השימושון

במה פתוחה בידית

מאת: גלית שביב

בכיתה ד' התקבלתי ללהקת הזמר העירונית. אז לא לכל ילד היתה גיטרה, חלילית מקסימום, ואנחנו הסתובבנו כמו טווסים עסוקים. חזרות כמעט כל יום, שירים עם הרמוניות והעמדות, והופעות. מה זה הופעות, בשיגעון. כל פסטיבל אזורי וארצי, זהו-זה פעמיים, חגים וטקסים בבצפר, במות יום העצמאות וימי זיכרון בעיר שהיתה אז קטנה וכולם הכירו בה את כולם.
בגיל 18 התקבלו שני החברים הטובים שלי ללהקות צבאיות. כלומר, לדבר האמיתי. שרנו כל הזמן, בכל מצב צבירה, גם בעמידה על הראש. שעות של צפייה מדוקדקת בסרט הלהקה, תקליטים שרוטים של גלי עטרי וג'וני מיטשל מושמעים שוב ושוב. ואז במה גבוהה ומוארת מול חושך גדול, שבו נסתרים מעיני בוחנים עייפים עם אוזן קצרה. אותי העיפו בשלב השלישי והאחרון. יצאתי בהלם מהבחינה ישר אל היום השני של הטיול השנתי, למסיבת בירות וסיגריות עם אורחת הכבוד א', שהיתה המחנכת.
העניין הוא, שאחרי שלא קיבלו אותי גם לגל"צ כי הקול שלי לא רדיופוני, ירדתי מזה. במשך שנים עמדה האדמירה הקלאסית שלי נכלמת בפינה והעלתה אבק. לימים נמסרה בהתרגשות למוביל שהעביר לי את הדברים לבית הראשון בפרדס חנה, שבין העמסה לפריקה הסיר את הכיסוי בעדינות והרטיט את המיתרים הישנים ואת הקרוואן הריק שלי עם שיר פראי של ויסוצקי.
ואני יצאתי אל מחוזות האינטלקט, שוכחת את הילדה מאחור. אותו קול ראשוני, שגרם לריבה הגננת לתת לי את הסולו הראשון בחיי בגיל שלוש במסיבת חנוכה, נשפט לשקט. שרתי רק לעצמי, באוטו או בספונג'ה, עושה יופי של הרמוניות, זה צרוב לי בדיסק טוב טוב, אבל בקול קטן. ואחרי שהתאים האפורים הוזנו חזרתי שוב לגוף. אבל מול קהל – תמיד חמושה בידע, בחומר לימוד, בתפקיד.

וכל החומר רקע הזה כדי לספר שמשו מעניין מתרחש, מדליק וחזק, כאן בפרדס. שירי ג'ורנו זרקה כפפה מבושמת, וכבר שלוש פעמים שמתכנסים להן כמה עשרות אנשים בחלל המטופח של תיאטרון הידית, בכל יום שלישי השלישי בחודש, לערב של במה פתוחה.
בדרך כלל הערב נפתח בטקס הקראת המניפסט, טקסט מצוין שבכל פעם החבר'ה מהאנסמבל זורקים אותו לכיוון אחר. אחר כך מתחיל הקסם.
לבמה זורמים כמו מאליהם טקסט, שיר על גיטרה, קטע תיאטרון הזוי, ג'אגלינג, גרשווין, גורו הודי או אילתור מוחלט וסופי. ה-כ-ל. שיו איזה אנשים מוכשרים שיש כאן, אין לתאר. מרגש לשבת ולראות את הבמה מתחלפת. טוב, ברור שלא הכל מבריק ורענן, יש כל מיני. אבל זה אותנטי. והכל נוחת על קרקע חמימה וקולנית של קהל סימפטי ומשועשע וצמא.

וגם אני הלכתי על זה. אמנם התחבאתי היטב מאחורי שיר שעובד, וגיטרה אקוסטית מצוינת, ושמלה וצעיף, והרמוניות טובות, ועיקר העיקרים: מאחורי הנס השד ההולנדי המוכשר – אבל וואללה. 22 שנה לא שרתי מול קהל. איזה כיף ומצחיק לעשות את זה כאן.

ובאיזשהו שלב חשבתי לעצמי (שוב) כמה ברי-מזל אנחנו, במקום הזה, שבו אנשים חולקים עם האחרים את הכשרון ואת השמחה שלהם. לחלוק את המתנה שלך זה ריפוי פשוט, ועשייה רוחית אמיתית ומדויקת בעולם שלנו ובזמן הזה. פשוט, להביא שמחה.

[צילום וידיאו של כל הקטעים: עפר כהנא]

במה פתוחה ינואר בתיאטרון הידית, יום שלישי הקרוב, 20:30 בתיאטרון. פרטים נוספים כאן >>

הבמה הפתוחה הבאה: 17/2/09. תתחילו להתכונן..!

הראה עוד

35 thoughts on “במה פתוחה בידית”

  1. ואני פיספסתי, איזה דיכאון.
    מה שהכריע אותי היה לילה קודם ללא שינה בגלל הכנות לרפרט הזוי על הוויכוח שלא היה בין דיוידסון לרורטי על משמעותן של מטאפורות. רפרט, שנוסף לכל הצרות, גם נקטע בעודו באיבו.
    וגם שכל השמרטפים/יות שלנו כבר נחטפו בידי חורשי מזימות שהלכו במקומי לידית.
    הלכתי לישון בשמונה וחצי.
    להחמיץ במה פתוחה זה להתעורר מחלום מדהים וחסר תקדים, ולא לזכור כלום.

  2. ללמדכם, ידידי ,בעלי הקרניים, שזה שאני משתלחת לי מדי פעם לא אומר שאני לא אוהבת אתכם [אותכםאתכם..אני לא מצליחה להחליט מה נכון.. גלו..עריכה לשונית בבקשה] .ואם אפשר ללמוד מהפוסט הקצר והמדוייק של אייל ,נכון להיום, יום ד בשבוע, אז נראה לי שיתכן ויש סיכוי שאולי…הרוח שינתה כיוון.

  3. גדיים יש להם נטייה לקפצץ, ותיכף יבוא אחד אחר שירגיז את הדובה וישליף את טפריה. וככה היא שוב תהיה במיטבה ושוב יהיה סדר ונהיה שוב רגועים: יש מי שקופץ ויש מי ששולף ציפורניים – עד שיח הוורדים הבא, כמובן.

    באמת גועל נפש המצב הזה. זה שהבנאדם מנגן מקסים על דיג' אז כבר חייבים להתנהג אליו יפה?! עכשיו חייבים למצוא מישהו אמיתי לריב איתו. אולי האויב?

    (איזו מילה מוזרה אויב. אני מגלגלת אותה על הלשון והיא באמת משונה. אויב אויב אויב. כמו מילה ברוסית. אה! הרוסים! אולי הם יהיו האויב? או שאולי בעצם לא)

  4. מי זאת היתה האישה שנתנה את הקטע עם הצ'ופסטיקס? היא היתה ענקית, מדהימה, וואו לגמרי. והגבר המבוגר שהקריא את הילדה איילת בשמשיה תכלכלת גם הרג אותי. הסיפור הזה, שצרוב לי בתאים מסופר בקולה של אמי, פתאום לבש משמעות חדשה ודמעות עלו בעיני.

  5. אם יש משהו גדול בכל ההתרחשות המצויינת אתמול , זאת התגלותו הפלאית של אייל עמית האחד והיחיד, הפלא הספרותי ואיש הדיג'. והאיש מזמין אותי לגזום לו את הורדים ,כאילו שלא שם לב שזה מה שעשיתי כל הזמן, כאילו… אז אייל , עכשו זמן ורדים!! דע לך שכך גם הכרתי את הברונית. גזמתי את ורדיה…
    ובעניין הגשם- אולי מדורה מרכזית גדולה ,כל דכפין יתא ויבוא ,עם איזה הילינג פלאנטארי מאסיבי , יועיל. התכוונות מרוכזת עדיפה כרגע.

  6. ועכשיו עם הקפה, אני יכולה להגיד במוח צלול שפשוט היה מקסים אתמול.
    התיאטרון היה מלא עד להתפקע, בבר זרם הפונץ', והבמה כישפה אליה מקבץ מצוין של פנים וקולות ודמויות.
    מסכות ושירי אהבה, להטוטן בכדורי טניס ואלתרמן, טראק לייב בדיג' וסיפור לפני השינה, ספלסטיק ובטהובן (ורונית ישבנו על הספסל וחשבנו איזה כיף לאמא של הנער הפסנתרן המחונן הזה. אשכרה הצליח לה).
    ולך לאה ארמוז, שבלי גיא אנחנו לא סוגרים את הערב 🙂

  7. al haeini waal harasi

    (ואיתך אחותי כבר הסכמתי בקפה של אחורי הצוהוריים. יאללה גשם. אולי עוד מדורה? זה עבד בפעם שעברה)
    (וגם התעוררתי בבוקר עם הדיסוננס בין הקול המתוק והילדותי של עמליה והעמידה ההיסוסית על הבמה ועיניה העצומות – לבין דוביותה והטקסט של השיר)
    (וכל זה לפני הקפה)

  8. הקוביה עם התאריך המוזר שהקלנדר הביא על הפוסט הזה היא כמו האביב הזה, שקורה לנו בינואר. הריחות של הסביונים מתוקים, האויר יבש ודרומי, לעתים מזרחי, אביבי כל כך.
    זה תמיד מרגש אביב אבל הפעם יש איזה צליל מבהיל, כמו משחק ממגזינים: "מה לא בסדר בתמונה".
    לא בסדר (?) שכל זה מקדים בחודשיים,
    ושלא יורד גשם.

  9. וכייף לחכות בקוצר רוח לכל התגליות, ההתגלויות, לכל מה שהוכן מראש ולמה שנשלף ברגע זה (ומפתיע אפילו את השולף עצמו) והקטעים חוברים לשרשרת צבעונית , לא אחידה, מפתיעה, קולחת מאליה, אחרת בכל פעם ומספרת את סיפורו של הערב וסיפורם הריגעי של המשתתפים בו.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close