נדיה

[מאת: גלו שביב]

הפנים בחלון אבל אני מרגישה תנועה של גוף גדול נכנסת לשדה שלי. אני אוספת אל הברכיים את התיקים, מפנה את המושב שלידי. היא מתיישבת. אכן אשה גדולה. בושם חזק מדי לשעת בוקר, אבל לא רע. הענן המתוק של המסתורין והטיפוח מתחלף מהר באצטון דוקר. אני מלכסנת עיניים. היא מבחינה בי מיד אבל ממשיכה למרוט את הציפורניים הלוך ושוב עם צמר גפן ספוג בכוהל הנדיף. ציפורניים צרות ארוכות יפות על רקע שדיים גדולים עולים יורדים.

הטלפון שלי מצלצל. אני מדברת בשקט. שתי מספיק מים כדי שלא יהיה אצטון בדם שלך ויתחילו צירים, אני אומרת לזו שבקו האחר. הרכבת נעצרת בהרצליה והנוסע שמולי יורד. היא מתרוממת מיד ומתיישבת במקומו. אני מניחה חזרה את התיקים הכבדים על המושב. היא לא מבזבזת רגע.
הפרעתי לך שישבתי לידך? מישירה אלי עיניים ירוקות מאופרות ממוסגרות בקארה בלונדיני. כמו שדרנית נואשת בתחנת רדיו נידחת, מבקיעה קול דרך כלא שאני לא מזהה עדיין מהו.
מה פתאום? אני צוחקת ושואלת את עצמי אם להוריד את משקפי השמש. אני נזכרת שאפשר דרכן לראות טוב את העיניים שלי. לא מורידה.
במה את עובדת? יש לה מבטא כבד חבר-עמימי.
מטפלת, אני מתחמקת.
במה? היא מחייכת ביישנית ועיקשת.
בנשים, אני גם מתעקשת. אני עייפה מהשיחות האלו. אין לי כוח למשוך תשומת לב ולהיכנס לפרטים ולנהל שיחה אינטימית באמצע קרון הומה אדם.
אבל במה? היא לא מרפה.
ברפואה סינית, אני עונה ככה בכללי.
אה, מכירה, היא מהנהנת. גם אני הלכתי פעם לטיפול ברפואה סינית.
כן? עם מחטים? אני מסמנת עם היד. היא מהנהנת. נו? עזר?
מאד עזר, היא נאנחת. שנתיים הייתי נוסעת לטיפול בתל אביב. ולא רק במחטים הוא טיפל בי, בכלליות הוא טיפל. גם דיבר איתי הרבה.
יופי, אני שמחה לשמוע. באמת.
אולי את מכירה ירון סופר? היא מחייכת.
לא, יש הרבה מטפלים טובים למזלנו, יופי לשמוע על עוד אחד.
איך שאת רואה אותי, היא סוגרת מאפס למאה בשלוש שניות, שקלתי 48 קילו. לשתות לא יכולתי בעצמי. הייתי בדיכאון, לא רציתי לראות את האור של השמש. וחרדות גם כן היו לי. לא יכולתי להישאר לבד רגע.
מדהים כמה זה נפוץ חרדות ודיכאון, אני אומרת לה. כל בנאדם שלישי. בא לי להגיד משו על רבי נחמן אבל רק חושבת על הצדיק האהוב עלי, גאון מפותח ודכאוני, שזיהה את העצבות כמחלה הגדולה של הדור. מצווה להיות בשמחה תמיד אבל המוח חסר קולטנים של סרוטנין.

הייתי אומרת לו אתה המלאך של החיים שלי. היו פעמים שלא היה לי כסף לנסוע והיה שולח לי תרופות עד הבית על חשבונו. לפעמים לא היה לוקח כסף בכלל. איזה נשמה גדולה, ברוך השם, היא מגלגלת אישונים למעלה.
תראי, היא ממשיכה, אני עדיין על כדורים. אין מה לעשות. אבל ירדנו הרבה. גם הלכנו לכיוון של חומרים יותר טבעיים. אבל איך אני אגיד לך…
את רואה? אני מצביעה על האנשים ברציף, מלא בחרדות, בדיכאון.
כן אה? היא מציצה בעדינות החוצה.
כן, הרבה יותר מדי. ולפעמים צריך איזון כימי אין מה לעשות. את לוקחת ציפרלקס?
כן איך ידעת? היא מחייכת בביישנות.
ותגידי, כל המצב הזה בגלל משו מסוים שקרה?
אוה, היא נאנחת. בגלל הרבה דברים. את מבינה – אני שמה לב שהיא אפילו לא רוכנת אלי כדי ליצור מרחב פרטי יותר בינינו – אני בגיל 16 התחתנתי.
ולא רציתי להתחתן. הכריחו אותי ההורים שלי. והוא, לא היה טוב איתי. גם היה מרביץ וגם בכוח. אחרי כמה שנים כבר לא רציתי לחיות. הילדים שלי היו צריכים לקחת אותי ככה בידיים למקלחת.
כמה? אני מורידה את המשקפיים.
חמישה, הפנים שלה מאירים. בן ובת עכשיו סטודנטים לרפואה במולדובה. הבת שלי אמרה לי שאחרי שראתה מה קורה אצלי היא רוצה לעזור לאנשים. עכשיו אני בנפרד ממנו, אבל עדיין קשה. לא קל לבד לאשה להיות בבית. אני עובדת ברוך השם. אז – לא יכולתי אפילו לשתות מים בכפית לבד מרוב שרציתי למות.
ואו, אני מתפעלת. אז איך הגעת לירון הזה?
אינטרנט, היא מחייכת ניצחון קטן, ערמומי. חיפשתי וחיפשתי.
את מבינה, הקול שלי מר. ולפני חמישים שנה מה היה קורה לך?
הייתי מתה, היא מסכמת בפשטות. אבל ברוך השם יש אינטרנט. ואחרי שנתיים שטיפל בי גיליתי שאמא שלו ואמא שלי חברות 30 שנה. את מבינה, שתיהן אחיות במוסד למפגרים.
שיו, אני נדלקת, כולי צמרמורת. איזה קטע.
כן אה? היא שמחה.
ומה את עושה בשביל עצמך? תיכף אני יורדת בתחנה והמוח שלי כבר מסכם.
אה, לא הרבה, אני כותבת שירים.
איזה יופי, ברוסית?
מה פתאום רוסית? אני ערבייה. מהמשולש.
אני לא מסתירה את ההלם. עכשיו אני מבינה למה הכריחו אותך להתחתן.
כן, היא אומרת. ככה זה אצלנו. וגם עד עכשיו ההורים שלי לא מדברים איתי. אמא קצת ואבא בכלל לא. בשבילם אני פדיחה. לא רוצים לפספס אותו.
אותו? אני מתרגזת. ומה עם לפספס אותך?
כן, היא אומרת. פספסו את הבת שלהם. אבל את יודעת, אני לא כועסת עליהם, באמת. זה רק חבל לי.
יא אללה, אני אומרת בשקט. אם מישהו היה עושה משהו רע לבת שלי הייתי הורגת אותו בידיים. ונזכרת בשיחה עם דודה אורה, חודש לפני שמתה. שסיפרה שסבא וסבתא חיתנו אותה עם התימני ההוא, שיד היתה לו כמו פטיש, ושסבתא היתה מגרשת אותה בחזרה הביתה כשהיתה מופיעה חבולה בבית ההורים. אבא אומר שאורה דיברה שטויות. אבל אני האמנתי לה.
את מבינה, הייתי מסתכלת על הילדים שלי ועל עצמי ככה ואומרת, מה יהיו החיים שלהם אם אני ככה. מה הם לומדים ממני. ואז רציתי לקום ולעזור לעצמי. בשביל שלא יראו אותי וילמדו שככה זה חיים של אשה.
את יורדת כאן? היא שואלת כשאני מזרזת את התיקים אל חיקי. תביאי את הטלפון שלך, אני אבוא אלייך.
בטח, אני אומרת לה. אני מתקתקת את המספר לנייד שלה ואנחנו יורדות לרציף.
בקצה ליד המדרגות היא נוגעת בכתפי. נגיעה רכה, בטוחה ונואשת. אני אתקשר.
איך קוראים לך? אני קוראת אל גבה.
נדיה, היא מסובבת את הקארה בלונד והעיניים הירוקות מחייכות. קוראים לי נדיה.
כל הכבוד לך נדיה, אני קוראת אחריה מתחת לקונסטרוקציה האדריכלית המפוארת של תחנת השלום. כל הכבוד.