הגשם הראשון שלי / סתיו 1987 – רודי סעדה

טורים אישיים

קטגוריה טורים אישיים | תאריך פרסום 19 אפריל, 2017 | ע"י פוסט אורח

0

החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים
החלק השני – הבוכריס שלי

[רודי סעדה]

בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה מין המילים רסיסי חיים חמקמקים שאשזור לסיפורים. אז הנה הסיפור הראשון מתוכן.
הסיפור שאני מעלה על הדפוס הדיגיטלי לא פשוט לי לפרסם, אבל האינטואיציה אומרת לי ‘תתחיל מכאן יא רודי’, אז אני מקשיב לה. הוא כתוב בצורה מוזרה, כמו רצף היפנוזי שכזה, אבל בעיקר טומן בתוכו חשיפה גדולה, אני בסדר עם זה, החיים והמקצוע שבחרתי לימדוני לחשוף את עצמי, אבל במשפטים שיגיעו אני חושף שני אנשים שאני מאוד אוהב והם חשובים לי לא פחות, אבא שלי ואח שלי מתוך השלושה שגדול ממני בשנה וחצי, יאיר שמו. לאבא שלי אין פייסבוק וסביר להניח שאחד האחים הגדולים יקריא לו את מה שכתבתי, מצד שני, הם אפילו לא עשו לייק לפוסט שכתבתי שבוע שעבר (לא כי הם לא רצו, הם פשוט לא הבחינו בפוסט). אבל עדיין, זה אבא שלי שיעלה על הכתב כאן.
ולאח שלי אמנם יש פייסבוק, אבל הרבה לפני הפייסבוק יש לו שם, ומאחורי המילים יש גם אדם, נפש עדינה, ולכן אני מודד את מילותיי בקפידה שאני מעביר את הדיו למקלדת, כי הסיפור שאני הולך לספר הוא רחוק בציר הזמן הלינארי של החיים, ויש מצב שהתודעה שלו בטח שכחה את הסיפור שאני מגלף כאן, והנה אחרי למעלה משלושה עשורים אני מחזיר את הזיכרון הזה למילים.
הזיכרון הזה נולד על הדפדפת, בתחילת הסתיו, לא מזמן דווקא, ממש לפני חצי שנה, הייתי בסיני, זאת הייתה הפעם השלישית שביקרתי בשנה הזו מצויד כהרגלי בעט נובע כחול, במחברת ספירלה, ונסיגה של כוכב מרקורי בשמיים.
כך התחלתי לקטוף את המילים.
הסיפור הזה קורה ביפו ג’, המקום שבו גדלתי, המקום שעיצב את נפשי, בכל כך הרבה רבדים וזוויות צילום בתודעתי הנפשית.
אבל לעת עתה אמקם את זווית הצילום ליום ספציפי, ליום שישי אחד שאותו לא אשכח לעולם, היום הנוראי של הגשם הראשון בסוף הסתיו של 1987, ולכן אני קורא לסיפור הזה “סתיו 1987” פה ושם אני אסדר משפטים, כי הסיפור הזה להפך מסיפורים אחרים שאעלה נולד מתוך זיכרון, כמעט מתוך היפנוזה עצמית והוא כתוב בצורה שכזו לכן אני נותן לו את הכבוד להביע את עצמו כפי שהוא נולד באותיות ההן תחת צילו של הדקל במדבר.
* * *
כבר שלושה ימים שאני כאן בחצי האי סיני, הנסיגה הזו מגרדת ממני חלקים נשכחים מהתודעה, היד משרבטת כאן מאסות של רגעים, ואני תוהה לעצמי למה באתי לפה שוב בפעם השלישית השנה. בכל ימי הכתיבה שעוברים עליי כאן אני מרגיש שאני מנסה להתחמק מהדפים, סוסי מירוץ דוהרים במוחי וכאילו לא רוצה אני לרכב עליהם, אבל יש כאן כוונה נסתרת למה באתי הנה, ואני מרגיש אותה באצבעות, משהו מתת המודע כמו מבקש לצוף, אולי זה התה ששתיתי עם חתיכת האופיום שקניתי מאחמד, או החשיש המוזהב שגולגל לריאות או בעצם זה מרקורי שעושה רוורסט בשמיים ותמיד מחזיר אותי אחורה כמו גלגול בטיים ליין של פייסבוק חיי, לטפל באבק דרכים, פוסטים שחלפתי על פניהם, אז הנה אני לא פוחד, ובוקר עכשיו ויש מספיק זמן. אז רודי תן לעצמך נשימה, ותצלול, תן לעט, ליד, לדיו, ולתנועה הבלתי פוסקת לשרבט את מה שצריך, באמונה גדולה שהכל בסדר, עד שתרגיש שהסוסים עוצרים, אוֹל אִין. זוכר?
* * *
מה אתה רואה? אני רואה את יפו.
איזה שנה אתה? השנה היא 1987, קריר לי עכשיו, אני עומד על הדשא ממול הבניין שגדלתי בו אני סוקר את השמיים ועננים אפורים סמיכים מתגבשים להם מעליי. אני מוריד מבט ושולח עיניים לבלוק, אני מבחין באח שלי הגדול יאיר, לבוש בברמודה צהובה וגופייה בצבע תכלת הוא מקפיץ כדורגל על רגל מסונדלת, בואנה הוא ממש טוב הילד הזה, אני מחליט לגשת אליו.
“יאיר אתה בא לעלות על הגג של הנגרייה למצוא כוכבי נינג’ה?”
“מה?”
“לעלות על הגג של הנגרייה?”
“לא, אני מתאמן למשחק, עוד מעט שי, ליאור, יניב וקדררו מגיעים”
יום שישי היום וזה היום של הכדורגל השכונתי.
“מה אכפת לך זה גבוה” אני ממשיך “ויפה, ויש שם מלא מהכוכבים האלה של המתכת כמו של הנינג’ה”
יאיר הוא אח שלי והוא גדול ממני בשנה וחצי, אני גורר אותו למשחק שלי, לעלות על גגות של מפעלים בשכונה שאנחנו גרים בה, אני משכנע אותו בקלות, שזה ממש בקטנה, ושכבר נחזור.
“טוב נו” הוא מקמט את הפנים, וצועד לחדר המדרגות להחביא את הכדור.
* * *
איפה אתם? אנחנו ליד הנגרייה, צהריי שישי וכולם בבתים שלהם, אנחנו לבד, פחד כובש אותי, לא יודע, מעין פחד של ‘אסור’ פחד שלא הכרתי קודם לכן.
העלייה לגג של הנגרייה היא אחת העליות הקלות בעולם, לא להאמין שאפשר לעלות 12 מטר בקלילות שכזו.
על רעפי הגג המוזנח של הנגרייה יפו משתקפת אלי, היא יפה יפו, צנועה שכזו, ענווה, מהגובה שאני נמצא בו אני מבחין במתנ”ס בני ברית, במגרש הכדורגל של הפועל יפו, ובבית כנסת הגדול שצמוד לכפר הערבי המפחיד שדרך הפרצה בגדר מוכרים שם קני סוכר מתוקים.
יאיר נשרך מאחוריי “יאוו כמה כוכבים” הוא אומר בזמן שהוא נעמד על הרעפים, הוא והסנדלים החומות שלו.
“אמרתי לך, יש פה מלא”
לא יודע מה גורם לי להפציר בו “יאיר תתקדם אתה קדימה על הגג, ואני אבוא אחרייך” אבל אמרתי לו את זה כאילו משהו בתוכי רצה שדווקא הוא יוביל את ההליכה הזו על הגג, זה גג רחב, בנוי מרעפי פיברגלס מעוגלים, כמו גלים של ים שהתקשחו.
מילותיי משכנעות אותו ללכת וכך הוא עושה, אני זוכר את זה ממש טוב, הוא צועד על רעפי הגג המעוגלים, פוסע עליהם בפשטות, מרחק של שני מטר ואני מאחוריו, חולפות 10 שניות והוא נעלם.
מה?
נעלם, הוא נעלם אני לא רואה אותו.
אני מחדד את העיניים, והוא נעלם מהגג פתאום, אני מנסה להבין מה קורה ואז אני מבחין בחור ברעפים של הגג שאני עומד בו, חור בגודל שלולית מטר על מטר, חור מטורף, חור שחור. מסתבר שהגג היה שבור ובעלי הנגרייה במקום לשים פלטה חדשה של רעפים, הניחו פלטת דֶמֵה שכזו מפלסטיק דק, ואח שלי פשוט דרך על הצלופן הדקיק הזה, ונבלע את תוך הנגרייה. גובה 12 פאקינג מטר, אח שלי צנח.
אני ניגש בזהירות אל החור, נשכב על הבטן ומציץ מטה, אני סוקר בעיניי את חלל הנגרייה אבל חשוך שם, על אף שהחור שנוצר מאיר במעט את החלל, אני לא רואה את יאיר, גבוה כאן ממרחק 4 קומות, אבל העיניים מתאמצות ואני פתאום מבחין בגופיית התכלת שלו. הוא פתאום כל כך קטן.
“יאיר” אני צועק לו
הוא לא עונה.
“יאיר”
דממה
“יאיר”
הוא שוכב שם בתנוחת עובר כמו בתנוחת היוגה שאני אוהב, עם הפנים לרצפה. ואז לקול צעקותיי הוא מתרומם, אני זוכר את זה, פריים אחרי פריים, חולייה אחרי חולייה, הוא מותח את הצוואר באיטיות ומרים את מבטו אליי, ואז ממרחק 4 קומות, זה מתגלה לי, כל הפרצוף שלו מרוסק!
כולו מלא בדם.
אויי ואבוי!
ואז שמעתי אותו צורח, ואז בכי, הוא מעיר את כל השכונה.
מסתבר שהוא נפל 12 מטר על הרגליים, ואז הברכיים פגעו ברצפה, ואז הפרצוף הוטח על הרצפה. כמו דחליל, הוא שבר את שתי הברכיים וריסק את הפנים.
אויי לא, אויי לא, אויי לא, מה לעזאזל עשיתי?
“יאיר חכה אני קורא לאבא” פלטתי צעקה לכיוונו.
הלב דוהר, אני צועד באיטיות שמא לא אדרך על רעפי דֶמֵה נוספים, אני מגיע אל קצה הגג איפה שקודם צפיתי על יפו שהייתה כל כך יפה, וכעת רק תמונת הפרצוף המרוסק שלו מלאה בדם מהדהדת לנגד עיניי.
אני יורד מהגג
* * *
אחוז תזזית אני רץ מהר הביתה, המרחק מהנגרייה לבלוק שקודם היינו בו זה בערך קילומטר, והריצה לוקחת זמן, ואז גשם מתחיל, טיפות קטנות, שהופכות לכבדות, שמנות ומלוכלכות מכל אבק הקיץ האחרון, ואז המדרכה נצבעת בכהה, אבל אני רץ, מתופף על שלוליות הגשם עם הסנדלים שלי. זה הגשם הראשון ואני שונא אותו כל כך, הוא כל כך לא בא בזמן. אבל אני רץ, באמוֹק אני רץ.
אני לא זוכר איך עליתי במדרגות והודעתי לאבא שיאיר כרגע נפל מהגג של הנגרייה, אבל עשיתי את זה והדבר שאני זוכר זה כשהגענו אבא ואני לנגרייה הגשם כבר פסק וכבר התאספו שם מבוגרים מסביב לדלת הברזל של הנגרייה, הם שמעו את הצרחות של ילד בן ה 8 וחצי, והם עמדו מול דלת ברזל מטורפת, כבדה, שנעולה במנעול כבד כסוף, היו שם שלושה מבוגרים ושני ילדים.
הם ניסו לנפץ את המנעול עם בלטות מזדמנות שמצאו, אבל לשווא – זה חתיכת מנעול כבד.
ואז הביא אחד המבוגרים איזה מוט ברזל ענק, והצליח להשחיל אותו, בין המסגרת של הדלת לדלת עצמה, אני זוכר את הרעשים של הפלדה עם מוט הברזל, החיכוך המתכתי הזה, עד עכשיו אני מקבל צמרמורת שאני שומע את זה, ברזל נוגע בברזל, אבא שלי מצטרף אליו לפתוח את הדלת. לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לאירוע, הם שמעו את הצרחות, את קול המתכות שנפגשו. הם משחילים את המוט ויחד ארבעה גברים חסונים מעקמים את הדלת עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואז סדק קטן, יכולתי להבחין בעיניים של אח שלי דרך הפתח הצר שנוצר, הוא חיכה שם, כמו גור חתולים בין השיחים הוא הביט בי בעיניו הדומעות, רועד כולו. והם מעקמים את הדלת, עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שנוצר פתח מספיק גדול, אבל זה עדיין לא מספיק, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ויד גדולה נכנסת פנימה, ושולפת את הילד עם הפרצוף המרוסק החוצה, החולצה שלפני רגע הייתה תכלת הפכה לאדומה ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו מרוב אדום.
כולם היו שמחים.
אבל לא אבא שלי.
אבא שלי החליט להביא לו מכות.
אשכרה?
אשכרה.
הוא פשוט הרים אותו ממרפק ימין והרביץ לו, לא יודע למה, אולי לחנך אותו שלא עושים דברים שכאלה.
אבל זה אני שאמרתי לו לעלות על הגג, לי היית אמור להרביץ אבא, זה אני הייתי אמור לצנוח מהגג המעוגל הזה, אבל הוא הרביץ לו, זאת התמונה שיש לי, ואני לא יכול לשנות את ההיסטוריה של הפיקסלים בזיכרון הזה שהבטתי בו מרביץ לאח שלי השבור כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים.
אבל אל תכעסו על אבא שלי, תסלחו לו, אני סלחתי לו, איך אפשר לשפוט אדם שנאבק עם דלת ברזל, ושומע את הבן שלו גוסס מחרחר נשימות מאף ולסת שבורים, מי אני שאשפוט את רגעי המצוקה שבטח עברו עליו, ובאיזה קלות אפשר לאבד עשתונות, במיוחד למי שבארגז הכלים המנטלי שלו, יש רק שני כלים, חיבוק וסטירה – וסטירה הייתה בתקופה ההיא הכלי המיומן שלו.
המבוגרים האחרים הפרידו את אבא מאחי עד שחזר לעשתונותיו, אבא אחר בזמן הזה ניגב מדם את פניו המרוסקות של אחי הגדול.
* * *
עכשיו אנחנו בבית. לא זוכר איך הגענו. אבא מחליט שלא נוסעים לבית החולים, קודם מקלחת ואז בית חולים ‘אנחנו אולי מיפו אבל לבית החולים אנחנו נגיע נקיים’.
בבית החולים וולפסון הכניסו אותנו מהר, לא היינו צריכים לעמוד בתור, הפרצוף המרוסק של אחי, היווה כרטיס כניסה VIP וכולם פינו לנו את הדרך.
עלינו במעלית.
לא זוכר – עברו מספר דקות – לא זוכר – אני ממתין מחוץ לחדר הניתוחים.
בתוך החדר היה אח שלי, דלת עץ מפרידה בינו לביני, ואני שומע אותו צורח, אני שומע אותו בוכה, הפעם זאת חוויה לחוש השמיעה, רק סאונד, בלי תמונה אבל אני רציתי לראות, את מה שאני הייתי אמור לחוות, זה אני הייתי אמור לשכב שם על מיטת הניתוחים, רציתי לראות מה עשיתי לפרצוף של אחי שהחיים העניקו לו.
בתחתית הדלת שלבי אוורור אלכסוניים, שכבתי עם הבטן על המרצפות הקרות, וניסיתי להציץ מה עושים לו שם, אבל כלום, רק כפות רגליים מתרוצצות, ואת רגליי המיטה שעליו שכב, שרעדו בזמן שהתפרע, וצעקות בכי כמו געיית שור, אבל לא את יאיר, נאלצתי להסתפק בקולות שהפכו פתאום לשקטות עד שהפסיקו לחלוטין.
התרוממתי מהרצפה הקרה, חזרתי לספסל הפלסטיק שממול דלת העץ, הנחתי את הישבן על הכיסא, את הראש על הכתף של אמא ונרדמתי.
* * *
למחרת, או יומיים למחרת – לא זוכר. התעוררתי במיטה הרגילה, לא זוכר איך הגעתי, ואיך? ומתי הניתוח הסתיים? אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי את אח שלי לצידי, עם פרצוף חבוש, וגם הברכיים.
מאותו יום נפערו לו הברכיים שאלוהים יעזור, ואלוהים עזר, מאוחר יותר נתוודה כולנו שזה עזר לו עם הכדורגל, הוא גדל להיות אחד החלוצים הטובים בשכונה, אני זוכר פעם אחת שהוא שיחק, וישבתי אני בספסל הצופים, לצידי צפו במשחק אנשים שלא הכרתי, שמעתי אותם מתלחששים “תסתכל על ההוא עם האף הגדול, יש לו רגליים טובות”. ואותי הצחיק שמהמרחק הגדול ההוא בין הדשא לספסלים עוד יכלו להבחין באף הענק שלו.
והאף הזה גדל, כמו כל איבר בגוף גם האף הזה גדל.
21 שנה מאוחר יותר הוא יעשה ניתוח אף, הוא יקצר אותו לפחות בחצי ויחזור להיות ילד יפה, ערך העצמי שלו יתחזק, גם הביטחון העצמי יעלה והוא יכיר אישה יפה ויתחתן.
ואני אכתוב את הסיפור הזה.
דמעות מלטפות לי את הלחי, הדיו מלטף את שורות הדפים, ומשב רוח מלטף את עלי הדקל שמחזיר אותי לנוכחות של המדבר הקסום של סיני, מזכיר לי להניח את העט, הסוסים הגיעו ליעד. עוד רגע יוסוף עוזר הטבח, יגיע וישאל אותי מה אני רוצה לצהריים, אני אסתפק במרק המלוחייה שיגיע בטח בערב.
אני חושב שאכנס למים, לתת לרגשות האלו שצפים לחזור למקור ממנו הם באו, לתת לגאות הזו של ים סיני למלא אותי בחיבוק רטוב.
אני אוהב אותך יאיר, כל כך.
אני מצטער על היום ההוא, ששלחתי אותך לראות כוכבי נינג’ה ממתכת וקיבלת פנייה שונה להיסטוריית החיים והפנים שלך, אני מצטער על הגשם הראשון של 87. איך אתה חווית אותו מעולם לא שאלתי, ולא אשאל כנראה, זה הסיפור שלך, רק סליחה בליבי, אהבה, ותודה לאלוהים שאתה עדיין בחיים.
מעולם לא עליתי על גגות יותר, וכוכבי נינג’ה לא עניינו אותי יותר.

[בתמונה למעלה שנינו יחד חצי שנה לפני הסתיו ההוא. זה אני ששכנעתי אותו להתחפש לנינג’ה השחורה ]


רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.



קטגוריות

תאריך פרסום 19 אפריל, 2017 | ע"י פוסט אורח

0

Tags: , , ,



על המחבר

Profile photo of פוסט אורח



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *