השימושון

save me

מאת: גלית שביב

רציתי לכתוב פוסט חדש על איך שנשים מאד מאד חכמות ומשכילות ומפותחות וכפרות – איך נשים כאלה פשוט מרגישות אושר עילאי רגע אחרי שהוסר כל השיער המיותר מהרגליים ומהגבות ומעוד כל מיני. איך זה יכול להיות. כאלו עצבים על השערות, כזה סיפוק אינסופי והערצה מוחלטת (במקרה שלי) לרחלי גבות האחת והיחידה.
ורציתי עוד לכתוב באותו פוסט גם על איך זה שנשים עצמאיות ומפותחות ויפות ומוצלחות, איך הן תמיד רוצות שהאהוב שלהן יגיד להן שאותן הוא הכי אוהב ושיציל אותן. ולא משנה כמה שהוא שרוף עליהן, בסוף השיחה תמיד חייבת להיות איזו מין שאלה ממקור סתום, שלא באמת קשורה לזמן (לעולם תאהב אותי?) אלא לעומק (לעולם זאת אומרת הכי הרבה, זאת אומרת כרגע…).
אבל יום שישי היום והמטבח חייב שטיפה כדי שבעלת המטבח תהיה רגועה. ואין לי זמן לכתוב פוסט. אז בינתיים רציתי לפנן אתכם לשבת. הנה סושילה רמאן, זמרת בריטית הודית מחוננת, מצליחה ומדהימה, בשיר שנדמה שלי שבמקור הוא של ג'ואן ארמטריידינג, עוד אשה גדולה.
ולשיר קוראים כמו לפוסט שעוד לא נכתב, save me.
תקשיבו לה היא משו.
שבת מתוקה לכולם

הראה עוד

18 thoughts on “save me”

  1. ואני היה לי פעם רעיון לגרפיטי שהיה מקים עלי את רוחשי השוויון הרוחני באשר הם, והנה אני מגלה אותו:

    אנתרופוסופיות הן לא כוסיות

    (ולצורך האיזון אני אגיד, שאלמלא שטיינר וכתביו בטח הייתי מתאשפזת במוסד לחיילים מחורפנים)

  2. אוח אוח כמה נחת יש לי כשאני חושבת על זה שהדיון כאן הידרדר למפשעות. אתנחתא נהדרת מהאינטלקטו-רוחניות השורה במושבתנו (ואני כאן לוקחת אחריות, כן?). אוח אוח איך אני אוהבת שאנשים מוציאים מעצמם את הצד הפרחי. זה נותן בקוטביות, זה סקסי.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close