היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
"איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
"משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"
התפיסה השגויה של היוגה
ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.
יוגה היא מצב תודעתי.
אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.
כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.
למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.
הכל הפוך
אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.
במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.
50 אלף גוונים של אותו הדבר
היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.
במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.
היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.