נשים

  • ״בסוף כל הדרכים״- ענבר ברי רוז

    לפני שש שנים כתבתי שיר,
    שיר פרידה מאבא שלי.

    בכל פעם שהשיר התקדם, הרגשתי שאבא שלי הולך קצת רחוק יותר
    בכל פעם כשהרגשתי אותו רחוק יותר, נעצרתי כמו ילדה שרוצה למשוך את אבא בשרוול, מבקשת שיישאר.

    באחד מערבי יום חמישי, שזה הזמן האהוב עליי בשבוע, נכנסתי בפעם האחרונה לאולפן ויצאתי למסע בנבכי הנפש, כשכל שורה מוקלטת הופכת את הפרידה למוחשית יותר ויותר.

    היה לי חשוב שאת המילים, שיש בהן אבדן וכאב, תלווה מוסיקה שיש בה תנועה, מעוף ורוח, כמו כל פרידה, כמו החיים, כמו המוות… ערבוב של הפכים וניגודים שיוצרים שלם אחד.

    בשבועות האחרונים, לקראת הוצאת השיר, אני מוצפת זיכרונות בצורה מוחשית כל כך שלרגעים אני מתבלבלת מה היה ומה עכשיו. ריחות, קולות, תמונות, חיים כל כך שנדמה שפשוט אפשר להושיט יד ולגעת.
    הלוואי ויכולתי לגעת
    לפגוש אותך, אבא,
    לפחות לעוד פעם אחת.

    ענבר ברי רוז, אמנית ומפיקה.
    בעלת הסטודיו Berry Rose-home studio המארח מוסיקאים (עמיר לב, ערן צור, דניאלה ספקטור ועוד…)

    לסדנאות אמן.

    אתר 

    עמוד פייסבוק 

    יוטיוב

     


    להגיב
  • מהי חמלה ?

    חמלה היא איכות פנימית, להרגעה, ויסות רגשי, ליצירת חיבור ושייכות, שכולנו נולדנו עימה. אבולוציונית, מעצם היותנו יצורים חברתיים, לכולנו יש אותה. אנחנו מפתחים אותה לאורך כל חיינו דרך התייחסות לאחרים, ודרך ההתייחסות שלהם אלינו, חוויות העבר שלנו, וגם דרך ההתייחסות לעצמנו (חמלה-עצמית), כלומר הדיאלוג הפנימי שלנו. זהו שריר שאנו יכולים לאמן ברמת הגוף, ברמת המיינד והמחשבה, ברמת הדיאלוג הפנימי שלנו, וברמה הרגשית.

    המושג חמלה מגיע מהבודהיזם. הדלאי למה הגדיר חמלה כרגישות לסבל (של עצמי ואחרים) ומחוייבות להקל על הסבל. חמלה דורשת להיות נוכח בסבל (של עצמי ושל אחרים), ולשם כך דרוש אומץ ועוצמה אישית, חמלה אינה "לחלשים". זה לא פשוט להיות בנוכחות הסבל ולשם כך פיתחנו רפרטואר מרשים של דרכי התמודדות שממש לא משפרים לנו את החיים כמו התעלמות, הימנעות, הדחקה, בריחה, הסתגרות, התבודדות, בושה, אשמה, ביקורת עצמית ועוד.

    טיפוח חמלה וחמלה –עצמית, חמלה המופנית פנימה, כרוכים בהתבוננות בסבל (במה שעובר עלי עכשיו), בקבלה ותמיכה; נוכחות בכאן ועכשיו, ללא הזדהות, בהקשבה בלב פתוח ואוהב; התבוננות בסקרנות והסכמה לחקור, החוכמה כדי להבין ולשנות, כדי שיהיה לי/לאחר טוב יותר, שלא נסבול, שנהייה מאושרים; טיפוח דיאלוג של טוב לב, של חום הבנה וקבלה, כדי שלא נתכווץ עוד יותר, כשכבר קשה; טיפוח ההבנה שכולנו חווים את אותם הרגשות, גם אם הסיפורים שלנו למה שעורר אותם, שונים. טיפוח ההבנה שלא רק לנו הדברים קורים, כולנו בני אדם ולכן כולנו תוצר של המון דברים שלא בחרנו (כמו הורים, גנים, חוויות ילדות) ולכן אין ממה להתבייש, כולם חווים חוסר אונים וכאב, שמחה והתרגשות, כישלונות ודחייה, אהבה וחיבור – אנחנו אף פעם לא באמת לבד ונפרדים.

    טיפוח חמלה מחזק את הרצון להשתפר (להבדיל מוויתור עצמי או פינוק עצמי), מחזק את היכולת לראות את הדברים בפרופורציה ויכולת לנהל את רגשותינו במקום שהם ינהלו אותנו. טיפוח חמלה מחזק את היכולת לקחת אחריות, לשנות את שגורם לסבל ולחיות חיים איכותיים ומאושרים יותר.

    אנו מזמינות אתכם לטפח את איכויות החמלה בכדי להגביר את האושר בחייכם.

    ושמחות להזמינך לקורס חמלהעצמית והכרת הטוב
    שיפתח ב 11/04/2021
    כל הפרטים וטופס ההרשמה בקישור


     

    מנחות המפגש:

    מיטל רונן
    BA בפסיכולוגיה MA בהנחיית קבוצות, דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל שבשומרון (מחקר ליצירת התערבות קבוצתית מבוססת חמלה לאנשים עם מוגבלות נפשית). מתמחה בשיקום, הנעת תהליכי שינוי בצוותים מקצועיים, הורים, בני נוער, אנשים בעלי מוגבלות נפשית ואוכלוסיות שונות נוספות והכשרת מנחי קבוצות.

    יפית אורבך
    B.Ed בחינוך, MA בהנחיית קבוצות (תזה בנושא קבוצות חמלה עצמית), דוקטורנטית בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה (מחקר בנושא ויסות רגשות באמצעות חמלה עצמית אצל הורים), מנחת קבוצות לטיפוח והרחבת החמלה עצמית למבוגרים.


    להגיב
  • מהייטק לכפר נידח בהודו ומשם לתיקים אמנותיים תכירו את מגלאיה

    אני חובבת סיפורי השראה נו מה לעשות, אז הנה אחד:
    יום האשה קרב ובא.
    לא אוסיף הרבה מילים, כי הכל כבר נאמר.
    את ההעצמה הנשית ואהבה ליופי ולכוח הנשי אני מבטאת דרך ציורי פורטרטים של נשים מרחבי העולם, סיפורים שבאים לידי ביטוי במילים ובמכחול.
    אז לכבוד היום הזה אספר לכן על אשה מיוחדת.
    היא כבר לא בן החיים אבל השאירה מורשת מדהימה.
    קוראים לה וואנגארי מאטאי.
    נולדה בקניה, הפכה להיות האשה הראשה במזרח ומרכז אפריקה שיש לה תואר דוקטורט. היא הקימה תנועה מיוחדת שתומכת בנשים ובנטיעת עצים שמונעת הכחדת יערות.
    רק שתבינו- התנועה הזאת גדלה עד שכיום מעל 50 מיליון (!) עצים ננטעו.
    היא הפכה להיות עוזרת לשר הסביבה ו… זכתה בפרס נובל! ושוב האשה הראשונה שזכתה בפרס נובל באפריקה.
    ועם כל היופי והשראה בסיפור שלה- עצם היותנו נשים, הוא כשלעצמו מספיק כדי להוות השראה ועוצמה

    אני אפרת גבריאלה אטיאס, מעצבת, אמנית- יוצרת ורוקמת חלומות.
    במשך שנים עבדתי בחברות הייטק בתחום עיצוב גרפי. באיזשהו שלב הרגשתי שמשהו חסר. התשוקה האמיתית שלי הייתה בציור ותפירה.

     

    מהייטק לכפר נידח בהודו ומשם לתיקים אמנותיים. היי. אני אפרת גבריאלה אטיאס, מעצבת, אמנית- יוצרת ורוקמת חלומות.
    במשך שנים עבדתי בחברות הייטק בתחום עיצוב גרפי. באיזשהו שלב הרגשתי שמשהו חסר. התשוקה האמיתית שלי הייתה בציור ותפירה.

    וככה יצאתי למסע בהודו שהוליד את ״מגלאיה״ מותג אמנותי וקסום. מגלאיה היא תוצר של האהבות בחיי. אמנות, תרבויות מעניינות, אופנה וטקסטיל. במהלך שנה של לימודי אמנות באוניברסיטה בהודו, בכפר קסום ונידח שנקרא שאנטיניקטן, התחלתי להתנסות בחיבור בין תיקים לציורים שלי. הרגשתי שזו דרך נפלאה להביא את האמנות לידי ביטוי ליצור מוצר שהוא ״אמנות מהלכת״
    כעבור כשנתיים של עבודה וציור של הפורטרטים דיוק וכיוונון, טסתי שוב להודו. הפעם ביליתי בשיטוטים ארוכים בין מפעלים תופרים ואוטובוסים הומי אדם ברחבי טאמיל נאדו החמה. יצרתי תיקים איכותיים מבדים חזקים והדפסה שנשמרת לאורך שנים. ככה נולדה מגלאיה. מיהם הדמויות על התיקים ? חלקם אתם ודאי מכירים, כמו ואן גוך פרידה קאלו, גנדי, דאלי לאמה. בחרתי אנשים מעוררי השראה שהאמירה והיצירה שלהם מהדהדת בעולם עד היום. חלקן נשים אנונימיות מתרבויות שונות עם יופי והבעה יחודית שלהן. ציירתי בהשראת צילומים של צלמים שאני עובדת איתם והוספתי לנשים אלמנטים שונים לפי הרגש והדמיון שלי. בעקבות הציורים כתבתי סיפורים פרי דמיוני על חייהן של הדמויות. כל הציורים הם עבודת עפרון שדורשת סבלנות וזמן רב בשילוב עם עבודת עריכה דיגיטלית.

    כעבור כשנתיים של עבודה וציור של הפורטרטים דיוק וכיוונון, טסתי שוב להודו. הפעם ביליתי בשיטוטים ארוכים בין מפעלים תופרים ואוטובוסים הומי אדם ברחבי טאמיל נאדו החמה. יצרתי תיקים איכותיים מבדים חזקים והדפסה שנשמרת לאורך שנים.ככה נולדה מגלאיה .מיהם הדמויות על התיקים ? חלקם אתם ודאי מכירים, כמו ואן גוך פרידה קאלו, גנדי, דאלי לאמה. בחרתי אנשים מעוררי השראה שהאמירה והיצירה שלהם מהדהדת בעולם עד היום. חלקן נשים אנונימיות מתרבויות שונות עם יופי והבעה יחודית שלהן. ציירתי בהשראת צילומים של צלמים שאני עובדת איתם והוספתי לנשים אלמנטים שונים לפי הרגש והדמיון שלי. בעקבות הציורים כתבתי סיפורים פרי דמיוני על חייהן של הדמויות.  כל הציורים הם עבודת עפרון שדורשת סבלנות וזמן רב בשילוב עם עבודת עריכה דיגיטלית.

    המוצרים הם איכותייים, טבעוניים ונשמרים לאורך זמן.
    ואם תהיתם: מגלאיה= מגלה יה בבנגלית= מחוז העננים המדינה הכי גשומה בעולם, בצפון מזרח הודו.
    זמן קורונה:
    לפני הקורונה הייצור בהודו היה נגיש ועיקר המכירה שלי הייתה בחנויות. כיום המשחק השתנה ועברתי בעיקר לאונליין, ולמוצרים שמזמינים במיוחד עבור הלקוח.

    החנות שלי

    www.megalayah.co.il

    דף אינסטגרם
    https://www.instagram.com/megalayah/

     

    דף פייסבוק
    https://www.facebook.com/megalayahbags

    המוצרים שלי כוללים: מחברות השראה, תיקים איכותיים למחשב נייד, הדפסי ציורים לסלון על קנבס ונייר, ארנקים ותיקי צד. הדגש הוא על סחר הוגן, ייצור איכותי, והדפסי ציורים ועיצובים עבודת ידי


    להגיב
  • 4 חברים טובים מוזיקאים לא יכלו לשתוק יותר

    21 נשים נרצחו ב2020

    את / אתה וכל מי שחווה אלימות

    פיזית או מנטלית, זה הזמן לדבר.

    4 חברים טובים מוזיקאים לא יכלו לשתוק יותר והתכנסו לעורר ולהשמיע את קולם בביצוע חדש לשיר של מטרופולין "היא לא אומרת כלום"

    כי כל שניה שאנחנו לא אומרים כלום היא קריטית.

    די לאלימות באשר היא.

    מילים ולחן – עופר מאירי – מטרופולין
    משתתפים: מאור גרידיש, עמיחי הלל , אור קודאי ומתן זגורי

     הקליפ ברוח התקופה:

    החומרים מומלצים לשימוש ברבים.


    להגיב
  • מותג אופנה אקולוגי – Seven Generations

    Seven Generations הוא מותג אופנה אקולוגי השואף לחבר בין אדם לחברו ובין אדם לסביבה.

    המותג מזמין להתעוררות דרך אופנה משובחת נעימה ומכבדת, מכבדת נשיות חדשה.

    היצירה שנובעת מהמותג היא הענות לצורך החשוב בימים אלה, לקחת חלק בשינוי גלובלי המתרחש בעולם של מודעות, קיימות ומערכות יחסים חדשות.

    היצירתיות מחוברת למהות, ככזאת המבקשת השפעה על שינוי צורת חשיבה, הרגלי צריכה ומעוררת למודעות חדשה.

    הקולקציות של המותג מורכבות מדגמים בסיסיים ואל זמניים שמיוצרים מחומרים איכותיים שנשמרים לאורך שנים.

    הן מבוססות על טהרת החומרים הטבעיים, ניצול מקסימלי של חומרי גלם תוך תשומת לב לסחר הוגן והפחתת פסולת.

    כמו כן הבחירה להיות מותג קולאלי שבחר לייצר בארץ ולפרנס עוד משפחות ולהיות חלק מהנעת גלגלי המשק, היא חלק בלתי נפרד ממהות המותג.

    חשוב לדעת שהמותג מאמין שאופנה משובחת, איכותית ולא מתפשרת מגיעה לכולן ולכן טווח המידות לרוב הוא 36-50

     

    אתר https://7generations.co.il/

    פייסבוק https://www.facebook.com/hagar.kedmi.fashion

    אינסטגרם https://www.instagram.com/7generations.fashion/

     

    צלמת : רותם לבל


    להגיב
  • סוזן גיליאן סונאיה - קליעה, יצירה וריפוי בקול

    יש לי עניין עם הקול

    כשאני פוגשת אנשים ומספרת להם שאני מטפלת בקול,

    לרוב אני אשמע תגובות בנוסח –

    "יש לי עניין עם הקול"

    "זה המקום שאני צריכה לעבוד עליו"

    "הקול שלי חלש ואני כל כך רוצה לשיר"

    כמה פעמים אמרתם לעצמכם?

    "יש לי קול צורם"

    "אני לא יודעת לשיר"

    "יש בי פחד מלהשמיע את קולי"

    "אני? עדיף שלא ישמעו אותי שרה…"

    כמה שיפוט יש לנו כלפי עצמנו,

    כמה אנחנו חוששות לתת ביטוי לעצמנו,

    כמה אנחנו מפחדים לפגוש את עצמנו.

    נכון זה עלול להישמע מפחיד,

    לבחור לפגוש בתוכנו את הפחד, את השיפוט, את החשש מלהישמע.

    אבל כמה אנרגיה אנחנו מחזיקים בתוכנו כדי להימנע מהמפגש הזה?

    הקול שלך חשוב,

    יש לו מקום,

    הוא מושלם בדיוק כפי שהוא.

    בחוויה שלי, להרגיש ולהקשיב לקול הבוקע מאיתנו,

    זאת הדרך הטובה ביותר לרפא את עצמנו ולצאת לעולם משוחררים וחופשיים יותר.

    עבודה עם קול היא אינסופית.

    זו אנרגיה טהורה הקיימת בתוך כל אחד מאיתנו

    אני מזמינה אתכם ואתכן למרחב בו המפגש הזה אפשרי,

    מרחב בו תוכלו לפגוש את עצמכם,

    לעבור דרך המקומות הנעימים,

    וגם ה'פחות נעימים'

    לתת להכל מקום

    להרגיש ולהקשיב לכל מה שעולה בך.

    עבודה עם הקול זה אחד הכלים המופלאים ביותר שיש

    אנחנו מכירים את הקול בעיקר ככלי שמשמש לדיבור ושירה.

    ידעתם

    שבעזרת הקול ניתן לשחרר אנרגיה חסומה.

    למלא את הגוף באנרגיה חדשה.

    לתת ביטוי לרגש, למחשבה ,לאנרגיה שלנו עצמינו

    אפשר לשיר שירים.

    אפשר להתפלל.

    אפשר לשלוח קול למרחב לריפוי.

    יש כל כך הרבה דרכים לביטוי קולי .

    ומה שמדהים זה שיש לכל אחד מאתנו קול.

     זה זמין לכולנו, זה חופשי ,זה פשוט.

    אני אוהבת להקשיב לאנשים ולעזור לקולות להישמע בעולם.

    אשמח לפגוש אתכם באופן אישי .

    ויש גם קבוצה מקסימה שמתהווה בפרדס חנה.

    מעגל שירת קול הנשמה יחד עם שותפתי למסע הקול

    ואיזבל שיר עדן

    מרחב לנשים לביטוי הקול בימי ראשון בשעה 16:00

    מרחב לגברים ונשים יחד בימי שלישי בשעה 16:00

    מוזמנים להתקשר או לשלוח הודעה:

     

    סוזן גיליאן סונאיה

     אומנית ויוצרת רב תחומית.

     מטפלת ומרפאה בקול, מנחה סדנאות יצירה בחומרים מהטבע,

    שרה את קול הנשמה מתוך חיבור והקשבה ללב

    טלפון – 0528738007

    https://www.facebook.com/Susan.Healing.and.Creation

     


    להגיב
  • קלפי פנימהות – דרך באך

    [סוזי מור]

     

    לפני כשנתיים יצאתי למסע מדהים, שהתחיל בצורה של ויז'ן מרגש- קרם צורה ומילה בתוכי, ולאחרונה גם מתגשם במציאות.
    קלפי "פנימהות- דרך באך"

    הרעיון מרגש אותי בטרוף והעשייה וההתממשות של הרעיון במציאות הגשמית- אפילו עוד יותר מרגשת.

    אוריין שביט, מאיירת בחסד עליון- מצליחה לקחת את מה שיושב אצלי בראש, ולדייק אותו בצורה מדהימה על גבי הנייר.
    מצליחה לקחת את התיאורים שלי ולמזוג לתוכם צבע וממשות.
    להוריד רעיונות מין הרוח אל החומר- אין חוויה מדהימה מזו!!

    לפני 10 ימים הפרויקט עלה להדסטארט- אתר לגיוס המונים, ובזכות התמיכה של ההמונים ורק אם אגיע ל100% – הקלפים יוכלו להיוולד לאור!

    לתמיכה בפרויקט >

     

    איך זה התחיל
    כשהתחלתי ללמוד פרחי באך- מהר מאד התאהבתי בכלי.
    התאהבתי כל כך שלא יכולתי להפסיק לחשוב על איך אפשר להשתמש בכלי הזה בעוד צורות, בעוד דרכים, איך אפשר להפיץ אותו לקהל רחב יותר.
    ויום אחד תוך כדי סיעור מוחות עם חברה מהכיתה, נצנץ בראשי רעיון הקלפים.
    בתור חובבת קלפים – זה מיד הדליק אותי.
    שהיתי עם המחשבה על זה תקופה- בדקתי, חקרתי את השוק, נבהלתי, לא האמנתי שאני באמת יכולה… התבשלתי..
    אבל את הדבר שקרה לי בתוך הראש ובעיקר בלב ובבטן באותה תקופה- לא הצלחתי להשתיק.
    זה היה חזק ממני.
    המהויות של תמציות הפרחים התחילו להתגלות אלי בזו אחר זו כציורים יפיפיים- כל מהות לבשה צורה.

    הבנתי שאני חייבת להוציא את הפלא הזה לאור.
    התחברתי למאיירת נפלאה, שנדלקה כמוני על הרעיון והתחילה לעבוד על הציורים כפי שראיתי אותם בעני רוחי.
    ההתרגשות של לראות את הדמיון שלי מקבל צורה אמיתית היא ענקית.
    פרויקט סופר מרגש!

    עלי-
    סוזי, בת זוג למוטי ואמא לעלמא (11), אומני (6) וגומא (3).
    יוצרת, מפסלת, מציירת, מטפלת, מנחה מעגלים וקבוצות ובעיקר מסתכלת פנימה, בהקשבה לעצמי ולסובבים אותי.
    נמצאת בלמידה והתפתחות כבר שנים רבות. ב11 השנים האחרונות הייתי בעיקר אמא במשרה מליאה.
    לפני כשנה יצאתי לחפש ולמצוא את עצמי מחדש.
    באותה תקופה התחילו הקלפים כבר להירקם במוחי אך עדיין לא נתתי להם תוקף.
    החיפוש לקח אותי לעשיה וליצירה הזאת. הבנתי שזה גדול ממני וזה הפך לחלום שחייבת להגשים.

    והנה אני כאן- ביחד איתכם- ורק יחד נוכל להגשים את החלום הזה שלי.

    על הערכה-
    39 קלפים.
    לכל קלף שם, מספר, ציור, תנועה ומסר מחזק.
    כל קלף מבטא דפוס רגשי-מנטלי-אנרגטי מסוים.
    הצד האחורי של הקלפים אחיד על מנת לאפשר בחירה בקלף סמוי.
    הערכה תכלול חוברת הסברים, בה יהיו הסברים מפורטים יותר לגבי כל מסר, וכן יהיו מס' שאלות מיקוד- על מנת לאפשר עבודת עומק התפתחותית.
    הערכה תגיע בשקית בד, כך שיהיה נוח לשאת אותה בתיק לכל מקום!

    הקלפים מתאימים מאד לעבודה בקליניקה, בין אם בטיפול בפרחי באך או בכל טיפול באשר הוא.
    מתאימים מאד לעבודה בקבוצות ומעגלים, וכמו כן אפשר לעשות איתם עבודה אישית מדהימה.

    וכאן אתם נכנסים לתמונה- זקוקה לתמיכה שלכם בי ובפרויקט המרגש הזה על מנת שאוכל ללדת את הקלפים האלו לאור.
    רק עם גיוס של 100% – הקלפים באמת יוכלו להיות מודפסים ומופצים.

    הערכה נמכרת בהדסטארט במחיר השקה מוזל במיוחד ויש עוד הרבה תשורות שוות וכיפיות
    כנסו ותתמכו >

    תודה מעומק הלב!


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • נאום הגבר

    *****

    גבר יקר,

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אהוב אותה באמת.

    מצא את זאת שקוראת לנשמתך, שאין בה הגיון;

    זרוק את רשימת הדרישות, שים את אוזנך על ליבה, והקשב.

    שמע את השמות, את התפילות, את השירים של כל יצור מכונף, פרוותי או קשקשי, של כל מה שמתחת לאדמה ומתחת למים, של כל דבר ירוק ופורח, של כל דבר שעדיין לא נולד – ומת.

    שמע את ברכותיהם המלנכוליות למי שנתנה להם חיים.

    אם לא שמעת את שמך שלך, לא הקשבת מספיק.

    אם עיניך אינן מתמלאות בדמעות, אם אינך כורע לרגליה – סימן שלא התאבלת על שכמעט איבדת אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אישה אחת מעבר לעצמך, מעבר לתשוקה והגיון, מעבר להעדפותיך הזכריות לנעורים, ליופי, למגוון ולכל התפישות השטחיות שלך לגבי חופש.

    הענקנו לעצמנו כל כך הרבה אפשרויות, ששכחנו שבחופש האמתי זוכים רק כאשר אנו עומדים בתוך אש הנשמה, ומבעירים את התנגדותנו לאהבה.

    יש אלה אחת בכל אישה. הסתכל בעיניה וראה. באמת ראה אם היא האחת שתניף גרזן על ראשך.

    אם לא – לך מייד. אל תבזבז זמן ב"לנסות".

    דע שההחלטה שלך לא קשורה אליה, מכיוון שבסופו של דבר ההחלטה איננה *למי* אנו בוחרים להכנע, אלא *מתי* אנו בוחרים להכנע.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אהוב אותה לכל חייך, מעבר לפחד שלך ממוות, מעבר לפחד שלך להיות מתומרן על ידי האֵם שבתוך ראשך.

    אל תאמר לה שאתה מוכן למות למענה. אמור לה שאתה מוכן *לחיות* איתה. לשתול איתה עצים, ולתבונן יחד בצמיחתם.

    היה הגיבור שלה בכך שתספר לה כמה היא יפה בפגיעותה המלכותית, בכך שתעזור לה לזכור שהיא אלה על ידי ההערצה והמסירות שלך אליה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם … אהוב אישה בכל פניה, בכל עונותיה, והיא תרפא אותך מהפיצול שלך, ממחשבותיך הסותרות, מלבך החצוי, שמפרידים את הגוף מהנפש, שמשאירים אותך בודד ועסוק כל הזמן בלהסתכל מחוץ לעצמך אל משהו שיהפוך את חייך לבעלי ערך.

    תמיד תהיה אשה חדשה. תוך זמן קצר, האישה החדשה והנוצצת תהפוך לישנה ומשופשפת, ואתה תהפוך שוב לחסר מנוחה, מחליף נשים כמו מכוניות, מחליף את האלה במושא השתוקקותך הבא.

    גברים לא זקוקים לעוד אפשרויות. גבר זקוק לאישה, לדרך של הנשיות, של הסבלנות, של החמלה, של *אי*-החיפוש, של *אי*-העשייה, של נשימה במקום אחד, של שורשים משתרגים עמוק מספיק כדי לאחוז היטב את האדמה כשזו מנערת מעצמה את המלט והברזל.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אישה אחת. אהוב אותה ושמור עליה כאילו הייתה הכלי המקודש האחרון, אהוב אותה עם פחד הנטישה שהיא נושאת עבור כל האנושות.

    לא, היא לא צריכה לרפא את הפצע לבד. לא, היא אינה חלשה בתלות ההתמסרותית שלה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד הקצה, עד שהיא תאמין לך, עד שיחזרו אליה האינסטינקטים שלה, חזיונותיה, קולה, אומנותה, תשוקתה, פראיותה, עד שתהיה לכח של אהבה שיהיה חזק מכול מלאכי החבלה של התקשורת הפוליטית, שמנסים להמעיט בערכה ולהרוס אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם, הנח את מטרותיך, את כלי הנשק, את שלטי המחאה.

    הנח למלחמה הפנימית ולכעס הצדקני, ואהוב אישה מעבר לכל שאיפותיך לגדולה, מעבר לכל חיפוש בלתי נלאה אחר הארה.

    הגביע הקדוש עומד מולך – אם רק תקח אותה בזרועותיך ותשחרר את החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לאינטימיות.

    ומה אם שלום הוא חלום שיכול להתגשם רק דרך לב הנשיות – בגבר או באשה?

    ומה אם אהבת גבר לאשה, לדרך הנשית, היא המפתח שיפתח את ליבה וליבו?

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד עומקי צלליך, עד לשיאי מרומי הוויתך, לאותו גן שבו פגשת בה לראשונה, לשער ממלכת הקשת, שאתם עוברים דרכו יחד, כאור אחד, לנקודת האל-חזור, לסופו ותחילתו של עולם חדש…


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– ?גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השלישי: בעירום]

     

    אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

    "אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
    את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
    אין כמוך.
    ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
    זה בכלל לא היופי זה האופי,
    אז עופי על החיים שלך.
    את מיכל מכיל הכל,
    נפש רגישה חכמה
    בגוף שיודע לברוא
    ולהיות אלוהים".

    אני קוראת וחושבת:

    איפה אני??
    אישה-אמא-עצמאית-רגילה
    כמו כולן.
    עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

    רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
    לזכור שאני אנושית,
    רוצה לרקוד בביקיני על החוף
    רוצה שיהיה לי טוב.
    ככה. עם עצמי.

    אבל בפועל
    מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
    לא נהנית להסתכל במראה.
    מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
    רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
    ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
    רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
    ולא את זה שאני גיבורה.

    רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
    לשחרר שליטה,
    לשחרר אחיזה,
    לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
    להתמסר וליהנות בפשטות.
    להיות יותר קלה,
    פחות כבולה.

    בפועל
    מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
    אזוקה בציפיות מעצמי
    להיות הכל במקביל.
    הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
    ג'אגלינג של החיים.

    הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
    לא מקשיבה לשום תירוץ.

    הכל מורכב, כבד, מסורבל.
    חבל!

    רוצה להתעורר לעולם החדש.
    רוצה לעורר השראה,
    לאהוב אותי, לחגוג אותי.
    להיות בטוחה ביופיי
    כמו שאני בטוחה באופיי.

    אבל בפועל
    אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
    שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
    רצה מיד לאשמה ובושה,
    רק אני לעצמי ככה קשה.

    וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
    משפיע על יחסי הכוחות,
    על ציפיות ואכזבות,
    על הנחות מוקדמות,
    זה משפיע על חלוקת המטלות,
    משפיע אפילו על חדר המיטות.

    כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

    רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
    רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

    אבל בפועל יודעת.
    כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
    וכך גם יראו את עצמן!
    זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
    ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
    זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
    זה בתוכי. מאיר החוצה.

    *

    אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

    כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
    לי עם עצמי.
    לנו הנשים.
    לנו הא.נשים.

    הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
    ופשוט יותר מלכה!

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור השני: הרגע הזה]

     

    רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

    אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
    אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
    רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

    יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
    זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

    אני והגוף שלי.

    מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

    כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

    שליטה שלי בו, חוסר איזון.
    ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
    חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
    לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
    לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
    חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
    לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
    כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
    לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

    כפוית טובה שכמותי.

    והוא מצדו?
    מעניק לי ברוחב לב.
    בריא בשבילי (טפו חמסה).
    מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
    מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
    הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
    מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
    מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
    הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
    העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

    אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
    אין פה שותפות, אין הוקרה.
    אין באמת אהבה.

    וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
    עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

    כי למה??? איפה ההיגיון?

    אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
    ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

    והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
    חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
    גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
    הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

    והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
    ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

    אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
    וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
    אז –
    העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
    מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
    הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
    ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

    מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
    עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
    כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

    ואז הוא מוריד את ראשו,

    העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
    ולמרות זאת,

    הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

    לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

    ומתוכי מבעבעות המילים:

    "גוף שלי,
    אהוב שלי.
    אני לומדת אותנו עכשיו,
    אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

    אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

    אני רואה אותך עכשיו,
    אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
    מודה עליך.

    מבקשת ממך
    סליחה.

    שלך לנצח,
    אני"

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • קרוסלה – חוגי תנועה וריקוד לילדים בפרדס חנה – בשיטת דבי רומק

     

    שמי דבי,

    מזה 25 שנה, אני מלמדת חוגי מחול יצירתי לילדים בפרדס חנה-כרכור.
    נפלה בחלקי הזכות ללמד מאות ילדים ליצור ולרקוד ועל זה אני מודה.

    אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר מתוך המסע שלי למקום בו אני נמצאת היום.

    עוד כשגרתי בקנדה, בגיל צעיר, אהבתי מאוד לרקוד. אמא שלי, שזיהתה את זה, דאגה במשך הרבה שנים שאגיע לחוגי ריקוד (שאז לא היו כל כך נגישים ומוכרים..). כבר אז הרגשתי עמוק בתוך ליבי שהאהבה והשמחה שהתנועה והמחול מביאים עימם, ישאירו אותי קרוב לעולם הריקוד לעוד הרבה שנים. בשלב מאוחר יותר החלטתי ללמוד ריקוד באוניברסיטה ולמזלי גיליתי פרופסור שהייתה אחת מהמומחים המובילים בתחום המחול היצירתי לילדים.

    החלום שלי התגשם – הייתה לי הזדמנות לשלב בין שתי אהבות שלי!

    העמקתי בנושא המרתק של התפתחות הילד, במחלקה לפסיכולוגיה, באוניברסיטה.
    חידדתי את הכלים שלי כמורה במכללה להוראה, בכדי שאוכל ליצור מערך ייחודי לילדים, המאפשר אווירה חמה וידידותית לרקדנים ורקדניות צעירים וסביבה בה יש מקום לגיבוש יצירתיות.

    עשיתי עלייה לארץ מקנדה ולמדתי עברית כדי להמשיך לעסוק באהבה שלי ללמד ריקוד.

    הקמתי בפרדס חנה-כרכור את "לרקוד עם דבי" .

    במהלך המסע הכרתי את הדר כהן זמיר, הפועלת לצידי בארבע השנים האחרונות. היא למדה את שיטתי והפגינה יצירתיות ויכולות כוראוגרפיות ברורות שאפשרו את היווצרותו של קשר מיוחד עם הילדים והבטחה לעבודה עתידית ושותפות יצירתית, אמיצה ומרגשת.

    היום, ביחד עם הדר אנחנו מלמדות ילדים בגיל הרך וגילאי יסודי, באהבה רבה –

    ב"קרוסלה- בית ספר לריקוד"

    מקור שמו החדש של העסק "קרוסלה- בית ספר לריקוד", מגיע מן המוסד בו התמקצעתי "Carousel" באוניברסיטת Waterloo  בחניכתה של ד"ר רות פרידל, על פי גישתה המשלבת לימודי מחול יצירתי עם פסיכולוגיה התפתחותית.

    השיעורים בחוג מתמקדים בנושאים מתחלפים ומלווים במוסיקה, סיפורים, אביזרים ותמונות שנועדו לעורר את הילדים לחקור את הסביבה, עולם הדמיון, היצירה והביטוי של הרגשות שלהם כתגובה לנושאי השיעור. ניתן דגש על עבודה קבוצתית-שיתופית הכרוכה בפתרון קונפליקטים, ביקורת בונה וסובלנות.

    הקליקו להגדלה

    סגנונות הריקוד הם מחול יצירתי, בלט קלאסי, מחול מודרני.

    בכל שיעור, על פי השלב ההתפתחותי, נשמר איזון עדין, המאפשר לרקדנים והרקדניות הצעירים להגביר את יעילות התנועה, להרחיב את רפרטואר התנועות שלהם תוך טיפוח חופש היצירה.

    אנחנו מלמדות, בשיתוף עם המורה נהדרת, קטרי סייפולה כהן, בימי ראשון, שני, ורביעי.

    הגילאים: טרום חובה, גן חובה, כיתה א', כיתות ב'-ג', כיתות ד'-ו'.

    מזמינות את ילדכם ואתכם לבוא לרקוד איתנו.

    השיעורים מתקיימים ב: סטודיו "Judo for Life" סמטת ערער 1, פרדס חנה (ליד BIG)

    לפרטים נוספים והרשמה לשיעור נסיון:

    דבי- 052-5670792
    הדר- 054-3210811

    לדף הפייסבוק של "קרוסלה – בית ספר למחול" | שלחו לנו מייל

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (10) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור התשיעי של צילה – הנשים שאכלו את הירח]

     

    אמנות הכתיבה באפגאניסטן הייתה בינארית; גברים תרגלו כתיבת אתיות בעברית בשפת הדָרִי ונשים כתיבה סמלית בתבלינים. הן לא היו אורייניות אך העבירו מידע באמצעות סמלים ותבלינים.
    כשהן היגרו לארץ הן הותירו מאחור ריטואלים נשיים כמו טקס הנזיד האדום (אָש-י סוֹרְחְ') שנערך לנערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת וטקס הנזיד הלבן (אָש-י סֶפִיד) שנערך לאישה בשלב המנופאוזה.
    הן עדיין ממשיכות להשתמש בתבלינים לתיבול התבשילים ומתכונים מסורתיים. בכמון, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון, זעפרן, פלפל שחור, זנגויל, אך הן כבר לא כותבות בתבלינים. עם בואן לארץ הן רכשו השכלה ואת ידיעת הקרוא וכתוב.

    הגברים המשיכו בכתיבה קליגרפית גם בארץ. היה להם פנקס שירה (דַסְתָּכּ) שהם העתיקו בכתב ידם פסוקים מן המקורות, שירה והגות.
    סבי בערוב ימיו היה איש עיוור והוא זה שאימן אותי בכתיבה קליגרפית על פי המסורת של יהודי אפגאניסטן (מתוך: 'כותבת במקל של כורכום').

    *

    אימון קליגרפי

    על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.

    אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן]

    בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול]

    גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת]

    אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
    שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
    זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.

    לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

    *

    לאחרונה התחלתי לכתוב מאמר על כוחן המרפא של הריטואלים כשאני מתמקדת בריטואלים של הנשים האפגאניות. בכל טקס יש יצירה, צפנים, בשמים ותבלינים, מתנות סמליות, סיפורי חכמה, וקומיוניטאס נשי. עדיין הנשים הקשישות מקיימות טקס בערב ראש השנה. טקס שנקרא נְוֶשְתֵּה (כתובים) אחרי שהן טובלות במקורות המים הן מציירות על גופן סמלים של ברכה ורפואה שיגנו וישמרו עליהן בשנה החדשה. מעין קמע של הגנה ושמירה לשנה החדשה. הרימון האדום הוא סמל מרכזי בטקס, מסמל את קסם הפריון והברכה. שפת התבלינים כשפה מכוננת בחיי הנשים ממשיכה את עצמה תוך כדי יצירה.

    *

    כותבת בתבלינים

    סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.
    בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.
    בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.
    בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
    בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

    אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.
    בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,
    הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם
    אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת
    עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

    כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.
    "בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת
    וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח
    בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת
    עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.
    הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

    בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט
    וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.
    שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע
    אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.
    עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.
    שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,
    וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

    אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.
    פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.
    "אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".
    "אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".
    אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.
    לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.
    הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.
    אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:
    "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

    סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.
    שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.
    הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,
    מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם
    בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

    * נֵמָאז – תפילה

    מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close