התפתחות האתרכתיבה פרטיתסביבה וקהילהשיטוטים

על עצמי וחיות אחרות

[יום חמישי בבוקר. למרות העייפות המצטברת מלילה של רכבות וטיסה – ] חזרתי.
לא צילמתי שום תמונה, למעט התמונות שרצות לי בראש.
מבולגנות,
לפעמים קופאות ונמתחות לרגעי-רגעים, פרטי פרטים של זיכרון או תשומת לב מחודשת להיבטים שחמקו בזמן אמת.

בלימודים האלה הדברים קורים בעולמות הפנימיים ובמקביל. ועם מורה כמורתי, שזזה ביניהם כמו האנטרפרייז אפשר לדעת איפה השיעור מתחיל אבל לא לאן הוא יתפתח.
לבושה אפודה עשוייה פרוות בונֵה היא בונה גשרים בין המציאויות בבהירות מסחררת.

קר בבית והמכונת כביסה מנגנת בעזוז סיבובים.
המזוודה האדומה פתוחה על השטיח בסלון כמו לוויתן.
שמתי מים לקפה לפני שעה אני נזכרת,
החתולות לאט לאט חוזרות, כל אחת והסגנון שלה, רורו קופצת לאוטו מיד כשאנחנו חונים ומדברת, תולולה מהדקת סביבי נוכחות כמו מטפחת של סבתא.
כמו המלצרית המבוגרת בבית-אוכל, בעיר העתיקה בציריך, שראתה אותי בוכה ומזגה לי מים בכוונה מנחמת.

הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי בתחנת הרכבת בציריך הוא הזקנות.  לבנות שיער כמעט כולן (הוריי!) פוסעות במין חיוּת בין הרציפים בדרך לעוד תחנה בחיים פעילים. ביבשת הישנה הזקנים נוכחים ברחובות במלוא הכבוד הראוי.

הגענו יום קודם, מתוך מחשבה לקפוץ להאב המקומי. אחרי הליכה מאומצת ברחוב מעניין הגענו לגשר שתחתיו ממוקם ההאב, במבנה תקרות עגלולי. התרגשתי. הצצתי לחדר הראשון – מדרגות OSB, כן, OSB, גם בשוייץ בונים עם החומר הנחמד הזה, כמו אצלנו במקום בזמן. מעל המדרגות גלריה, בה ישב אדם ועבד.
בחדר השני שולחנות במבנה חוליות. כולם תפוסים. אני מתקרבת לחלון הפונה אל הפארק ואישה נחמדה מרימה עיניים מהלפטופ שלה וניגשת בלבביות לפתוח לנו את הדלת. אני מציגה את עצמי – באתי מישראל, יש לי כאן האב, בקיבוץ, כלומר לא חלק מרשת ההאב העולמית ובכל זאת, שותפה לאידיאולוגיה. האישה מתעניינת. היא לא חלק מהצוות אלא עובדת על פרוייקט משלה בחלל העבודה המשותף. היא מזמינה אותנו פנימה ומובילה אותנו מהצד השני אל הבעלים, בחדר השני. מזג האויר יפה, הקור נסבל, בזוית העין אני רואה שולחן בחוץ ומדגדג לי לשבת בו ולכתוב פוסט למושבה חופשית.

אנחנו הולכים אחרי הקוקו הבלונדיני שלה וממתינים. ההתלהבות שלי מאיטה, אבל אני עוד לא מודה בזה ביני ובין עצמי. התמונה של ביקור מוצלח בהאב של ציריך, שלכבודו הקדמנו את הטיסה ביום, יושבת לי בראש חזק. החבורה מסביב לשולחן העגול נראית עסוקה. החברה-לרגע מעבירה אותי לטיפולה של בחורה צעירה, מסבירה לה כמה מילים בגרמנית, וזו הולכת לברר עם הממונים. כשהיא חוזרת מסתבר שאין מצב. "זה לא מסעדה פה ואי אפשר סתם לבוא ולשבת. אנשים עובדים פה וכל עמדה חשובה".
אני מבינה בדיוק, אני אומרת, מבינה לגמרי, ובכל זאת, באתי מישראל.. אולי אפשר פיטפוטון ואם אתם עסוקים, אז לכתוב פוסט לבלוג שלי מהשולחן הקטן שבחוץ?

לא.

מצטערת, אני קצת חדשה פה ואלו הכללים, היא אומרת, אני אשאל שוב, והיא והולכת וחוזרת. אם את רוצה לשבת לעבוד פה זה יעלה לך 40 סוויס פרנק.

בומס טראח.
אני כמעט בוכה בלב,
וגם הקרסוליים  פתאום משדרים לי כאב דמוי-בעיטה מההליכה הממושכת.
גם ככה היום-קודם הזה עולה לנו יותר מידי.
ובאנו במיוחד לראות את ההאב.. והנה קיבלנו, קיבלתי, דחייה שכזו.
לא תודה.
לא הכסף כמו העלבון,
בהשלמה עם העובדה שהתמונה מתמסמסת
אנחנו מסתובבים והולכים.

בדרך חזרה אכזבה מרה:
אוקיי, סדר זה דבר חשוב, אבל איך הם לא זיהו אותי? איך הם לא נתנו לאורחת מארץ הקודש לחדור את הסדר השוייצרי ולהיכנס? לקטנה, ממש לקטנה, ואולי הייתי צריכה להתעקש? אולי לחזור? לא. זה מה שזה. חובבת הפתעות וגיחות שכמותי, נתקלתי בחומה והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להיפתח למציאות.
זה לא פשוט.
כל צעד כואב.

(מרתיחה קומקום שוב. היי השמש יצאה! טוב לחזור הביתה, אפילו שמבולגן. ונעבור למכונה שניה)

חושבת: שווִיצרים, סנובים ומרובעים, אוף ופויה.
חושבת: לא יפה, וגם: אני כן הייתי מזהה ומקבלת בסבר פנים אורח שבא מחו"ל במיוחד אלי.
וגם חושבת: זה האגו המלאכי שלי ששורף. אז הם לא זיהו. סה לה וי. לא יעזור לי להתבאס.
ושוב ספין של תחושת החמצה ושל נעליים כבדות.
והרחוב הנחמד מתארך בדרך חזור למלון ואנחנו יושבים על גדת הנהר ומסתכלים בברבורים, ואני נרגעת לעוד מקטע בספירלה ושוב מתעצבת, עצב אלים ופראי שנערם בתוכי כמו נחש.

בסוף היום, עייפה ובכלל לא מרוצה, אני מבינה את הטעות שלי: הייתי צריכה לתאם מראש. לקרוא את האתר שלהם בתשומת לב, לכתוב מכתב אישי, לשאול אם אפשר לבקר ובמה זה כרוך. עם כל הכבוד לי, מדובר במרחב עבודה של אנשים פרטיים ועסוקים, וארופאים. הבדלים בין תרבויות הם כר נרחב לחקירה, גם עצמית, מסתבר.

(שיואו השמש הישראלית הנחמדה הזאת, אני יוצאת למרפסת להתחמם)

הלילה מסתיים בטרקלין הכתיבה בבית המלון. אני מעלה את הפוסט של אילנה וסוגרת את האינטרנט לשבוע. בוטחת ברואי שיסתדר עם מושבה חופשית ומאושרת לגלות שהוא אכן שיחק אותה גם כאן וגם במקום בזמן: החליף כיור, הביא מיקרוגל, טוסטר וטוסטר קווץ', כלי אוכל יפהפיים וגם החליף את הניאונים הלבנים לאור חמימי.

לאט לאט אני נוחתת, עכשיו שבת,
והגיע הזמן לשחרר את הפוסט הזה
ולהמשיך.

מזל שיותם צילם, ביציאה מהיער

הראה עוד

15 thoughts on “על עצמי וחיות אחרות”

  1. האינטואיציה אמרה לא. והבחירה אמרה כן. אין "עונשים" על לבחור אחרת מהנכון המוחלט (יש כזה?) בכל רגע. הבצל נשרף והחברה קיבלה טיפ בישולי ממך ששידרג את כל מנת הממולאים פלאים. גם אם סטית מהאמת של הרגע הקודם, הרגע הבא הוא שוב הבריאה השלמה והנכונה לאותו רגע.

  2. שרון סיכמה את זה יפה: הלא הוא הכן של מחר.
    והדיוק.. השוייצרים אלופים בזה 🙂
    וסיגל – את פותחת פה שיחה על אינטואיציה. או כפי שהרמב"ם קורא לה (לפי ספרו של מיכה גודמן): מחשבה ראשונה. אחת ההתאמנויות שלי בשנה האחרונה זה להפריד בית תחושת בטן ובין המסקנה הנגזרת ממנה. זה יותר מסובך לי מאשר למיין קש. השנה ממש נלחמתי, כי במשך שנים האינטואיציה המפותחת היא חלק מההגדרה העצמית שלי, אבל נוכחתי לדעת שבינה ובין המסקנה והפעולה יש מרווחים דקיקים, שצריך לדעת להקשיב גם להם. אני מתאמנת.

  3. מזכיר לי סיפור ממש דומה, איך פעם, כשטיילתי באוסטרליה, אישה זקנה קטנה ולבבית ספרה על על מרכז ןיפאסנה ב Blackheath ליד הבלו מאונטיינס, מקום שאני חייבת לבקר בו.
    וכך, זמן קצר אח"כ, הבטן אמרה לי – עכשיו – ארזתי את מטלטלי ונסעתי מסידני לשם. הגעתי אחר הצהרים, למקום באמת מקסים אבל – שלא הסכים לקבל אותי. הם באמצע ריטריט ואי אפשר להצטרף.
    אוקי, הבנתי, אבל עכשיו כבר ערב, וקר בחוץ, וחושך, תתנו לי איזה פינה לישון ואמשיך בדרכי מחר בבוקר? לא ולא.
    ובאמת, מעבר לעייפות והפחד להתחיל לחפש את דרכי עכשיו הלאה, לא הבנתי איך הם לא משתפים פעולה עם הפנטזיה שהביאה אותי אליהם :).
    למזלי הקוסמוס כן היה שם בשבילי, ובדרכי לאוטובוס עלום, עצר לי זוג צעיר. הם לקחו לגסט האוס בתחנה הבאה, וגם נתנו לי שוקולד! זה כמעט נגמר בבכי, אבל אחרי מקלחת חמה ומפגש מרגש עם חברים חדשים, יצא שכל המסע הזה, בהפוך על הפוך, היה מדוייק…

  4. נו טוב אחותיתי. זה ברור לך שישר לא הבנתי על מה את מתעצבנת ואיך לא תיאמת מראש ואיפה הכבוד לזמן של האחרים. אבל זה המשחק הישן שלנו, אני להגמיש גבולות ואת לא לחטוף מכה כואבת מהריבאונד. יופי של סיפור. אבל מה היה אחר כך זה מאד מסקרן… הלינק לקישור של מורתך, נראה לך שזה ירגיע פה את מה שלא מבין לאן נעלמת?

  5. רונית יקרה
    תהיתי באמת היכן את? בארצות הקור היית…
    נהניתי לקרוא את פוסטך.
    הלא הוא הכן של מחר.
    בואי לשיר בתרנקולות קצת…
    חיבוקים חמים

  6. נועה, למרות המסורת הטריפיונרית חובבת הגיחות – אני לא יודעת אם צריך לקדש את המאבק הזה. הסוגיה של תזוזה אנרגטית במרחב היא מעודנת וכל מקרה לגופו. לפעמים תיאום מראש הוא חיוני, במיוחד אם זה למטרות עבודה. מצד שני זה כיף גם לקבל ביקור ולקפוץ בספונטניות. אני שמה לב לזה יותר בזמן האחרון. משתדלת לשלוח את עצמי באיזשהו אופן אל האדם או המקום לפני הגיחה הספונטנית ולבדוק אם קיים שם מקום וזמן בשבילי. לא רק לפני ביקור, גם לפני טלפון. השבוע פעם אחת עשיתי את ההפך ממה שהאינטואיציה שלי אמרה ונחתתי על חברה שבדיוק היתה באמצע רגע מתוק ושקט של בישול. היא שמחה לראות אותי אבל גם היה לי ברור שעשיתי טעות וזה לא זמן טוב. ולראייה – היא יצאה מהקצב של הבישול לרגע ושרפה את הבצל.

  7. מה שאילנה .

    לבוא בלי לתאם ..פעם כשהיינו ילדים , היו מספרים שבאמריקה אנשים מתקשרים לפני שהם קופצים לביקור.זה היה סמל לניכור ולמלאכותיות האמריקאית. היום גם בפרדסחנה לא קופצים סתם .עשיתי את זה ערב אחד, פתחו את הדלת אבל לא הבינו מה אנחנו עושים כאן בלי תאום …(:
    שנפתח קבוצת פיסבוק מרדנית "באה בלי הודעה מראש" ?

  8. איזה כיף שחזרת – לכל החזיתות
    התגעגעתי. אלייך. לכתיבה שלך. לבין השורות.
    מאמין שהחלחול השוויצרי עדיין יביא את מתנתו בדיוק בזמן ובמקום המתאימים…

  9. בסופו של דבר המסע המעניין ביותר הוא המסע אל בטן האדמה שלנו. אין כמו לקבל סטירה כדי לחדד לנו את החושים. אהבתי את התמונה ואת המילים.the drifters

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close