זוגיות ומשפחהכתיבה פרטית

לאבא שלי קראו מאיר והוא מת בחנוכה

[גלו שביב]

לאבא שלי קראו מאיר והוא מת בחנוכה.
בימיו האחרונים, רזה, מסומם ממשככי כאבים, משותק – צץ ועלה לנגד עיני הילד שאותו חיפשתי כל חיי. נטוש, רעב לאהבה, סקרן, חד וחריף, חזק כמו סוס.
אני חוזרת משבוע מתיש של שבעה בבית הוריי שאל מול הים. המוני מבקרים. לאמא עמוס אבל נוח ככה עם כל האנשים. מדברת עם הידיים, בוכה, צוחקת, מתחבקת, דואגת שכולם יישתו משו יטעמו משו. אני יושבת הרבה על המדרגות כמו הילדה האוטיסטית של הבית, צופה במתרחש מלמעלה.

היום הרביעי בבית האח הגדול! מכריז אחי לירון כשאנחנו מתכנסים לארוחת בוקר. אחר כך יתיישבו שני האחים שלי על הספה לשעה של סנוקר באייפון אחד נגד השני, רגעים שקטים ומצחיקים עד שיופיעו נחילי האנשים בתשע ויעזבו מאוחר, אחרי חצות.
בכל ערב נכנסים אנשים שאני לא מכירה, גברים מבוגרים וגם בחורי חדר כושר ופייסבוק, עם כיפות לראשם, מיומנים להפליא בתפילה, עוצמים עיניהם מנידים גופם, קוראים בשקט ובקול לאלוהים. מניחים אצבעות על המצח ואומרים שמע ישראל בכוונה גדולה. אני יושבת מולם ומסתכלת עליהם. נישאת על גלים של תפילת גברים חמימה כמו סירה יבשה ובטוחה על ים גועש.
אם אבא שלי היה רואה את זה הוא היה מת עוד פעם.

הוא לא אהב אנשים. סלד מהדת הפורמלית. מעולם לא עשה קידוש לא שמר שבת. אכל בכיפור וכפר בכל רגע שהתאפשר לו בכל רעיון שלא היה ניתן להוכיחו מדעית. חובש הכיפה היחידי שהעריך היה ליבוביץ על שום דעותיו הרדיקליות.
אבא שלי בז לדוד ואהב את שאול. חשד בערבים והצביע מרצ ויוסי שריד. אהב אותנו בכל לבו ולא יכול היה להראות את זה בשום דרך למעט ההפוכה. אם הוא היה רואה כמה אנשים התגודדו כדי לכבדו הוא היה מסובב את הגב במבוכה ועולה למעלה לחדרו עם ספר פיזיקה או קוואנטים או עוד מאמר שמוכיח שרפואה סינית זה הכל שטויות ושלא יבלבלו לו את המוח.

1972. אבא ואני ואחי
1972. אבא ואני ואחי

אבא שלי מת מסרטן הריאות. עד הסוף הוא אמר שהוא בריא לגמרי חוץ מזה. אבא שלי נהג לטשטש את האמת האינטימית על עצמו, ואני בלשית עירנית, אוספת זה שנים פיסות של מידע ומצליבה לתמונה שלמה.
הוא אומר שהתחיל לעשן בגיל עשרים, אבל אני יודעת שכשהיה חייב לצאת לפרנס את משפחתו, בן 13 במסגרייה רועשת, התחיל למסך את בית החזה מהרעש הנורא של המכונות והאכזבה. כמה חודשים לפני כן אותר כמחונן. שלחו טפסים למילגה. שביב תקווה התעורר. ואז הכל נפל בין הכסאות והוא מצא עצמו לומד לתעודת מסגר מוסמך בערב אחרי העבודה, כדי שיהיה מקצוע.
בן חמש היה כששולח עם אחיו חיים בן השבע במשאית של הפלמ"ח, שהסיעה קבוצה של נשים וילדים מדמשק הענייה והמסוכנת ליהודים עד לגבול הרמה. הם חצו את הגדר והלכו שלושה ימים בשדות, אבודים, רעבים וצמאים. עד שמצאו עצמם בשדה שמיר של אחד הקיבוצים, ולעסו את העשב עד שהקיאו.
אחר כך תפסו אותם הבריטים ושמו בקלבוש בעתלית.  בן חמש עם אחיו הגדול בן השבע. בלי אבא ואמא. יומיים לאחר מכן שיחדו אנשי הקיבוצים את שומרי הכלא, החליפו את הקבוצה בילדי קיבוצים וצעקו לבריטים שהילדים היו בטיול שנתי ברמת הגולן. אבא שלי, ילד שהסתובב לבדו יחף בדמשק, רעב וסקרן וחזק כמו סוס, הופרד מאחיו שאותו לא יפגוש כמה שנים, עד שתקום המדינה והמשפחה תתאחד בבית ערבי ישן ברחוב נוזהה בעיר התחתית של חיפה.
שמו אותו בהתיישבות העובדת של עמק יזרעאל, אצל משפחה שאימצה ילדים כדי לקבל תוספת של תלושי מזון. השאמי – הדמשקאי – ככה היו קוראים לו בקיבוץ. הוא לא אהב אותם. הם הרעיבו אותו והתייחסו אליו בגסות. בכל פעם שהיינו עוברים בכביש ליד הוא היה לוחץ על הגז ומסרב בתוקף לדבר.
שישים שנה הוא שאף לתוכו מרלבורו אדום. שתיים, שלוש קופסאות ביום. אמרו עליו בנמל שהוא היה מדליק סיגריה בסיגריה. ככה הלך ומיסך את עצמו, סגר-יה, עד שריאותיו השחירו כמו מחשבותיו הקשות על המדינה על הפוליטיקה על הכלכלה עלינו, שלא נהיינו רופאים ועורכי דין טחונים בכסף כמו שהוא רצה.
ירדתי משמונים ושלושה קילוגרם לחמישים ושמונה, אמר לי בעברית הרהוטה שלו. הגענו סוף סוף אחרי מסע אכזרי ומפרך להוספיס בתל השומר, הוא שכב בחדר היפה ואני הרמתי את הסדין כדי לעסות את רגליו הדקות המשותקות. אותן רגליים שהביאו לו את אליפות  הארץ לנוער בריצת מאה מטר, ובקפיצה לרוחק.
אבא אתה חייב להפסיק את הדיאטה הזו, אני צוחקת אליו. כבר חודשיים שהוא לא אוכל כלום, חוץ מקרטיב לימון שאחי מאכיל אותו או חצי חטיף פסק זמן. גופו החסון, הרחב, שעליו היינו מתיישבים, אחי ואני, כדי לתלוש לו במצוותו שערות לבנות מבית החזה, מכווץ וקהה, אבל עדיין מחזיק בחיים שכאן.
חודשים הוא מתכנן דרך החוצה. בכל פעם שאני מגיע לעמוד ברשת על ציאניד, הוא מתערבל ונעלם, הוא קובל. אבל ככל שנוקפים הימים והגוף קורס עוד ועוד לתוך שיתוק ונכות וחוסר תפקוד, כך דועך הקול שרוצה ללכת.
זה הפתיע אותי. כמה חזק יצר החיים. כמה חזק ההרגל שלנו לחיות. כמה חזק הפחד מהמוות. מן הלא נודע. כמה שאנחנו בורים על איך שזה עובד. קראתי בעתון של שבת משפט של אריק אינשטיין. שעד עכשיו הרגילו אותו לחיות שבעים שנה, ועכשיו מבקשים ממנו להתרגל למות. אינשטיין מת יום לפני אבא, יומיים לפני ספי ריבלין, חמישה ימים לפני נלסון מנדלה ואסתר של אורי והאליפים.
נו אבא תשחרר, אני אומרת לו. יש אחלה של חבר'ה בבקו"ם של הבארדו. עוד ישבצו אותך עם אריק אינשטיין. גם כבוד וגם ליווי מוסיקלי. אני חושבת שזו הפעם האחרונה שראיתי אותו מחייך.

במשך שנים ליוויתי לידות. מכושפת אל המצב הקיצוני, החד הזה, בו החיים מגיעים משם לכאן. מפתיעים בבהירותם, בנוכחותם. רגע אין, לא רואים, ופתאום יש. חי ועם עיניים פקוחות מאדרנלין ורעב. אני מכירה היטב את התנועה הזו, של החיים משם – לכאן.
בהוספיס בתל השומר עובדים מלאכים בשר ודם. המקום ירוק ומואר ומרווח ועם ריח טוב. יומיים לפני כן נמלטנו מאסף הרופא לאחר שמצאנו את אבא בבוקר קשור למיטתו, עירום, ללא עירוי נוזלים, כשכבל המצוקה מנותק.
אני מפריע לך? אבא שאל את הרופאה שבדקה אותו ברוך. אם כבר – אני מפריעה לך, היא ענתה בעדינות ואני התפרקתי. חודשיים וחצי של טיפול גס, רשלני, חסר חמלה. והנה הגענו למקום שכולו טוב.
בשלישי בוקר ברבע לשבע נכנסתי לחדר. אבא כבר שכב פרקדן. שרידים אחרונים של חיים בבית החזה ובאגן. הידיים פעלו מאליהן. גם המלים שיצאו מהפה. אחרי גמר הטקס המוזר יצאתי החוצה, המומה מהעובדה שהחיים הסתלקו סופית מהגוף שאני מכירה כל כך טוב, מהידיים היפות והחמות שעכשיו קרות להפתיע. וקלטתי שזה בדיוק אותו דבר כמו חדר לידה. רק הפוך גוטה. הפוך.
בדרך חזרה הביתה אחרי האזכרה ליד הקבר הקטן מתחת לשמים מתקדרים, אני פותחת את הרדיו אחרי שבוע. אלוהים צוחק איתי ושם לי שיר. אהוד בנאי אהובי שר. מאז שעזבת. הנר שלך מאיר, עדיין בוער.


את השיר הזה הוא הכי אהב והיה נוער אותו בקול גדול.

 

הראה עוד

24 thoughts on “לאבא שלי קראו מאיר והוא מת בחנוכה”

  1. גלו אהובה,
    אכתוב מה שנשאר בי רוטט לאור השיתוף הכנה והמרגש שלך.
    נר, אור, סיגריה, רוך, הפוך, אהבה, זכרונות, ילדות, בית חזה חסון, ילדה, אח, אבא, אמא, בית, גוף, שיתוף, ביחד, ביחד, גם עכשו ביחד. הלוואי.
    אוהבת אותך מאוד,
    גילת

  2. גלו יקרה,
    מאד הצטערתי לשמוע!
    לעולם לא אשכח איך הגעתי אלייך לפני שש עשרה שנים כשאמי נפטרה, ואת פתחת לי את דלת הקליניקה שלך ואת הלב, ואמרת לי: היא כאן היא איתך, תרגישי; מרגישה?
    המילים האלה נתנו לי את הנחמה שהייתי זקוקה לה ומנחם אותי עד היום האמונה שהנשמה היא נצחית.
    מדהימה ההתייחסות שלך שזה אותו דבר כמו חדר לידה רק הפוך.
    אבל אנחנו בגוף פיזי ויש לנו רגשות וקשה…
    זכרי שהוא איתך, הוא קיים בך, בילדות שלך, ותמיד יהיה קיים!!!

    אוהבת אותך המון גלו יקרה!!!!
    משתתפת בצערך.
    תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!!!!

  3. גלו אהובה, איזה רוחב מבט מאדמה עד שמיים, ואיך מהשמיים רואים טוב יותר כמה יפים חיינו על האדמה הזוו, שיש
    בה אהבה ומגע בכפות הרגליים, ותלישת שער ודמעות והרבה צחוקים. אני בטוחה שגם בצד השני, שלא מרגיש לי רחוק מ"הצד הראשון", אפשר להרגיש את הלב הפתוח שאת מניחה כאן, בפשטות וביושר שכל כך מאפיינים אותך.

  4. היי גלו

    אז אתחיל מהסוף, גם אבי הלך לעולמו בחנוכה הנוכחי.
    גם אבי נעטף על ידי איינשטיין מצד אחד וריבלין מצד שני,
    הייתה שבעה, הגיעו אנשים שחיבקו וריגשו ואפילו שיתפו בחוויה האישית שלהם,
    והיה יפה לראות עד כמה כולנו באותה סירה ולכל אחד תיק משלו,
    ועכשיו סופרים שלושים. עוד ימים של חסד והתאוששות לפני שהשגרה תשוב ותנהל את חיינו.
    אהבתי מאוד את הכתיבה שלך ואת הרבדים השונים שעולים מתוך ומבין השורות. מרגש ומיוחד.

    שיהיה סופ"ש גשום ונעים,
    אייל

  5. ליבי ליבי עמך גליתוש. נגעת לי עמוקות , וכמה מבינה אותך. גורלות של אבינו דומה באופן מחריד. אותה מחלה חסרת מעצורים שלא מותירה ולו נפש אחת , דורסת בכל כוחה את הנפש, ובטח את הגוף, אותן מכאובים, אני סופרת את השנה הרביעית לאבי ז"ל הכאב לא מרפה והזיכרונות מופעים וצצים ברגעים הכי לא שיגרתיים, מחזקת את ידך.

      1. לא תיכף ומייד ולא רק מזה. אבל יש אנשים שלא כדאי לקחת מהם את הסיגריות. זה מתאים להם.אחרת, הם מתים להם.

כתיבת תגובה

Close