רוצה לצאת מכאן

מאת: גלית שביב

לפעמים אני נגנבת מעצמי איך אין לי פחד.
ככה כשקפצתי עם הבגדים להוציא מים סוער ורע ילדים שכמעט נעלמו יחד איתי בין הגלים, ואני שחיינית דמיקולו זו עובדה ידועה, ככה כשצרחתי על הפורצים שפירקו לגורמים את החלון מעל לגדולה שלי והם הסתובבו וברחו, וככה מול אנשים.
קודם אני מאמינה, מסתכלת בעיניים, מכוונת ישר לאלוהים שבתוך.
ואחר כך, אחר כך הפחד.

שישי בערב חרגתי ממנהגי. לבשתי שחורה קטנה ומגפיים ונסעתי לעיר הגדולה. האל"פים גרים קרוב לתחנה הישנה, עולם מקביל, ממד אחר, אותו זמן. שישי בערב והבאסטות של הירקות פתוחות, הרוכלים עסוקים, אנשים בצבע חוצים רחובות בקול. הבניין של האל"פים באחד הרחובות המחודשים.
כיף עם האל"פים. הם חכמים ומתוקים ומצחיקים ומלאים באהבה לחיים. אכלנו שתינו שתינו שתינו היה צחוקים נטרקתי על המיטה הרחבה בסלון.

בחמש ועשרים מעיר אותי, כמו בכל בוקר מתוקן, השעון שלי. הזמן של ההליכה בשדות, אור ראשון, צינה נעימה מתגנבת מתחת לצעיף השיער, השמש גדולה כתומה ואני חברות טובות כל השביל בחזרה הביתה.
שבת בבוקר, ראבאק. מתגלגלת הנה ושוב אבל בסוף מתיישבת במיטה הלא-שלי, עירנית כמו שד. הולכת להציץ על האל"פים, שניהם מגולגלים בשינה עמוקה אפופה אד.

שלושת-רבעי שעה אחר כך אני מתקינה את שמלתי ואת מגפיי, משאירה מכתב ויורדת למטה. נא לא להשאיר פתוח, כתוב על דלת הכניסה לבניין. אני טורקת אותה מאחוריי ושמה פעמיי, כמו שאומרים, אל שער הברזל המוביל לרחוב.
נעול. בודקת למעלה למטה לצדדים. מביטה החוצה מבעד לסורג. הרחוב התעורר בקושי. אין מצב לטפס על הברזלים הגבוהים. בטח לא עם השמלה, אבל מילא. הייתי. אני רוצה לצאת מכאן.

יש המון ביצועים. אבל זה פשוט…

מאחוריי חומת בטון גבוהה של בניין חדש בבנייה. אני פונה שמאלה ומגלה גדר תיל מתולתלת של מחנה פליטים מפרידה ביני לבין החצר השכנה. חוזרת לשער הברזל, חופרת במוח איך יוצאים מכאן.
אין מצב להעיר את האל"פים. אלה אפילו בעיטה בראש לא מעירה אותם.
ובעודי, אני מרגישה שמישו מסתכל עלי. מסתובבת אחורה. מאחורי חומת הבטון הגבוהה, כמה מטרים מעלי, הוא עומד. טריקו פסים ישן, מעביר משקל מרגל לרגל, עיניים גדולות שקדיות חצי פתוחות.
"אתה יכול לעזור לי?" אני לא מהססת שנייה אפילו.
"איך?" הוא נבוך, מסתכל עלי ומפנה מהר את המבט הצידה.
"אני רוצה לצאת מכאן".
"בואי תטפסי, אני אתן לך יד". מבטא ערבי. פנים יפים של ערבי.

אני ניגשת אל החומה. גבוה, אין נקודת אחיזה למגפיים. הוא נותן לי יד ואני מתרוממת, אבל לא מצליחה לחצות בגופי את החומה. ותוך כדי אני שמה לב ששוב הוא מכבד אותי באי-מבטו. הפניה עדינה של הראש הצידה, כאילו אני אחותו שהוא רואה לה את התחתונים או משו. וגם רואה שהוא יחף. וגם שני מזרקים מלאים בנוזל שקוף שמונחים ממש מולי, על החומה.
"זה גבוה לי מדי", אני מתלוננת והוא מושך בכתפיים.
"שלך?" אני מצביעה על המזרקים.
"לא מה פיתום", הוא עונה אוטומטית ותיכף מתקן את עצמו, מסתכל לי ישר לאישונים, "כן, שלי".
"סליחה שאני מפריעה לך", זה מה שיוצא לי מהפה.
"בסדר", הוא שוב מושך בכתפיים.
אני גוררת כיסא שלא היה שם קודם ומניחה אותו למרגלות החומה.
"תחזיר את זה אחר כך בשבילי?"
"כן, בטח", זה מצחיק אותו הבקשה שלי.
אני מטפסת על הכיסא, הוא נותן לי שוב את ידו ואני מתרוממת, מתיישבת על החומה. ואז בשנייה מציף אותי פחד מטורף. ואם אין יציאה גם מהחצר הזאתי? ומה אם הוא יעשה לי.. ומה אני עושה? ומשמאל דמות מקופלת שעונה על הקיר. ככה באמצע התנופה. פחד.

שבריר של שנייה. עין בעין, בלי מלה. כמו חיית ג'ונגלים הוא קולט אותי.
"אל תפחדי, נשמה", הוא אומר בקול רך והעיניים שלו מתביישות דרכי. "יש יציאה, הנה שם, את פונה ימינה. וזאת סתם בחורה שיושנת. באמא שלי…"
הוא מניח יד ימין על בית החזה שלו. מעביר משקל מרגל לרגל יחפה.
אני מסתכלת לו בעיניים, מחייכת. ואז קופצת למטה. מסתובבת, קדה לו קידה עמוקה של הודיה, חולפת על פני היושנת ויוצאת מכאן, לרחוב. ריח חריף של אוכל לא מוכר מכה את הנחיריים. אני מקיפה את הבניין בהליכה מהירה. רק גברים הולכים ברחובות האלו, בשעות האלו.
אני מתניעה ונוסעת מהר הביתה עם חלונות פתוחים, לשתות קפה בחצר שלי.
שבת בבוקר יום יפה.

(התפרסם גם כאן)