מאת: אייל עמית
תארו לכם גן עדן. אשכרה נסו רגע לעצום את העיניים ולהפליג בדמיון למקום רחוק, בתולי, פראי, עם חופים לבנים, עם ים טורקיז, עם עצי קוקוס ענקיים על קו המים, עם ג'ונגלים, עם קופים, עם איגואנות ענקיות, עם עצי מנגו אדירים, עם מליוני סרטני נזיר מתרוצצים לכם בין הרגליים. הטמפרטורה מושלמת. הרגע סיימתם לקלף אננס ענק עם האולר. אתם טורפים אותו בתאווה. כמו חיות. נועצים בו את השיניים. כל הגוף שלכם מיץ של אננס דביק ומתוק. אתם שולקים את עצמכם מהערסל ונותנים זינוק אל מי הים התכולים. החוף כמעט פרטי. אתם ואולי עוד איזה שניים שלושה משתזפים באופק. גן עדן! מושלם! מושלם עד דמעות! מושלם עד כאב! מסתבר שיש הרבה מקומות כאלה בעולם. טיירונה-פארק, גלאפגוס, זאנזיבר, תאילנד, חוף השנהב, אוסטרליה, גואה, סיני… באמת שלא חסר! תמצאו גני עדן כאלה מסביב לכל העולם וברוב המקרים באזור קו המשווה.
איגואנות בגן עדן – חוף מנואל אנטוניו
את קריספי ומארי פגשנו לקראת סוף הטיול שלנו בקוסטה ריקה לפני שנתיים. הוא אנגלי והיא ניו-זילנדית. שני תרמילאים צעירים ויפים שיצאו לטיול במרכז אמריקה. הם הכירו שם, לפני שש שנים, התאהבו, המשיכו לטייל יחדיו ומאז עוד לא חזרו. היום הם חיים בקוסטה ריקה, הורים לשתי בנות יפייפיות ומנהלים גסט האוס מצליח שהקימו במו ידם אשכרה חמש דקות מגן עדן. מספיק רק שאגיד 'מנואל אנטיוניו' כדי שכמה מהקוראים פה ישפריצו ניטים ויתעלפו.
הגענו לגן העדן הזה כמו כל תרמילאי ממוצע, רק שעל הגב שלנו, מלבד התרמיל, מועמסת גם ילדה בת שנתיים. צ'ק-אין זריז בקבלה, מפתח לחדר, בגד ים והופ קפיצת ראש לתוך הבריכה. כשיצאנו מהמים חיכו לנו על הדשא שש זוגות עיניים סקרניות ואוהבות. את קריספי ומארי כבר הכרנו, אבל הפעם הצטרפה גם היילי – ביתם בת השנתיים הזוכה לעיתים רחוקות להכיר ילדים בגילה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בלי מילים, בלי שפה, רק אנרגיה טהורה של שתי ילדות מאושרות בנות שנתיים. היילי ואביב עפות אחת על השנייה וקריספי ומארי עפים עלינו, מאמצים אותנו לביתם, מוזגים בירות ופותחים שולחן.
יום למחרת קיבלנו הזמנה למסיבת יום ההולדת של היילי. מצויידים במובייל צדפים שהכנו בבוקר על החוף, 6 ליטר בירה וקלקר עמוס גלידה מגניבה, צללנו לתוך האירוע. היו שם כמעט עשרים איש. קליקה קטנה ומגובשת. כולם אקס-מוצ'ילרים. אירופאים, קנדים, אמריקאים, רוסים, אוסטרלים שהיום מנהלים שם עסקים וחיים במקום. הראשון שיצא לי לשוחח איתו היה מתווך נדל"ן אמריקאי נחמד עם אש בעיניים. אח"כ יצא להחליף כמה מילים עם סוחר כונכיות נדירות, עם אומנית שמוכרת תכשיטים לתיירים, עם מורה לאנגלית. אחד אחד, הכרנו את כולם, למעשה, את המשפחה של קריספי ומארי בקוסטה ריקה.
איך אפשר בלי סשן טוב של דיג'רידו. תמיד עושה שמח. צלילי ה-dream time ריחפו בחלל. ללא היסוס שלפתי גם את הקלפים. מסתבר שבקוסטה ריקה קריאה בקלפים זה מקצוע מבוקש מאוד. כולם נעמדו בתור. אושו היה מבסוט מאוד, קריספי ומארי בשמיים, ענת ואני בכוכבים! לא מאמינים איפה אנחנו ואיך הגענו לסיטואציה ההזויה והנדירה הזו. אנחנו מסתכלים עליהם בהערצה, מקנאים בצעד האמיץ שעשו בתור זוג ומשפחה ושואלים את עצמנו אם גם אנחנו היינו מסוגלים.
יום למחרת קריספי ביקש שאבנה לו דיג'. מצויידים במצ'אטה נסענו לחבר שלו, סוחר הכונכיות, המתגורר בבקתה פסטורלית בלב יער טרופי. אחרי סיבוב בבית וסיבוב נוסף על אוסף הכונכיות המטורפות שלו, הוא שלח אותנו לעץ הבמבוק מאחורי הבית שלו. הליכה של חמש דקות ביער הביאה אותנו לשם. צ'ין, צ'ין, צ'ין – המצאטה מכה בעץ ומורידה לנו חתיכה יפה של במבוק. שמחים ומאושרים נפרדנו לשלום. חצי שעה אח"כ קריספי כבר נשף בצינור. זה לא היה הדיג' הכי טוב בעולם והבמבוק עוד היה רטוב, אך בהחלט מספק להתחלה. את שאר היום העברנו בנשימות מעגליות על הערסל, צלילות התרעננות בבריכה. שיחות ארוכות על ישראל, על הצבא, על הפלסטינים, על הסיטואציה ההזויה שאנו חיים בה. בירות קרות זורמות כמו מים.
בערב האחרון שלנו הוזמנו לדייט. הם סיפרו לנו על סושייה חדשה שנפתחה בעיר. כשהגענו מצאנו שם כמעט את כל החברים מהיומולדת. פתחו לנו שולחן מלכים. הסושי הכי טוב שאכלנו בחיים. קריספי התעקש להזמין והוסיף בחיוך ממזרי "בפעם הבאה אתה מזמינים". שיכורים ומבסוטים עד הגג חזרנו לגסט האוס, דופקים את הראש בקיר, לא מאמינים שמחר בבוקר עוזבים.
ואכן 'מחר בבוקר' הגיע. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מעולה. קריספי ומארי ישבו איתנו ורק הרעיפו אהבה. היילי ואביב לא הפסיקו לשחק. הפרידה הייתה קשה וספוגה באהבה. חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, נפנוף ארוך לשלום ואנחנו שוב לבדנו בדרכים. מאוד קשה לעזוב כזה מקום. מאוד קשה לעזוב כאלה אנשים מיוחדים.
כשחזרנו הביתה, מצאנו עצמנו עם ארגזים עד התיקרה. בדיוק מכרנו את הבית. כבר כמעט הכל ארוז ומנויילן, מחכים רק למשאית שתגיע. פתאום אימייל מקריספי. שואל לשלומנו, מודה לנו על הביקור ומבלי יותר מדי הקדמות מפיל עלינו את הפצצה! וכשאני אומר פצצה, אני מתכוון לפצצת אטום! הוא מספר לנו שהוא ומארי רוצים לצאת לחופשה ארוכה ומציע לנו לבוא ולנהל את הגסט האוס במקומם. אנחנו נקבל את הבית שלהם, את האוטו שלהם וגם מחצית מהרווחים. אנחנו לא צריכים לשים שקל. רק לעזוב הכל, לבוא ולנהל עסק ריווחי ומדהים שרץ כבר ארבע שנים, ועוד בגן עדן!!!
נגאסקי במוח!!! הירושימה בבטן!!! קראתי את המייל אולי שלושים פעם, לא מאמין למראה עיניי. מסיבת היומולדת, השיחות הארוכות, הסושי – מסתבר שהם בדקו אותנו, בחנו אותנו, ניסו לבדוק איך אנחנו מסתדרים עם החברים שלהם. ענת ואני בהלם של החיים! מסתכלים זה על זו ולא קולטים מה נפל עלינו. הזדמנות של פעם בחיים. הזדמנות של אחד למליארד ועוד בדיוק מכרנו את הבית. הכסף כבר בבנק, אשכרה מחכה רק שנקנה איתו איזה עשר דונם בקוסטה ריקה. מה יכול להיות יותר מושלם מזה??? איך אפשר בכלל לסרב??? גן עדן!!!!!!!! מישהו מציע לנו כרטיס כניסה חינם לגן עדן, נותן לנו ת'בית שלו, ת'מכונית שלו, משלם לנו משכורת ואנחנו עוד חושבים פעמיים???
"מה אנחנו עונים לו!?!? מה אני כותב לו?!?!?" אני שואל את ענת בפאניקה. בתוכנית שלנו רצינו רק למכור את הדירה בהוד השרון ולקנות בית קטן ונחמד בכרכור. כמעט שנה של חיפושים. כמעט שנה שהמחירים רק עפים לשמיים ואנחנו לא מוותרים, רוצים לגור בכרכור, רוצים בית על הקרקע, רוצים לגדל צנוניות בערוגה, מי ביקש בכלל את הקוסטה ריקה הזה עכשיו? לנהל גסט האוס בגן עדן – מי צריך את זה עכשיו על הראש? יש לנו פה בית לחפש, משכנתא מטורפת לקחת, לעמוד כל יום שעתיים בפקקים של כביש החוף, לחטוף צירבונים בכל פעם שבאים לנחמיאס, לשבור את הקפיצים של האוטו בבורות שבכביש, להיכנס הביתה עם נעליים מפוצצות בבוץ – זה מה שאנחנו רוצים!
שלושה ימים לא ישנו. מתהלכים כמו סהרורים ולא מסוגלים לקחת החלטה. הראש כואב, המעיים עצבניים, הקרקע רועדת לנו מתחת לרגליים. מייל נוסף מקריספי – הוא צריך תשובה עכשיו. אני כולי בשיגעון מנסה לשכנע את ענת. היא לא משתכנעת. אני כבר מוותר ואז היא נדלקת, מנסה לשכנע אותי. כשאני אומר כן, היא אומרת לא. כשהיא אומרת כן, אני אומר לא. שנינו בלופ, מתפוצצים מהתרגשות, ממתח, מחרדה, מהלא נודע, מהפחד! מצד אחד המשפחה, החברים, החינוך של אביב, הבטחון, היציבות… ומצד שני הזדמנות של פעם בחיים!!! אחד למליארד!!! איך נפספס כזה דבר???
אנחנו פה כבר כמעט שנתיים, גרים בבית סוכנות ישן ומתוק, באחת השכונות היותר ותיקות של פרדס חנה. 12 דקות מחוף האקוודוקט בקיסריה, חול לבן, שקיעות לפרצוף. זה נכון, אין פה קוקוסים, אבל יש אורנים ואחלה דקלים. אין קופים, אבל יש חתולים. וגם אין איגואנות, אבל יש אנפיות וקורמורנים. אוקיי, לא ממש גן עדן, ולעיתים אפילו גהינום, אבל זה המקום היחיד בעולם שאנחנו מרגישים ויכולים לקרוא לו בית.
לפני חודש אימייל מקריספי. בתוך מלחמת עזה, בשיא הבלגן. כמו תמיד שואל לשלומנו, אבל אז מפיל עלינו פצצת אטום נוספת. הפעם "בואו אלינו לניו-זילנד! נעזור לכם עם הוויזות, נסדר לכם עבודה, נתמוך בכם עד שתעמדו על הרגליים. רק בואו! עזבו הכל ובואו עכשיו!!!"
אז תגידו, כשמסרבים פעמיים להכנס לגן עדן, הולכים לגיהנום?
מארי קריספי והיילי
רונית, אני חושב שעליתי על הבעיה עם האישור לתגובות…
בכל פעם שאני רושם תגובה שיש בה לינק, התגובה נחסמת. רשמתי עכשיו תגובה עם לינק לפוסט של כגן והיא נחסמה. רשמתי שוב, בלי הלינק והופ אני בפנים. יכול להיות שזו הסיבה באמת?
"בית פתוח"…? גם בשבת??? שלא יתפוס אותך איזה פקח של ש"ס וידפוק לך דו"ח 🙂
מגניב לגמרי כגן. לוקינג פורוורד!
live and let live
AMEN
סבבה, אבל שלא יבואו הפקחים של ש"ס… יראו שפתחת את הבית וירשמו לך דו"ח 🙂
https://local-blog.co.il/home/?p=3269
מה הכתובת? (אתה יכול לשלוח לי במייל info@muzza.co.il )
בית פתוח.
כגן,מתי נשב לדרינק? אנחנו צריכים עוד לדבר על ה"אנשים טובים" מהבלוג שלך..
האמת, יצאתי נקניק. אתה הזמנת ואני לא מצאתי ת'זמן לבוא. ההזמנה עוד פתוחה?
טוב עשיתם.
היה לי פעם מאמן שאמר יש כ"כ הרבה דברים שעשיתי ואני מתחרט עליהם שאני אתחיל להתחרט גם על מה שלא עשיתי?
יעלה הצחקת אותי עם הסיפור על ההתקלות בעץ.
אייל
אחד, זו פעם ראשונה שאני מגיב.. מכיוון שלא יכלתי להתפאק יותר..
מזה הרבה זמן לא צחקתי צחוק מתגלגל מקריאת כמה מילים שמסודרות בכמה משפטים.. אתה הורג אותי!
אולי בגלל שיצא לנו לראות אחד את השני כמה פעמים, אולי בגלל תומר או אולי כי אתה פשוט מוכשר..
שתיים, משוגעים אך אמיצים שנשארתם פה בארצינו הקטנה. דרוש הרבה יותר אומץ להישאר מאשר לעזוב..
יאלה ביי,
גילי (חבר של תומר)
הבומבה בראש, החבר'ה השווים – קשור איכשהו לנבוט בייסבול שאת מסתובבת איתו עכשיו? 🙂
הבור בכביש מזכיר שגן עדן זה כאן על האדמה וזה בידים שלנו . אין דה האוס ,פול האוס אנד פול און דה היל ,נו מטר וואט היל אבל רצוי עם צנונית או דקל , אני הייתי נוסעת לקצת פרספקטיבות ולשיפור כמה ענינים ,,כולל האנגלית , גם של הילדים ,, אבל לא לי הציעו…
הבור בכביש מזכיר לי שפעם הלכתי עם המבט מעורפל מול השמש מאחורי העננים והרגשתי שאני רואה את אלוהים ובעודי מרחפת בעולמות עליונים , נכנסתי בעץ- וב ג ד ו ל !! סתם עץ שהמועצה נטעה בשולי המדרכה, אפילו לא זן נדיר נכחד או טרופי … , מזה התעוררתי .. לצערי בבלקון ממול ישבו כל החברה השווים שבדיוק גמרו תיכון ואניפישרית בכיתה י..והתפדחתי לאללה , אחר הסתבר שזה היה כל כך משובב שהם החליטו להתחיל איתי…מאז אני נכנסת מדי פעם בעצים אבל לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה ההיא.. בין היתר כי אישי היקר עושה את זה הרבה יותר מרשים ממני…
יעלה
גן עדן בהאוס, גן עדן בהאוס. בטח בטח. ועם צנוניות בגינה!!!
הולכים תמיד אחרי הלב וזה גם מה שהביא אותנו לשחרר את רבי הקומות ולבוא לגור כאן ליד האלונים העתיקים. רק חבל שהמרססים של המועצה לא מחוברים כ"כ לליבם והשמידו כליל את כל השדה הפורח והמדהים בסוף הרחוב שלנו. כל פעם שאני עובר שם לבי נחמץ. שדות הראונדאפ ומעליהם אלונים עתיקים שהולכים אחרי הלב ומזכירים לנו הצעירים איפה אנחנו נמצאים… אבל אז אני נכנס לתוך בור בכביש… ואני שוב בגן עדן 🙂
שיהיה שבוע טוב
יש לי רעיון …..
תעביר את תוכן האתר הזה לשרת הממוקם בקוסטה-ריקה וכל הבעיות יפתרו:
קודם כל, זה יפתור את הסיכסוך בין בין השרתים של 012 ו- 014
ובנוסף חלק מרוחו של איל (המתבטאת בבלוג שלו) תזכה לחיות בגן העדן הזה אליה היא כה משתוקקת.
זה מה שנקרא שתי ציפורים במכה אחת (אנפיות?)
ואגב, 012 לא חוסמים במיוחד את מושבה חופשית. קטונתי..
האתר מתארח על השרתים של בזק בינלאומי ומשהו בתקשורת בין השרתים של 012 ו- 014 לא זורם. אולי זה נכון מה שהמאיה אומרים, שהגיע הזמן להיפרד מקוד 12 ולעבור לקוד 13. כמו ברק.
לאהבנתי.. האוס בגן עדן או גן עדן בהאוס…
ובקצרה לכו אחרי החלומות והפרספקטיבה אלונים יודע ואולי אתם מה זה אומר בשבילכם
תזכיר לי בן כמה אתה?
נו, וכרגיל… התגובה מחכה לאישור… אאאאהההה 🙁
הי רונית, תודה. באמת שאני לא עושה שום דבר מיוחד. פשוט כותב תגובה ולוחץ על כפתור "להגיב". זה כנראה משהו בוורד-דיפרס. גם הקטע הזה של גולשי 012 שלא יכולים להיכנס פה לאתר. מוזר מאוד. בחיים לא שמעתי על דבר כזה. שספק אינטרנט חוסם אתר ספציפי 🙁 שוה בדיקה מול הנהלת 012.
ציפי, אני בהלם!!!!!!!!!! מתי היתה שם רעידת אדמה?
גל, אחלה סטארט אפ. לתקוע שלט "גן עדן זה כאן" ולקחת אותו איתך לכל מקום. ענק!
שבת שלוםםםם
🙂
אייל, זה קורה רק לך הקטע עם התגובות. אנחנו צריכים לראות מה בדיוק אתה עושה שגורם למערכת לא לזהות אותך כל פעם מחדש. באמת משונה.
בגלל שאני לא 24/7 על האדמין של מושבה חופשית או ליד מחשב באופן כללי, זה יוצר עיכוב. סליחה. אני יודעת שזה מתסכל! שבת טובה.
אהלן מותק אז ישבנו בטבח ודיברנו על טור כזה יווווו איך בא לי קוקוסים וים וערסל אצלי זה טולום מקסיקו
וגם
אצל אמא שלי יש שלט קטן "גן עדן זה כאן"
אפשר לקחת אותו לכל מניי מקומות
זה לא משנה
להיות נוכח ברגע באופן מלא
לדעת שגן עדן זה כאן ושם ובעיקר היכן שאתה נמצא
כמה עבודה יש לנו …
הי יובל
התגובות שלי שוב ממתינות לאישור… 🙁
הגבתי לך ולאחרים מקודם. בהמשך זה יעלה..
בכל מקרה, מאיפה אתה דג את הציטוטים האלה? רובין ס שארמה? 🙂
ענת ושלי, "כשאדם עולה במעלה ההר לא די שיראה מרחוק את הפסגה הגבוהה ויישא תמיד את עיניו לקראתה, עליו לראות את השבילים ולבדוק אם אין בדרכים פתחים ובורות או חיות טורפות. ואם ישנם, עליו להתגבר עליהם או לעקוף אותם אחרת לא יגיע לפסגה."
– דוד בן-גוריון
ציטוט יפה וחכם שמצאתי אבל… בכל זאת הייתי נוסע. כן בורות לא בורות, לוותר על כזו הזדמנות?? מ ש ו ג ע י ם !
יובל לנדרס –
תודה על הקישור ששלחת… מגניב לגמרי. לא ידעתי שזה גם שם.
וכן, אנחנו באמת לא נורמלים. עוד לא הבנת את זה? 😎
דן-
וואלאכ, תזהר לא לפתוח פה. שמעתי שמלאך-הפיטורים מסתובב חופשי במסדרונות אמדוקס לאחרונה. שלא ישמע אותך. אתה עוד עלול באמת למצוא את עצמך מחליד בקוסטה ריקה…
ברוך השם – אני נושם. ברוך השם -יש VPN. (ניסיתי לעשות חרוז. לא בטוח שיצא טוב 🙂 )
שלי-
מסכים איתך. החיים מלאים סימנים. תמרורים ושלטים בכל פינה, בכל צומת, בכל דרך, בכל אדם שעומד מולנו, מדבר איתנו, מציע לנו, מבקר אותנו, שופט אותנו, אוהב אותנו. אלוהים נמצא בכל! היו לנו מלא סימנים לנסוע והיו גם מלא סימנים להישאר. אז איך נדע למי/למה להקשיב? נסיון החיים שלי לימד אותי שהתשובה הנכונה והמתאימה (עבורי לפחות) נמצאת בלב שלנו. עמוק עמוק בפנים. הלב של ענת ושלי לא היה שלם עם הצעד הזה. לעומת זאת, הלב צעק "כן" במעבר לפרדס חנה. המיינד קצת התנגד, אבל בסופו של דבר השתכנע גם הוא. היום שניהם חיים בהרמוניה. מבסוטים ושמחים על הבחירה.
אין לנו מחשבות כאלה של "מה היה קורה אם כן היינו עושים את זה….". אדם שנוהג לחשוב בצורה כזו רק מאמלל את עצמו. החיים מלאים צמתים וכשאדם מגיע לצומת, עליו לבחור דרך. אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושה שאנחנו מפספסים משהו כי לא בחרנו בדרך השנייה, כי הרי תמיד תהיה דרך שניה ושלישית ורביעית ועשירית… בחרנו דרך ועל הדרך הזו אנחנו הולכים עכשיו. בסבבה! ברור לנו שנגיע לעוד הרבה צמתים בחיים. נצטרך שוב לבחור מסלול. נבחר ונהיה שלמים גם איתו. כפי שכתבה פה ענת (לא זוגתי אגב) – בסופו של דבר, כל המסלולים מובילים למקום אחד – למקום שהיינו צריכים להגיע אליו! אז אולי היינו מגיעים לשם דרך ניו זילנד ואלי מחר תצוץ הזדמנות אחרת, צומת אחרת, מסלול חדש, וגם אז נגיע לאותו מקום בדיוק. קארמה!
סיפורים, ברוך השם, לא חסר. תמיד יש על מה לכתוב. כשאדם רוצה ומעוניין להקשיב, הסיפורים מגיעים אליו. כך גם ההזדמנויות.
"אותו השביל מוביל תמיד לאותו מקום"- זה סימן שהגיע זמן לשביל חדש, אצלי לפחות…
קוסטה ריקה, מדינה שהיא שמורת טבע.
לפני כחודש התרחשה רעידת אדמה חזקה וגני לה-פז (מי שמכיר) אינם עוד. האזור התיישר וכל המפלים נעלמו. מלון בוטיק שהיה במקום אף הוא נהרס.
למי שיש תמונות מהמקום כדאי להזכר במה שהיה ואיננו עוד.
"אותו השביל מוביל תמיד לאותו המקום"
הי אייל,
לא הרבה אנשים מדברים עם אלוהים, אז הוא מצא שיטה שלפעמים עובדת טוב יותר וזה לדבר איתנו דרך אנשים אחרים, כי אנחנו רגילים לדבר אחד עם השני, אז הוא חושב שקולו ישמע כך, אבל גם אז לא תמיד אנחנו מקשיבים לו, כי אנחנו רגילים יותר להקשיב לקולות אחרים שיש בנו.
סעו לניו זילנד ותהנו ממשהו חדש, אתם תמיד יכולים לחזור לארץ ומאמינה תחזרו אחרי תקופה ( או אולי לא…), אבל זה עדיף מאשר לא לנסוע ולחשוב " מה היה קורה אם כן היינו עושים את זה….", כי לשאלה הזאת אין תשובה אם לא חווים אותה באמת.
ככה גם יהיה לך עוד על מה לכתוב….
וואי וואי וואי
איזה חשבון פתחת איתי עכשיו
אז נכון, גן עדן זה המקום בו אתה שם את היתד וקובע אותו – את המקום הזה שבחרת בו – כגן העדן הפרטי שלך.
(והמקום הזה לצורך העניין יכול להיות בקוסטה ריקה ממש כפי שהוא יכול להיות בניו זילנד, בכרכור או אפילו בתל אביב – מספיק שהחלטת שזה הגן עדן שלך …)
אבל היופי .. אוח
עם כל העבודה בהייטק-שמייטק
אני הייתי מוכר את הלנטיס ונוסע לשם מייד
מקסימום הייתי מתחבר ב VPN לעשות קצת הייטק בשביל שלא להחליד
אור ואהבה
דן
התגובות שלי שוב לא מאושרות 🙁 כתבתי עכשיו תגובה ארוכהההההה. בקרוב תעלה לאוויר…
אפרת –
כן, החור באוזון זה סרט. ווגם שמעתי הכבשים שם סובלות מגזים אחוש שילינג. עוד סיבה לא לנסוע 🙂
דניאלה –
החיים מלאים החלטות. והחלטות הם אלה הממלאות את החיים! (פתאום קלטתי איזה משפט מגניב יצא. כל הזכויות שמורות. ההחלטות לא.)
נינו –
תודה. אז מסתבר שבכל זאת מישהו פה קורא את העיתון הזה 🙂
רבי סער –
כמו שאני מכיר אותך, לא היית מתלבט שניה. שו אאוץ' ושום נעליים. אתה עם כל החמולה שלך אורזים תוך עשר דקות ומתחפפים בסבבה. אגב, רב רפורמי זה מקצוע מבוקש בגולה.
הגר-
יש המון סיבות למה לא. ואל תשכחי שכל מקרה לגופו. לאחד זה היה תפור בומבה, לשני (כמונו) לא ממש. לפחות לא בטיימינג שההזדמנות הקישה על דלתנו. אני מזכיר לך שזו לא הייתה החלטה בלעדית שלי. יש לי בת זוג. יש לי ילדה. זו החלטה משותפת של כולנו. כמשפחה. זו לא החלטה קלה כפי שנדמה לך.
מיכל –
סוף סוף אני מבין מי זו "מיכל" מהטורים הקודמים. הייתה לי הרגשה, אבל לא הייתי בטוח. אז אהלן אהלן, איזה מגניב שאת פה! קרח עלי, מתי שרק תרצי 🙂
בנוגע למה שכתבת: אנחנו אכן שלמים ואכן מאושרים. יחסית, אני יכול להגיד שכבר יצא לי לראות הרבה עולם. במזרח במערב בצפון ובדרום. כמו מטיילים רבים אחרים, נידבקתי גם אני במחלה חשוכת מרפא. חייב לטייל. כל הזמן. הייתי כבר פעמיים בקוסטה ריקה. וגם לניו-זילנד בטוח אגיע מתישהו. עדיין, אני לא בטוח שאני רוצה לגור שם. לחיות שם. יש הבדל גדול מאוד בין טיול בחו"ל וחיים בחו"ל. אולי זה עוד יקרה ואולי גם בקרוב מאוד. אין לדעת. כשהבודי והמיינד של כולנו (כמשפחה) יהיו מסונכרנים שניהם עם ההחלטה, את תקבלי מאיתנו גלויה. אני מבטיח!
שלומי-
מונטזומה מ-ד-ה-י-מ-ה!!!. הכרתי שם יפני בשם הידה. עוד תשמע עליו. באחד הטורים הבאים. הסיפורים שסיפר לי השאירו אותי עם פה פעור. בום מונטזומה! אגב, במונטזומה גם היכרתי את אדם. בחור ניו-זילנדי (גם כן!!!) שיצא איתי לג'ונגל, חתך לי במבוק עם לדרמן ולימד אותי לבנות דיג'רידו. הוא הראשון שלימד אותי נשימה מעגלית. מאז הרבה מים (וחומרים רעילים) זרמו בירקון 🙂 בום מונטזומה 2!
אליה –
כבר אמרתי לך פעם שאני מת עליך?
תודה על העצה. איזה כיף. תודה עליך כפרה'לה!!!!
שלומי2-
הם לא עקרו. הגסט האוס שלהם בקוסטה עובד פצצות! הם נסעו מסיבות אחרות.
בנוגע לחומוס, אין מה להתווכח. איפה הבלו באס? איפה ג'נגאלי? כמה אפשר לאכול אורז עם שעועית שחורה. בלי חומוס טוב נשתגע!
תמר –
גם אנחנו היינו שמחים אם הייתם מסרבים להזדמנות ביודפת. בחיאת דינאכ, ת'שארו!!! מי יעשה לנו פה מסאז'ים עם אבנים חמות????
עידית –
אני בוחר בסעיף ד'. ממוש, איזו רצינות. אני אשכרה מרגיש בפסיכומטרי שוב 🙂
סתם, אני מאוד שמח שהעלת את השיקולים האלה. הם אכן חשובים ושלא תחשבי לרגע שלא שברנו את הראש על כל אחד ואחד מהם:
א – לא, אין הצעה קונקרטית.
ב – בהחלט מאמין שכן
ג – כן ולא. כן, כי שנינו עוזבים פה עבודות (אפרופו סעיף א' – מספקות ומעניינות מאוד!). לא, כי כל החיים הם סיכון. אני יכול לאבד את כל כספי גם פה. ברגע אחד. בשנייה.
בקיצור, התשובות הן לא כאלה שחור לבן. זה מאוד מורכב ובטח כשנכנס סעיף ד' (שמשום מה התעלמת ממנו) – מה אומר הלב?????? והלב שלנו לא היה שלם עם הצעד. מאז ומעולם הלב של שנינו תמיד היה המצפן. זה גם מה שהביא אותנו לפרדס חנה. חושבת שזה היה קל? היו פה שיקולים לא פחות מורכבים מהרשימה שנתת פה.
ובנוגע לטיול – נשמח מאוד לטייל בניו זילנד, אבל קודם תני לזרוע פה כמה צנוניות בגינה 🙂
עמלמול –
ענקית שכמותך, אין אין עליך!!!!!!! הרסת אותי עכשיו. השיפוצניק הביא לי פה היום ת'קריזה שאת לא מבינה. תודה שהצלחת להצחיק אותי ככה. אשכרה קרעת אותי. ענת שאלה מה קרה? אמרתי לה ס'תכלי. היא קראה ונשפכה גם כן! (תומר, לא צוחקים עליך. צוחקים איתך גבר 🙂 ). עמל, בפעם הבאה שנשיונל ג'אוגרפיק מתקשרים, תגידי להם שישחררו את ניו זילנד ויבואו לצלם קצת בוואדי…
the truth be told , tomer ,we are keeping pardess hanna karkur a secret and sending away all the photografers to new zealand..so all the people will go over there and leave us to enjoy our wonderful, little ,pleasant community. we have put a loud recording of shooting guns in "mahane 80" so that people like you will be discouraged to stay here.can you imagine the price of rent here if all these new zealand lovers will discover how amazing this place is??…leave us alone ,tomer.stay wherever you are,…oh, shit, those people from national geografic at the phone again…bye
עכשיו כשאני קוראת את זה לא ברור לי איך ויתרתם על החוויה, אבל בתוך תוכי אני יודעת שוודאי הייתי נוהגת באופן דומה.. אנחנו עם שלא קונה פנטזיות כנראה, כל מה שאנחנו מבקשים זה להיות שייכים.. להיות בבית. עם נחמיאס, עם הצירבונים והצירבונות.. אהבתי..
השאלות הן:
א. האם יש הצעת עבודה קורקטית בניו זילנד? משהו שיעניין את שניכם לעשות?
ב. האם זה יקדם אתכם בחיים?
ג. האם אין סיכון כלכלי?
אם כל התשובות נכונות, אני מאמינה שצריך לדעת לקחת מה שהחיים מציעים לנו במיוחד אם זה לא כרוך בסיכונים כאלה ואחרים, הקשיים רק יחשלו אותנו יחזקו אותנו כבני אדם וכמשפחה .. יחד עם זאת אם לא כל התשובות נכונות לא עוזבים הכל ונוסעים לניו זילנד כי יכולים לעזור לכם להסתדר…אלא אם גם ככה תכננתם על טיול אין סופי אי-שם באיזור…? יש לכם תכנון כזה?
וואו אזה דילמות…..
מוכרחה להגיד שמאוד קל לקפוץ ולהגיד איך לא הלכתם על זה. אני הייתי קופצת על ההזדמנות. אם לא הראשונה אז לפחות עכשיו ההזדמנות השנייה…
וווווווואווווו ניו זילנד איזה חלום. היינו שם לפני כמעט 10 שנים. באמת מקום חלום…. אני מזילה דמעות מהמחשבות על לגור שם…
אבל מצד שני די קשה לקחת את הדברים לארוז ולעזוב הכל- בית, עבודה, משפחה, חברים, יציבות, מקום מוכר -בית…
נראה לי שבסופו של יום אם ההזמנה הייתה עבורינו היינו נוסעים. זה בגדר פנטזיה והזדמנות חד פעמית שלא היינו מוותרים.
ממה שאנחנו יכולים להתנחם זה שסרבתם ושאתם איתנו בפרדס חנה-כרכור מרכז העולם.
וכשזה יתאים אז בטח תבוא הצעה חדשה ממקום מדהים אחר בעולם.
נשיקות
במילה נוספת – מנואל אנטוניו יש יותר מדי יתושים.
חראם על הילדה.
לא סתם הם עקרו לניו-זילנד…
ואם זה לא מספיק – אז תזכור שגם כן אין שם חומוס.
בדיוק הרגע ניתקתי שיחה עם ההורים שלי, שחזרו לפני שעה מקוסטה-ריקה.
שניהם מספרים כמה נפלא ומדהים היה.
כבר 4 שנים אני מפנטזת על הנסיעה לשם. לבקר את אחי והמשפחה המתרחבת.
לראות איפה הוא גר ואיך זה לחיות במציאות אחרת. לא בביצה המוכרת.
אבל כנראה העובדה שאנחנו עוד כאן בארץ, היא למעשה הדהוד של התשובה לשאלה
שלכם – האם לעזוב הכל ולנסוע?!
אין לי תשובות מוחלטות. החברים והמשפחה הם עוגנים יקרים ואהובים שמשיאירם אותנו פה
בינתיים…. 🙂
ואם אתה רוצה עצה מה לעשות הפעם – אז כמובן שהתשובה היא
לא לנסוע בשום אופן!!!!!
נראה לכם שנוותר עליכם בקלות כזו……..
נשיקות
במילה אחת – מ ו נ ט ז ו מ ה
(לא המשחק מחשב. החוף)
כשאני עמדתי מול הזדמנויות שהיה נראה שאסור לפספס אבל הזמן לא התאים אמרה לי אישה חכמה שאם זה מה שצריך לקרות אז זה יקרה שוב (וההזדמנות חזרה ושוב ויתרתי כי כבר הייתי במקום אחר וזה בכלל לא מה שרציתי). והנה גם לך יש עוד פעם הזדמנות לראות עולם וללכת קצת למקום אחר. אבל האישה החכמה לא אמרה שהזדמנויות יחזרו גם פעם שלישית ורביעית, ואולי כן? הרי אי אפשר לדעת מה צופן העתיד, או לפחות אף אחד לא מספר לנו את זה.
ומה הבעיה בעצם לנסוע קצת למקום אחר, לראות עולם ואז לחזור?
להפרד מהנוחות במוכר מהבית מהרכוש מהחברים מהמשפחה מהפחדים?
הבית החברים המשפחה יכולים לחכות והרכוש הנוסף ועבודה – במילא אלו דברים כל כך נזילים בימינו (עם כל הפיטורים והגנבות) אז עדיף לא להקשר כי אז פוחדים לוותר עליהם.
שתהיו שלמים ומאושרים בכל בחירה שתבחרו.
ותודה על הקרח אתמול.
מנואל אנטוניו , אחד המקומות המדהימים ביותר שיש…
אני בטח הייתי הולכת על זה , לתקופה למה לא…
וואו. הבאת אותה הפעם…
אאוצ'.
לא יודע מה ההיתי עושה.
אאוצ'.
אבל מה – כמו שהגיבו כבר – חכם השביל מההולך בו.
אניטצ'ה….
אהבה,
סער.
אייל שלום. נדיר שאני מגיב. אבל עוקב תמיד. הייתי מוכרח לספר לך שגם אני הייתי במנואל אנטוניו (לפני שש שנים). גן עדן זו לא מילה.
נהנה מאוד מהסיפורים שלך. שמחתי גם לקרוא עליך ועל משפחתך הנחמדת במקומון.
נינו.
וואו,באמת קשה להחליט,
וגם,…מה שצריך לקרות קורה, .זה איכשהו תמיד מצליח להשפיע על כל החלטה שלקחתי ,,,,
אז בהצלחה עם מה שתחליטו .:)
ושלא נשכח שניו זילנד נמצאת ממש מתחת לשפיץ של החור שבאוזון
תומר היקר
that little bloody bubble
היא גם הארץ שלך! הבית שלך! חוששני שהזילזול שלך וההתנשאות שלך קצת לא במקום הפעם. סבבה, אתה חי בחו"ל ואתה כותב באנגלית, וזה עושה לך טוב. תענוג! עוף על זה! אני באמת שמח מאוד בשבילך. יש לנו המון חברים שעשו רילוקיישן וגרים כבר שנים בחו"ל… עדיין, אף אחד מהם לא שכח מאיפה הוא בא ויודע טוב מאוד להעריך את ה bloody bubble הזו שקוראים לה ישראל.
ואגב, נדיר ששומעים את מחנה שמונים. את הדרארות שומעים הרבה יותר!
"האומץ לאהוב את הפחד" הא אייל…
נראה לי שצריך הרבה אומץ לסרב פעמיים להצעות כאלה.
תסלח לי, אבל אתם לא נורמלים. אני הייתי קופץ על ההזדמנות בלי לחשוב.
התמונה שלהם בסוף – באמת משפחה יפה. וגם אתם בלי עין הרע! בעקבות המייל של רון דרעין מהפוסט הקודם, ראיתי תמונות שלכם בכתבה מאתר גפן:
http://www.gfn.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=1686
משפחת עמית, מאחל לכם עוד הרבה הזדמנויות כאלה ואת האומץ להגיד כן בפעם הבאה.
למה אין יותר קטעים מהספר?
What have done??!?!?!!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?
!?!?!?!?!?!?!?!!?!?!??!?!!?!?!?!?!?!?!?!!!!!!
what do u have in karkur? the noise of the shooting field in camp 80???
and with do respect Bina, do u really think karkur is a better place than NZ? when was the last time you saw an amazing picture of katkur in the newspapers I thought to yourself – WOW
I'm sure many many people said WOW when they saw a pic of NZ…
so guys – look for adventures! and stuck in your little bloody bubble the goes by the name ISRAEL
enough said!
Tomer
לא, חמוד שלי. אתם חיים עכשו בגן עדן. תאמין לי, גן העדן שליד הבית הוא האמיתי. מזלכם שיש אנשים מקסימים שמזמינים אתכם לגן העדן שלהם, אבל אני מאחלת לכם, שתיזכו ותזמינו אותם לגן העדן שלכם ואז תבינו.