2012 זה עכשיואינטרנטגם וגםכתיבה פרטית

מחשבות לסוף 2011

בסופשבוע האחרון של 2011, מתוך שמיכת הצמר הורודה על הספה,  אני מוצאת עצמי כותבת את תחילת הפוסט הזה במחברת דפניר משבצות שמצאתי בערמה המתגבהת שליד המקלדת. אולי בגלל העייפות ואולי בגלל שעות רבות של הקלדה, כתב היד שלי נהייה לי קצת זר. מוכר אבל קצת זר.  אני בתקופה של הרבה קלט ומעט פלט. נשענת על שש השנים האחרונות בביטחון של יודעת לנוע אחרי קיפאון-לכאורה. ובינתיים קוראת אחרים שמעניינים אותי, והרשימה מתארכת. מקודם במרפסת בעיתון הגפן את  בני שניצקי האלוף, שכותב ברהיטות ומתוך יריעה רחבה את מה שמסתובב בלבי. החיים בישראל הם כמו שיעור חברה בתיכון ממלכתי והנושאים אותם נושאים: דתיים-חילונים, יהודים-ערבים, שוב ושוב במעלה הספירלה..

השבוע בגבריאלה ורות אני מצטערת שלא צילמתי את עופר שושני – חבר יקר שעובד איתנו במקום בזמן – נותן מניפסט על הדרך לטפל בסוגיית החרדים הקיצונים ("הסיקריקים" כפי שמכנים אותם בימים אלה). אחד הרעיונות שהוא הציע היה, שבבחירות הבאות לראשות המקומית לא לתת את הקול למי שעושה קואליציה עם החרדים. לנו, היהודים המעודנים המאמינים והמעודכנים יש עוד כמעט שנתיים להתחזק וליצור קול ברור. והקולות מתחילים להסתדר במעגלים.

בפייסבוק פרדס חנה כרכור פורחת בקבוצות מעניינות. למשל הקבוצה של הועדה לאיכות הסביבה פרדס חנה-כרכור, בניהולה של נורית השמשוני-יפה והקבוצה "אנחנו אוהבים לגור בפרדס חנה כרכור" בניהולה של איריס בן דוד. מנהלי הדפים המוצלחים הם אלה שמצליחים לשמור את הדף ענייני, ומנקים מתוכו תוכן מרעיש. כל דף הוא מסיבה והאדמין הוא הדי.ג'יי. זה מזכיר לי את מה שדני לסרי כתב על מעגל המנהיגות (תקראו, זה טקסט מעולה). 2011  הצמיחה מעגלים כאלה באופן טבעי ונוכח. כמו חללית אם ענקית פייסבוק שינתה את כל כללי התעופה האזרחית. כל כך הרבה יותר קל לתפוס מחשבה במעופה ולהפוך אותה לסטטוס מאשר לשבת ולחבר פוסט שלם.  זה כמו מים, אפשר להזיז כתמי מים עם מיכחול ממקום למקום והם מצטרפים לאחד. תודעת פלזמה.

ממקומות שונים בזמן ובמרחב, הפרטי והמשותף, אני קוראת ומסתכלת. לפעמים נבהלת, ולרוב פשוט מקבלת. ומתרגלת המתנה יוצרת.  כמו נמלה נושאת גרגיר גדול אני סורקת את התדרים בתוך ומחוץ לשורה, חם קר, כאוטי או מסודר, תכף הכל יתבהר. הרעיונות למושבה חופשית חדשה מתאספים  וצוות המומחים מנתח נתונים. כרגע  היתרון הוא הגישה האישית – כל מי שמביא את עצמו כאן מקבל תשומת לב ודיוק, ואת ברכת הדרך. זה תהליך אינטימי וקונֶקטורי.
כתיבה פרטית אני מחרישה במחברות נייר. יוצאים לי שירים מופרעים, הבזקי הבנה, זה קצת כמו לרקוד בתודעה עם זינוקים בין קורות וקירות. מוזר לכתוב ביד, ובכל זאת אני עושה את זה די הרבה בזמן האחרון. אחת הסיבות היא שהאינטרנט מתנתק לי בבית הרבה – 40 דקות מחובר, עשרים דקות נעלם. אני כבר לא מתעצבנת אלא מתנהלת לפי זה. נפל האינטרנט? כנראה זו קריאת חיבור לעולם הפיזי – לקום להתמתח, להכין איזה כוס תה, לתלות כביסה, להשרות עדשים.. ואם יש בדיוק משהו דחוף לבטא – יש נייר ויש את הגלקסי, שם רעיונות מסתדרים בפתקים מתמשכים שיש בהם רצף.  הכל בגלקסי – ממעקב מחזור ועד שירים קטנים. הבחירה בגוגל קלנדר מתבררת כנכונה. הסינכרון עם הקלנדר הנייד עובד מצוין.  זה מזכיר לי פרק מתוך "טכנומיסטיקה", הספר של עידו הרטוגזון, שמדבר על זה שהמכשירים הפכו להיות אקסטנשן של הגוף שלנו.

כשהייתי בצבא בדיוק יצא לאור בעברית הספר נוירומנסר. נוירומנסר מספר את סיפורו של קייס, האקר מחשבים מובטל אשר נשכר על ידי פטרון מסתורי על מנת לקחת חלק בפשע אשר לכאורה בלתי ניתן לביצוע. הרומן מנתח ומבאר את האפשרויות הגלומות בבינה מלאכותית, מציאות מדומה, הנדסה גנטית, תאגידי על רב לאומיים העולים בכוחם על המדינה הלאומית המסורתית והמרחב הקיברנטי זמן רב לפני שהרעיונות התחילו להתממש בתרבות של ימינו. קראתי עד האמצע והתקשתי עם השפה המתחדשת מדף לדף. עכשיו אני גמישה יותר. מצחיק איך פעם, לא מזמן, אנדרואידים הצטיירו כישויות דמויות אדם, עם זיכרון קשיח ופלסטיות מוזרה בפנים והנה – זה ממש בתוך המציאות העכשוית, אבל זה נראה כמו  מלבן פשוט וקורן.

למרות כל החידוש וההמצאה יש בי משהו שרואה את הסמרטפונים כמיושנים, שמשתומם מול השלב האבולוציוני שבו מכשיר כזה נחשב כחדשני ויעיל – הרי הוא תופס כף יד! בעתיד זה בטח יהיה יותר ארגונומי, ואולי אפילו בעיפעוף אחד אפשר יהיה להעביר מסך והחיפוש בגוגל (?) יהיה בדימיון מחווט. דמיון מחווט זה שיכלול של דמיון מודרך. ומשם לתודעת ענן קולטקיבית הדרך קצרה. כבר עכשיו מצטופפים יותר ויותר מקרים של סינכרוניזציה וזה כבר לא כזה ביג דיל. זה פשוט עוד דבר שקורה לפעמים, כמו ארוחת בוקר.

2012 זה עכשיו.

ועכשיו אני עוזבת את המחשב והולכת לראגה, להכין עם טל את הפונץ' למסיבה הערב 🙂

הראה עוד

4 thoughts on “מחשבות לסוף 2011”

  1. כתיבה בעפרון ונייר, גם עט, יש לזה טעם אחר לגמרי. לפעמים כשמשהו תקוע, או נראה גדול מדי או כשדרושה עבודה יותר ממוקדת ועמוקה – אני מגלה שבכתב יד זה הרבה יותר טוב.

  2. הגר תודה על הפידבק, את מחממת את לבי בבוקר החורפי הזה..
    פנקס ועט זה אחלה, אפילו הייתי אומרת back to the illusion of privacy..
    ובמקביל, בבקשה תמשיכי לתפוס מחשבות ולשגר אותן בפייסבוק. יש סטטוס אחד שלך שכל פעם שאני נזכרת בו אני מחייכת בהזדהות, עם העפיפון..

  3. רונית איזה תענוג להתחבר לזרם התודעה שלך. בתור אחותי לפרדסחנה-כרכור והגלקסיה את מבטאת את קולי נאמנה, למרות שלעתים אני מאבדת אותך במחוזות הטכנולוגיה, אבל גם אני התרגלתי ללכוד ענני מחשבה בתנועה ולשתף אותם בדמות סטטוס. מאז ששמעתי אותך לראשונה בסדנה ההיא של גבי מלווה אותי אותה תחושה שהכתיבה שלך היא סוג של נס וחדווה מזה שאני שותפה לו. ובהשראתך, הולכת לקנות עט ולחזור למחברת. הגיע הזמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close