השימושון

פרפרי גן

אז היום היתה הפגישה המקדימה עם הגן החדש. בתוך כל האטרף לקראת הניוזלטר, הילד חצי יום עם סבתא, רגשות אשמה על זה שאני עובדת במקום ללכת איתו לבריכה או לסרט, לסחוט עוד טיפת מיץ מתוק מהחופש שתכף נגמר. הגן שנבחר הוא יציר כלאיים בין גן עם אג'נדה לגן מועצה. המשך טבעי, לפחות גיאוגרפי, לפעוטון. הרבה חברים מוכרים, 28 ילדים, שלוש גננות, מטר מהבית, צריך להביא סנדוויץ' לארוחת בוקר ולהכין צהריים כל יום. ברוכה הבאה למועדון המבשלות. אולי זה טוב בעצם, כי ככה אני אצטרך לאכול מסודר בעצמי במקום לאלתר איזה טוסט עם טונה בצהריים.

אוההההאנחנו נכנסים ותכף הוא מרגיש בבית. מרכיב גלגלי שיניים מפלסטיק צבעוני, בונה מגדל מקוביות עץ ענקיות, משחק עם אמא של פזוש משחק זיכרון משוכלל עם מכסים, לוחץ את היד לגננת עם השיער הקצוץ. אני מסתובבת בגן ומביטה. רעש גדול. כמה ילדים משחקים במחשב קולני. חלק מצא במגירה סוכריה אדומה על מקל. "בוא תראה מה יש במגירה שלך" אני מציעה למחמל נפשי. "המגירה שלי עם אוניה?" הוא שואל, תמימון אהובון. לא קוקי. על המגירות האלה אין ציורים, רק שמות (אני אשכרה בוכה מזה עכשיו). גם השמות שעל לוח הלבד מסודרים כמו חיילים לפי ה-א'-ב', ובפינה אחרת תלויים מספרים ומתחתם ציור של יד שמראה כמה אצבעות זה. גן אורייני משהו.
אני משתדלת לראות את האנרגיה של הגננות אבל זה קצת קשה – גם בגלל ההמולה וגם בגלל דפקט עתיק: איך שאני רואה גננת -ישר קופצת בי ילדה בת ארבע חצי מרדנית חצי פחדנית.

"קוקי אני יוצאת לעשן בחצר, טוב?"
"בסדר"
יוצאת בצעד רפה מהגן ומגלה ספסל פלסטיק ירוק על הדשא הקצור. יושבת. מחפשת מצית. מדליקה. עוטפת עצמי בעשן. נזכרת ברן, שהיה שכן שלי בתל אביב לפני המבול. פעם מזמן, בפסח 98' הוא התקשר אלי פתאום להורים יום אחרי ליל הסדר, ואמר שגם הוא אצל ההורים שלו, די בסביבה, ואם בא לי לבוא לבקר. הסביר לי שעה בטלפון איך עוברים את פסי הרכבת ומגיעים לצומת של פרדס חנה, ומשם לכיכר של כרכור, ומשם הלאה, ואז: "תחני ליד הגן שעשועים, מול הגן ילדים".

והנה עברו שמונה שנים ואני פה בגן הזה ממש, יושבת על ספסל ומחפשת איפה לזרוק את הבדל.
אם לא הייתי שוכחת את הטלפון בבית הייתי מתקשרת אליו, לספר לו על צחוק הגורל.

הראה עוד

4 thoughts on “פרפרי גן”

  1. יצא שקראתי בבוקרו של הראשון סבפטמבר כשהפייה והנינג'ה שרועות ערומות ישנות למרגלותי (בית חדש. עוד לא בחרנו מקום למחשב ובינתיים הוא ישן איתנו).
    עשית לי לדמוע, לא בגלל הגן (כי הגן היחיד שאני מכירה זה הגן שאני הייתי בו וזה היה כלכך מזמן שאני לא זוכרת ממנו כלום מלבד רסיסים של תמונות דהויות שלא אומרות כלום)
    ולא בגלל קוקי שנראה לי שיסתדר נפלא בכל מקום כי אי אפשר שלא להתאהב בו,
    אלא בגלל אמא שלו.

    מה היה בגן שלך? (את בטח זוכרת 🙂 )

    אני חושבת שלהביא אוכל מהבית זה נהדר כי ככה באמת יש לך שליטה על מה שהוא אוכל.
    תוכלי להכין לו ולך אוכל אמיתי, באהבה.

    (לא יצא לי לספר על האובנטו כי עיקר החוויות שלנו בנושא היו באי בו לא היתה לנו גישה למחשב אבל יום יבוא ואני אגיע לזה. זה משהו מהמם, פשוט אהבה בצורת קצת אורז, קצת קציצה, קצת ירקות מבושלים – ארוזה בקופסא קטנה. וכשמגיעה שעת הארוחה וכל הילדים פותחים את הקופסאות שלהם, החדר מוצף באהבה של אמא).

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close