(12) הטור של אייל עמית: 120 גורילות בערפל

מאת: אייל עמית

לטורים הקודמים >>

קבלו נתון: בין השנים 2000-2006 נכרתו בברזיל 150 אלף קמ"ר יערות, שזה בערך 7 פעמים מדינת ישראל. בקצב הכריתה הנוכחי, בעוד שני עשורים גודלו של האמזונס יהיה קטן ב40% ממה שאנו מכירים היום. וזה רק בברזיל. נתוני הכריתה הכלל עולמיים מדאיגים הרבה יותר.
עם יד על הלב, כמה פעמים שמעתם את הנתון הזה? עשר פעמים? מאה פעמים? מיליון פעמים? כמה פעמים שמעתם את הנתון הזה ושכחתם ממנו אחרי שנייה בדיוק? תנו לי לנחש, בערך כמו מספר הפעמים שסיפרו לכם כי העישון מזיק לבריאות. הרי מי לא יודע שכל 6.5 שניות נפטר אדם בעולם כתוצאה מעישון. מי לא יודע שעישון הורג 560 איש מידי שעה, 13,400 איש מידי יום ו-5 מליון בני אדם בעולם מדי שנה. רק בארץ ישראל מתים מעישון 10,000 איש, כלומר כ-28 אנשים כל יום. יותר מאשר מספר האנשים שמתים בתאונות דרכים, פעולות איבה ואיידס גם יחד. מי לא יודע שעשן הסיגריות מכיל יותר מ– 4000, כימיקלים, מתוכם 43 חומרים שהוכחו כמסרטנים, ועדיין, מבלי אפילו להסס, אנחנו בוחרים להתעלם, צועדים בבטחה לפיצוציה הקרובה, שולפים ת'ג'ובות מהכיס ורוכשים לעצמנו את מקלות העשן בסבבה.
למה?
ככה!
יש דברים שפשוט אי אפשר להסביר. זה פשוט ככה!

פעמיים כבר ביקרתי באמזונס. הפעם הראשונה הייתה לפני עשר שנים, בצד האקוודורי, והפעם השנייה, לפני חמש שנים, בצד הברזילאי.
בפעם הראשונה לא ידעתי על האמזונס כלום. ידעתי רק שזה יער ממש גדול, שכורתים שם עצים, שמחפשים שם נפט, שכורים שם זהב ושחיים שם קומץ אינדיאנים שהיום מתפרנסים בעיקר מתיירות. אפשר להגיד שהסרט יער האיזמרגד סיכם בערך את כל ידיעותי על המקום. לא היה לי שמץ של מושג מה הבדל בין יער לג'ונגל ולאן אני בכלל נכנס.
טיילנו שלושה. ג'ו האנגלי, קתרין האוסטרלית ואני. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס, מצאנו עצמנו בבניוס – עיירה נחמדה ומפותחת עם מסעדות, ברים, בתי מלון ואפילו אינטרנט. עיירה שנבנתה בשלמותה על מה שהיה פעם ג'ונגל. כמו טיילים מנוסים, צ'ק צ'ק התארגנו על גסט האוס והתחלנו לחפש מדריך. מישהו מקומי, שמבין עניין, שיקח אותנו פנימה עמוק עמוק ללב הג'ונגל, שיראה לנו את האמזונס האמיתי, לא את החארטה שמראים לכל התיירים. תוך שעתיים העיסקה נסגרה. מצאנו בחור על הכיפאק, סטודנט שנה שלישית שבא לעשות כמה ג'ובות בין הסמסטרים. בהתחלה זה קצת הלחיץ אותנו. חיפשנו מדריך רמבו שאוכל חצץ לארוחת בוקר ובסוף סגרנו עם סטודנט חנון מהאוניברסיטה של קיטו. מה ששיכנע אותנו הייתה האנגלית המצויינת שלו והעובדה שהוא עצמו בן לשבט אינדיאנים מהאמזונס.
יום למחרת נפגשנו כל הקבוצה – אנגלי, אוסטרלית, זוג קנדים, איטלקיה, גרמני וישראלי – נוסעים לשוק לקנות מים, תפוחי אדמה, אורז וארבע תרנגולות חיות. את תחילת המסע עשינו על סירת מנוע מקרטעת, אך יחסית מודרנית. כולם מבסוטים אש. אחלה מזג אוויר, אחלה אווירה, אחלה תור! לא עברו עשרים דקות והמדריך אומר לנו לרדת ומצביע לנו על שני גזעי עץ ענקיים שצפו לידינו. אנחנו שולפים את כל הציוד המנויילן, לא שוכחים את התרנגולות ובקושי רב נדחקים לכלי התחבורה החדש שלנו. קנוּ עץ ענקי, החפור כולו מגזע עץ אחד. כששאלתי את עצמי איך הדבר המגושם הזה בכלל יכול לזוז, נשמע קולו של המנוע מאחור. האינדאני מאחור מסובב את ידית הגז ומטיס אותנו בפיתולי הנהרות של קוֹקה-ג'אנגל. הקנו פשוט טס! בין סיבוב לסיבוב המדריך צועק לנו רייט ו-לפט, מסמן לנו לאיזה כיוון להטות את הגוף. אם לא נעשה כן, פשוט נתהפך. בעשר דקות הראשונות זה קרה כמעט פעמיים. אין ספק, עלינו על כלי השיט הכי מהיר, הכי לא יציב והכי מגניב שיש לאמזונס להציע. כמעט יום שלם שטנו כך בנהרות. בדרך החלפנו בערך חמישים ערוצים, הנהג האינדאני מכיר את הדרך כמו את כף ידו.
מרוסקים לגמרי קילפנו את עצמנו מהקנו. הגענו לכפר אינדאנים קטן. על גדת הנהר חיכו הילדים. ילד אחד ערום והשאר עם מכנסי אדידס, נייק וקוקה קולה. לארוחת ערב בישלנו מרק. המדריך התקין סיר ענק על האש, זרק פנימה תפוחי אדמה ירקות ותרנגולת אחת שנשחטה שניה קודם. כל הכפר מסתכל עלינו אוכלים. צוחקים, מתלחשים, בוהים, מחכים רק שנסיים. וכשסיימנו המדריך סימן עם היד וכולם התנפלו על השאריות בסיר.
את הלילה הראשון שלי באמזונס לעולם לא אשכח. הקמנו אוהלים על רמפת העץ שנועדה להפריד בינינו לבין החיות שרצו לטרוף אותנו בלילה. צפרדעים, צרצרים מנסרים לנו את עור התוף. אי אפשר לתאר את הווליום. רמקול באומן 17 נשמע כמו אוטו גלידה ליד הדבר הזה. אנחנו שוכבים באוהלים, לא קולטים היכן אנחנו נמצאים. פתאום דממה. באחת, כל הג'ונגל משתתק. הלב יורד לתחתונים. איך אפשר להירדם? פחד אלוהים. ואז שוב צרצרים, כל הג'ונגל מתעורר. רעשים מוזרים מסביב לאוהל. אין מצב להוציא את הראש ולבדוק. אתה פשוט מתחפר בשק שינה ומחכה שהדבר הזה ילך. פתאום נהימה, משהו מתנשף לך מעל הראש. הלב, שהיה קודם בתחתונים, יורד לבהונות ברגליים, ושוב הג'ונגל משתתק. בתיאום מושלם הג'ונגל לוחץ על ה-mute ומאזין. לא עוברות כמה שניות ושוב הוא מתעורר. בפעם העשירית שזה קורה, אתה כבר מתחיל להבין שיש פה עניין. מחזוריות מסויימת. הג'ונגל זה לא סתם יער. הג'ונגל חי! יישות חיה עם שפה משלה, עם קודים ברורים.

הבוקר הגיע. חבורה של ילדים עם חיוך מאוזן לאוזן מציצה בפתחים של האוהל. ארוחת בוקר קלה והופ חזרה לקנו. מסתבר שבלילה טרפו לנו 2 תרנגולות. הקולות ששמענו היו אמיתיים. נותרה רק תרנגולת אחת. המדריך אמר שיהיה בסדר. יום שלם הפלגנו. פנימה, עמוק, לתוך לב האמזונס. כמו שרצינו. בדרך תפס אותנו מבול. באמזונס זה כמו שעון שווצרי – כל יום בין ארבע לשש גשם זלעפות. וזה עוד בעונה היבשה. כל שלוש שניות כינרת נשפכת מהשמיים.
בערב שוב עצרנו בכפר. הפעם כפר גדול יותר. אנרגיות שונות לגמרי. המדריך הציע לשמור את התרנגולת. אכלנו אורז. כולם מסתכלים. סיימנו לאכול וכולם קופצים על הסיר. בערב הקמנו שוב אוהלים. יום למחרת אותו סיפור. כך עברו עלינו שלושה ימים ארוכים ומתישים של שיט בנהרות אינסופיים. ביום הרביעי כבר טיפסנו על הקנו בקלות. הגוף שלנו הפך להיות חלק מהגזע. זרימת הנהר כבר לא הייתה זרה והמדריך כבר לא היה צריך לצעוק לנו רייט ו-לפט בסיבובים.
באחד הפיתולים המדריך פתאום צועק בפאניקה לנהג לעצור ולהסתובב. כמעט התהפכנו. ניסיתי להבין מה קרה. הוא הצביע על שני גזעי עץ בצורת איקס שהיו נעוצים על גדת הנהר ומבלי להסביר יותר מדי, אמר שכדאי שעכשיו נשמור על שקט ושנתחפף מהמקום במהירות האפשרית.
בערב הגענו לכפר נוסף. ככול שמתרחקים פנימה אל מעמקי הג'ונגל, כך הכפרים נעשים יותר ויותר אותנטים. מכנסי הנייק והאדידס נראים רק לעיתים נדירות. רובם חצי עירומים, אם בכלל.
סיר על האש, תרנגולת בפנים, כולם מסתכלים, אנחנו אוכלים, בשנייה שמסיימים כולם מתנפלים. חוק הג'ונגל מתקיים תמיד. מסביב למדורה שאלתי את המדריך על האיקס שראינו בדרך. הוא סיפר שהיינו בסכנת חיים של ממש. אם היינו ממשיכים עוד כמה מטרים היו יכולים להרוג אותנו עם חיצים מורעלים. הוא סיפר שבאמזונס עדיין חיים כמה קבוצות של אינדיאנים שמעולם לא באה במגע עם האדם הלבן. עבורם, גם אנשי הכפר המארחים אותנו עכשיו, הם מחוץ לתחום. עבורם, כל מי שבא במגע עם האדם הלבן מקולל ומות יומת! בנוסף לכך, הם גם קניבלים. הוא סיפר שפעמים רבות ניסו לתעד אותם, לצלם אותם מהאוויר, אבל הם יודעים להסוות את עצמם בג'ונגל ואיש מעולם לא הצליח להתקרב אליהם. כל מי שניסה לא חזר חי. האנשים האלה לא מבקשים להזיק לאיש. הם פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט. אין להם בתים. הם נוודים שכל הזמן זזים בגו'נגל ומחפשים מזון. בלילה הם קושרים את עצמם לענפים כמו עטלפים. כפות הרגליים שלהם נראים אחרת לגמרי משלנו. יש להם 3 אצבעות המקופלות כלפי פנים. מעין שילוב של רגל אנושית ועוף דורס, לכן קשה מאוד לעקוב אחרי טביעות הרגליים שלהם. בכדי להגן על עצמם ועל הסובבים אותם, הם מסמנים עם גזעים את האזור הכללי בו הם נמצאים. מי שחוצה את התמרור הזה, מסכן את חייו. המדריך סיפר לנו עוד משהו מעניין בנוגע לאנשים האלה. הוא סיפר שבניגוד אלינו, האנשים האלה לא יודעים לשחות. הם מעולם לא למדו ולא לימדו אותם שבן אדם יכול לשחות ולכן מעדיפים תמיד להמנע ממגע עם מים. הסיפורים האלה של המדריך הגניבו אותי לגמרי. בהתחלה הייתי משוכנע שהוא עובד עלי, אבל הוא היה רציני לגמרי!

בהמשך הערב התאספו כל אנשי הכפר ברחבה המרכזית. המבוגרים סיפרו סיפורים בשפה לא ברורה, מעין מיקס של ספרדית וניב אנדיאני מקומי, וכל הילדים התפוצצו מצחוק. ישבנו גם אנחנו, מרותקים, מאזינים בשקיקה לסיפורים מבלי להבין מילה, מהופנטים מתגובות הקהל הצמא לכל הגיג ולכל מילה. בפעם הראשונה, הגענו לכפר שתיירים לא ממש מעניינים אותו. כפר אינדיאנים אמיתי שפשוט חי את חייו ונדירים התיירים המגיעים אליו.
לקראת סוף המפגש הלילי של אנשי הכפרי, החלטתי לעשות לילדים הופעה קטנה. סוג של אמירת תודה.
בזריזות שלפתי את הרמקולים וחיברתי לדיסקמן. כשלחצתי על ה-פליי, אסטרל פרוג'קשיין שהיו אז ה-דבר בעולם הטראנס, הביאו להשתתקותם הרגעית של צרצרי הג'ונגל. מי זו החיה החדשה הזו שאלו עצמם חיות הג'ונגל. כך גם אנשי הכפר. צלילי הטראנס לא ממש עשו להם את זה כמו החפץ המתכתי העגול שהסתובב שם במהירות בתוך הדיסקמן. הם כבר שמעו מוסיקה וכבר ראו בעבר איך נראה ווקמן עם קסטות. דיסק היה משהו חדש עבורם. כך גם מופע הג'גלינג שעשיתי לכבודם. לא עם אש, אלא עם שני סטיק-לייטס ציבעוניים המחוברים לחוטים. הילדים באקסטזה! המבוגרים עוד יותר. הלם!!! כפר שלם בהלם מוחלט, לא מבין מה הוא רואה ומה פשר טבעות האור הצבעוניות האלה. לא עוברת דקה ומכל עבר מגיעים אנשים, כפי הנראה מכפרים סמוכים. מסביבי מאה איש, המומים לגמרי. כשסיימתי, אנשי הכפר זזו פתאום ופינו מקום לאדם שניגש אלי. זה היה ראש השבט. הוא שלח אלי חיוך נטול שיניים ועם כפות ידיו הענקיות ביקש לדעת מה זה הדבר הזוהר הזה. בהתחלה הוא פחד לגעת. איך זה עושה אור בלי עשן? ואיך זה זוהר כ"כ ולא חם? כשהוא שלח אצבע מהוססת לעבר הסטיק לייט שבידי, כל הכפר השתתק. הוא נגע בו לרגע ואז משך את ידו במהירות כאילו חושש לקבל כוויה. אנשי הכפר זזו איתו, מבוהלים לא פחות ממנו. הוא ניסה שוב. הפעם כבר הצליח לאחוז את הפלא בשתי ידיו. הוא העביר אותו מיד ליד, לא מאמין למראה עיניו. זה עושה אור, זה זוהר בטירוף וזה בכלל לא חם! רק כששיחרר צחוק של מבוכה לאוויר, צחקו גם אנשי השבט והתקהלו סביבו, ביקשו לגעת גם הם בפלא השמיימי. הג'גלינג עבר מיד ליד. מבוגרים, ילדים, כולם התחילו לסובב את החוטים ובתוך שניות נוצרו שוב מעגלים צבעוניים בשחור של הגו'נגל. חלק אפילו הצליחו לעשות כמה תרגילים.
ראש השבט שאל אותי באמצעות המדריך כמה זמן זה זוהר. אמרתי לו בערך שש שעות. הוא לקח חוט אחד, התחיל לסובב אותו בהנאה וצעד פנימה לתוך הג'ונגל עד שנעלם. את הסטיק לייט השני תפס חיסוס – ילד מקומי חמוד. הוא השתולל, רץ וקפץ כמעט חצי לילה כאשר חצי כפר רץ אחריו.
בבוקר התעוררנו שוב לקול צחוקם של כמה ילדים מציצנים. המדריך סיפר לנו שהיום לא נפליג, אלא נעביר את כל היום בכפר. אחרי ארוחת הבוקר, הוא לקח אותנו לסיבוב. ראינו את הקבינות שלהם, איפה הם חיים, איפה הם לומדים, איפה מתפללים. היום הם כבר כמעט כולם נוצרים, אבל בכנסיה שלהם עדיין אפשר למצוא פסלים של פומות וקופים הזוכים לתפילות לא פחות מפסלו של ישו. יצא לנו אפילו לראות את השירותים הציבוריים שלהם. חוויה ארומטית שאין לתאר במילים.
באיזשהו שלב, המדריך קרא לנו לבוא וסיפר שראש השבט הזמין אותנו לביתו. הוא אמר שזה מאוד לא מקובל ושזה כבוד גדול וכפי הנראה הוא רוצה להגיד תודה על המופע של אתמול בערב. שמחים ומרוגשים הלכנו אחריו. בדרך ראינו מישהו שוכב לבדו חצי מת על ערסל, כולו מצומרר ומפרקס בעוויתות. המדריך התעלם מקיומו וסימן לנו להמשיך ללכת. כשהגענו לקבינה הנשיאותית, שנראתה בדיוק כמו שאר הקבינות, ראש השבט הזמין אותנו להיכנס. הוא שלח יד לדלי שעמד בקצה החדר והציע לנו לשתות. זה היה משקה אלכוהולי מקומי המופק מתירס. הנשים לועסות את התירס והרוק שלהן יוצר תסיסה. הן לועסות את המשקה ויורקות אותו שוב ושוב לדלי עד משמתקבלת הבירה הזוועתית ביותר שהאנושות ידעה. המקומיים מתים על זה! המדריך סימן לנו שאנו חייבים לשתות כי ראש השבט יעלב. בלית ברירה נתנו שלוק. חשבתי שאני הולך למות. אבל זה לא הספיק לו. ראש השבט שעדיין אחז בידיו את הסטיק לייט, שהפך כבר מזמן מירוק-זוהר לשקוף-מת, שלח את ידו לשק יוטה מעופש ושלף ממנו זרוע ענקית של קוף. קוף אמיתי עם חמש אצבעות. עם ציפורניים שחורות. עם פרווה שחורה. זרוע שרופה כמעט באורך הזרוע שלי, שהוכנה מבעוד מועד. המדריך היה בהלם. לא מהקוף השרוף, כי אם מגודל המחווה שראש השבת העניק לנו.
ראש השבט דיבר עם המדריך וזה הסביר לנו שהמפגש אמש היה לכבוד הציידים שחזרו מהג'ונגל אחרי שלושה שבועות של צייד קשה. הם יצאו לצוד קופים ואחד הציידים חזר עם מלריה, כפי הנראה זה היה הבחור החצי מת שראינו קודם על הערסל. הוא סיפר גם שלאחרונה מאוד קשה למצוא קופים. לפני שהבנו בכלל מה המדריך מספר לנו, ראש השבט שם לי את הזרוע של הקוף בין הידיים. המדריך סימן לי שעלי לאכול. זו מתנה בתמורה לסטיק לייט – הוסיף, אם הדברים לא היו מספיק ברורים. זו מתנה יקרת ערך ואתה חייב לאכול אותה עכשיו. ראש השבט ייעלב מאוד, המשיך המדריך לשכנע. תן כבר ביס!
מה יכולתי לעשות? להעליב את ראש השבט? להראות לו שהאורחים שבאו אליו כפויי טובה ולא מכבדים את מנהגיו או את מתנותיו? איך תסביר לו בכלל שהקופים בסכנת הכחדה? איך תסביר לו שאתה לא ממש אוכל קופים בבית? איך תסביר לו שעבורך זה כמעט כמו לאכול בן אדם? מצד שני, מה בעצם ההבדל בין קוף לפרה? או בין פרה לתרנגולת? שלושתם חיים, לשלושתם יש נשמה. עבור האינדיאנים באמזונס אין שום הבדל. בשר זה בשר. וכל דבר שאפשר לאכול, אוכלים! בדיוק כמו צפרדע, בדיוק כמו דג. זה בתפריט שלהם משחר ההסטוריה. מי אני שאבוא עכשיו ואגיד לו שמצפונית זה לא בסדר. וחוץ מזה לא צדו את הקוף הזה במיוחד בשבילנו. הוא היה שם. הוא כבר היה שרוף. מוכן לאכילה. שכנעתי את עצמי מספיק ונתתי ביס ישר בתוך השריר בין המרפק לכתף.
אכלתי בשר של קוף. אכלתי בשר של קוף והיה לזה טעם נוראי. טעם שאי אפשר להסביר במילים. טעם של קניבליזם, של קוף-אדם שרוף, של גורילה בערפל. טעם שבחיים לא אצליח לגרד מהזכרון.
אחרי הביס שלי, כולם נעצו שיניים, חוץ מהאיטלקיה. בניגוד אלינו, היא פשוט ביקשה מהמדריך שיסביר לראש השבט שהיא צמחונית וסגרה את העיניין. ראש השבט חייך, הכניס את האוצר שלו לשק ונפרד מאיתנו לשלום. אני חושב שרק אז הרגשתי כמו אידיוט. לא רק בגלל הקוף. יותר בגלל המופע ג'גלינג.

ככה זה, לפעמים אנחנו עושים דברים גם כשההגיון והמצפון צועקים לנו לא!!! לפעמים הבחירות שאנו עושים בחיים לא ממש נכונות, או מושפעות מלחץ חברתי, בורות או טימטום. לפעמים אנחנו בוחרים להתעלם מאזהרות, לפעמים אנחנו משתפים פעולה רק משום שאנו חושבים שאין לנו ברירה, ולפעמים זו רק שאלה של גיל. הייתי צעיר. רק השתחררתי מהצבא. הייתי רגיל לציית להוראות ולעשות מה שאומרים לי, בלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי לחשוב על ההשלכות.
אני לא יודע למה, אני מסתכל על תוצאות הבחירות של אתמול וטעמו של הקוף שוב עולה בפי. אני שואל את עצמי אם בחרנו נכון. ימים יגידו.

חיסוס – הילד המקומי, תפס את העניין מהר מאוד