התפתחות האתרזוגיות ומשפחהטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםנשיםסביבה וקהילה

'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

החיבור מחדש אל האם הגדולה

[לטור הרביעי של צילה]

 

"אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

לא כך חלמתי ללדת.

נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
"עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

מעשה באהבה
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
וְהֵם עוֹנִים לִי:
"אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
שִׁעוּרֵי חַיִּים.

השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

7 thoughts on “'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור”

  1. במקרה הגעתי אל " כותבת בדיו לבנה" ואני עדיין נפעמת אין לי מילים לתאר את התחושה..מילותייך חזקות דיין , מרגישה כאילו הובלתי מלמעלה לקרוא את הכתוב , תודה .

  2. צילה את מעירה בי געגוע…קריאה לחיבור לטבע..לנשי..לטקס.. לקחת אותי למסע חיי בין הלידות שלך ..אותך.. לשלי..אותי..תודה

    1. אנחנו מעירות געגוע אחת לשנייה. זו תהודת השורש והכנפיים .
      לשוב בשירה הביתה, אל המסעות היולדים שלנו, בין ערות ליקיצה,
      בין שאיפה לנשיפה.
      שבות הביתה עם האלקסיר.
      תודה אנייטה על הלב הפועם.

  3. טקסט מרגש ומרתק על אפשרויות נפשיות ססגוניות ורבות תושיה שנשכחו כמעט.
    תודה צילה.

  4. תודה צבי יקר על מילותיך. אכן 'משבר' הוא אמצעי ללידה מחדש. בתרבות האפגאנית מושב היולדת מכונה ח'שת וגם המיטה לרחצת המת מכונה בשם הזה. יש פתגם בפרסית שאומר: אז ח'שת תא ח'שת – מכיסא היולדת ועד מיטת רחצת המת – אלו הם חיינו. בקו המפריד בין זמן הלידה לזמן המוות. ולעת עתה ברכות לזמן אביב.

  5. מרתק
    יש רעיון נוסף רוחני ופסיכולוגי…
    המשבר אכן כסא היולדת…
    כשאדם נופל למשבר יש לו לדעת….שתצא לידה מתוכה…..של משהו חדש פתרון שלא בא אלא אחרי המשבר.
    בתוך משבר יש לידה של פתרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close