אמנות ועיצובוידאוטורים אישייםיוזמות חופשיותכלליכתיבה פרטית

עוזרים לקולו לשחזר את המופע שלו מחדש – Control Freak

(אחרי שרוב הציוד שלו נגנב...)

 

[קולו אור]

 

"קונטרול פריק״ נוצר סביב הרעיון של מופע בו אני שולט על הכול סימולטנית:
מנגן מוזיקה חיה תוך כדי ובאמצעות להטוטי קרקס, תוך שאני גם בו זמנית שולט על התאורה, על הווידאו, מקליט ועורך בלייב מה שאני מנגן, ועוד.
כל זה תוך אינטראקציה עם הקהל, הרבה הומור ובאופן כללי – כיף גדול גם לקהל וגם לי.

התחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה בשנת 2000, ולא העליתי על דעתי שהוא ידרוש 18 שנות מחקר, פיתוח ובניה,
ובעיקר התמודדות עם כמות משברים שהייתה יכולה לפרנס אופרת סבון.
על תהליך הפיתוח אפשר לקרוא ב מאמר משעשע (אני מקווה) שכתבתי עבור ״אתר הקרקס של ישראל״.

במאמר ההוא אפשר לקרוא על הרבה מהכיף, הפליאה וההשראה שהיתה בתהליך היצירה. ובהחלט היתה.
מה שלא תמצאו שם אלו הן אין ספור הפעמים בהן הייתי על סף ייאוש, ולא פעם גם מעבר לסף.
השיא השלילי היה במהלך מופע הרצה בו היו כל כך הרבה תקלות שנאלצתי להוציא את הקהל מהאולם כדי לאתחל את המערכת! פעמיים!!
כמעט כל חודש הגעתי לרגע בו התייאשתי ״סופית״, ויתרתי על כל הפרוייקט הזה ״אחת ולתמיד״ וקיללתי את היום שהתחלתי לעבוד עליו.
ואז אחרי כמה שעות באגרופים קמוצים, חזרתי לעבודה…

שקופית עם הכיתוב ״18 שנה מאוחר יותר״…

ביוני 2018 הגרסה הראשונה הייתה מוכנה להופעת בכורה בינלאומית בפסטיבל BE באנגליה. הייתי בחששות גדולים לקראת ההופעה הזו.
בראש ובראשונה התפללתי בכל מאודי שכל המערכות הסבוכות יעבדו, אבל גם אם כן, אחרי שראיתי במהלך השנים מאות אם לא אלפי הופעות בפסטיבלים בארץ ובחו״ל בלט לי עד כמה ״קונטרול פריק״ לא דומה לאף מופע אחר שראיתי אי פעם.
אולי החריגות הזו תהפוך אותו למוזר? בלתי מובן? בלתי אהוב?

החששות, לשמחתי, התבדו: הופעת הבכורה הזו זיכתה את ״קונטרול פריק״ בשני פרסים מרכזיים בפסטיבל (פרס הקהל ופרס ACT),
והולידה סיבובי הופעות ארוכים ומוצלחים באנגליה בספרד. בשנה שחלפה המשכתי לשפר, להרחיב ולעבוד ללא הרף.
לאט לאט ובעבודת נמלים ״קונטרול פריק״ צמח מ-40 דקות למעל שעה, וכל מופע גרר תגובות נלהבות והזמנות להופעות בספרד, איטליה, פורטוגל ואפילו סין.
נראה היה שאני על דרך המלך להגשמה נפלאה של חלום עליו עבדתי 19 שנה.

אבל הדרך פנתה לכיוון מאד לא צפוי.

האסון קרה ב 25 ליולי כשהגעתי לשדה התעופה של ברצלונה בדרך בין הופעה באיטליה להופעה בספרד –
תיק בו כל ציוד המיחשוב של המופע נגנב ממני.
למרבה הקטסטרופה המשמעות היתה שנגנבו גם כל הגיבויים. שנים על גבי שנים של עבודה מאומצת, מקורית, נעלמו ברגע.
הייתי תמים להחריד: חששתי תמיד מקריסה טכנולוגית כלשהי, לכן היו לי גיבויים על 3 סוגי מדיה שונים.
אבל לא השכלתי להבין שהסכנה האמיתית כלל אינה טכנולוגית, אלא אנושית: שמרתי הכול יחד, לכן הכול גם נעלם יחד .

אחרי האירוע ישבתי בתחנת המשטרה בברצלונה, ממתין לתורי בדמעות ובמחשבות מתרוצצות – מה בעצם אעשה בחיים מכאן והלאה?
בשיחה עם השוטר בקבלה היה ברור מטון דבריו ומהבעת פניו שהוא רואה כמוני 10 בשעה, ושהסיכוי שאפגוש אי פעם את הציוד שוב שואף לאפס.
היה ברור לי שזו נקודת הסיום של מפעל חיי.
19 שנים של התמסרות מוחלטת – אלפי ימים ולילות שהושקעו בפיתוח תוכנות, טכנולוגיה ואביזרים, טכניקות בימתיות, דמות.
עבודה אין סופית של שיפורים ותיקונים כדי להגשים את חלום המופע שלי. התמסרות מוחלטת שכל פירותיה נעלמה בבת אחת.
כל כך הרבה משברים צלחתי, רק כדי בסופו של כל התהליך, רגע לפני ההפי-אנד, ליפול חזרה כל הדרך למטה בלי כלום?
הוחזרתי לנקודת ההתחלה.

שבתי שעות בתור במשטרה כדי לתת תצהיר, במצב של ייאוש מוחלט.

באיזשהו שלב הכנסתי את הידיים לכיסים.
והרגשתי שיש משהו בכיס. חתיכת פלסטיק לא ברורה. מה זה?
הוצאתי אותה והסתכלתי עליה כמעט חצי דקה, תוך שהשערות על העורף שלי פיזית מתחילות להסתמר.
זה היה דיסק און קי.
הדיסק און קי שאני משתמש בו בכל פעם שאני צריך להעביר קבצים ממקום למקום, ושבשלב זה או אחר של חייו כל קבצי המופע עברו דרכו, בדרך ממחשב אחד לשני.
אותו דיסק און קי שתמיד, אבל תמיד, אמור להימצא עם שאר ציוד המיחשוב של המופע. הציוד שנגנב.

הרגשתי כמו בילבו באגינס מ״ההוביט״, שם במערה עמוק מתחת לאדמה, עומד מול גולום שמתכנן ומאיים לטרוף אותו.
בילבו מכניס אז את היד לכיס בחוסר מחשבה, ומגלה שם להפתעתו את הטבעת. ה-טבעת.
אותה טבעת שהוא הכניס מוקדם יותר לאותו הכיס בהיסח דעת מוחלט ושכח ממנה. זו שתציל אותו.

נזכרתי שערב לפני כן, בסוף ההופעה באיטליה נתתי לצלם של הפסטיבל את הדיסק הזה כדי שיעביר אליו את צילום ההופעה.
לקח לו לא מעט זמן להכין את הסרט, וכשהוא חזר ב 3 לפנות בוקר הייתי כבר לקראת סוף פירוק המופע והייתי מותש כל כך,
שלא היה לי כוח אפילו ללכת לשים אותו במקום הקבוע, עם המחשבים. הכנסתי אותו לכיס ומייד שכחתי ממנו.

נס מספר 1!

ואז נזכרתי גם מה אמר לי אותו צלם כשהחזיר לי את הדיסק:
״הקובץ של סרט ההופעה יצא בגודל של 8.5 ג׳יגה-בייט, ועל הדיסק יש רק 8 ג׳יגה-בייט פנוי. אז מצטער, לא יכלתי להעביר את הסרט לדיסק. אשלח לך אותו מאוחר יותר״.
ואם הוידאו של הצילום לא הועבר לדיסק און קי, זה אומר שהקבצים שהיו שם לא נדרסו. וזה אומר שיש סיכוי שיש עליו שרידים רבים מתוכנות וקבצי המופע.

נס מספר 2!

לא הייתה לי שום דרך לדעת מה באמת יש או אין על הדיסק עד שאביא אותו למעבדה שמתמחה בזיכרונות מחשב, ואשחזר ממנו כל מה שאפשר.
חיכיתי בברצלונה ארבעה ימים מרוטי עצבים לטיסה חזרה, עם הדיסק עלי 24 שעות ביממה;
מיששתי אותו בכיס ללא הרף אפילו מתוך שינה, כדי לוודא שהוא שם.
הורדתי אותו ממני רק במקלחת, מניח אותו בזהירות מולי על השיש ולא מסיר ממנו את העיניים אפילו במהלך חפיפת הראש.
כשהגעתי איתו לארץ, אחוז היטב בכף ידי, נסעתי ישירות משדה התעופה למעבדת שחזור הזיכרונות היחידה שהייתה מוכנה לעבוד איתי מייד למרות שהשעה הייתה 23:00 בלילה.

הייתי במתח עצום, אבל עד הבוקר כבר היה ברור שיש סיכוי להקים את המופע לתחייה:
זה אמנם ייקח שבועות רבים של עבודה מאומצת (אם לא חודשים) לבנות מחדש את מה שכבר לא ניתן היה לשחזר מהדיסק, אבל חודשים זה כבר בתחום האפשר.
זה אמנם קשה, אבל לא מייאש טוטלית. זה לא שנים של עבודה.

מאותו רגע נכנסתי לטירוף של עבודה אינטנסיבית, 20 שעות ביממה: לתכנת, לבנות ולצלם מחדש בעבודת נמלים כל פיסת קוד, כל גרפיקה וכל סרט שנדרשים כדי להרכיב שוב את המופע.
הפעם, כשכל צעד מגובה לזיכרון ענן כמובן.

ואכן בהדרגה קונטרול פריק הולך וחוזר להתקיים!

אז איך אפשר לסייע?

  • ע"י שליחת תרומה כאן >
  • או בטלפון דרך אפליקציות ״פייבוקס״ או ״ביט״ למספר: 050-9080200.

אם יש משהו ששיננתי לעצמי כמעט מדי יום במהלך המסע המטורף הזה, הוא שלאו דזה ידע מה הוא אומר:
גם מסע של אלף מילין אכן מתחיל בצעד, ואז עוד אחד. ועוד. רגל אחרי רגל.
לכן ברור לי שגם סכומים קטנים יצטברו ויעזרו להגיע למצב בו המשימה הופכת לאט לאט לברת השגה.

כל עזרה, גם קטנה, תתקבל בהכרת תודה עצומה מעומק הלב!

לדף הקמפיין >

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close