התפתחות האתרזוגיות ומשפחהטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתסביבה וקהילה

אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

שער הברית

[לטור האחד עשר: לא תבגוד]

 

יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

מחויבות – למה בדיוק?

למה אתה מחויב?

המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

"האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

 

נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

הייאוש שמתחזה לברית

האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

המחויבות להתחדש

אז התחייב.

התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

והרי חופש זה מה שרצית, לא?

ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

המחויבות לנוע

ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

מידת רוחק להתקרבות נכונה

בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

ויהי מה

מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

להישאר ולעמוד מול החושך

הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

פירוד רשויות?

הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

חקוקה על ליבם

זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

"איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

אסור, אסור?

להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

תאוות זה לא חיים.

תאוות זה כן חיים.

אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

ברית מגבירה חיים.

ברית זה עוד יותר תענוג.

ברית זה חופש.

ברית בלי חופש זה פגם הברית.

ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

_____________________________________________________________________

[1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

[3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

[4] לימוד על הברית עם נוח.

[5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

[6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

[7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

[8] הרב קרליבך על ההינומה.

[9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

[10] לימוד על המקור הזה

[11] הרב אברהם יורוביץ.

______________________________________________________________________________

איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close