בילוייםהתפתחות האתרחינוךטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתסביבה וקהילהשיטוטים
17 # בין אדם למקום : שבוע הספר
לכבוד שבוע הספר
כשמספרים רוצים לקרב את השומעים פנימה. הדרך הכי טובה היא באמצעות זכרון חושים. אם הפתיחה תהיה מסקרנת והעלילה טובה- בקלות יסחפו ויהיו מרותקים גם בפעם האלף, לאותו הסיפור. זה מבטיח שהסיום יהיה משמעותי ויזכרו אותו היטב.
לסיפור יש התחלה, אמצע שהוא הסתבכות ושיא ואז הפיתרון וסוף. עדיף לקרוא קודם את הסיפור ולסמן נקודות דרמטיות. ההתחלה מסופרת בנינוחות כדי שכל השמות והעניינים יהיו ברורים. כשהעלילה תסתבך- אפשר יהיה לעקוב אחריה בקלות.
כמה שהמספר יהיה יותר "בתוכו" (ופחות יקריא בצורה לאקונית)- כך גם הקהל יותר יתהפנט אליו.
לדוגמא- כשמריחים משהו בסיפור- אפשר לשאוף שאיפה גדולה ולעשות פרצוף שמתאים לריח, זה ישר מחבר. כשטועמים- להדגים, עם קולות שמתארים מה הטעם עושה. כדאי להשתמש בצלילים: במוסיקות שמעשירות את הטקסט, (אפשר רק בהתחלה ובסוף), או עם כלי נגינה שמתאים לארץ או לרוח הדברים, שעוזר לעקוב אחרי הקצב המשתנה של העלילה. כל קול מוסיף: מיאו, דלת נפתחת, צלצול, צחוק וכו… לא לספר על, אלא לעשות את. המחשה.
אפשרו מגע: אם יש רוח בסיפור אפשר לנשוף על העור (ואם כולם ינשפו אחד על השני אז כבר בכלל מתחילה פה חגיגונת) , אפשר ללטף עם נוצה, אם יש חיבוק בסיפור- אז קדימה- יש הזדמנות לגעת במישהו שאולי בדיוק צריך את זה הכי, אפשר ללחוש סוד באוזן (למי שהכי קשה לו להתרכז, כדי להחזיר אותו פנימה), לעקוץ כמו קוץ, לדגדג, לפהק, להתמתח- זה מדבק. לחיצת יד לדמות שמגיעה, או נפנוף לשלום למי שהולך- יזכיר אוטומטית מהתת מודע לכל אחד פגישות ופרידות מרגשות ויהפוך את הסיפור לקרוב ורלוונטי. נסו ממש להראות את הסיפור: באיזה גוון העצים, כמה גדול הבית, איך היא מרגישה בחום הזה עם השמלה החדשה וכו…
בשיא הסיפור אני ממליצה על הפסקה דרמטית. דקה דומיה לזכר מי שכבר לא איתנו, שהות לחשוב על פתרונות לבעיה, לדמיון לרוץ לכל הכיוונים ולרגש להתעורר: פחד, חברות שמתחילה, צער, אושר עצום שעולה בגרון- בכדי להיות "שם" צריך שקט. הבדואי שלימד אותי לספר סיפורים היה הולך להביא לנו תה בדיוק במתח…
את סוף הסיפור מספרים לאט. אני מספרת כל מילה לחוד עם מצלול משלה- אחת אחת. עכשיו בא מה שרציתם להגיד- תתפננו על זה. עברתם מסע באורך סיפור שלם ביחד והנה מגיע החלק הכי כייפי, אז לא לגמור מהר מדי. תתענגו.
חשוב לא להגזים בדרמה ולא לגנוב את הפוקוס מגבורי הסיפור עצמו. ישנם מספרים שמפחידים, מתנשפים בעוז, יורקים אש ומשתוללים שלא לצורך. הם לוקחים את תשומת הלב לעצמם מרוב שרוצים שיזדהו איתם ובסופו של דבר מתישים את עצמם ומרחיקים את השומעים. אני אישית לא סובלת את זה.
סיפור זאת מתנה שצריך לתת כך שתתאים למקבל. בסיפור שסיפרתי עשרות רבות של פעמים אני יכולה לגלות דברים חדשים על הדמויות ועל עצמי- אם אקשיב היטב. תתחברו בעמוק ותובילו פנימה, הטקסט הכתוב הוא רק הפלטפורמה. כשאני מרוכזת פנימה לסיפור שאני מספרת- הניואנסים והאינטונציות בקול ובג'סטות של הגוף- הכל יזרום מעצמו בצורה טבעית ויזמין פנימה את מי שמקשיב לי. בשקט.
סיפור טוב הוא מתנה מעולה (שלא עולה) ויכולה לתת שמחה, רוגע, רעיונות וכח להתמודד, מגיל שנה ועד מאה ועשרים. תהנו.
לפני שנה פרסמתי בטור הזה רשימת המלצה, מוסיפה ספרים מצוינים שקראתי השנה:
- פנין/ נבוקוב
- הדור השני/ מישל קישקה
- בזמן שבני תמותה ישנים/ קורט וונוגוט
- ובעניין ספורים ואגדות: ספורי- עם איטלקיים/ איטלו קאלווינו
- ספרי אדיר כהן
- קסמן של אגדות/ ברונו בטלהיים
- רצות עם זאבים/ ק. פ. אסטס
- דרך האומן
- האחים גרים
- הנס כריסטיאן אנדרסן אריך קסטנר
- אמיל אז'אר/ רומן גארי
- הרמן הסה
- ג'ורג' אמאדו
- מיתולוגיה יוונית
- והתנ"ך היפה שלנו.
3 מילים שאני מדגישה: פנימה, לאט, בשקט.
זאת הגישה שעושה את זה.
הפוסט עם ההמלצות משנה שעברה נקרא משום מה "המלצות והצצות" ואפשר להגיע אליו דרך החיפוש שבראש הדף בשמאל (בכתום).
אשמח לתגובות ועוד המלצות משלכם.