השימושון
הקץ לאסקפיזם (?
שיואו, זה נורא, זה חונק.
אני עורכת טקסטים על המחשב בראב-רבאק וכרמל רואה טלויזיה, והגופות נערמות.
15 חיילים נהרגו, 9 חיילים נהרגו. מילואימניקים, אבות לילדים, כאלה שנקטפו מהיום יום. הודעה נמסרה למשפחות.
קשה כבר להמשיך עם האסקפיזם. כלומר, עד 8 בערב עוד אפשר אבל אז החדשות דופקות המוח. וזה מסקרן. כי יש פה מצב מוזר שישראל טוחנת את לבנון מהאויר כבר חודש, והקטיושות ממשיכות לנחות. השבוע פינו את קרית שמונה. ראו אוטובוסים על אוטובוסים ולתוכם עולים פליטים. זה קיצוני.
ואותו דבר בצד הלבנוני, רק שאצלם זה מטוסים שזורקים פצצות, וזה הרבה יותר מפחיד. בליץ. כמו בסצנת הפתיחה של נרניה.
ואז היה פרומו לעובדה עם אילנה דיין בשבת. איתי אנגל הצטרף ללוחמים, והוא מתעד מזירת הקרב ("קיבל קל"ב" העירה ג' בעדינות) וכדורים שורקים, ואפשר לשמוע בגרונם של הבנים הצעירים את חירחור המלחמה. את הטון השטוח, ה(כאילו) בטוח. קליפה.
חייל ילד עם אפקט טישטוש על הפנים מונה הרוגים, בסיפוק של שורד, "להם יש שישה לנו רק שניים". אני חושבת: אמא שלו יכולה לזהות אותו אפילו שהפרצוף מטושטש? בטח כן, ואז רואים צלף בפעולה: מאתר מישהו בחלון ממול ופאף – מוריד אותו. וצליל היריה חותך חוט בלב, ושוב אני חושבת על אמא שלו. לראות כזאת צלקת בהתהוותה, בשידור חי, כמו ציפורניים חורטות באיווחה בבשר של הלב.
מזל שיש "בטיפול" ופרסומות.
(אולווייס התעלו על עצמם עם גרסת המגבון)
עדיף בלי פרסומות ובלי עובדה ובלי בטיפול. עדיף בלי טלויזיה בכלל. עדיף לחיות.