נשים

  • 'כותבת בדיו לבנה' (9) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השמיני של צילה – מסע הציפורים]

     

    "'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי,
    'ספר הוא תרופה',
    תשתמשי בו במינון הנכון.
    שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי.
    במידה. הכול במידה".

    בילדותי הייתי עדה לסיפורי האהבה שסבי סיפר לסבתי. הוא אהב אותה כמו שיונק הדבש אהב את שיחי הוורדים שהיא גידלה בחצרה. מעולם היא לא השיבה לו אהבה. היא לא יכלה. חשבתי אז שזה טבעי שבעלים אוהבים יותר את הנשים שלהם. הייתי בת שמונה כשסבתי ספרה לי בפעם הראשונה שהיא התחתנה בגיל אחת עשרה, 'בן לילה שערותיי הפכו ללבנות', היא אמרה לי ולא הוסיפה. ואני בקושי יכולתי לדמיין את סבתא מַחְ'בּוּל שלי בדמות ילדה ועוד עם צמות לבנות. תמיד היא הייתה זקנה, האימא של כל הזקנות.
    אחרי זה היא הראתה לי את בגדי הקבורה שלה. פרסה אותם אחד אחד על מיטת הברזל בחדר השינה של שוּשָן. הייתי מפוחדת וגם מוקסמת מרגעי האינטימיות עם סבתי ודיבורי המוות שלה. היא אמיצה, סיפרתי לעצמי. אחרי זה היא צררה הכול לבּוּחְ'צֶ'ה (מטפחת גדולה) והכניסה לארון העץ הכבד. אחרי זה היא ספרה לי על שנות העקרות שלה ועל טקסי הפריון הנוראיים שהיא עברה. גם כשהיא עברה את גיל מאה, היא המשיכה וספרה לי על הצער ושנות בדידותה.

    סבא האמין שיהיו להם ילדים.
    היא לא.
    היא ילדה לבסוף ששה ילדים.
    אחד מת בילדות מאבעבועות שחורות.
    היא לא הפסיקה להתגעגע אליו.
    אני בתו של עָרִ'יבָא,
    זה שנולד אחרי הילד המת.

    בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנים על תפישת הנשיות של הנשים האפגאניות נחשפתי לסיפורן של הנשים, חלקן בנות המשפחה שלי, חלקן נשים שלא הכרתי ותוך כדי המחקר נוצרו קשרים של אהבה ותמיכה. חלקן יהודיות, חלקן פשטוניות. סיפורי החיים שלהן תועדו. הכאב והיופי היו בלתי נתפסים. מתוך כשבעים מידעניות נותרו בחיים אחדות בודדות.
    כמה שנקשרתי אליהן, כך התאבלתי עליהן.
    ספרי 'כותבת במקל של כורכום', נכתב בקול מקונן על הנשים חכמות הלב שפגשתי.
    יש סיפורים שסופרו לי כסוד מאישה אל אישה.

    לפרקים במחקר הייתי זקוקה לפסקי זמן. לנשום, להיפרד מהן, ללדת ילדים ולהמשיך בעבודת השדה. כשסיימתי לכתוב את הדוקטורט לא יכולתי לשוב אל החומר, לשמוע את קולן.
    והרי זה קולן של סבתי, דודותיי, הנשים שהלכו אצלי בלב.
    ומשהו עצום מתחולל בי לאחרונה. כל סיפורי הנשים גולשים ממני מבלי שאוכל לשלוט בזה. אני כבר לא זוכרת איזה סיפור קשור למי מהדמויות. זו יכולה להיות סבתי או אישה פשטונית שפגשתי במרכז אסיה בצָ'אי חָ'אנֵה (בית תה). הסיפורים נכתבים באופן ראשוני, גולמי, כמו שהייתי משקלטת את הסיפור מפיהן.

    "תספרי את הסיפורים שלנו", אמרה לי פעם דודתי.
    "לא הכול היה עצוב בחיים שלנו", אמרה לי פעם אישה אחרת,
    "היו בשבט שלי נשים אמיצות, 'הנשים שאכלו את הירח', כך קראנו להן".

    וכך אני יושבת לילות, בוכה וכותבת, שותה צָ'אי וכותבת.
    לא אתן לקולות לגווע.

    אני באה מהנשים האלה שאכלו את הירח,
    אלו היו הסבתות שלי. אלו היו הסבתות שלהן.
    אלו הסבתות של כולנו.

    ספר הוא תרופה

    הבית שבו גדלתי בקָאבּוּל היה ברחוב הפרחים. זבל אני זוכרת, לא פרחים. ריח של כָּבָּאבּ ונָאן (לחם). ריח של פירות בשמש. ריח זיעה של רוכלים. הבית שלי היה מוחבא בתוך גן של פירות, יסמין וורדים. אבא שלי הוא נצר של אבּן סִינָא. את יודעת מי הוא היה? הוא היה אסטרונום, פילוסוף ורופא גדול. לנו בבית היה את אחד מהספרים של 'קאנון מדיצינה'. מאז שהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי, דוֹחְ'תַּר את תהי רופאה גדולה כמו האבא הגדול שלנו, אבּן סִינָא.
    כל רוּז ג'וּמְעֶה, יום שישי, אבי היה לוקח אותי לגן ליד המַסְגֶ'ד, המסגד, פותח תיק משי שבתוכו יש את הספר הגדול של אבן סינא. אני רואה את האיורים שאבא שלי אומר שהרופא הגדול בעצמו צייר. מיניאטורות ושירים ומקריא לי. מילה במילה בהטעמה.
    לא, לא נעשיתי רופאה גדולה, אפילו לא רופאה מקומית, רק רוקחת. אבי הוריש לי את הספר קאנון מדיצינה והשביע אותי שלא אמכור את הספר גם אם יגיעו ימים קשים וארעב ללחם. באמת באו ימים קשים בזמן המלחמה. אבי חלה ומת. אני ובני משפחתי רעבנו ללחם. הייתי מפרה את השבועה ומוכרת את הספר בכדי שאמי ואחיי יאכלו אָש, תבשיל פשוט עם נָאן, לחם, אבל אף אחד לא התעניין בספר ישן של איזה רופא שחי פעם במאה העשירית לספירה.

    כשפתחתי את בית המרקחת שלי, הנחתי את הספר בתוך גומחה בקיר, כיסיתי אותו בתיק המשי הכחול ומכרתי בחנות שלי צמחים וכמוסות ושיקויים שרקחתי.
    למרות שנותיי המופלגות, אני זוכרת טוב טוב אלו צמחים היו בחנות שלי ולשם מה כל צמח שימש.
    בתוך שקיקי בד היו לי חָאכּ-שָיר, להצטננות וחום, ע'וֹרְסֶה כמר לפוריות וחיזוק האון המיני, בָּלַנְגוּ לשיעול, בבונג לכאבי בטן, מכרתי גם קמעות, אבקות של נחשים צהובים, עורות של צפרדעים מהנהר לריפוי כיבי עור.

    ואז אנשים חלו ולא היה להם כסף לשלם בעבור התרופות. הימים היו ימי מלחמה ורעב. רחמים לא נפלו מהשמים אבל גשם זלעפות כן.

    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, ראי, התינוק שלי גוסס, רפאי אותו'.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, האימא הזקנה שלי רועדת מחולשה. תני לה משהו מחזק'.
    'הוי חָ'אנוּם עָתָּארִי, הבת שלי אחרי לידה. טיפת דם לא נשארה לה בגוף'.
    'ח'וֹדָא, אלוהים כבר לא עוזר לי. תעזרי לי את, חָ'אנוּם'.

    ומה יכולתי לעשות ונשבעתי לאבי לא למכור את הספר של אבן סינא הגדול וגם תרופות במלאי אזלו לי. אז בקשתי סליחה מהרופא הגדול. סליחה בשם כל האנשים החולים. קרעתי רצועות מהדפים של הספר. מילאתי צִ'ינֶה, קומקומים קטנים במי גשמים וטבלתי את קרעי הספר ונתתי לחולים שלי לשתות. נתתי להם תקווה כי אלוהים כבר היה עייף וסתום מלשמוע את ילדיו בוכים ומתים.
    חלקם הבריאו. חלקם כבר לא החזיקו חיים בתוך עצמם.
    הצִ'ינֶה עם תה הקאנון מדיצינה שיכך כאבים, ריפא כאבי בטן של ילדים, הוריד חום גבוה והרגיע צמרמורות. 'ספר זה תרופה', כך אמר לי אבי כשהייתי ילדה והימים היו טובים. הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. ספר זה תרופה. זה עבד.
    מאז אני כבר לא מחזיקה את בית המרקחת שלי עם קמעות ותרופות וצמחי מרפא. אפילו כוסות רוח בגב ועלוקות למציצת דם, איני צריכה דבר. יש לי עוד קרעים מהספר הגדול של הקאנון. בְּגִיר, קחו, אני אומרת לאנשים, אינכם צריכים לשלם. כבר אלף שנה אבן סינא הגדול שומר בעבורכם תרופות.
    הוא רקח לכם תרופות.
    אני השוליה שלו, אני בת אלף שנים כמוהו.
    אני שתיתי צִ'ינֶה מהספר קאנון מדיצינה ואני חיה ללא זמן.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי, 'ספר הוא תרופה', תשתמשי בו במינון הנכון. שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי. במידה. הכול במידה.

    מתוך: הנשים שאכלו את הירח [קובץ סיפורים בכתובים]

    (בצילום: אני וסבתי, עמישב 1983)

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • הריקוד האפריקאי כסגולה להעצמת נשים

    [רחל בנגורה]

    זוכרים את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" ?
    שם באחת הסצנות צולמה ניצה שאול עושה צעדים כבדים בקו מעגלי וצועקת בקול נמוך ומאיים "בולה בולה".
    זו ההזדמנות לספר לעולם ואשתו (במיוחד לאשתו) שזו לא דוגמא לריקוד אפריקאי, אם הסרט היה נעשה היום היה כמובן תחקיר מעמיק יותר. ביוטיוב יש מליוני קליפים של ריקוד אפריקאי, מרטיט ומרתק, מלא עוצמה.

    למעשה יש שני עמודי תווך להתפתחות המחול בעולם: האחד – בלט קלאסי והשני ריקוד אפריקאי. כל יתר הסגנונות הם שילוב של השניים והתפתחות של השילובים – כמו הבלט המודרני, הג'אז, היפ הופ, ברייק דאנס, טרייבל פיוז'ן ואפילו ריקוד הבטן, כל אלה הושפעו רבות מהריקוד האפריקאי.

    מבחינת ההסטוריה, הריקוד האפריקאי התפתח בתחילת שנות השישים אז נעשה המעבר מריקוד שבטי סגור ליצירות מחול המוצגות על הבמות הגדולות בעולם, אני זוכרת את המופע הבינלאומי "איפי טומבי" שהיה ללהיט כבר ב-1970, מחזה שהיה תוצר של למעלה מ-50 שנות יצירה ואימונים מפרכים במערב אפריקה.

    צעדי הריקוד האפריקאי משמשים כיום השראה לזמרות בולטות כמו שאקירה, ביונסה, ליידי גאגא ודומותיהן.

    אבל רציתי להתייחס למשהו אחר לחלוטין, לסגולה של הריקוד האפריקאי להעצמת האישה.

    וכאן עלי לספר כמה אני אוהבת לראות נשים מבוגרות ובשלות לאחר כמה וכמה לידות, פותחות את הגוף והנשמה ומבצעות את התנועות היפות, אני רואה את הרוח הגדולה מאירה עליהן, בריקוד האפריקאי –  בגרות האישה מטיבה את המחול שלה, לא כמו יתר סוגי המחול בהם "אישה (בלרינה) צריכה לדעת מתי לרדת מהבמה".

    כל אישה אוהבת להיות נאהבת ומוערצת על ידי סביבתה, אנו מבזבזות לעיתים את כל כספינו על תמרוקים שמבטיחים הצערת העור והחלקת הקמטים, ככל שהמוצר מבטיח יותר הוא גם עולה יותר, ומה עם כל הבוטוקס וניתוחי השדיים? טיפולים פוגעניים וחודרניים שכל מטרתם היא לנצל את חוסר הביטחון של הנשים ולהפוך אותן לשפחות נרצעות של מסעות הפרסום.
    לעומת זאת- פעילות גופנית עקבית ונמרצת מאיטה את כל היבטי הזדקנות העור ומסוגלת אף לחדש נעורי עור בלוי ולא בריא, התהליך הנורמאלי של התפרקות והתחדשות התאים מזורז ורקמות החיבור מתחזקות והופכות עמידות יותר לנזקי הזמן.
    כשאני נמצאת בחדר ההלבשה עם רקדניות הלהקה אני נהנית לראות את עורן החלק, הוא מכיל יותר קולאגן, הוא עבה יותר, עמיד יותר, כאשר חום הגוף עולה כתוצאה מהריקוד האנרגטי מואץ תהליך ייצור תאי הקולאגן והעור הופך עבה ופחות מקומט.
    לכן בנות – בבואכן לרקוד אפריקאי – וותרו על המזגן, כדי לחוש ממש כמו באפריקה החמה…

    ובואו נרד קצת לערכי האגן, העמידה הבסיסית בריקוד האפריקאי היא בכיפוף ברכיים עם גוו נוטה קדימה כמו חץ שלוח ליקום, בטן משוחררת, לא תפוסה ומוחזקת שמא מישהו יראה שיש לנו כרס, האגן קרוב לאדמה, יציב אך משוחרר, גו חזק אך מלא תנועה וגמישות במפרקים.
    האגן מכיל את האברים החשובים של מערכת העיכול, – השתן, המין והפריון, תומך בשלד, ביציבה ובתנועה ומאפשר לנו לעמוד זקוף ולהתנועע בחופשיות.
    מעצב את האיברים הפנימיים ואת הגפיים. תומך את השחלות והרחם ומאפשר לנשים לשמור על פוריות ואפשרות הכניסה להיריון, לתמיכה במהלכו וכמובן ללידה קלה ובטוחה.
    תפקידו של האגן הבריא לאחר לידה בשמירה על קרקעית חזקה וגמישה כדי לתמוך באיברים הפנימיים ולאפשר את בריאות הסוגרים, לבריאות נשית ומינית.

    הריקוד האפריקאי נותן את המענה לאגן שלנו ושומר עליו למען בריאותינו. בשיעור ריקוד אפריקאי אנו מבלות יותר מחצי שעה בהפעלת האגן בתנועות מכל כיוון, הרעדה, מעגלים ושמיניות. אנו מחזקות את האזור החשוב לנו ביותר כנשים.

    ואם נעבור למימד החושני, נושא אהוב וגם כאוב בגילאים מסוימים הרי שגם כאן תמצאנה את הסגולה המיוחדת של הריקוד האפריקאי:
    "מהות הנשיות" נמצאת בהורמון שנקרא 'אסטרוגן', הוא גורם לאישה לחוש חושנית, הוא משפיע על ברק העור, לחות העיניים, מלאות החזה ובהירות המחשבה. הוא שומר על  לחות הנרתיק. הוא מרומם ומייצב את מצב הרוח. הוא משפיע על המוח ועל העצמות.
    בנוסף הוא גם מפחית כולסטרול, מקטין את הסיכויים לחלות באלצהיימר, משפר את הזיכרון, מטפל בתסמיני גיל הבלות: כאבי ראש, שינויים במצב הרוח, נפיחות, גלי חום, עייפות, ירידה בחשק המיני. גורם לצמיחת תאים. מדכא את פעולת בלוטת התריס.
    האסטרוגן דרוש לתפקוד נכון של מערכות רבות בגוף, שילוב מאוזן של האסטרוגן והפרוגסטרון יפעלו יחדיו ביעילות. רמות הפרוגסטרון נוטות לצנוח מוקדם יותר ובצורה חדה יותר עם הגיל, לעומת רמות האסטרוגן. גורמים אלו עלולים להוביל לרמה גבוהה מדיי של אסטרוגן באופן יחסי לרמת הפרוגסטרון בגוף.
    פרוגסטרון הוא הורמון נשי – המאזן הגדול. הוא מסייע לאישה להיכנס להריון ולהימנע מהפלה. הפרוגסטרון מאזן את ההשפעות השליליות של עודף האסטרוגן, מגן מפני סרטן הרחם, מסייע לשמירה על ערכי סוכר תקינים, מסייע בתיקון מצב של הידלדלות העצם על ידי בניית תאי עצם, מסייע לפעילות הורמון בלוטת התריס, משמש כנוגד-דיכאון טבעי, מגן כנגד עצבנות, מגן כנגד מתח ואי שקט.
    חוסר איזון בין האסטרוגן לפרוגסטרון מהווה גורם נפוץ להופעת התסמינים המופיעים בגיל הבלות ובגיל הביניים. אלו עשויים להופיע גם לאחר לידה או במהלך תקופות של מתח נפשי מוגבר בהן האישה עוברת שינויים הורמונאליים מהותיים. שליטה של האסטרוגן עשויה להיות קשורה לתופעות כגון בעיות בבלוטת התריס, מחלות שד, מחזור מוגבר או בלתי סדיר, רכות בשד, צבירת מים, מצבי רוח, השמנה, קשיי שינה ועוד.

    על ידי הריקוד האפריקאי אנו יכולות להגביר את פעילות ההורמונים האלה בתוכנו. כאשר אנו נושמות את קצב התופים ונותנות לגוף לחוש את הפעימה, לקפוץ ולשקשק, לבצע תנועות ולהעצים אותן, הרעד של הריקוד מטלטל אותנו בסערה ומגביר את היווצרות זרמי האסטרוגן והפרוגסטרון. אנו מתאחדות עם האם הגדולה שתמיד בתוכנו אך לעיתים אנו מאבדות איתה את המגע, וכאן באיחוד הזה אנו יכולות לחוש את החושניות ואת דופק החיים. בסופו של דבר אנו חוזרות לשקט הפנימי, לידע העמוק של הטבע האנושי, שהכל מתחדש והבלות היא רק אשליה. למעשה זוהי התפתחות והבשלה, אנו הופכות להיות נצחיות בנשיותינו מלאת העוצמה.

    וזוהי הסגולה הנפלאה שמעניק לנו הריקוד האפריקאי, אשמח להעביר לכל אחת את הסודות האלה, עלי הם השפיעו ואני בטוחה שישפיעו גם עליכן.

    רחל בנגורה – מנהלת בית בנגורה- מרכז לתיפוף וריקוד אפריקאי, רח' המושב 44 כרכור
    054-5715489    |    מייל    |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה: כותבת בדיו לבנה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

     

    [לטור השלישי: טקס הנזיד הלבן]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מסע השלום יוצא לדרך

    * * *

    עשרות אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית בישראל, ראשי רשויות, אנשי תרבות, נשים פלסטיניות, אישי ציבור ועוד, ישתתפו באירועי "מסע השלום" שיתקיים בחודש הבא בקריאה להסכם מדיני.

    הקמת אוהל השלום הגדול בעולם, עצרת המונית בירושלים, השקת "כנסת הנשים" ועוד- הם חלק מאירועי "מסע השלום" אותו מובילה תנועת נשים עושות שלום, שיחל ב- 24 בספטמבר עד ל-10 באוקטובר. המסע ייערך בהשתתפות עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אישי ציבור, אנשי רוח ותרבות ועוד

    המסע יחל ב- 24.9  (יום א', ד' בתשרי) בשדרות והנגב המערבי וימשיך באירועים נלווים בכל רחבי הארץ – בדימונה ובערבה בעוטף עזה ואשקלון, בתל אביב ובנצרת. האירועים יסתיימו ב- 10.10 (יום ג', כ' בתשרי) בעצרת המונית מול בית ראש הממשלה בירושלים, הקמת סוכת השלום הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני. במהלך המסע יוקם אוהל השלום הגדול בעולם בהשראת אוהל הגר ושרה בערבות ים המלח ובהשתתפות עשרות אלפי נשים יהודיות ופלסטיניות.

    במסע ייקחו חלק עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי רוח ותרבות ועוד. כמו כן, בימים אלה הולך ונרקם דגל השלום הגדול בעולם שעליו רקומים מסרי שלום ודו קיום ויונף במהלך המסע.

    המסע מהדהד את אירועי צעדת התקווה בהם השתתפו בשנה שעברה אלפי נשים וכלת פרס נובל לשלום ליימה גבואי מליבריה. הצעדה שבעקבותיה הוכפל מספר החברות בתנועה, סימנה את תחילת הפעילות הפרלמנטרית של התנועה ועליית מדרגה בפעילותה מול מקבלי ההחלטות. במהלך השנה הוקמה בכנסת ביוזמת התנועה "שדולת הנשים למען ביטחון ושלום", נכתב שיר שלום המושמע שוב ושוב בכל העולם ובהשראת צעדת התקווה נערכו צעדות נשים במדינות רבות. בין חברות התנועה – השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הסופרת צרויה שלו, חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום ושורה של נשים מרשימות אחרות.

    תנועת נשים עושות שלום הוקמה לפני שלוש שנים בעקבות מבצע "צוק איתן" וצמחה להיות תנועת השטח הגדולה בישראל. חברות בתנועה למעלה מ-24,000 נשים  מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – אמהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, סטודנטיות, תושבות עוטף עזה ועוד. שותפות לה גם נשים רבות בצד הפלסטיני. התנועה פועלת ללא לאות בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, בצפון ובדרום, בעיירות פיתוח דרך התנחלויות ועד ערים וקיבוצים במרכז הארץ.

    התנועה אינה תומכת בפיתרון מסוים או בתכנית שלום זו או אחרת אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לסיום הסכסוך בהסכם מדיני. זאת, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן של נשים בתהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.

    לו"ז אירועי המסע:

      24.9 – שדרות והנגב המערבי – טקס השקת אירועי המסע
      26.9 – האירוע המרכזי בדרום– בדימונה בהשתתפות ראש העיר
      3.10 – האירוע המרכזי בצפון– בנצרת
      6.10 – "הלביאות באות"-  בתל אביב

      8.10 – היום המרכזי

    הקמת "אוהל הגר ושרה"- בערבות ים המלח בהשתתפות אלפי נשים פלסטיניות וישראליות.
    בערב תערך עצרת המונית בירושלים

     9-10.10 – הקמת סוכת השלום בירושלים והשקת כנסת הנשים

    מסע השלום – לו"ז מלא


    להגיב
  • איך לגרום לפעילות הגופנית שלכם להיות יותר אפקטיבית (יהלי שפהרד)

    [יהלי שפהרד]

    כל שבת החברה נפגשים עם האופניים בקצה השביל ומשקיעים ברכיבה מאומצת…
    את הולכת עם חברה פעמיים בשבוע להליכה בחוף הים…
    הקטע שלך זה לרוץ עם אוזניות כל ערב… את אוהבת לשחות בבקרים…

    זה מצוין. אז איך יכול להיות שאתם עדיין לא רואים תוצאות? שעדיין יש כמה ק"ג עודפים?…

    כמו בכל דבר בחיים, גם בספורט – צריך לגוון. אדם יכול לעשות אימון קבוע במשך חודשים ולהגיע לתוצאות מסוימות אבל לא להתקדם משם הלאה. למה לא ממשיכים לרזות? למה הגוף לא מתעצב כמו שרצינו? למה אנחנו לא מצליחים לעמוד במשימות יותר קשות כמו – להגדיל טווחי תנועה, להגדיל טווחי סיבולת, לעלות בהישגים?

    אז למה בעצם ?

    הגוף שלנו הוא מכונה סתגלנית מאוד. כשאנחנו מתחילים פעילות חדשה – בהתחלה, הפעילות מהווה אתגר – ובהמשך הגוף מתייחס לפעילות כאל הרגל קבוע ולכן לא מושקע מאמץ. וללא מאמץ – אין התקדמות. אז זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להחליף פעילות, לגוון או להגדיל עצימות.

    אז כן. אתם יכולים להישאר באותה פעילות ספורטיבית גם שנים ופשוט להגדיל עצימות כל פעם שהגוף מסתגל והדברים נעשים קלים יותר וכך תמשיכו להתקדם ביכולת הספציפית לאותה פעילות. אבל, כאן אתם נתקלים בבעיה אחרת – כי כשאנחנו מדברים על לחיות בגוף בריא יותר וחזק יותר שיהיה עמיד יותר מפציעות ובעל יכולות ספורטיביות טובות אנחנו חייבים להתייחס לכל מרכיבי הכושר באשר הם – כוח, סיבולת שריר ולב ריאה, גמישות, מהירות, קואורדינציה מוטורית ויציבות . אין פעילות אחת שתוכל לכלול את כול המרכיבים יחד. ובטח לבטח אם מדובר בלהתחטב ולשפר את הנראות החיצונית.

    אז מה עושים?

    למשל – רוכבי אופניים מפעילים שרירי גוף תחתון בעיקר והרכינה קדימה יכולה ליצור בעיות בגב וחולשה. כדי להגדיל את ההתקדמות בכושר הגופני הכללי (וגם באופניים) מומלץ להוסיף לרכיבה אימון כושר נוסף – שיכלול אימון כוח לחיזוק הגוף וכוח מתפרץ, גמישות, עבודה על שרירי השכמות והגב לשיפור היציבה.

    דוגמה נוספת – הליכות – בואו נדבר על זה רגע.. זה נחמד, משחרר, מרגיע ובהחלט התחלה טובה למי שלא זז שנים. אבל אם אתם רוצים תוצאות – חיזוק הגוף, חיטוב, הרזיה – אתם יכולים להתחיל בהליכה אבל אחרי חודשיים של הליכה פעמיים בשבוע במשך שעה, ההתקדמות תיעצר. אתם צריכה לעבור לאימוני כוח ופעילות אירובית בעצימות גבוהה יותר.

    דוגמאות לשילובי ענפי אימון – אני מאוד ממליצה לאמץ טכניקה של אימון קבוע בסוג הספורט שאתם אוהבים ולהוסיף לו אימון נוסף לפי הפירוט כאן. כמובן שתמיד מוזמנים להתקשר ולהתייעץ.

    * אימון ריצה + אימון כוח פונקציונלי ופילאטיס
    * אימון כוח מכשירים (חדר כושר) + שיעור אירובי, אימון כוח עם TRX
    * רכיבה על אופניים + HIIT (אימון אינטרוואלים) ופילאטיס
    * הליכה + TRX ושיעורי אירובי
    * ריקוד או זומבה + TRX, כוח פונקציונלי
    * טניס + קיקבוקס, כוח פונקציונלי ופילאטיס
    * שחיה + TRX, קיקבוקס

    מזמינה אתכם לבוא לאימון התנסות במתנה בסטודיו שלי, בבית בנגורה רחוב המושב 44 בכרכור שם תוכלו להתאמן במקצועיות ולהגיע לתוצאות מהר.

    כושר לחיים טובים מציעה אימונים אישיים ובקבוצות קטנות (עד 8 אנשים) בסטודיו ובבית הלקוח.
    אימונים כושר במגוון השיטות המובילות בתוחם: פילאטיס מזרון, TRX ,HIIT ,FUNCKFIT, אימהות ותינוקות, עיצוב דינאמי, קיקבוקס, אירובי דאנס, זומבה מדרגה ועוד.

    להתראות!

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • חודש נשי בתיאטרון הידית

    לקראת יום האישה הבינלאומי, החל השנה ב- 8.3.15, תיאטרון הידית יוזם ומארח סדרה של מופעים והתרחשויות אשר במרכזם נשים. אנחנו פותחים מרחב של אפשרויות התייחסות להוויה הנשית ולכל מה שקיים, עולה ומתעורר מתוכה, לעיתים בתנופה ומתוך להט ובערה ולעיתים מתוך חילחול עמוק.
    בתוך המהלך הזה אנחנו לא שוכחים לשאול מה ערכן של הבחנות מגדריות בשדה היצירה והאם יש או ראוי שתהיה יצירה 'נשית'.
    לכל ההתרחשויות מוזמנים גברים ונשים כאחת.

    פירוט האירועים:

    יום א' (8.3) 9:00-14:00:
    השראה נשית | בוקר קהילתי של נתינה ויצירה | ביוזמת מיכל ליבדינסקי
    האירוע פתוח לנשים בלבד ומתקיים ללא תשלום.

    יום ה' (12.3) בשעה 20:30:
    הקרנת הסרט הדוקומנטרי "האויבת שלי, השותפה שלי" + שיחה עם הבמאי דוקי דרור
    מחיר כרטיס: 35 ₪

    https://www.facebook.com/events/339068159615328/?fref=ts

    יום ו' (13.3) בשעה 13:00:
    תערוכה: "חללית / גן עדן" – מפגש עם האמניות – מרגו גראן ויערה ברקן
    https://www.facebook.com/events/1616410261923265/?ref=5

    מוצ"ש (14.3) בשעה 20:30:
    "אמא של דיקטטור" | הצגת יחיד מאת ובביצוע מיכל סבירוני
    מחיר כרטיס: 50 ₪
    https://www.facebook.com/events/849078368467408/?ref=5

    יום ה' (19.3) בשעה 20:30:
    "אום מוחמד" | סמדר יערון – המרכז לתיאטרון של עכו
    מחיר כרטיס: 70 ₪
    https://www.facebook.com/events/474075792731648/?ref=5

    מוצ"ש (21.3) בשעה 20:30:
    "אני רוצה ג'יפ אדום" | הקומיקאית טלי ורד קפלן
    מחיר כרטיס: 35 ₪
    https://www.facebook.com/events/1538730506405938/?ref=5

    יום ה' (26.3) בשעה 20:30:
    "קונפטי פואטי" | המשוררת זוכת הפרסים נעם פרתום במופע סולו אנפלגד
    מחיר כרטיס: 50 ₪
    https://www.facebook.com/events/407650802743290/?ref=5

    מוצ"ש (28.3) בשעה 20:30:
    "כל הדרך אלי – מופע נשי" | מיכל ליבדינסקי ועדי ארנון
    מחיר כרטיס: 60 ₪
    https://www.facebook.com/events/719539168144336/?ref=5

    *ציור: מרגו גראן
    *עיצוב: שושנה

    לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים:
    תיאטרון הידית 077-5301381
    https://www.eventer.co.il/user/hayadit

     —
    וכמה מילים של מרגו גראן, הציירת הנפלאה שעובדת עם תיאטרון הידית ואף אחראית על הלוגו של התיאטרון – 
    שיתופי פעולה בין יוצרים הוא דבר שהכרתי אבל חוויתי יותר, מאז שאני חיה כאן בכרכור. בינואר פנתה אליי שירי ג'ורנו, מייסדת ובמאית תיאטרון הידית ושאלה אם יעניין אותי לעבוד איתם על כרזה לפרסום חודש אירועי יום האישה בתיאטרון. יחד עם המעצב הגרפי עפר כהנא שמעניק מכישרונו והיבטו הייחודי לתיאטרון, החליטו שרוצים 'טייק עכשווי' על הציור של פרידה קאלו, האהוב על עפר באופן מיוחד ~ ציור בשם "מה נתנו לי המים" (1938).
    כשהראו לי את הציור, היו לי שתי תגובות מקבילות: שם הציור ורגלי הדמות המבצבצות מתוך האמבטיה, דברו אליי והתכתבו עם ציורים ותכנים מהשנתיים האחרונות, הקשורים לחיים, נשיות וגבריות, תנועה, זרימה וריענון. מצד שני, האופי הסוריאליסטי של הציור שונה מאד מהגישה הציורית שלי…אהבתי את האתגר.
    לאחר שבועיים של ניסיונות ולצד השראה משיר של רילקה שעפר שלח לי, שמתי לק שחור על ציפורני כפות הרגליים, הורדתי את מעט האבק שהספיק להצטבר על הסבונים החדשים לתינוק וביימתי את עצמי באמבטיה. מתוך עשרות צילומים שצילמתי, בחרתי אחד כהשראה לציור, בו הרגשתי שהתכנים של פרידה באים לידי ביטוי בשפה שלי. התכנים הפאליים לצד הנשיים וההתמודדות עם השאלה הפתוחה אודות 'אישה עכשווית מהי' ~ לפניכם תהליך העבודה והתוצאה.

    אנו סובלים זאת תכופות: להבות לאפר נעשות
    אך באמנות: האבק נעשה ללהבת אש.
    הנה הכישוף.
    לתחומו של הקסם
    המילה המוכרת כמטפסת מעלה נדמית
    אך למעשה היא כקריאתו של התור
    הקורא ליונה לא נראית
    [מתוך השיר 'קסם' של רילקה] o
    הציור המקורי של מרגו גראן


    להגיב
  • הדרכה מקצועית ליולדת לפני ואחרי הלידה

    הדרכה מקצועית ליולדת
    לפני ואחרי הלידה

    פגישת הכרות לפני הלידה
    בביתך או אצלי בקליניקה
    הדרכה וייעוץ לקראת החזרה הביתה
    למציאות אחרת חדשה

    ביקורי בית לאחר הלידה
    הדרכה לטיפול בתינוק
    הדרכה להנקה ותמיכה בך

    ליווי אישי תמיכה וייעוץ
    התייחסות פיזית ורגשית
    עזרה בפתרון בעיות והתמודדות עם קשיים

    ייעוץ אישי טלפוני
    054-3188718
    ופגישות אישיות באזור  חוף כרמל עד חדרה

    התייחסות אישית ומקצועיות
    ליאת הרצוג
    אחות מוסמכת תואר ראשון
    (טיפת חלב , בי"ח לילדים קליפורניה)
    מדריכת הנקה (בי"ח בני ציון)
    אמא לחמש (שתיים תאומות)
    liat@herzogemail.com | 054-3188718


    להגיב
  • על טראומה והחלמה (לאומית)

    [מאת: רוני כ"ץ]

    אז איך אתן מגיבות בימים האלה?
    ?Fight? Freeze? Flight

    אחרי שיומיים הסתובבתי בדיכאון. הבנתי שזה מה שקורה לי.
    אני בטראומה. וכנראה שאני לא היחידה.

    זה היה השבוע שלי.

    דבר ראשון רציתי לצעוק שלא יכול להיות שזאת המציאות שלנו.
    הייתי צועקת אבל איבתיסאם מרענה הקדימה אותי בפוסט שלה בפייסבוק:
    "אוף!!! יש לי רעלת גברית.
    הם המאיימים, החוטפים, הרוצחים, הכובשים, התוקפים, ההורסים, המתלהמים, המדליפים, המתפללים, המשקרים, החוקרים, המפרשנים, הנואמים, המתקרבנים והם טופחים לעצמם על השכם"
    אחר כך נאלמתי דום אל מול גלי האלימות הפיזית והמילולית, ברחוב וברשת. פשוט לא היו לי מלים בכלל רק מחנק בגרון ומועקה בחזה.
    ולא מעט רגעים בין לבין ביכיתי את העובדה שיש לי רק דרכון אחד. לו רק הייתי יכולה לקום וללכת. עכשיו.

    טראומה. כבר אמרתי?

    אבל אני כאן. ואני לא יכולה לשתוק יותר. ואני לא מוכנה להשלים עם מעגל הכוח וטירוף הטסטוסטורון באויר.

    מתחת לאלם הזה יש קול פנימי שזועק את הידיעה שאפשר כאן אחרת, ושאת הטירוף הזה אפשר לעצור.
    וכבר אמרו לי שאני נאיבית.
    וכבר אמרו לי שאין עם לדבר (אמונה רווחת בשני צידי הסכסוך).
    וכבר אמרו לי – אז את מתנגדת לאלימות ולכיבוש ולשימוש בכוח. אבל מה את מציעה? יש לך רעיון יותר טוב?

    אם התקוה בת שנות אלפיים, מאיפה מגיע הייאוש הפטליסטי הזה, שאומר שאין שום סיכוי שמשהו כאן הולך להשתנות?
    זה קרה בדרום אפריקה. זה קרה באירלנד. וגם כאן זה יכול לקרות.

    אז הכנתי רשימה של 6 דברים שעוד לא ניסינו כדי להביא לסיום הסכסוך.
    (רמז – אני מאמינה שיש סבירות גדולה יותר שנשים יוכלו לבחור במהלכים כאלו)

    ביטוי של כאב ופחד – שהוא נטול האשמה, כעס ואיומים. פשוט להרגיש ולבטא עד כמה כואב לנו להיפגע, ועד כמה אנחנו מפחדים, ברמה ממש הישרדותית.

    • להקשיב באמת לכאב בצד הפלסטיני. גם שם יש אמהות שכולות. הרבה.
    • לנסות ממש להבין איך זה לחיות לאורך עשרות שנים תחת שלטון צבאי, בלי חופש תנועה, בלי חופש ביטוי, בלי זכויות משפטיות. איך זה להיות אזרח נטול זכויות.
    • להכיר ולקחת אחריות בחלק שלנו בגרימת כאב לכל כך הרבה א/נשים חפים וחפות מפשע
    • להכיר בכמה הכיבוש עושה לנו רע. לנו. לא להם. מה קורה לכל החיילים ששלוש שנים עומדים במחסומים ופושטים על בתים. האם הם מגיעים הביתה ועוטים מעטה רך, אוהב וקשוב לבנות זוגן? האם הם נהיים אבות טובים?
    • והניסוי הגדול מכולם שעדיין לא נוסה בעולם המערבי – להרכיב צוותי משא ומתן שכוללים לפחות 50 אחוז נשים. מהפכני, לא?
      אין לי בלעדיות על הרעיון הזה. קוראים לזה החלטה 1325 של האו"ם. הנה דף הפייסבוק של נשים מנהיגות לשלום ובטחון – 1325. 
      ולמה הניסוי הזה כל כך מפחיד? שווה להקשיב לתשובתה של ד"ר אורלי לובין, לשאלה למה דחתה מערכת הביטחון את בקשתן של 4 נשים מרצועת עזה לעבור לגדה המערבית כדי להשלים את לימודיהן לתארים מתקדמים במגדר, דמוקרטיה וזכויות אדם.

    אחרי שננסה את כל אלו, אני מוכנה באמת להתייאש. בינתיים, יש לי תקווה.


    רוני כ"ץ – נאמנה עיקשת לקול הפנימי ומאמינה כי ריפוי הוא אפשרי. מלווה, מגשרת ומנחה בשיטת תקשורת מקרבת (תקשורת לא אלימה) מלווה נשים בתהליכי ריפוי עמוקים
    לפייסבוק של רוני >
    (
    צילום, אביב פרץ)


    להגיב
  • יוני(יולי)סקס בתיאטרון הידית!

    אנו מזמינים אתכם לקחת חלק ולהשתתף במגוון של פעילות אמנותית, קהילתית, תרבותית, העוסקת כולה בנושאים ארוטיקה, תשוקה ויצריות.
    מיניות היא נושא גדול המצוי בכל והכל מצוי בו, וכשעבדנו על האירוע התיאטרוני "שלוש אצבעות מתחת לטבור" פתחנו את הדלת ויצאנו למסע חקר תודעתי אמנותי שבמהלכו פגשנו אפשרויות שונות, פחדים, דחפים, תחושות, העדפות, תפיסות עולם ומשאלות של הלב, אותם חלקנו ביצירה זו.
    באירועי יוני – יולי בתיאטרון, מוצע מגוון אירועים הנוגעים בנושא דרך קולות, זוויות מבט ומדיות שונות.
    זו הזדמנות לקחת חלק, להסתקרן, להתחקות, לחלוק, לחשוף, להתעורר, לעורר שאלות, להטיל ספק, להתדיין, להתחכך ולחגוג ביחד את עצמנו. בואו באהבה ובתשוקה!

    אירועי חודש יוני:

    שישי 6/6/14, 10:00-18:00
    Songs Of My Soul- אידה קלרובה (צ'כיה) בסדנת שירה צוענית
    אידה קלרובה, הזמרת המפורסמת מצ'כיה, הידועה בכינויה 'הקול של הצוענים', מגיעה לארץ לסדנת שירה חד פעמית בתיאטרון הידית.
    הסדנא מיועדת לכל מי שאוהב מוזיקה- כל אחד יכול לשיר!
    עלות הסדנא: 250 ₪
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/229549603910119/?fref=ts#

    מוצ"ש 7/6/14
    20:30- נשים עושות גברים, קבוצת היוצרים של תיאטרון הידית.
    קבוצת נשים יוצאת למסע חקר אמנותי בעקבות נושא הגבריות. האישה משחקת גבר כדי ללמוד עליו, כדי ללמוד על עצמה.
    כרטיסים: 35 ₪
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/633438570070947/

    שלוש אצבעות מתחת לטבור

    חמישי 12/6/14
    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    21:30- "שירים מהבידיבום"- שואו מאת נעם פרתום ויונתן כנען
    מופע קוקטייל פופואטי על בסיס טקסט ומוזיקה עם שפריץ הומור והרבה נשמה.
    נעם פרתום- משוררת, פרפורמרית, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה וספוקן וורד. ספר ביכוריה – ״להבעיר את המים באש״- ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד באוקטובר 2012 ומאז הודפסה כבר מהדורה שלישית שלו. בימים אלו כותבת סדרת טלוויזיה בשיתוף 'דנה עדן ושולה שפיגל הפקות' ומתרגמת ספר שירים מאוירים מאת של סילברסטיין עבור הוצאת 'מודן.
    כרטיסים: 50 ₪
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/1453674868213055/

    מוצ"ש 14/6/14
    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור + שיחה עם השחקנים והבימאית.
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    חמישי 19/6/14
    20:00- הקרנת הסרט "אליס"- זוכה פרס השחקנית, התסריט וציון לשבח לבמאית צעירה פסטיבל ירושלים 2012 + שיחה עם בימאית ויוצרת הסרט- דנה גולדברג
    כרטיסים: 35 ₪
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/1428786504051426/

    מוצ"ש 21/6/14
    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    21:30- פאנל ארוטיקה ויצריות בהשתתפות אנשי אמנות ורוח מתחומי ידע ועניין שונים.

    מוצ"ש 28.6.14
    20:30- פרויקט S- סצנות סקס מהחיים
    ראיונות חושפניים על הגוף, התבגרות מינית, פנטזיות, פורנו ואהבה הולידו ערב קורע, נוגע ומחרמן.
    תיאטרון "כאן" מציג מחזה המבוסס על שיחות על סקס שנערכו עם אנשים אמיתיים, ועובדו בחסד לשפה תיאטרונית מרתקת, מגרה, ומעוררת מחשבה, המציגה דפוסים שונים ומשונים של יחסי מין בלי פוטושופ ובלי הנחות.
    סקס ממלא את המרחב הפרטי, הציבורי, הפוליטי, הצבאי, המשפטי, התקשורתי. סקס מוכר.
    אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סקס? מה מותר להגיד ומה אסור? האם השחרור המיני והדיבור החופשי מאפשרים מפגש בגובה העיניים או שהכל הפך לפורנו? ומה לעזאזל קרה לאהבה?
    שחקנים: אסתי זקהיים, טליה מנשה, אודליה סגל, חי מאור, נדב ניר, רמי קאשי
    בימוי: שלמה פלסר
    מחזה: עידו בורנשטיין
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה
    לדף האירוע: https://www.facebook.com/events/807544395931013/

    אירועי חודש יולי:

    רביעי 9/7/14
    18:30- הרצאה: "שיטת שירז- סוד המיניות של הלידה"- שירז אריאל
    מידע מרתק על שילוב המיניות בלידה ככלי עזר והגנה- עובדות מהשטח וסיפורים מעוררים מהארץ ומהעולם על אחד הגילויים המפתיעים של העת המודרנית- תרומתה של האורגזמה הנשית ללידה. מתאים לכל מי שסקרן על נפלאות הגוף האנושי, לזוגות בהריון שמעדיפים לידה טבעית ורוצים לדעת על כול דבר שיכול לסייע לחוויה לעבור בטוב. נשות מקצוע מתחומי המיילדות מוזמנות.
    שירז אריאל- 46, מדריכת הכנה ללידה ותומכת לאחר לידה | חוקרת ומלמדת את תחום המיניות של הלידה ולאחריה | מדריכה זוגות ונשים. באופן פרטי 050-7555601
    *הכניסה ללא תשלום

    חמישי 10/7/14
    18:30- הרצאה: "נטושים בשטח- הורות מכוונת בעידן הפורנו"- מרגנית ארז
    במציאות של מסרים מיניים מעוותים ועלייה בלחצים החברתיים, מעורבות והכוונה נכונה של ההורים בחיי הילדים חשובים מאי פעם. נשוחח בין היתר על התנהגויות מיניות של בני נוער, שאלות אופייניות לגיל וכלים התחלתיים לשיחה בריאה עם הילדים.
    מרגנית ארז- B.Ed בחינוך | מפתחת תכניות הדרכה לנוער | הורים וצוותי חינוך | מנחה ליחסים ולבריאות מינית מטעם האגודה לתכנון מהמשפחה | יועצת ב"דלת פתוחה"- רשת ייעוץ לבני נוער בנושא של מיניות ויחסים.
    *הכניסה ללא תשלום

    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    מוצ"ש 12/7/14
    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    חמישי 17/7/14
    20:00- שלוש אצבעות מתחת לטבור
    יצירת מקור של אנסמבל תיאטרון הידית.
    מסע בירור של המותר והאסור, האפשר והאפשור, הקבלה והנוחות של האדם עם עצמו, עם גופו, עם תשוקתו. גילוי חדוות הגוף מול התניות תרבותיות, איסורים, עיוותים, דיכוי החופש הפנימי, הראשוני האותנטי.
    כרטיסים: 60 ש"ח בהזמנה מראש, 70 ש"ח בקופה.
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/347920965334277/

    21:30- סגירת אירועי הקיץ: וידאו ארט, מוזיקה, אלכוהול וריקודים תחת כיפת השמיים

     

    מוצ"ש 19/7/14
    20:30- שעה עם אוכלי כל- שני גרנות ונבו רומנו
    על הבמה החשופה שני מופיעים, שני אוכלי-כל, גם הם חשופים לחלוטין. על בסיס זה נתפרת תנועתיות ראשונית המשתמשת בהרמוניה הטונאלית של הגוף כחומר גלם לבניית זרם של סצנות ומקטעים לא שגרתיים, מפתיעים ולעתים מצחיקים, כך שנוצר פסיפס הבוחן את התרבותי שבגוף ואת הגופני שבתרבות.
    כרטיסים: 60 ₪
    דף האירוע: https://www.facebook.com/events/518747461585005/

     

    להזמנת כרטיסים:
    דרך הטלפון: 077-5301381
    דרך האינטרנט: http://www.tixwise.co.il/he/website/2101


    להגיב
  • שאקטי קיץ – פסטיבל נשים

    שאקטי קיץ – פסטיבל נשים

    חוגגות בריאה חדשה

    29-31.5.14 בקמפוס גבעת חביבה

    חגיגה נשית של יופי, עומק ועוצמה

    סדנאות, טקסים, מופעים, ריקודים והמון חופש לעצמך במרחב ייחודי ומאפשר

     10

    זוהי הזמנה והזדמנות לבחור בך, לתת לעצמך זמן איכותי וייחודי עם נשים מופלאות, חברות, אחיות, אימהות, להניח למשימות ולשגרת החיים ולהצטרף ל-3 ימים ו-2 לילות של נשיות בבריאה.

    התהליך מתרחש בעשרה מרחבי פעילות – סדנאות ומנחות מדהימות והנחיות ייחודיות שחלקן הגדול נוצר בהתאמה לשאקטי, דרך מגוון מרחבים – שפע ושגשוג, יחסים ומיניות, ריקוד ותנועה, אימהות פריון ולידה, יוגה נשימה ומדיטציה, דימוי גוף, יצירה ויצירתיות, מוסיקה ותיאטרון, סדנאות ומסיבות בריכה, הקרנות סרטים, רבי שיח מרתקים, מתחמים לילדות ונערות, אמהות ותינוקות והריונית. המנחות, מתמסרות אל המסתורין ומאפשרות ליכולות ולכלים שלהן להשתלב ולהיפגש עם המשתתפות בגובה העיניים והלב

    הופעות של דין-דין אביב וליאת ציון על הבמה המרכזית ועוד הופעות של הרכב מתופפות עם רוני פרנס ויעל שרוני, שירה מקורית של שירה גולן, מרים טוקאן, הדר יעקוב וקרן סימן-טוב טל בצ׳אי שופ.

    בשטח הפסטיבל תוכלנה להינות מבזאר דוכנים צבעוני עם שפע בגדים, תכשיטים, תיקים, אמנות ויצירה נשית ועוד פינוקים.

    צ'אי שופ, ארוחות צמחוניות, בר מיצים טבעיים.

    מתחם טיפולים משמח גופנפש, מתחם מיסטיקה, סווט לודג´ (בתוספת תשלום) ועוד ועוד.

    אנחנו על הגבעה:
    כבר שלוש שנים שאנחנו בקמפוס גבעת חביבה – מקום מרווח וירוק עם מדשאות, בריכה גדולה, חדרי לינה, אזורי קמפינג נוחים, ברזיות ושירותים, מקום קרוב ונגיש (5 דקות מחדרה, סמוך לכביש 6).

    1025546_10201320462677760_1494041864_o

    כרטיסים ברכישה מוקדמת:
    עד התאריך 30/4 – 460 ש"ח
    עד ה-15/5 – 490 ש"ח לבוגרת
    2 נרשמות ומעלה במחיר מוזל – 460 ש"ח
    בין ה-15/5 ועד ה-28/5 – 520 ש"ח
    בקופות – 550 ש"ח

    נערות וילדות בין גילאי 5-15 משלמות מחצית מהמחיר, הכניסה עד גיל 5 חינם.

    הכרטיס כולל: כניסה לפסטיבל (לכל הסדנאות, הטקסים, המופעים ולשטח הבריכה) ולינה בקמפינג.

    חדרי אירוח ולינה:
    בגבעת חביבה מגוון אפשרויות אירוח. אנחנו ממליצות בחום לשריין לעצמך מיטה לסופשבוע הנעים הזה. בכל החדרים יש מזגן, שירותים ומקלחת צמודים לחדר. יהיה זה מקום להתרענן, לשים את הראש או לנוח לרגע.

    להזמנת כרטיסים ומיטות התקשרי למרכז ההזמנות הטלפוני שלנו: 052-367-73-73

    אירוע הפייסבוק >

    מצאי אותנו בפייסבוק בדף שאקטי העצמה נשית >

    מידע נוסף באתר שאקטי >


    להגיב
  • מה נשתנה הלילה הזה? נוספה לשולחן כוס מרים!

    עשתורת הבית, כלומר רענן, סיפר לי שהוא שמע על מנהג להוסיף לליל הסדר כוס נוספת לזו של אליהו – כוסה של מרים.
    מיד יצאתי לגוגל לחפש את המנהג, ופגשתי בעיקר את מרים. בת עמרם ויוכבד, משבט לוי, אחות אהרון ומשה.
    מרים הנביאה, העצמאית והדעתנית, הרואה למרחוק.
    מרים שהוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. מרים שבזכותה ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
    איזו גיברת!

    כשפרעה גזר להשליך ליאור את הבנים הזכרים שיוולדו, עמרם אביה גירש את אישתו יוכבד, כדי שלא יוולד להם בן. מרים עמדה מול אביה בעוצמה ובאומץ ואמרה לו: 'פרעה גזר על הזכרים ואתה גזרת על גם הנקבות'. והתנבאה: "בן יוולד לך מאימי, והוא יושיע את ישראל." כשמשה נולד ואכן הושלך ליאור, היא עקבה אחר אחיה התינוק המתרחק ווידאה שהוא מגיע לידיים הנכונות. כשבת פרעה חיפשה עבורו מינקת, הביאה לה מרים את יוכבד, אמו (ואמה) הביולוגית, שתהיה עבורו המינקת העבריה בבית המלך. (תחשבו על זה רגע. איזו סיטואציה לא פשוטה).

    ואז במדבר – מרים היא מנהיגה כריזמטית הסוחפת אחריה את כל הנשים. אחרי הנס של חצית ים סוף משה שר את שירת הים. לעומתו, מרים, מיזמתה, 'לוקחת את עצמה בידים': הפסוק המתאר אותה פותח במילה 'ותיקח'. היא לוקחת את התוף בידה ופוצחת בשיר, ללא רקע קודם ממוסד ומגובה מגבוה. משה לוקח בידו את המטה, היא לוקחת בידה את התוף. הוא לוקחו על פי צו ה', היא לוקחת על דעת עצמה. והנשים כולן נענות לה ויוצאות אחריה, מכירות מעצמן במנהיגותה, בכוחה הרוחני. כמענה להיענות זו היא מדברת אליהן ומקרבת אותן לאביהן שבשמים: 'ותקח… את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה… ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה' (טו כ, כא). אגב, כתוב ותען 'להם' מרים ולא 'להן'. אמנם יש שהמקרא פונה בלשון זו לנשים, אך יש הרואים בכך רמז שמרים השפיעה על שירתם של כל בני ישראל והגברים בכלל. (אריאלה ידגר מתוך עלון קולך, גליון 22)

    שירתו של משה (שירת הים) משתרעת על פני פסוקים רבים וכתובה בספרי התורה בשיטה מיוחדת (המכונה "אריח על גב לבנה") ואילו תיאור שירתה של מרים והשירה עצמה, אינם תופסים אלא שני פסוקים בלבד:

    "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ
    וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
    וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם
    שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, 21-20).

    אולי מרים שרה את השירה כולה והתורה מוסרת לנו רק את כותרתהּ (כך עולה מפירוש רש"י) ואולי מדובר בשירה בעלת איכויות אחרות. אם אכן שירת מרים הכילה רק פסוק אחד, הרי שהדגש בשירה זו הוא פחות על הממד המילולי, וממדים אחרים מודגשים בה: הממד הגופני, שהרי התורה מתארת את ריקודיהן של הנשים; הממד האסתטי, השימוש של מרים בכלי נגינה שהלהיב וסחף את הנשים; הממד הקהילתי, שכן מרים קראה לנשים: "שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה", לעומת משה שפתח את שירתו באומרו: "אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" ובכך התמקד בחווית האני הדובר והממד החוויתי, מרים קראה לנשים והן, ככל הנראה, ענו לסירוגין אחריה.
    (הרֵבֵּה דליה מרקס, מתוך האתר "רבנים למען זכויות האדם")

    שירת מרים

    יש עוד ועוד מה לספר על מרים. על היותה מילדת. על שמותיה השונים. על הצרעת שקיבלה ולמה. על נאמנותו של העם אליה ועל היכולת שלה ללכד אותו. וערב החג מתקרב, ויש עוד מלאן דברים לעשות… אז נעבור לטקס כוס מרים, שאם הבנתי נכון, נולד אי שם בשנות השמונים בארצות הברית, ע"י נשים יהודיות פמיניסטיות. לפי האתר "קולך" (פורןם נשים דתיות), מקור המנהג הוא בקבוצת ראש חודש בבוסטון, אי אז בשנות השמונים, ע"י אישה בשם סטפני לו. זה התחיל כמדיטציה קבוצתית מונחית, שבה שתו חברי (או שאולי רק חברות) הקבוצה מים חיים מגביע מרים, לזכר הבאר שממנה נבעו מים חיים.

    לגבי אופן שילובה של הכוס בסצנריו הפסחיסטי, מצאתי את זה:
    "דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח: כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו של מנהג כוס מרים בטקס החג". (מתוך הבלוג הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית, לקרן פייט)

    הרב שלמה פוקס מהתנועה הרפורמית כותב גם הוא על המנהג להוסיף לשולחן הסדר כוס של מרים :
    כוחה של מרים טמון בערעור הנורמות, למרות שלא היתה מצוּוה היא יזמה ועשתה, ובכוחה זה הצליחה להעיר ולעורר את העם. […] עולה שמִרים ובארה ממשיכים לנבוע ולהעניק חיוּת וחיוניות גם ימים רבים לאחר מותה. מכאן המנהג להוסיף 'כוס מרים' לשולחן הסדר כניסיון להתחבר לכוחה של מרים ולהכניס בנו חיוּת, מתוך ההבנה שיוזמה ושבירת מסגרות היא הדרך להתעוררות, ליציאה מן המקום הצר, ממצרים.

    בקיצור, סיסטר סיטסר!
    אם נדלקתם עליה, הנה הצעה מעשית איך להוסיף אותה לליל הסדר.

    בהיותנו מסובים כבני חורין על שולחן הסדר נרים כוס לחיי מרים:

    שעמדה מול אביה עמרם ומול גזרת המלך פרעה;
    שזיכתה את העם בבאר על ידי רצונה וחיוּתה;
    שהעזה לעמוד מול אחיה כדי להגן על האישה העזובה;
    שבזכותה עמד העם במבחן הנאמנות;
    שנקראה 'עזובה' ונלקחה לאישה על-ידי כלב המורד בדעת חבריו;
    המזכירה לנו שבאר השפע הולכת לצדנו באשר נלך.

    הצעה קונקרטית לשילובה של כוס מרים בליל הסדר אפשר למצוא, שוב, באתר קולֵך:

    ממלאים את הגביע של מרים לאחר כוס שני של יין לפני נטילת הידיים.
    רחץ – מגביהים את הגביע הריק ואומרים:
    כוֹסה של מרים ימולא במים ולא ביין. אני מזמינ/ה נשים מכל הדורות שבשולחן הסדר שלנו למלא את כוֹסה של מרים במים מכוסותיהן הן.

    זה יפה…..
    והנה ההמשך [לקריאה במקור] (תביאו תוף!)

    אני מתרגשת ומתכוונת להציע את זה בשולחן הסדר השנה.
    עם טקסט שונה, אבל עקרונות דומים.

    חג שמח!

    בתמונה: מרים הנביאה ונשות ישראל שרות ומחוללות אחר קריעת ים סוף. מאת: גרטה קוזניצוב. שמן על בד קנווס מידות: 70\70 ס"מ [לינק].
    בתמונה הראשית: מרים הנביאה בפסיפס מתוך כנסיית הדורמיציון על הר ציון בירושלים [לינק]

    יפה לקרוא על מרים הנביאה גם באתר הידברות.


    להגיב
  • בפנים אני שומעת אותה צוחקת

    רונה רענן שפריר קראה את הפוסט על החיים ועל זקנה, והתחשק לה לשלוח אלי קטע מטקסט שהיא כתבה פעם ולא פורסם.
    "מי יודע למה לא פירסמתי? ככה קרה. אז לפחות את תראי". היא כתבה. כמו חתימה של שוקולטייר על ממתק.

    [רונה רענן שפריר]

    ברחוב עדיין מתייחסים אלייך כאל כּוּּסית, לפעמים. כּוּסית. שם מעניין. כינוי של הערכה שאומר שהכּוּס שלך עדיין מעניין גברים.
    ואת מוחמאת, "כן!" את מתריסה מולי, קצת כועסת על המבט המפקפק, "זו מחמאה. זה אומר שעדיין לא נכנסתי למסלול ה"זקנה", וה"דודה"". זה אומר גם שהצוף שלך עוד מזמין ומעניין גברים, וזה נעים לך, במיוחד בגילך. את כמעט בת 45.

    האם מדובר כאן רק על ברירת המחדל הביולוגית, המיושנת, שאומרת שנקבות צריכות לשמור את הזכרים בסביבה, כדי לזכות להגנה ולפריון? האם זו הסיבה שהשתגענו? האם רק בגלל זה אנחנו עובדות בשיפוצים מתמידים?
    ביחס לאמהות שלנו אנחנו מתחתנות בגיל הרבה יותר מאוחר, ועושות ילדים עוד כמה שנים אחר-כך. אז אולי זה כל העניין: פעם הנעורים הביאו איתם את כל הגברים שצריך כדי לבחור מתוכם את האחד שיפרה אותנו. היום אנחנו צריכות את הגברים כשהנעורים מאחורינו, וכדי להצליח לפרות ולרבות למלא את הארץ, אנחנו מתייפות ומייצרות "נעורים בכאילו".

    "שטויות", את אומרת. "זו תזה מופרכת. התחלנו כשהיינו כל כך צעירות ויפות. התחלנו עוד לפני שידענו. ותראי את הבאות אחרינו. תראי את בנות השש, את בנות החמש: לובשות מיני וחולצות בטן, ומתאמנות במבטים מפתים עוד לפני שהן מבינות את מי צריך לפתות. תראי אותן משחקות בבארץ' , התחליף הפרחי של הבארבי. התחליף המיני יותר, העסוק בפתיינות. תראי את הבארץ'", את אומרת.

    אני לא עונה. מה יש לי להגיד.

    Big-Bronze-Wind-th

    ועכשיו נדבר על הסימנים הראשונים של הזקנה. מתי הם מופיעים? את לא יודעת. פתאום הם כאן, רגע היית בטוחה שהנעורים כאן לתמיד, שהקרמים עוזרים, שהשיעורי הזעה משתלמים, וברגע הבא גילית. מה גילית? את הכתמים על הידיים ועל החזה, את אומרת. אני מסתכלת על ידייך: יפות, לבנות, כמעט מושלמות. את מראה לי את הכתמים. נכון. זה לא שמש, זה איתות של הזקֵנה, הזקֵנה שחיה בתוכך כל הזמן, מחכה לצאת.
    ואז את מספרת על שערות לבנות למטה, איפה שלא צובעים. שלוש שערות, אבל זה מספיק. עוד ניצחון של הזקנה. היא שם, היא עובדת כל הזמן. נמאס לה מהמאמצים וכל השטויות האלה. נמאס לה להוכיח להראות ולנסות. הזקנה שבתוכך, את אומרת לי, היא שפויה יותר מכולנו. היא נראית משוגעת, אבל היא הכי בסדר. היא רוצה לזרוק את כל ערכות הצבעים, את כל המכשירי העינויים, היא רוצה ללכת לאט, לראות פרחים, להאנח כמו משוגעת בגלל מוזיקה שצורבת את נשמתה.

    אז את מחכה כבר, להיות זקנה? אני שואלת, מאמינה, לא מאמינה.

    "מחכה ופוחדת, פוחדת ומחכה. המלחמה עכשיו בעיצומה", את אומרת. "זה שיא הקרב. מבחוץ אני בג'ינס צמוד וטי שירט, כאילו לא עברו השנים. בבקרים מותחת את קמטי הצחוק, קמטי העצב, בתרגילים מיוחדים של יפניות. בלילות מותחת את הגוף על סד בג'ים, ונהנית ממין, כי אומרים שזה טוב לעור הפנים. אבל בפנים אני שומעת אותה צוחקת. את הזקנה שאהיה. היא צוחקת בפנים. היא יודעת שתנצח, ויש לה סבלנות. היא לא מתאמצת אפילו. רק מציצה: כמו שערה לבנה, כמו עוד קמט בסנטר, כמו להביט על אמא שלי, או על תמונות של סבתא שלי, ולראות אותי".

    ואם הגוף הוא מפה
    ואם אלה הסימנים הטמונים בה
    לאן תוביל הדרך?

    אף פעם אין רק דרך אחת. את אומרת. זה מה שיפה בכל הסיפור הזה.

    אָמַר:
    הַמִּלִּים הֵן חָלָל רֵיק
    שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הֲדָרוֹ שֶׁל הַגּוּף
    (אדוניס)


    רונה רענן שפריר היא מורה בכירה להתמקדות, Coordinator מורשית להסמכה בהתמקדות, מחברת רב המכר "איש לומד לעוף", מפתחת מודלים חדשים לעבודה עם התמקדות בשדה היזמות, היצירה והבאת החדש.

    הצילומים בפוסט הם עבודות של זוג פסלים ממסצ'וטס, שמצאתי באינטרנט. עוד עבודות (היה קשה לבחור) כאן.


    להגיב
  • השראה נשית – מפגש נשים לכבוד יום האישה הבינלאומי

    [מיכל ליבדינסקי]

    השבוע יצוין יום האישה הבינלאומי. כבר כמה זמן אני חושבת לעצמי שאנחנו הנשים, צריכות להפגש יותר. להתערבב, לדבר, לצחוק, לבכות, לשתף, לספר, ליצור, להיות יחד. כל אחת היא עולם שלם של תובנות. אז הנה הזדמנות למפגש נשי, שהוא כולו נתינה אחת לשניה. מפגש שמאפשר להתחבר למהות, לחלוק ידע.

    יום חמישי, 6/3, משעה 9:00 – 13:30 מוזמנות להגיע למתחם הידית. נשים מהקהילה יעבירו מפגש בנושא שקרוב לליבן. הנשים שבאות ומתארחות יוכלו לבחור להכנס למפגש , יצירה, שיחה, שמעניינת אותן. ובין לבין לשבת יחד ,לדבר, להיות. מוזמנות להביא דבר מאכל אותו נחלוק יחד בסוף. חוצמזה נאסוף 15 שקלים מכל אחת לכיסוי עלויות: שימוש במתחם החוץ, ושימוש בחומרים בסדנאות. אם ישאר עודף הוא יתרם לאחד ממקלטי הנשים.

    מה בתכנית?

    9:00 צ'איה פותחת את הבוקר עם יוגה נושמת

    9:00 תמרה גיברנשטיין פותחת את הבוקר עם 'שרות לשמש' שירה פראית משחררת

    9:00 שרה גילאון עם "נשים עושות שלום עם הגוף". שיחה על אזון אכילה רגשית וקבלת הגוף. הבחירה לאהוב את עצמי ללא תנאי בכל גיל

    9:00 קיה קרנברג עם שיחה על רצפת האגן בהבט נשי – רגשי.

    10:00 שירי ג'ורנו מעבירה מפגש דרמה בנושא: לשחק את הנשים בתוכי

    10:00 מיכל גולדן תבדוק את מיתוס היופי

    10:00 הדס שלום מעבירה מפגש יצירה בסטודיו – הכנת קעריות הגשה קטנות

    10:00 שלי פסטרנק כץ (סקסולוגית חברתית) עם 'יש סקס אחר' – שיחה על סקס אחרי הנישואים, הילדים, הבית, והשגרע

    11:00 קטי קמחי מנחה שיחה נשית על מין

    11:00 רותם שלאוזר על – איך להגדיר מטרה כתנאי להגשמה, בשיטת nlp.

    11:00 לי זיו על "החולמת" – הקשר שבין חלימה, גוף האשה ומחזור הירח

    11:00 חגית אלמקייס במפגש כתיבה בביליותרפי נשי 'כותבות עם זאבים'

    11:30 אורה צימרמן במפגש דרמה מוזיקלי: 'לאן נעלם הקול שלי?' לכל אחת יש קול, עם אמירה, זהות, חיות ונוכחות. מפגש מלא קשב וגילוי שעשוע צחוק (ואולי גם בובה שמפתיעה בדרכי הביטוי) התחקות אחר קולינו בעזרת התנסויות, אגדות ושעשועי תיאטרון

    11:30 אפרת שקד מעבירה סדנת תפירת בובות גרב עבור חלוקה לילדים מעוטי יכולת.

    13:00 מעגל סגירה ותודה – ברוכה שעשתני אישה

    13:30 אוכל!

    מוזמנות לסמן לכן ביומן, להזמין חברות, ולבוא להפגש, לעומק.

    * * *

    וב 20:30 בתאטרון הידית לרגל יום האישה הקרנה של הסרט: "היהלום שבפנים", סרט תיעודי עטור שבחים המגולל את מסען המופלא של שלוש נשים, נפגעות גילוי עריות, מהחושך שבילדותן אל האור שבהווה. בסיומו תתקיים שיחה עם הבימאית קרן לב (גוטמן).

    כרטיסים: 35 ₪.

    להזמנת כרטיסים: טלפונית: 077-5301381

    באינטרנט: http://bit.ly/1dv0S3K

    לפרטים מלאים על הסרט לחצו על הלינק: https://www.facebook.com/events/1428404970735446/

    * * *

    ותודה לתאטרון הידית שתומך בנושא ומארח אותנו ללא כל תמורה


    להגיב
Close