כתיבה פרטית
בדרך הביתה
אני בוכה הבוקר כל הזמן. רק מלראות את הפנים של אביבה שליט.
זה שטיפת דמעות מה שגלעד שליט עושה פה לכל המדינה, שיחרור רגשי היסטרי. פוטנציאל מרפא גם ללבבות מקובעים וקשוחים.
מעבר לתמונה או לדעה פוליטית, המהלך הזה נוגע בלב המהות ההורית וככזה הוא.. מחזיר למשפחה.
המשפחה כמושג, כתא מגונן, הקודם למדינה ולאום.
באופן פרדוקסלי המהלך הזה יכול גם לחזק פטריוטיות.. עכשיו כשיש על מי לסמוך….
בעניין שיחרור השבויים, עולה בדעתי שזה ההפך מ"תמות נפשי עם פלשתים". אם ננקה את ההקשר הלאומי ונסתכל על זה המשפחתי, שחרורו של ילד אחד מביא לשיחרורם של 1027 ילדים אחרים. ביחד זה 1028 משפחות מאושרות שזוכות להתאחד. 1028 אמהות שנשאו ברחמן, שילדו בכאב, שקמו בלילה, החליפו חיתול, הניחו יד על מצח לוהט, נישקו, התעצבו, דאגו, אהבו, התבוננו בילד שלהן גדל, עוד לפני שנסחף למשחק הפוליטי. לאור המהפכות החברתיות בימים אלה, גם בעולם הערבי, אולי האקט האנושי הזה יעבוד באיזה אופן מסתורי לטובת המזרח התיכון. הלוואי .
החמסין שבור והשמיים אפורים, מתכוננים לגשם, כמו איזה בכי קולקטיבי.
אנחנו מדינה צפרדע.
עכשיו לאט ובדריכות, בשמחה מוקדמת ולא מוגזמת ובתפילה שהכל יעבור בשלום.
משהו אחרון –
עסקת שליט היתה קשה מאין כמוה – אבל הדבר הנכון לעשות. אבל לשמוח מצידינו בשמחתם של האסירים (כולל הקריאות שם: "הנה הגיבור שדרס ציונים במשאית שלו", אינשאללה יהיו גלעד שליט 2 ו-3)? עיוורון או תמימות או טיפשות.
אפרת, ההבדל בינינו ובינם פשוט מאוד:
אם צה"ל יחדל מלהתקיים לא תהיה מדינת ישראל.
אם החמאס יחדל מלהתקיים יהיה שלום.
עד כדי כך פשוט.
זה לא "מהתפיסה הרווחת שרואה את הפלסטינים כאחרים מאיתנו" אלא כזו שרואה אנשים שבכוונה תחילה הולכים לרצוח חפים מפשע כאחרים מאיתנו. הרי כל הסיבה לפעולות של צה"ל היא ירי מצידם על אזרחים.
ועוד משהו, אין אף חייל בצה"ל שיכוון רובה לילד במטרה להרוג ויירה. ומנגד, אנשים אלו הלכו או שלחו אחרים בידיעה ברורה שכל מטרתם היא להרוג כמה שיותר.
מה היה אותו אדם שכיוון נשק לתינוקת שלהבת פס וירה? לוחם חופש? ואותו חלאה שהשתתף בלינץ' ברמאללה ורץ לחלון לנופף בשמחה בידיים מגואלות בדם? לוחם אמיץ נגד 'עוולות הכיבוש' ?והאנשים שרצחו אנשים נשים וילדים שישבו באוטובוסים, בדולפינריום, במסעדת מקסים, במלון פארק?
והמחבל שנכנס לפני כמה שנים לבית שפחה והרג אישה וילדים (אני חושב שזה היה בנצר סירני אבל אולי אני טועה במיקום) ?
והרוצחים של משפחת פוגל, שרצחו אדם במיטתו יחד עם בנו הקטן, אחר כך את אשתו ועוד ילד, וכשיצאו מהבית שמעו תינוקת בוכה אז חזרו ורצחו גם אותה? מה זה בעינייך? "ניסיון לשנות את מצבם"? גם האמהות שלהם צריכות לשמוח ולקבל את בניהם חזרה? את זה את משווה לחיילי צה"ל? תתביישי!
איזו תפיסת צדק מעוותת זו? אני לא יודע אם יש לך ילדים, אבל תנסי לדמיין אם חס וחלילה אדם היה נכנס אלייך הביתה ועושה מה שעשו למשפחת פוגל -היית מסכימה לראות אותו בחוץ רק כדי שאמו תשמח? ואם הוא במקרה ערבי? פתאום כן היית מסכימה? כי הוא מתוסכל? כי אין שלום?
ואולי גם אייכמן היה צריך לחזור לאימו האוהבת בשם השלום והאחווה?
לא יודע אם לבוז לך או לרחם עלייך
יובל – רונית כתבה משהו כל כך מרגש ומציעה נקודת מבט אחרת מהתפיסה הרווחת שרואה את הפלסטינים כאחרים מאיתנו – אנחנו הטובים, הם הרעים. אין לך שום אפשרות להסתכל על זה לרגע אחרת? לכולם יש אמהות שגידלו אותם באהבה וברצון שיהיו חופשיים.
ואם לקחת את זה לכיוונים שלך – חיילים שלנו הורגים פלסטינים חפים מפשע והורגים גם פלסטינים שהם חיילים ומנסים לשנות את מצבם הבלתי נסבל – היותם עם כבוש ומדוכא על ידינו.
להם יש דם על הידיים כמו שלחיילנו ולמפקדיהם הפוליטיים יש דם על הידיים.
שמחה בשמחת כל 1028 האמהות. מקווה ומתפללת שאף אמא, ואבא, לא יבכו יותר על מות או מאסר ילדיהם במלחמה המיותרת הזו. אמן.
ומשהו למוחמד – אם ברוך גולדשטיין היה חי ויושב בכלא גם אז היית שמח בשבילו שהוא השתחרר אחרי כל כך הרבה שנים? אני בטוח שלא. אני לא מבין את הנטייה של הערבים להזדהות אוטומטית עם אחיהם הערבים לא משנה אילו זוועות הם עוללו (ואני יוצא פה מנקודת הנחה שלצורך הדיון אתה לא מאלה שהופכים את מעשיהם לגבורה). אצלינו ברוך גולדשטיין נחשב לרוצח מתועב. אנשי "תג מחיר" נחשבים אצלינו לפורעי חוק, וגם אם תחפש כל חייך לא תמצא חייל אחד בצה"ל שמסוגל בכוונה תחילה ובידיעה לכוון נשק לילד ולירות. ואילו אצלכם האסירים הם גיבורים. להזכיר שוב, אותם אסירים שרצחו – אם בפיצוץ או תיכנון של פיצוץ אוטובוס על יושביו – אנשים, נשים וילדים, אם זו אסירה שפיתתה נער מבולבל לבוא אליה כדי שירצחו אותו, אם זה אנשים ששלחו מחבלים מתאבדים להיכנס למסעדות ובתי קפה ולפוצץ אותם בידיעה שהם הורגים אזרחים חפים מפשע, והרשימה עוד ארוכה. שמחתם של האסירים האלה ומשפחותיהם כמוה כשמחתו של השטן.
מסכימה לגמרי עם יובל.
ואני לא מבין את ההשוואה בין ילד למשפחה שגידלה אותו על ערכים של שלום לבין משפחה שגאה על הפיכתו של בנה לרוצח ומגדלת אותו לדעת שזה הופך אותך לגיבור אם במותך לקחת איתך עוד אנשים / נשים / וילדים של האויב. ולא משנה מי הוא. ואין בזה שום נקודה פוליטית בלרצות שבן אדם שרצח ישב בבית סוהר. מאושר לראות את גלעד בחוץ, ומנגד – לא מתחבר בשום צורה לשמחה של משפחה של אדם שהלך במודע להרוג אנשים חפים מפשע, או לכזה שהרג אדם בידיים ואז הראה את הידיים המגואלות בדם לחלון כדי להראות איזה גיבור הוא.
יפה מרגש ואנושי מה שכתבת רונית!
את המספר 1028 חשבתי עליו הבוקר והגבתי תגובה #24 בכתבה הזו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4136418,00.html
כמו שנאמר בזמן השואה ש"לכל איש יש שם", עצם העובדה שהיו מליונים שנרצחו לא עשה את הרצח, המוות והזוועה למשהו מובן מאליו, נשאר כל אדם עולם ומלואו ולכל איש יש שם שנתנו לו השמים, האדמה אמו ואביו.
ונכון להגיד היום שמספרם הגדול של אסירים פלסטינים לא הופך את השבי, הבידוד והמאסר למשהו מובן מאליו, שכן "לכל אסיר יש אם"
ואני מאושרת באושרם של המאושרים! כל כך יפה כתבת. אנושי ורחב לב.
לפני שנה בתי ביקשה שאכתוב שיר לחזרתו של גלעד שליט. לפני שנה כתבתי: "בעיני רוחי ראיתי, בוקר שמש צהובה, חיוכים וצחוק בבטן, כי היום, היום הוא בא!!!". אני נרגשת להגיע ליום המיוחל. אני נרגשת להיות חלק מעם אשר חווה קשת רגשות סביב הסיפור המורכב הזה. אני נפעמת לראות בריאת מציאות מתרחשת במרחב הקולקטיבי הזה. אני יודעת ללא כל ספק שמסה משמעותית כזו של אנשים ולבבות, אשר חיו בדמיונם את רגע חזרתו- היא אשר אפשרה את המימוש בחומר. ואני גאה ולצד זה- כואבת יחד עם נפגעי הטרור. את שאיבדו לא ניתן להשיב לעולם. גם לא דרך מאסרי עולם לכל המרצחים באשר הם. ועם הפחד- נתמודד ואולי הפעם נצליח באמצעות האור באמת לגרש את הפחד וההרס של הקונפליקט הישן הזה.
הלוואי.
והנה השיר- היום הוא בא.
http://www.youtube.com/watch?v=HcrpKqtsrkA
הנה, בדיוק. ותודה לענת מגל, שאצלה מצאתי את הוידאו הזה:
אמן ואמן
גם אני חשתי מייד את האחווה הנשית האמהית שחוצה גבולות עם הרגע הזה המרפא כל כך. ולידה באותה נשימה פרצופי הגברים החתומים, ישובים ממול העתונאים..ראש הממשלה וצוות מקבלי ההחלטה הענקית הזו, מחזיקים – זו המילה שעלתה לי…כמה אחריות רובצת על כתיפהם עם קבלת ההחלטה הזו..שמחה ואמונה מתובלות במנה גדולה של חשש ואחריות ענקית – לא נותנים לעצמם להתרגש עם זה עד הסוף (או לפחות מול המצלמות)…
ברוך שעשני אישה
ושהכל יעבור בשלום, יחבשו הפצעים, ינושקו מצחים…ושקט קצת שקט. אמן
רונית יקרה,
התרגשתי מאוד לקרוא
תיארת בצורה מפעימה ומלאת חמלה את המורכבות האנושית בשחרור גלעד והאסירים
העולם זקוק היום יותר מתמיד לשיח נשי שבא מהרחם ולהדהוד גברי תומך ומכיל
מחבקת אותך
כמה יפה תארת את התחושה
אמן ואמן שהלב והאנושיות יכוונו את דרכינו ואת מעשינו
ואת השאר נשאיר מאחור
ומצטרפת לתפילה שהכל יעבור בשלום
חג שמח
כמה קושי וכאב ועצב ומצב חרא בכל תחום אפשרי (לאומי לא אישי..) היו צריכים לקרות בשביל שמחה ואור גדולים כלכך .