גיל עמנואל

בין הנקה לבישולים, בין זוגיות לחברים, מתגנב לו געגוע לימי רווקותי. כשהיה חופש וזמן (אבל גם כמיהה לזוגיות וילדים...). מטפלת בשילוב אומנויות, מקדמת פרויקט געגוע, אמא לשלושה ילדים מדהימים ואשת איש (רואי)
  • כיכר הגעגועים ה-II! שבת, 11.11, 15:00-18:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    אחרי כיכר ראשונה מרגשת כל כך…

    כיכר הגעגועים השניה תתקיים בואדי בפרדס חנה (היכן שהיה "טוב ברחוב"), ליד כיכר שמונה בשבת, 11.11, בין השעות 15:00-18:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו:

    חמישה מעגלים:

    1) "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ובני גיל הזהב מנסים להבין יחד את המשמעות של כל הסמלים ולחפש יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    שבת, 15:00, בהנחיית בני נוער מקסימים…

    2) "רגעי חסד אז והיום" – רגעי החסד שאנו יוצרים עם ילדינו הופכים בבוא היום לגעגועים…
    שבת, 15:30, בהנחיית ליהי שימי רגב

    3) "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    שבת, 16:00, בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    4) "הגעגוע לחיים שלפני ההורות" – על המעבר מרווקות להורות, על מה ויתרנו, מה אפשר עדיין לממש, איזו איכות מאז ניתן להחיות בחיים שלנו היום…
    שבת, 16:30, בהנחיית שחר בסטקר

    5) "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    שבת, 17:00, בהנחיית גיל עמנואל

    – תיאטרון בובות לילדים

    – מתחם נגינה מאולתרת

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >

    Posted by ‎כיכר הגעגועים – The Longing Square‎ on Saturday, October 21, 2017


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-I! שבת, 9.9 החל מ-16:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    כיכר הגעגועים הראשונה תתקיים בואדי בפרדס חנה, היכן שהיה פעם השיקשוק, ליד כיכר שמונה (והפטנק) בשבת, 9.9, החל מהשעה 16:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

      געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
      געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
      געגוע לילד/ הורה/ אח/ חבר שכבר לא בעולמנו.
      געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    *********

    בכיכר יהיו:

    מעגל סיפורי געגוע בהשראת סיפורי הגעגוע התלויים שיעטרו את הכיכר.

    – מעגל הקראת שירי געגוע שם יארח אתכם שוקי גוטמן מ"אשכולות פואטיקה".

    – מעגל בו בני נוער עוזרים ומסבירים לותיקים לפענח ולהבין את סמלי האימוג'י של פייבסוק וווצאפ – ויחד ממציאים את סמל האימוג'י של הגעגוע.

    – מרחב למסע רגשי בזמן בו יש ריחות וחפצים שונים. מרחב להרהור וכתיבה.

    – מתחם ילדים ובני גיל הזהב עם נגינה מאולתרת ומשחקי רחוב של פעם.

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • מסע רגשי בזמן…

    הביטו במילות השיר "חלומות שמורים". מדהים באיזה דיוק הוא מתאר את פרויקט חיי. ניפגש מייד אחרי…

    חלומות שמורים (מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי)

    אי שם עמוק בתוך תוכנו
    טמונים קולות וזכרונות
    מראות רבים שכבר שכחנו
    ספרי פלאים ומנגינות.

    כל זכרונות ימים ימימה
    החלומות הראשונים
    וכל מילה של אבא אמא
    שנאמרה לפני שנים.

    אי שם עמוק בתוך תוכנו
    טמונים קולות וזכרונות
    מראות רבים שכבר שכחנו
    ספרי פלאים ומנגינות

    עולם מופלא של ילדותנו
    רדום בפנים בצל צלילים
    איתנו הוא עד יום מותנו
    חבוי בתוך תילי מילים.

    ולפעמים שריד של ריח
    או צליל מוכר או קצה מילה
    משיב אליך גן פורח
    מחזיר אל קו ההתחלה

    ושוב אתה חולם כילד
    ושוב אתה תמים כאז
    אתה נזכר בכל התכלת
    הכל נשמר דבר לא גז.

    אי שם עמוק בתוך תוכנו
    טמונים קולות וזיכרונות
    מראות רבים שכבר שכחנו
    ספרי פלאים ומנגינות.

    לעיתים הגעגוע הוא כמו מנהרת זמן… מנהרה אליה אתה נכנס ברגעים לא צפויים ומוצא את עצמך רגשית, במקום וזמן אחר.

    אני רוצה לחלוק אתכם מאורע שריגש אותי בסדנה שהעברתי רגע לפני צאתנו למסע. מראה, ריח ומגע בבצק, החזיר חברה אל רגע בילדותה, בו סבתה מעסה עם שמן זית את בטנה הכואבת. היא הרחיבה ותיארה כמה סבתה הרגישה אותה ונענתה לצרכיה באהבה ונוכחות מלאה בשעות היקרות שאחרי הגן ובית הספר.

    געגוע זה חיזק עבורה את משמעות בחירתה להיות נוכחת עבור ילדיה בשנים הרכות של חייהם.

    יום למחרת לביתי הבכורה כאבה הבטן… בדר״כ הייתי מכינה לה תה שומר, מציעה לה להתפנות או לשכב על הבטן, בעודי עסוקה בטיפול באחיה הקטנים.

    הפעם נזכרתי בעיסוי של הסבתא… הגעגוע של חברתי העניק לי השראה והוביל אותי לפעולה. פיניתי זמן ומקום ועיסיתי את בטנה הרכה בעדינות ובסבלנות. בזמן העיסוי הקצר (תוך שתי דקות, היא אמרה, ״אמא, כבר לא כואב לי״) מבטנו הצטלבו, וחשבתי לעצמי, שאם אזכור להתמיד בעיסוי בעת הצורך, הזכרון הנפלא הזה ייחרת בגופה ובנפשה ויעבור בבוא היום לילדיה.


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 6]

    מאז שהגעתי להודו, לא הצלחתי לשבת וממש לכתוב. מעבר להתכתבויות נקודתיות במסנג'ר ושיחות סקייפ עם משפחה.
    רק כעת, ברגע זה, בגואה, אני מתמסרת.
    זו הייתה חוויה חשובה עבורי להתנתק לפרקי זמן ארוכים מהפייסבוק ומהנייד.

    אז איך היה לי בדרמסלה ומדוע לא כ"כ אתגעגע אליה? תיקון – לא אתגעגע למי שהייתי בדרמסלה

    נהניתי מהנופים המדהימים. עצי ארז גבוהים. ערפילים על צלע הר. גוונים של ירוק שוטפים את העיניים מכל פינה.
    אך לא היה לי – תיקון – לא אפשרתי לעצמי שקט נפשי ופנאי אמיתי לספוג בהנאה מלאה את הנוף.
    אולי זה שלב כזה, עם 3 ילדים קטנים, שמה שבעיקר מהנה זה כמה יפים הם בתמונה על רקע הנוף, כמה טוב להם, איזה אוכל יותר מזין אני אשיג עבורם במסעדה או בחנות הבאה והאם לאנשים החדשים שפגשנו כעת, יש ילדים בגילם…

    כל הזמן כתבו לי בפייסבוק שאנחנו נראים מקסימים בתמונות, והכול חלומי וקסום. אז אמנם יש המון קסם ורגעי חסד (ריקוד משותף לצלילי "הכבש השישה עשר", פטפוטים לפני השינה, לשמוע על הגעגועים של ליעם לבית הקודם) אבל הנה פירוט קטן מסדר יום די רגיל:

    מתארגנים לצאת. שעה.
    רגע לפני שמוכנים שואלים את לירי אם יש לה פיפי.
    אין לה.
    "בטוח"?
    "בטוח"
    יורדים למטה.
    נזכרים ששכחנו את המטריות.
    חוזרים.
    באים לצאת שוב.
    ליאו עשה קקי.
    מחליפים לו. טוב שעשה קקי לפני.
    יאללה זזים.
    רגע ליעם עושה פיפי (לפחות על השיח בצד).
    יצאנו!
    ליאו עלי על מנשא וליעם על הכתפיים של רואי.
    לירי נמרה, היא הולכת כ"כ יפה.
    מגיעים לאמצע שומקום ובדיוק התחיל לרדת גשם.
    ללירי יש פיפי.
    דחוף!

    במקביל  הגענו לשיא העונה והייתי חייבת לתת פול גז כדי לנצל את המומנטום לסדנאות שלי. אחת מהמטרות ליציאה למסע הזה, היי­­תה להסיר אבק מגלגלי ההנחיה שנזנחו בשש שנות הורות אינטנסיבית. כך יצא שבמקום לקחת לעצמי זמן פשוט להיות, הייתי עסוקה בלשווק את הסדנה. הדרך לשווק הנהוגה בדרמסלה היא מעט פוסטרים תלויים במקומות ראשיים והרבה חלוקה של פליירים לאנשים. ביישנית אני לא ועדיין היה לי קשה לפלוש למרחב של אנשים ולתת הזמנה לסדנה שלי.

    ראשון הגיע תייר מהונגריה.  ביקש שאספר לו עוד על הסדנה. אז במקום לספר שאלתי אותו מה גרם לו לבוא. הוא השתתק, עיניו התמלאו דמעות והוא שיתף ישירות מליבו. המפגש בינינו היה מרגש ומעצים ונמשך כמעט חודש, במפגשים פרטניים המבוססים בעיקר על הגעגועים שלו – ואיך הם יכולים לשמש לו כמצפן פנימי שיאפשר סגירת מעגלים. הקשר איתו חיזק בי את האמונה בכוחו של הגעגוע.

    העברתי 4 סדנאות שהיו מרגשות ומוצלחות אך הקהל היה רק ישראלים. בכל סדנה התחדדה תובנה חדשה וכך, באיטיות ובזהירות – רקמתי לי מחדש את הזהות החדשה שלי כמנחה כאן בהודו.

    ולאורך כל התקופה, נמנעתי מלקחת פסק זמן לעצמי ופשוט להיות עבור עצמי. אמרתי לעצמי שאיהנה יותר מזמן לעצמי כשאדע שאני על המסלול. כמה צובט לפרגן לעצמי עם תנאים. אז כן, אני, גברת געגוע, התגעגעתי לזמן עבור עצמי. זמן נטול משימות, נטול דאגות, זמן פשוט להיות.

    Beachזו הייתה עוד אחת מהסיבות שעברנו לגואה.

    רצינו גם ים. ובעיקר שמענו על גן מדהים לילדים. הזהירו אותנו שהמונסון עוד לא נגמר והלחות והיתושות…

    כעת אנו גרים 4 דקות מהים. ו-14 שניות מהגן… אחד מאיתנו כל יום עם שלושתם בגן (לֵיאו פורח). הים מדהים, היתושות עוקצות רק את רואי ולא לח כאן יותר מבת"א. ובערבים, כמו שני אומנים, אנו יושבים לסיעור מוחות ויצירה פורה ומרגשת. מגלים כל יום שותפים מרחבי העולם לחקר הגעגועים.

    יש לנו שם חדש ועוד מעט דף פייסבוק ואתר. נהיה מוכנים בדיוק בזמן לעונה שמתחילה כאן עוד מעט. מתמקדים הפעם בדוברי אנגלית.

    והזמן לעצמי? גדל. לאט אמנם. אבל גדל. נהנית לצאת לשיטוטים ולפגוש אנשים ובעיקר את עצמי.

    מצפה בהתרגשות לסדנאות הקרובות וסקרנית לגלות אילו געגועים הפעם – יגעו בגעגועים שחבויים בתוכי…

    רואי קורא לי אוצרת געגועים…

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 4

    "ציפורים נודדות מזכירות לי שהגיע הזמן שאתחיל לארוז שוב את תרמיל חיי…"

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 1]

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 2]

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 3]

    מי שהכיר עוד לפני את האיש שלי רואי, מספר כי הרבה לחלום על חיי טבע (ואם אפשר בניו-זילנד). הוא נדד בין 4 יבשות ו-35 מדינות רק כדי לחזור לארץ ולפגוש אותי… עוד במפגש הראשון שלנו, הוקסמתי מהנווד שבתוכו, שחי והתפרנס ב-5 ארצות ופיתח יכולת הסתגלות מדהימה למכשולים ולאתגרים שהנדידה הציבה. בכל פעם שנדד היתה תכלית כלשהי שהפיחה בו חיים ושמחה לקראת ההרפתקה הבאה. במקביל היה לעיתים קול ברקע שלחש שזו כלל לא נדידה אלא בריחה. בריחה מהקושי. בריחה מההתחייבות ומעין השתעבדות לתחושת החופש. כאילו יש בנפשו שומרי ראש קבועים ששומרים על הילד בתוכו שלא ישתעמם.
    "הוא צריך מטרה", אמר לי אבי, כששאלתי אותו בפעם הראשונה מה הוא חושב על רואי. אבא צדק. בדיוק כמו הבת שלנו לירי, שכשיש לה מטרה היא פורחת. אם צריך להביא לגננת פרח בבוקר לכבוד יום הולדתה, מיד כל מטלות הבוקר מתבצעות ביעילות וללא שום התעכבות שלה או זירוז מצידי. כשאנו  הולכות ברגל 10 דקות לחוג הבלט אותו היא אוהבת – אם אין מטרות קטנות בדרך עד ליעד הנכסף, היא מתעייפת. "עכשיו תחרות עד לעץ הגדול!" והיא מתעוררת לחיים.

    רואי עצר את נדודיו, כדי לשוב לארץ ולהקים משפחה איתה יוכל להמשיך ולנדוד…  אני הייתי בעיצומו של פרויקט געגוע, מעבירה סדנאות במזרח ירושלים וחולמת על יום הגעגוע העולמי… הכרנו, ועם שלושת ילדינו אנו יוצאים רק כעת, חמש שנים אחרי, מאוחדים יחד סביב מטרה משותפת.

    אולי אנחנו קצת כמו ציפור האלבטרוס שנודדת כל חייה עד לרגע שבוחרת בן זוג ואז שבה אל מחוז ילדותה ובונה את הקן במקום בו נולדה. בחרנו ללדת את ילדנו בביתנו, אהבנו, כאבנו והתגבשנו כתא משפחתי שעכשיו מחפש מקום להיוולד בו מחדש. לגלות שוב את הפנאי, פשוט להיות, פשוט לאהוב. לממש את היצירתיות שלנו. ולעוף.

    והציפורים הנודדות הן גם קלות, חופשיות מרכוש ומוגנות בלהקה. אני לומדת מכן ציפורים יקרות… משילה מעלי בקושי רב קילוגרמים של קירות שהגנו עלי ורכוש שנקשרתי אליו. וכמה מרגש, שיצר הנדודים שלנו הדהד לשלוש משפחות של חברים נפלאים שמצטרפים בקרוב והופכים את כולנו ללהקה עם עוצמה ומעוף…

    אנחנו יוצאים עוד פחות משלושה שבועות… מונעים מכמיהה לחיים שלווים ונעימים יותר עד לגעגוע שישיב אותנו חזרה הביתה. לבית הרגשי והחברתי של המשפחה והחברים המדהימים שאנחנו כ"כ אוהבים.

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 5]

     


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 2

    "שני געגועים בנפשנו.

    אל הבית ואל המרחבים.
    שתי כמיהות שלא יתנו לנו מנוח עד סוף ימינו,
    אל הארץ שניתנה ואל הארץ המובטחת…"

    ("נפש ערומה" / עדה למפרט)

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 1]

    "אנחנו עוזבים את הארץ".

    זה המשפט הקבוע שאני אומרת בשבוע האחרון לחברים הותיקים מהעבר.
    כדי לנוח, כדי לעצור וכדי לחזור לסדנאות  ולחזון הגעגוע ולהגשים את הייעוד שלי (פרויקט שמטרתו ליצור חיבור ומכנה משותף בין אנשים מכל העולם באמצעות שיתוף של געגועים דומים  ושונים ופעולה מתוך התדר שהגעגוע יוצר).

    "למה את לא יכולה לעשות את הסדנאות כאן בארץ?"

    אולי כי כדי לפתח את פרויקט הגעגוע על כל אפשרויותיו, אני צריכה לצאת למסע ארוך ולהתגעגע. להתגעגע לחיים ה"רגילים", למשפחה התומכת, לחברים הנפלאים ולהוויה הישראלית הייחודית.
    אבל לפני זה אני חייבת לחזור אל עצמי. להיזכר מי הייתי לפני ההורות, לפני רואי… להתחבר לגעגוע העמוק ביותר שלי ולהישאר איתו. ואז לצאת ולממש את הייעוד שיש לי כאן בעולם הזה ובחיים האלו.

    רואי אמר לי, שאם יש מקום נפלא וקסום בעולם בו אוכל לקבל שקט ומרחב לחזור לעצמי (אני ב-5 שנים של הורות אינטנסיבית ל-3 ילדים בגילאי 5,3,1…) ולהפסיק עם הכביסות, הבישולים והסידורים שלא נגמרים – דרמסלה היא המקום.

    בהתחלה קצת חששתי. הייתי בהמון מקומות במזרח אך הודו מעולם לא משכה אותי. על אחת כמה וכמה היום, עם ילדים קטנים ונמרצים ומה ששמעתי על המונסונים… אך לאט לאט, ניסיתי להרפות לתוך הרעיון. אני עדיין בתהליך…תהליך של פרידה מהבית הפיזי ותכולתו… תהליך של חיזוק הבית הפנימי שלי ושל משפחתי לקראת המסע.

    בזמן ההרהורים, צף לו געגוע. אל הבית הקטן שהיה לי בתקופת רווקותי. גרתי בבית קטן וכל כך מינימליסטי וקסום. הכול מעץ. והצבעים השולטים הם ירוק יער, חמרה וצבע עץ טבעי. מעין מערת קסמים שאין בה כמעט כלום אבל יש בה את הכול. מרחב ושקט להיות. הסלון היה גם הקליניקה בה ליויתי אנשים מיוחדים בדרכם בחיים. כך שכל פרט בסלון היה מחושב ומדויק עבורי.

    אני מחייכת כעת, כי אני נזכרת בדובי הגדול שלי. בתחילת דרכי כמטפלת, הגיע אלי איש עסקים דומיננטי וממולח. האינסטינקט הראשון שלי דקה לפני הגעתו היה להוציא מהחדר את הדובי. הוצאתי אותו ואחרי כמה שניות מייד החזרתי, מתוך קבלה של מה שהוא מייצג עבורי. במהלך הפגישה האיש לקח את הדובי וחיבק אותו. וזה הפך למנהג קבוע במהלך כל מפגש.

    בלאגןאז איך אני נפרדת מהדובי הזה? מה אני אעשה בלי הבלנדר JTC שלי? מהסיפורים הקשורים לחפצים מסויימים? איך אני נפרדת מכל תכולת הבית העמוס בצעצועים, בגדים, ספרים, רהיטים, כלי חרס ומכשירי חשמל? איך אני מקבלת את ההזדמנות החד פעמית להיות קלה וחופשיה מרכוש וחפצים? להיפרד מכל מה שצריך. מכל מה שהורגלנו שצריך…

    טוב לֵיאו התעורר ועוד לא הכנתי צהריים…

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 3]


    להגיב
  • על בורקס ועריצות פילוסופית

    [נכתב לפני 10 שנים…]

    האם אתם מאלה שאוכלים את העוגיה האחרונה שנותרה בצלחת או מתחשבים באחרים? מה מסתתר מאחורי כל מאבק על האוכל? ההתיחסות שלנו לאוכל וההתקשרות שלנו באמצעותו היתה מאז ומתמיד בעלת השפעה עצומה. ישנם כללי נימוס ברורים שידועים לכולנו כגון לאכול בפה סגור ולכבד באוכל את האורח לפני כולם. אבל ישנם גם אותם איזורים אפורים כגון הדרמה סביב "העוגיה האחרונה" – לאכול את העוגיה האחרונה שנותרה בצלחת או להתחשב מראש באחר שאולי מעוניין גם בעוגיה האחרונה אך מתחשב בנו. לעיתים מאחורי כל עוגיה יתומה ישנו סיפור על אומץ, התאפקות, רגישות והמנעות.

    על בורקס ועריצות פילוסופית

    הדלת נפתחת ולפני שאני מספיקה לקלוט את הפרצופים החדשים, ריח חד ומחמם של בורקס הנאפה בתנור מגיע אל אפי.

    הוזמנתי לערב דיון פילוסופי בנושא כלכלה כשמשתתפיו הינם סטודנטים לתואר שני ושלישי בפילוסופיה.

    בתנור נאפה הבורקס – אני מבחינה, ועל השולחן שתיה, עוגות ופיצוחים. מבטי מרקדים בין הפרצופים החדשים למטעמים שעל השולחן ואפי מרוכז בריח של המאפה היותר מבטיח לטעמי – שנאפה בתנור. אכלתי בביתי ארוחת ערב כשעה קודם לכן. אני בהתלבטות. התאבון שלי כעת לא גדול. אם אוכל מהמטעמים שעל השולחן יהיה פחות מקום נינוח בקיבתי לאותו בורקס מזמין. אך הריח של הבורקס החם והטרי מעורר בי תאבון מחודש ואולי מדומה. אני נמנעת מלהתאפק ולהמתין לדבר האמיתי – הבורקס – ומאשימה את שובל ריחו בכך שאני מוצאת את עצמי מנשנשת פיצוחים ומכרסמת עלי בצק אפויים של עוגת תפוחים מזמינה. עדיין אני בוחרת לא לכרסם יותר מרבע עוגה ומפסיקה עם הנשנושים.

    בינתיים ניגש אלי האדם המבוגר ביותר מבין המשתתפים ושואל אותי דרך מי הגעתי. מתפתחת שיחה. הוא מתענייין בעיסוקי ואני מספרת לו על ההתרכזות שלי בחוש הריח והטעם במסגרת התיזה שלי ועל שאלתו של ההיסטוריון תיאודור זלדין – שחקר מדוע היתה התפתחות בבישול יותר מאשר במין. "זה ברור מאוד", הוא אומר בבטחון ופולש בלי רחמים לאוירת ההרהור והמסתורין סביב שאלתו של זלדין, "בבישול לא היו איסורים כמו במין ולכן שם חלה התפתחות וחוץ מזה אין דבר כזה חמשת או ששת החושים. חוש הטעם זה בעצם גם חוש המישוש. וגם בחוש הריח יש מישוש". הוא טורח להוסיף בבטחון "כי יש מגע בין החלקיקים". יש לי עסק עם פילוסוף… קצב וטון הדיבור של דבריו מעוררים בי התנגדות כלשהי אך איני מבטאת אותה. אני מעבירה את נושא השיחה אליו ומתעניינת בעיסוקו. כולם מתחילים להתיישב לדיון שעומד להתחיל.
    הריח של הבורקס חזק מתמיד. אני מתיישבת ומחכה בקוצר רוח המוסווה היטב – לבורקס. הדיון החל. ניכר כי האדם עמו שוחחתי מוביל את הדיון. האנשים מסביב כמעט ולא משתתפים בשיחה מלבד אישה שמקפידה לשאול לאורך הדיון שאלות רבות. מדי פעם מישהו אומר משהו וזוכה מיד מאותו מבוגר לתשובת מחץ ברורה והחלטית. עריצות פילוסופית בהתגלמותה. בא לי ללכת. הדיון משעמם אותי כי חלקים גדולים ממושגיו לא ברורים לי. העריצות שלו מול ההתכווצות הרגשית של שאר המשתתפים מעניינת אותי אך לזמן קצר. אני עדין לא הולכת כי ריח הבורקס מונע ממני לעזוב. זה לא אני, זה הוא – הבורקס!!!

    הרגע לו ייחלתי מגיע… הבורקסים הממולאים במחית תפוחי-אדמה מגיעים על מגש של כסף… הדיון ממשיך. אף אחד לא ניגש לבורקס שעל השולחן. אנו יושבים בצורת מעגל והשולחן שבתוך המעגל קרוב לאנשים היושבים על הספה. הם יכולים להושיט יד ולהגיע לבורקס. שאר האנשים – ואני בכללם – יאלצו לקום ולפסוע בתוך המעגל שניים או שלושה צעדים על מנת להגיע לבורקס. הדיון ממשיך והעריצות הפילוסופית של ההוא מתעצמת. אני רוצה בורקס. מתאים לי פשוט לקום ולקחת, כי אני לא אדם ביישן מטבעי אך הפעם כאורחת חדשה בקבוצה בה כולם מכירים את כולם לא הרגשתי בנוח לעשות מיד מה שאני רוצה. הדיון ממשיך. אני רוצה בורקס. ידו של אחד הצעירים שיושב בקרבת הבורקס מושטת אליו. הוא נוגס בבורקס. בבורקס שלי… סוף סוף… זה האות לו חיכיתי.
    האות והסימן ששחררו אותי לקום, לחצות את המעגל ולהיות לא אחת מאשר הטועמת השניה בקבוצה. והשאר כמובן היסטוריה. אט אט ניגשו אנשים ולקחו בורקס אך לא כולם ניגשו. הבורקס בידי ואני כבר יושבת ויכולה לחוש בכף ידי כמה הוא חם. אך אני מחליטה בכל זאת לנגוס ונכווית מעט בלשוני ממחית תפוחי האדמה הרותחת. בדרך כלל המילוי חם יותר כי הוא שמור בפנים. אני יודעת עובדה זו היטב אך זה תמיד קורה לי. אני תמיד שוכחת כי החמימות של הבורקס מזמינה אותי לנגוס ולא לדחות את סיפוקי. זו החמימות אשמה, לא אני. אני יודעת שאני עלולה להיכוות אך הריח המשכר של הבורקס המונח מול אפי מדחיק את הזיכרון מהכוויות הקודמות בלשוני ואני פנויה לסיפוק מיידי של תאבוני וסקרנותי לטעם הספציפי של סוג הבורקס שבידי. סיימתי לאכול. אני רוצה עוד אחד. אני שמה לב שיש על המגש עוד מספר בורקסים. אני סופרת את כמות האנשים שלא אכלו וסופרת את הבורקסים שנשארו על המגש. מתחשבת שכמותי. יהיו חמישה בורקסים יתומים ומיותרים…
    לאחר זמן התאפקות קצר למען הפוליטיקלי קורקט אני ניגשת לקחת את הבורקס השני שלי. הדיון ממשיך ואני מתרכזת באכילת הבורקס שטעים וערב לחכי. כעת, אין למעשה שום גורם שימנע ממני מלקום ולחזור אל ביתי. כעת, משאכלתי את הבורקס, בורקסים… אך אני בכל זאת ממתינה זמן מה. חוששת שכתוב על מצחי שהעריצות הפילוסופית אך בעיקר הבורקס, הם בעצם במרכז התעניינותי.
    כעת אני בשלב קצר של העמדת פנים על מנת לכבד את הפורום כשלאחר כמה דקות שהות שהיו עבורי ארוכות, אני קמה, מתנצלת בחיוך בפני הנוכחים ועוזבת את המקום. עוזבת כששלל הבורקס בקיבתי וניתוח פסיכולוגי מעט זועם והחלטי על העריצות הפילוסופית במחשבתי.

    אה… איזו זללנות ועריצות פסיכולוגית מצדי…

    [גיל עמנואל – מטפלת בשילוב אומנויותמנחת סדנאות ומקדמת את פרויקט הגעגוע]


    להגיב
Close