בילוייםטורים אישייםיוזמות חופשיותכתיבה פרטיתמוניציפליהסביבה וקהילה
ח"יים באהבה כל השנה
1.נתחיל מהסוף. השנה לא יתקיים אירוע "ח"י באהבה". השנה לא יהיה "לילה לבן" בפרדס חנה כרכור. זהו שחררתי את זה. ועכשיו ברשותכם נחזור להתחלה. "ח"י באהבה" הראשון, נולד ב"מושבה חופשית", בתקופה הטרום פייסבוקית. הוא היה מחתרתי, השתתפו בו להערכתי כ-300 איש. הוא נולד בספונטניות, מתוך תפישה שאמרה שכאשר העסקים הקטנים מתארגנים ביחד, הם הופכים לכח. זו הייתה תפישה שביקשה לקרב את העסקים לקהילה, ואת הקהילה לעסקים. היום קוראים לזה כלכלה מקומית מקיימת. היום כולם מדברים על זה, ב-2010, מעטים הבינו על מה אנחנו מדברים. הרעיון הזה בא מתוך צורך ומתוך מה שכבר אז ידענו: עדיף לעשות ופחות לדבר. ללילה הלבן הראשון היו שותפים רונית בר אילן, אילנה פלדה ואורי מוסנזון. המועצה לא הייתה שותפה.
2. לקח זמן לשכנע את המועצה בחשיבות האירוע הזה ובחשיבות של העסקים הקטנים ליישוב. בח"י באהבה השני, יצרנו תקדים. לראשונה, המועצה החליטה לשתף את האירוע על פני שלטי החוצות שלה. מה שהיה מצחיק, זה שהיא לא הרשתה לפרסם את שמות העסקים, אז התחכמנו ופרסמנו את מפת גוגל עם כל האירועים של הלילה הלבן, על אותם שלטי החוצות שהוקצו לנו. בשנה השלישית התקדמנו עוד שלב מול המועצה וקיבלנו השתתפות במודעה בעיתון הגפן. שנה אחרי, המועצה העלתה הילוך וההשתתפות שלה הסתכמה בכ-12 אלף ש"ח, ובשנה שעברה לאחר שהמשטרה התערבה וכבר לא נותרה למועצה המקומית ברירה והיא לקחה על עצמה את כל עלויות האבטחה של האירוע פלוס עיתונות, סדר גודל של כ-40,000 ש"ח.רק בשביל הפרופורציה, יום העצמאות מתוקצב ב-650 אלף ש"ח.
3. בואו נעשה שנייה סדר, חלקה של המועצה אף פעם לא היה גדול יותר מחלקם של העסקים שתמיד מימנו את ההפקה שלהם בעצמם, הוא גם לא היה גדול מחלקם של הספונסרים שהבינו את החשיבות של האירוע ונתנו חסות ביד נדיבה. במשך השנים הסתדרנו. עשינו קסמים. במשך שלוש השנים הראשונות נשאתי על גבי את האירוע הזה, בהתנדבות. גידלתי את הבייבי הזה מתוך אמונה אמיתית בחשיבות של התפישה שאפשר לשלב בין עסקים, תרבות וקהילה יחד עם תמיכה מהמועצה. בשנתיים האחרונות האירוע שהתחיל בצניעות צבר תאוצה. הוא גדל. הוא גדל מאוד. זו הפכה להיות הפקה מורכבת עם עבודה מאומצת של חודשים. בקיץ שעבר, הוצאנו 8,000 אנשים לרחובות, באמצע צוק איתן!
4. לתומי, הייתי משוכנע, וגם היום אני משוכנע (תקראו לזה נאיביות) שבשנה הנוכחית אחרי שלילה לבן הוכתר "כיום העצמאות באמצע הקיץ", נקבל את הכבוד הראוי לאירוע שמביא אנשים מכל רחבי הארץ לפרדס חנה כרכור, בלילה מיוזע אחד באמצע אוגוסט. הייתי בטוח שנקבל תקציב שמתאים לסדר הגודל של האירוע. זה לא קרה. אחרי יום העצמאות , עקב חריגות מהתקציב, עצרה המועצה את האירועים ביישוב. לילה לבן שהיה על תוכנית האירועים, נדפק. לא עזרו ההשתדלויות שלי, הקשרים שלי, הנסיונות שלי. הדלת נסגרה. זה לא רק עניין תקציבי, זה עניין של סדרי עדיפויות. וזה כואב.
5. זה כואב בעיקר בגלל שלטעמי "חי באהבה" הוא מתנה אמיתית. הוא מתנה אמיתית ליישוב. הוא נולד כאן. הוא יצירה מקומית על טהרת הכוחות האדירים שפועלים כאן. בלילה הלבן נוצרו חיבורים שתקצר היריעה מלפרט אותם. לא מעט עסקים מקומיים חיכו לאירוע הזה כדי לערוך בו את ההשקה שלהם. את כמות הצבע והקסם ששררו ברחובות, מראות התמונות והסרטים. וגם זה לא מספיק, כי רגש וצמרמורת אי אפשר להעביר תמיד בתמונות. הלילה הלבן סיפק מעגלים של עבודה. הוא סיפק פרנסה וחיבר בין האנשים. הוא הגשים את המטרות שאיתן יצאנו לדרך ומי שלאמשכיל לראות את זה, הוא עיוור.
6. כל אחד ואחד מהלילות הלבנים ריגש אתי. הראשון, היה הראשון. כמו לידה. השני היה כמו תקליט שני שיוצא ותמיד יש את החששות שאולי הוא לא יצליח לשחזר את ההצלחה של הראשון. בשלישי פרצנו לתודעה היישובית, עברנו מהשוליים למיינסטרים. הוא עדיין היה קטן ואינטימי אבל כבר הראה ניצני גדילה. בשבילי הרגע – שהאנשים מהשכונה שבה אני חי 13 שנה , חצו את השער של דורותיאה, ופגשו בטירוף של תאטרון הידית-היה רגע מכונן. רגע של מפגש. ברביעי, לא האמנו, עד כמה האירוע גדל, ובשנה שעברה הכל התפוצץ. לטובה. באמצע כל הכאב של צוק איתן, במעין הפסקת אש שמיימית, האנשים שבו לחייך. שבו לשפיות.
7. אני כואב וגם מרגיש תחושת שיחרור. כמו בשנת שמיטה. אחרי 5 שנים שבהן אני מתרוצץ כמו משוגע בחום יולי אוגוסט ומטריף את כל המערכות מסביבי (הילדים שלי לא יכולים לסבול אותי, שלא לדבר על האישה שאיתי), אני יכול רגע לנשום. פאוזה. אני יכול רגע לעצור ולהתבונן. על מה שנעשה ועל מה שיש עוד לעשות, ותמיד יש מה לעשות. בשלושה חודשים האחרונים הייתי מעורב במאבק על ה"ים החופשי" . גם זה לוקח אנרגיות. ונותן אנרגיות. כי בסופו של דבר אין תחושת סיפוק גדולה יותר מהידיעה שיש אנשים שמעריכים את העשייה שלך. זה שווה את הכל. לא שזו המוטיבציה שאיתה אתה יוצא לדרך, אבל זה בחלט נעים. וכן,כולנו אנושיים.
8. זכיתי. בסוף כל "ח"י באהבה" כמויות האהבה שקיבלתי השתוו אולי רק לכמויות הזיעה שהגרתי. הלכתי כמה ימים על עננים וכמובן ששבתי לקרקע. אחת המצוות הגדולות יותר היא לשמח אנשים, ונפלה באמתחתי הזכות הזו. אם יש בי עצבות, הרי שהיא נובעת מזה שהשנה זה לא יקרה. חודש שלם שאני מחזיק את הפוסט הזה בבטן, והיו לילות לא מעטים שנדדה שנתי. ויחד עם זאת לחיות באהבה אפשר כל השנה, לאוו דווקא בחום יולי אוגוסט. ועם כל הכבוד, בשעה שגשושויות מגיעות למאדים, גם הלילה הלבן שמלווה אותי ואני אותו מקבל את הפרופורציה המתאימה. זהו. ניקח אוויר, נחזור עם כוחות מחודשים. החיים מלאי הפתעות.
9. אוהב אתכם ואתכן.
**בתמונה: ח"י באהבה הראשון עם סיור קולות עטלפים, מעניין לראות לא רק מי השתתף, אלא מי כבר לא פועל כעסק, מה משלמד על המציאות של העסקים הקטנים בישראל **.