חינוך

גנים ובתי ספר בפרדס חנה כרכור והסביבה

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • הראשון לשמו…

    הראשון בספטמבר.
    כמה משמעותי היה התאריך הזה בשבילי פעם…

    מתיישב בתשע וחצי בבוקר להעלות פוסט תחילת שנה. ברקע הילדים שלי (שמתחילים את השנה שלהם ביום ראשון) מרעישים ומבקשים שלל בקשות (אוכל, שתיה, סרט, מריבה).

    וואו, יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב. על למה קוראים לזה "בית ספר" ולא "בית ילד" (וככה הילד במרכז ולא הספר) מצד אחד אבל גם כמה יוזמות מדהימות צצות להן כל הזמן. ואיך יכולהיות שהמציאות הטכנולוגית כ"כ התפתחה ועדיין ילדים יושבים ליד שולחנות מול מורה ולוח (ברוב בתי הספר) ומצד שני כמה דרכים שונות ללימוד קיימות. ועל התעשייה סביב תחילת השנה (הכול חדש) ועל היחס למורים והתשלום הזעום, על שר החינוך, על ההדתה ועוד…

    מתחיל לכתוב ומוחק.
    זה פשטני מדי…
    זה כמו שכתבתי בשנה שעברה…
    זה שיפוטי מדי…
    זה מתנשא…
    זה לא מקורי…

    כבר אחרי 10… חייב להעלות משהו. מתוסכל.
    "אולי תכתבי את?" אומר לגיל שמציעה לי שלל רעיונות. אבל שגרת הבית (והילדים) מעכבים גם את זה.

    הנה כבר 11…
    אולי סרטון?
    או פוסט (מקסים) של אחד החברים מהפייס?
    אולי פשוט שיר?
    או תמונה (ששווה 1,000 מילים)?

    חולפת לה עוד חצי שעה…
    טוב זהו. מעלה את זה.

    שנה מוצלחת לכולם!


    להגיב
  • גן האדמה הטובה

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    'ראה אותי' מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים,
    כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, 16 שנים שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים והתברכתי ומצאתי שותפים לראייתי את האדם.
    גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם שאומרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה החמישית.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל בין השאר, מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, בריכה בקיץ, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים (האוכל צמחוני, טרי ועשיר).

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגש היכרות יתקיים בשבוע האחרון של אוגוסט, יום רביעי, ה-30.8 בשעה 17:00 (מוזמנים לבקר כמובן בכל עת).

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 ועובד בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (יש צהרון בשעות 13:30-16:00).

     


    להגיב
  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • לילד שלי יש הפרעת קצב…

    [ענת גנדלין]

    בואו נדבר על זה תכל'ס:
    הילד שלך בלגאניסט.
    פאדיחה.
    לא יעזור כלום. זאת האמת…
    HDD, PDD, ADHD, PSD, HTML
    יש אבחון אין אבחון
    שום דבר לא ישנה את העובדה הפשוטה…
    החיים איתו זה כאוס…
    כן הוא יודע להתארגן לבד,
    בעצם הוא מאוד עצמאי,
    אבל עדיין אפשר למצוא אותו בבוקר, עם המכנסיים בחצי הדרך למעלה…
    בוהה בעכביש שמטייל על הקיר, או מצייר עם נעל אחת…
    הוא כל כך חכם שתוך שניה הוא משתלב בשיחות של המבוגרים…
    אבל מרוב שהוא רגיש לכל מה שקורה מסביב, הוא יכול ללכת לחדר שש פעמים להביא את הקלמר ולחזור לספר לך משהו…
    אין סיכוי שהוא ילך לישון לפני שיש דממה בכל הבית…
    אותו הדבר בשיעורי הבית. הוא יודע את כל התשובות, אבל לשבת? לכתוב? להתרכז? עדיף להפוך את מד הזווית למכונית ולהסיע אותו על החוברות ושיהפוך לאביר ואז לשטיח מעופף ואז לדינוזאור ואז לנסיכה למטוס ואז…
    לפעמים נראה שהוא חי בתוך הדמיון שלו והמגע עם העולם החיצון הוא לגמרי מקרי…

    ומצד שני הדמיון שלו מדהים והוא מתגבר על המכשולים המורכבים של הקושי שלו בזכות זה,
    מוצא לעצמו תעסוקה, פתרונות, ריצורי (או אירוכי) דרך…
    כשמשעמם לו הוא מתחיל לטפס על כל הבית, להתלות על מדפים, על וילונות…
    להפוך את שולחן האוכל לבריכת שחייה,לקחת את כל הברגים וארגז הכלים ולעשות מהם מסילת רכבת או חניון או ארוחת ערב לכולכם…

    אבל כשיש זמן ואת יושבים יחד, מתגלה מולך פלא הבריאה…
    הוא יושב, משוחח, שואל ומקשיב, כמה פנינים בתוך הראש הקטן והקודח הזה!
    כמה נחת כשעוצרים הכל פשוט כדי להיות איתו!
    כמה הוא זקוק לזה וכמה קשה לך לפנות זמן!
    הוא יודע תמיד מה עובר עלייך, שומר עליך כשצריך…
    הוא רואה את העייפות, הוא רואה את הדאגה, הוא מזכיר לך מה לקחת לפני שיוצאים מהבית…
    גם את הפאדיחה הוא רואה.
    כשהוא שובר והרוס משהו בלי כוונה, כשהיד שלו פשוט נשלחה קדימה, הסקרנות המבורכת וההרסנית גם יחד…

    אצל הקרובים שלכם שלא הייתם אצלהם כבר 33 שנים…
    הוא כל כך רוצה להיות טוב, שיתנפח לך החזה מגאווה…

    והוא נלחם כל יום בכל כך הרבה שדים, בשבילך, בשביל שלך יהיה יותר קל…
    הלב שלו מלא אהבה, לכולם, אבל במיוחד אלייך..

    הוא כל יום מתפלל לאלוהים לפני שהוא הולך לישון, "אלוהים, תעשה שמחר אני אצליח להיות טוב"…
    ואלוהים אומר לו: "מתוק שלי, אתה טוב, אתה הכי טוב! בראתי אותך ככה מבחירה, אצלי אין טעויות…."
    "יש לך תפקיד בעולם הזה, ובשביל התפקיד הזה נתתי לך מתנה."
    "אתה שומע? לא לקות, מתנה!"
    "היכולת שלך לחוש אנשים ואנרגיות ותחושות באופן כל כך פלאי, ההתלהבות שלך מכל דבר שחולף על ידך, הראשוניות בה אתה חווה הכל, משתמש בכל החושים שלך, החיבור שלך לטבע, לבריאה שיצרתי, הלב האוהב שלך הרגיש כל כך! הדמיון שלך, היכולת להמציא לשכלל ולשלב בין דברים, כל אלה הן מתנותיי לך".

    "ילד העידן החדש,
    ילד המהפכה,
    ילד האור והאהבה,

    אמור מעכשיו – אתה לא לקוי, אתה נציג האבולוציה,
    אתה בורכת, במתנות האל, כדי לפתוח את לבבותיהם הקשים של הדורות שכאבו לפניך,

    ללמד אותם על חמלה,

    על קסם,

    על אפשרויות,

    על קבלה,

    על פתיחות,

    על אהבת חינם….

    ופונה אלוהים אליך ואומר – וזה התפקיד שלך. אבא. אמא.
    הבאתי אותו לך למשמרת, להזכיר ולהראות לו את המתנה שהוא, לשמור ולהגן מפני אלה המנסים לאלף את לקותו, לכופף ולהכניסו לתוך מסגרת, לתוך השטאנץ הישן המשעמם והלא רלוונטי…

    בכל רגע בו הוא בקרבתך, נשמה אלוהית ומבורכת…

    והשכינה והשלום ישובו לביתכם…

    ויהי אור!


    • ענת גנדלין – מנחת הורים ואנשי חינוך, מפתחת גישת "ענתי" לתקשורת ערכית, הרצאות סדנאות השתלמויות וקורסים, ליווי אישי ותמיכה בתהליכי התפתחות והעצמה, טיפול במשברי חינוך. 050-4506603   |   anatikshoret@gmail.com   |  פייסבוק


    להגיב
  • הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ח!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים עובדים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    ארוחות טריות ומזינות מוגשות לילדים.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לפנינה: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם איתנו,

    מערכת הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • יש לי מקום, בבית העגול

    [יסמין הלוי]

    – מה זה הבית העגול הזה? שמעתי עליו, הם לא קצת מעופפים שם?

    – שמעתי שהילדים שם לא לומדים…

    – היו להם מלא בעיות, לא?

    – אין חובה? אני לא מאמינה בחינוך בלי מסגרת ובלי גבולות.

    – מה כל כך מיוחד בבית העגול הזה? ואיפה זה בכלל?

    נתחיל עם העובדות: הבית העגול הוא מסגרת חינוכית דיאלוגית והוא נמצא בחדרה, מרחק כעשר דקות נסיעה מפרדס חנה. וכן, במשך השנים הבית העגול התמודד עם קשיים רבים מצד הרשויות, אבל צלח את כולם והשנה קיבל רישיון קבוע. כבר אין איום על קיומו. כיום לומדים בו כ-75 ילדים בני 5–12, יחד עם כעשרה אנשי צוות.

    מתקיימים בו שיעורים בשפה, אנגלית, חשבון, נגרות, אמנות, מוזיקה, טבע, קולנוע, צילום, ספורט, גינון… והילדים באים אליהם ולומדים מה שהם רוצים, מרצונם החופשי, ללא כפייה, ללא סנקציות. אבל מתחת לכל אלה הם לומדים לדבר, לשוחח, להסביר את עצמם, לבטא את עצמם, להגיד מה נעים להם ומה מציק להם, מה מפריע להם ומה עוזר להם. הם מדברים עם מבוגרים כאל שווים, והמבוגרים אינם מדברים אליהם מגבוה, ולעולם אינם משתמשים לרעה בכוחם. הם משוחחים עם הילדים האחרים כדי לפתור בעיות רגשיות וחברתיות ולימודיות. ולפעמים הם לומדים גם איך להשתעמם בלי להשתגע ולהטריף את הסביבה.

    בבית העגול יש חופש, יצירה ושמחה, ויש בו גם כאב וקושי, אלימות, מורכבות וקשיים, אבל הוא מאפשר לפגוש את כל אלה במרחב מכיל ומעמיק שאינו שופט ואינו מדיר. יש בו כללי התנהגות ברורים שכוללים חופש אישי והרבה התחשבות בזולת, אבל הילדים עצמם הם שקובעים את החוקים ומתחייבים אליהם בתהליך שהם מעורבים בו ולכן הוא חשוב להם. לכן הם שומרים על הכללים.

    זה ייתכן, אתם שואלים, במקום שאין בו עונשים ואיש אינו מכריח? ובכן כן. וזה קורה כי אנשי הצוות בבית העגול הם הכי רחוקים מלעופף. הם אנשים שאוהבים ילדים ואוהבים את השהייה במחיצתם, הם אוהבים לשחק ולהשתטות וללמוד, הם מנהיגים אבל הם לא פוחדים לתת לילדים להוביל. העבודה וההשראה של הצוות היא בתוך החיים עצמם, הם לא מבקשים להנחית ערכים מגבוה. הם אנשים שבכל רגע ורגע מצויים בנוכחות מלאה ובתשומת לב ופוקחים שבע עיניים על כל ילד וילד ועל ההתרחשות, ויודעים לשקף אותה בחיי היומיום. בבית העגול לא רק "מטפלים בבעיות" כשהן מתעוררות, אלא מבססים אווירה של אמון וביטחון. כשמתעוררים סכסוכים וקשיים הם הופכים לחומר גלם, לבסיס לדיאלוג, לדבר שאפשר לעבוד איתו. כך הם יוצרים, מעודדים, או שמא נכון יותר לומר שפשוט אינם מחבלים בערבות ההדדית, בחמלה, בסלחנות ובטוב הלב, בסקרנות ובשמחת חיים הטבעית של ילדינו.

    איך אני יודעת את כל זה? אני אמא בבית העגול כבר שבע שנים. רק אמא, לא אשת צוות ולא מתנדבת. אבל דרך הבית העגול הפכתי באופן חד-משמעי לאמא טובה יותר, וילדיי הפכו למורים טובים יותר: מדויקים להפליא בדרישות שלהם ובאופן שבו הם מביעים אותן, יצירתיים באלף דרכים, רגישים ועסוקים.

    ההרשמה לשנה הבאה בבית העגול נפתחה. אם אתם מחפשים מקום שבו הילד עומד במרכז ואינו "מנוהל", מקום שבו המסגרת היא רק האמצעי ולא המטרה, אתם מוזמנים ומוזמנות לבוא להתרשם, להכיר ולהרגיש.

    אתר אינטרנט >

    דף הפייסבוק >


    להגיב
  • גן שלנו – פשוט גן

    נעים מאוד, אני גבריאלה, ולמי שלא מכיר ויודע – יש לי גן.
    גן שעובד בשקט כבר חמש שנים, גן שהוא כמו בית ומשפחה, גן שבו מושקעים הלב והנשמה שלי, זה הגן שלנו בכרכור.

    לפני הכל, קצת עלי – שמי גבריאלה, אמא לתלמה ואילאיל ואשה לגילי.
    נולדתי לאמא גננת, וכשבגרתי והתחלתי לחפש דרכי בעולם, הרוח או הקארמה כיוונו אותי בחזרה לאותה מקום שהכרתי, שינקתי מבטן ולידה, ושמו אותי כמטפלת במשפחה של חינוך ביתי ביערות הגשם האוסטרלי. שם הבנתי שחינוך זו הדרך שאליה ארצה לפנות “כשאהיה גדולה”…

    כשחזרתי לארץ, "צוציקית" בת עשרים פלוס, התחלתי לעבוד כסייעת. ראיתי כי טוב, נעים ומרגיש נכון, והחלטתי ללכת ללמוד. סיימתי תואר ראשון לחינוך לגיל הרך ובלתי פורמלי , וכשלא שבעתי המשכתי גם לתואר שני בהתפתחות הילד וייעוץ חינוכי לגיל הרך. לאורך כל שנות לימודי עבדתי, ולמזלי זכיתי להחשף אל מגוון מסגרות חינוכיות – החל מגן אמהות אינטימי ומצומצם עם 5 ילדים ואמהותיהם, וכלה במעון יום הומה מול קבוצה של 35 זאטוטים ופמליית מטפלות נכבדת.

    מכל חוויה שכזו השכלתי, למדתי והפנמתי. על הדרך, על מנת לא להשחק פיניתי מקום לטיפוח שאר האהבות שלי – יצירה, מוסיקה ותאטרון. הייתה גם סאגה קצרה של העברת הידע הלאה, בהדרכת מטפלות וגננות, אך מהר מאוד הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות, זה לחזור ל”שטח”, ולעבוד עם ילדים.

    אחרי הרבה שנים כשכירה פה ושם הגיע אותו יום מרגש, לפני חמש שנים, בו פתחתי מקום משל עצמי, מקום בו אני מיישמת מידי יום את כל הידע שצברתי – זה שנרכש באופן פורמלי באקדמיה, זה שהגיע עם השנים והנסיון, וגם זה הטבעי – שמגיע ממקום של אינטואיציה ונשמה.
    אספתי וגיבשתי וליקטתי סביבי את הצוות האיכותי, המסור והמקצועי ביותר שפגשתי בכל שנות עבודתי, ויחד אנו עובדות כיחידה אחת זורמת והרמונית, נעות בין הילדים, תומכות, אוהבות, מטפחות.

    אז מה תוכלו למצוא אצלנו בגן?

    תוכלו להתאהב ולהרגיש "בית" בתוך מרחב נעים, אסתטי, מרווח ומואר.
    תוכלו לפגוש כאן ילדים שאוהבים לשחק ביצירתיות במטבח ולחפור בארגז החול וגם כאלה שאוהבים לשבת סביב השולחן עם פאזלים או לוטו.
    2016-07-10 09.54.30תוכלו לראות, שיש לנו סדר יום קבוע שכולל מפגש ושעת סיפור, אבל שאנו מקשיבות גם לרוח החופשית שמניעה אותנו לצאת לטיולים ספונטניים לחורשה הקרובה ומזכירה לנו לזרום עם היום שמגיע ומצב הרוח של הילדים.
    תוכלו לטעום אוכל טבעי, בריא ומזין, שמכינה באהבה עינב הטבחית, וכל בוקר תוכלו להריח ריח של לחם טרי שנאפה בתנור…

    וחוץ מכל זה קורים אצלנו עוד המון דברים…

    אני יכולה לדבר ולדבר ולדבר על הגישות, הדרכים, “שיטות העבודה” שמנחות אותי ומעצבות את תפיסותיי, אך מתוך שאיפה לפשטות אתמקד בעיקר ורק אספר, שהעבודה שלנו בגן מתבססת על רגישות, דיוק, סבלנות והכלה לתהליכים והאמונה כי יש לראות את הילד במקום השלם שלו, כחלק ממי שחי בתוך משפחה, קהילה, חברה.

    יש לנו השנה עוד מקום אחד חביב לגמד או גמדה שיצטרפו אלינו, וההרשמה לשנת הלימודים הבאה כבר נפתחה. אני אשמח לפגוש ולהכיר את כולכם.

    הגן מיועד לגילאי שנתיים ומעלה, ואפשר להשאר כמה שרוצים

    אנחנו נמצאים בכרכור, ברחוב קדמה 76 (ליד השופרסל)

    אז בואו לבקר אותנו!

    לפרטים,

    גבריאלה 050-5587697 או במייל: gabigili2@gmail.com

    גן שלנו


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים יחודיים במתמטיקה

    אני אוהב מתמטיקה.
    כן, באמת!
    מתמטיקה היא הבסיס למוזיקה, לשירה, לפילוסופיה וגם ליופי.
    אך דרך הלימוד שלה ברוב העולם יוצרת אנטגוניזם
    וכמה רתיעה יש ממנה אצל כ"כ הרבה ילדים (וגם מבוגרים…)

    כמה חבל…

    אני רואי, בן 44, אוהב מתמטיקה מילדות ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות.
    אבל הרבה לפני שאני מלמד, אני משתדל "להדביק" את הילד באהבה שלי. להראות לו את היופי שבמתמטיקה דרך דוגמאות ממשיות מהחיים (כמו לקחת נער בן 16 שלא הצליח להבין מה הם וקטורים – לשחק סנוקר – שגם שם יש כיוון ועוצמה).
    הבנתי ב-20 מהשנה האחרונות, שלא יעזור להשקות אדמה חרבה אלא צריך להסתכל לה בשורשים.
    שהעלאת הבטחון והערך העצמי אצל ילד יעשו 90% מהעבודה.
    שאם אוכל לגרום לילד לאהוב מתמטיקה ולרצות ללמוד יותר ממנה – הכול יבוא יותר בקלות.

    אני מלמד דרך משחקים (כמו מונופול של פעם). דרך דוגמאות מחיי הילדים (כדי להבין מינוסים לדוגמא "אם את רוצה לקנות שמלה חדשה שעולה 40 ש"ח ויש לך רק 25, כמה תצטרכי לבקש מאמא"?) וגם דרך תנועה (הכי כיף ללמוד את ציר המספרים על מרצפות הבית המרובעות ולמקם בהם חפצים).

    Tower_of_Hanoi[1]

    אני מלמד ילדים מגיל גן ועד כיתה י' בביתם שלהם (יכול גם להכין לבגרות 3 יח').

    מוזמנים להתקשר אלי: 052-4636456  או לשלוח חידה או מייל royema@gmail.com

    רואי

    [בתמונה למעלה – הדרך באמצעותה אני מלמד ילדים על שברים]


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 3

    מתמטיקה מושחתת – 1
    מתמטיקה מושחתת – 2

    [דני לסרי]

    תרגיל בשברים

    בדרך כלל הפולמוס סביב החינוך האלטרנטיבי מייצר שני קטבים המעמידים את תומכי החינוך הרגיל בצד ה"לימודים" וה"הישגים", ומותירים את תומכי החינוך האלטרנטיבי לדשדש בערכים מעורפלים של חופש, הרגשה, והומאניות. אין רואים שגם מן הצד הזה – הלימודי כביכול – בתי הספר הרגילים כושלים. ולא רק בכותרות ה"הישגיות" המופיעות מעל דפי העיתונים, אלא באופן עמוק יותר, פרטני יותר, כואב יותר.

    הרשו לי, אם כן, להחזיר אתכם למתמטיקה של בית הספר היסודי, להדגים במקום שנחשב ל"מעוז" של החינוך המסורתי את עומק המצוקה. אנא הישארו עמי לאורך הדוגמאות, דווקא בפרטיהן הן חשובות.

    בוא ניתן לילד בן עשר לחלק ארבעה תפוחים בין שלושה ילדים. גישה פשוטה להתמודד עם הבעיה היא פשוט לתת לכל ילד תפוח שלם, ואת התפוח העודף לחלק שוב לשלושה חלקים ולתת לכל ילד שליש. משמע, כל ילד קיבל תפוח ושליש תפוח.

    האסטרטגיה הזו כבר לא תעבוד כשיצטרך לחלק שלושה תפוחים בין ארבעה ילדים. אם זה היה תפוח אחד שהוא צריך לחלק בין ארבעה ילדים זה היה ברור – הוא היה מחלק לכל אחד רבע. אבל איך אפשר לחלק שלושה תפוחים לארבעה ילדים?

    זה אתגר אמיתי, לא תרגיל בית ספר. וכוחו דווקא במפגש עם הבעיה כמו שהיא, ללא קיצורי דרך כבעיית חיים, ולא כאיזה לבוש נחמד לבעיה מופשטת.

    פתרון תהליכי פשוט לבעיה הוא לראות את המקרה של השלושה כהרחבה של המקרה האחד: לקחת תפוח אחד לחלק לארבעה ילדים, אחר כך את השני, וגם אותו לחלק לארבעה, וכך גם עם השלישי. במצטבר כל אחד קיבל שלושה רבעים (שימו לב למשמעות של ה"שלושה רבעים" במקרה הזה – רבע ועוד רבע ועוד רבע שהצטברו לשלושה רבעים). ולוקח זמן עד שהילד מכיל את מושג הפרופורציה, משמע לומד לראות בשלושה רבעים סוג של יחס שהוא אוחז בו באופן כולי, ומסוגל לפיכך להכפיל אותו גם בעשרים, בשלושים, במיליון.

    בלי הסברים

    כשאני עובד עם ילד במתמטיקה כמעט לעולם אני לא נותן לו פתרונות מוכנים מראש, יותר משחשוב לי שידע, חשוב לי שיבין, לא יבין סתם, כמו שמבינים כשמישהו אחר מסביר וזה נשמע הגיוני, אלא יבין מעומק הווייתו היוצרת. כמשהו שהוא עצמו חולל אותו.

    לחלק ארבעה תפוחים לשלושה ילדים זו משימה אחת והעובדה שמקבלים בתור תשובה אחד ושליש (4/3) היא עובדה אחרת. הגילוי שאחד ושליש זה 4/3 ושכתיב זה פשוט משקף את עובדת החלוקה (משמע שסימן השבר הוא גם סימן החלוקה ושהתשובה נמצאת כבר בשאלה) היא גילוי משמעותי כשהוא צומח מבפנים, וריקני-פורמאלי כשהוא נאמר מבחוץ. וצריך לשחק עם זה הרבה, לגשש את זה מכל הכיוונים, עד שדברים נופלים למקומם, מתפתחת ההבנה האינטואיציה המתמטית, והילד פתאום צוהל בהבנה, קולט את המשמעות הזו של לראות כל דבר כיחס בין שני מספרים – כפרופורציה שדרכה אפשר למקם כל מספר (רציונאלי) על ציר המספרים. ואיזו עוצמה זו לגלות שאפשר לכתוב באותה המידה גם 813/270 וגם זו נקודה על ציר המספרים.

    בשלב הזה התחושה הכולית של הפרופורציה, היא שלו – חלק מהבנה מתמטית שהוא יכול לתפעל באינספור סיטואציות – כלי מחשבה שנוגע לא רק למתמטיקה אלא, מכיוון שהיא שלו, לכל תחום ותחום כולל ספרות ומוסיקה. באופן זה תביעתו הפנימית לאחדות מקבלת מענה הולם. אמנם הוא עסק בחלוקה, ברציונאל, אבל חלוקה זו לא פירקה את רוחו, אלא אדרבא הוסיפה לו לכידות. וכבר תיארתי בעבר כיצד העיסוק הפורמאלי במתמטיקה כמו שקורה בדרך כלל בבית הספר, מפרק את רוחו של הילד, מביאה אותו לתבוסה עד שהוא מוותר מכל וכל על תביעת האחדות.

    הטוב ביותר, אם כן, הוא לא להסביר דבר. פשוט לתת לילד לגלות לבד על ידי יצירת רצף בעיות הנמצאות ללא הרף על גבול ההתפתחות שלו. זה הוא שיוצר את ההכללות, שמבין עקרונות, ושלבסוף מנסח את הכלל ומוצא את השיטה. הטוב ביותר שילווה אותו מורה רגיש, ליווי אישי, תוך שהוא מציב את הבעיות הנכונות בזמן הנכון, ומקשיב עמוקות לתהליך היצירה של הילד. האומנות כאן היא אותה אומנות התומכת ביצירת סדר פנימי – אומנות המגרה את מנוע ההבנה-היוצרת מצד אחד, והמאפשרת לו להיתמך על ידי מאגרי אנרגיה הפנויים של הילד מצד שני.

    ים המשמעות האישי

    הדבר האחרון הוא חשוב במיוחד. כשלוחם קרטה מבקש לשבור ערמת לבנים במכת יד אחת, הוא רק ישבור את ידו אם לא יגייס את כמות האנרגיה המתאימה. גם כאן ההבדל בין בעיות פתירות ללא פתירות יכול להיות טמון בעיקר בכמות המשאבים שהילד מגייס לעניין. ככל שהבעיה קשה יותר הוא צריך להישען על מאגרי אנרגיה גדולים יותר, מה שאני קורא "ים המשמעות".

    הים הזה כולל ללא ספק ידע קודם, אבל הרבה יותר מכך הוא כולל בטחון, מודעות עצמית, אתגריות, תחושת שמחה ויצירתיות, עצמאות, אקלים בוגר, פניות נפשית ועוד. למשל הוא לא יכול לגייס את מלוא משאביו אם הוא יודע שהתרגיל הזה הוא רק אחד מני שלושים שהוא חייב לגמור מהר. כל פעם מחדש צריך להיות רק תרגיל אחד שהוא כל העולם. וייתכן שבשביל לפתור את התרגיל הזה הוא יטייל יום שלם – זה נפלא, אגב כך הוא ירחיב ויעמיק את ים המשמעות שמתוכה יוכל לצמוח הפתרון כדבר משמעותי ועמוק שורשים.

    תגידו – "לא חבל על הזמן, הרי יש כל כך הרבה חומר עוד ללמוד, למה שילד יתעכב כל כך הרבה זמן על תרגיל יחיד".

    לא חבל. תרגיל יחיד יכול להיות הרבה יותר משמעותי להבנה המתמטית כשעמלים עליו לעומק מאלף תרגילים שעושים במהירות ומצטברים לשטחיות. אנחנו לא מעונינים רק לעייף את המוח בשגרה, לשבור אותו באופן מכני, לכפוף אותו בדפוס – אנחנו רוצים להעניק לו עוצמה. ילדים יכולים במשך שנים ללמוד את נושא השברים ולא להבין בו דבר. הם יוצאים ממנו מובסים, מדמים שהם מבינים משהו, אבל בעיקר חשים זרות. לעומת זאת די במספר מפגשים משמעותיים, כדי שיגיעו להבנה מעמיקה, אמיתית.

    סוג האנרגיה הנדרש להבנה מתמטית שהיא עוצמה, הוא אחר מן האנרגיה המכאנית. צריכה להיות שם ערנות, כוונה הדדית, הקשבה נוכחת. רק בנדיר אפשר למצוא את כל אלה בשיעורי מתמטיקה בבית ספר. דרוש שהילד יחוש שמדובר בבעיה שלו, שיתמודד אתה באותה רמת תשומת לב שהוא עורך את לוחמיו לקרב בשולחן החול, שהיא תהיה שלו, חלק מחייו, מאהבתו. ובעיקר חלק מחירותו.

    טעות לחשוב שמתמטיקה לא מעניינת ילדים. ילדי בית הספר הם לא דוגמא לשום דבר – חוסר העניין שלהם במתמטיקה הוא תגובת הגנה לאונס – אבל באופן טבעי לרוב הילדים יש עניין אמיתי במתמטיקה, והם מסוגלים לגייס אליה את אותה רצינות תמה המלווה אותם גם בכל משחק אחר. מה שהם זקוקים זה בעיקר שיכבדו אותם, יכבדו את חירותם, ושיסכימו לפגוש אותם.

    אלטרנטיבה?

    כך שלמעשה יותר משההוראה הבית ספרית מיועדת ליצר הבנה מתמטית, להעניק עוצמה, משהו שימושי המרחיב ומעמיק את האדם, היא מייצרת אטימות מתמטית. מצרך חשוב כדי לייצר יראת כבוד כלפי המתמטיקה, ולסווג ילדים כנכשלים, אבל פסולת מיותרת בכל מה שנוגע לחכמה האנושית.

    אז איך אפשר לעשות חינוך אישי בכיתה של שלושים ילדים ומעלה? נכון, אי אפשר. וגם להכפיל ולשלש את כמות המורים לא יעזור, כשמדובר בשיעורי מתמטיקה שנערכים עם ילד אחד, שניים, או שלושה.

    מה שנדרש הוא לפרק את תפיסת הבית ספריות כמו שאנו מכירים אותה היום, ולשים במקומה תפיסה אחרת של חינוך והוראה.

    בשביל רוב המבוגרים ילדים הם כאוס שדורש שליטה ופיקוח כדי שלא יזיקו לעצמם וסביבתם. אבל בתנאים מסוימים הם חושפים רמות עמוקות של התארגנות פנימית, ללא כל צורך בהשגחה. התנאים האלה כוללים, למשל, מקומות שדומים יותר לבית הן בגודלם והן באווירתם. בתוך בית יכול לצמוח סדר אורגאני-קוהרנטי שיש לו לכידות פנימית ללא צורך בשליטה חיצונית, שלא כמו הסדר הפורמאלי שצריך תמיד להזין מבחוץ, ובכוח (היות ואינו טבעי והוא עוין לסביבה), שאחרת הוא נוטה להתפרק. (כיתת בית ספר בשיעור חופשי, בתור דוגמא). ילדים לא צריכים לגדול במוסדות.

    בתוך מציאות של בית, מקום שיש בו לכל היותר מאה ילדים בגילאים שונים (נגיד חמש עד ארבע עשרה), רוב הזמן רוב הילדים פשוט חיים את חייהם בלא צורך בהשגחה. הם לומדים המון מעצמם ואחד מן השני. והמורה מתפנה לעבוד עם ילדים יחידים בזוגות או בשלשות. כל אחד על פי מידתו ורצונו, ובתהליך של ליווי אישי. תהליכים אישים אלה הם הרבה יותר יעילים להבנה וליכולת המתמטית משיעורים המוניים. בלי להגזים: שלוש שעות כאלה יכולות להיות שוות ערך לשלושים שעות של הוראה פרונטלית, ובעיקר גדול כוחן להצמיח עוצמה. זה היה יכול אגב כך גם לחסוך אלפי שעות של מורי עזר פרטיים שהורים עשירים יכולים לשלם עליהם ועניים מתקשים.

    כמובן, ילדים שהורגלו בחכמה, בפיתוח עוצמה פנימית, הם גם ילדים שנוטים להתארגן באופן פנימי ולייצר תוך סדר שאינו הפקרות. החיפוש אחר משמעות, האמון בעולם המבוגרים, והאמונה במשמעות הבסיסית שיש לדברים, גם עוזרת להם לדרוש משמעות בעניינים חברתיים, ולכונן אותה כדוגמא לקהילה שלמה וערכית.

    אני יודע. בשביל הרבה אנשים זה יכול להישמע כמו אוטופיה לא ריאלית. אני מכיר מניסיוני האישי שדבר זה אפשרי. אני מזמין, רק בתור דוגמא אחת, לבקר ב"מיתר" שבבית אורן.

    כן, באמונה שלמה אני חושב שכך יכולים לגדול כל ילדי הארץ ללא הבדל של מין, גזע, דת, ויכולת כלכלית. כולם יכולים להיתרם מאוד מחינוך שנעשה בקנה מידה אישי, וזה גם לא יעלה יותר למשלם המסים. כל מה שנדרש הוא שינוי תפיסה רדיקלי.

    אבל אני יודע ששינוי תפיסה רדיקלי הוא לא פשוט. בינתיים אני כותב מאמרים, תומך ביוזמות מקומיות של חינוך, ומזמין אנשים ללמוד אתי בצורה אחרת.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • מערכת הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ז!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    לילדים מוגשות ארוחות טריות ומזינות.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לנדין: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם אצלנו,

    הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 2

    כשעדיין ניהלנו יחד את מושבה, רונית ואני, תמיד התווכחנו על נחיצותה של המתמטיקה בחיים. כמעריץ גדול של מתמטיקה תמיד טענתי, שהדרך בה מלמדים אותה היא הבעיה… ועל זה שנינו תמיד הסכמנו. אז אחרי שרונית העלתה את החלק הראשון בסדרת מאמרי המתמטיקה המושחתת של דני לסרי ממש מזמן, הנה החלק השני…

    ————————————-

    [דני לסרי]

    כששואלים ילד שמתחיל לדבר מאין הוא מכיר את המילה "סוס", הוא יגיד שהוא יודע מעצמו, שאף אחד לא אמר לו. והוא יתעקש על כך בעקשנות שאנו עשויים לפרש כילדותיות, או סתם גאוותנות.

    אבל באמת לא סתם הוא מתעקש: יש מובן עמוק שבו הוא צודק – הוא זה שהמציא את המילה "סוס". כי אף על פי שהמילה סוס הייתה שם בסביבה, בשפה, כחלק מן האקלים שבו גדל, הוא היה צריך להמציא אותה מחדש בנפשו. גם אם היה שם מישהו שהצביע ואמר לו "הנה, זה סוס" עדיין זה היה מחוסר משמעות מבחינתו עד שהבשיל בתוכו משהו.

    וכשהבשיל המשהו הזה והוא למד את המילה סוס, הוא לא למד אותה כי מישהו אמר לו – העביר לי מידע "זה סוס" – הוא למד אותה כי הוא שמע אותה מאות פעמים לפני כן. בהתחלה היא הייתה חלושה, לא מובנת, לא מחוברת, ואט אט היא בקעה מתוך הערפל עד שמילאה את תודעתו. היא הבשילה בצד מילים אחרות, ובצד מיומנויות שפתיות ואחרות שרבות מהן כבר היו טבועות בנפשו, ואז יום אחד, בכוח יצירתו הוא גילה אותה בנפשו. משם דלה אותה בביטחון של הרגשה וידיעה, מביא אותה בו זמנית גם מן המעמקים ההיסטוריים שבהם נוצרה לראשונה, ואשר לשם גם מחוברים שורשי נפשו.

    וכשהוא אומר לפיכך "אני גיליתי את המלה סוס" הוא צודק, הוא אכן המציא אותה מחדש.

    * * *

    רק שאת הביטחון הזה שהמילה "סוס" היא מילה שלו, שייכת אליו באופן העמוק שבו יצירה שייכת לממציא שלה, הוא לא יתמיד להחזיק לאורך זמן. במוקדם או במאוחר הוא יפנים את המסר שהשפה, כמו גם חלקים כל כך נכבדים אחרים של העולם, שייכים לאחרים, ואם יהיה נחמד הם יתנו לו רשות להשתמש בה.

    אותו דבר לגבי המתמטיקה. כשפוצחת ההבנה המתמטית של הילד היא מופיעה אצלו כיכולת, כראייה, כהבנה, משהו ששיך אליו לחלוטין, שהוא מרגיש חלק ממנו, כמו יד או רגל. הוא מבין, הוא יודע, הוא רואה. אף אחד לא מלמד אותו – כמו דברים רבים אחרים, המתמטיקה היא חלק מאוצר חייו, משפתו, משייכותו לאדמה, מהרגשתו, כשרונו ועוצמתו.

    אבל השנים עושות את שלהן. הוא לומד, (ונדמה לי שאין מקום שבו הוא לומד את זה באופן כל כך קיצוני כמו בעולם המתמטיקה), שבעצם המתמטיקה לא שייכת אליו, היא שייכת למורה. היא תתקן אותו, היא תגיד לו שהוא טועה, היא תאשר אם עשה טוב או עשה רע. מתוך כך הוא ילמד לחשוד בעצמו, לא להאמין לעצמו, לא לסמוך על הרגשתו, על ראייתו, על הבנתו. בסופו של דבר הוא יסתובב בארץ המתמטיקה כמו שמסתובב זר בארץ לא שלו.

    אכן, הוא נושל מנחלתו.

    האם זה נעשה בכוונה, או שזו סתם אי שימת לב של המבוגרים?

    * * *

    מכל מקום, כשזה יגיע לשלב הזה הוא עשוי לעשות טעויות מן הסוג שג'והן הולט מזכיר בספרו "כיצד נכשלים ילדים": "אם יש לך 6 קנקנים, ואתה רוצה לשפוך 2/3 ליטר לימון לכל קנקן, לכמה מיץ לימון תצטרך? תשובתו הייתה 18 ליטר. שאלתי: כמה בכל קנקן? שני שלישים של ליטר. אמרתי: האם זה פחות או יותר מליטר אחד? פחות. אמרתי: וכמה קנקנים יש? שישה. אמרתי: על כן זה לא הגיוני. הוא משך בכתפיו ואמר: אולי, אבל כך זה יוצא לפי השיטה."

    זה חוסר האכפתיות וחוסר השייכות שיוצר את התשובות המוזרות האלה. בטח, הוא משתמש באיזו טכניקה, אבל באופן עיוור, בלא שום אחריות לתוצאה. אין לו תחושת אורינטציה, מוכרות, ראייה. הוא מסתובב בעיר זרה ופולט תשובות באותה אי-אחריות שבה זורקים את הזבל במדינה זרה – זה לא שלי, 18 ליטר.

    ומדוע לא אכפת לו?

    כי הוא למד מתמטיקה בתוך הקשר מכאני-הישרדותי – אקלים של אי-אכפתיות עקרונית, שבו הערך הגבוה ביותר לאדם, זה של החירות והעניין, נגנב יחד עם תחושת השייכות שלו. ומדוע שיהיה אכפת לו? רק כי הוא צריך להצליח במבחן? זו לא סיבה ראויה. זו סיבה שמחנכת לרדידות נפשית.

    האם אתם מפקפקים בכך שזו החוויה של רוב ילדי בית ספר? האם אתם מוכנים לבדוק את האפשרות שזו לא הייתה החוויה שהילד נכנס אתה לבית ספר (או לגן)?

    * * *

    תייר מגיע לעיר חדשה בטיול מאורגן. האוטובוס לוקח אותו למלון, ובצהרים לוקח אותו למסעדה ומחזיר אותו למלון. לכאורה התייר הזה יודע איך להגיע מן המלון למסעדה. הוא הביט מן החלון של האוטובוס, לפחות במידה מסוימת הוא מכיר את העיר. ולא כך הוא. העיר הרב ממדית מצטמצמת עבורו לשתי נקודות שהקו ביניהן אובד בחלל. שני דברים חסרים לו כדי להכיר את העיר: האקטיביות ותחושת הרצף במרחב.

    היות והקו לא משובץ בתוך מרחב מוכר אין שום משמעות למסוימותו של הקו, באותה המידה הוא היה יכול להיות פרוש בכיוון אחר, בעיר אחרת, זה לא היה משנה. הדרך הממשית להגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת כוללת את ההתייחסות לכל הפניות האפשריות שלא נעשו, לפרישת הכבישים האחרים, הבתים האחרים. על מנת להכיר את העיר עליו ללכת לאיבוד בתוכה, להכיר לא רק את הדרך מא' לב' אלא גם את כל המרחב האחר שביחס אליו פרוש הקו, את כל מוקדי ההחלטה שבהם הוא בוחר ללכת בדרך זו ולא אחרת ורואה לאן זה מוביל אותו. זה חייב להיות משהו פעיל שבו לתנועתו יש משמעות, זה חייב להיות חלק מדיאלוג.

    ודיאלוג הוא גישוש, הוא רצף, הוא אף פעם לא שחור ולבן.

    כך גם במתמטיקה ההתמצאות דורשת שיטוטים, בדיקות, טעיות, מחקר שנותן לה את הרב ממדיות שלה. לא מספיק שהילד ידע טכניקה להגיע משאלה לתשובה, חשוב שירגיש את הקשר ביניהם, ומדוע נבחרה דווקא דרך זו ולא דרך אחרת, ומה היה קורה אם היה פונה בדרך אחרת. לכן כאשר אני עובד עם ילד והוא פונה בכיוון "לא נכון" אני פונה אתו, רואה לאן זה מגיע, ומאפשר לו לראות אם זה המקום שאליו הוא רצה להגיע.

    התמצאות היא לא עניין חד ערכי נקודתי. היא מתפרשת על פני מישור, היא חלק מרצף. כדי לשמור על שיווי משקל אדם כל הזמן נופל ומתקן. הוא לא עומד באופן סטטי בנקודה המדויקת של השיווי משקל ולא זז משם – אם זה היה כך אז הוא היה מאבד לחלוטין את הגמישות שלו, כל משב רוח היה מפיל אותו, הוא לא היה מחזיק מעמד בעולם דינמי. אבל הרבה פעמים זה המקום שאליו נקלעים ילדים שלומדים מתמטיקה, הם מאבדים לחלוטין את הגמישות שלהם. הם מכירים רק את התשובה המדויקת, ומעבר לזה – תהום. התמצאות חייבת להתפרש על פני המרחב, תוך שמירה על תחושת הרצף. היא לא יכולה להיות קפיצה מן הכלום אל המשהו, היא תנועה. הילד שרוצה להבין מנסה להרגיש את הרצף, את התפתחות, את הדינמיקה, מה קורה כשמזיזים את זה קצת ומה קורה כשמזיזים את זה קצת. וכך כשהוא טועה הוא לא ישר נופל לתהום הוא מחליק הצידה והוא יכול לזהות את ה"הצידה" הזה ביחס לטעות שלו, זה חלק מן הרצף.

    לתחושת השייכות הזו מגיע הילד כשלא מפריעים לו לשחק עם מספרים, לעשות בהם ניסויים, לראות איך הם מתפתחים. ומה שחשוב במשחקים היצירתיים הללו אלה שני הדברים, גם עצם האקטיביות של מי שמשחק ומנסה, שהוא מבין את החיפוש של עצמו ובמילא גם את התשובות שחיפוש זה מניב, אבל גם ההרגשה של הרצף. הוא יספור עד מאה, עד אלף, אפילו שכביכול העיקרון מובן לו, כי מתוך כך הוא קונה את תחושת הרצף. הוא יחזור ויפרק את המספרים, כך שאם יפלו לו מן הידיים הוא יוכל להרכיב אותם מחדש. מתוך כך גם תהיה לו תחושה בסיסית ש35 לא יכול להיות התשובה הנכונה ל16 ועוד 18, לא בגלל שזה לא הפתרון שכתוב בספר, אלא בגלל שירגיש, אפילו בלי לתת לעצמו דין וחשבון, שלא יכול להיות שמספר זוגי עם מספר זוגי ייתן מספר לא זוגי.

    הילד יכול להרגיש את כל זה כשהוא מרגיש ביטחון של התמצאות בעולם שהוא שלו. כשהוא ממשיך להישען על ההרגשה שלו באמון גדול בעצמו ובראייתו, כשאין לא בעיה ללכת לאיבוד בעולם הזה, כי זה הבית שלו, וגם אם הרחיק לכת וטעה והתבלבל, הוא מריח את המרכז ומסוגל לשוב אליו.

    * * *

    כמובן כל זה לא יכול לקרות במציאות שבה אסור לטעות. שבה הטעות היא חטא. מציאות הישרדותית של חיים ומוות שבה לכל טעות יש מחיר כואב.

    מחקרים רבים שנעשו על המשגות מוטעות (misconceptions) של ילדים הראו שבעצם רוב ה"טעויות" הן טעויות שיטתיות הנובעות מהבנה ולא מאי הבנה. רק שההבנה היא הבנה אלטרנטיבית (וכך יש שמכנים זאת בשם המשגות אלטרנטיביות במקום המשגות מוטעות). כך שבאופן פרדוכסלי מה ש"מפריע" לילד לפתור נכון זה ההבנה שלו.

    אני חושב שהרבה ממכוני הבגרות הפנימו את העניין הזה והגיעו למסקנה שהפתרון ל"בעיית ההבנה" היא פשוט למחוק את ההבנה – ללמד את הילד לא להישען על עצמו בכלל – רק על הטכניקה והסמכות של הטכניקה.

    יופי למכוני הבגרות.

    כל כך עצוב לילד, למתמטיקה.

    אולי כדאי להבין מחדש מה המשמעות של המילה הזו "להפריע" ומה קורה כאשר מנסים למחוק את ההפרעה.

    * * *

    כשילד אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלוש, האתגר שלי הוא לא למחוק את הטעות שלו ולשים תחת זה את התשובה הנכונה, אלא קודם כל להבין את מה שהוא רוצה ללמד אותי. כי מה שאני תופס כאי-הבנה שלו, והוא בעצם הבנה אלטרנטיבית שלו, עתיד להפרות אותי, אם רק אדע לפגוש אותו. הוא לא סתם אמר שלוש. הוא ראה משהו. אמנם משהו שונה ממה שאני רואה, אבל הוא ראה, ואני רוצה לעזור לו לראות, לא להחליף את הראיה שלו בידיעה מכאנית. אני רוצה לעזור לו לשכלל את הראיה שלו, לעזור לו לחזק את האמון בראיה שלו, ולא להחליש אותו.

    ללכת אחרי מישהו שיודע מחמיץ את נקודת המוצא של מי שלא יודע. היודע כבר לא רואה את מה שהוא לא יודע. אבל בשביל מי שעדיין לא יודע, כל האפשרויות לגיטימיות, הוא עדיין לא מוסלל, והמרחב כולו פתוח לפני עיניו.

    הראיה המשוכללת צומחת מן הראיה הפחות משוכללת, היא לא צומחת מאי-ראיה. מטרת העיסוק במתמטיקה היא לא שהילד יהיה פחות בטוח בעצמו, אלא שיהיה יותר בטוח בעצמו, עד כדי כך בטוח בעצמו שיהיה מוכן לנסות, לטעות, להרגיש שהוא טועה ולשכלל את ראייתו. באופן זה ה"טעות" כביכול, היא הגרעין למה שבהמשך יהיה "לא-טעות". דומה הדבר לסירת מפרש, העיקר בהתחלה זה להתחיל לנוע, אחרי שהיא נעה זה כבר פרט קטן לסובב אותה, כי עצם התנופה מאפשר לסבוב ההגה להיות בעל משמעות. אבל לפני התנועה, סיבוב ההגה הוא חסר משמעות ולא יסובב את הסירה. גם כאן, זה בכלל לא משנה אם הוא ראה בכיוון הנכון או לא, מה שחשוב שהוא ראה משהו, ועל המשהו הזה שהוא ראה, גם אם הוא קטן, גם אם הוא בכיוון הלא נכון, יכולה התנופה לרכב. זה הגרעין שעליו עתידה להבנות גאונותו המתמטית.

    וכך כשהוא אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלו, תפקידי הוא לגלות שהוא צודק – לא שיחדל להאמין בעצמו אלא שיעמיק להאמין בעצמו. תפקידי להיות אתו בראיה שלו. לראות שאכן חמש לחלק לשתיים, זה שתיים ושלוש. ומדוע לא אמרתי שאני מתכוון לחלק את חמש לחלקים שווים?

    * * *

    וכך אני רואה שאחד הדברים הקשים ביותר שעושים המבוגרים לילדים, זה לחנך אותם לא להאמין לעצמם. לא להאמין לגופם, לא להאמין להרגשתם, לא לסמוך על עצמם, לא לראות בעצמם מקור של טוב ושפיות. באופן שיטתי לגמרי הם מרסקים את המקור היוצר שלהם, את עצמאותם, עצמיותם, עוצמתם. מתייחסים לילד ולהרגשתו כמשהו של ילדות – " עד החתונה זה יעבור".

    ואני שואל על רקע זה איך אפשר ללמד מתמטיקה בלי לסרס את הילד תחילה. איך אפשר, כשילד אומר דבר מה שמבחינה מתמטית הוא טעות, לתמוך בו בלי לגנוב ממנו את זכות הבעלות על המתמטיקה, איך אפשר לעזור לו להשתכלל, לדייק יותר, מבלי למחוק אותו תחילה?

    כשילד מגיע לכתה א' הוא כבר יודע הרבה על מספרים. זה לא יעזור שהמורה המיומנת תגיד לו "תשכח את כל מה שאתה יודע, אני עומדת ללמד אותך הכל מחדש ובצורה מסודרת". בדמיון שלה היא רואה שולחן מבולגן שהיא רוצה להוריד ממנו את כל המבלבל, כדי להניח את הדברים מחדש בערמות מסודרות. יש בזה הגיון כשזה נוגע לשולחנות, אבל זה לחלוטין מופרך כשמדובר בבני אדם. הילד הוא מנוע של הבנה, מלא בהיסטוריה של ראייה והרגשה. כל עובדה מתמטית חדשה שתגיד לו המורה תעוכל ותעובד ותובן על ידי המכלול השלם של מי שהוא, ניסיון חייו וכשרונו. הוא לא בא לכיתה ריק, יש לו כבר אינספור הבנות, רגשות, גרעיני מושגים. הוא לא יכול לזרוק את ניסיון חייו והבנתו החוצה, הבלגן הזה שהיא רוצה לנקות כדי להתחיל מחדש זה הוא עצמו. היא רוצה לנקות את הייחודיות שלו, את האופן האישי שלו להבין דברים. וככה, כמו דחפור מיומן, היא תיישר את השטח, אצלו ואצל עוד שלושים ילדים שיושבים לידו. הבעיה היא לא שהיא לא יודעת מתמטיקה או לא יודעת ללמד מתמטיקה, הבעיה היא שהיא יודעת יותר מדי. ורק את הדבר האחד הזה היא לא יודעת מספיק: שהיא לא יודעת.

    ועולה השאלה, אם כן, איך אפשר לעזור לילד להשתכלל בלי לשבור את רוחו ורצונו, בלי לגנוב ממנו את האינטואיציה, ותחושת האורינטציה, איך אפשר להגדיל אותו בעולם המתמטיקה מבלי לעשותו כזר בארץ נוכריה?

    * * *

    אסור לוותר על הרגשות, על ההבנה, על הראייה, על תחושת היופי והמשמעות. וכמו שכבר אמרתי במאמרי הקודם, המתמטיקה היא סמל האמת והזדמנות לתרגל יושר. אצילות שאפשר לטפח הרבה לפני שמטפחים מיומנות טכנית. מתוך כך גם יכולה להיות למיומנות טכנית משמעות, אבל בלי זה היא משחיתה.

    לשרוד בכל מחיר זו חכמה קטנה. כל שבלול יודע לעשות את זה. החכמה היא לחיות כאנשים. ולהיות איש, זה לראות, זה להרגיש, זה להאמין, ולפעול בתוך עולם שהוא בעל משמעות. זה לראות, זה ליהנות מן היופי, זה להתענג, ולחוות את העולם כמקום של הגשמה, ולא רק כמרחב הישרדותי שצריך להסתדר בתוכו. להיות איש, זה להבין שערכים הם לא עוד מצרך או לבוש מגן העושה אותנו ראויים בעיני אנשים אחרים, זה להבין שערך הוא מידה, הוא עוצמה אישית, הוא נוכחות, הוא אצילות.

    והמתמטיקה היא הזדמנות, היא יכולה להיות מקום של חקירה משותפת, מרחב שבו אדם לומד להיות מדויק כאומנות, כערך, כמידה של יושר. מקום שאפשר להניח בו בצד את מושגי הצדק והעוול, הדרמות של הכוחות והמניפולציות לטובת החוכמה.

    היום, בשביל רבים, המתמטיקה היא בדיוק ההפך מזה – קיר אטום סתום. ולא מכיוון שלא היו בשיעורי מתמטיקה, אדרבא, כי הם היו בשיעורים רבים מדי.

    * * *

    גם אם יש הרבה ילדים בעולם ממש לא משתמע מכך שחינוך צריך להיות חינוך להמונים. חינוך להמונים הוא דבר וסתירתו. כדי לעזור לילד לטפח את מידותיו הוא חייב להיות יחיד לאינסוף ולקבל יחס אישי לחלוטין. הוא צריך שיראו אותו, שיתייחסו אליו לא כאל "התלמיד שמעון". אין דבר כזה "התלמיד שמעון", זו פיקציה שמערכת החינוך המציאה. ואילו הוא, שמעון הממשי, זקוק שיתייחסו אליו ברצינות, לא בתור אחד מתוך אלף, אלא בתור האחד. אפילו בתור האחד שמסוגל להשהות את גאוותו ולהיות אחד מאלף.

    אני זוכר שבילדותי הייתי משוכנע שכל המבוגרים, ההורים, ראשי הממשלה, המורים, עשויים חטיבה אחת ומנהלים ישיבות כיצד יש לנהל את העולם. לא הבנתי בדיוק איך זה עובד, מתי הם נפגשים, חשבתי אולי בלילה או אולי במקום הזה שהולכים אליו המבוגרים במשך היום – ב"עבודה". הייתי בטוח שכקבוצה של אנשים מבוגרים הם גם מייחדים זמן לבחון אותנו, הילדים, יושבים ומדברים על כל ילד, רואים כמה התקדם, ואיזה עוד דברים צריך להכין לו כדי שימשיך להתקדם. הייתי משוכנע הם מתקשרים זה עם זה כדי לדבר עלינו, ושאכפת להם באופן עמוק ויסודי, שהם פנויים לטפל בנו. ורק בדיעבד הבנתי שעולם המבוגרים הוא מסכת מסוכסכת, שאנשים הרבה יותר מדי עסוקים בעצמם מכדי לחשוב באמת ובאופן רציני על כל ילד. שבאמת לא אכפת להם. הם עסוקים מדי בהישרדות.

    חינוך לא צריך להיות חינוך להמונים. "חינוך להמונים" מעלה על הדעת את המרחב ההישרדותי על כל מאבקי הקיום שלו. חינוך צריך להיות חלק ממרחב יצירתי – מקום בו לכל מורה, מבוגר, איש צוות, יש מרחב להתפנות באופן עמוק ובלי לחץ. אין לזה שום קשר לכמות הילדים. אין שום אילוץ שבעולם שמצדיק חינוך להמונים. חישבו רק על כמות השעות שילד ממוצע מבלה בשיעורי מתמטיקה במשך שתים עשרה שנות בית הספר. לפי החישוב שלי זה מסתכם בכאלפיים שעות. אלפיים שעות שבמקום להתחבר למנוע של הילד, עמלים לכבות אותו, לרסן אותו ולהניע אותו מבחוץ. כדי להגיע לרמה של מתמטיקה תיכונית עם הבנה עמוקה לא צריך יותר מאשר עשירית מזה, מאתיים שעות של למידה מתוך רצון ועניין, מתוך בחירה ואהבה, מאתיים שעות של מפגשים משמעותיים הקורים באופן דיאלוגי, מאוורר, חקירתי, ישר. כל השאר עושה דברים מיותרים ומזיקים.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • חינוך בעד האדם

    [דני לסרי]

    מאז שהתחלתי לעבוד עם ילדים אני במנוסה.

    בלי לשם לב, מצאתי את עצמי מתייחס לעצמי כפושע, וסיגלתי את הליכותיו של מי שצריך להצניע את אמיתות חייו. היה נדמה שאני עושה את זה כדי שיתאפשר לי להמשיך לעבוד עם ילדים, אבל אני חושש שזה הלך עמוק יותר מזה – חשתי כמו ילד שברח מן השיעור, ואם לא ייזהר, תכף עתיד איזה מבוגר אחראי למשוך באוזניו כל הדרך עד למנהלת.

    וזה מוזר, כי על פניו נדמה שדווקא אמרתי דברים די לא מקובלים, ופה ושם גם הרגזתי אנשים. אבל באמת, השתדלתי תמיד לרכך, לפייס, להגיד דברים באופן כזה שישאירו לי את החופש לסגת בכל רגע. אני לא איש מלחמה, לא שייך אלי לנפנף בדגלים, להכריז אמיתות, להיגרר לוויכוחים אידיאולוגיים. אף על פי שמצאתי את עצמי לא פעם בחזית, מטבעי אני נחבא אל הכלים, מעדיף את המפגש האינטימי והדיאלוג החי, על פני ההרצאה מול ציבור. עימותים ציבוריים מפחידים אותי, קולות רמים שנאמרים בטון צודק מקפלים אותי פנימה. פעם זה היה עמוק כל כך עד כי הילדים לבדם השביעו את רעבוני לחברה, אחר כך למדתי למצוא מזור גם בחברתם של מבוגרים.

    למדתי, אם כן, לדבר בשפה התקנית. לדבר כאילו אני מן הצד של המבוגרים האחראיים, וביחד אנחנו בוחנים את "טובת הילד" וכל זה. השתדלתי לא לפגוע באיש, למצוא תמיד איך בעצם, גם אם לא מסכימים על הדרך, הרי לפחות בכוונה אנו שותפים, והרי אני עוד איש חינוך הגון הנמצא בקהלם. אבל מתחת למעטה המהוגן הזה, לא הפסקתי לחוש שאני במנוסה, מגן על סוד.

    עם השנים נעשיתי אומן בדיבור הכפול הזה. אנשים התייחסו אלי ברצינות, לא ביקשו לראות את תעודותיי, אפילו היו מצמידים לשמי את תואר הדוקטור בלי לשאול אם אכן כך. יכולתי לשבת עם מפקחת, למשל, אשר מתחת לאפה שיחקו ילדים בבוץ, ולתרגם לה את כל זה באופן כזה שהדוח שלה התמלא במילים גבוהות על לימוד מתמטיקה היסטוריה ופיסיקה. זו הייתה שותפות של פושעים, אני שהחבאתי את האמת (הם סתם שיחקו בבוץ), והיא שהעמידה פנים שהיא פתוחה, נאורה, ודווקא אוהבת ילדים.

    אבל היום אני רוצה להפסיק לברוח, לצאת מן הארון, כמו שאומרים. עוד מעט אהיה בן חמישים. וגם אם אחזור לסורי, לפחות במעמד זה, אני מבקש להיות ישר.

    הנה, אם כן, שלושה דברים פשוטים שאני מאמין בהם בנוגע לגידול ילדים, ושבהם שוב איני רוצה להסתתר.

    אגב כך אני גם רוצה לענות לאנשים שכועסים עלי שאני כל כך לא אופטימי לגבי אפשרות השינוי של מערכת החינוך. לא ביקשתי להיות ביקורתי לשם השעשוע האינטלקטואלי שבדבר. אם רואים אתם שמה שאני מציג כאן בהמשך אכן אפשרי שיקרה במערכת החינוך, לכו על זה במלוא אמונתכם. אבל, אנא מכם, זה לא מסוג הדברים שסובלים עשייה מתפשרת. לעצור בחצי הדרך אל המעיין ישאיר את הילדים צמאים כשהיו. רק התחזות פוליטית שאיבדה עניין במציאות, יכולה להתהדר במין דבר כזה כאילו הושג איזה הישג הראוי לתשבחות. ביושר אני מדבר אליכם, היו ישרים גם אתם איתי.

    הדבר הראשון: ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם.

    ואם צריך למצוא צידוקים לגישה זו אפשר לומר כל מני:

    שהילד הוא אבי האדם ומה שחווה בילדותו עתיד להשפיע על כל חייו,

    שגם אם נניח שבעתיד הוא יצטרך לשלם על אושר ילדותו בסבל בגרותו, אין סיבה להעדיף את הבגרות על פני הילדות. גם הילדות היא פרק זמן ארוך, שבמונחים פסיכולוגיים אולי הוא ארוך אף יותר. והרי הילדות כל כך עשירה בצבעים וטעמים, כל דבר חי בה יותר.

    מה גם שאין שוב הבטחה שאם ניקח את אושרם היום בכל מני פרקטיקות של "הכנה לחיים", זה יביא להם בגרות מאושרת. למעשה, המציאות מראה את ההפך מכך. ואם ממילא אין הבטחה, אז בוודאי שעדיף להשקיע בזה שיחיו טוב עכשיו.

    אבל כל אלה הם רק תירוצים, והאמת הפשוטה היא שאם הדבר הזה צריך צידוקים, כבר הוא נפגם בלבו. הם כאן לפניי, הילדים, אחרותם האמיצה קוראת ללבי, ואחריותי פוגשת את ליבם.

    זה הדבר הראוי להם. לשם מתנקז כל ניסיוני החינוכי, על זה אני עובד כשאני מבקש ליצור מצע פורה לבריאותם הגופנית, הנפשית והרוחנית: מבקש אני מרחב שיאפשר להם לחיות את חייהם באופן עמוק וממצה. איני צריך שום תרוץ לכך.

    מאמירה פשוטה זו נגזרים כמה וכמה דברים, שגם הם לא מסובכים. הם נוגעים לאופן שבו ניתן לתמוך באיכות החיים של ילדים:

    מרחב שייכות ביתי: ילדים זקוקים למרחב של שייכות. זה המצע שבו הם יכולים לפרוח למלוא חיותם וייחודיותם. למצע הזה צריך להיות ריח של בית, לא של מוסד. בתור שכזה הוא לא יכול להיות גדול מדי, (לכל היותר מאה ילדים לטעמי, וגם זה תלוי בגיל), ומטבעו הוא נעדר את כל אותם גינוני פורמאליות וציבוריות, הדוחקים את הילד לבדידות. כבית שני, הוא יותר דומה למשפחה מורחבת, כפר קטן של ילדים, מאשר מוסד חינוכי. בית כזה מתאפיין ב"מלאותו" – אין הוא רק חלל מגורים ריק – אלא נוכחות מברכת, הקורנת הן ממנהיגותם של המבוגרים, והן מאיכות האינטראקציה בין ילדים. כאן הם יכולים לשקוד על ייחודיותם, להיות עדים לאחרים, ולהתברך בזה שהם עצמם נראים. הם יכולים להרגיש את האכפתיות במובנה העמוק ביותר, וממילא זה עושה גם אותם אכפתיים ונותנים כלפי זולתם. הנתינה ללא ספק חיונית לאיכות חייהם. הם לא יכולים לחיות רק כצרכנים. המקום הזה מכבד לא רק באווירתו האנושית, אלא גם באופן בו הוא בנוי ומאורגן – במהותו זהו מקום תומך חיים, שהיופי ותשומת הלב המקרינים מקירותיו עונים כהד לדופק החיים היומיומי הממלא את חללי חדריו.

    חירות: בתוך המרחב הזה הם יכולים לנוע בחופשיות, מתוך הקשבה למקצב הטבעי של פעילותם, ו"לנהל" את זמנם לגמרי באופן חופשי. המשמעות של ילדים טמונה בשפת המשחק שלהם. ובזה הם עוסקים באופן טבעי רוב היום. לימודים פורמאליים מעט שייכים אליהם, אבל גם אם הם קיימים בתוך המרחב הזה, הם לגמרי מתוך בחירה. משחק,רק כדי שלא לרדד את הדברים, כולל בתוכו את מאה שפות הפעילות והיצירה. ובעיקר צריך לחבר אותו לחיים המתהווים, המבקשים להגשים את עצמם, ייעודם ושליחותם, במלוא העוצמה. חירות היא מידת הסוד של האדם, מה שמחלץ אותו מן המרחב ההישרדותי, ומניח אותו במרחב של נוכחות ואמונה. לטעמי אי אפשר לכונן מרחב של איכות חיים בלי להעמיד במרכזו את החירות במובנה העמוק.

    רב-גלאיות: בתוך המרחב הזה אין מקום לחלוקה גילאית צרה הנכפית מבחוץ. זהו מרחב רב-גילאי, השלובים בו ילדים מכל הסוגים, וכל אחד ואחד מהם חיוני למעגל השייכות הנרקם. במקום הזה ישנו חופש התוועדות מלא. הרב-גילאיות היא חלק מעקרון הרצף המאפשר לילד להיות מחובר לגיל שהוא בא ממנו, ושאליו הוא הולך. היא גם מאפשרת קיומם של הגילאים האלה בו זמנית, שהרי כל ילד ממשיך לשאת בתוכו הן את הילד שהיה, והן ניצנים מן הילד שהוא הולך להיות, ושמירה על שערים פתוחים בין כל אלה, היא חלק משלמותו, ועיגונו במציאות. אוסיף לזה שרב-גילאיות עושה שייכות של השלמה, שבה יש מקום ייחודי לכל אחד. וזאת בשונה מן החלוקה המכאנית לפי גיל, שממילא מגדילה את התחרות הריקה – מקום בו קיומו של האחד בא תמיד על חשבון השני.

    מרחב מעגלי ללא מבחנים: מבחנים מדכאים כל אדם, ילדים במיוחד. או בניסוח הפוך: זכותם של ילדים לגדול במרחב שבו לא ממיינים, מתייגים ובוחנים אותם ללא הרף. ויותר מזה – צריך להעמיק בצורות הסמויות שבהם הופכים את החינוך לזירה שבה הילדים משוסים אלה באלה למען ישיגו יתרון זה על פני זה. זה, אגב לא בגנות אתגרים או מבחני שער, אבל מבחני שער שונים מהותית ממבחני מידה, בין היתר בכך שהם עניין של בחירה.

    אתגריות: המרחב הזה, מחבק ככל שיהיה, גם מעמיד אתגרים אותנטיים, ופותח הזדמנויות להפעלת יכולת. אתגרים אלה, שהילדים לוקחים על עצמם במלוא הרצינות, מהווים את הזירה להגשמת הביטוי שלהם. חלק מאתגרים אלה גם קשור לעולם המבוגרים. שהרי איכות החיים של הילדים קשורה לכך שהם נמצאים בזיקה פורייה לעולם המבוגרים, שהוא לא רק מה שנמצא לצידם, אלא גם האופק המחכה להם עצמם.

    נדמה לי שאלה הדברים העיקריים שמאפשרים איכות חיים לילדים. אני לא חושב שאני מחדש בהם. אני מניח שכל מי שמבין ללבם של ילדים, ושם לעצמו למטרה את העניין הזה – לדאוג לאיכות החיים של ילדים – יגיע למסקנות דומות. העיקר שבהן, מבחינתי, קשור בהבנה שילדים הם יצורי עומק, ואיכות החיים שלהם דורשת תשובה של עומק. אף על פי שאפשר בקלות להשביע את דעתם בממתקים, הם משוועים לרצינות רבה יותר.

    * * *

    תשאלו, מה יהיה עליהם בעתיד, כיצד הם ישתלבו בחברה, בשוק העבודה, בצבא, אם לא נכין אותם וניתן בידיהם את הכלים הנכונים? טובים חייהם בהווה, אבל מה יצא מגן השעשועים הגדול הזה? האמת היא שלא אכפת לי. הם יסתדרו. כמו שהם מסתדרים היום. בכל מקרה זה שלהם – חייהם – לא שלי.

    אני נוהג לומר, כדי לסבר את האוזן, שהדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של בן השלושים, היא לאפשר לילד לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי. ואני באמת חושב שזה נכון, שגם בדיעבד, חיי עומק בהווה תורמים לחיי עומק בעתיד, אבל האמת היותר אמיתית היא שלא אכפת לי. לא מעניין אותי מה הם יהיו כשהם יהיו בני שלושים וכיצד הכנתי או לא הכנתי אותם לעתיד הזה. אינני מבין בעתיד, ויש לי חשד שגם אחרים לא ממש מבינים בו. כל מה שמעניין אותי הוא שכעת הם ימצאו את הדרך ללבם, שכעת הם יהיו נאמנים לעצמיותם, שכעת הם יגלו את האפשרות של קשר עמוק עם מה שמעבר, שכעת יהיו חיים.

    הכי רחוק שהצלחתי ללכת עם עניין זה של "להכין את הילדים לחיים" הוא זה: אשמח שהם יגדלו להיות אנשים ששום תעמולה אידיאולוגית לא תצליח לעבוד עליהם. הם יהיו עמידים לשואה חדשה משני קצותיה – האלים והקורבני. לצורך זה די שישמרו על קשר עם ילדותם ועם החיוניות הטמונה בה. האם יהיו מועילים לחברה? אני מקווה שזה יהיה קשור למהותה של חברה זו.

    * * *

    הדבר השני: ילדים זקוקים בסביבתם למבוגרים אותנטיים, שבצד זה שהם מבינים ללבם ומכירים את עולמם, הם מבוגרים אחראים במובן העמוק והאכפתי, שאוהבים את חברתם, ונכונים לפגוש אותם מפגש של אמת.

    או בניסוח על דרך השלילה: רצוי שילדים לא יגדלו בסביבתם של מבוגרים פורמאליים – מורים או בעל תפקידים אחרים – השומרים על ניתוק-מנכר, ואשר עיקר התקשרות שלהם עם ילדים נעשית דרך פרוצדורות מלאכותיות ורשמיות.

    אני מנסח את זה גם על דרך השלילה, מכיוון שיש פה בעצם שני דברים שונים: גם הצורך למעט את הנזק הקשור בהתחככות יומיומית עם "בעלי-תפקיד" מנכר, וגם ההבנה שלא די לבודד את הילד מן הנזק – הילד זקוק באופן חיובי לאנשים של ממש. אנשים חשופים, אמיתיים, עמוקים, אנושיים, רחבי לב, אכפתיים, שיש להם עניין אמיתי להתרועע עם ילדים, שהם במסע חקירה משל עצמם, ואשר מתעניינים בחיים. אנשים כאלה יכולים להיות עדים למסע של הילד, מסוגלים לעמוד על דקויותיו, ולהאיר מאור השראתם.

    אני מדגיש שהילדים זקוקים למבוגרים מסוג זה בסביבתם, כי אני מניח שרוב הזמן הם לא צריכים אותם באופן ישיר, ודי שאלה יהיו שם ברקע, נוכחים ברגעי המפתח, ומנהיגים את הקהילה כשלם.

    * * *

    treeאכן, עיקר החינוך תלוי ועומד על המחנכים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון לא לשיטה הפדגוגית שהם מחזיקים בה, ולא לכלים המתודיים העומדים לרשותם, וגם לא להשכלה החינוכית שלהם – אלא לזרע שקודם לכל זה.

    בעניין הזה אני לא אופטימי. בהיעדר הזרע הזה לא יעזרו כל תוכניות ההכשרה, ובקיומו, הן מיותרות במתכונתן הנוכחית. הדבר העיקרי שיכול לעזור לזרע להבשיל למלוא עוצמתו, זה הניסיון החי, מלווה בלימוד יומיומי ומודע של צוות עובד. רוב מסלולי ההכשרה למורים, לא רק שלא עוזרים לחשוף את הזרע הזה, הם מחניקים אותו.

    אני יודע, המורים מאוגדים, אומנותם היא פרנסתם, הם זקוקים לביטחון פנסיוני, הם השקיעו ממרצם שנות לימוד רבות, לא ייתכן שיבואו אחרים ויתחילו לעבוד עם ילדים ללא רישיון, ללא הכשרה, ללא ניסיון מסודר. אפשר להבין שמשרד החינוך מתעקש על כך שהעוסקים בחינוך יהיו בעלי רישיון. כמו שאני רואה את זה, גדול נזקו של רישיון זה מברכתו. ובכל מקרה, במובן העמוק ביותר, לא זה מה שיגדיר מחנך. חינוך הוא ייעוד שאיש אינו יכול להשית אותו מבחוץ. ואם אדם רואה את עצמו כמחנך, גם איש אינו יכול לקחת את זה ממנו.

    אני מודה, אם כן, גם בזה: תעודות לא מעניינות אותי, וגם לא כמות הנקודות שנצברו בהשתלמויות כאלה או אחרות. כשאני מחפש מחנך, אני עוקף את כל אלה הישר אל הלב. הניסיון בעבודה עם ילדים, הרצון ללמוד ולקחת חלק משמעותי בחיים בצוותא, ואותו זרע שקשה מאוד להגדיר אותו, הם הפרמטרים שאני בודק.

    אל תשאלו אותי מה אמורים לעשות עם כל המורים האחרים שצריכים לפרנס את משפחתם. אמרתי, אני מדבר מתוך יושר היום. לכל היותר אני יכול לומר שכל אדם הוא מברך ביותר כשהוא נמצא במקומו המדויק. יכול להיות שרבים מהם, שאולי לא הייתי בוחר בהם לעבוד עם ילדים, יכולים לעשות זאת, אם הם פועלים בתוך מרחב מסוג אחר.

    * * *

    והדבר השלישי הוא כל כך מורכב, עד כי אני לא בטוח שיעמוד לי הכוח לנסח אותו כראוי. זה קשור לעולם הידע, ולמה שאני רואה כאחת ההולכות שולל הגדולות ביותר של האנושות המודרנית – רעיון ההשכלה.

    רעיון ההשכלה כפי שבא לידי הגשמה בבתי הספר ובאוניברסיטאות הוא בעצם סוג של התחפשות המתהדר בחוכמה, אבל בעצם מהווה רק קליפה של השכלה – עניין שאצים לרכוש אותו מן הטעמים הלא נכונים. אף שנמצאים במקומות האלה אנשים חכמים, הנה החוכמה נבזזה בהם עד עפר בידי מנגנונים מכאניים, ומשחקים מוזרים, שנעשים יותר ויותר תלושים מן המציאות ככל שמעמיקים בהם. תלמידים הצמאים לידע של אמת, לא ימצאו כאן אלא את המאבק המעמדי לזכות בתואר זה או אחר, שעיקר המשמעות שלו הוא ביתרון היוקרתי/פרנסתי שלו.

    אני רואה את זה כסוג של מחלה שפשטה בתרבות, ונקבתי בעבר בשמה: "בורות מודרנית" – שהיא היכולת הבלתי רגילה הזו להיכנס לנהר החיים ולהישאר יבש. היום, על כל צעד ושעל נעשית ה"אקדמיזציה" הזו כסמל לקדמה. אפילו מן הנגר מצפים להשתתף במשחק המלומד הזה, כדי שיצבור נקודות ותעלה משכורתו, כאילו שבאמת זו הדרך שיעשה נגר טוב יותר. אני יכול להבין את האבולוציה החברתית שניפחה את מעמדם של אלה המתפרנסים מהוראה (לפעמים קל יותר לדבר על נגרות מאשר לעסוק בה בפועל), אבל אני מתקשה להבין איך אנשים ממשיכים לתת לזה יד, בלי לראות את השקר שבזה. ברור, אם נגר ידע שיש עוד כל מני סוגים של עץ וטכניקות של עיבוד, זה יעשיר אותו ויעשיר את מקצועו, אבל בין זה לבין ההשתלטות של תעשיית ההוראה על תהליך התמקצעותו יש מרחק רב מאוד. למעשה, במובן עמוק, השתלטות של ההוראה התיאורטית הזו, רק מרדדת את הכבוד של מקצועיותו. הוא ראוי לכבוד הזה לא בגלל שהנגרות נעשתה דומה למלאכת עשיית התארים, אלא דווקא משום שהיא שונה ממנה, ויש לה יסוד חיים משלה, שהוא טהור ועמוק בזכות עצמו.

    כל זה כמובן נכון במשנה תוקף במה שנוגע לילדים ולבתי ספר שהם נשלחים אליהם. בחסות רעיון ההשכלה נעשים דברים רדודים, שבצד חוסר הטעם שבהם, הם פוגעים בילדים.

    * * *

    ניסוח מסוים של דבר שלישי זה, אם כן, יכול להיות פשוט זה: ילדים לא צריכים "ללמוד".

    ואני כבר סומך על כך שהפועל "ללמוד" יובן בהקשר המקובל, בלא שאצטרך להתנצל על אמירה גורפת שכזו. ילדים לא צריכים ללמוד. אין איזה גורל מיוחד שמחבר אותם, ואותם דווקא, לעניין זה שמבוגרים רבים דוחים מעל עצמם בשאט נפש. הם יסתדרו נפלא בחיים ללא שום מגע עם כל הדבר הזה. למעשה, הרבה מן הדבר הזה, בצד זה שהוא ממלא אותם בדעת מזויפת, גם עושה אותם חסרי אונים. ושני הדברים כאחד מזיקים להם הרבה.

    כאן הם לומדים לוותר על חכמתם העצמית, שהיא חלק מחיוניותם והתמצאותם בעולם, ומחליפים אותה בהעמדת הפנים של ידע. המפגש עם ידע מן הסוג הזה מרחיק אותם מלבם, תולש אותם מיחס כנה ועמוק למציאות, ודוחק אותם להתייחס לדעת כסוג של מוצר צריכה במקום כעוד הזדמנות לשירת החיים העמוקה.

    במיוחד אני בוכה על התפיסה המכאנית שמחדירים בהם השכם והערב, הן כתפיסת עולם והן כפראקטיקה יומיומית. זו תפיסה שגונבת מהם את אלוהיהם כשהם זקוקים לו ביותר.

    אפילו בתי ספר מאוד פתוחים נופלים באשליית ההשכלה, ובצד כל עקרונותיהם הנאורים, ממשיכים "לעשות שיעורים", ולהרביץ דעת, כאילו זה עדיין עיקר החינוך, ובזה מתמצה חובת קיומם של הילדים – שיהיו "תלמידים". שום איש תאב חיים לא אמור ליפול ברשתה של תעשיית הדעת הקליפתית הזו, שמרחיקה מכל חוכמה של אמת, ובטח לא ילדים רכים בשנים.

    במידה רבה כל העיסוק הזה בידע קשור לכך שאנשים אבדו עניין בחיים ומיצג-הידע מרגיש להם כמו תחליף ראוי ונוח שבו הם יכולים להעסיק גם את עצמם וגם את הילדים. מה הם יעשו אתם אחרת, ישחקו בגולות? אני משוכנע שאם לא היו מאבדים עניין בחיים, הם לא היו טורחים כל כך ב"השכלה", שעיקרה הוא המרדף "לסתום חורים" שדווקא טוב שייוותרו פתוחים כפתחי נשימה לאדם.

    * * *

    רק לאחר שהובן כל זה לעומקו, ושוב לא נעשה כתחליף חיים אפשר ליצור מחדש מקום גם לעניין זה – להשכלה – אבל לא כיצר התחפשות, אלא דווקא כרצון של התפשטות אל הפשטות.

    רוצים אתם ליצור איכות חיים לילדים, הרחיקו אותם מן ההשכלה המזויפת וחזרו לפגוש אותם עם חוכמה אותנטית ורלוונטית. ואנא מכם, איני מדבר על חוכמה מעשית בלבד. הילדים הם פילוסופים טבעיים, ועומק ההבנה שלהם נטוע בשורש פילוסופי זה וברליגיוזיות שלו. אם כבר מתמטיקה, אז שתהייה זו הפילוסופיה של המתמטיקה, ולא המכאניות שכה בקלות מוכרים להם היום. וזה נכון גם לגבי כל תחום דעת אחר. כשילד בן ארבע מתחיל לחבר מספרים וזה מעסיק אותו, זה הרבה יותר מאשר עובדה של שוק. הוא משתאה נוכח הסדירות המופלאה שלהם, מתמלא תחושה של קסם שאותה הוא לא יודע להגיד, אבל שאיתה הוא הולך לישון עם ליל, וקם דבר ראשון בבוקר. לוח הכפל לא יברח לו, אבל אם לא יהיה שם מישהו שיפגוש אותו בקסם, עדות למאבק היצירה שלו, הוא עתיד להתרוקן ולאבד את הרלוונטיות שלו, והנה עוד אדם שנמצא בדרך לאבד עניין בחיים.

    * * *

    כעת אני גם יכול גם להתייחס לאותה "תוכנית ליבה" שמשרד החינוך מתעקש עליה, אם משום שהוא רואה אותה כמכילה את הדברים החיוניים ש"מכינים לחיים", ואם בשל ההזדמנות שהוא רואה כאן ליצור מכנה משותף שיחבר אנשים מקצות הארץ והעם.

    אתחיל דווקא בעניין השני: אני מאוד בספק עד כמה "תכני לימוד בית-ספריים" יכולים להוות תשתית לחיבור בין אנשים. לחיים יש מקצב משלהם, ובכפר הגלובלי שאנו חיים בו, ענייני תקשורת וצריכה, הרבה יותר רלוונטיים למפגש בין שני בני נוער מעולמות שונים, מאשר שירי ביאליק. ואדרבא, באותו עולם מרושת, בהיעדר תוכנית ליבה מחייבת, יש יותר סיכוי ששני אוהבי שירה ימצאו אחד את השני עוד בנערותם – גם מפאת הטכנולוגיה, וגם מכיוון שיהיו פנויים להתחקות אחר אהבתם ליבם. אני יודע שאנשים מבוגרים נוטים להתרפק על תכנים שלמדו כביכול בבית ספר, ובאנחה של התמכרות מצרים על הנוער ששוב אינו זוכה לפנינים אלו. אבל האמת היא שרק לעיתים נדירות ובהקשרים מאוד מלאכותיים, מהווים אלה אכן מצע לחיבור בין אנשים מקצוות העם.

    ובאשר לעניין הראשון, חוק החיים הפשוט שעומד כאן הוא זה: אם זה "ידע" שבאמת נחוץ לחיים (ואני לא מתכוון כאן רק במובן ההישרדותי, אלא גם במובן הרוחני), הוא ממילא משובץ בתוך סביבתו של הילד, והוא יקלוט אותו אליו גם אם איש לא יטרח להגדירו כתוכנית ליבה (ובמיוחד אם הוא חשוף למפגש אותנטי עם מבוגרים). ואם הוא לא ידע חיוני, אלא רק "הידע שכל אדם משכיל צריך לדעת אותו" – אני מוותר על העומס המלאכותי הזה. באמת ובתמים אני מעדיף את הבורות המקורית. אז לפחות ידע האדם שהוא אינו יודע, ומתוך כך אולי ביקש להחכים. כאן, הוא אפילו לא יודע את זה, ומה שהוא לכאורה "יודע", הוא בעיקר עומס שמכביד על החוכמה, ולא מאפשר לה לעוף.

    אני יודע, אנשים כל כך אוהבים לתת דוגמאות נגד, וממהרים להעיד מעצמם עד כמה ידע כזה או אחר העשיר את חייהם, ובלעדיו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו. הם שוכחים שלא הידע הריק הוא שמילא את ליבם, אלא הזרע החי שפגש אותם מתוך זה שהם עצמם היו בחיפוש חי. הם למדו לעוף לא מכיוון ש"נחשפו" לידע סטנדרטי, אלא משום שהשתוקקו לעוף, ואגב כך ידעו ללקט את הנחוץ להם, כן – גם מבין השורות המשמימות של הידע הבית-ספרי, (אבל גם ובעיקר ממקורות אחרים).

    * * *

    אלה הדברים שאני מאמין בהם. הארתי אותם כאן רק בראשי פרקים. במאמרים וספרים קודמים העמקתי בהם. כאן אני אומר אותם ללא גינונים מיותרים. משתמעים מהם עוד הרבה דברים אחרים, אבל אלה הדברים שעומדים במרכז, לא חפצתי להעמיס עליהם נוספים. הם יכולים להישמע רדיקליים על רקע האופן שבו מתנהל החינוך המקובל, אבל מצד עצמם, אלה דברים פשוטים, לא מתלהמים, לא רוצים לחולל מהפכות, רק לכבד את הילדות ואת האוצר הטמון בה לאנושות המתבגרת.

    קראתי לזה "חינוך בעד האדם". הרבה מאוד משמעות אני טומן בכותרת זו. החינוך נעשה לפעמים כל כך פוליטי, והמדבר כאן מוצא את עצמו נזהר ברצונו לתת דין וחשבון להרבה עמדות ודעות. רק אוסיף עוד הערה: לא נכון הוא שאנשים שגדלים מתוך כבוד לייחודיותם נעשים אגוצנטריים, ובמובן הזה כביכול ניצבת הדילמה אם להשקיע באדם או להשקיע בחברה. זו דילמה מזויפת. המשקיע באדם, ממילא גם משקיע בחברה. חינוך בעד האדם כולל את הכול – את החברה ואת העולם.

    אם הייתי צריך לסכם זאת בשפה של זכויות, אלה שלוש זכויות שאני תובע לילדים:

    – זכותם ליום הזה, (וכך גם קורצ'אק תובע)

    – זכותם למפגש אותנטי עם מבוגרים,

    – זכותם להתחכך בחוכמה רלוונטית.

    אם מערכת החינוך הממלכתית יכולה לשנות את מטרותיה כדי לכבד רק את שלושת הזכויות הללו, יהיה זה אכן שחרו של עידן חדש. האם אני עצמי אוכל לומר את כל זה בעתיד, שלא מתוך עמדה של התנצלות, אינני יודע.

    החיבור המצורף נכתב בעקבות אי אלו אירועים שהייתי מעורב בהם בעת האחרונה, אחד מהם הוא שביתת הרעב שפתח בה איש בן שמונים – דוד בן יוסף – בזעקה על העוול שנגרם לילדים במערכת החינוך.

    ברקע לכתיבתי היה כמובן מיתר. הוא נתן לי את הביטחון שהדברים שאני אומר אינם תיאורטיים – הרי מיתר חי וקיים ובועט כבר שמונה עשרה שנה! אחרי שכתבתי את הדברים וראיתי כי טוב, ורווח לי מעצם אמירת הדברים, נזכרתי בכנס, וחשתי שאני רוצה להביא מתנה לכל האנשים היקרים שפעלו כאן במשך השנים, ואשר בזכותם המקום הזה קיים.

    תהא זו אם כן מתנתי לכבוד חי השנים של מיתר.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים" "פינוקיו יורד מן הפסים" "מקום לגדול".


    להגיב
  • למה תינוקות אפריקאים לא בוכים?

    [ג'י קלייר קיי ניאלה]

    נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
    מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
    למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
    וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
    אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו, שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
    התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
    עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
    כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
    אתגר אותי לגלות מדוע.כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
    הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
    יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.
    העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
    התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.
    ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
    בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
    בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
    אם הם בוכים – משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"

    הנקההכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
    כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
    היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד – זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה.
    לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
    זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
    בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
    במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
    רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.

    אז התקשרתי שוב לסבתי.

    היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
    ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
    "תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
    בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.
    במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
    הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין.

    בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
    בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
    למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו.
    בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

    החכמה העדינה של סבתי:
    1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.
    2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.
    3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.
    4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

    קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה – היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך.

    —————————————————–

    ד"ר ג'י קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם. היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת.

    קישור למאמר המקורי באנגלית >


    להגיב
  • גנים במצר – מקומות אחרונים

    בגנים בקיבוץ מצר יש עדיין מספר מקומות פנויים. מוזמנים לבוא להתרשם.

    הקבוץ נמצא כ-10 דקות מפרדס חנה כרכור.

     בגנים צוות מקצועי, אוהב ומכיל. מס' אנשי הצוות לעומת הילדים הוא גבוה – תקן קיבוצי.

    בתכנית החינוכית חלק חשוב מוקדש לטיול. זהו טיול  ברחבי הקיבוץ כאשר הילדים חווים בצורה בלתי אמצעית את השתנות הדברים, פוגשים אנשים  ונחשפים  לאירועים השונים.
    בגנים יש חצרות גרוטאות וחצרות לפעילות מוטורית. חצר הגרוטאות מזמנת התנסויות שונות עם חומרי מציאות, שם משחקים במשחק דרמטי או במשחקים חברתיים. זהו מקום לעיבוד חוויות מהטיול, מהחג שהיה וכל חוויה אחרת שעוברת על הילדים.

    בתוך הגנים עצמם פינות מגוונות.
    לילדי הגנון הגן הצעיר והבוגר מתקיימים לאורך השנה חוגי מוזיקה, יוגה וחיות.

    הגנים פתוחים לאורך כל השנה מלבד שבוע אחרון באוגוסט.
    כל יום משעה 7:00 עד השעה 16:30.
    יום שישי וערבי חג משעה 7:00 עד השעה 13:00

    ילדי הגנים ומשפחותיהם מוזמנים לחגי הקיבוץ ולבריכת השחייה בקיץ.

    אתר מצר: www.metzer.org.il

    צרו קשר: אביטל דיכטר 0544921038


    להגיב
  • קייטנת אומנות לגילאי 5-12 במרכז Ofarim – הרבה יותר מקייטנה!

    הורים יקרים, אתם בטח נורא מבולבלים מההיצע הגדול של הקייטנות…

    באיזו קייטנה לבחור? מה יותר יתאים לילדכם?

    מצד אחד מאוד חשוב לכם להעניק לילדכם חוויה מיוחדת, מעניינת ומצמיחה ומצד שני מדובר בסכומים לא מבוטלים (במיוחד שיש ילדים נוספים).

    אני ממש מבינה אתכם.

    אני בילדותי לא רציתי להצטרף לקייטנה, הייתי ילדה ביישנית ופחדתי שארגיש לבד, אך לבסוף נכנעתי להפצרות של הוריי והצטרפתי לקייטנה ששינתה את השקפת עולמי ועיצבה את אישיותי.
    אני זוכרת כמה התרגשתי ופחדתי ביום הראשון. ידעתי שאין לי מחברות להסתתר מאחוריהן, אבל לשמחתי החוויה הייתה שונה מאוד מימה שציפיתי.  המדריכים בקייטנה קלטו אותי מהרגע הראשון שנכנסתי בדלת והיו שם בשבילי, הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, ולא פחות חשוב, שלא יוותרו לי שקצת קשה. השתתפתי בכל הפעילויות למרות שלא תמיד רציתי ולראשונה הרגשתי נינוחה בחברת שאר הילדים.
    כשגדלתי ידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים, שזה הכי טבעי לי, והכי כיף לי בעולם. כל חיי הייתי עם ילדים, הדרכתי בנוער העובד, ארגנתי קייצות וקייטנות, הייתי חובשת בצבא וליוויתי טיולים בבתי ספר.

    עכשיו זו הקייטנה החמישית שלנו. פלוס מיני קייטנה בפסח (90% מהילדים היו ילדים שחזרו. יש כמה ילדים ששבים וחוזרים שמשנת 2013 ועד היום, כך שזה מרגיש כמו משפחה).

    אני רוצה לספר לכם מכל הלב על הקייטנה שלנו, קייטנה שנוצרה מתוך אהבה ענקית לילדים ואומנות – ועד כמה אני מתרגשת שנפתחת שוב קייטנה, מאוד כייף לי לראות פרצופים מוכרים של ילדים שחוזרים אלינו מידי שנה וכמובן שגם פרצופים חדשים, להכיר כל ילד וילד, לגלות עולם מופלא בכל אחד מהם.
    כל קייטנה היא מיוחדת במינה עם ילדים קסומים, חלקם מגיעים עם חברים, חלקם לבד, חלקם ביישנים וחלקם פחות. גם בנים אמיצים מגיעים אלנו, ואני הכי גאה בהם בעולם להצטרף לקייטנה שרובה בנות.

    אז מה מיוחד בקייטנה שלנו?11407233_436559799838442_1797468765792643125_n - עותק– בקייטנה שלנו מגוון גילאים כך שנוצרים יחסי חונכות מדהימים, הקטנים מאומצים על ידי הגדולים והגדולים מאמצים את הקטנים.

    – אנחנו שמים דגש גדול על גיבוש הקבוצה, שילוב וחיזוק ביטחונם העצמי של ילדים ביישנים שמתקשים חברתית כך שזה יוצר שינוי מהותי בעולמם.

    – תרפיה באומנות – הילדים פורקים תסכולים וכעסים בעזרת האומנות וחוזרים הביתה "נקיים", רגועים ושמחים יותר.

    – הקייטנה פותחת להם עולם חדש של צבעים, סוגי חומרים ומגוון סוגי אומנות: עיסת נייר, תפירה, בצק סוכר, בישול ואפייה, שזירת פרחים ועוד…

    – השנה החלטנו לשלב בית עם חצר מפנקת בצמוד למרכז שלנו, ממש שני צעדים מאתנו, בימים חמים במיוחד לאחר שנסיים את הפעילות נשחק ונהנה ממשחקי מים קומזיץ ועוד הפתעות…

    – אצלנו ניתנת מלוא תשומת הלב לכל ילד וילדה, ואנחנו מקפידים איתם, שימשיכו לנסות ולא יוותרו גם כשהיצירות יותר מאתגרות אותם, איתנו הם לומדים שהם מסוגלים לכול!

    – צוות מדריכים מקצועי ומיומן שאני בוחרת בפינצטה.

    – ארוחת בוקר עשירה ומפנקת, ביטוח לכל ילד. חולצה , מיזוג אויר, יצירות שוות ביותר.

    – בקייטנה שלנו לא משעמם, תמיד יש אקשן, משחקי חברה והרבה הפתעות…

    – אצלנו הם ירגישו הכי בבית שאפשר! באחריות!

    בטח אתם אומרים לעצמכם, " כן אבל שמענו על קייטנות זולות יותר".

    נכון, שוב אתם צודקים, אך חשוב לי להגיד שאני מאוד משקיעה בחומרי הגלם, הילדים מכינים יצירות מקסימות ומאתגרות למשל:

      * כל סוף שבוע הילדים שוזרים סידור פרחים יוקרתי הביתה.

      * בסדנאות תפירה נתפור תיק אופנתי, דובי מפרווה (כמובן סינתטית), כרית ועוד.

      * נאפה יחד, נבשל, נפסל מבצק סוכר.

      * נכין יצירות מעיסת נייר ועוד יצירות ברמה הכי גבוהה שיש.

    חשוב לי להדגיש שמקייטנה לקייטנה אנחנו משדרגים והיצירות כמובן משתנות.

    אז לכם ההורים נשאר רק להביא את הילדים אלינו ואני אדאג שהם יישארו וייהנו.

    כי ילדות יש רק פעם אחת בחיים.

    """""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""

    מוזמנים לתת לילדכם חוויה בלתי נשכחת עם המון אבל המון אהבה קבלה וים של כיף ועשיה.

    11205984_459773737505869_7804937828911404420_nהקייטנה מיועדת לילדים מגיל 5 ועד 12.

    מחזור ראשון: 1-21/7 כולל ימי שישי.
    מחזור שני: 22/7-12/8 כולל ימי שישי.

    שעות פעילות: 08:00-13:00 (אפשרות לצהרון בתיאום מראש איתנו)

    מרכז OFARIM -הבחירה שלכם לתת לעצמכם ולילדכם יותר – רחוב הנחילות 2, כרכור

    מוזמנים לדף הפייסבוק שלנו >

    052-7501339 או 04-9931718 סיגלית


    להגיב
  • למה באמת אבא הלך לעבודה?

    [שי אור]

    שוב זה קורה לי… אני יושב בפגישה עם אמא.
    יש לה ילדה בת ארבע. היא מותשת מחוסר שינה של ארבע שנים. היא מיואשת מעצמה וחסרת אונים בהתמודדות עם התנגדויות וקשיים של ילדתה. אני רואה שאין שום טעם להתחיל לחקור לעומק, לשאול שאלות קשות, אין עם מי. העומס כל כך גדול שהדבר האחרון שחסר כאן זה אותי עם כל הרעיונות שלי…
    ואז אני מציע לה: "אולי תקחי שבוע חופש לעצמך, קצת להתחזק, שנוכל להתחיל משהו?" ואז המבט ההמום בעיניה: "אבל מה עם הילדה?" ואז אני "התמים והמנותק": "יש לילדה אבא (כאילו דא)" והיא (במבטה תערובת של רצינות אחראית, עם ייאוש שנובע מעובדות החיים, עם רחמים עליי שפשוט לא מבין): "לא, אין סיכוי, לילה אחד בסופשבוע נסעתי פעם, הוא נסע איתה לאמא שלו והסתדר ממש נפלא, אבל שבוע? אין סיכוי…"

    בוקר טוב גבירותי ורבותיי!

    עורו והתעוררו לאבסורד הגדול ביותר של תקופתנו!

    אישה מנהלת את בנק ישראל, נשים לוחמות בצבא, מנצחות על תזמורות וקובעות מדיניות בכלכלה ובפוליטיקה. גברים ונשים יכולים לעצב את חיי המשפחה שלהם כעולה על רוחם, ונערה אחת אמיצה יכולה לעמוד מול מפקד בצבא שהטריד אותה מינית ולנצח ועדיין…
    עדיין נדיר כל כך שאבא לוקח אחריות מלאה על ילדיו.
    עדיין המשפט המנצח אצל אמהות הוא: "שלא תחשוב הוא (בעלי) ממש עוזר לי" (במה הוא עוזר לך? בלמרוט גבות? בלהתכונן לתזה בפילוסופיה? איך זה שהוא עוזר לך בלגדל את הילד של עצמו?! שמעתם פעם אבא שאומר "היא ממש עוזרת לי?" בהקשר כזה?)
    עדיין נדיר כל כך למצוא אבא (שאינו גרוש) שיכול להישאר לבד עם ילדים מתחת לגיל ארבע למשך יותר מכמה שעות.
    איך אנשים כל כך חכמים, יצירתיים ורבי תושייה בנוגע לעריכת הסכמים, המצאת אפליקציות, בניית חללים מגבס או עריכת סאונד – הופכים לחסרי אונים ומאותגרים שכלית כשצריך לחשוב לבד איך להרדים תינוק בלי ציצי או איך לייצר ארוחה לילדון החלטי בן שנתיים כשחסרים כמה מרכיבים במקרר?

    ואם גרמתי לך לחשוב שמה שמעסיק אותי זה שוויון בין המינים או פמיניזם אז סליחה. זה ממש לא העניין. אני כאן לא מצד הכלה. אני מצד הילד או הילדה.
    כי למרבה הצער אף ילדה או ילד לא מגיעים לעולם מצוידים בצ'יפ קטן שמאפשר להם להבחין בין אהבת אם לאהבת אב. ויש בעייה קטנה עם החיה הזאת שקוראים לה בן אנוש שגורמת לו או לה לכאוב כשמישהו אומר לה במשך כמה שבועות רצוף – במבטו- בחיבוקו- במלותיו : אוהב אותך, רוצה אותך בחיי, את כל כך חשובה לי – ואז הולך… (לעבודה). לחיה הקטנה זה כואב באותה מידה כשמי שהולך (ובמקרה הטוב, אחרי כמה שנים כשהיא היא כבר הולכת ומדברת ואפשר להסביר לה – חוזר להיות מרכזי בחייה) הוא זכר או נקבה.
    ולמרבה הצער גם עכשיו בעולם שלך ושלי שבו יש מספיק חופש בחירה לעזוב עבודה ולעבור לארץ אחרת ולהיפרד מבני זוג כשנמאס – מי שנשאר זה כמעט כמעט תמיד זאת אמא. ואבא… נשאר כשזה מסתדר.

    אז אחרי שהסתערתי על נושא הגבולות, והצלחתי לאבד כל כך הרבה אוהדים, החלטתי להרחיק ממני את המעט שנשארו.

    אני עושה הרצאה חד פעמית ששמה: למה באמת אבא הלך לעבודה?

    זאת לא הרצאה לאבות בלבד. "שובו של האב האבוד" קשור הרבה להתיחסות של הגבר לאבהותו אבל לא יכול להתחולל ללא שינוי במה שאמא חושבת על עצמה ועל מקומה בבית.

    נושאי ההרצאה:

    11180336_359299137593919_3184981833387982714_n– איך משפיעה על על תחושת הבית של ילדינו העובדה שבינקותם יכולים להישען רק על אמא?
    – האם באמת אבא לא כל כך חיוני בשנים הראשונות?
    – האם באמת כשאבא מחליט להיות אחראי לחלוטין זה אומר שאמא תיתן לו? (רמז – בד"כ לא)
    – האם מקומו השולי של אבא כמקור לתמיכה רגשית נובע ממגבלה של אבא או ממגבלה של אמא או בכלל נובע מהרגלי מחשבה שעליהם תובנתנו?
    – איך משפיעה על אבא הבחירה להיות המקור לכל הצרכים מגיל אפס?
    – כמה זה טוב ולמה זה כל כך טוב לעולמנו שגברים מתמסרים לחלוטין למי שחלש מהם ותלוי בהם ואוהב אותם?
    – האם האופן שבו מתנהלים העניינים האלה בבית שלך תואם את הרצון הכי עמוק שלך?

    ועוד דבר קטן וטוב:

    את ההרצאה הזאת אני נותן כחלק מקמפיין בהדסטארט להצלת "הבית העגול".
    בית ספר מופלא שהוקם בפרדס חנה ושרוב המשפחות בו מכאן.
    מקום שבו פוגשים ילדים מבוגרים (מורות ומורים) שמקשיבים להם הקשבה עמוקה, רוצים אך ורק לאפשר להם לגלות את נתיב הפריחה שלהם (מומלץ לבוא ולראות כדי להאמין שיכול להתקיים "מוסד " כזה").
    ברוך השם יש כיום הרבה בתי ספר באזורנו שמעיזים לנוע בכיוון הזה אבל יש רק מקום אחד שבו ההקשבה לעומק נפשו של הילד חשובה יותר מכל עיקרון או ערך או גוף ידע.

    ההרצאה תתקיים בתל אביב, ביום שישי בבוקר, ב – 3.7.15

    כאן הקישור לקמפיין של הבית העגול – "חינוך אחר הוא אפשרי" שבו אפשר לקנות כרטיסים.

    וזה הקישור לאירוע בפייסבוק של ההרצאה >

    וכאן סרטון הקמפיין:

    תודה ולהתראות

    שי


    להגיב
  • הבית העגול – ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ו בעיצומה

    הבית העגול הוא שמורת טבע חינוכית, גן ובית ספר הפועלים ברוח דיאלוגית חופשית ומאפשרים לילדים להיות מי שהינם.

    אנו רואים את הילד כאדם שלם אשר נועד ויכול לערוך בחירות חברתיות ולימודיות בהתאם לאישיותו, לקצב שלו ולצרכיו העמוקים.
    לכן יש בבית העגול דגש מיוחד על תקשורת אישית, קרובה ופתוחה: אנשי הצוות מלווים כל ילד מקרוב ועוזרים לו בסבלנות ובאהבה להכיר את עצמו ולכוון את בחירותיו.

    לילדים בגן ובבית הספר יש עצמאות מלאה בבחירת סדר היום ותחומי הלימוד שלהם תוך שהם מלווים בחונכות מכילה, מעצימה ומפתחת מצד הצוות בכל דרך בה הם בוחרים. לילדים יש את החופש להיות מי שהם, לבטא את עצמם, להתנסות וללמוד מתוך עניין פנימי.

    בימים אלה אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך הכרה מול משרד החינוך על פי המודל של בית הספר הדיאלוגי "מיתר" שבכפר גלים ובברכתה של מנהלת מחוז חיפה במשרד החינוך.

    הבית העגול יעבור בשנת הלימודים הבאה למבנה חדש בסמוך לצומת חדרה-מזרח.
    אנו קולטים משפחות חדשות לגן הילדים (מגיל 5) ולכיתות א'–ו', ומזמינים כל מי שמאמין בדרכנו להצטרף אלינו להגשמת חזון חינוכי שיש בו בשורה אמיתית של שינוי.

    מספר המקומות מוגבל.

    פרטים נוספים על עקרונות היסוד של בית הספר: www.bait-agol.com

    דף הפייסבוק שלנו >

    מוזמנים גם ליצור קשר במייל: baitagol@gmail.com

    free_1

    הבית העגול מחפש אנשי צוות מופלאים לשנה הבאה

    אם אתם אוהבים חופש, אוהבים את החיים ואוהבים בני אדם קטנים, אם אתם רואים בחינוך דרך חיים ורוצים לקחת חלק בבית חינוך חופשי, משפחתי ומיוחד, אם אתם מסורים וגמישים, אוהבים ליצור, לשחק, לדבר, ללמוד וללמד, ליזום ולהקשיב לילדים – שלחו פרטים אישיים וקורות חיים למייל baitagol@gmail.com

    עדיפות לגננות ומורים מוסמכים לחשבון.


    להגיב
Close