השימושון

בשבח האיטיות

דוסה עברה פה אתמול לתפור משהו במכונה ולשתות קפה של אחר הצהריים.
ראתה אותי עמוסה, ממהרת, לא ממוקדת, עצבנית, רעבה, חסרת סבלנות כלפי ינאי.
חיבקה אותי ברכות לפני שיצאה ונתנה בי עיניים טובות,

הבוקר טלפון:
מה שלומך?
אני מספרת.
אכלת משהו?
לא, אה, כן. שוקולד. ואוזן המן עם שוקולד.
אוי.

'אז חשבתי על זה וארוחת צהריים עלי'. היא אומרת המלכה הזאת. 'חשבתי על משהו מזין: דג, אורז, וירקות'.

אוי אלוהימה,

'וקראת את האימייל ששלחתי לך? על בשבח האיטיות?'

לא…

'אז תקראי. זאת תקופה מאוד אינטנסיבית. אצל הרבה אנשים עכשיו. אולי בגלל סוף החורף, מין האצה של התעוררות'

דוסקה בדוסקה. ארכיטיפ של נשיות רכה ומודעת, שעושה את העבודה כל הזמן.

***

מצ"ב מאמר בשבח האיטיות, אותו יהיה עלינו להזכיר זאת לעצמנו מדי פעם.

Slow Attitude

התחלתי לעבוד בחברת וולוו לפני 18 שנה. זוהי חברה שוודית שלעבוד עם אנשיה זאת חוויה מאוד מעניינת. לוקח להם שנתיים לממש כל פרויקט, גם כאשר הרעיון מבריק ופשוט.

זאת נורמה.

תהליכי הגלובליזציה שלנו, החותרים לתוצאות מיידיות, גורמים לנו חרדה כללית, אך תחושת הדחיפות שלנו לא משפיעה על הקצב האיטי שלהם.

השוודים יושבים ודנים באין ספור ישיבות, הערכות וכו'. הם עובדים במתכונת Slow doun " " . המעניין הוא שבסוף זה מניב פירות בזמן (לפי הקצב שלהם) תוך שילוב בין הבשלת הצורך עם טכנולוגיה מתאימה. בדרך זו הם מאבדים מעט מאוד ואני מסכם זאת כך:

1. שוודיה היא בגודל של סאו פבלו (ברזיל).

2. בשוודיה רק 2 מיליון תושבים.

3. בעיר הגדולה ביותר, שטוקהולם, בקושי יש בה 500 אלף תושבים.

4. חברות בהון שוודי: וולוו, סקניה , אריקסון, אלקטרולוקס, אבב, נוקיה, נובל ביוקאר, וכו'. לא רע אה?

כדי לקבל פרופורציות לגבי חשיבותן מספיק להזכיר שוולוו מספקת את המנועים לחלליות של נאסא.

יכול להיות שהשוודים טועים אך הם אלו שמשלמים את שכרי. עד כה טרם פגשתי עם שיש בו תרבות קולקטיבית כמו זו שלהם.

אספר לכם סיפור קצר, כדי שתבינו על מה מדובר. בפעם הראשונה שהגעתי לשוודיה, בשנת 1990, אחד מעמיתי השוודים היה אוסף אותי כל בוקר מהמלון.

היה זה בחודש ספטמבר, קצת קר וערפילי. היינו מגיעים מוקדם לוולוו והוא היה חונה את האוטו מאוד רחוק משער הכניסה (בחברה 2000 עובדים המגיעים לחברה במכוניתם).

ביום הראשון לא אמרתי כלום, גם לא ביום השני והשלישי. בימים שלאחר מכן, לאחר שהיתה בינינו קצת יותר קירבה, שאלתי אותו בוקר אחד:

"יש לכם מקום חניה קבוע כאן? כי שמתי לב שאנו מגיעים מוקדם, מגרש החניה ריק ואתה משאיר את האוטו רחוק… "

לזה הוא ענה בפשטות:

"מכיוון שאנו מגיעים מוקדם יש לנו מספיק זמן ללכת ברגל. אבל מי שיגיע באיחור- כדאי שימצא מקום קרוב יותר לשער. נכון?"

תארו לעצמכם איזה פרצוף עשיתי. זה היה מספיק כדי שאבדוק לעומק כל דעותיי הקודמות.

כיום יש באירופה תנועה גדולה בשם " Slow Food".

קיים ארגון בשם Slow Food International Association , אשר סימלו הוא חילזון, הפועל ממרכזו באיטליה.
זוהי תנועה המטיפה לאנשים לאכול ולשתות באיטיות, לקחת את הזמן כדי ליהנות מהטעמים, ליהנות מההכנה ביחד עם המשפחה, החברים, בלי למהר ועם איכות. הרעיון הוא להתנגד לרוח fast food ומה שהיא מייצגת כמודל חיים.

ההפתעה היא שתנועת Slow Food משמשת בסיס לתנועה רחבה יותר: סלואו אירופה, כפי שהדגישו בעיתון ביזניס וויק.

כל זאת מבוסס על שאלות לגבי הלחץ והטירוף שנוצרו עקב הגלובליזציה, המדגישה כמות במקום איכות – איכות חיים או איכות של להיות.

לפי העיתון ביזנס וויק, העובדים הצרפתיים, על אף שהם עובדים פחות שעות (35 שעות שבועיות) הם יותר יצרניים מאשר עמיתיהם האמריקנים או הבריטים.

הגרמנים, שבהרבה חברות קבעו שבוע עבודה של 28.8 שעות עבודה, הגדילו את יצרנותם ב- 20%.

מה שנקרא " Slow Attitude " מעורר התפעלות אפילו אצל האמריקנים, אוהבי ה"פאסט" ושל "עשה זאת עכשיו".

לכן, הגישה של אי דחיפות, פירושו לא לעשות פחות או לייצר פחות. פירושו לעשות את הדברים באיכות גבוהה יותר, ביתר דיוק, עם שימת לב לפרטים ובפחות לחץ.

זה אומר לחזור לערכי המשפחה, החברים, לזמן חופשי, להנאה, לפנאי ולחיים בקהילות קטנות.

עכשיו הווה וממשי כנגד עולמי לא מוגדר ואנונימי .

משמעותו לחזור לערכים היסודיים של האדם: ההנאות של היום יום, פשטות החיים, החיים ביחד, הדת והאמונה.

זה אומר סביבת עבודה עם פחות לחץ היא שמחה יותר, נעימה יותר ולכן גם יותר יצרנית. כי אז האנשים עושים בהנאה מה שהכי טוב הם יודעים לעשות.

מאוד בריא לחשוב ברצינות על כל זה. בזמנים של טירוף ללא מעצורים ביטויים ישנים כמו: "בעזרת צעד אחר צעד מגיעים רחוק" ו"הזריזות היא האויבת של השלמות" יקבלו תשומת לב.

לא הגיעה הזמן שהחברות בקהילה שלנו, עיר או מדינה, יתחילו לפתח תוכניות רציניות של " איכות בלי למהר" אפילו כדי להגדיל את היצרנות ואיכות המוצרים והשירותים מבלי שנהייה חייבים לאבד את ה"איכות להיות"?

בסרט "ניחוח אישה" יש סצנה בלתי נשכחת בה העיוור (המגלם אותו אל פאצ'ינו) מזמין בחורה לרקוד והיא עונה לו: "לא יכולה, החבר שלי יגיע תוך כמה דקות", לזה עונה העיוור: "אבל, ברגע אחד אפשר לחיות חיים שלמים", והוא מוציא אותה לרקוד טנגו. הרגע הטוב בסרט היא הסצנה הזאת שאורכה רק שתיים או שלוש דקות.

הרבה אנשים חיים במרוץ נגד השעון, המרוץ הזה נגמר כשהם מתים מהתקף לב או מתאונת דרכים בכביש המהיר כדי להגיע בזמן.

יש מי שכל כך לחוצים לחיות את העתיד ששוכחים לחיות את ההווה, שהוא הזמן היחיד שקיים.

לכולם בעולם יש זמן שווה, לאף אחד אין פחות או יותר מ-24 שעות ביממה. ההבדל הוא בשימוש שכל אחד עושה בזמן שלו. אנו חייבים לדעת לנצל כל רגע, כי, כפי שאמר ג'ון לנון, " החיים זה מה שקורה בזמן שאנו מתכננים את העתיד".

כל הכבוד שהצלחת לקרוא את המסר הזה עד הסוף.

הרבה אנשים מפסיקים באמצע כדי לא "לאבד את הזמן" היקר כל כך בעולם הגלובלי.

הראה עוד

4 thoughts on “בשבח האיטיות”

  1. מסכימה עם כל מילה!
    זה משהו שאני ממש מרגישה על עצמי- מאז שהתחלתי לתרגל את "המעברים הקסומים" אני מרגישה שהתחדדתי יותר בכל הרמות ואני מסוגלת לחשוב ולבצע עם יותר פוקוס ופחות בזבוז אנרגיה.
    זו, כמובן, החוויה הסובייקטיבית שלי. היא נהיית לי יותר ויותר ברורה (ואני לא בענייני פרסומת).
    אני בטוחה שכל אדם יכול להעזר בכל מיני כלים בכדי לעזור לו להתפקס, לשמור על המרחב האנרגטי שלו, לא להוציא אנרגיה מיותרת, לא להכניס אנרגיה לא רצוייה, לכוון למטרה באופן מודע ולהשיג אותה. עידן הקואוצ'ינג בעיצומו ולא סתם. אנחנו זקוקים לאימון במקום הזה, אולי כי שכחנו או כי לא לימדו אותנו מספיק טוב (ביקורת על מערכת החינוך? מודעות שגוברת?).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close