ניו אייג'

  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קורסי מיינדפולנס ובודהיזם בבנימינה – מרכז גוף נפש

    קורסי מיינדפולנס ובודהיזם בבנימינה – מטעם מרכז גוף נפש.

    מרכז גוף נפש. בית ללימוד ותרגול עם מיטב המורים, באווירה ביתית ויחס אישי. מאז 1998.

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557

    **

    בנובמבר ייפתחו 2 קורסים בבנימינה:

    * אימון בודהיסטי לחיי היומיום | בהנחיית אלה טולנאי | בנימינה

    16 מפגשים בימי ראשון, 18:00-21:00 החל מה-17/11/2019.
    פרטים  בקישור זה

    ____________________________________________________________________

    * MBSR – הפחתת מתחים מבוססת מיינדפולנס | בהנחיית אסף קידר | בנימינה

    9 מפגשים בימי שני, 10:00-13:00 החל מה-04/11/2019.
    פרטים בקישור זה

    **

    אימון בודהיסטי לחיי היומיום

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    על הקורס

    זהו קורס מעשי הכולל 16 מפגשים שבועיים בני שלוש שעות כל אחד.

    ייחודו של קורס זה שהוא חוויתי-תרגולי. המטרה של הקורס היא להפוך ידע פנימי עמוק שנמצא בתוכנו לחוויה זמינה ואותנטית שתועיל לנו בחיי היומיום ובמפגשים עם ילדים, בני זוג, חברים ומטופלים, בחיינו האישיים והמקצועיים. בקורס נלמד את העקרונות המרכזיים של התורה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, איך ליישם אותם בחיי היומיום, וכן מיומנויות מקצועיות ואישיות.

    הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם.

    **

    MBSR – הפחתת מתחים מבוססת מיינדפולנס

    הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה”ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ’ john kabat zin. זהו מודל שנחקר מדעית בארה”ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

    על הקורס

    זהו קורס מעשי בן 27 שעות הכולל 8 מפגשים שבועיים בני שעתיים וחצי.
    מפגש אחד בן שש שעות ביום ששי, בו תהיה הזדמנות לתרגול רציף של הכלים שנלמדו בקורס.

    מטרת הקורס היא ללמוד כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

    כל שיעור יכלול תרגול מונחה בישיבה על כריות מדיטציה (אפשר גם על כסא למי שצריכים) או בשכיבה על מזרון. בנוסף תהיה הרצאה קצרה ושיחה פתוחה בה תהיה הזדמנות לשאול ולהבין יותר לעומק סוגיות הקשורות לתרגול.

    התרגול בבית הוא חלק בלתי נפרד מהקורס ומומלץ להתכונן להקדיש בכל יום 45-30 דקות לתרגול ביתי.

    הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם.

     

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 5 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הרביעי: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים" (דאווין של שיר מחאה)]

     

    אחד הדברים היפים שזכורים לי מאבא, הוא האופן שבו הוא לא כפה את דעתו עלינו, בני משפחתו.  אומנם בשנותיו האחרונות הרבה ללמוד בתורה וחקר רבנים כמו לובאביץ', לייבוביץ', ברסלב ועוד רבים ובנוסף התפלל את שלושת התפילות ואף הלך לבתי כנסת, אך אנחנו לא חשנו בזה. לא הרגשתי שאבא שלי הפך לדתי. כי לא היו סיפורי רבנים ולא המלצות על איך לנהוג. כן היה קידוש של שבת, כמובן כל החגים קיבלו יחס מפואר אך תמיד בשמחה והנאה וללא הקפדות יתרות.

    רק לאחר מותו, כשהתחלתי למיין את החומרים, הבנתי כמה הוא עסק בזה וכמה האמין באלוהים. עד אז לא ממש התייחסתי לשאלה אם יש או אין אלוהים. זה היה ברקע ללא דיונים עמוקים.

    בחומרים השונים יש קטע אחד שבולט באורכו. רוב הקטעים הם בני עמוד עד עמוד וחצי וכאן יש מסה של 3 עמודים. רשומים באופן מסודר עם 5 סעיפים שונים, בהם אבא מנסה להסביר ולהוכיח את קיומו של אלוהים.  הקטע נקרא 'על קיום אלוהים'.

    אני מגדירה את עצמי כ'חילונית מאמינה' וזאת כי מאז שקראתי את הקטע הזה, שוכנעתי סופית שאלוהים הוא דבר ממשי וקיים. התובנה הזו לא גרמה לי לרצות לחזור בתשובה באופן הקלאסי. לא חשתי צורך להתחיל להתפלל תפילות או לקיים מצוות שגורות של עולם הדת המסורתי. אך היתה לי הבנה וידיעה ברורה שאלוהים קיים ואפשר לשוחח איתו באופן חופשי. ממש כחבר.

    מאז אני משוחחת עם אלוהים על בסיס יומי והוא מקפיד לשלוח לי רמזים שהוא שומע. אפילו חוויתי מספר ניסים (העגלה של התינוק התדרדרה עשרות מטרים לכיוון הסלעים ולתינוק לא קרה דבר. או ביום כיפור אחד בטיול אופניים, נער חסון עף עם אופניו על בני הצעיר ובדרך נס בני לא נפגע למעט בהלה. ויש עוד כמה). כך שמבחינתי אין צורך לנסות לשכנע אותי. אני מאמינה באלוהים. מאמינה שהוא זה שברא את הכל בחכמה שאנחנו בני האדם לא נוכל להבין ויקח זמן רב עד שנבין מה קורה כאן בכלל.

    בשירו 'מה חדש במדע' אבא עושה ניסיון ראשוני לתת פרשנות והסבר על מי באמת אחראי כאן להכל. כמובן שלא לגמרי ירדו לסוף דעתו.

    "אבל אם בכל זאת מרגישים בהבדל, בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל,
    אז ברוך השם, תודה לאל"

    לקריאת הקטע המלא, תאלצו להמתין לספר החדש.

    הנה הפסקה הראשונה שלו:

    עצם המילה 'אלהים' היא הוכחה ודאית שמשמעויותיה מסתעפות. דהיינו אם לא היתה המילה אלהים לא היית יכול לחשוב ולהגיד יש/אין אלהים. והלוא אין לך דבר בעולמנו שאין לו מילה, שדבר גזור מדיבור ואין דיבור אלא מילים.

    אלא שמא יש מילה שאין לה דבר? כמה שניתן לראות אי אפשר שיש מילה שאין לה דבר כולל המילה שקר שבאה לשלול דבר ממילה ועולה בידה זמן קצר. בזכות קיומה של המילה "שקר" מצליחים השקרים באמת זמנית עד יציאת האמת ואז כולם יודעים שהיה שקר.

    גם אלוהים כך. יש מילה יש דבר. יש מילה אלהים יש אלהים. אין מילה אלהים אין על מה להגיד אין. יש מילה "סוכר". ויש סוכר. ולפעמים אין סוכר או חסר, אפילו לשנים ארוכות, אין זה אומר שאין דבר כזה סוכר. תמחוק את המילה סוכר מהמילון – תצטרך לקרוא לדבר הזה בשם אחר לא תקרא לו בשם הוא יעלם ולא ידעו ממנו. לפיכך עד שלא תעלם המילה הנכבדה הזאת משפת אנוש – יש אלוהים. הבלתי קיים אין לו אות ורמז וכל צורה של יצוג.

    ברור שאפשר לענות לאבא ולהגיד לו אז מה לגבי 'חד קרן' 'פיות' 'שילגיה' וכו, גם הם קיימים? ואז אענה במקומו את מה שאני משערת שיענה: כן, הם קיימים בדימיון האנושי וכל עוד הדימיון האנושי מסוגל להמציא דמויות אז הן קיימות. שילגיה, סינדרלה ושאר הנסיכות מהאגדות קיימות באופן מאוד מוחשי אצל מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם. כך גם ניתן לספוג את קיום אלוהים. אך עבורי אלוהים כן קיים מעבר לדמיון האנושי ולא בני אדם המציאו אותו. הוא היה שם לפניהם…

    קטע נוסף שנמצא ברשימת האהובים עלי במיוחד הוא קטע עם רוח חיובית ומלאת אופטימיות. בקטע זה, שפורסם בעבר, הוא כמו מנבא ימים טובים והוא מתאר מצב כל כך נעים שזה ממש מגרה לנסות לדמיין זאת. מה דעתכם?

    חזון לישראל – טיוטה ב' 

    הנה ימים באים ואנשים יאבּדו את הטעם שבבריחה, ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת. אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות, פתוחות למשא ומתן. כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו, וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל, ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן, ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותִרבה תחושת ההדדיות בין אנשים, שתעלה מעומק ההגדרות העצמיוֹת של היחידים, מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה והסכמה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים – כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה, שתוליד שמחה גדולה. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים לשוויון לאי-שוויון, לשוויון האי-שוויון, לאי-שוויון השוויון.

    מתוך הקטע הזה הוא מפתח וכותב קטע נוסף שנקרא שיוויון האי שיוויון.

    מה אגיד לכם, חגיגה. אין לי הגדרה אחרת.

    תמונת הפוסט היא הציור המרגש ששלח אלינו הצייר שי יוסף. עיבוד לצילום של רפי גולדמן. הצילום של עטיפת הספר 'עצמאי בשטח'

     

     

     

     

     

     

     

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 3 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השני: הסם הזה עדיין חוקי]

     

    תעשו יוגה, תעשו מדיטציה, כדאי לכם!

    איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
    אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

    הסיבה פשוטה:
    התרגלנו.
    מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
    לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
    אז לא ניתן לו כבוד?

    ניתן גם ניתן.

    השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:
    האדם הזה? מכוער.
    האשה הזו? מעצבנת.
    הממשלה הזאת? מושחתת.
    אני? שמן מדי.
    ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

    מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
    ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
    כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

    אז פלא שאנחנו בסטרס?!

    אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
    כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

    ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
    כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

    מהי מדיטציה?
    מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
    ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

    בהתחלה אנחנו נכנסים נדהמים לבית.
    האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
    אנחנו רואים את הבלאגן.
    בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
    האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
    "מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
    "רוצה שורה?"

    התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
    היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
    ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

    אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
    אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
    אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
    אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

    האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
    התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

    אני לא מגיב, לא זז. נושם.
    זה הבית שלי.

    האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

    הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

    "אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
    "מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

    אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
    יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
    אני חי.

    האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

    הנשימה היא הכינור שלי.
    האוויר הוא הקשת.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם ש
    אני כאן, הם
    אני כאן, ה
    אני כאן
    אני כא
    אני כ
    אני
    אנ
    א

    החדר נעלם.
    אני יכול לנוח.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    [לטור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 1 – הטור של ניב דור כהן

     

    "אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
    בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

    טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות. סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

    הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

    זה לא היה כך תמיד.

    תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

    עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

    סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.
    מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ומאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".
    התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

    בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ופרהמהמסה יוגננדה.
    מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
    שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ושרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

    בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.
    מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

    תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.
    כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.
    הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.
    הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.
    ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.
    וסקס, כידוע, מוכר.

    השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.
    ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".
    השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
    אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

    בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.
    שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.
    הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.
    בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".
    בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

    ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

    אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
    כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.
    תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
    תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!
    הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

    תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.
    יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

    למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
    אין בזה גם צורך.
    המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.
    די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.
    השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר

    ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
    ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • אהבה היא לא רגש, היא בחירה

    אהבה היא טבעית, כולנו רוצים להיות אהובים, כולנו אוהבים לאהוב. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, כמו לנשום, זו פעולה לא רצונית שקורית מעצמה. האהבה הטבעית הזו, היא בסיס ההוויה שלנו, היא אינה תלויה בדבר ומופנית לכל אדם, חיה, צומח ומצב ללא אבחנה ובטוטאליות מוחלטת.

    תפישת האהבה שלנו היא כבר משהו אחר. תפישת האהבה שלנו ייחודית ומושפעת מנסיון העבר שלנו, מהפרשנות האישית שנתנו לחוויות חיינו ומהלמידות שלנו לאורך הדרך.

    תפישת האהבה היא אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו.

    אנו מגיעים לעולם כתינוקות שקבלת אהבה נראית להם מובנת מאליה וטבעית, ההזדהות עם האם (או עם הגורם המטפל בנו) היא באחדות מוחלטת. כתינוקות זכים, פעוטות וילדים אין לנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים של הבוגרים המטפלים בנו. הנטייה הטבעית שלנו, כשאנו לא מקבלים את שציפינו, היא להרגיש אשמה, פגימות וחוסר ראויות.

    כתינוקות, אנו משתמשים באמצעי תקשורת בסיסיים להביע את צרכינו ומשהצרכים האלה לא מקבלים מענה, הם נרשמים בנו כמשהו שעשינו לא בסדר, כמשהו שלא מגיע לנו. למשל, תינוק בוכה כשהוא רוצה אהבה, קירבה, חיבוק- והאם, שעושה ככל יכולתה, מספקת הכל ברמה הפרקטית אך לא יכולה באמת למלא את הצורך באהבה מוחלטת מסיבותיה שלה הנגזרות ממצבה הנפשי.

    אהבה, רגש, מה שביניהם

    ככל שאנו גדלים, הלמידות הללו הולכות ומעמיקות, מתרחבות מהשפעת הגורם המטפל ומושלכות על סביבת החיים שלנו. הנפש משחזרת, באופן לא מודע, מצבי חיים מוקדמים על מנת לייצר חווית תיקון. באופן זה היא מסמנת לנו את המקומות בתוכנו המבקשים ריפוי. לדוגמה, אם נבחרנו בין האחרונים לקבוצת משחק בגן או בבית ספר והרגשנו דחויים, אם קיבלנו הערה שנתפשה בעיננו כמעליבה מהמורה או מהורה והרגשנו לא מספיק טובים, נמשיך להרגיש ככה בכל זירה אחרת בחיינו.

    כל חוויה כזו מוסיפה נדבך פגיעות נוסף  למודעות שלנו. כל כאב כזה, כאמצעי הגנה, מגיב בלמידה התנהגותית שמאפשרת הימנעות ממפגש נוסף עם אותו כאב. כתוצאה מכך אנחנו מצמצמים ומצרים את חופש המחייה שלנו ונעשה הכל כדי לא להרגיש דחויים או לא מספיק טובים, גם אם זה פועל בניגוד לרצון הטבעי שלנו.

    אשמה ופחד הם הפכה של האהבה, למרות שבלתי אפשרי שיהיה הפך לאהבה, שהיא מקיפת כל ונצחית, בכל זאת- האשמה והפחד יוצרים מחסומים בתוכנו לאהבה, אשר בראה אותנו בדמות עצמה. באנו כאהבה טהורה שיודעת שהיא ראויה לאהבה ללא תנאי ולמדנו לצמצמם אותה, לצמצם את עצמנו, לצמצם את החופש שלנו להיות.

    בחיינו הבוגרים, מחסומים אלה באים לידי ביטוי בכל בחירה שאנו עושים, במודע או שלא.

    אנו מתחילים להיתקל בקשיים, לא מרוצים, לא מצליחים להשיג אושר ושלווה, שמחה פשוטה כבר לא נגישה לנו. אנו מחפשים עוד ועוד תחליפים שמרחיקים אותנו מעצמנו. כל מפגש עם העולם, נחווה דרך משקפי התפישה שלנו, המושפעים מכל מה שאמרנו לעצמנו שלא מגיע לנו, שלא מתאפשר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יפים, מוצלחים וכו…. כולנו מכירים את זה, לא?

    האהבה מקבלת צורה חדשה, היא הופכת להיות אהבה שתלויה בדבר. תלויה בצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו יפים, חכמים, נחשקים, רצויים ובעיקר מיוחדים יותר. אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו מתוך מחשבות המחסור האישי וכך אנו גם בוחרים את צעדינו בעולם. כל צעד כזה מטמיע את התפישה שאנחנו לא מספיק טובים, כל צמצום שכזה מזין את הכאב ובפנים, אנחנו מאמינים שאנחנו חסרים, פגיעים ולא ראויים.

     אבל האהבה הטבעית היא מקורנו, זוכרים?

    היא נמצאת שם כל הזמן, בתוכנו פנימה. ממתינה בסבלנות, ברכות, בעדינות- כדרכה של אהבה, היא מטיבה בחסד- לא בכח. ממתינה שנפנה אליה, נבקש את עזרתה, נפנה אליה את מודעותנו.

    לשם כך נדרש אימון, אימון השכל לראות אחרת, להטיל ספק בכל מה שגדלנו על ברכיו ובכל נסיון העבר שלנו. דרושה נכונות ונתינת אמון בדרך האחרת, בדרך האהבה. נדרשת המודעות ליכולת הבחירה החופשית שלנו, ליכולת לבחור באהבה. אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

    לבד זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, האגו האישי שלנו מפעיל מניפולציות מתוחכמות שמותאמות לכל דרך בה נלך. כשאנחנו ביחד, בשותפות, אנחנו מקבלים משוב, שיקוף, לומדים לאתר את הכאב הפנימי באמצעות העולם החיצוני ובעיקר מבינים שאהבה נחווית בביחד. רק ביחד אנחנו מגלים שהנתינה והקבלה אחת הן באהבה. רק ביחד אנחנו לומדים לסלוח על טעויות של אחרים ושל עצמנו כי אנחנו רוצים לאהוב.

    אהבה, אהבה עצמית, אהבה לזולת, אהבה לסביבה- הכל אותו דבר.

    אהבה היא מוחלטת לכל. ההצלחה כבר מובטחת, בואו נקצר את הזמן ונזכור, בכל רגע ובכל מצב, שמה שחשוב באמת, מה שעושה לנו טוב, מה שעושה אותנו הכי מאושרים, תמיד, הוא גילויים של אהבה. ניסים הם ביטויים של אהבה,  כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. הכוחות שלנו אדירים, הרצון שלנו, כשאנחנו מחוברים אליו, יכול לברוא יש מאין- "ניסים הם טבעיים, כשהם לא קורים זה אומר שמשהו השתבש".

    קורס בניסים מלמד אותנו מי אנחנו באמת.

    באמצעות תרגול יומיומי הוא מחזיר אותנו למקורנו, פותח את שכלנו לאהבה ומביא את השפעות האגו למודעותנו. כשאנחנו מודעים, יש לנו את היכולת לבחור (במקום לפעול על אוטומט). כשאנחנו מודעים אנחנו מחוברים לרצון הטבעי שלנו וכל כוחות היקום ועוצמת האהבה עומדים לצידנו. ככל שאנחנו מתרגלים יותר, התפישה משתנה, הראייה נהיית בהירה וקרובה יותר לאמת, החוויה נעימה הרבה יותר, השלום והשלווה נוכחים בנו,  האהבה הווה בכל היבטי חיינו, בתוכנו.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת, מלווה למודעות ומורה. הליווי האישי וההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • היה אתה השינוי – קורס בניסים עם אפרת אביטל

    מהטמה גנדי אמר ״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
    קורס בניסים אומר שהעולם החיצוני לא באמת קיים, הוא אינו אלא השתקפות של העולם הפנימי.

    שינוי ממשי אנחנו יכולים ליצור רק בעצמנו על עצמנו.

    כל שינוי בנו, משפיע באופן ישיר ואותנטי גם על כל הסובבים אותנו ועל סביבתנו. זוהי בשורה משחררת. כשנבין איך אנחנו פועלים, נהיה מודעים לבחירה החופשית שלנו, ננקה את הבלבול וההרגלים האוטומטים דרכם אנו מפרשים את המציאות ונוכל להכיר באמת היחידה לגבי עצמנו.

    האמת היא פשוטה: אנחנו אוהבים לאהוב, הדבר שאנו הכי כמהים לו הוא אהבה. הדרך היחידה בה אנו מרגישים את היותנו אהבה היא כשאנחנו אוהבים.

    האמת אומרת שאנחנו אהבה, מקיפת כל, בלתי פגיעה, פשוטה ונוכחת.

    שדווקא ההגנות, התדמית, ההדחקות וההתנתקות פוגעים בנו ולא משרתים אותנו. המרדף אחרי השוואות, תחרותיות והישגיות מעכבים את הצלחתו, שופטים וצולבים אותנו על מזבח הקורבנות.

    כשאנחנו אוהבים אנחנו מקבלים אהבה. אנחנו אוהבים לקבל אהבה, ככה אנחנו מרגישים שלמים, טובים, ראויים.

    הדרך היחידה לקבל אהבה היא לתת אהבה מתוך אהבה.

    לא מתוך פחד ותחושה שלא מגיע לנו ואנחנו צריכים להוכיח את עצמנו, לא מתוך הצורך לפוגג את הבדידות. נהפוך הוא. דווקא מתוך חווית האחדות, מתוך ההבנה שכולנו בני אדם וכולנו מחפשים אחרי הדבר היחיד לו אנו זקוקים באמת: אהבה.

    כשאנחנו באהבה אנחנו:

    • בטוחים בעצמנו.
    •  נוכחים בכאן ועכשיו (כי הוא נעים לנו).
    • עוצמתיים וחווים את העוצמה שלנו.
    •  בלב פתוח המקבל את הזולת בסלחנות ובעדינות, ומלמד אותנו לנהוג כך גם כלפי עצמנו.
    •  אנחנו סולחים במקום לשפוט.
    •  העולם נראה יפה ונעים יותר.
    •  אין גבול ליכולת שלנו, לאמונה שלנו בעצמנו ולתחושת המסוגלות שלנו.

    קורס בניסים מלמד שניסים הם ביטויים של אהבה. ניסים הם טבעיים, קורים כל הזמן, אלא שלרוב אנו לא מודעים להם, שוכחים לייחס להם את החשיבות ולהבין את המסר שבאו להזכיר לנו.

    ניסים משנים את העולם, בכך שהם מביאים לו אהבה. אהבה תמיד מנצחת פחד כי היא מקיפת כל. הניסים מתחוללים באמצעותנו, בזכות הבחירה החופשית שלנו, באופן מודע, כל רגע מחדש, לאהוב.

    רוצים לשנות את העולם? לראות עולם טוב יותר, נעים יותר, אוהב יותר?

    כולנו רוצים אותו דבר ואם כל אחד ישנה את עצמו, ביחד,כולנו, נשנה את העולם. זה בשכל שלנו, הבחירה היא שלנו, כל רגע מחדש. אף אחד לא יכול לעשות זאת עבורנו, רק אנחנו יכולים לבחור להשתנות. בואו נהיה אנחנו השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם ואז נגלה שהעולם, כפי שאנחנו רואים אותו היום,הוא בסה"כ אשליה חסרת משמעות.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת ומורה. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

     

    ערב מבוא חינם יתקיים בבנימינה, ביום ג' ה-16.10.2018, בשעות 18:30-21:30

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • סליחה לעצמנו

     

    ערב סוכות. פרדס חנה מתעטפת ברוחות שלווה ושקט. כמה אני אוהב את השקט הזה.

    הרבה מפגשים אישיים ואנושיים יש בחג הזה. חג שרבים יוצאים בו החוצה לרחובות ונפגשים עם שכניהם ומכריהם שלפעמים לא ראו מעבר למסכי היומיום.

    אבל יש גם מפגש אחר בחג הזה. מפגש אישי פנימי. יש שקוראים לו חשבון נפש. אחרים התבוננות פנימית.

    ויש את העניין הזה של סליחה. The hardest word? מייבי דה לונליאסט.
    כי מעטות הפעמים שאנחנו שומעים בחיינו סליחה עם התכוונות (לא זריזה כזאת מפלוני שנתקל בי במכולת), סליחה עם מבט בעיניים. הרבה פעמים נתפסת בקשת סליחה מהאחר כהודאה באשמה, לקיחת אחריות על משהו שעשינו, והאגו לא אוהב את זה.

    ויש כמובן את נושא הסליחה מאלוהים, אבל רבים וטובים ומאמינים ממני כתבו על כך הררי מילים.

    אבל מה עם סליחה ממישהו אחר לגמרי, מהאדם הכי חשוב והכי אהוב שקיים בעולם.
    מה עם סליחה מעצמנו?

    על כל הפעמים שהלקנו את עצמנו
    ושירדנו על עצמנו
    על כל הפעמים שחשבנו שאנחנו לא ראויים
    לא יפים
    שמנים
    פחדנים
    או עצלנים
    על כל הפעמים שלא היינו כנים עם עצמנו וחיינו בשביל אחרים
    על כל הפעמים שהתעללנו בגופנו
    בנשמתנו
    בליבנו

    ואפשר להמשיך עד כיפור הבא…

    אבל כמה מרפא, משחרר וחשוב לעצור רגע ולעמוד מול מראה, או בעצימת עיניים, לנשום עמוק ולמלא כל תא בגוף באהבה, ולבטא בקול רם ומלא כוונה את המילה "סליחה". ובאמת לסלוח לעצמנו על שאנחנו לא מושלמים, על שאנחנו אנושיים.

    שווה לנסות

    חתימה טובה וחג סוכות שמח


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (4): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השלישי: אלוהים לא אוהב תענוג]

     

    כסף.
    הנפש שלך שווה הרבה מאד כסף.
    לא הבית, הרכב, ואפילו לא הזמן.
    הנפש.

    אני רוצה להזמין אותך למימוש הפוטנציאל הכלכלי הזה.
    זו לא עוד סדנא. לא עוד גימיק. לא עוד איזה פטנט אמריקאי להתעשרות.
    מדובר בעבודה פשוטה אבל יסודית.

    האמת היא שאנשים יודעים את הערך הכספי של נפשם. ולכן הם מוכרים אותה לכל מיני גורמים לא מאד ידידותיים.
    אני לא מדבר על למכור את נפשך.
    אמנם, זו אפשרות. אפשר לקחת את כוחות הנפש שלך ולמכור אותם תמורת כסף. לקחת את החיים שלך, את הזמן שלך, את היקר לך, ולמסור אותם תמורת כסף.
    אבל יש כסף שהוא שלך. מיועד לך. מבקש אותך.
    בשביל הכסף הזה אתה לא צריך להשתעבד. אתה יכול להישאר חופשי.
    למעשה, אתה חייב להיות חופשי מראש בשביל לזכות בו.
    חופשי מכל מה שמפעיל אותך. חופשי מפחדים. חופשי מאשליות.

    והנה, אתה מתהלך במרחב הכלכלי בגו זקוף, בלי פחד, ומחליט החלטות מהסיבות הנכונות. הכסף השייך לך מגיע אליך.
    מה שעומד בינך לבין המצב הזה, לבין החופש לכסף חופשי, הוא סבך הנפשי והרוחני. פסלים, אלילים, חסימות, קליפות ואשליות.

    אז מאין מתחיל הריפוי? מאין מתחיל השחרור?

    מיצירת קשר רציף עם נפשך ועם ליבך.
    לאט לאט יתגלה לך באיזה אופן הלב שלך משפיע על הכסף ועל הזמן שלך.

    אם אנשים היו יודעים את זה, הם היו רצים לעבודת נפש. לא רק "בגלל אשתי" הגעתי לטפל בנפשי. אלא בגלל שכאן טמון הפונציאל להשתחרר מהקללה העתיקה "בזעת אפיך תאכל לחם", "ארורה האדמה בעבורך", להשתחרר משעבוד מצרים שנבע מהצורך להביא כסף הביתה.

    במשך הזמן שאני מלמד את שיטת ימימה, גיליתי על עצמי ועל תלמידים ותלמידות, כמה מההחלטות המקצועיות שלנו נעשות מתוך הרגלים ישנים להזיק לעצמנו. אחרי שנים, פתאום אדם שם לב לתבנית שאופפת את דרכו המקצועית. אבל הוא לא בטוח שאפשר לשנות אותה. אז עוד דבר שגיליתי במשך הזמן הוא, שאפשר לשנות אותה.

    בוא נתחיל ממשהו קטן.
    קח מטבע. ערימת מטבעות אם יש לך.
    תריח אותו. תסתכל עליו.
    מה אתה אומר? מה אתה רואה? מה אתה מרגיש?
    עכשיו תסתכל עוד פעם. יותר עמוק. מה אתה רואה מנצנץ מבפנים?
    אור גנוז. גוונים מאירים.
    זו האלוהות הגנוזה בכסף.
    בין הריסות, בין שברי כלים, בין חלקי נפש אבודים יושבת לה נסיכה. בת מלך אבודה. קוראים לה בלשון הפנימית – השכינה. רבי נחמן מספר שלפני הרבה שנים הנסיכה חיה בארמון. אבל יום אחד, אביה המלך, פלט ברגע של כעס: "שהלא טוב ייקח אותך" והוא באמת לקח אותה (במו בסרט "המבוך" של דיוויד בואי, לזקנים שבינינו…).

    מכאן והלאה, ממתין לנו סיפור טוב של חיפוש אחר בת מלך אבודה.
    החכמה הכי גדולה שהלא טוב החביא אותה במקום שאף אחד לא חושב לחפש.
    בלא טוב. בלא טוב שנראה מאד טוב. אבל הוא לא נראה כמו מקום לחפש נסיכה.

    כמה אנשים חושבים לחפש את נשמתם האבודה דווקא בתוך הכסף?
    לא הרבה.

    כמה אנשים יודעים שאם יצרו קשר עם ליבם יזכו לשחרור כלכלי ומקצועי?
    בתוך המטבע הזה שאתה מחזיק. מסתתרת לה שכינה. בת מלך אבודה. חלקים אבודים מנפשך.
    זה אולי נשמע כמו מיסטיקה אבל זה ממש לא. זו עבודה פשוטה ויעילה.

    אבל, אבל, אבל, אבל…

    חכה רגע לפני שאתה מסתער במבצע חילוץ נועז. כך אמרה הנסיכה בסיפור לגיבור שבא לחפש אותה. המתן. המתן. תתבונן. כי בתוך הכסף נדחפו כל השברים בקשר שלנו לעצמנו, לזולת, ולאלוהים. לשברים הללו קוראים בשפה הפנימית – עבודות זרות.
    אז לפני שתצא לדרך תצטרך לעבור הכשרה של מחלצים. נלמד אותך דרכי הגנה ושמירה. נדריך אותך כיצד מוצאים נסיכות.

    הנה ההקדמה.

    דע, שבכל התרחשות בחייך יש מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות מתחלפת, משתנה, הסיפורים שונים. ובכל זאת, בפנימיות הסיפור חוזר על עצמו במידה רבה של שעמום עד שתפרוץ אותו.
    כדי שאוכל למצוא את הנסיכה אני צריך להבין את החידה של חיי.
    אני צריך לדעת לראות מעבר לתפאורה של הסיפור.
    לדעת היכן הבורות שאני נופל בהם שוב ושוב.
    ואני צריך ללמוד לעקוף אותם ולמצוא את התשובות הפשוטות שיש בתוך הסבך של החיים. זה לא מאד מסובך, כשמפשיטים את התפאורה מעל הסיפור ומוצאים את התבנית שבתוכו. היא בדרך כלל די פשוטה.

    קשוב לליבו ימצא תשובה.

    יבוא יום שתסתכל על השנים שבילית במעגלים, במבוך ללא מוצא, ותנשום לרווחה. יצאתי מזה. במקום בזעת אפיך תאכל לחם, אתה אוכל מעץ החיים, אתה מרגיש שבמקום קוצים האדמה מצמיחה לך לחם מוכן. רק תקטוף.

    אז למה אתה מחכה?
    חגור את החרב שלך ובוא.
    תכנית ההכשרה מתחילה מחר.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני: איך ליהנות מאוכל עד הסוף]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מסע ברוח הפרדס-כרכוראית (שם זמני) – הטור החדש של לילה חפר

     

    (עדכון: נבחר שם חדש! "מכּרכּרת בפרדס")

    השנה היא 2005. אנחנו זוג נשוי טרי שמסיים את הלימודים במכללת תל-חי.

    עם כל האהבה לצפון אנחנו יודעים שלא נשתקע שם.

    הנתונים שלנו הם משפחות מוצא בבאר-שבע ותל-אביב, שנינו עובדים סוציאליים, שנינו סניאסים (תלמידים) של אושו, זוג צעיר אבל לא צעירים מאד וכבר רוצים להגיע למקום שיהיה לנו בו בית.

    אנחנו יודעים שאנחנו רוצים את הבית שלנו על האדמה, שיהיה שקט אבל לא חור, שתהייה בו קהילה אבל לא בתוך התחת שלנו, שיהיו אפשרויות לחינוך לילדים, ושיהיה לו אופי למקום.

    וככה הגענו לפרדס חנה מקף כרכור.

    אנחנו, ועוד אלף זוגות עם פרופיל דומה מאד לשלנו.

    מקום עם אופי. אני תוהה על ההגדרה הזאת היום? איך קורה שלמקום יש אופי? איך מקום אחד הוא פרבר סתמי חסר כל טעם ומקום אחר הוא מקום עם סיפור שאפשר לדבר עליו כמעט כמו שמדברים על אדם.

    פרדס חנה-כרכור, צל-עלי בננה ושלוות עולמים, שיקשוק, אמנים במושבה, פרדס-חפלה, הידית, הקהילה הדמוקרטית, הקהילה האנתרופוסופית, האנרופו-דוסית, גינה קהילתית, ראגה, קואופרטיב, מושבה חופשית.

    עשור אחר כך אני מתחילה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור באגף הרווחה בתור עובדת קהילתית. ומהר מאד אני מגלה שכל הנרטיב הפרדס-חנאי שלי הוא נחלתם של שלושת אלפים איש (במקרה הטוב) במועצה מקומית של ארבעים ושתיים אלף איש.

    יש ותיקים שמרגישים שפלשו להם. יש כרכוריסטים שמבכים את המקף ואת המורשת הכרכוראית.

    יש שכונות של עולים. יש קווקזים. אתיופים. שיכונים. יש אנשים שלא מתגעגעים לשיקשוק. הם אפילו לא יודעים שהוא היה קיים.

    לא כולם רוצים פרחי בר. יש כאלה שרוצים שירססו הכל ויעשו מדרכות. יש אנשים בפרדס חנה שמתים שהיא תהייה רמת השרון.

    משהו קורה בפרדס חנה – כרכור. אי אפשר להתווכח עם המספרים. הגידול באוכלוסייה בעשור האחרון הוא מטורף, כל שנה בעשור האחרון גדלה פרדס חנה בארבעה אחוז!

    והמשהו הזה, הרוח הפרדס-כרכוראית הזו, היא היא נושאו של הטור הזה.

    הטור הזה הוא מסע, כי אני מאד אוהבת מסעות, בין הפנים השונות של המועצה המקומית שלנו.

    בין האנשים שהזרימו אליה רוחות חדשות והאנשים שהגיעו כי הרוח הזו קראה להם.

    בין ותיקי המושבה שמאוהבים בה עד מעל לאוזניים לתושבים שהגיעו בחמש עשרה השנה האחרונות ואוהבים אותה לא פחות.

    אני מזמינה אתכם לשוטט איתי בין החקלאים למייסדי תרבות הפרינג' המקומית, לשתות בונה אתיופית ולאכול חינקל קווקזי, להכיר את האקטיבסטים שמשנים מפה את העולם ואת תושבי השיכונים שלא נוטים לצאת משם.

    וכל זה יסופר באתר המתחדש של מושבה חופשית שהייתה מורה הנבוכים שלי פעם מזמן כשרק הגעתי לפרדס חנה – כרכור והיא עוד הייתה כולה רק הבטחה למשהו שעוד לא ידעתי מהו אבל ידעתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק ממנו.

    [לטור השני של לילה – מכרכרת בפרדס]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • קורס בניסים עם אפרת אביטל

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?

    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?

    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?

    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?

    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים – איך זה קשור אלי?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה והסביר לה שהיא לא משוגעת, הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. כך החלה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן, אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים.

    מהו הקורס בניסים?

    זוהי תוכנית לימודית רוחנית, אשר עוצבה לקחת את תלמידיה לתהליך של הפנמת מערכת החשיבה שלה. בתהליך זה, אנו לומדים לקבל בשכלנו ולהאציל לאחרים את מה שהקורס מכנה 'ניסים', שמרפאים את תפישת מי שמקבל אותם. ניסים הם ביטויים של אהבה ו"כשאני נרפא איני נרפא לבד".

    הקורס מציג 365 שיעורים יומיים, אחד לכל יום מימות השנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים, מביא את התיאוריה לחוויות היום-יום ובכך יוצר שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.

    מה אומר הקורס בניסים?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי.ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו.  בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    ערב מבוא ללא עלות יתקיים ב– 15.11.2017 בשעות 19:00-22:00.

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269  במייל  efrata@gmail.com  או בפייסבוק >


    להגיב
  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
Close