טורים אישייםכללימהעולםנשים

'כותבת בדיו לבנה' (10) – הטור של צילה זן-בר צור

לכתוב בתבלינים

 

[לטור התשיעי של צילה – הנשים שאכלו את הירח]

 

אמנות הכתיבה באפגאניסטן הייתה בינארית; גברים תרגלו כתיבת אתיות בעברית בשפת הדָרִי ונשים כתיבה סמלית בתבלינים. הן לא היו אורייניות אך העבירו מידע באמצעות סמלים ותבלינים.
כשהן היגרו לארץ הן הותירו מאחור ריטואלים נשיים כמו טקס הנזיד האדום (אָש-י סוֹרְחְ') שנערך לנערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת וטקס הנזיד הלבן (אָש-י סֶפִיד) שנערך לאישה בשלב המנופאוזה.
הן עדיין ממשיכות להשתמש בתבלינים לתיבול התבשילים ומתכונים מסורתיים. בכמון, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון, זעפרן, פלפל שחור, זנגויל, אך הן כבר לא כותבות בתבלינים. עם בואן לארץ הן רכשו השכלה ואת ידיעת הקרוא וכתוב.

הגברים המשיכו בכתיבה קליגרפית גם בארץ. היה להם פנקס שירה (דַסְתָּכּ) שהם העתיקו בכתב ידם פסוקים מן המקורות, שירה והגות.
סבי בערוב ימיו היה איש עיוור והוא זה שאימן אותי בכתיבה קליגרפית על פי המסורת של יהודי אפגאניסטן (מתוך: 'כותבת במקל של כורכום').

*

אימון קליגרפי

על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.

אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן]

בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול]

גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת]

אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.

לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

*

לאחרונה התחלתי לכתוב מאמר על כוחן המרפא של הריטואלים כשאני מתמקדת בריטואלים של הנשים האפגאניות. בכל טקס יש יצירה, צפנים, בשמים ותבלינים, מתנות סמליות, סיפורי חכמה, וקומיוניטאס נשי. עדיין הנשים הקשישות מקיימות טקס בערב ראש השנה. טקס שנקרא נְוֶשְתֵּה (כתובים) אחרי שהן טובלות במקורות המים הן מציירות על גופן סמלים של ברכה ורפואה שיגנו וישמרו עליהן בשנה החדשה. מעין קמע של הגנה ושמירה לשנה החדשה. הרימון האדום הוא סמל מרכזי בטקס, מסמל את קסם הפריון והברכה. שפת התבלינים כשפה מכוננת בחיי הנשים ממשיכה את עצמה תוך כדי יצירה.

*

כותבת בתבלינים

סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.
בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.
בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.
בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.
בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,
הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם
אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת
עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.
"בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת
וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח
בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת
עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.
הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט
וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.
שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע
אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.
עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.
שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,
וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.
פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.
"אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".
"אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".
אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.
לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.
הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.
אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:
"בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.
שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.
הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,
מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם
בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

* נֵמָאז – תפילה

מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close