ואהבת

מאת: גלית שביב

לטקסט הבא נדרשת הקדמה ראויה. השיחה שמתוארת כאן התנהלה ביני לבין נאוה לבין המלאך ידעאל, תודעת-אור תבונית גבוהה ומעודנת (אני קוראת להם "איינג'לס יונייטד" ולפעמים "הכנופייה"), ששמה לעצמה מטרה לסייע לאנושות לצלוח תקופה מבולבלת ומלחיצה זו.
את ידעאל מתקשרת מזה תשע שנים נאוה הירשברג, אחות-הרוח ושותפתי היקרה למסע ההתפתחות עלי-אדמות.
התוודעתי באופן עמוק לידעאל ולהדרכה שהם מציעים לפני שש שנים, בהיותי הרה ובדיכאון. ההדרכה והעזרה שקיבלתי מהמלאכים, שמאז אני מודעת לנוכחותם בחיי בכל עת, היו קרש הצלה עבורי. מאז נשלחו לפגוש אותם עשרות רבות של אנשים, ולכולם טמן המפגש בחובו מפתחות להתפתחות ולצמיחה אישית, ובשפה חומלת, ללא שיפוט, המותאמת לכל אדם ולעולם דימוייו.
למען גילוי נאות ייאמר כי אני, במקור, אין לי עצבים לשטויות האלה. מה תקשורים ומלאכים ומדיטציות. אני סוסת פרא, ואחד השיעורים החשובים בחיי הוא פיתוח שקט וסבלנות. ובשנה הראשונה לעבודה המשותפת נאוה והמלאכים נתקלו בחומת ספק וברציונל מנומקים ומבוססים ובהתפרצויות סירוב וכעס.
בשנים שחלפו זזנו מקום, גם נאוה וגם אני. ופיתחנו מקום של עבודה משותפת מסוגים שונים. הליווי וההדרכה מצויים בחיינו בכל עת שנחפוץ, מעבודה בקליניקה ומול תלמידים, ועד עבודות בית פשוטות שמלוות בתפילה ובשמחה. ובכל אותו זמן אנו מקפידות להיפגש כמה שיותר (בין הכביסות והילדים והחוגים והעבודה), ולקבל ולהפיץ מסרים שמטרתם לקדם ולקרב אדם אל עצמו, אל ייעודו ואל אלוהיו. מסרים אלה מתקבלים גם בערבי ראש חודש, גם במעגלי נשים, ובאירועים אחרים.

בתקופה האחרונה כולנו חשים שהטבעת מתהדקת. מערכות קורסות, אלימות, מלחמה, חוסר אמון, חוסר ביטחון לגבי המחר, פה מסרים על רעידת אדמה מתקרבת, שם נופלת הבורסה. העולם רועש, וכאן אפילו יותר. בנקודה זו בחרנו לשתף אתכם בשיחה שאנו מנהלות עם המלאך ידעאל. נאוה היא הצינור הנקי, הסבלנית, בעלת החמלה. אני זו שקופצת בראש עם שאלות מתחכמות.

השבוע התקשור מתמקד בפרשת יתרו. ומתוכה בעיקר במעמד הר סיני, עשרת הדיברות, עם סגולה. מה לפרשת השבוע ולי? מתברר שיש. הנה הדברים כלשונם. הסוגריים זה הערות שלי, וגם השאלות. מציעה בחום לקרוא פעמיים, כי הקריאה השנייה שונה לגמרי.
תהנו, תשתעממו, תתרגזו, תסתבכו, תתנחמו, תשמחו. הכל הולך.

שלום לכן נשים יקרות ואהובות (נאוה ואני. למרות שהדברים מיועדים לכולם). אנו מלווים אתכן, שוהים עמכן, מדי יום ביומו. גם אם לעתים הערוצים נדמים כמו חסומים (זה בגלל שקיטרתי שאני מרגישה לא מחוברת), הרי שלא אמת הדבר, והנוכחות שלנו מלווה אתכן באשר תלכו: בקושי ובשמחה, בעצב ובעשייה הפעילה. בהתרוממות רוח וברגעי הייאוש, שהם כמו מרק אנושי שאתם שוחים בו. לעתים מרימים ראש, מתבוננים מסביב, יוצאים אל החוף ומתחילים ללכת. לעתים כמו טובעים.
ואנו מבקשים לומר לך גלו יקרה, אל ייאוש. זה הקושי שלפני העלייה. המדרגות נראות אינסופיות במעלה ההר, אך עלֹה תעלי בהן בנחישות, באהבה, עד שתפגשי את האלוהים ודברי איתו פנים אל פנים. ותרדי מחוזקת עם דרך, עם הוראות ברורות כיצד לצלוח את המעטה הגשמי, הגס, על כל מורכבותו. ולהגיע אל הארץ המובטחת, שהיא כאן ועכשיו, ממתינה.
וזהו המסע של כל אשה ואשה, כל אדם ואדם. מסע שהשיא שלו הוא מעמד הר סיני, שעומד כאבן יקרה, אבן הזוהרת בחשכה, ומזכירה למי ששכח את נוכחות האור, את נוכחות האלוהים בכבודו ובעצמו, כאן ועכשיו, בבשר. אך מעבר לדרמה הגדולה, להתרגשות, להתרחבות, לאושר, שמביאה איתה התגלות, שמביא עמו המפגש פנים מול פנים – יש לשוב ולרדת מן ההר. וליישם כל זאת על פני האדמה.

חיים אתם בעידן שבו הכל חופשי ומותר. אין מגבלות כמעט. אין דרך ברורה ומסודרת, אין הנחיות ברורות בדבר מותר ואסור. וקדושת הבחירה כמו נותנת לגיטימציה לכל היצרים האפלים של האדם להשתולל ולהתבטא. ולא כך הדבר. משום שבמציאות האלוהית יש חוקים ברורים של מה ישרת את האדם במסעו אל האלוהות – ומה לאו. שכחתם זאת. בעטתם, מרדתם. ואפשר לראות את הכאוס הולך ומתגבר, הולך ומתגבר. וכשחוזרים אנו לקדושה של אותו מעמד נשגב, יכולים אנו לקבל בהכרה, בהכרת תודה ובקדושה, את אותם כללים, כללי דרך בסיסיים, על מנת לא יפגע האדם בחברו. על מנת לא יתעמר איש בשכנו. על מנת לא ינצל אדם את הסובב לו. וכשהוראות אלו מוטמעות בלבו של כל אדם ואדם הן כמו מַפתחות בסיסיים ביותר לחיות בשלום זה עם זו.

קחו לדוגמה את הציווי "אל תרצח" וראו כמה אתם רוצחים זה את זה. גם אם לא בפיזי – בשיפוט, בביקורת, בתחרותיות. כמה אתם רוצחים את האדמה, גוזלים את משאביה ללא תבונה. כמה כל אדם רוצח חלקים בתוכו, ממית.
וכך כל דיבר ודיבר. ביום שבו מסה של אנשים, אפילו ליום אחד, תמלא את עשרת הדיברות, תקיימם במלואם – ישתנה העולם. אך לשם כך צריך מסה קריטית.

המסרים של התורה הם פשוטים, נהירים לכל אדם, מאירים. מביאים דרך וכיוון. ובמהותם נועדו לכל אנשי העולם. מוזמנים אתם אנשים יקרים לחזור הביתה, אל הציווי האלוהי הראשון: ואהבת. ולקיימו בעולמכם. אין זמן ברוח, מה שהיה – זמין היום. זהו מעמד שמוזמן אליו כל אדם, כל בוקר, עם פוקחו את עיניו. להיזכר בציווי האלוהי הראשוני "ואהבת".

(כאן אני לא יכולה לשתוק יותר ומעירה, שאני דווקא זוכרת שהציווי הראשון הוא "אנוכי ה' אלוהיך". ושההנחיה "ואהבת" מיוחסת, שוב למיטב ידיעתי, לרבי עקיבא. נאוה לא משתגעת על זה שאני קוטעת אותם. השאלות שלי מוציאות אותה מה"מצב". אבל בכל זאת מתקבלת תשובה):
"ואהבת" מיוחס לקריאת שמע, ומכאן גם הקשר לדיבר הראשון, אנוכי ה' אלוהיך (נאוה: עולה כמו דימוי, שאם לוקחים את עשרת הדיברות, "ואהבת" היא כמו הילה שעוטפת את לוחות הברית, את הציוויים, כי הם ניתנו באהבה).
וכאן הבשורה החדשה, כאן המסר החדש: זה לא קול הגבורה שנשמע על פני הר סיני, זהו קול האהבה. כל דיבר ודיבר מכיל בתוכו אהבה עצומה וחמלה וידיעה כמה קשה יהיה ליישם זאת על פני האדמה.
וזה המסר של כל הפרשה: הכל ניתן באהבה, ללא כפייה, לא כמשהו חיצוני.
"אנוכי ה' אלוהיך" – זה כל אחד ואחד מכם. והבקשה שלנו בפגישות אלו זה להחזיר את כל האהבה לתורה – וכחוט השני תתחבר לה פרשה לפרשה, מתוך נקודת המוצא "ואהבת".
כשתושב האהבה אל התורה עוד ועוד אנשים יוכלו להתחבר אליה ולראות בה מקור מים חיים. וזאת אנו מבקשים להביא לעולם. להשיב את האהבה הביתה, למקום שנמצא בו בעיקר הדין, הפחד, האשמה, הציווי שכמו נכפה מלמעלה, היראה. וזה בבחינת להשיב עטרה ליושנה. להשיב את האהבה אל מקורותיה. ואנו מבקשים ממך להביא זאת לעולם, כי עתה זו השעה לחזור הביתה. ולדעת שאתם אהובים, שאתם ילדי האלוהים, שבאהבה נבראתם ושאתם האהבה עצמה.
ניתן לך לנוח עתה.

(אבל עכשיו אני ממש עצבנית. מיד עולים בי תכנים שמה להם ולאהבה. סקילת נשים נואפות, חתונה רק עם יהודים, עין תחת עין ושן תחת שן. חושבת על ההודים המתוקים שעושים להם פסלים ותמונות. חושבת על הלכות שיש בהן אפליה. חושבת על "מות יומת" מספר דברים)…
אנשים יקרים ואהובים. לאט לאט נפתחת לה תיבת פנדורה. שדים עמוקים, מסכים, הטעיות, פירושים חלקיים – מתנדפים להם כעשן. (נאוה: עולה דימוי של אש עזה ויוקדת, אש האמת. ושכל הדברים מתנדפים כמו עשן האש נותרת עזה, טהורה. ועולה עוד דימוי – חתך של גזע עץ. לכל טקסט יש שכבות רבות, טבעות רבות. הרבה תלוי בנקודת המבט של המתבונן. זה היופי של הטקסט המקראי. כל מפרש מביע את חותמו, חותם עולמו).
– עין תחת עין זה טקסט שנתון לפירוש? ומה הקשר למפרשים? אני קוראת בתורה ללא עזרים, ומבינה מה כתוב: שן תחת שן.
מתבקשת סבלנות, אורך רוח, התרה איטית, בהירות של נושאים מנושאים שונים. נעשה זאת צעד אחר צעד. יש לקרוא את הדברים, להפנים. לאט לאט, כל דבר בזמנו.
– אוקיי. אז אפשר אולי להתייחס לטקסט המופיע בפרשת השבוע שמעורר בי התנגדות? מה עם "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כל פולחן האלה והאדמה נעלם בגלל הציווי הזה.
ילדה יקרה ואהובה, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"… ובמלים אחרות: אל תגביל את האלוהים שבך. כי אי אפשר להגבילו. אי אפשר לשים לו מסגרות וגבולות. אי אפשר לצמצמו ולהאנישו. כשאדם מאניש את האל הוא מגביל אותו. הוא משליך עליו את פרשנותו שלו לגבי מהותו. הוא מקבע בו תכונות אישיות, אנושיות. והאלוהי הוא בלתי מוגבל, ולא בכדי נקרא "אור אינסוף". כשהאדם עובד פסל – הוא נעשה העבד שלו. הוא מאבד את כוחו כאדם.
– ומה לגבי טוטם וחפצי עוצמה?
אפשר ליצוק אנרגיה לחפצים שונים ולהשתמש בהם לצורכי ריפוי, למי שהמוחלט ערטילאי מדי בשבילו. כעוגן. כנקודת התייחסות ברורה. אך זה כמו הצגה. הצגה של ידע, של כוח. ומיד לאחר השימוש יש לחזור אל ידיעת האין-נראה, הנסתר. ובמיוחד בימים אלו שהכוונה היא ליצור את הקשר עמוק מהלב עם האלוהות ששוכנת פנימה.

עד כאן להשבוע. ומבחינתי, המון לחשוב עליו ועוד יותר לעשות.
באהבה רבה.