הכתבה על אג'ל בערוץ 10

למי יש טלויזיה ועוד עם כבלים, שאפשר לבוא לראות אצלו את היומן שישי של ערוץ 10?
סוגיה שמצריכה סיעור מוחות אם אתה גר בפרדס חנה. לאף אחד מהחברים שלי אין טלויזיה פעילה. בסוף ל' באה לאסוף אותי ונסענו לאמא שלה, סקרניות לראות את הכתבה על אג'ל בתכנית שישי עם דרוקר ושלח.
מגיעות,
בית יפה, אמא קוראת הארץ וברקע הטלויזיה משדרת קול המוזיקה.
קצת לא נעים להכתים את ההרמוניה הזאת בצלילים של תכנית אקטואליה אבל זה מעניין לראות את הכתבה, אם לא פיספסנו אותה. מעבירות לערוץ 10 ויושבות להביט. יש אייטם מעניין על פרוייקט ססמי בירדן, שבו פיזיקאים ישראלים ואירנים ופקיסטנים משתפים פעולה סביב איזה מאיץ חלקיקים. הכתב כל הזמן דוקר אותם בשאלות על הפוטנציאל הגרעיני של הפרוייקט.
אפשר לייצר שם אור מלאכותי ברמה גבוהה וזה ישר נראה לי כמו מערכת שיכולה לשרת התיישבויות על כוכבים אחרים, כשכדור הארץ יקלע למשבר. אולי ב- 2012 אולי אחר כך. זאת תמיד מחשבה שמלחיצה אותי, לחיות בלי אור שמש טבעי.

אחר כך יש עוד כתבה על קטסרופה משפחתית של מישהו ואז יש קדימון לכתבה על אג'ל,
אבל לפני זה פרסומות:
(אתם מוזמנים להיכנס ללינקים כדי להבין איך זזים תהליכים שיווקיים במשק)

הכוח השחור! זועקת הכותרת המעוצבת ועל המסך מופיעה חבורת שמנים בריאליטי מהגהנום.
פרסומת לאורנג',
פרסומת לקופת גמל, "כי לעתיד שלך מגיע לא פחות מאקסלנס"
(אגב אקסלנס – אקסלנס נשואה היא היום אחד משלושת בתי ההשקעות הגדולים ביותר. בשנת 2004 היה היקף הנכסים המנוהלים שלה כ-8 מיליארד ₪, וכיום הוא עומד על 43 מיליארד. מספר הלקוחות שלה היה 20,000, וכיום יש לה למעלה מחצי מיליון לקוחות. מנכל אקסלנס ערן יניב מסביר את הגידול העצום בהבנה שסיכויי הצמיחה נמצאים בשוק הריטייל, ובהחלטה להגיע לשוק זה מהכיוון של המותג. "אני מאמין שבסופו של דבר אנשים לא מבינים בפיננסים, ומחפשים על מי לסמוך. הבנתי שהיכולת שלנו לשכנע את עם ישראל שאנחנו אלה שיכולים לקחת אחריות על הכסף שלו ועל העתיד שלו תגיע רק אם אנחנו נבנה מותג שנתפס כהזדמנות מאוד טובה, בלי התפשרות מינימלית בנושא של אמינות וביטחון")

פרסומת לחנויות הנוחות של פז – רואים שם אנשים שקצב החיים המהיר גורם להם לדלג על ארוחות (איזה עז) והפיתרון המוצע הוא סנדוויצ'ים עם נבטים שאפשר לקנות ולאכול על הדרך
פרסומת לנסטי של נסטלה (משווק ע"י קוקה קולה)
פרסומת לייעוץ פנסיוני של מגדל חברה לביטוח
ג.יפית עם שלוש בנות פלקטיות ("והכי חשוב: רזות!") שמדברות על מוצר דיאטה שאפשר לקנות "רק בסופרפארם"
בזק 014 מתחייבים לשיחות הכי זולות לארגנטינה (בסקייפ זה בחינם, או יותר זול)
איבגי עוזר לעוד כמה סוכני ביטוח עצמאיים לאבד לקוחות לטובת 9 מיליון
תפוצ'יפס משמן זית
מלצר ששונא את העבודה שלו בפרסומת לחישגד ("לא תוכל להפסיק לעבוד אבל לפחות תגשים חלום קטן") (באמת תודה)
הכתם הורוד של קליה שמנצח את כל הכתמים
כוכבי השנה של ישראכרט (פריט שני ב- 19.90)
קדימון לקרב סכינים ביום שני בתשע וחצי
קדימון לטקס הפתיחה של יורו 2008
ובחזרה לאולפן
דרוקר מציג את הנושא: "מין ג'ל ויטמינים שמופץ לא בדרכים הרגילות אלא במין שיטת פירמידה וכולם חולמים להתעשר, והסיפור מסתבך ומתנהג כמו איזה דת חדשה".
ואז עולה כותרת "הרשת" ומתחילה מוזיקה חשודה.
שלושתנו יושבות מול הטלויזיה ומתחילות לצפות בכתבתה של נטלי ברדה.
אמא של החברה, אישה משכילה, עצמאית ודעתנית, חוטפת חלסטרה ממה שהיא ראתה. ואם היא, שאמונה על קריאה וצפייה ביקורתית ממהרת לקנות את האופן המעוות שבו הוצגו הדברים בכתבה, ורק אחרי דיון ארוך ומעניין מסכימה לראות מעבר למניפולציה הטלויזיונית הסנסציונית, זה מעציב.

ישבתי אתמול על הכתבה הזאת פריים אחרי פריים, נותנת דרור לקולנוענית ולתחקירנית שבי.
התלבטתי אם להגיב אבל במהלך השבת פגשתי אנשים ששאלו אותי: "נו? ראית את הכתבה בערוץ עשר?" ובגלל שאני משתפת אתכם כבר שנתיים בתהליכים שעוברים עלי במעבר מעסק ביתי רגיל לעיסוק בשיווק רשתי, זה נראה לי מתבקש.
זה יהיה קצת ארוך אבל חשוב להבין איך הדברים עובדים.

הדבר הראשון שנאמר בגנותה של אג'ל היה שהיא "מפיצה את המוצר לא בדרכים הרגילות". זו באמת סיבה טובה להשמיץ, במיוחד כשאתה גוף מסחרי כמו ערוץ 10, וכל המפרסמים שלך הם חלק מ- 19 המשפחות שחולשות על המשק הישראלי. תיכנסו לקישורים בכל אחת מהפרסומות ותנו את הדעת על איך מתנהלים כוחות השוק האלו. הייתי שם כשהייתי קופירייטרית ורתמתי את הכתיבה שלי לקידומם. משהו שהפסקתי בעקבות עלון לאקמולי שהתבקשתי לכתוב, ואחד המסרים שהופיעו בבריף היה לעודד הורים לרכוש תרופה בטעם ענבים כדי להוריד חום, כדי שהילד ישן בלילה ותוכלו להגיע לעבודה למחרת בשקט. הייתי אז בהריון עם פוטי, קוראת באופן טבעי ומגבשת לעצמי אג'נדה שלא הלכה טוב עם המסר השיווקי הזה. העלון הזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

אז מה היה שם בכתבה? אימון של יאיר בר לב. אימון אינטימי, השתתפתי פעם באחד כזה ופגשתי את עצמי פרונטלית. ככה. בלי מבוכה, עם רצון לצאת מתפקיד המתבוננת ולקפוץ למגרש. להתפלש בתהליכים ובמנגנון האנושי. בלי לפחד להיות פתטית כי מה שיפה בתהליכים סדנאיים – מכל סוג אגב – זה שאו שאתה נכנס למגרש או שאתה נשאר בטריבונה ומפספס את החוויה. זה לא היה לי פשוט, לעשות את התנועות ומשם להגיע לגרעין. להסכים לקבל סביבה תומכת, לרקוד את זה, אחרי שנים שבהן הסתובבתי בעולם עם מצלמה, שבויה באזור הנינוחות שלי כמתבוננת נצחית.
נסו להכניס מצלמה לחדר שבו מתקיים תהליך של חקירה בנוסח ביירון קייטי. סביר להניח שיש מי שיראו בארבע השאלות תהליך מקומם שמוביל את האדם למקום ידוע מראש. מה זה המקום הזה? אחריות אישית.
וזה מה שאני בחרתי לפתח דרך העבודה שלי באג'ל, אחריות אישית על המצב הכלכלי שלי. ביום שבו היחסים שלי עם האיש מהבנק נהיו רגשיים מידי הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. וכל שינוי מתחיל בחקירה. ומסקנות החקירה לא עוזרות בלי תחזוקה שוטפת, על רטוב, באופן יומיומי לאורך זמן.

"מה גורם ל- 17,000 ישארלים להתעורר באמצע החיים ולחפש דווקא באג'ל את חלום ההצלחה והעושר המהיר?" שואלת ברדה בקריינות, ומביאה את פרופ' יהודה שנהב כעלה התאנה האקדמי של התחקיר הטלוויזיוני הפסוודו מעמיק. שנהב הפך לדמות מוכרת בישראל, בין היתר, עקב פעילותו החברתית, והיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. "הקשת" היא תנועה חברתית שנוסדה ב-1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, המגדירה עצמה כתנועה חוץ-ממסדית, ואשר פועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית (מתוך וויקיפדיה). והנה שנהב משתף פעולה עם אותה אליטה כלכלית ופוסל על הסף את התנועה החברתית שאג'ל מובילה. שנהב, עם על הכבוד לעשייתו, הוא סוציולוג. לא פרופסור לכלכלה. עצוב לראות איך הוא נפל בפח ומיהר להתייצב להתראיין לכתבה בלי לבדוק לעומק על מה הוא מדבר. בטח אמרו לו "בוא תן ספיץ' על פירמידות". אז הוא בא. אמון על קול המקופחים, המנוצלים, שכל מה שיודעים לעשות זה לזעוק כנגד הממסד. הוא אומר:

"עזבו את העבודה השכירה, אל תיסעו ברכבת כל יום. אתה תעבוד 8, 9, 10 שעות ביום ולאן תגיע בסופו של דבר? מקסימום תגיע לדירה של 2 וחצי חדרים במודיעין. אבל זה לא מה שאני רוצה! אני רוצה הרבה יותר מזה. זה המשבר של העבודה בחברה הגלובאלית. אנשים מבינים שמעבודה אי אפשר להתעשר. מצד שני הם שומעים סיפורים פנטסטיים על התעשרויות, סיפורים פנטסטיים על פריצה, התגנבות יחידים, אל תוך איזה מקום שהוא אף פעם לא היה שלך, והתגנבות היחידים הזאת נורא מוצאת חן בעינינו, כולנו רוצים להיות שם"

נכון פרופ' שנהב. כולנו רוצים להיות שם. אפילו אתה, אם להסיק מתוך הפעילות החברתית שאתה מוביל. ובצומת הבחירה הזאת יש שתי אפשרויות. ללבוש את תפקיד הקורבן ולפעול בערוץ ההפגנות והעצומות, או לעשות מעשה ולהתחיל את השינוי מבפנים. באופן שבו כל אחד לוקח אחריות על חייו. ובשינוי כמו בשינוי, נדרשת משמעת עצמית עקבית, לא רק הבלחה פוליטית פעם ברבעון. ואחד הכלים לתרגל את זה ולהפנים את זה ולהטמיע בתוך המערכת סט של אמונות חדשות זה להתחיל להתאמן. וזה מה שהכתבה מראה. קבוצה גדולה של אנשים עוברים אימון. אגב, אימון שהוא לא חובה בדרך האג'לית. אימון שהוא פועל יוצא מכך שבקבוצה הישראלית יש הרבה מאמנים אישיים. טרנד שהוא לא ייחודי לאג'ל.

אני יכולה לכתוב עוד הרבה על העריכה המגמתית, על זויות הצילום, על הבחירות המוזיקליות, על הוצאת דברים מהקשרם. באמת, עברתי על הכתבה אתמול שוב ושוב וראיתי איך היא בנויה. אבל אני רוצה להתעכב על הנושא המהותי. על הפריז פריים שבו רואים אנשים מתחבקים בשמחה והמצלמה עוברת לפרופסור שנהב, שמתבונן בסיטואציה מבעד למוניטור וחש מבוכה לנוכח הפגנת הרגשות הזאת. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין איך זה ללכת הליכת מלאכים ביחד עם מהנדס בן 50 מנצרת, חבר באג'ל, שמרשה לעצמו להיות מלוטף ואהוב בסיטואציה ניו אייג'ית לעילא. וזה מביך את שנהב, שאין לי מושג מתי בפעם האחרונה הוא הרשה לעצמו להתמסר, להשתטות, לצאת מהתדמית הרצינית של הפרופסור התורן שהמספר שלו מופיע בספר הטלפונים של כל תחקירן בטלויזיה. קוראים לו, נותנים לו אמת חלקית, מראים לו אנשים מתחבקים ומצלמים אותו מזדעזע ואומר: "זה לא יאומן, זה פשוט…כמה אנחנו פתטיים. זאת שיטה. זה אמצעי לייצר אשליה אדירה, גל של התעשרות עתידית וגם של חברה חלופית, חברה אלטרנטיבית, רשת שיכולה להכיל אותך, שאתה יכול לדבר בתוכה"
ואני שואלת: מה רע?
אני, רונית בר אילן, אישה מזרחית, אמא חד הורית, מוצאת במקום הזה שפע של כלים להתפתחות אישית. מתחילה להרגיש את הרווחה הכלכלית שהיא תוצאה של מינוף. לא פגשתי עוד שום גוף ציבורי שיכול להביא אותי למקום הזה. ולא אכפת לי שזה נראה לך פטתי ממקומך שבטריבונה. לא אתה משלם לי את שכר הדירה ולא את החשבונות.
כשאתה חורץ ש"הפירמידה הזאת תמיד קורסת כי זה ברור שהיא תתפרק, וכשהיא תתפרק אלה שלמעלה יקטפו את הפירות ואלה שלמטה פשוט יאבדו את האשליה וגם את ההשקעה הבסיסית שלהם" אתה מדבר מתוך בורות. בניגוד לפירמידות, שהן משחקי כסף לא חוקיים, תעשיית השיווק הרשתי היא תעשייה לגיטימית. אם היית עושה שיעורי בית היית מגלה שבשיווק רישתי ישנם מספר סוגים של חברות ולא כולן פירמידות או חברות שנופלות אחרי 1-3 שנים. כל החברות הוותיקות הגדולות הן חברות שקיימות בשוק כבר עשרות שנים (הרבלייף – בת 35, AMWAY בת 50 שנה), מעסיקות עשרות מיליוני מפיצים ומחלקות מיליארדי דולרים למפיצים.

לא עשית שיעורי בית מר שנהב, ובזאת שיתפת פעולה עם כוחות שוק דורסניים בהרבה. שפכת חומצה על זרעים זעירים של תקווה אמיתית, בת מימוש, של הרבה אנשים שעכשיו יהיה להם אתגר גדול יותר להסביר את הבשורה של אג'ל. לא התייחסת לאג'ל עצמה – חברה ששברה את כל השיאים העולמיים של כל חברות השיווק הרישתי עד כה. חברה עם מוצר פורץ דרך שמשפיע וישפיע על בריאותם של מיליוני אנשים. לא התייחסת להזדמנות החד פעמית שאנחנו הישראלים קיבלנו להיות בין 10 המדינות הראשונות שנפתחו בעולם, דבר שלא קרה עד היום בתעשיית השיווק הרשתי. לא התעכבת על ההובלה הישראלית הבינלאומית הבאה לידי ביטוי בהיקף המכירות העולמיות ובהשתלבות בין מקבלי ההכנסה הגבוהה בחברה. לא צוין פוטנציאל התרומה של אג'ל לכלכלה ולחברה הישראלית. לא ניתנה סקירה של האלטרנטיבות המוצעות – להמשיך להחליף זמן בכסף? לצמצם חלומות לגודל הכיס? לתמוך בשיטה בה מספר מאוד מצומצם של אנשים גורפים את עיקר ההון ושולטים על הכלכלה הישראלית?

אבל כל זה עוד מילא.
הדבר הכי עצוב בכתבה בא לידי ביטוי בקריינות של ברדה, לקראת סיום הכתבה:

כשמביטים באנשים הללו קשה להאמין שכאן אצלנו, במקום בו ציניות וספקנות הן חלק מהשיגרה, תופעה כזו מצליחה לשגשג. ברור שלא כל החברים ברשת מאמינים שהם אג'ל ואג'ל זה הם וחלקם אפילו ירוויח כסף או משהו אחר בדרך, אבל בכל זאת, מבהיל לגלות כמה אנחנו צמאים לחום, אהבה וחלומות, עד שחלק מאיתנו עוצמים את העיניים לרווחה ורוקדים לצלילי חליל מזוייפים של מישהו אחר

מבהיל לגלות כמה אנחנו צמאים לחום, אהבה וחלומות?
הלו גברת ברדה, את קולטת מה את אומרת שם בקריינות?

ובחזרה לאולפן.

שלח ודרוקר מתלוצצים ודרוקר אף מגדיל לעשות וזורק בדל אינפואמציה שקרי על מעמדה המשפטי של אג'ל. תרשה לי לדייק את העובדות, כתבנו הזחוח שבאולפן: לקראת תחילת פתיחת ישראל, כאשר עדין לא היו מוצרים בישראל, פנה מנכ"ל אג'ל ישראל, מיוזמתו, ליועץ המשפטי של הממשלה כדי לבדוק האם ניתן ליצור הסכם מיוחד עם המפיצים הפוטנציאלים, למרות שהמוצרים באותה תקופה עוד לא הגיעו לארץ. תשובתו של היועץ לאג'ל הייתה שחלוקת בונוס על הצטרפות (ולא על קניית מוצרים) עלולה להצטייר כפירמידה. ברור שקביעה זו אינה רלבאנטית לחלוטין לגבי מצבה של אג'ל כיום. יותר מזה – בכתבה הוצגה דיאגרמה בה אדם משלם כסף עבור האפשרות להיות מפיץ. וזו כבר עילה לתביעת דיבה, שכן אדם שמצטרף לאג'ל משלם על מוצרים, לא על זכות קיקיונית להפיץ רעיון. חבל שמערכת התכנית לא טרחה לבדוק לפני התאמת העובדות לתסריט סנסציוני נתון מראש.

ואז בא עופר שלח ומילמל את השורה התחתונה, ועל זה מגיעה לו נשיקה:

בגילי המתקדם אני הרבה דן ביני ובין עצמי במכניקה של האומללות בחברה שאנחנו חיים בה. באמת, אתה יודע, מין מנגנוני ענק, חלקם שיווקיים, שמתעסקים עם זה. שמוכרים לך את התחושה שהחיים הם בכלל במקום אחר ואתה תמיד יש לך פיתרון שהוא מחוץ לך. אם תשנן מנטרות או אם תקרא ספרים שקוראים להם 'האור' או 'התשובה' או כל מיני כאלה. האמת, המכניקה הזאת עושה אותי אומלל מאוד. אגב, תשאל את עצמך עד כמה אנחנו עוסקים בשיווק של זה.

ואז הם עברו לפרסומות.
שמי מממן אותן? תנחשו.

***

יום אחרי ואני ממשיכה לעבוד. פתחתי את מושבה חופשית כבמה לעוסקים עצמאים ובשנתיים שעברו מאז השקת האתר אני מבינה שעסק שאין בו מינוף מייצר בעיקר הישרדות. אני רואה עסקים קטנים קורסים, עצמאים מתפשרים והולכים להיות שכירים. וזה עצוב לי.
אני רונית בר אילן ואני חולמת. ובחרתי באג'ל כפלטפורמה שמאפשרת לי להגיע להגשמה עצמית, חירות כלכלית ויצירת עולם טוב יותר עבורנו ועבור הדורות הבאים.
הצ'ק שסגרתי במאי יהיה בסביבות 8000 ש"ח וזו רק ההתחלה, וזה קרה בזכות התיזמון ובזכות עבודת צוות מהסוג הגבוה ביותר. לא לקוחות כי אם שותפים. וכל אחד אחראי על האירגון שלו וביחד אנחנו הולכים בשמחה את הדרך.
החלום שלי הוא לחבר בין אנשים, ליצור מקום ותדר של שמחה ואנרגיית מפגשים קוסמיים בין אנשים, ריפוי ברמת התא ושיבה הביתה למקום העמוק באהבה ובלב פתוח. העבודה באג'ל מאפשרת לי להגיע לשם מתוך רווחה. באהבה, לא בפחד.

ניסים אמון כותב בהגיגיו, בסוף התרגום שלו לטאו טה צ'ינג, את השורות הבאות:

כדי לרכב על הגל של הטאו יש ללמוד תחילה להקשיב. כדי להקשיב באמת צריך להיות פתוח. כדי להיות פתוח, צריך להיות במנוחה. כדי לנוח צריך שלא יהיה פחד. כדי שלא יהיה פחד צריך לסמוך על החיים. כדי לסמוך על החיים, צריך להתמסר לאהבה. כדי להתמסר צריך אומץ. אבל רק הגיבור האמיתי אמיץ מספיק כדי להתמסר. לכל השאר קל יותר להילחם.

תודה לערוץ 10 שבזכותו אני כותבת ומפרסמת את השורות האלה במושבה חופשית.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב את התהליך שלי באג'ל והנה הגיעה ההזדמנות.
אני מזמינה את האמיצים שבינכם לדלג בקלילות מעל כל ציניות וספק בדרך להגשמת החלומות שלכם.
לא יודעת באיזו דרך תבחרו, כל אחד והבחירה החופשית שלו.
רק אל תפסיקו לחלום.
כי בלי חלום של איש הוזה אחד לא היתה קמה פה מדינה.