השימושון

על מיניות וחושניות

"יום האישה הבינלאומי שחל היום הוא הזדמנות להתחבר למה שקורה איתנו בפנים ובחוץ" מזכירה לנו לירון קסטר ופותחת בסיפור:

מאת: לירון קסטר

פילה אחת קטנה הייתה קשורה בחבל דק ליתד. היא רצה סביבו במעגלים, הביטה בנוף וביקשה להשתחרר. החבל היה דק אך הפילה היתה צעירה וחלשה ובכל פעם שניסתה, נכשלה. היום אני אצליח, היא אמרה לעצמה, היום! והיא ניסתה בכל הכוח, אך לא הצליחה להשתחרר. למחרת היא קמה בבוקר ואמרה לעצמה, היום אני אצליח. היום! היא נאבקה בחבל, אך הוא לא נקרע. היא נעצבה וחשה מאוכזבת. ביום שלאחר מכן, היא כבר לא נשמעה כל-כך בטוחה בעצמה. היא חדלה אט אט לנסות. גם היום, כשהיא כבר פילה גדולה וחזקה, היא עדיין קשורה לחבל הדק. היא כבר לא מנסה להשתחרר, היא לא מאמינה שתצליח.
היום היא חושבת שעדיף ככה.

חלק גדול מאיתנו, הנשים, יכול להזדהות עם הסיפור הזה. לרוב אנחנו מעדיפות להמשיך לרוץ במבוך ולא שמות לב שהסיפור עדיין שם. מתאר את העבר שלנו, מתקף את העצב שלנו היום. חלקינו יכולות, אם נקשיב לרחשי הלב, להתחבר לזווית הרגשית, יצירתית, מינית שלו. מיניות שנקשרת לאו דווקא לאקט מיני רווי קונוטציות, אלא לנושא רחב יותר של יצר, יצירה, יצירתיות.
כולנו עברנו בגיל 13, 14, או קרוב לשם, פריחה של מיניות הגוף שלנו. זו עובדה ביולוגית, זה קורה לכל אחת, בכל העולם. באותו שלב קראנו תיגר על הכללים, ניסינו סדר חדש. חשנו כבולות וניסינו להשתחרר. אבל אחרי תקופה קצרה, חדלנו לנסות והתאמנו את עצמנו למה שהיה סביבנו.
האנרגיה המינית, אותה אנרגיה כבדה ומלאת נוכחות, שאצורה בכל אחת מאיתנו, נותרה חסומה בתוכינו. לא החצנו אותה, לא נתנו לה ביטוי. דיכאנו את היצר שלנו, על כוחו האדיר להניע אותנו. ובחרנו לברוא את עצמינו מחדש כדמויות-צל של מה שיכולנו להיות. ידידותיות לסביבה, נוחות לעיכול.
כשאנחנו בוחרות, כמו הפילה הקשורה, להישאר תחת השפעת הזיכרון הרחוק שנצרב לנו בתת ההכרה, אנחנו ממשיכות לתפקד. כלפי חוץ נראה שהכל תקין, אבל עמוק בפנים אנחנו כואבות. מתקשות לקום בבוקר ולחייך. יודעות שאנחנו חיות על אוטומט, מוותרות על מימוש הפוטנציאל המלא שלנו.
אתן ודאי מזועזעות.
קחו נשימה.
אם הגעתן עד כאן, זה ודאי מדבר גם אליכן ברמה זו או אחרת.
אתן ודאי יודעות שזה חוסר נימוס לקחת מהעוגה פרוסה גדולה מדי. פרוסה גדולה תקטין את העוגה ותפגין חוסר התחשבות באחרים. אך אולי האמת הפוכה: כשאני לוקחת פרוסה גדולה מהעוגה, העוגה גדלה. כשאני מממשת את המאוויים הפנימיים שלי, אני מיטיבה עם סביבתי. אם החלטתי לפנק את עצמי מדי שבועיים במסאז' או טיפול שיאצו, לדוגמה, נתתי לעצמי בלבד, מבלי להתחשב באחרים, תקציבית, זמן איכות, אבל חזרתי מאושרת, שופעת חמלה. הייתי פנויה להעניק לאחרים, כי הענקתי לעצמי.
גם בצעדים מרחקי לכת יותר, כמו שינוי שאני בוחרת לעשות מיוזמתי בחיי, אפשר לצאת מהמסגרת שנצרבה לנו בתת ההכרה ולחשוב על עצמנו לפני שאנחנו חושבות על אחרים. להתמקד בשאלה מי אני ומה אני רוצה, ואז לפעול לפי הגשמת רצונותי, בדרך הכי מתאימה לי. כשאני מחוברת לעצמי ולסביבה, אני פועלת מתוך מקום של כבוד לעצמי ולאחרים. אני מקדישה לעצמי בנינוחות ובביטחון מלא, והאחרים באים בעקבותי בשמחה.

יום האישה הבינלאומי שחל היום הוא הזדמנות להתחבר למה שקורה איתנו בפנים ובחוץ. למשל המילה העצמה. נוכל להחליף את הסיסמה הזו, ברשימות של מאוויי נפשינו הכמוסים. לתת ל'העצמה' ביטוי אישי בחיינו, דרך חיבור למיניות שלנו, ליצירתיות והאמת הפנימית שלנו. ומתוך החיבור הזה, לפעול ולבטא את משאלותינו. כל צעד יביא לצעד נוסף, והשינוי יהיה בלתי נמנע.

הראה עוד

23 thoughts on “על מיניות וחושניות”

  1. מיכאל,
    השתתפתי בכמה מעגלי נשים בחיים ועלו בי כלמיני רגשות נוכח הנפשות המשתתפות. אני מניחה שכמו בכל דבר בחיים – המעגל הנכון והמנחה הנכונה בשבילך זה עניין סובייקטיבי. מהניסיון שלי, כשמוצאים את המעגל הזה מדובר בחוויה מרפאת וטרנספורמטיבית. על נושא הכסף עוד ידובר 🙂

    תודה על השתתפותך בדיון.
    ואגב, יש משהו קצת טריקי בזה שחשפת את זהותך כאישה רק בשלב מתקדם. למה בעצם?

  2. לירון יקירתי
    וצר לי מראש על הבוטות
    את ועוד שכמותך, אתן אלה שהן הכובלות.
    אתן מנציחות את העבר,
    שדרך אגב מזמן כבר איננו.
    מנגנות על מיתר ליבן של אלה שבמקום לצאת ממעגל
    הקיבעון הנשי,( שאיננו עוד, אני צורחת בכל כוחי!)
    מקיימות מעגלים, וחומסות את כספיהן של נשים,
    כספים על מעגלים,שעבר זמנם, עבר!
    אותן הנשים שאולי יכולות היום להרים ראש גם מולכן.
    חלאס עם הצדקנות המאוסה,תתבגרי תבשילי
    ולכי תעשי כסף ממשהו פרודוקטיבי,
    במקום להמשיך לקיים את אותה אידאה שמזמן כבר מתה.
    בהצלחה.

  3. הקריאה נדמת כאדם הקורא- הצילו שריפה – למראה העשן היוצא כתוצאה מכיבוי האש
    הסיפור המקורי יפה השימוש האינדיאני בו חושף את הרדידות של המסר
    מצטערת שאני קצת נוקבת אבל הקריאה הגורפת לנשים כוללת אותי וההתמרדות שלי היא לא בגלל "הסוהרת שבתוכי" אלא בגלל שמחזירים אותי לגטו הנשים האומללות והמקופחות – אולי זה נכון אבל בעידן שלנו אני לוקחת על זה 100 % אחריות
    המסר צריך להשמע ובמיוחד באיזורים היותר נכשלים על הכדורר ובתוכינו – אבל הקריאה של לירון היא כאילו לא הינו שם לפני רגע ….וזה קצת מקומם לקרוא את זה באתר המצטיין בנשים בעלות מוניטין ועוצמה שחבל על הזמן – ואגב יש כמה בנים – גם

  4. מדוע יש כאן כל כך הרבה שליליות?
    כן פילה. לא פילה. כן לשרוף חזיות, לא לשרוף.
    גוף נשי נהדר או קצוץ כנפיים?
    נשים חזקות או מוחזקות?
    אינדיאנית או פולינזית שסובלת מאפליה?
    עזבו אתכן שטויות.
    לירון נתנה פה קריאה מהלב לשחרור. שחרור של המגבלות שאוחזות אותנו מבפנים, שכבר אינן שם מזמן.
    מעניין, שדווקא לשמע קריאה לחופש עולות כל ההתנגדויות הפנימיות כדי להשאיר אותנו בכלא מרצון. חופש זה מצב של אי ודאות, וכל ההרגלים שלנו פועלים נגדו. כיצורים ביולוגיים, שינוי נתפס כאיום על הסדר הטבעי. כנשים, איננו יכולות לטעון שהגברים או "החברה" מגבילים אותנו. לדעתי זו הסוהרת "זינזאנה" שמתחבאת בפנים, ומישהי צריכה לעשות לה "שמיכה", לקשור אותה לסורגים ולברוח לפני שהיא תוכל להזעיק לעזרתה את אחיותיה הכלבתות.

  5. ואני אומרת,
    שבכלל בעיני כל הנושא הזה של הפליה מתקנת,
    בעיניניהן של נשים בכלל,
    היא עברה את הזמן. ואם שמתם לב,
    הפליה והפילה הם בנויות מאותן אותיות.
    ויש לי תחושה שכל הדיבורים והמעגלים וההתעסקויות
    בזה שנשים הם מוחזקות באיזשהו אופן,זה מה שממשיך להחזיק אותן.
    תם עידן המסכנות הנשית!
    אנחנו אנשים, גברים ונשים ואם יש משהו שמחזיק אותנו,
    מבפנים או מבחוץ, זה בגלל שאנחנו נהנים מ"הרווח" שבכך,
    לא בגלל היותנו נשים.
    די לאוננות האימפוטנטית בנושא הדלוח הנ"ל.
    כה לחי

  6. עמליה, את לוקחת את עניין הפילה קשה מדי…
    זה בסה"כ לקוח מסיפור נפוץ שנתקלתי בו אין ספור פעמים, ופה עבר הסבה לעניין הנשי. הסיפור באופן כללי הוא על ילד שראה פיל עצום בקרקס מחובר ליתד עלובה ושואל איך זה שהפיל לא בורח.
    אז עונים לו שביום בו נולד הפיל, ממש לאחר שנעמד על רגליו והביט מסביב, קשרו את רגלו בחבל הזה, אל אותו יתד. הפיל התנגד, נאבק וצווח, והתפתל במשך ימים. הוא התנגד והתנגד, שבוע ועוד שבוע, עד שיום אחד פסק המאבק – הפיל נכנע! הוא החליט שהחבל והיתד חזקים ממנו, הוא אינו יכול להם.
    עם הידיעה הזו המשיך הפיל לגדול, והפך לפיל ענק ומרשים, אבל הידיעה הפנימית שאינו יכול ליתד ולחבל נשארה חקוקה בו – עד היום!
    והנמשל של הסיפור הוא כמובן אנחנו, בני האדם, גברים ונשים, שמרוב שחטפנו בראש אנחנו כבר פוחדים להעיז וליזום שינויים בחיים שלנו. ויתרנו על הרצונות והחלומות.

    הבחירה בפיל לסיפור הזה היא ברורה – עוצמה וכוח.
    ואולי את צודקת שכשמסבים את הסיפור למשהו נשי, הוא מאבד קצת מהמובן מאליו שבו….
    אבל חליק…. 🙂

  7. לירון,או ,סופסוף ,התעלומה מסתבכת. פילות אינדיאניות???תמהתני. מה לאינדיאנים ולפילות??בקיצור, מה שרציתי להגיד כשאמרתי את מה שאמרתי ,הוא שדימוי צריך להיות מדוייק עם הוא רוצה להעביר מסר.עינת אומרת שזה לא ממש משנה אז עשיתי לעצמי תרגיל והעברתי כל מיני חיות בחבל וביתד-פרות,כבשים,גירפות איילות ,צביות, ראמות…וואלה,פילה לא בא לי טוב. ניסיתי,לא עובד.וכמו שאני רואה את זה ,החבל והיתד הם בחירהתרוץ. "לרוב הנשים אין את הזכות הזאת",האם קראתי נכון?? לכל הנשים יש את הזכות הזאת,יש שבוחרות לא להשתמש בה,מפחד ,ממסורת,מחוסר הערכה עצמית .תהיה הסיבה אשר תהיה ,זאת עדיין בחירה.
    ואגב אש ומדורה,ברגע גדול,בלילה קסום עם "הכוהנת הגדולה", אי שם בלב מדבר שרפתי את נעלי הסטילטו בצבע כתום מזעזע שהיו לי-סוג של חבל ויתד שעיכבו אותי,דובה מדשדשת שכמותי,מלהמשיך בדרכי…

  8. אהלן כולם. הסבר למה לא נכחתי, אם למישהי זה משנה: לא הייתי במושבה חופשית בימים האחרונים. הבוקר צלצלתי לרונית לשאול משהו והיא סיפרה לי שאני חסרה בדיון. עכשיו אני כאן. מרגש אותי שהתעורו אמוציות ואני שמחה על הזווית השונה שהבאת, עמליה. מבחינתי, אנחנו יושבות במעגל מסביב לאש, וכל אחת רואה את האש ממקום אחר. כל הדיעות והסיפורים, נכונים.

    פילה או סייחה, פילה. כי ככה סופר הסיפור מאות בשנים. זה סיפור אינדיאני שסופר לי לאחרונה ואני מכבדת אותו כמו שהוא.
    המקום שבו אנחנו נמצאות, גיאוגרפית ונפשית, הוא בועה אוטופית. בפרדס חנה ובאתר הזה יש אנרגיות יצירתיות שהלוואי שהיו בעוד מקומות בארץ ובעולם. נשים כמונו הן נשים שנהנות מחוויה מאפשרת ויש להן את העוצמה להמשיך ליצור לעצמן דרך משלהן, דרך שמכבדת את הפנימיות שלהן. לרוב הנשים אין זכות כזו. התפקיד שלנו ליצור אותה עבורן, אם כמודל, אם כמטפלות בנשים אחרות, אם בהשפעה על דור העתיד.
    את היתד שמו מי שבחרו בדרך הקלה, להצטרף לדעת הרוב. נשים או גברים, לא משנה.
    מה שחשוב בעיני הוא החלק השני של הטקסט. להדגיש שהיום את יכולה הכל. יש כלים ויש השראה מנשים שכבר עברו את המשוכה, התירו את החבל, או קרעו אותו.
    מה אתה חושב, מיכאל?

  9. אני מעריכה שאי הנוחות שלי מהטכסט של לירון נובע מפשטנות מסוימת, בעיני התמונה כה הרבה יותר מורכבת
    היציאה אל החופש קשורה בתודעה, אני מניחה שכשתשוחרר הפילה מהיתד היא תישאר לידה…והאסירות הגדולות ביותר של האנושות הרחיקו לכת בתודעה ביצירה במחשבה החופשית ששום כלא או גבר(אוי ואבוי) לא יכול להן
    המסע אל החופש הוא מסע של היחיד אך אינו יכל להתקיים ללא האחרים – הגברים והנשים הישויות השלמות האחדויות הקשורת בפעולה של- נניח"אגדים" של אינדבדואלים מכל מין צבע וגזע
    ההתעסקות המגדרית ממשיכה להקים גד ר – היא חקר העבר – עם כל הכבוד וההערכה שאני רוכשת למחקר הזה ותרומתו לחיינו
    , כל אינדיבידואל/ית וכל קבוצה קהילה חברה מצויים במסע של השתנות , מסע אל חופש ולא דווקא באופן הקל והחביב של המילה- כוחם של החוקים הלא כתובים שאחזו אותנו מבחוץ מתרןפף ןעליונלהמציא עצמינו מחדש – זה חופש מאתגר לעיתים מפחיד ואף מסוכן – כמו לעבור באור אדום.
    זה בודאי קשור גם למהפכה הפמיניסטית – שהיא אגב המהפכה היחידה שבאמת הצליחה- אבל להבנתי היא חלק (חשוב ככל שיהיה) מהתנועה הגדולה
    אגב לירון מי שם את היתד?? נראה לי שכל עוד זה התאים – שמו אותו יחדיו – שני המינים..גם לבנים , אסור לשכוח, יש חלק נשי"מיותד" ולנשים רחמנא ליצלן – נו … אני נופלת לקלישאות בשעה לילית זו.. בכל זאת עוד נסיון – יש מהויות שצריכות להשתחרר הן אינן קשורות בהכרח להתגשמות בגוף של אישה הן מוגשמות בכולנו,

  10. התמיהה הגדולה היא מה תעשה הפילה כשתתנתק מהחבלהיתד.וודאי אקבל את המענה המתבקש-מה שבא לה.עולה בדמיוני גברת ג'מבו היא אמא של דמבו. אין כמו דיסני לקחת סטראוטיפים ולמלא אותם תוכן.ואם נזכור שהסטראוטיפ הוא ממזרו של הארכיטיפ….לירון???

  11. מה שאני אומרת הוא שאין הפרדה חותכת בין כינויים לדימויים. רבים רבים הכינויים המבוססים על דימוי ויזואלי, פונקציונלי או חושי.
    אני גם אומרת שהבחירה בפילה אינה מופרכת. הרי התמיהה הגדולה על היותה קשורה ליתד בבגרותה נובעת ועולה דווקא מממדי גופה, עוצמתה והכוח האצור בה. גם דימוי לסוסה אדמונית יכול לעשות את העבודה, אבל נדמה לי שהוא מלמד על כך שמי ששבוי בסטריאוטיפים זו את.
    בעצם, מבחינה אובייקטיבית, אין שום דבר יותר טוב בסוסה אדמונית מאשר בפילה. שתיהן יצירים מופלאים של הטבע, עם כישורים וכוחות מעוררי התפעלות. אלו בני האדם שהחליטו שדימוי לסוסה הוא אצילי ומלא הוד ודימוי לפילה משפיל ומזעזע.

  12. עינת- "הדובה הגדולה הוא כינוי-ובתור שכזה הוא מדוייק גם אם לעיתים מגוחך.פילה קשורה בחבל ליתד הוא דימוי- ובתור שכזה הוא תמוה. האם מי שקורא את הדימוי הזה מרחיב את דמיונו ומעמיק את הבנתו בנושא שמדובר. ..למרות הבנאליות של הדימוי הייתי הולכת על סייחה אדמונית..???מה אומרת??ואם נחזור לנושא- חושניות יצריות וכיו"ב- אולי צריך להתיחס אליו כאל שינוי בהרגלי האכילה. כל אחת גדלה בביתה עם הרגלים מסוימים-מותרים ואסורים. כל הרגל כזה יכול להבדק מ
    חדש ,כל התניה ניתנת לשינוי. אז ,לירון,האירי את עיניינו- מה עם הפילה??

  13. לעמלאסתר – באותה מידה אפשר לומר ש"הדובה הגדולה" הוא דימוי מזעזע ואפשר לומר שגברים ששומעים אותו נקרעים מצחוק או מתמלאים שביעות רצון. למה אף אחד ואחת [לפחות לא באתר הזה] לא הגיב/ה כך? כי ברור לכולם שאת יוצקת לתוך הכינוי הזה תוכן אישי, אותנטי ולא קונבנציונלי, כמו לירון שניסתה באמצעות הפילות המטאפוריות הללו לומר משהו עקרוני.
    אני גם לא מסכימה אתך שהמהפכה הפמיניסטית היא היסטוריה. אולי היא אפשרה לנשים חזקות, מודעות לעצמן ואמיצות לעבור מהפך אבסולוטי ביחס לאמותיהן, סבותיהן או סבות-סבותיהן. אחרות "זכו מן ההפקר", כי הדורות הקודמים נלחמו עבורן: זה שסבתא שלך שרפה חזיות כבר לפני מחצית מאה מדבר בעד עצמו. גדלת בהקשר "מאפשר". אבל יש הרבה נשים שאף אחד לא סלל להן את הדרך, אלא ההפך הוא הנכון: הן חיות גם היום בתוך עולם מסרס ודכאני, ובמקרים הקיצוניים ביותר גם משלמות על כך בחייהן. החבל שבו קשורות הפילות שתיארה לירון הוא בשבילן חבל תליה. נשים אחרות, בהן גם חזקות ומצליחות, חוות עכבות ומצוקות שרבות מהן באות ממקור מגדרי. ואגב – המגדר מדכא גם גברים. כשמו כן הוא…
    העבודה שלנו לא נגמרה: [א] נורא חשוב שנעזור אחת לשניה. [ב] במובנים ידועים ורבים שריפת חזיות היא פאסה, ורבות מאיתנו נאבקות היום על זכותן להתהדר ביפה שבחזיות – באופן ליטראלי ומטאפורי גם יחד. [ג] ה"אזור שלנו" – כבודו במקומו מונח. למרות האחוזים הגבוהים של היוצרות והאמניות, האירועים הקוסמיים והזכרונות הקולקטיביים – הוא הטרוגני כמו מרבית המקומות הבלתי סינתטיים בארץ. וטוב שכך. פרדס חנה היא לא קיסריה, ויש בה קשי יום וחקלאים, אנשי היי-טק ואקדמיה – במקביל לאמנים ולאנשי הרוח. יש בה גם נשים שלא שמעו על קריסטבה, ובאטלר וסיקסו. מצד שני היא לא עין הוד. אמניה יושבים – או אמורים לשבת – בתוך עמם.

  14. בתור אשה ,לירון, בא לי לבכות ממה שכתבת.ואם הייתי גבר הייתי או נקרעת מצחוק או מתמלא שביעות רצון. ..רוצה לדעת למה???…כי את חלק מהחבל. אני מאד לא מאושרת מהדימוי שבחרת אבל אם אקח אותו בתור שכזה,הרי ההכללות שאת עושה,ההנחות שאת מניחה לגבי נשים -הן חלק מהחבל הקושר את ה"פילות" ,אוי לדימוי המזעזע, ליתד שלהן. אני חיה באזור כמה שנים טובות. לא פגשתי בכל הזמן הזה ולו גם פילה אחת קשורה. לא, אנחנו לא מזועזעות ,כדברייך. סבתא שלי כבר שרפה חזיות בכיכר טראפלגר לפני 50 שנה בלונדון התוססת…המהפכה הפמיניסטית הינה היסטוריה. יש לדון היום במושג "רווח משנה". מה נשים "מרויחות "מבחירתן במקומות מסוימים בבית או בחברה.ואם כבר פילות-פילים חיים בעדרים. פילות לעיתים קרובות מנהיגות את העדר.העדר שורד בזכות הזכרון הקולקטיוי שלו.. העירי את הזכרון..עזרי להן לחזור אל העדר…

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close