אקולוגיהכתיבה פרטית

שתי צפורים

השבועיים האחרונים מלאו בציפורים מתות.

יום אחד אחרי הגן, בדרך לאוטו ינאי שועט עם פזוש אל העץ טיפוס. זה פיקוס גדול ומסועף, נוח ומזמין, נטוע על גבעה קטנה של דשא ורוח תענוגית בקיץ. ליד העץ מונחת ציפור חומה בתנוחה מוזרה: החזה מונח על הקרקע והטוסיק מונף אל על. זה נראה קראש רציני. אנחנו מתקהלים סביבה לראות אם היא חיה. העין שלה מעפעפת מדי פעם, באיטיות אולי זה אומץ. אני רוצה לבדוק אם הכנפיים שלה נשברו, ובכלל – איזה ציפור היא? יונה? לא נראית כמו יונה. יש לה נוצות חומות מעט מנוקדות ומקור תקיף יותר משל יונה. קצת כמו של עורב אבל עדין.
הילדים מדברים סביבה בקול רם מידי. מתלהבים. רוצים לגעת. ואני מסוייגת. כפות הידיים שלי מדגדגות במין גועל. לא מסוגלת לגעת בה.
או, הנה דניה. יש לה המון חיות, אין לה בעיה לגעת בציפורים. היא בודקת, רואה שאין הרבה מה לעשות ומתנצלת שהיא לא יכולה לקחת אותה אליה כי יש לה בדיוק גוזל של עורב בבית. ינאי מתנדב והולך לגן לקחת כלי פלסטיק. אנחנו מרפדים אותו בעלים ודניה מכניסה לשם את הציפור Take a way .

עכשיו לאן? לאימפריית החיות הבלתי מסוייגת. טלי תדע כבר להגיד לי מי זאת הציפור הזאת ואולי לעזור לה לחיות. אבל טלי וצוף לא בבית, ואנחנו משאירים את הציפור בידי עידו, וברי מטפלת בה ובכל זאת – אחר הצהריים הציפור מתה, חבל, טלי אומרת שזאת היתה ציפור מאוד מיוחדת וחכמה, מהסוג שאפשר לאמן לדבר.
):
——————————-

אחרי כמה ימים יש לי סיבוב לדואר. אני יוצאת החוצה ורואה גוזל שמנמן של יונה מוטל פצוע במרפסת הקדמית. לידו מסתובבת החתולה (שלי?), גאה בעצמה. אוי זה נורא. ושוב – יש דופק ויש את המקצב המיוחד של העין, של ישות שעוברת מימד: איטי, משלים, החוצה.
אני מתלבטת איך לצאת מהבית. זה כרוך במעבר קרוב לגוזל. נוזפת בחתולה ובעצמי, הרי זהו טבעה החתולי.
אוזרת אומץ ועוברת ברגלים חמרמרות לידו, נכנסת לאוטו ומתפללת שיהיה תור בדואר, ועד שאחזור הוא כבר לא יהיה כאן. יפרח ויעלם.

ובאמת, כשאני יוצאת מהאוטו אני לא רואה אותו מוטל בכניסה. הקלה. אבל הנה הוא, עמוק יותר. בפינת הדלת. מצונף בקרן הפינה בין המשקוף לדלת, מתחת למפתח, עדיין חי.

אז מה, לא להיכנס הביתה? הדרך היחידה זה פשוט לעבור מעליו ולסגור מאחורי את הדלת. אני כבר יכולה את זה מסתבר. מגיפה תריס. מחליטה להשאיר את זה ככה. כמשהו בטבע שעובר לידי. לא כל תהליך מצדיק התערבות ולפעמים באמת אין מה לעשות. כבר הייתי בסרט הזה. אני נכנסת הביתה ויושבת לעבוד, חצי מודעת לנוכחות הגוזלית שמונחת כל כך קרוב, על סף דלתי. ממש.

שוקעת במחשב.

מדי פעם שולחת את תשומת הלב באלכסון ימינה אל הדלת, לחוש אם הוא שם.
עד שצוללת בסוף לאיזה דבר ועניין, ועולה רק כשנשמעים צעדים נמרצים בשביל.

קמה לדלת לפתוח את הדלת, לראות, אולי הוא שם,

אין.

פרח ונעלם.

בצהריים הלכתי לקחת את ינאי מהגן ושם שמעתי שנחטפו חיילים. "עצוב מה שקרה בצפון" נלחשו המילים בין אחת האמהות לגננות. זה היה עוד לפני ש"קרה" נהפך ל"קורה". ואת שמות החיילים החטופים אינני זוכרת. וזה עצוב.

————————

אנשים, כמו עכברים בספינה טובעת. חשים את רמזיו של גל.
חיות מרגישות, אבל איך בדיוק הן מרגישות את איתותיו של הטבע? מה הן רואות? באיזה חושים זה נקלט?

גוזל מת של יונה זה סימן. סמיכות הופעתו ל"מצב" הופכת אותו לסמל. לפחות מהזוית שלי, כחיה אנושית.

זה לא אומר שתמיד יש מה לעשות, מה לעשות, לפעמים זה רק להתבונן.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close