עם הצנוברים,
    מעל זה שכבה של בצק פריך מגורר ומקורר (שהה מספר דקות במקפיא, שיהיה נוח לעבוד איתו ולא ימס בידיים),
    ומעל מפזרים 30 גרם צנוברים לא קלויים.

    אופים הכל ב 170 טורבו למשך 35-40 דקות.
    רצוי לצנן מספר שעות לפני ההגשה.

    בתיאבון!


    להגיב
  • איטליה שלי # 7 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל]

     

    חזרה לשגרה?

    לפחות חלקית. מחר ה-4 במאי, איטליה סוף סוף נכנסת לשלב ב׳ בהתמודדות עם הנגיף. שלב שהוא פתח לחזרה לשגרה, עם פתיחת עסקים קטנים והקלות בסגר.
    חובת המסיכות והכפפות באיזור ציבורי נשארת, אבל יהיה אפשר להסתובב במחוז ללא כתב ההצהרה העצמית שהיה קיים עד עכשיו במקרה והמשטרה עוצרת אותך לבדיקה.
    יהיה מותר לחזור לעשות ספורט (במקומות פתוחים – חדרי כושר עדיין סגורים) כך שיש סיכוי שנצליח לשרוף איזה קלוריה או שתיים שצברנו בחודשי הסגר…

    הדרך עדיין ארוכה פה לשגרה מלאה, יש ירידה במספר הנדבקים ופחות לחץ על בתי החולים, אבל עדיין לא הסתיים המשבר. חודש מאי הוא רק יריית פתיחה והצהרת כוונות. כולנו תקווה שלא נתחרט על זה ושהמצב לא יחמיר בעקבות זה. הפחד הגדול תלוי תמיד באמצע בין הפחד מהנגיף מהפחד לקריסה כלכלית. הזמן אוזל ועסקים שניסו להרוויח זמן בנסיון להשאר על הרגליים על סף קריסה.
    בתי ספר כבר לא יחזרו לפעילות לפני ספטמבר, גם ככה הלימודים מסתיימים פה בתחילת יוני כך שאין טעם בשביל חודש אחד לסכן מורים ותלמידים וכולם ימשיכו במתכונת לימודי אונליין.

    אני מוכרח לציין שעד עכשיו, החודשיים וחצי האלה אמנם לא היו פשוטים ונאלצנו להסתגל להרבה דברים חדשים, אבל גם לא היה נורא. בינתיים עם משכורות כמעט מלאות והרבה פחות הוצאות, נשארנו דיי מאוזנים, והספקנו גם לעשות לא מעט בבית. את כל העבודות שבד״כ דוחים לקיץ ולזמן חופשה – עשינו עכשיו.

    אפרופו חופשה, גם היא כנראה תיעלם לה השנה. גם מסיבות כלכליות וגם כי ענף התיירות יהיה כנראה האחרון שיחזור לפעילות. ביוני, עושה רושם שמעט מאוד חברות תעופה יחזרו לפעילות וגם זה במתכונת מאוד מצומצמת. פה לא מדובר רק על החלטה של המדינה בה אתה חי אלה גם בשאר המדינות, ואם אצלנו יהיה אוקיי להסתובב ולטוס, לא בהכרח יהיה ככה גם במדינת היעד.

    עוד מעט קיץ, וקיץ מביא אופטימיות. מקווה באמת שנזכה לחול ים ושמש – גם אם במרחק נסיעה באוטו.
    2020 תהיה שנה מצולקת. כולנו בצורה כזו או אחרת נצא ממנה נפגעים, אבל גם חזקים יותר.
    הרווחנו זמן למחשבות, לתוכניות, לציפיות ולחלומות. הכל מתחדד עכשיו. יש ערך לזמן. ערך גבוה יותר.

    מה התוכניות שלכם לעתיד? מה אתם הכי אוהבים באיטליה? אוכל? אסתטיקה? מוזיקה? מתי ואיפה ביקרתם בפעם האחרונה באיטליה ובאיזה מקומות הכי תרצו לבקר בעתיד?

    הרבה שאלות אבל רק כדי לומר לכם שאיטליה מדינה עשירת פנינים ארכיטקטוניים, לא כולם מפורסמים כמו הערים הגדולות שלה, אבל תזכרו תמיד שהכי כיף בטיולים פה זה ללכת לאיבוד בעיירות קטנות. היופי הוא תמיד מעבר לפינה. לעתים מסתתר, אבל הוא קיים.

    שיהיה שבוע נפלא ובריא.

    ניר

    [תמונת הנושא: רקאנטי, על גבול הים האדריאטי. עיירת השירה, מקום עבודתו של לאופרדי]


    להגיב
  • איטליה שלי # 6 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית]

     

    אם יש משהו שהבנו כולנו מתקופת הקורונה הוא כמה קל למכור לאנשים פילוסופיה בשקל (אפילו ביורו אם תרצו).
    כל יום וכל היום אנחנו מותקפים בכל המדיות באנשים שכביכול יש להם את כל הפתרונות למצב, את כל הידע הכלכלי, הרפואי, המדעי, הלוגיסטי והסוציאלי – הכל הם יודעים. מלמדים אותנו שהיקום נותן לנו סימנים, שהתנהגנו בבוז לטבע, שהפכנו כולנו לבזבזנים כפייתיים, ושאיבדנו כל צל הגיון בחיים האלה. ועדיין – כולנו פה – ואני עם עצמי חושב שיותר מהכל – החברה עשוייה מיותר מדיי הכללות.

    בינינו, כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא עושה, תורם, מייצר, ומשאיר אחריו לחברה בסביבתו. לא הכל חומרי. לא הכל רגשי.
    האדם צריך תשובות, זו חלק מהמהות שלנו, לא לקבל דברים כמו שהם. להטיל ספק.
    זו אחת הסיבות שאנחנו שומעים לכל הפילוסופיות שם בחוץ, כדילמצוא בהן הסבר שיספק אותנו.

    אין ספק שהמצב החדש הזה שנתקלנו בו ללא הכנה מראש (כי מי בעצם חשב שהעולם יכול להיעצר בין רגע לתקופה ארוכה כזו?) – העמיד בפנינו אתגר התמודדות עם עצמנו. עכשיו הזמן להתמודד עם הגוף שלנו, עם הזמן שלנו, עם הסבלנות שלנו, עם האהבה שלנו. אין דרך מוצא ואין אפשרות להתחבא מאחורי השגרה. ככה – כמו שאנחנו, חשופים, פגיעים, מפוחדים, חוששים, אמיצים – הכל מהכל לטוב ולרע.

    השבוע ניערתי אבק מכמה חלומות שלי, חשבתי שזה זמן טוב ללמוד אותם מחדש, אולי כשכל זה ייגמר – אצליח להגשים עוד אחד או שניים בחיים שלי… עכשיו כשיש זמן לחשוב, כל יום עולה בי השאלה – ככה תרצה לחיות את שארית חייך? מה בעצם מסב לך אושר? מה מניע אותך? למה? שאלות שיש להן תשובות ונופלות תמיד תחת מחץ הכלכלה והפחד לא להצליח לממן אותן. אז נכון – אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש עוד ועוד דרכים ואולי ביום מן הימים נקבל מספיק אומץ לשנות.

    איטליה היא מדינה כ״כ גדולה וכ״כ ״בתולה״ בהמון היבטים. היכולות להתפתח פה הן לא מעטות למרות כל מכשולי הבירוקרטיה. הקורונה אמנם הציפה פה בעיות לא פשוטות אבל גם הרבה טוב. בחירום – מתגלה תמיד הטוב והרע. הפחד והאומץ. האמת נחשפת. אי אפשר להתכחש לזה.

    מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה הוא שלמרות המצב, אני חושב שיפתחו פה אין סוף אפשרויות ביום שאחרי. שכולם יזדקקו ל״פוש״ מסויים כולל הבנקים. נכון יהיה לאתגר גם אותם בפרוייקטים עם אחוזי הצלחה גבוהים.

    איטליה היא ללא ספק אחת המדינות היפות ביותר בעולם. תרבות האסתטיקה פה מושרשת בד.נ.א. שלהם. כ״כ הרבה סגנונות, תקופות, השראות. היופי נמצא פה בכל פינה מהדרום ועד לצפון ממזרח למערב. אין ספק שזה עם בר מזל. ביום שאחרי, אני דיי בטוח שכדי לתת תנופה לתיירות פה – יגיעו אין סוף דילים ומבצעים שלמי שיוכל יהיה כדאי מאוד! אם אי פעם חלמתם על איטליה אז תתכוננו. זה הזמן. תכננו לעצמכם מסע קולינרי ואסתטי שישלב שווקים ומוזיאונים – לא תתאכזבו.

    לסיום, אביא לכם פה מתכון פשוט לפוקאצ׳ה קלאסית עם רוזמרין. פשוט להכנה וטעים כ״כ.

    400 גר קמח (מניטובה או 0)
    330 גר מים פושרים
    12 גר שמרים יבשים
    כף מלח
    רוזמרין (כמה שאתם אוהבים)
    שמן זית

    מערבבים ביחד מים ושמרים ומניחים בצד לכמה דקות. לאחר מכן מוסיפים לקמח ומערבבים טוב עד להטמעה מוחלטת. מוסיפים את המלח ושתי כפות שמן ולשים שוב הכל בתוך הקערה.
    מניחים ניילון נצמד ומטלית מטבח מעל ומשאירים להתפחה בטמפרטורת החדר לשעתיים.
    משמנים טוב את הידיים ומקפלים את הבצק כלפי המרכז, עובדים איתו מעט מעל השיש כחמש עד עשר דק. לאחר מכן מניחים אותו בתבנית משומנת מעט, מעצבים, משטחים (בידיים) ומשאירים להתפחה נוספת של כשעה (מכוסה שוב בניילון נצמד או מטלית לחה).
    עושים גומות עם האצבעות ומפזרים מעל מים ושמן זית (20 גר מכל אחד), מפזרים מעט מלח גס ורוזמרין.
    מכניסים לתנור (שחומם מראש) ל-220 מעלות ל-15 דק פחות או יותר.
    תהנו!

    שיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו.

    ניר.

    [בתמונת הנושא: דרום איטליה]


    להגיב
  • דנמרק בזמן השואה / שני שביט

    [שני שביט]

     

    בזכות ממשלת דנמרק והעם הדני, סבי וסבתי ניצלו בשואה. ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ולספר לכם כמה עובדות מדהימות, שהרוב לא מכיר, על דנמרק בזמן השואה.

    בשנת 1940 הנאצים כבשו את דנמרק. הדנים נכנעו מיד, כי הבינו שאין להם סיכוי נגד הנאצים. בזמן שהנאצים הגיעו עם משוריינים, החיילים הדנים היו על אופניים…

    ממשלת דנמרק דרשה מהנאצים לא לפגוע ביהודים ובאופן מפתיע, כך היה. במשך 3 שנים הנאצים היו בדנמרק, אך חייהם של היהודים לא נפגעו ולא השתנו כלל! לא הייתה אנטישמיות בדנמרק.
    דבר אחד הנאצים כן דרשו – שהיהודים הדנים יענדו את הטלאי הצהוב. בתגובה לכך, מלך דנמרק אמר שאם היהודים צריכים לענוד את הטלאי, גם הוא יענוד אותו (חלק טוענים שזו אגדה, סבי טוען שזה אכן קרה). בעקבות כך, הנאצים ירדו מהדרישה הזו.

    בשנת 1943, הממשלה הדנית התפטרה והנאצים תפסו את הפיקוד. הקצין הגרמני יצא בדרישה לתפוס את כל היהודים הדנים ולשלוח אותם למחנות.
    הדנים התגייסו למען היהודים והצליחו להבריח כמעט את כולם לשוודיה!!! מתוך 7500 יהודים שהיו בדנמרק, מעל 7000 הצליחו לברוח ולהינצל מהנאצים, כולל סבתי ומשפחתה.

    כמה מאות יהודים, ביניהם סבא שלי ומשפחתו, לא הצליחו לברוח, ונשלחו למחנה בטרזינשטאט

    ממשלת דנמרק פתחה משרד, שתפקידו היה לאסוף את כל הרכוש של היהודים מהבתים, כדי לשמור אותו במחסנים, עד שהמלחמה תסתיים, בשביל שהיהודים יוכלו לקבל חזרה את רכושם.

    גם לאחר שהדנים נשלחו למחנות, הממשלה הדנית ניסתה לפעול כדי לדאוג ליהודים הדנים. איכשהו הם הצליחו לגרום לגרמנים להבטיח שהיהודים הדנים לא ישלחו למחנות ההשמדה, ושוב באופן מפתיע, הם אכן עמדו במילה שלהם.
    בנוסף היהודים הדנים קיבלו תנאים קצת יותר טובים מהשבויים האחרים. למשל, לא הפרידו בין המשפחות והם יכלו לקבל חבילה מדנמרק פעם בחצי שנה, שכללה אוכל, מה שמאוד שיפר את מצבם הבריאותי. את החבילות האלה, שלחו אנשים דנים פרטיים, שרצו לעזור.

    לקראת סוף המלחמה (לאחר שנה וחצי במחנה), ימים ספורים לפני שהפציצו את המחנה, הדנים ארגנו מבצע מדהים (!) להצלת יהודי דנמרק. על המבצע הזה היה אחראי רופא דני, בשם יוהנס הולם.
    במבצע מדהים ומרגש הם הצליחו לגרום לנאצים לאפשר להם להגיע למחנה ולקחת את היהודים הדנים חזרה לדנמרק. וכך היהודים הדנים, כולל סבא שלי ומשפחתו, ניצלו.

    כאשר הם הגיעו לדנמרק, המוני אנשים דנים חיכו להם בצידי הדרך, בשביל לברך אותם בשובם הביתה- סבי מתאר זאת כזיכרון מאוד מרגש ובלתי נשכח.

    [בתמונה: סבא שלי ואני]


    להגיב
  • איטליה שלי # 4 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה]

     

    רשמית, אני חושב שאפשר לומר בקול גדול – איבדנו את תחושת הזמן.
    יום רביעי נראה כמו יום שישי, שבת כמו ראשון ושלישי כמו חמישי. אין הבדל ואין מוצא.

    גם השבוע לצערי מספרי הנדבקים והמתים היו בעלייה. עושה רושם שאנשים מסרבים להיכנס למשמעת העוצר ולמרות האכיפה – עדיין הווירוס עושה בנו שמות, בעיקר בערים הגדולות ופחות בכפרים מחוץ לעיר (כמו פה). עדיין לא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה.

    בשדה התעופה עד לא מזמן הפעילות הייתה אמורה לחזור לשגרה בסוף אפריל, אבל זו הייתה החלטה אופטימית מדי והשבוע שתי חברות תעופה גדולות כבר הצהירו שלא יחזרו לטוס לפני אוקטובר. כל זה מביא אחריו תגובת שרשרת ועוד ועוד חברות מצטרפות לתאריך היעד הזה. אין ספק שכשנחזור לפעילות, הנוסעים יצטרכו לשלם (בצורה כזו או אחרת) גם על פרק הזמן שבחברת תעופה הייתה בעוצר. אין לי ספק שעל כל כרטיס יווסף ״מס קורונה״ – וגם אם מדובר על חמישה או עשרה יורו לנוסע, תכפילו את זה במיליוני נוסעים בשנה והנה לכם החזר ההלוואה שכל חברת תעופה הייתה צריכה להתמודד איתה במהלך העוצר. כמובן שכל מה שאני כותב פה מתבסס על דיעותיי האישיות בלבד ולא על סמך הצהרות רשמיות.

    השבוע, ביצענו את שתי הטיסות האחרונות לחודשים הקרובים – טיסות הצלה הומניטריות. מתוך כ-600 נוסעים בסה״כ, סורבה הטיסה רק לאדם אחד שהופיע למרות כל האזהרות עם חום גבוה ותסמינים של הווירוס. מהבדיקות שערכנו בכניסה לטרמינל הוא נלקח לבידוד ומשם לטיפול. מוכרח לציין שקיבלנו ציוד מלא להגנה  כולל מסיכות, כפפות, משקפי הגנה ואפילו חליפות לכל הגוף. הצוות הרפואי עבד במרץ ובנחישות ולמרות האיטיות בבדיקות ובהכנסת הנוסעים – הטיסות התנהלו בהצלחה ועמדנו בלוח הזמנים שהוקצה לנו.
    אפס נפגעים לכוחותינו ועמידה בזמנים – אפשר לומר שזו הייתה הצלחה.

    לחיות במציאות ללא שגרה מביאה אותנו בראש ובראשונה להתעמת עם האדם שהכי קשה לנו איתו בחיים – עם עצמנו. בכל בוקר חייבים לקום ולהציב מטרה (אם לא יומית – אז שבועית או חודשית). אף פעם לא אהבתי להיות בחוסר מעש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וכשיש זמן אז למה לא בעצם? בסופו של דבר, נכון לכרגע, אין מחסור באוכל, אין מחסור בחשמל, חימום (כן – תאמינו או לא אבל אפריל וקר עדיין !!) ואינטרנט.

    השבוע החלטתי שהפרוייקטים הקרובים שלי יהיו אלו: צביעה וטיפול בתריסי העץ שלנו, גינון (צמח לנו יער בגינה שהגיע הזמן לנקות) ולחמי מחמצת. תמיד רציתי להקדיש זמן שלא היה לי לאפייה רצינית – כל יום אני מופתע מחדש מעולם האינטרנט שמאפשר לנו כ״כ הרבה דלתות לעולם אין סופי של אינפורמציה (לטוב ולרע). בכל מה שקשור לאוכל, יש בתי ספר חינמיים כ״כ עשירים בתוכן, יש המון שיעורי וידאו, אין סוף הסברים על חומרי גלם והצצה כמעט אינטימית למטבחים האישיים של השפים הכי יצירתיים בעולם כולו.
    הטרנד הקולינרי האחרון בימי הקורונה הוא שיעורי וידאו יומיים או שבועיים באינסטגרם של שפים מהמטבח הביתי שלהם לרטבי בסיס או אפילו למנות קלאסיות מהמסעדות שלהם. זה כ״כ אינטימי שכמעט אפשר לעמוד לצידם ולהגיש להם את כלי העבודה בעצמנו.. ? רובם באנגלית כך שגם אם אתם לא דוברי שפה מקומית – השיעור פונה לכלל האוכלוסייה העולמית, וברוב המקרים הוא יהיה באנגלית. אם אתם בעניין – נצלו את זה – זה כיף וזה מעשיר. תחשבו על שפים שאתם אוהבים או על מאכלים שתרצו ללמוד להכין וקדימה… יש עולם ומלואו שמחכה לכם שם בחוץ (או בפנים – כי בכל זאת.. ?).

    בתוך כל האופטימיות שלי, לא אסתיר ממכם גם את החששות שלי. בכל זאת, כשכיר, עד עכשיו המשכורות לא משקפות את המצב כי היו ימי עבודה מועטים וימי חופשה (בתשלום). בחודשים הקרובים נאלץ להתקיים מהסיוע של הביטוח הלאומי פה. מניח שנגיע ל70-80% משכורת, כך זה נראה אבל עד שלא נראה את זה שחור על גבי לבן, אני לא ממש בטוח. זה נכון שיש גם הרבה פחות הוצאות אבל בכל זאת, משכנתא והלוואות לא יעלמו בגלל המצב. זה זמן טוב ללמוד גם את הכלכלה העצמית שלנו. לדעת היכן ניתן לצמצם, לעשות בדק בית חשוב ולתת סדר עדיפויות. החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל אני באמת מאמין שנצא מזה מחוזקים.

    אסיים בשיר קצר. קריר, אבל מלא תשוקה ואופטימי.
    חסרים לי החיבוקים, הנשיקות, המגע הפיזי בעולם הומני.
    מקווה שנחזור לשגרה בריאה בהקדם האפשרי,
    היו בטוב ושמרו על עצמיכם. זה חשוב.

    ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

     

    עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

    איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
    בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

    כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
    אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
    בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
    רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
    תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

    בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
    האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
    העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
    הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

    החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
    בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

    זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
    באהבה מאיטליה – ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]

     


    להגיב
  • איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]

     

    הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

    נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

    עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

    אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

    אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

    תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

    אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

    למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

    בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

    מקווה שתאהבו.

     

    בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

    הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

    מצרכים (ל-4 אנשים):

    500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
    50 גר חמאה
    שמן זית
    חצי כרישה קצוצה
    4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
    יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
    גבינת פרמג׳ן

    לציר ירקות: 
    סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
    מלח, פלפל

    הוראות הכנה:

    קודם כל מכינים את ציר הירקות.
    בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
    במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
    עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

    מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

    שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • על הדיכאון

     

    [פרלין אגרנטי]

     

    במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
    האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

    בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

    למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

    ***

    הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

    הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

    טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

    אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

    ***

    הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

    כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

    אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

    ***

    אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

    כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

    נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

    ***

    כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

    החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

    נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

    הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

    אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

    ***

    הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

    במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

    מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

    באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

    לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • נוסעת בעקבות האהבה / יובל כספי

    [יובל כספי]

    בדיוק שבועיים אחרי שחזרתי מאנגליה, אני מנסה (ואפילו כמעט מצליחה) לעבד את החוויות המרגשות, המעצימות והמפתחות שעברו עלי במחוז הקסם בחודש האחרון.

    "אני לא מתכוונת להיות בלונדון, אני מחפשת את הקסם שמצוי בעיירות וביערות", דאגתי להבהיר לכל מי ששאל והתעניין (וגם למי שלא).
    ובאמת, המטרה העיקרית שלי בטיול הייתה להיחשף למיסטיקה ולקסם האמיתיים והטהורים שקיימים באנגליה, לחוות אותם לעומק ולכתוב עליהם (או באמצעותם, תלוי את מי שואלים). וכך, עם מוצ'ילה על הגב והמון סקרנות בלב, מצאתי את עצמי מטיילת ביערות עתיקים ובנהר הפלא בדארטמור, משתתפת בקורסי כתיבה מרתקים באחוזה ישנה במחוז דבון, יוצאת למסע אל תוך ערפילי אבלון (הידועה גם – או בעיקר – בתור גלסטונברי) ולקינוח – יוצאת לסיור בסטונהנג' (כולל כניסה למעגל הפנימי!) ובמרחצאות הרומיים של באת'.

    להפתעתי הרבה, כנראה שהישראלים עוד לא גילו את דרום-מערב הממלכה המאוחדת, אחרת לא ברור לי איך ייתכן שבמשך חודש שלם המילים היחידות ששמעתי בעברית הגיעו מהקולות בראש שלי; וגם הם לא תמיד היו קוהרנטיים.

    "אז ממה נהנית הכי הרבה?" סבתא שלי שאלה במבטא הבריטי הכבד שלה, כששיתפתי בחוויות שלי מארץ מולדתה.
    האמת, נהניתי מכל דקה בחודש המטורף הזה. הכרתי אנשים מדהימים; למדתי המון – בעיקר על כתיבה, רוחניות ומה שביניהם – אבל לא רק; הגעתי לעומקים חדשים של עצמי ועם עצמי, והכי חשוב – לקחתי חלק פעיל בקסם שפועם במעמקי הכדור המופלא שלנו. קסם אמיתי, עתיק, אלכימיה של הנשמה.

    מה שמוביל אותי ליעד הגאוגרפי שהיה עבורי העוצמתי והמפתח ביותר בטיול – גלסטונברי, הו גלסטונברי!

    \לף פייטנים לא יצליחו לתמלל אותי. וגם לא את אנרגיית הריפוי האדירה ששוררת במקום, או את הרוח והקסם האין סופיים שמשתקפים בכל פינה בעיירה הכמעט-קדושה הזו.
    תוך דקות ספורות מהרגע שהגעתי לעיירה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לא לבית הפיזי בישראל, כמובן, אלא לבית הרוחני שלי, למקור הנשמה.

    לפי הפולקלור הבריטי, באבלון (גלסטונברי של היום) הוקם בית ספר ללימודי קסם, רוח ואלכימיה. או כמו שאחד המקומיים היטיב לפשט עבורי – אבלון, למעשה, היא הוגוורטס של הקלטים והדרואידים. משם, למשל, הגיעו הקוסם מרלין, לנסלוט (מאבירי השולחן העגול) ומורגן לה-פיי – אחותו למחצה של המלך ארתור ומכשפה לבנה ורבת עוצמה בפני עצמה.
    שם גם חושלה ה"אקסקליבר" – החרב הקסומה של המלך ארתור.

    "אגדות" אחרות מספרות שאבלון היא מעין ממלכה שמתקיימת במימד אחר, ובתקופת מלוכתו של המלך ארתור קו הזמן של שלה חצה את קו הזמן של המימד שלנו. ובנקודת הממשק המיוחדת הזו, התרחשו המאורעות עליהם מבוססות האגדות הארתוריאניות.

    בין אם מאמינים לכל הסיפורים, המיתוסים והאגדות; לחלק מהן או לאף אחת מהן, אי אפשר להתעלם מהייחודיות של העיירה הקטנה ושל תושביה.
    מעבר לחנויות המיסטיקה המרובות, למקדשים עבור האלה ולמנזר העתיק, חדי העין יוכלו אף להבחין ביצורי קסם שונים שמביטים מבעד לעננים ולעצים (כן סבתא, נשבעת לך שבאמת ראיתי דרקון. הוא עונה לשם צ'ארלס, גר בתוך עץ בחצר הכנסייה והוא אפילו חברותי ממש!).

    וכל זה בלי שדיברתי אפילו על החלומות והחזיונות המרהיבים להם זכיתי בשהייה שם.

    אז אמנם לונדון לא מחכה לי (תודה לאלה) אבל ייתכן שמרלין וגווניבר דווקא כן…?

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • אלטרואיזם אפקטיבי

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב.

    פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

    כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

    120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש.

    סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).


    מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

    כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת…

    רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה.

    אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

    בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית.

    עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • ישראל ממריאה לירח!

     

    SpaceIL הינה עמותה ללא כוונת רווח, שהוקמה בשנת 2011 ושמה לה למטרה להנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח.

    העמותה הוקמה על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב, שנענו לאתגר התחרות העולמית Google Lunar XPRIZE: מרוץ בינלאומי מודרני להנחתת חללית בלתי מאוישת על הירח. SpaceIL היא הנציגה הישראלית היחידה.

    המנצחת במירוץ היא החללית הראשונה שתצליח לבצע 3 משימות:

    נחיתה

    1. להנחית בנחיתה רכה (לא להתרסק) חללית בלתי מאוישת על הירח

    mission2

    2. לנוע 500 מטר על פני הירח

    3. לשלוח חזרה לכדוה

    3. לשלוח חזרה לכדוה"א תמונות ווידאו בחדות גבוהה

     

     

     

     

     

     

    הפרס שהובטח לזוכים במקום הראשון הוא 20 מיליון דולר. העמותה התחייבה לתרום את כספי הזכיה הפוטנציאליים לטובת קידום המדע והחינוך המדעי- טכנולוגי בישראל. מאז הצטרפותה לתחרות, פועלת העמותה ליצירת "אפקט אפולו" חדש: לעורר השראה בקרב הדור הבא בישראל לבחור במקצועות מדע, הנדסה, טכנולוגיה ומתמטיקה, כדי לשמר את מעמדה של ישראל כ"אומת הסטראט אפ". SpaceIL מקיימת פעילות חינוכית עניפה ברחבי הארץ.

    באוקטובר 2015, ציינה SpaceIL אבן דרך דרמטית בפרויקט, כשהפכה לקבוצה הראשונה בתחרות להכריז על חוזה שיגור, שמשמעותו "כרטיס טיסה" של ממש לירח. בינואר 2017, העפילה SpaceIL לגמר התחרות, בה נותרו חמש קבוצות בלבד. ב31 במרץ 2018, הגיעה התחרות הבינלאומית בחסות גוגל לסיומה הרשמי, אך SpaceIL נחושה להשלים את המשימה הלאומית בכל מקרה. SpaceIL בשיתוף עם התעשייה האווירית לישראל מפתחות יחד את החללית הישראלית הראשונה לירח, שתשוגר עוד השנה. השיגור של החללית הישראלית הראשונה לירח צפוי על גבי טיל שיגור של ענקית החלל האמריקנית, Spacex. השיגור מיועד לרבעון הראשון של 2019 והחללית צפויה לנחות נחיתה היסטורית על הירח בתום מסע בחלל של כחודשיים לאחר השיגור. בכך תצטרף ישראל לשלוש מעצמות העל: ארה"ב, בריה"מ לשעבר וסין, שהצליחו להשלים הישג זה עד היום.

    ב-22 לחודש בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה 03:45 בבוקר מתוכננת ההמראה של החללית לירח – ניתן יהיה לצפות בה בשידור חי כאן או באתר SpaceX

     

    לאתר SpaceIL >   |   לדף הפייסבוק >   |   לערוץ היוטיוב עם מלא סרטונים >


    להגיב
Close