פוסט אורח

פוסט המארח אדם או שירות או רעיון.אורח
  • מרחיקים את האסדה 120 ק"מ מהחוף!

     

    אם בחרתם בפרדס חנה כרכור והסביבה להיות לכם בית, אתם מוזמנים לבוא לשמוע ולקלוט את גודל הצרה ולפעול! לפי מיטב הכישורים שלכם, כדי למנוע את אסדת לוויתן מלקום במרחק 8 ק"מ מהחוף – ברצועה היפהפיה שבין דור למכמורת.

    את הסיפור הזה  אנחנו הולכים לשנות.  ולו בגלל הסיבה שהפעם זה קורה מתחת לאף שלנו, וההשלכות עצומות. עד כדי כך שכל מה שבנינו כאן בעמל רב  – קהילה, חינוך, חיים, כל זה נמצא בסכנת הכחדה. מדובר בעניין של חיים ומוות, בדברים טריוויאליים כמו אויר ומים. על מוסר ושחיתות נדבר בהמשך.

    ממשיכים להעיר את ישראל במסע ההפגנות להרחקת אסדת הגז מהחוף!

    יום שישי 25.5 13:00- הפגנה ליד ביתו של ביבי בקיסריה.

    ערב הסברה בתיאטרון הידית, רביעי 30/5 בשעה 19:00.

    הצטרפו איפה ואיך שמתאים לכם, העיקר שתצטרפו. ביחד נזיז את המפלצת מהחוף!

    לאתר של שומרי הבית >
    לדף הפייסבוק של שומרי הבית >
    לרשימת האירועים המלאה >

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מדוע אסדת לוויתן המתוכננת מול חוף דור מסוכנת לישראל ולישראלים?

    1. כי הפליטות ממנה של חומרים מסרטנים בוודאות וכאלו החשודים כמסרטנים (בנזן, טולואן, קסילן ועוד) במצב שגרה עלולות להגיע להיקפים של פי עשרות ויותר ביחס לבתי הזיקוק בחיפה, בהתבסס על מרשם הפליטות של מפעלים מטעם המשרד להגנת הסביבה לשנת 2016, שהתפרסם לפני מספר שבועות. על פי דו"ח זה, אסדת תמר פלטה למעלה מ- 50 טון מהחומרים הנזכרים- כמות דומה לזו שנרשמה ביחס לכל שאר המפעלים היבשתיים בישראל כולה! אסדת לוויתן צפויה להיות קרובה בהרבה לחופי ישראל ולטפל בהיקפי תוצרי לוואי של הפרדת הגז הרטוב (קונדנסט) כפולים מאלו שבתמר וכן לבצע טיפול ימי מלא לעומת חלקי כנעשה בתמר, קרי, צפויה לזהם פי כמה מאשר אסדת תמר.
    2. כי מדי שנה נפטרים בישראל כ- 2,500 איש מזיהום אוויר (נתוני OECD). כי אסדה בסמיכות מסוכנת כזו לחוף תאמיר את מספרם דרמטית ולאורך חיי הפרויקט (40 שנה) עשרות אלפי ישראלים עלולים לאבד את חייהם בייסורים על לא עוול בכפם. כי על פי מחקר שהתפרסם ב- 10/2017 בכתב העת הרפואי המוביל Lancet , זיהום אוויר גורם בכל שנה ליותר מקרי מוות מאשר מלחמות, אלימות, עישון, איידס, מלריה, רעב או אסונות טבע ברחבי העולם!
    3. כי עלות התחלואה השנתית מזיהום אוויר בישראל הנאמדת כיום בכ- 25 מיליארד ₪ (על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי) עלולים לטפס משמעותית ולפגוע קשות בכלכלת ישראל.
    4. כי הסיכוי לתקלת שפך (קונדנסט) מהאסדה עומדים כיום בעולם על כ- 3% בעשור ועל שיעור גבוה בהרבה לאורך 4 עשורי הפרויקט. כי תקלת שפך תיצור נזק בלתי הפיך לחופי ישראל (כ- 50% מהחומר ייספג בחופים לדורות). כי ישראל אינה ערוכה כיום לתקלת שפך מהותית, וודאי שלא בקרבה כזו לחוף, מה שלא יותיר זמן רב להגעת השפך לחופים.
    5. כי מי התוצר שיופרדו מהגז הגולמי ישפכו חזרה לים (כ- 800 קוב ליום) ויכילו מתכות כבדות האסורות לצריכת אדם, אך ישובו לצרכנים באמצעות הדגה ומי הים המותפלים. כי מפעל התפלת המים בחדרה אינו ערוך לסינון המתכות הכבדות הללו מהמים, בטכנולוגיות הקיימות.
    6. כי תוואי צנרת הקונדנסט ביבשה עובר מעל מאגרי מים ומי תהום ומהווה סכנה ממשית עבורם, על פי חוות דעת הידרו-גיאולוגיות. כי דליפה משמעותית עלולה לגרום לזיהום מים בהיקף של מיליוני מ"ק וכתוצאה מכך- השבתה של מערך אספקת המים ונזקים משמעותיים לקרקע, למתקני התפלה, שמורות טבע, בריכות דגים ושטחי חקלאות.
    7.  כי מיכלי הגיבוי של הקונדנסט ביבשה יפלטו שיעורי בנזן (מסרטן בוודאות) חריגים בקרבת אוכלוסייה, על פי חוות דעת מטעם הטכניון.
    8. כי אופן הטיפול במאגרי מרי B, נועה, תמר, כריש ותנין מוכיחים שחיל הים שלנו ערוך להגן על אסדות ומתקני טיפול בגז הנמצאים הרחק בלב ים, חלופה שהומלצה בהיבט הצבאי ע"י מפקדי חיל הים בעבר. כי לצורך הגנה על אסדות הגז בעומק הים רכש חיל הים ארבע ספינות מסוג סער 6 שעלותן נאמדת ב- 430 מליון אירו. נדגיש את העובדה שדווקא המאגרים הקטנים יותר (כריש ותנין) שיפותחו בגישת הטיפול הימי המלא (כ- 90 ק"מ מן החוף), הינם אסטרטגיים יותר למשק הגז בישראל בעשור וחצי הקרובים מאשר מאגר לוויתן, על בסיס חוזים שנחתמו בפועל. מכאן- גם את לוויתן שתרומתו למשק הגז המקומי צפויה להיות קטנה בשנים הבאות, ניתן ונכון לפתח באותו אופן.
    9. כי יש פתרון שיביא את הגז מהר יותר לישראל וללא התנגדויות התושבים, לא יסכן את מי השתייה, לא יזהם את האוויר והנוף לאורך מישור החוף, לא יסכן את החופים הישראלים היפים, כלכלי יותר לזכייניות ומקובל על משרד האנרגיה (בהקשר למאגרים כריש ותנין) – אניית טיפול ימי מלא (FPSO) על פי בארות הקידוח, הרחק הרחק מאזורים מיושבים.


    להגיב
  • צום נזכור – צמים ביום השואה

    ואולי לא היום הדברים מעולם ?

    האם השאלה הזאת תעלה פעם אל מול זכרון השואה שבני בנינו יבחרו להיות הראשונים שיגידו שאולי סיפור השואה הוא קצת מיתולוגיה וקצת סרטים ב-8 מ"מ?
    ואולי יהיו אלו בני בניהם? אבל בעוד 200 שנה, מי יזכור?
    יהיו צרות חדשות ואויבים חדשים ישנים ומהפכות ותהפוכות.
    וזכרון ששת המליונים שעברו מן העולם, ישאר כצל עובר וכאבק פורח וכחלום יגוזו אל תהומות ההסטוריה.

    אבל איך זוכרים? ויותר מכך איך מוודאים שגם ילדנו ונכדנו ידעו ויזכרו?
    איך זוכרים את ששת המיליונים? את הכמות הבלתי הנתפסת של המוות, שכול, אכזריות, אימה, רעב, צמא,ייאוש.
    איך אנו כעם וכאומה מוודאים שזה לא ישכח לעולם?

    ישנו עם אחד שהיה מפוזר ומפורד בין העמים, אשר יש לו מנגנון זכרון מופלא, ששומר משיכחה את האירועים המרכזיים אשר התרחשו לבניו גם לפני 2000 שנה.
    העם הזה הוא אנחנו, והמנגנון עובד דרך הרגלים. והבטן והראש.
    למנגנון המתוחכם הזה, יש עקרון פשוט.
    בכדי לא לשכוח. צריך ליצור מסורת של זיכרון. וכדי להבטיח כי זה לא יהיה רק מס שפתיים.
    צריך להניח לו יסודות קונקרטים ותאריך נבחר.
    אז כך בדיוק עשינו כעם שקבענו יום זכרון לשואה, וישנו טקס ממלכתי, וצפירה אחת, ולוח שידורים מרגש, ובתי עינוגים שסגורים.

    אז מה חסר?
    חסר שאני כבן אדם בוגר, ארגיש משהו ביום הזה,
    שיהיה לי כואב ועצוב וחסר.
    ושגם ילדי הקטנים שלא יפגשו לעולם איש עדות חי, וילדיהם שעוד לא ירדו לעולם מגנזי מרומים, ידעו יזכרו ויבטיחו כי הזכרון הזה לא יגוז לעולם.

    רצינו להציע דרך נוספת שמתבססת על אותו המנגנון העתיק, דרך שבה אנו מספר חברים כבר הולכים בה, לאורך כמה שנים.
    והיא חזקה ועובדת.

    אנחנו צמים ביום השואה.

    צמים, בלי אוכל ובלי מים, בכדי לזכור לא רק בראש ואולי בלב אלא גם בבטן, את העולם שהיה ונכחד באחת.
    הצום לא מאפשר לנו להעביר את היום כמו כל יום רגיל גם בעבודות של מבוגרים, או לפעמים במילואים, ולפעמים ביום בו הרצף הקבוע של עבודה משפחה ולימודים, פשוט סוחף אותנו אליו.
    הצום מאפשר לנו , להבטיח כי נזכור.
    הצום אשר ינסה להבטיח גם לאנשי הדור שניצל מן התופת, כי אנחנו לא נשכח.
    הצום אשר אותו נוכל להוריש לילדנו דרך מעשית לזכור ולא לשכוח.

    השנה אנחנו רוצים להזמין גם אותך למעגל, לעצור ביום הזה, ולקדש את היום הזה, במעשה ולא רק בדברים.

    אנחנו מציעים לך לנסות, ביום השואה הזה, כ"ז ניסן, ה-11.4.18 , לצום. אולי רק מאוכל, אולי רק כמה שעות ואולי מזריחה עד שקיעה.
    וניצור יחד דרך נוספת לזכור ולא לשכוח.

    אמן.

    [לדף הפייסבוק של היוזמה]


    להגיב
  • כל מה שלא ידעת על אינטיליגנציה מלאכותית והאלגוריתם שאל בשבילך…

    [תרגום של מתי מריאנסקי לפוסט של פרנסואה שולה – מתוף דף הפייסבוק המרתק "עליית המכונות"]

     

    העולם שלנו מעוצב באופן ניכר ע״י שתי מגמות ארוכות טווח: אנחנו צורכים ויוצרים מידע ברשת, בבית ובעבודה, והחיים שלנו הולכים ועוברים לשם. באותו הזמן, האינטליגנציה המלאכותית הולכת ונהיית חכמה יותר ויותר.
    שתי המגמות האלה נפגשות באלגוריתמים שקובעים את צריכת המידע שלנו: אלגוריתמים אטומים שקובעים יותר ויותר איזה מאמרים נקרא, עם מי נהיה בקשר, את הדעות של מי נקרא, מי יענה לדברים שאנחנו כותבים.

    אחרי הרבה שנים של חשיפה אלינו, האלגוריתמים האלה שאוצרים את המידע עבורנו, נותנים למערכת ששולטת עליהם כוח משמעותי להשפיע על החיים שלנו, ולקבוע למה אנחנו עשויים להפוך. ככל שאנחנו מעבירים יותר מהחיים שלנו לממלכה הדיגיטלית, אנחנו הופכים יותר פגיעים לשליטים של הממלכה הזו: האלגוריתמים.

    אם פייסבוק יכולה להחליט, במהלך תקופה של שנים רבות, איזה חדשות תראה (אמיתיות או מזויפות, לא משנה), איזה סטטוסים פוליטיים תראה, מי יראה את אלה שאתה כותב, אז פייסבוק שולטת למעשה על האמונות הפוליטיות ועל תפיסת העולם שלך.

    כל זה לא ממש חדש. הרי ידוע שפייסבוק הריצה מאז 2013 סדרה של ניסויים שבהם הודגמה בהצלחה היכולת לשלוט על מצב הרוח וההחלטות של משתמשים ללא ידיעתם ע״י כיוונון של תוכן הפיד שלהם, ובנוסף גם לחזות את ההחלטות העתידיות שלהם.

    בקיצור, פייסבוק יכולה, בעת ובעונה אחת, גם למדוד כל דבר אודותינו, וגם לשלוט במידע שאנחנו מקבלים. וכשיש לך אפשרות לקרוא גם את תפיסת המציאות וגם את פעולה הנוצרת ממנה, אז יש לפניך בעיית AI קלאסית. ואתה יכול עכשיו לבנות לולאת אופטימיזציה להתנהגות אנושית. לולאה של למידת חיזוק (Reinforcement learning).
    לולאה שבה אתה צופה במצבה הנוכחי של המטרה שלך, ומכוון בזהירות את המידע שאתה מאכיל אותה, עד שאתה מצליח להוציא ממנה את ההתנהגות ואת הדעות שרצית.

    חלק רציני מהשדה של מחקר אינטליגנציה מלאכותית (ובמיוחד החלקים שפייסבוק משקיעה בהם) עוסק בפיתוח אלגוריתמים שיכולים לפתור בעיות אופטימיזציה כאלה באופן היעיל ביותר. לחבר את שני צידי הלולאה הזו ולהשיג שליטה מלאה על התופעה שבה אנו עוסקים. במקרה הזה, שליטה עלינו.

    וזה לא כל כך קשה, כי המוח האנושי פגיע במיוחד לדפוסים פשוטים של מניפולציה חברתית. בזמן שחשבתי על זה, כבר הכנתי לעצמי רשימה קצרה של דפוסי התקפה פסיכולוגיים שיכולים להיות אפקטיביים באופן הרסני. חלקם נמצאים בשימוש כבר זמן רב בתעשיית הפרסום (למשל חיזוק חברתי חיובי או שלילי), אבל באופן חלש ולא ממוקד. אם נסתכל על זה מנקודת מבט של אבטחת מידע, נוכל לקרוא להם ״נקודות תורפה״: אפשרויות ניצול (exploites) שיכולות לשמש אותנו כדי להשתלט על מערכת כלשהי.

    ובמקרה של המוח האנושי, נקודות התורפה האלה לעולם לא יתוקנו – הן פשוט האופן שבו אנחנו פועלים. הן בתוך ה-DNA שלנו. הן הפסיכולוגיה שלנו. ברמה האישית, אין לנו כל דרך פרקטית להגן על עצמנו ממישהו שינצל את נקודות התורפה האלה.
    המוח האנושי הוא מערכת סטטית, פגיעה, שהולכת למצוא את עצמה תחת התקפה מתגברת והולכת של אלגוריתמים של בינה מלאכותית, שילכו ויהפכו חכמים יותר ויותר. ויהיה להם מבט מגבוה על כל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו מאמינים בו, ובאותו הזמן ממש גם שליטה מלאה על המידע שאנחנו צורכים.

    חשוב להגיד, שליטה המונית על אוכלוסיה – ובמיוחד שליטה פוליטית – המושגת מהצבת אלגוריתמים כדי לקבוע איזה מידע נקבל, אינה מצריכה רמה גבוהה במיוחד של אינטליגנציה מלאכותית. לא צריך כאן ישות סופר-אינטליגנטית, מודעת-לעצמה כדי להוות איום חמור.

    אז אם שליטה המונית באוכלוסיה אפשרית כבר היום – בתאוריה לפחות – אז למה עדיין העולם לא הגיע לקיצו? אני חושב שהסיבה היא שאנחנו עדיין די גרועים בעסק הזה של AI. אבל זה עשוי להשתנות. תבינו, צוואר הבקבוק כאן הוא היכולות הטכנולוגיות שלנו.

    עד 2015, כל האלגוריתמים למיקוד (Targeting) פרסומות, לרוחב כל התעשייה, עבדו באמצעות רגרסיה לוגיסטית פשוטה. למעשה, זה נכון במידה רבה אפילו היום: רק השחקנים הגדולים ביותר עברו למודלים מתקדמים יותר.

    זו הסיבה שכל כל הרבה מודעות שאנחנו רואים כל היום ברשת לא קשורות לכלום. אין בהן שום תחכום. ובאותו האופן, הבוטים במדיה החברתית שהופעלו ע״י מדינות עוינות כדי להשפיע על דעות הציבור הכילו מעט מאוד אינטליגנציה מלאכותית, אם בכלל. הם פרימיטיביים לחלוטין.
    בינתיים.

    האינטליגנציה המלאכותית התקדמה במהירות רבה בשנים האחרונות, וכל הקדמה הזאת מתחילה רק עכשיו לעבוד באלגוריתמים למיקוד פרסומות ובבוטים לרשתות חברתיות. רק בסביבות 2016 החלה הלמידה העמוקה להכנס לפיד החדשות ולרשתות הפרסום. פייסבוק השקיעה בכך השקעה עצומה.

    מי יודע מה יבוא עכשיו? זה די מדהים לראות את ההשקעה הענקית של פייסבוק במחקר ופיתוח של אינטליגנציה מלאכותית, עם המטרה המוצהרת להיות המובילה בתחום. מה כל זה אומר לכם? מה היית עושה עם כל זה אם המוצר שלך הוא פיד החדשות?

    נמצאת לפנינו ישות רבת עוצמה שבונה פרופילים פסיכולוגיים מדויקים ופרטניים של יותר משני מליארד אנשים, שמריצה ניסויי ענק במניפוליציה התנהגותית, ושמתכוונת לפתח את טכנולוגיית הבינה המלאכותית הטובה ביותר בעולם


    להגיב
  • פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ

    פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ, טבעון

    ארבעה ימים. 380 אירועים. כאלף יוצרים.

    בבתים ובחצרות, ברחובות ובכיכרות, ביער, במגדל המים, במתנ"סים ובמרכז ההנצחה, בבריכת הכדורמים,
    בקרון הספרים ובשלהב"ת, בבית שערים ובגבעת זייד, במכללת אורנים ובגבעת חן ובסלון באמצע טבעון.

    עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון, מחנה פרפורמנס, כפר קרקס, מיצבי סאונד, תערוכות,
    סיורים בטבע ובשכונות, סדנאות, שירה בציבור, שירה במערות, כנס אקדמי על מהפכות ומחאות, סדנת תכנון
    אזרחית, הקראות משוררים, טקסים, הרצאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, פעילויות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור.

    ברוכים הבאים לפסטיבל שייח' אבריק השני לתרבות אזרחית !

    טקס פתיחה 2017

    פסטיבל שייח' אבריק הוא אירוע מופלא וייחודי בישראל, שיתקיים זו הפעם השנייה, בתאריכים 21-24 במרץ, בקריית טבעון. שמו המלא – "פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית" – מעיד על מהותו – שהתרבות שייכת לאזרחים וצומחת מתוכם, כאינדיבידואלים וכקהילות יוצרות; לא כתוצאה של כוחות ממשלתיים או כלכליים.

    הפסטיבל הוא יוזמה מקומית של תושבי טבעון, שיוצרים, מפיקים ומארגנים את כל אירועי הפסטיבל. הרעיון פשוט וגאוני: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות מלאה על היוזמה שלו, וכדי להגשים אותה – נעזר באחרים. ללא תקציב, ללא תמיכה מהרשות, יתקיימו במרץ כ-380 אירועי תרבות, שעליהם עמלים למעלה מ-1000 איש בהתנדבות, בכל מקום בקריה: בבתים, בחצרות, ביער, במבנים ציבוריים וברחובות. הפסטיבל הוא פסטיבל אירוח, ומבקרים מחוץ לטבעון מוזמנים להתארח בחצרות תושבי העיירה.

    בתכנית: עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון ופרפורמנס, כפר קרקס שיפעל לאורך ימי הפסטיבל בקמפוס מכללת אורנים, מיצבי סאונד, הופעות ווקאליות מיוחדות במערות בית שערים, תערוכות, סיורים בטבע וסדנאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, תערוכת תכנון אזרחית, כנס אקדמי על מחאות ומהפכות, סלון פתוח שיפעל במרכז טבעון, מגדל מים שהופך למיצב סאונד, פעילויות רבות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור. בפסטיבל אף מתארחות עשרות הופעות של מיטב המוזיקאים, האמנים הפלסטיים ואנשי התיאטרון מרחבי הארץ.

    בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם הראשונה ונחל הצלחה אדירה, במושכו אלפי מבקרים מכל הארץ. הפסטיבל הוכיח את עצמו כיוזמה התנדבותית-עצמאית ייחודית בישראל ובעולם מבחינת הרעיון שלו והיקף המעורבים. הוא חיבר בין קהילות שונות, ועורר את התרבות האזרחית בטבעון באופן חסר-תקדים, ובהשראתו נוצרו כבר פסטיבלים אזרחיים קטנים יותר שהתקיימו בקריה לאורך השנה.

    טקס סיום 2017
    [צילומים: מיכל אגוזי]

     

    לאתר הפסטיבל >

    לתוכניה הדיגיטלית >

    הפסטיבל בפייסבוק >

    מייל לשאלות ובירורים >


    להגיב
  • נתינה מאהבה להבראתה של שיר רוזמרי


    ❤ קצת על שירי 

    שיר היא האמנית והיוצרת של 'אומנות באור' The art of light
    אמנות מדהימה של גופי תאורה וסמלים גאומטריים ושבטיים מתרבויות שונות עשויים מעץ.

    בשנים האחרונות חוותה שירי תהפוכות רבות בחייה – ( מחלת עצבים SFN, מחלת פיברומיאלגיה, ניתוח אפנדציט שהסתבך והביא להידבקות איברים ותאונת דרכים קשה). לפני התאונה שפגעה בידייה הייתה צורפת מוכשרת.

    המצב הבריאותי שלה החל להדרדר באופן דרסטי עד חוסר היכולת ליצור ולהשתמש שוב בידייה.
    שיר חיה מטיפול לטיפול. רוב הזמן סגורה בביתה ללא יכולת לתפקד, חווה כאבי תופת שלא מניחים לה.

    לצערינו, היא תלויה לחלוטין באחרים.

    כיום, שיר מתרכזת כל כולה בחלום שלה לחיות בגוף בריא ולשוב לחיים חדשים ומאושרים.

    הרצון לחיות זועק מהלב של שיר ויש דרכים מגוונות לתרום למסע ההחלמה שלה.

    אני חברה טובה של שיר והייתי איתה ברגעי כאב וגם ברגעי תקווה.
    מדובר באישה מדהימה מלאה באהבה טהורה לכל הבריות.
    היא אוהבת את העולם ומרגישה שהיא עדיין לא מוכנה להפרד ממנו.

    ***
    בעוד כשבועיים לשיר יש תור למרפאה מיוחדת בפלורידה. התור נקבע חודשים מראש והוא קריטי מאוד!
    שירי כרגע הזמינה כרטיסים אבל אין לה תקציב בכלל כדי לממן את השהות ואת הטיפול עצמו. מדובר במרפאה פרטית שיכולה לעזור לה לשקם את התפקוד במערכת העצבים ולהפריד את איבריה שנדבקו. לקבוע תור למרפאה לוקח כחצי שנה והם מקבלים רק את מי שהם בטוחים שהטכנולוגיה שלהם יכולה לעזור. הם קיבלו את שיר והודיעו לה שיוכלו לסייע בתהליך ההחלמה שלה – וכל מה שנותר הוא לגייס מספיק כסף למימוש המטרה. הטיפול, הטיסות והשהות יקרים מאוד!
    בנוסף זקוקה שירי לליווי צמוד של מטפל\ת בשנה שלאחר השיקום.

    לכן יש צורך בתקציב של כ-180,000 ש"ח.
    עד כה גוייס בהצלחה סכום של 25,000 ש"ח.
    שמממן את הטיסה של שירי ואחותה כמלווה.

    אנא תרמו, כל תרומה תעזור כדי לאפשר לה לעבור את תהליך ההחלמה והשיקום כמשאלת ליבה.

    איך כל אחד מאיתנו יכול לעזור?

    יש לכולנו אפשרות לעזור ולתת מהלב שלנו לשיר – האפשרויות לתרומה הן מגוונות:

    – ניתן כעת להזמין את יצירות האומנות שלה דרך האתר בפייפאל או מפרדס חנה בנייד: 0544551994
    לדף הפייסבוק של אומנות באור The art of light > 

    – נוסף נפתח לשירי פרויקט מימון המונים לקידום המטרה שם ניתן לתרום כסף או לרכוש טיפולים כתמורה לתרומה:
    לפרויקט מימון ההמון >

    מכיוון ששיר חייבת לטוס בעוד שבועיים הדבר שהכי יועיל לה הוא פשוט לשלוח תרומה ישירה לחשבון הבנק שלה בהעברה בנקאית:
    שירי רוזמרי
    בנק הפועלים 12
    סניף 622 פרדס חנה
    מס חשבון 680285 

    משה בחור ישראלי שעבר טיפול במרפאה בפלורידה כותב את חוות דעתו  על הטיפול ועוד סרטונים על חווית החולי של שירי האהובה שלנו אפשר לראות כאן >

    ———————————————————————————————————————————————–

    ואם מישהו מחפש סאבלט ביתה של שיר האהובה❤🏡🎪☄ מסובלט בזמן שהותת בטיפולים בחו"ל –  מה-21 למרץ עד ה-17 לאפריל בפרדס חנה. בית פרטי באווירה קסומה ,שטח גדול מקדימה ומאחורה עם טיפידום 7 מטר שעומד ריק ופתוח לכל עשייה. בבית ,4 חדרים שבכולם אפשרות שינה. בשכונת רמז על השדות מרחק הליכה משמורת טבע. 2,800 ש"ח לכל התקופה.
    תמונות אפשר לראות בפוסט בפייסבוק >

    תודה מכל הלב

    054-4551994 שיר


    להגיב
  • שיר לשבת / נועם עמנואל

    שיר סיום / נועם עמנואל

    שיר סיום / הלחנה ושירה: צבי שרף
    לשמיעת השיר הקישו על התמונה

    על כל היפה שהיה וחלף
    שוב יורד המסך בכבדות
    ודמעה חוצפנית תדגדג את האף
    ותסבול מפיצול אישיות

    חצייה יתעצב על עבר שנגמר
    הוא שכח שהיו גם צרות
    וחציה יאושר וישמח למחר
    וימלא עד גדותיו בתקוות.

    כי כן, רבותי – זה טבעו של עולם
    שכל מה שמתחיל גם נגמר
    וכל מה שנגמר – שוב מתחיל מחדש –
    מעגל שאיננו נסגר.

    רצינו לומר כאן את כל התודות
    ששכחנו ללא כוונה
    ולבקש מכולכם גם את כל הסליחות
    ששכחנו בקש בזמנן.

    רצינו לומר שהרבה טוב נזכור
    ושלום אחרון, בפשטות
    שתמיד בפינה של הלב עוד נזכור
    הדמעה עם פיצול אישיות.

    כי כן, רבותי….

    ובכל זאת אי שם בפינה של הלב
    בפינה נשכחה, נסתרה
    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהזמן התבלבל בספירה

    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהיה זה רק תמול או שלשום
    ובעצם רצינו לומר עוד דבר מה
    אך לזמן אין בכלל תחנות.

    כי כן, רבותי…


    להגיב
  • הנקודה הקטנה שבבטן / רודי סעדה

    החלק השישי – יא ווא-רא-די – סיפור על בלהות

    [רודי סעדה]

    באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב.

    אז חשבתי.

    ***

    לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע לכולנו שהוא ואשתו בהריון, עוד ילד נוסף למשפחה, כולם התרגשו, אפילו אבא שלי שכבול לכיסא גלגלים, התרומם פתאום באיטיות וחיבק אותו, ראיתי את עיניו נוצצות מהתרגשות. כולם התרגשו, גם אני, אבל להתרגשות שלי נוסף עוד משהו, כיווץ קטן בבטן, אני מכיר את הכיווץ הזה. מכיר אותו טוב מאוד.

    מתוך ארבעה בנים שאימא שלי גידלה, שלושה מהם עשו לה נכדים "מה איתך רודי לא תביא לי נכדים?" היא שואלת אותי בעיני הדבש שלה.

    אז זהו אימא, יש לי משהו לספר לך.

    ***

    זה כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את החיים שלי במילים, תומכות בי המילים הללו, דגלי אזהרה היו לעיתים, כמו באו מהשמיים הריקים, אם רק הייתי קשוב למילים מאשר לכתוב אותם, הייתה המציאות פחות עגומה כפי שהשתקפה בפניי. כתבתי דפי בוקר במשך שעה, ואז עוד שעה של כתיבה בצהריים, ובערב שעה, נפלתי למלאכת הכתיבה עד שלא הבחנתי בכלל מה אני כותב.

    הסיפור שאפרוס לפניכם הוא הפרק השני של 'טלנובלת 912 ימים' שחוויתי, שאת חלקה הראשון סיפרתי בסיפור 'תשעה ימים'.

    לסיפור הזה אני קורא "הנקודה הקטנה שבבטן"

    ***

    אמצע יוני 2015, יום שני בבוקר, שעה אחרי הזריחה, אני יושב בישיבה מזרחית, כבר 42 דקות שאני קפוא ככה, אני מתרגל ויפאסנה, אני בדיוק מטייל עם המודעות שלי על שכם ימין כשהשיעולים שלה מחדר השינה חודרים לי להכרה.

    ואז אני שומע אותה, את הצעדים שלה מטופפים במהירות על הרצפה, אני שומע דלת נפתחת, ואז חריקה, אני מכיר את החריקה הזו, זו הדלת של השירותים, ואז 'בעעעעעעע' אחד גדול יוצא לה מהפה.

    גומלת בתוכי ההחלטה לפקוח עיניים ולסיים את התרגול, זה כבר שלושה ימים שהיא מקיאה ככה, הריון זה הדבר האחרון שחשבנו עליו, אני לא ילד אני, אני יודע לגמור בחוץ כמו שצריך, גומר מהר, אבל בחוץ, אין טעם לקנות בדיקת הריון זה בטוח משהו שהיא אכלה בעבודה.

    בכל זאת לבוש בטרנינג שזרקתי על עצמי, אני חוזר אחרי עשרים דקות ובידי שתי חפיסות של בדיקת הריון, משתי חברות שונות, ככה שיהיה, בשביל האחריות. חרדה מטפסת לי בבטן שאני חוצה את דלת הכניסה, והיא עדיין בשירותים, יושבת בתחתונים מופשלים, מספר צעדים מתוחים ואני מתקרב אליה, אני מגיש לה את המקל, היא מכניסה תחת האגן ואחרי מספר טפטופים היא שולפת אותו בחזרה.

    הכלל הוא ידוע קו אחד אין הריון שני קווים יש הריון. פשוט.

    אנחנו ממתינים. מהר מאוד הטכנולוגיה הזו עובדת, תוך מספר שניות מופיע קו, אני מתפלל שיישאר רק קו אחד, אבל מופיע עוד קו.

    אוי ואבוי.

    אני מיד שולף את המקל מהחפיסה של החברה השנייה.

    "מה?" היא מביטה בי בעיניים תמוהות.

    "בואי נבדוק שוב".

    "אין לי פיפי רודי".

    "לא יודע, לא סומך עליהם, זה מקל".

    "אין לי פיפי אני אומרת לך" היא מפצירה בי.

    "אז תתאמצי".

    היא התאמצה, המאמץ מביא איתו עוד כמה טיפות, היא מגישה לי את המקלון, גם אצלו הופיעו שני קווים, אף פעם לא האמנתי למקלות, אבל במקרה הזה שהמקל אמר את דברו אני הקשבתי.

    ואז זה יצא לי בלי שום הכנה מוקדמת "אני לא רוצה את הילד".

    השתררה דממה.

    "מה?" היא שברה אותה.

    ואז זה הגיע, אני מכיר אותו, האוֹל אִין "אני לא רוצה את הילד, אנחנו עושים הפלה, אני לא רוצה את הילד".

    אוֹל אִין.

    "אני עוד יושבת על האסלה רודי, אפילו לא הרמתי את התחתונים" העיניים שלה התמלאו בדמעות, היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה ופרצה בבכי.

    הבנתי אותה.

    "אתה יודע גם לי יש עניין בזה" היא פלטה מגרונה.

    הבטן שלי כאבה פתאום, חזק ממש, כמו סכיני גילוח שפוצעים לי עכשיו איברים פנימיים.

    "בַאבַא" זה הכינוי שאני קורא לה "אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רוצה את הילד, כל הבטן בוערת לי פתאום, זו פעם ראשונה שאני מרגיש את הגוף שלי כל כך נסער, אני לא רוצה את הילד".

    "זה כי אני בהריון ברור שאתה נסער".

    היא צדקה היא בהריון ובגלל זה אני נסער. אבל זה היה לי גם מוזר, חלק ממסע החיים היה שמתישהו ילד יצטרף למשפחה, אני עובד, אני מתפרנס, התחתנו לפני שנה וחצי, עברנו משברים גדולים, מה זה גדולים, ענקיים, ויצאנו מהם כמו מסוּפה, הכרנו סליחה גדולה, התאוששנו, אנחנו אוהבים יותר, מן הסתם השלב הבא זה כבר ילד לתוך משפחה. אבל לא במקרה הזה, לא יודע, במקום להיות מאושר כמו רוב הזוגות שמחכים לשני קווים על המקל, הבטן שלי צעקה 'לא'. ארבעה סנטימטרים מתחת לפופיק, שמה בתוך האגן שכבה לה איזו נקודה, כמו כדור קטנטן חם שפמפם לי בעוצמה, ממש בעט בי להפיל את הילד הזה מהחיים. לא יכולתי להתכחש לנקודה הזו. היא הייתה חזקה ממני.

    "אנחנו עושים הפלה" המשכתי.

    "אנחנו לא".

    "תקשיבי לי טוב" נעצתי בה עיניים חדות "אנחנו עושים הפלה". חד משמעי הייתי, כמו גנרל, זה הפתיע אותי, גם אותה, היא הביטה בי מופתעת.

    "אתה חוצפן רודי, רק לפני שתי דקות גילית שאתה אבא וכבר אתה מוכן להרוג את הילד שלך".

    המילה 'להרוג' ננעצה לי בלב, קישטה עצמה בקליידוסקופ של סכינים, את המחשבות שלי צבעה בהרהוריי חיים, ובצדק, מי אני בכלל שאחליט מי ראוי לחיים ומי ראוי למות, באיזה זכות אני לוקח שליטה על החיים, אבל הנקודה הזו בבטן שלי בערה 'אוֹל אִין' היא צעקה 'אוֹל אִין'.

    שאלוהים יעזור הסיוט רק מתחיל.

    לא ירדתי מההחלטה להפיל את הילד, אין מצב, גם שהחלטנו שלא נדבר על זה, שנישן על זה כמה לילות, שננשום באיזון ובבגרות את האירוע המפתיע שהגיע לחיים שלנו, ההחלטה בתוכי כבר התקבלה, הכפתור נלחץ, אין דרך חזרה.

    זה מה שנקרא אצלי אוֹל אִין.

    עברנו יום דוחה, כל אחד משנינו, מה שהתחיל אצלי בוויפאסנה על הבוקר, המשיך למחשבות שטרפו אותי כמו קן צרעות שמישהו חבט עם מחבט בייסבול ועיצבן אותן נורא, מבלבלות היו המחשבות האלה ובכמויות. אומרים שהמוח מסוגל לחשוב מחשבה אחת כל פעם, נשבע לכם, באותו יום הייתי אוטוסטרדה מחשבתית מהלכת.

    אחר הצהריים יש לי 'קופיקו', בטבריה, יום חמסין היום, והמוח שלי ברקים ורעמים, השמש ליוותה אותי לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת ארלוזורוב ועם כאבים חדים בבטן התחתונה התיישבתי בספסל האחורי של ההסעה. כולם הבחינו שמשהו אינו כשורה "אתה בסדר?" הם שאלו אותי מהקדימה של הרכב, אפילו דרך המראה קלטו שאני לא באמת נוכח.

    "כן" אמרתי. שיקרתי.

    לא הייתי בסדר, המוח שלי התפוצץ, שלפוחיות ענקיות נוצרו מהצרעות שהשתוללו לי שם.

    הייתה הצגה מדהימה, התפוצצתי על הבמה. איכשהו שהחיים עוברים עליי בגסות, אני עף בחלקלקות בהצגות, לא יודע, זה כנראה חלק של היקום לאזן את מה שאני עובר.

    באותו היום הלכנו לישון. חרא שינה, אבל נרדמנו.

    ***

    בבוקר שוב ויפאסנה, כבר שנה וחצי שאני מתרגל בלי הפסקה. גם בתקופות קשות בחיים, אני דואג להיצמד לנשימה, אבל אז שיעולים, ואז רגליים מטופפות, ואז חריקת דלת, ואז הקאה.

    שנאתי אותה, שנאתי את הנקודה הזו בבטן שלה.

    קמתי על רגליי, פסעתי באיטיות לשירותים וליטפתי אותה "יהיה בסדר" אמרתי "באמת יהיה בסדר". לא שיקרתי.

    "מה יהיה בסדר?" היא צעקה בתוך הקונכייה הזו והקול שלה הדהד, החתולים קיפצו והסתתרו מאחורי הספה "אתה רוצה לעשות הפלה, אתה רוצה להרוג את הילד, וכמו שאני מכירה אותך רודי, אתה לא תוותר, אתה עקשן אתה, אימפולסיבי".

    היא צדקה, אבל זה היה אז, השתניתי, וואלה אני עובד על עצמי, אבל הפעם יש משהו הרבה יותר עמוק, באמת שקשה לי להסביר, זו הנקודה הזאת, כמה אצבעות מתחת לטבור, זה האוֹל אִין, איך תסביר לה עכשיו מה זה אוֹל אִין.

    "אנחנו לא עושים את הילד" אני מצהיר בפניה.

    "לך מפה" היא צרחה, שלחה יד קטנטנה, אחזה בידית האלומיניום וטרקה את דלת השירותים בעצבנות, איכשהו החריקה עכשיו לא נשמעה, שום דבר לא נשמע, למעט הצרחות שלה שהדהדו מתוך הקונכייה, ובכי שהצטרף מיד אחר כך.

    וזו שגרת היום שלנו, חריקת דלת, הקאה, דלת נטרקת, ובכי, ואז עוד בכי, וצרחה מצמיתה, וחתולים מבוהלים, וחריקת דלת, ובכי, ודלת נטרקת שוב, ואז כן, ואז לא, וריב, הוו הרבה ריבים של כן ולא.

    עם הימים ההקאות חדלו ואני התחלתי בדיוק חזרות לסדרה ג'ינג'י. רק חיווטים של ילדים בשיקוף המציאות שלי, אולי היקום מנסה לאותת לי שאני טוב עם ילדים, לא יודע, כי האמת שאני טוב עם ילדים, אבל לא עם הילד הזה, הילד הזה לא בא לי טוב בכלל.

    שלושה שבועות שלמים אנחנו סוחבים הריון, היא סחבה את זה בבטן שלה, אני סחבתי במחשבות. היו ימים שלא דיברנו על זה בכלל, כמו כאב כרוני התרגלנו אליו, למדנו לחיות איתו, התכחשנו, כאילו שכחנו שאנחנו סוחבים שם עובר בתוך הבטן, אבל לא שכחנו באמת, אפילו לא לרגע, כל פעם שהיא השתעלה, כל פעם שראיתי עגלת ילדים, כל פעם שבכי של תינוק חדר לעור התוף שלי, כל פעם ששמתי את הראש על הכרית לישון הייתי יכול לשמוע את העובר הזה מדבר מהבטן שלה. אני בטוח שגם לה הוא דיבר.

    אין לי ספק.

    ***

    "מה קורה מאמי? מה אנחנו עושים?".

    "רודי מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

    "שאת רוצה לעשות הפלה".

    "אני לא הולכת להגיד לך את זה".

    "אז מה עושים?".

    "אני רוצה את הילד".

    הסתכלתי לה בעיניים, אולי לראשונה מאז שנפגשנו הסתכלתי לה בעיניים באמת, תחושה עמוקה של התבוננות פנימה, לנשמה "את באמת רוצה את הילד באבא?" שאלתי.

    היא הביטה בי, לא מצמצה, נשמה ברכּוּת, ואמרה לי בפה מלא אהבה, בבגרות שלא שמעתי אותה קודם לכן "כן".

    היא דיברה בכנות, לא יכולתי להגיד לה 'לא' אחרי דבר כזה.

    אז אמרתי לה שאני רוצה להיפרד.

    "מה?" הקול שלה התחדד.

    "תראי, אני הולך להגיד לך משהו מהלב". אספתי נשימה ארוכה. "כל הגוף שלי זועק 'לא', כל הגוף שלי צועק שאני לא רוצה את הילד הזה, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני מרגיש, יש לי נקודה מתחת לבטן, והיא צורחת 'לא'. אבל זה גם הגוף שלך מאמי. אני לא יכול להגיד לך לעשות הפלה, זה הגוף שלך, ובתוך כל זה אני גם בעלך, בחרנו ללכת יחד במסע הזה, התחתנו, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, כל הגוף שלי צועק שלא לקחת את הנתיב הזה בחיים, אם את לא הולכת איתי, אם את לא מבינה אותי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לצעוד עם מישהו שבהחלטה כל כך חשובה בחיים לא הולך איתי יד ביד, אני יודע שזה אגואיסטי, אבל מתוך הלב שלי, עמוק עמוק מתוך הבטן, אני לא מוכן לוותר מאמי. זה עמוק מזה".

    "אתה יודע גם לי זה עמוק".

    "כן. ורק בגלל זה אם את הולכת לעשות את הילד הזה אנחנו נפרדים, עכשיו".

    ואז שלחתי לה מילים חדות, הכי ברורות שאפשר "תוך שבועיים את מוצאת דירה, את עוברת את ההיריון הזה לבד, אני לא רוצה שום קשר. אני אשלם לך הכל, הכל, אני מבטיח לך שאת תהיי מיליונרית, לא ייחסר לך דבר, אני לא רוצה קשר עם זה".

    הבטתי לה עמוק יותר בעיניים "זה ברור?" התכוונתי לכל מילה, ובפנים נגעלתי מעצמי, מהאמת הישירה, הגסה הזו, אבל הנקודה הזו בבטן דיברה לא אני.

    אוֹל אִין.

    היא שלחה כפות ידיים, אחזה את ראשי, רכנה אליי כמו באה לנשק אותי, הביטה בי למספר רגעים ארוכים ולחשה "אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?".

    אני לא אשכח את המבט, החום של כפות הידיים שלה, האינטונציה, את הלחישה הזו 'אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?'.

    לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי 'כן', ודמעות נאספו להן עד שטפטפו לי על הלחי אחת אחרי השנייה, דמעות עכורות, מלוחות, זוכר את הטעם שלהן, כמו אפרסמון לא בשל.

    היא גם בכתה.

    "אני רוצה לחשוב על זה" היא פלטה לפתע.

    וזה הרגיש כמו קרן שמש בחורף קפוא.

    ***

    עברנו יום, ועוד יום, ועוד יום, לא לחצתי עליה, נתתי לה לחשוב על זה, ככל שהימים התרחקו גם החברות בינינו התרחקה, היא עם החברים שלה אני עם החברים שלי, פתאום שתי קבוצות כדורגל.

    ***

    כבר צילומים, ואני ביום השביעי לצילומים לסדרה ג'ינג'י, בין תחפושת לתחפושת, אני דואג להתקשר אליה, לבדוק לשלומה.

    "אני מוכנה לעשות הפלה" היא בישרה לי פתאום בקולה העצוב, היא גמגמה בכי, קולה רעד.

    כאב לי, כאב לי כי היא מתייסרת ואני לראשונה נושם.

    זוכר שישבתי איתה בסלון, איכשהו אהבתי אותה יותר "את לא מבינה כמה אני מודה לך, זאת לא החלטה קלה, בטח שלא, זה ילד, זה חיים, וזה הגוף שלך, אני מצטער שאני מעמיד אותך בסיטואציה הזו, אבל זאת האמת שלי, אם את עושה את זה, את בעצם מוקירה את החברות הזו, וזה וויתור שאני לא אשכח לך, לעולם".

    היא לא אמרה מילה, רק בכתה, אני חושב שהיא שנאה אותי על המילים האלו.

    זה לא שהיחסים נהיו טובים יותר, אי אפשר להחליט לעשות הפלה, ולהמשיך בסדר היום, מערכת היחסים נרקבה מאותו יום.

    ***

    בלב כבד ועיניים כבויות, חצינו חיוורים את הלובי המוזנח בבית הרופאים ברחובות בדרכנו לעבור בדיקות מקדימות להפלה, לא היה לי מושג שבדיקות לפני הפלה ובדיקות לפני לידה זה בתכלס אותן בדיקות, ואף אחד חוץ מאיתנו אינו יודע שאנחנו באנו להרוג חיים, לא לברוא חיים.

    לא אשכח איך טיפסנו על המדרגות מותשים לחדר האחות, עדיין זוכר איך היא מקבלת אותנו בחיוך, איך היא מעבירה את הדבר השומני הזה על הבטן הקטנטנה שלה, ועל צג המחשב מופיעה תמונת האולטרסאונד של העובר, והוא כבר בן חודשיים וחמישה ימים בדיוק הילד הקטן הזה, זה מדהים שהם יכולים לדעת בוודאות את תאריך הזיון, ואת תאריך הלידה הצפוי, הוא אמור להיוולד במרץ 2016, בן מזל דגים, עדיין זוכר איך האחות סימנה לנו עם העכבר את דפיקות הלב שלו, והתרגשה "יש לכם עובר בריא" כמו דורכת על יבלות היא פרסה חיוך על פניה "כל הדגימות שלך טובות, זה מה שנקרא הריון מוצלח". ואנחנו כובשים צעקה פנימית, וכמה שהאישה שלי בכתה ברגע ההוא, והאחות התרגשה נוכח הדמעות היא לא ידעה שזה בכלל לא מאוֹשר. ובפנים אני נקרע, כואב למות, ואני יודע שגם היא, האישה שמולי, עם הבטן החמודה שלה שחשופה לשמן הדוחה הזה, איזה מסע אני מעביר אותה.

    האחות מדפיסה את האירוע, את התמונה הזו של העובר, ומגישה לנו. אחזתי את עדות המוות הצפוי בידי. זה היה נורא.

    כמה שזה היה נורא.

    ברכיבה באופנוע חזרה לגבעתיים כל אחד בקסדתו, כל אחד בעולמו, לעולם לא אדע על מה היא חשבה שם בקסדה, לרגעים מסוימים בנסיעה חלפו לי שם מחשבות להמשיך עם דפיקות הלב האלו, לתת לעובר הזה לחיות, אבל בכל פעם שחדרה מחשבה כזו לחצה לי הנקודה בבטן כאילו דווקא, בחרבות היא דקרה אותי.

    בכינו מלא כשהורדנו את הקסדות.

    ***

    אחרי שלושה ימים עברנו את ההפלה, בשביל זה יוקדש סיפור משלו אם בכלל, הנסיעה ברכבת, ההרדמה המלאה, הקור המקפיא, הגרידה, הברזה מיום צילום וקנס של 7 אלף דולר.

    ***

    יום רדף יום, והימים המשיכו לרכב על ציר הזמן, הזיכרונות של המקל עם הפסים חלפו החוצה מדפי הבוקר ומהכתיבה היומיומית, איכשהו הם תורגמו באופן טבעי לצלקות בתודעה, והזיכרון ההוא של ההיריון נשכח, ואיתו גם הסיבה בכלל שהפכנו להיות חברים. מאז אותה הפלה שכבנו עם קונדום, זה היה מקולקל, לשכב עם האישה שלך עם מעיל דובון על הזין, הזין שלי התרחק מהכוּס שלה בשכבת ניילון, וכך גם החברות בינינו, שהפכה להיות חברות מקונדמת.

    ניסינו כמעט הכל, טיפול זוגי, יצאנו לארוחת ערב, הלכנו להופעות מוזיקה, להצגות, מלא הופעות סטנדאפ, עברנו לדירה חדשה, ענקית, אבל הצלקות ירדפו אותך גם כשאתה בדירת 90 מ"ר.

    שרדנו שבעה חודשים מאז אותה הרדמה מלאה.

    ב 20 בינואר 2016 הדפים מספרים לי שנפרדנו.

    ***

    לאחר חודשיים,

    מרץ 2016, בני מזל דגים חוגגים כעת יומולדת, והיא מתקשרת, מזמינה אותי אליה לדירה שהיא שכרה, מאורה קטנה ברמת גן, היא בדיוק נפרדה מהחבר שהיה לה יום אחרי שנפרדנו.

    הירח תלוי בשמיים, כבר מאוחר בערב, ואנחנו יושבים בחלק הזה בדירה שהיא קוראת לו סלון, על ספה מתקפלת, המנורה שלה הטילה צל בדמות נחש על הקיר, כמו בא לסמל משהו שעומד להגיע.

    היא נועצת בי עיניים רטובות "יש לי משהו להגיד לך, ואתה ממש תשנא אותי על זה".

    אולי הצל הזה באמת בא לסמל משהו.

    "מה?" אני נע באי נוחות עם האגן.

    "אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה".

    "מה?".

    "לא רוצה להגיד".

    "נו מה? הגעתי עד לפה, מה את רוצה להגיד לי?" הפצרתי בה.

    "בגדתי בך".

    "עם 'תומר השכן'? עוד פעם?".

    "לא, עם ערן".

    זרם מחשבות תת קרקעי החל לפרוץ לי בתודעה, המילה 'ערן' הציגה לי תמונה בהכרתי, היי אני מכיר אותו, ערן, חבר שלה לעבודה.

    "שכבתי איתו פעם אחת".

    "מה?" פערתי עיניים גדולות.

    "פעמיים, הוא גמר בתוכי, ממנו נכנסתי להיריון".

    "מה באבא? באמת? אחרי כל מה שעברנו? עוד פעם?".

    היא הנהנה 'כן'.

    "והוא נשוי באבא, עם ילדים, בגדת בי שוב? ממנו נכנסת להריון?".

    "כן" העיניים הרטובות שלה הפכו לפרץ של דמעות.

    "רגע רגע רגע כל מה שעברנו באבא, וזה אפילו לא היה ממני?".

    היא הביטה בי מרוסקת "אני מצטערת".

    "שיקרת לי. למה לא סיפרת לי?".

    היא לא ענתה.

    חמתי בערה בי להשחית, הווו כמה שהיא בערה, הוו כמה שהיא רצתה להשחית, רציתי להרוג אותה, אבל נזכרתי באמיליו ובחוטים הדקים של האור, רציתי לחנוק אותה עם החוטים האלה, אבל הם דקים, והם מאור, אז נזכרתי ב'כוחו של הרגע' אבל הכוח הזה לא חזק דיו שאדפוק לה את זה בראש, וההארה, איך אפשר להרוג בנאדם עם הארה?

    צרחה עמוקה בקעה בראשי, צעקה שממרחק הזמן שאני כותב את המילים הללו אני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת בתוכי, גופי היה משותק, ליבי הלם בחוזקה, מיותר לציין שלא יכולתי לדבר, ואז אספתי נשימה עמוקה, לא יודע איך זכרתי לנשום ברגע הזה, אבל זכרתי, מילאתי ריאותיי באוויר, מלא אוויר, הרגשתי מובס, מושפל, אחרי 'תומר השכן', אחרי כל הסליחה, עוד בגידה, עוד שקר, הגוף שלי רעד אלימות, רציתי לבעוט בה, בכוּס החרמני הזה שלה, במקום זה כבשתי צרחה פנימית, שלחתי ידיים וחיבקתי אותה, זה מה שהחליטה נפשי לעשות, וזה היה המגע האחרון שלנו. חיבוק.

    "אני אוהבת אותך" היא סיננה לאוזני "אני מצטערת".

    כיווצתי לסתות, חזק כיווצתי, אני חושב שדיממתי מהחניכיים, ונשמתי, עוד אוויר ועוד אוויר. השתחררתי מהחיבוק והתרוממתי מהספה, רגליים רועדות נשאו אותי לדלת, ומשם החוצה, סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות, בשביל היציאה מהבניין הבחנתי בירח, חיוכו הפוך, עצוב הוא היה, שלפתי את הטלפון, חיפשתי 'ערן' באנשי הקשר, והוא הופיע שם, צמוד לשם שלה, בלי היסוס התקשרתי אליו, לא יודע למה, לוודא, לדבר, לאמת את הפרטים, והוא אכן סיפר לי שהם שכבו, בלי קונדום, הוא לחש לי לטלפון, הוא לחש, אשתו בדיוק ילדה לפני יומיים את הילד הרביעי שלו, הוא לא רצה להעיר אותו, את השד, מסתבר שהוא עיבר שתי נשים במקביל, יש לו זרע טוב לבחור.

    ברגע זה תודעתי נקברה תחת מופע של זיקוקי דינור ששיגעו לי את המוח בשאלות, במחשבות, בשנאה, קן הצרעות שהיה רדום, נחבט בעוצמה, והן רוצות לנקום מתמיד.

    ***

    כמו מחבלת, שלפה רימון, שחררה את הנצרה, זרקה אל תוך מוחי, והשאירה אותי לבד עם הפיצוץ.

    והיא, המשיכה עם חייה, מצאה לה בני זוג רבים, ואני נאלמתי דום על ציר הזמן, מן הסתם אני אמור להיות מאושר שהשתחררתי מאדם שכזה, אבל לא אצלי, לא יודע למה, נפשי החליטה לצאת לקורס אינטנסיבי ביגון, באגו, כאילו דווקא, ללמד אותי משהו על מהותו של כאב ומהותה של סליחה. כאילו לא עברתי איתה סליחה, כאילו לא עברתי דברים בחיים.

    ועכשיו עוד פעם.

    בודד נקברתי בדירה הענקית הזו של שנינו בגבעתיים, לבד בתוך מגדל מוחי הקודר, כוחי אזל, שקעתי מתחת למים גועשים של השנאה, נפשי נסחפה לכאב ויגון, בן ערובה של רגשות מכל קשת הצבעים בעיקר כועסים והרסניים. כלב אכזרי נולד בתוכי, והוא נובח, חושף את שיניו במחשבות נקם.

    איזו עוד מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר את התחושה הכבדה שנבגדת, שוב, ושוב, את התחושה הזו שהולכת שולל והרצון העז הזה להשמיד חיים.

    הלוך ושוב, הילכתי בביתנו הריק, בלי מנוח, חיה שבויה בכלוב, מקונן על עולמי, נאבק עם מחשבות זעם, מגרש מחשבות של חורבן.

    במוחי דחוסים מיליארדים של תמונות, נבגים, שיצרו פטריות עובש, מתוך המרחב המצחין שטבעתי, אפיתי עוגות נקמניות, תמונות זדון ערוכות בקומפוזיציה של דיכאון, שיצרו מסע יריות אל דמויותיהם, שלה ושלו, ושל 'תומר השכן' ושל כל הזיונים הארורים שלה.

    רק ששכבתי במיטה ונסחפתי אל שנתי, ברחתי מהעולם האכזרי הזה של ייסורי המחשבה.

    וזה תחילתו של מסע כבד של התרוממות נפש, לא הלכתי לפסיכולוג, מעט נפגשתי עם חברים, גם לא התקשרתי לאמיליו, נשמתי רצתה לחוות את הלונה-פארק הזה לבדי, מסע אישי ביקשה, ארבעה חודשים מדממים גירדו את נפשי, בזמן הזה נעשיתי בקיא בכל הפגעים הרעים וכוונות הזדון של טבעי. גירדתי פצעים מוגלתיים ובפריחות של האגו שהבגידה הזו מסתבר הייתה קטליזטור לערוך את מסע הניקוי הזה.

    ובזמן הזה אני מופיע סטנדאפ, אני מפרק את הקהל מצחוק ובוכה במחסן המשקאות של הסטדנאפ פקטורי.

    איזה ימיים הזויים.

    והזמן עושה את שלו, אשכרה הזמן עושה את שלו, בדרכו שלו, הזמן לימד אותי לנשום, כי אין ברירה רודי, וללטף את עצמי, כי מי ילטף אותי חוץ ממני, עם הזמן אני מקבל שזה מה שיש, שאכזבה, והשפלה, וכעס, וקנאה, הם רגשות חזקים, בהירים אפילו, שלימדו אותי להרים ראש ולהזדקף, רגעים מבועתים שלימדו אותי להתפתח, לצאת מאזורי הנוחות שהאגו מצא לעצמו. והזמן ההוא הפגיש אותי עם ספר טוב, ועוד ספר טוב, הרבה ספרים טובים קראתי בזמן ההוא.

    והוויפאסנה שהייתה שם כמו מטרונום של נשימת חיים, בוקר וערב, בוקר וערב, וואלה ס.נ. גואנקה היה מבסוט עליי.

    ויום עבר, ועוד יום, ובתוך קדרת המחשבות התחלתי לשמוע שוב ציוץ ציפורים, ותמונתה שלה הלכה והיטשטשה, נמוגה בערפל הזמן, מעט חיטוטים בפייסבוק, וגם אלה חדלו לאיטם, והשקט זחל לעתים קרובות יותר, ואיתו הסליחה, כה עדין קולה של הסליחה, עד שאפשר לחלוף על פניה, אבל עדיין היא ברורה עד שאי אפשר לטעות בה, והעט המשיך לכתוב אותה, ולבכות אותה, ולשחרר אותה.

    ***

    אחרי חמישה חודשים אני עובר דירה,

    במהלך אריזת הבית מחליק לו פתאום משידת הנעליים, תמונתנו של העובר, תמונת האולטרסאונד, מאותו יום ברחובות, ואני מביט בתמונה, עיני מרצדות על הנקודות של סמן העכבר, זיכרונות הימים ההם, ועיני לוכדות את הזמן ההוא, הזמן המדויק של ביצוע הבדיקה, ואת זמן תהליך העיבור, יום הזיון הארור. אז פניתי לקופסאות הקרטון, שם מאוחסנות דפדפות הספירלה שארזתי, והכל מתויג וממסופר, שלושה ארגזים כאלה של דפדפות, ואני שולף את הדפדפת של היום הזה, לבדוק באמת מה קרה שם ביום ההוא.

    אלו הם דפי בוקר, במחצית הדפדפת, פגשתי את היום המדויק, בעיניים רועדות הבטתי במילים מעולם לא הראיתי לאיש את דפי הבוקר שלי, אבל הסיפור הנוכחי דורש אותם, ובעיקר האינטואיציה, שבאותה העת דיברה דרכי, ואני לא זיהיתי את קולה, וכך אני פותח את היום ההוא, מילה במילה:

    "יום שישי היום, 4:50 בבוקר, אני אוסף את באבא אני מקפיץ אותה לעבודה, היא הולכת לעבוד עם ערן אני אוהב אותו, הוא חמוד. הם הולכים לעבוד יומיים רצוף, אני מקווה שתהיה להם עבודה קלה, קרה משהו מדהים בדרך שאספתי אותה, בכביש 5 אחרי שפניתי ימינה מכביש איילון בין מחלף מורשה לירקונים מפריד 2 ק"מ. לכיוון צומת ירקונים תופס אותנו ענן, אבל מה זה ענן, ענן אחו שרמוטה, מסך עשן לבן וסמיך שלא ראיתי מעודי כזה, השעה מוקדמת, היו ממש מעט מכוניות, ומקטע של כביש שהייה אמור להסתיים בשתי דקות נסיעה, ארך כמעט 20 דקות, חצינו ענן סמיך ועבה, כל המכוניות תיקשרו דרך צפצופים וזה היה אחד המחזות היפים שראיתי, לא ראיתי כלום! זה הזכיר לי את הספר 'על העיוורון', זה היה מחזה מרהיב, מה הוא בא לסמל, מה אני אמור לראות או לא לראות, איחרנו לערן שהמתין עם הרכב שלו בתחנת האוטובוס, חזרתי לפני רגע הביתה, חציתי את הענן הזה גם בחזור, הוא היה פחות סמיך, יש לי כאב בבטן כאילו פלוץ ענקי רוצה להשתחרר וכלום, אולי אכין לי תה…".

    ***

    הזוגיות שלנו, שאני מנסה להיזכר, היא תמונת נוף מעורפלת, שמתוכה מגיח לעיתים רחוקות איזה זיכרון טוב.

    שנה עברה מאז שהיא שלפה את הנצרה ההיא, לא התראינו, לא דיברנו, חשבתי עליה מלא, על העובר, על המוות שלו, על דפי הבוקר, על האינטואיציה שדיברה דרכי, כתבתי עליה מחברות שלמות, ואת הסיפור הזה.

    על נקודה קטנה בבטן, שלה ושלי.

    ***

    סיימתי לכתוב את הסיפור הזה ב'מזנון גֶעֵצֵל' בכרם התימנים, שם ישבתי שבוע שלם לפרוט את הטלנובלה הזו. לפני יומיים, ביום חמישי בדרכי לכאן עם הלפטופ, להעלות את הדיו לפיקסלים של הפייסבוק, הבחנתי בה פתאום, יום צילום לפרסומת, והיא נערת המים, עצרתי את האופנוע בצד הכביש והבטתי בה מבעד החריץ שבקסדה, שערה ארך מאז החיבוק ההוא, אפה עם הגִיבֶּנת כרגיל, סנטרה בולט, והחיוך שלה פרוס על שפתיה, עדיין יפה. התבוננתי, בה, בעצמי, בחיים האלו, שמאותתים דרך גלגלי השיניים של המציאות, שמה שאתה חושב עליו רוב הזמן זה מה שישתקף במציאות חייך, אז סובבתי יד, הקטנוע קיבל מנת גז, והתרחקתי…

    וכך אני מסיים את הטלנובלה הזו.

    אולי בסופו של דבר, זה סוף טוב, אני משחרר את הסיפור הזה החוצה ממני, ומנקה באופן סופי אותה ואת הטלנובלה הזו שהצטרפה איתה.

    עוד עשרה ימים אהיה בברזיל לנשום שמש ירוקה, לכתוב את החיים החדשים שאני מתכנן עבורי.

    [וזו תמונה של עובר שמצאתי בגוגל]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-5.11 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • שיר לשבת / נורית זרחי

    מתוך "הבל ייתן לך נשיקה" / נורית זרחי

    "אוּלַי בּגְלַל הַנֶּפֶש שֶׁאֵינָהּ מִזְדַקֶּנֶת
    לֹא מִזְדַקְּנִים גַּם הַגַּעְגּוּעִים.
    אִם תַּעֲבֹר עַל פָּנַי אַפְרוֹדִיטִי בָּרְחוֹב
    לֹא תַּכִּיר אוֹתִי עוֹד –

    אֲבָל אֲנִי אַכִּיר גַּם אַכִּיר
    נִכְלֶמֶת אֶתְפֹּס בְּשוּלֵי מְעִילָהּ,
    כְּצִרְעָה יְבֵשָה, כְּדֻבַּת מְרִירִים,
    תְּגָרֵשׁ אֶת טִרְדָּּתִי מֵעַל פָּנֶיהָ.

    אֲבָל כֹּחַ הַגַּעְגּוּעִים נִשָּׂא הָלְאָה
    וְעַד לַהֲבָרָה הָאַחֲרוֹנָה שֶל הַזְמַן
    יַרְחִיף אֶת שְאֵרוּת הַנֶּפֶש"


    להגיב
  • טוב ברחוב! – פסטיבל מקומי פרדס חנה כרכור – חמישי 19.10

    ***

    פסטיבל "טוב ברחוב" , הפסטיבל המקומי של פרדס חנה כרכור שיתקיים השנה ב-19/10/17 ומכונה על ידינו "החג שאחרי החגים". מנסה לבטא את הרוח הייחודית של היישוב. זו השנה השנייה שהוא מתקיים  וכפי שהבטחנו, בכל שנה יזוז הפסטיבל לרחוב אחר, מתוך רצון לשתף את כל חלקי היישוב בפסטיבל ולאפשר בכל פעם זווית הסתכלות חדשה על המתרחש ברחוב.

    הפסטיבל  שכולל הופעות מוזיקה, מיצגים, אמנות רחוב, תאטרון, קרקס ות ועוד ועוד, יתרחש השנה במרכז המושבה, בלב ליבה, בוואדי שחוצה אותה מדרום לצפון  ומצטלב עם דרך הבנים.  לא לחינם בחרנו את המיקום. יש כאן רצון אמיתי לחבר בין כל חלקי המושבה. לא מדובר רק בחיבור פיזי, אלא בחיבור רעיוני בין תושבים חדשים לוותיקים, בין ילדים למבוגרים, בין דתיים לחילוניים  והכל בעזרת לא מעט אמנות מקומית חיה ובועטת.

    פרדס חנה כרכור מייצרת  לאורך השנים קול תרבותי חברתי קהילתי  שונה ומרענן והפסטיבל רוצה לתת לו ביטוי אמיתי. הקול הזה מתקיים כל השנה, ובא לידי ביטוי בעשרות שיתופי פעולה תרבותיים, חברתיים, קהילתיים ועסקיים. הפסטיבל שנשען על אירועים קודמים כמו "ח"י באהבה", הלילה הלבן של פרדס חנה כרכור  והשיקשוק המיתולוגי, מהווה עוד נדבך באבולוציה של ההתפתחות התרבותית של היישוב.

     זהו פסטיבל מקומי ברוח פסטיבלים שונים בעולם, שמנסה לשמר את הרוח המקומית מתוך הבנה ברורה שמה שהיה לא יהיה, אבל בהחלט תמיד אפשר ליצור משהו חדש. אנחנו סבורים שבסופו של יום הכוכב האמיתי של הפסטיבל  הוא הקהל שנחשף למתרחש ברחוב והופך מצופה למשתתף.

     השנה במיוחד יאיר "טוב ברחוב"  את מרכז המושבה המתחדש בחלקו , ינסה להראות כיצד ניתן לייצר אורבניות  תוססת,מלווה בקריצת עין שובבה,  לצד שימור הקיים מתוך אמונה אמיתית שהכל קשור ומתחבר.

    כל ההפקה המורכבת הזו שנרקחה במשך חודשים, לא הייתה יכולה להתרחש ולהתקיים כעבודת יחיד, והיא תוצר של עבודת צוות מאומצת ויצירתית ועל כך תודתי הגדולה לאנשים שאיתי.

    ניפגש ברחוב.

    אייל כגן, מפיק ומנהל אמנותי.


    הפסטיבל יתקיים במרכז המושבה מסביב לכיכר שמונה – מאזור השוק הישן (שמתחדש) ועד לואדי (היכן שהיה השיקשוק) בין השעות 20:00-חצות

    הדף של "טוב ברחוב" בפייסבוק >

    האירוע בפייס >

    התוכניות של הפסטיבל מפוזרות בנקודות המסחריות ברחבי המושבה.
    להורדת התוכניה אליכם לנייד הקליקו כאן >

    הכניסה חופשית


    להגיב
  • הכסאות של גברת אפלבאום / מאיה לילה חפר

    [מאיה לילה חפר]

    מאחורי הבניינים שלנו היו חולות. חולות לבנים ורכים שנותנים אשלייה שאם תמשיך ללכת מספיק יתגלה לעיניך הים. אבל בבאר שבע היה רק חוף ואנחנו קבלנו עלינו את הדין והסתפקנו במשחקי חולות שלעולם לא יתנחמו בשטיפה במים קרירים. היינו חוזרים עם השקיעה אל בניינים בצבע חול, מעוטרי שפיצים של שפריץ אופנתי, כשאנחנו משאירים אחרינו שבילים של גרגירים, סימני כפות רגליים, זרזופים מכיסים ומכפלות, וחיוכים צהובים של הרפתקאות בשמש. אמא שלי הייתה מקבלת את פני בדלת " שוב הבאת לי את כל החול?" יכולתי לראות שהיא משתוקקת להרים אותי מהעורף כמו אמהות חתולות שגרו מתחת לעמודי הבלוק ולהנחית אותי ישר במקלחת בלי שאשיר את שאריות היום בסלון המצוחצח שלה, אבל היא נאלצה להסתפק באנחה רועמת, נשימה פנימה בקולי קולות ושחרור ארוך של השלמה עם גורלה שגזר עליה ישיבה במדבר המאובק במקום באיזו עיר אמיתית עם קצת תרבות.
    זו הייתה מין שעה שכזו לפנות ערב בה יכולתי לשמוע את קירות הבלוק מהדהדים את אנחת האמהות על מלחמתן חסרת הישע בחולות הפרא שאנחנו ייבנו בצורה סדירה לתוך סלונים תחומי טפט.

    נראה היה שכולם מקבלים את עובדת קיומנו מוקף החולות חוץ מהיושבת בדירה מספר 1, גברת אפלבאום. גברת אפלבאום הייתה יכולה להיות סבתא רק שלא היו לה ילדים. ומכיוון שלא היו לה היא סרבה בכל תוקף לשאת את תוצאות גידול ילדיהם של אחרים. החול הדביק היה אויבה המושבע והיא נהגה להמתין לנו מסתתרת במקומות שונים ברחבי הבלוק, להמתין עד שהתקרבנו ולהפריח את נשמתנו בצעקה "לנקות". היא הייתה מגרשת אותנו אל הדשא ועורכת מסדר לכפות הרגליים שלנו, מסמלת לנו לטפוח על מקומות שונים בגוף, מסובבת, מרימה, עד שנסתפקה והייתה משחררת אותנו במנוד ראש אל הכניסה.

    אנחנו היינו שנתון שכבר נזרעה בו חוצפה ויתכן שהמחסומים של גברת אפלבאום לא היו מתקבלים על ידנו בהשלמה לולא היה בבעלותה של הגברת אוצר אמיתי. במקלט הבניין המשותף אכסנה הגברת מגדל גבוה, מכוסה סדין, ותחתיו 20 כסאות כתר פלסטיק שנתן לה במתנה אחיינה עובד המפעל. הכסאות האלה כיכבו בכל ארוע של הבלוק ושרתו כל מסיבת יום הולדת. אנחנו פחדנו להכעיס את גברת אפלבאום פן נשאר מחוסרי כסאות ביום ההולדת הבא.

    רגע השיא השנתי של גברת אפלבאום וצי הכסאות שלה היה ערב סוכות.
    בבלוק שלנו על הדשא בחזית נבנתה סוכה שיתופית מפוארת, אבא של יעלי עובד סולל בונה היה מחלץ מהמקלט את עמודי הסוכה עוד לפני יום הכיפורים ולאחר תקיעת השופר היה מתייצב פורום אבות קבוע לתקיעת היתד הראשונה וברכת שהחיינו.
    למחרת נכנס כל הבניין לתזזית. סדינים נשלפו, קישוטים הורדו מקופסאות בבוידמים ואנחנו היינו יושבים שעות לגזור רצועות ולהשחיל שרשראות.
    ואז בבוקר החג הייתה יוצאת גברת אפלבאום מדירתה ,חלוק דהוי עוטף אותה, דלי מעלה אדי אקונומיקה ביד אחת וערמת סמרטוטים בשניה. היא הייתה עורכת את כל רכושה על הדשא ואז מוציאה מהמחסן אחד אחד את הכסאות. בכל שנה מחדש סירבה גברת אפלבאום להצעות העזרה מגברי השכונה ולבסוף היו האימהות רודות בנו הילדים ללכת לסחוב את הכסאות אל הדשא. גברת אפלבאום הייתה עומדת בפתח המקלט ואומרת לנו "אחד, אחד, בסבלנות. לאט. שלא תשברו ילדים". תחת עיניה הפקוחות התנהלנו כמו טור נמלים מובילים כיסא כיסא, עורכים אותם על הדשא. דודי הגדול היה לוחש לי " אם היא רק הייתה נותנת לי הזקנה, הייתי לוקח את כל הכסאות בערימה". אבל גדול וחזק ככל שהוא היה גם הוא לא ניסה לדון עם גברת אפלבאום על הצורה הנכונה לנהוג באוצר שלה.
    בדייקנות ובכוונה גדולה ערכה הגברת את הכיסאות בארבע שורות ישרות. אחרי שהייתה שביעת רצון מהמרחק בין כיסא לכיסא ובין שורה לשורה החל טקס הניקוי. תחילה סמרטוט יבש, אז מים מהצינור, קירצוף באקונומיקה ושטיפה נוספת. לאחר מכן היו גברת אפלבאום והכסאות יושבים בשמש ומתייבשים. לאיש אסור היה לדרוך על הדשא ביום ההוא. אחר הצהריים שהוקל החום הייתה יוצאת הגברת ומלטפת את הכסאות המבריקים במבטה ואז הייתה מעבירה כיסא כיסא אל תוך הסוכה עורכת אותם בדיוק גדול מסביב לשולחן ועומדת בפתח הסוכה ונדמה היה לי שיש שביעות רצון עמוקה במבטה העייף.

    בערב כולנו ירדנו בבגדי חג אל הסוכה, סירים ותבניות הילכו בטור ארוך אל השולחן וגברת אפלבאום הייתה אומרת לכל אחד ואחת מהשכנים "תשב בבקשה, שב כבר" ואז שרו וקידשו ואכלו וכל שכנה היללה את תבשילי האחרת ורוח טובה הייתה שורה בכל.
    בסיום הארוחה שלף אחד מהגברים בקבוק של ברנדי והכיסאות קובצו לשניים בחצי הסוכה הפנימי התקבצו הגברים וצחקו בקול. בקרבת הפתח התקבצו הנשים, משגיחות בחצי עין על הילדים שבחוץ ובחצי השני על הגברים שבפנים, מקלפות רימונים ומחליפות סודות. אנחנו הילדים לא ישבנו על הכסאות המכובדים בשולחן הגדול. לנו נערכה אחר כבוד מחצלת על הדשא והאמהות שלנו שלחו אלינו החוצה צלחות שנשאיר את הקולות הרמים שלנו והפירורים הנושרים שלנו והבלאגן שאנחנו מחוץ לסוכה.

    אבל כל זה השתנה ביום השלישי לסוכות, יום הולדתי. ביום ההולדת שלי נוספה אל הארוחה העמוסה גם עוגת יום הולדת. אמא שלי הייתה מקשטת כיסא אחד בבלונים ואני הייתי מובלת בין הסירים והצלחות אל הכיסא המקושט. ביום הזה השתנו סידרי עולם וכל הילדים נקראו אל הכסאות שבפנים. אנחנו היינו יושבים מול השולחן הגדול, מולי הייתה מונחת העוגה והנרות וכל המבוגרים היו עומדים סביבינו. הלחיים שלי היו אדומות נורא שכולם שרו לי בקולי קולות. והגברת אפלבאום הייתה משגיחה בנו כשהתיישבנו שלא נגרור את הכסאות, שלא נתנדנד עליהם ולא נישען עליהם לאחור. ואז אבא שלי היה מדליק את הנרות ואני הייתי נושפת עמוק ומביעה את המשאלה שתיכננתי מראש שבועות לפני יום ההולדת. כשהנרות כבו חזר העולם אל עצמו ואנחנו הוצאנו מהסוכה עם העוגה אל חלקת הדשא שלנו והערב חזר אל עצמו ואל מנהגו.

    כך חלפו עלי תשע שנים בתוך הבלוק שלנו, הרפתקאות התחוללו רק בתחומי הוודאות והכסאות של גברת אפלבאום ליוו את כל הארועים החשובים שלנו, עדים שקטים לכל רגעי האושר של הקהילה הקטנה שהיינו.

    בערב סוכות שהקדים את יום הולדתי העשירי קמתי חסרת סבלנות. אמא הבטיחה שאקבל ליום ההולדת את האופניים החדשות שרציתי. אופניים של גדולים במקום אופני הילדים שלי. רציתי אופניים אדומות שהשמש תשלח בהם ניצוץ כשאני דוהרת עליהם ברחוב.
    נשארו עוד יומיים עד יום ההולדת ואני לא ידעתי איך אגרום להם לעבור כבר. כשירדתי אל הרחבה ראיתי שגברת אפלבאום כבר הכינה את כלי הניקוי על הדשא ופתחה את המקלט, עכשיו היא בטח הלכה לשחרר את הצינור הגדול מהארון בו היה נעול. רוח טובה שרתה עלי והחלטתי להיות נדיבה, היום אעזור לגברת אפלבאום לפני שאמא תבקש מימני. אמא תמיד אומרת שהזמן עובר מהר כשעסוקים.
    נכנסתי למקלט. אפלולית וריח דחוס קיבלו אותי, הגברת לא הדליקה את האור והסתפקה באור שנכנס מהדלת. אמא תהייה גאה בי – הידיעה הזו העבירה חיוך על שפתי. קרבתי אל ערימת הכיסאות, היא הייתה גבוהה ממני. סחבתי שרפרף וטיפסתי, התחלתי למשוך את הכסא העליון החוצה. הכסאות היו סבוכים אחד בשני כאילו החזיק אותם כח אדיר יחד והם ממש לא מעוניינים להפרד. אבל אני החלטתי ואף כסא לא ישנה את דעתי. הכנסתי את הידיים ברווח בין הכיסאות ודחפתי. דחפתי חזק והרגשתי איך כל הגוף שלי דוחף. דחפתי ופתאום נשמע קול שיחרור והכסא העליון עופף מהערימה את כל הדרך אל רצפת המקלט והשמיע צליל מבשר רעות. הלב שלי דפק כל כך חזק ששמעתי אותו. עמדתי על השרפרף קפואה, הנשימות שלי נהיו שטוחות ורועשות. ואז שמעתי רעש מבחוץ והתעוררתי מקפאוני. זינקתי אל הכיסא שמוטל שם. הרגל האחורית שלו נסדקה. לא רואים את הסדק מרחוק. החזרתי במהירות את הכיסא אל הערימה. הרחקתי את השרפרף. חמקתי אל תוך המקלט, מאחור היה צוהר אוורור קטן דרכו היינו מתגנבים אל המקלט בלי לבקש מפתח. הפעם יצאתי ממנו החוצה ורצתי אל החולות. רצתי ורצתי ודמעות שטפו לי את הפנים. אמא לא תקנה לי אופניים אם היא תדע. נפלתי אל הדיונה הרכה, הדמעות הפכו לבוץ. היא לא תדע. דברים כאלה יכולים לקרות מעצמם. לא? היא תדע. היא תראה את הפנים שלי כשגברת אפלבאום תקים מהומה. והיא תקים. דמיינתי אותה מיישרת את הכיסא על הדשא ופתאום עיניה החדות קולטות זווית חריגה. אולי היא תאשים את הילד שיסחב את הכיסא. אולי זה יהיה דודי? אבא שלו נותן לו מכות כשהוא כועס. אני אתן לו את האופניים מתי שירצה. זו לא אשמתי. שכבתי בחול שהלך והתלהט מתחתי ככל שהשמש צברה תאוצה במסלולה. את חייבת לחזור עכשיו, אמרתי לעצמי. אם לא תחזרי אמא תתחיל לדאוג ואחר כך לחשוד.
    הגברת אפלבאום הזאת, זרע של שנאה נבט בי. איך שאנחנו נותנים לה למרר את חיינו. אני לא אעמוד יותר במסדר החולות שלה. זו לא אשמתי שהיא זקנה ולבד. לא אשמתי שהייתה מלחמה ושאמא אומרת שצריך להתחשב בה. כל הזמן להתחשב בה כאילו אני עשיתי שלא יהיו לה ילדים והכסאות שלה יהיו הילדים שלה. קמתי על רגלי נחושה. אף אחד לא ידע. זה יהיה הסוד שלי עם עצמי. זה בסך הכל כסא מטופש. רק כסא. צעדתי מהחולות, מנערת את עצמי, מזמרת לעצמי בלב, לא כלום. לא קרה כלום. רק השתעממתי אמא אז הלכתי לחולות.
    עצרתי לשטוף פנים בבלוק ליד. וכשעמדתי ליד הברז שמעתי המון דיבורים מהבניין שלנו. הנה, זה התחיל. מצאו את הכסא. דמיינתי לעצמי את גברת אפלבאום זועמת על הדשא מול גופת הכסא הפגום. זו לא אשמתי. נשמתי עמוק והחלטתי לחמוק כמה שמהר הביתה. אני רק צריכה לעבור אותם בלי שיראו עלי. גברת אפלבאום לא תתקרב אלי, אני מלאה בחולות, כל כולי חול. הרגשתי איך החול מגן עלי כמו שריון מכושף זהוב. צעדתי אל הבניין. התקהלות אמהות על הדשא. שמעתי בכי ולחישות. נשמתי עמוק, זה רק כסא. זו לא אשמתי. ליד הכניסה למקלט ישבו הילדים בשקט, הם בטח התחילו את מסדר הזיהוי שלהם. הרכנתי ראש והתקדמתי לבניין. דודי קרא לי "איפה היית?".
    לא הסתכלתי עליו. "בחולות, סתם, היה משעמם". דודי קם אלי. מה הוא רוצה? הוא בטח יודע. כולם יודעים. אולי מישהו ראה אותי נכנסת? "אני הולכת הביתה, מגרד לי החול". דודי מסתכל עלי, הוא נבוך. "מצאו אותה מתה ליד הברז, את הגברת אפלבאום". זמזומים מילאו לי את האוזניים וכל הכוח שלי נזל כמו חול מכף יד פתוחה. התיישבתי נשענת על המקלט. אמא שלי הופיעה לידי וחבקה אותי חזק. יבבות קטנות יצאו ממני. "היא הייתה מבוגרת מאד מתוקה שלי" לטפה אמא את ראשי. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר, הדמעות שטפו את החול מפני ואמא עזרה לי לקום. " בואי הביתה קטנה, זה באמת מאד עצוב".

    אחר הצהריים נשאר הבניין ריק ממבוגרים. כולם הלכו ללוויה. אני שכבתי בחדר והרגשתי את הגוף שלי בוער. אני כל כך מקווה שהיא לא ראתה את הכסא. אולי השבר הזה שבר את ליבה? אולי עשיתי את מה שלא עשתה המלחמה?
    האוויר היה לי כבד. כשאמא נכנסה הבייתה היא הניחה יד על המצח שלי "את בוערת".
    "אני רוצה לישון אמא". אמא שלי הביאה מגבת לחה וליטפה לי את המצח.
    נרדמתי וישנתי שלושה ימים. הגיע רופא לבדוק אותי. אמא האכילה אותי מרק בכפיות. צעקתי הרבה. ובבוקר יום ההולדת שלי בעודי מדמדמת בהזיות, הרגשתי יד זרה מונחת עלי. פקחתי את עיני וראיתי את גברת אפלבאום יושבת ליד מיטתי. היא ישבה על כסא כתר מצוחצח ולטפה את שערי.
    "אצלנו לא היה פלסטיק את יודעת?" היא הייתה רכה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה אף פעם. "ככה זה פלסטיק. נשבר. מזדקן. ואין נגר שיכול לתקן או רתך שיכול להלחים. אף פעם לא באמת אהבתי פלסטיק." היא חייכה אלי באהבה ושרה לי שיר ערש בשפה שלא הכרתי.

    כשקמתי לא היה לי חום ובסלון חיכו לי אופניים אדומות ומבריקות.
    הסוכה של הבניין שלנו הייתה גם סוכת אבלים באותה שנה וזה היה חג שקט ומשונה.

    מעולם לא הסכמתי להכניס כסאות כתר לביתי.

    הילדים שלי כועסים שאני מתעקשת לגרור כסאות עץ כבדים אל הסוכה אבל אני שמחה להרגיש את משקלם.
    אני שמחה לזכור.
    אני רוצה לקוות שהמנהג הזה יעבור במשפחתי, דורות על גבי דורות של כסאות עץ בסוכות, בלי לדעת הם יהיו גלעד קטן עבורך.


    מאיה לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית


    להגיב
  • מתחת לפנס 5 – פסטיבל אמנות רב תחומי בחול המועד סוכות – גבעת חביבה

    מתחת לפנס 5- פסטיבל אמנות רב תחומי

    9-10/10/17 – חול המועד סוכות

    בגבעת חביבה ובאתרי תיירות במנשה

    ***********

    דמיינו רחוב חשוך. פנס בודד. אמן בודד מנגן. טרובדור.
    עכשיו דמיינו שדרת פנסים ססגונית ומפתיעה…
    מכל עבר אתם פוגשים מוזיקאים, ציירים, שחקנים, רקדנים. מספרי סיפורים…
    הם מזמינים אתכם להתעכב לרגע לידם, להשתהות.. להשתאות.. להשתתף.

    דמיינו חגיגת אמנות, שיוצאת מהלב ונכנסת אליו.
    כזו שמחזירה את האמון והאינטימיות למרחב הציבורי.

    הגעתם ל 'מתחת לפנס' 5.

    המציאות עולה על כל דמיון!

    במהלך הפסטיבל ידלקו מעל 80 פנסים ויציגו מעל 100 אמניות ואמנים מתחומים שונים: שירה, אמנות פלסטית, מוסיקה, סטוריטלינג, וידאו ארט, תיאטרון רחוב, ריקוד, מיצג, מיצב ועוד. חלקם אמנים ידועי שם בארץ ובעולם, חלקם פועלים בעיקר בזירה המקומית. המשותף לכולם הוא דחף עמוק ליצור, להתבטא במרחב, להיות באינטראקציה.

    כל זה קורה במשך יומיים בחול המועד סוכות: שני 9/10 שלישי 10/10 בלב המועצה האזורית מנשה ובתוך קמפוס גבעת חביבה היפהפה.

    הכניסה חופשית!

    מוזמנים להיכנס לדף מתחת לפנס ולהכיר את האמנים המשתתפים!
    פירוט מסלולי התיירות והסביבה במועצה האזורית מנשה בימי הפסטיבל כאן >

    אתר הפסטיבל >

    ההשתתפות חינם אך מחייבת הרשמה. אנא הירשמו כאן >

    ****

    "מתחת לפנס" נוצר בשנת 2013 ע"י האמן עתר גבע, כאירוע שמטרתו לעורר ולאתגר, לחגוג את האמנים והאמנות כמו גם את הקהילה, המעורבות החברתית, הכבוד ההדדי, העשייה התרבותית ואת הקשר בין אדם, אמנות ומקום. מושבה חופשית ליוותה את הפסטיבל מימיו הראשונים.

    בארבע השנים הראשונות התקיים "מתחת לפנס" בקיבוץ עין שמר, ומשך אליו קהל מגוון ואוהד של אלפי מבקרים. השנה התפתח האירוע לפסטיבל בן יומיים פרי שיתוף פעולה בין המועצה האזורית מנשה ומרכז האמנות המשותף גבעת חביבה ועתר גבע. שיתוף הפעולה בין שלושת הגופים יצר פסטיבל מיוחד במינו בו יכולים המבקרים ליהנות מתכנית מגוונת, הכוללת ביקור באתרי תיירות וקיימות ברחבי המועצה האזורית מנשה במהלך הבוקר, להמשיך לגבעת חביבה, לחגיגת אמנות מסחררת מתחת לפנסים מהשעה 17:30 ועד 20:30, שאחריה הופעות של אמנים מובילים, סדנאות אמנות ליליות ומסיבות אל תוך הלילה…

    מחכים לכם מתחת לפנס!


    להגיב
  • מסע השלום יוצא לדרך

    * * *

    עשרות אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית בישראל, ראשי רשויות, אנשי תרבות, נשים פלסטיניות, אישי ציבור ועוד, ישתתפו באירועי "מסע השלום" שיתקיים בחודש הבא בקריאה להסכם מדיני.

    הקמת אוהל השלום הגדול בעולם, עצרת המונית בירושלים, השקת "כנסת הנשים" ועוד- הם חלק מאירועי "מסע השלום" אותו מובילה תנועת נשים עושות שלום, שיחל ב- 24 בספטמבר עד ל-10 באוקטובר. המסע ייערך בהשתתפות עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אישי ציבור, אנשי רוח ותרבות ועוד

    המסע יחל ב- 24.9  (יום א', ד' בתשרי) בשדרות והנגב המערבי וימשיך באירועים נלווים בכל רחבי הארץ – בדימונה ובערבה בעוטף עזה ואשקלון, בתל אביב ובנצרת. האירועים יסתיימו ב- 10.10 (יום ג', כ' בתשרי) בעצרת המונית מול בית ראש הממשלה בירושלים, הקמת סוכת השלום הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני. במהלך המסע יוקם אוהל השלום הגדול בעולם בהשראת אוהל הגר ושרה בערבות ים המלח ובהשתתפות עשרות אלפי נשים יהודיות ופלסטיניות.

    במסע ייקחו חלק עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי רוח ותרבות ועוד. כמו כן, בימים אלה הולך ונרקם דגל השלום הגדול בעולם שעליו רקומים מסרי שלום ודו קיום ויונף במהלך המסע.

    המסע מהדהד את אירועי צעדת התקווה בהם השתתפו בשנה שעברה אלפי נשים וכלת פרס נובל לשלום ליימה גבואי מליבריה. הצעדה שבעקבותיה הוכפל מספר החברות בתנועה, סימנה את תחילת הפעילות הפרלמנטרית של התנועה ועליית מדרגה בפעילותה מול מקבלי ההחלטות. במהלך השנה הוקמה בכנסת ביוזמת התנועה "שדולת הנשים למען ביטחון ושלום", נכתב שיר שלום המושמע שוב ושוב בכל העולם ובהשראת צעדת התקווה נערכו צעדות נשים במדינות רבות. בין חברות התנועה – השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הסופרת צרויה שלו, חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום ושורה של נשים מרשימות אחרות.

    תנועת נשים עושות שלום הוקמה לפני שלוש שנים בעקבות מבצע "צוק איתן" וצמחה להיות תנועת השטח הגדולה בישראל. חברות בתנועה למעלה מ-24,000 נשים  מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – אמהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, סטודנטיות, תושבות עוטף עזה ועוד. שותפות לה גם נשים רבות בצד הפלסטיני. התנועה פועלת ללא לאות בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, בצפון ובדרום, בעיירות פיתוח דרך התנחלויות ועד ערים וקיבוצים במרכז הארץ.

    התנועה אינה תומכת בפיתרון מסוים או בתכנית שלום זו או אחרת אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לסיום הסכסוך בהסכם מדיני. זאת, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן של נשים בתהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.

    לו"ז אירועי המסע:

      24.9 – שדרות והנגב המערבי – טקס השקת אירועי המסע
      26.9 – האירוע המרכזי בדרום– בדימונה בהשתתפות ראש העיר
      3.10 – האירוע המרכזי בצפון– בנצרת
      6.10 – "הלביאות באות"-  בתל אביב

      8.10 – היום המרכזי

    הקמת "אוהל הגר ושרה"- בערבות ים המלח בהשתתפות אלפי נשים פלסטיניות וישראליות.
    בערב תערך עצרת המונית בירושלים

     9-10.10 – הקמת סוכת השלום בירושלים והשקת כנסת הנשים

    מסע השלום – לו"ז מלא


    להגיב
  • "יא-ווא-רא-די" – סיפור על בלהות / רודי סעדה

    החלק החמישי – 7 דקות על האש

    [רודי סעדה]

    "דבר ראשון אנחנו מבקשים צו איסור פרסום" דרש עורך הדין שלי במשפט ההוא בירושלים. המשטרה התנגדה, למזלי השופט הסכים.

    עברו מאז שש שנים.

    אבל מה אני אעשה שצלקות הנפש אינן מכירות בצו איסור פרסום.

    ***

    אני מנסה להבין איך להתחיל את הסיפור הקפקאי המעוות הזה שטבעתי בו, הסיפור הזה שדוקר אותי בכל קצוות הנפש, הגוף, החשיבה והדמיון. הסיפור הזה שכל פעם שאני רק מניח את העט וכבר הוא מרסס לי זיכרונות מצמיתי לב מאותם ימים מבועתים. טראומה שכזו תאמינו לי אני דואג יפה יפה להדחיק אבל זה עולה לי בכאבי ראש שתוקפים אותי לא מעט. הדחקה זאת אשליה אני מגלה תוך כדי כתיבה, לא משנה כמה תדחיק, טראומה כמו מים עקשניים יודעת לפרוץ מהסדקים הצרים של התודעה, היא תעשה את זה תחת הדקל בחושה במדבר סיני, באמצע סקס, בדלת שנטרקת ברוח, באורות כחולים אדומים שמרצדים על חלון הבית כשרכב משטרה דוהר על הכביש, ועל הדף.

    מאז שהתחלתי לכתוב לפני 3.5 שנים הבהלה פורצת במילים, רק מניח את העט והתודעה נזכרת באותם רגעי אימה, אז אני נוגע לא נוגע, מהסס, מפחד, וכשאני אוזר מספיק אומץ עוד לא עוברים שני משפטים והאצבעות מתחילות לרעוד, ואיתן הגוף, והנשימה הופכת לקצרה ופתאום דמעות נובעות מהלמטה של העפעפיים ונעמדות שם על האישון, והזיכרונות האלה שהודחקו במגירות התודעה בלי כתובת ותיוג פורצים כמו רוחות סתיו, ואיתן המראות, הרעשים וכל החושים פתאום נפתחים ומציפים אותי בחרדה.

    הסיפור הזה התרחש במאי 2011 תשעה ימי בלהות. ועד עכשיו הוא הושתק. עורך הדין שלי דבר ראשון דאג לשמור על צו איסור פרסום, וזה נשמר כך במשך שבועות, אבל אז ניצני הסיפור נחשפו בעורמה של עורכי החדשות והרכילות, ועם עורכי דין קליברים לא פחות וגם כסף לא מעט מחקנו כל אזכור באינטרנט, תתפלאו זה אפשרי. ידענו אז ששקר שיספרו אותו הרבה פעמים יהפוך לאמת, פחדתי מהשקר הזה כל כך ולכן השתקנו אותו עד למחיקה סופית.

    אבל התודעה לא מוחקת, נפשי איננה יודעת מה זה צו איסור פרסום, ונראה כי עם המילים, ולימוד הכתיבה, הגיע העת להתמודד עם השד הגדול הזה שנושף לי דרך האצבעות, ואם לא למחוק מהתודעה לפחות להתמיר את השד ליצירתיות ולחיות איתו בשלום.

    הסיפור הזה כולל בתוכו מארג של אנשים שנסחפו איתי למימיה הגועשים שמלאכי החבלה יצרו באותם ימים, הרוחות הגועשות הרעות שהתרגשו ובאו לעולמי נגעו גם בעולמם של חבריי הטובים ושל משפחתי, בנוסף מעורבים פה משטרה, תיק פתוח, סוהרים, התעללות נפשית וניסיון התאבדות. לכן אני מודד את מילותיי, משנה את הכותרות ואת שמות האנשים, כמו מניפת צבעים של טמבור, גם הסיפור שאגולל פה לפניכם מלא בצבעים אבל אשים פוקוס אך ורק על צבע אחד, הצבע שלי. זה הפצע שלי שמגליד כאן לנגד עיניכם.

    לסיפור הזה אני קורא "יא-ווא-רא-די, סיפור על בלהות"

    בכל סטנדאפיסט מצחיק אומרים, מסתתרת גם טראומה אישית, קחו נשימה עמוקה עמוקה, הנה היא לפניכם:

    ***

    אני לא זוכר מה המילים הראשונות שחאליבה אמר לי שכבשו אותי, אבל הוא היה מהפנט. אני זוכר שפגשתי אותו בלובי הכניסה ב'איכילוב'. חבר טוב שלי עבר תאונת אופנוע ואני באתי לבקר אותו בקומה השלישית, בסיום הביקור, שיצאתי מהמעלית, שם בלובי, פגשתי בעיניו של חאליבה. לא יודע מה לכד את תשומת הלב שלי, אולי החיוך שלו, אולי הנוכחות הנעימה שלו, גוון הקול, או אולי עיני התכלת שלו, שממש דומים לשלי, לא יודע, אבל שהוא מביט בך אתה אשכרה נמס לים האוקיינוס הכחול. הוא אדם נעים חאליבה, ומצחיק לא פחות מכמה סטנדאפיסטים שאני מסתובב איתם.

    במקום של חולי מדברים הרבה על בריאות, וכך מצאתי את עצמי בלובי של איכילוב מדבר איתו על בריאות וטבעונות, מפה לשם דיברנו על שייקים, על עשב חיטה, ספירוּלינה, ואז הוא הכיר לי את ה'מאקה'.

    "מה זה 'מאקה'?" שאלתי.

    "זה שורש" הוא ענה והמשיך "וזה עוזר לאיזון ההורמונלי, מרגיע מתחים, לחצים, חרדות, דיכאון, אפילו אנמיה".

    "וואו" התרשמתי.

    "וכאילו לא די בזה, זה גם מעורר את הליבידו, שחבל על הזמן, זה כמו ויאגרה מהטבע"

    "ואוו"

    "זה צמח קדוש, קסום, וראוי שישמרו עליו כזה"

    "ואוו, מאיפה זה מגיע ה… 'מאקה' הזה?" נעצתי בו עיניים שואלות

    "מהרי האינדים שבבוליביה" הוא ענה

    "הייתי בבוליביה, לא שמעתי על זה"

    "זה סוּפֶּר פוּד שחבל על הזמן, אני מתכנן לשווק את זה בארץ" הוא התלהב "זה מלא בהורמונים, וויטמינים, זה אדיר"

    "כמו ספירוּלינה?"

    "כמו ספירוּלינה, ומעבר"

    "ואוו, את השייק הזה הייתי רוצה לשתות"

    ימים מאוחר יותר עוד נפגש, ואגלה שהוא גם יודע לפרוט בצורה מרשימה על הגיטרה הקלאסית שלו שקנה בטיול האחרון בספרד, רפרטואר עשיר של שירים עתיקים אפריקאים.

    חאליבה בן 39, גופו דקיק, שרירי, אבל דקיק, שיערו שחור, קארֶה, ועם מחוות הידיים והגוף שלו אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא חתיכת אוחצ'ה, ולא לא שכבנו מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂) הוא ניגן יפה ושר לא פחות ממרגש, הידע שלו נרחב ונקודות המבט שלו על החיים יפיפיות שזורות למשפטים נעימים לאוזן ולדעת.

    במפגש השלישי שלנו ישבנו לילה אחד לארוחה ב'מטבחון' הצמוד לשוק הכרמל וניהלנו שיחות על פוליטיקה בהקבלה לחיים, שיחות מעניינות, לא עמוקות כמו שאר האנשים שעוד אפגוש בחיי, אבל יחסית לבחור שנולד באשדוד, שעזב לימודים בכיתה ט', ובן 39 הוא היה מעניין.

    וזהו, הוא נסע לבוליביה.

    שישה חודשים אח"כ צלצול בסלולארי ממספר לא מהארץ, זה חאליבה על הקו, התגעגעתי לגוון הקול שלו, הוא בישר לי שהוא מגיע לארץ בעוד שלושה שבועות, והוא חושב לשווק את ה'מאקה' שהוא סיפר לי לדוכני שייקים כמו 'תמרה', הוא שאל אותי אם אני רוצה קצת מה'מאקה' הזו. למה לא חשבתי לעצמי, גם לחזק את הליבידו, וגם תוסף תזונה בריא.

    "אני מביא הרבה קילו" הוא המשיך בשיחה.

    "כמה קילו?" שאלתי

    "3 קילו" הוא ענה והמשיך "תגיד רודי זה סבבה שאשלח לך?" הוא שאל "ההורים שלי בצפון ואני מבן גוריון מגיע ישר למרכז"

    "בכייף" עניתי "מתי זה אמור להגיע?"

    "עוד שבועיים בערך, פלוס מינוס"

    "סבבה, אבל חאליבה, יש מצב שאני ארד לסיני אז מקסימום אני אשים את החבילה אצל השכן שלי ואתה תאסוף אותה ממנו"

    "סבבה" הוא השיב.

    "אתה שולח את זה על שמי?" שאלתי.

    "לא, לא, מה פתאום על שמי".

    "אהה, אוקיי" השבתי "רגע" לפני סיום שאלתי אותו "חאליבה אני אפילו לא יודע מה השם שלך, מה לכתוב על תיבת הדואר שהדוור יגיע?"

    "תרשום אלדד ברוייר"

    "מה" גיחכתי "זה השם שלך? אלדד ברוייר?"

    "גם רודי זה מצחיק"

    "רודי זה חצוף" השבתי, וכבר בידי אחזתי טוּש שחור וחרטתי 'אלדד ברוייר' על חתיכה קטנה של דף, צעדתי החוצה לתיבת הדואר של רחוב רוזנבאום 5 בתל אביב ועם סלוטייפ הדבקתי מתחת ל'רודי סעדה' את השם שלו 'אלדד ברוייר'.

    ושכחתי מזה לחלוטין.

    באותה תקופה הייתי עמוס בעבודה ותכננתי לנסוע לסיני להירגע קצת, זאת הייתה תקופה אדירה, שבוע קודם סיימתי להצטלם לסדרה 'גבוה וגרינבאום' שעשיתי עם חברים טובים שלי, שיחקתי ב'קופיקו', ופה ושם כמה תפקידי אורח בכמה סדרות, הופעת הסטנדאפ שלי צברה קהל והקריירה שלי עלתה עוד שלב שתמונה שלי התנוססה במגזין 'פנאי פלוס', החיים סבבה ואני רוכב עליהם בחיוך.

    הכל כשורה בעולמי.

    ***

    11 במאי 2011, תל אביב

    דפיקות דלת מעירות אותי משנתי, הן הולמות כמו פטישים בשדה הפתוח של החלומות ששקעו עמוק עמוק בעייפות גופי שהלך לישון מאוחר מאוד בלילה. יום קודם היו לי שתי הופעות ב'קאמל קומדי קלאב' ונכנסתי למיטה רק בחמש וחצי בבוקר, ממש בזריחה, התכנון היה לקום שהגוף מתעורר שזה בערך בשעה 15:00, אבל השעה הייתה קרוב ל 10:00 שהדפיקות הרעידו את דלת הפלדלת, הצטרף אליהן גם צלצול ה'גלינג גלונג' של הפעמון ושני החתולים שלי שקיפצו על מהמיטה בבהלה הם אלה שהעירו אותי משנתי, פקחתי עיניים בעצלנות 'מה לעזאזל? אלוהים ישמור מה זה?' אני מתגלגל מהמיטה, שולף ג'ינס תכלת שנח על מסעד הכורסא, משחיל רגל ימין, מקפץ עליה ומשחיל רגל שניה כשפעמון הדלת נשמע שוב "רגע" אני שולח צעקה לדלת, אבל הדפיקות מתעלמות מקולי ודופקות ואיתן שוב ה'גלינג גלונג' של הפעמון "רגע, רגע, רגע, כבר מגיע'" באמת שהייתי בטוח שזה ברלד או חבר שלי גרינברג שעושים לי עכשיו קטע, אבל הדפיקות מנסרות את השקט של הבוקר "יואווו נודניד, רגע" אני גורר רגליים עייפות ונעמד מול הדלת, נועץ מפתח ולקול שקשוקו הדלת נפתחת, זה לא חבר, מתגלים בפני שני שליחיDHL , אחד גבוה מקריח בן 38 בערך, והשני נמוך, שמנמן, עם זיפים שחורים בן 27 שניהם לבושים באוברול שליחים.

    "כן? מה קורה?" אני פונה אליהם טרוּט עיניים

    "מה?" הגבוה מחזיר לי.

    "מה מה? אתם דופקים בדלת?"

    "אתה אלדד ברוייר?"

    "מה?" אני נועץ בו עיניים עקומות

    "אלדד ברויר?" הוא ממשיך

    "מה?"

    "אלדד ברוייר זה אתה?" הוא כבר כועס

    "מי?" ואז התודעה שלי שלחה זיכרון 'חאליבה', זה השם של חאליבה שכחתי מזה לגמרי, קוראים לו אלדד ברוייר, מה אני אגיד להם 'אה נכון יש לי חבר שרצה להזמין מאקה', הם יודעים מה זה מאקה בכלל, ומה בכלל אכפת להם, הם שליחים בכלל, העייפות ניצחה את ההיגיון אז השבתי לו "כן אני אלדד ברוייר".

    הם הגישו לי חבילה גדולה, היא הייתה כבדה, כבדה מאוד, מה זה, כמה הוא הזמין תהיתי לעצמי. הנחתי את החבילה על הפרקט, והנמוך עם הזיפים הגיש לפני מסמך ועט, "תחתום פה בבקשה" הוא ביקש, עם עיניים עצומות הרהרתי מה לחתום, 'רודי סעדה', לא, מה רודי סעדה, אני אחתום אלדד ברוייר, וזה מה שאני חותם, מוסיף קשקוש בצד ומגיש לו את המסמך, עוד לא סיימתי למסור את המסמך ויד עצבנית נשלחת לצוואר שלי, חונקת אותי ודוחפת אותי חזק חזק אל הקיר שמאחורי, גב ראשי נחבט בעוצמה אל הקיר, זה הבחור הגבוה שחונק אותי חזק. מה לעזאזל? אני תוהה לעצמי וכאילו שמע את הרהורי הוא מציג בפניי תעודת פלסטיק, ממש מול הפרצוף, העין לא מסוגלת לראות מכזה קרוב, אבל אני מצליח ללכוד את סמל המשטרה "אתה חשוד בסחר בסמים" הוא צועק לי לתוך העיניים. יכולתי להריח את הבל הפה שלו.

    "מה?"

    "אתה חשוד בסחר בסמים ותסתום ת'פה שלך אתה שומע?" הוא המשיך בצעקה

    "אני רודי סעדה אני רודי סעדה" אני מבהיר לשניהם במהירות כמעט נחנק מהיד שלופתת אותי "קוראים לי רודי סעדה אני לא אלדד ברוייר אני רודי סעדה, רודי סעדה" זה לא גרם להם להסס מלפלוש לדירה שלי, ואז הגיע עוד שליח שלDHL ועוד אחד ועוד אחד, ומהמדרגות ירדו שליחים ומהחנייה בבניין הגיעו עוד כמה וסה"כ שבעה שוטרים סמויים חוגגים אצלי בבית.

    שתי דקות אח"כ אני כבר נעול באזיקי ידיים ורגליים.

    הם עורכים חיפוש בבית, 'עורכים' מילה מצחיקה, החיפוש שלהם היה אונס ברוטלי של הדירה שלי מכל הכיוונים, הם שברו לי את הבית, קרעו כריות, הפכו מזרונים, הפכו ספות, קילפו תמונות מהקיר, ריסקו עציצים, כאילו עשו דווקא. והם לא מוצאים דבר, מקסימום טקסטים של קופיקו מהעונה השנייה "אתה מנייאק אתה" מוסיף השוטר הסמוי השמן הנמוך.

    אבל אני עוד לא התעוררתי ובאמת שאין לי מושג בכלל על מה הם מדברים, החתולים נבהלים מכמות הבלאגן ומתחבאים מאחורי המקרר, גם את המקרר הם הופכים, גם את מדף התבלינים, כל דבר שהם מוצאים מבחינתם חשוד בסמים, אחד מהם הצביע על מלחייה. "מה זה?" הוא שואל.

    "זה מלח" אני משיב לו

    "מלח אה? זה קוק? אנחנו הרבה יותר חכמים ממה שאתה חושב"

    'חכם' צחקתי בתוכי, והתגלה לי פאנץ חדש להופעה, זה טיפשי, למה שאני אחביא משהו כל כך יקר בצנצנת עם חורים, זה 400 ש"ח לגרם בנאדם.

    באמת שהייתי בטוח שזה ייגמר בקרוב.

    טעיתי

    ***

    שעה 12:15 ואני בחדר חקירה בירושלים, שממוקם בתוך מה שנראה קומת משרדים מוזנחת, חדרים חדרים, מחוסרי אופי, תפלים, משעממים, ריקים, כמו הלבבות של האנשים שחוקרים אותך.

    באחד החדרים אני, יושב על כיסא פלסטיק מול חוקר שמתחקר אותי באגרסיביות, שואל שאלות עלומות, ממש מתאמץ להוציא ממני מידע, ואני לא באמת מבין על מה הוא בכלל מדבר, אני אפילו לא חושב לבקש שיחת טלפון לעורך דין, כי כמו שזה נראה הם מתבלבלים ואין לי ספק שעוד חצי שעה אני יוצא מכאן.

    טעיתי גם פה.

    "מי אתה אלדד ברוייר?" הוא שואל אותי, ואני שב ואומר לו "אני לא אלדד, אני רודי, יש לכם תעודת זהות שלי"

    "אז למה התחזית לאלדד?"

    "לא התחזיתי, זה חבר שלח מבוליביה חבילה והוא לא הגיע אז חתמתי בשמו"

    "מה בחבילה?"

    "אבקת מאקה"

    "אבקת מה?"

    "מאקה"

    "מה?

    "מא-קה" אני מדגיש בפניו את האותיות

    "מאקה, תגיד לי אתה משקר לי בפנים" הוא כועס עליי פתאום

    "לא לא משקר זה שורש מהרי האינדים, טחון לאבקה, לשייקים אפשר לשתות אותו בכל שייק בתל אביב, אבקת מאקה זה מחזק את המערכת החיסונית וגם את האון הגברי"

    הוא צחק "מה יש בחבילה רודי?" הוא המשיך, הבנתי פתאום שהוא מחפש תשובה אחרת.

    "תקשיב אני באמת לא יודע מה אתם מחפשים אבל זו אבקת מאקה"

    "אתה ממציא שמות"

    "תחפש בגוגל, מאקה, מתי אני חוזר הביתה?"

    הוא פרס חיוך עקום, והישיר מבט זועף "אתה לא הולך לחזור עוד הרבה זמן"

    הוא צדק.

    חולפת עוד שעה, ועוד שעה, וחוקר מתחלף בחוקר אחר שמתחלף בחוקר אחר, אותן שאלות, אותן תשובות. ושלפוחית השתן שלי רוצה לפרוק.

    "אני יכול לשירותים? כבר כמה שעות שאני פה ואני ממש חייב להשתין"

    "שלומי" צועק החוקר לעבר הדלת, ומתגלה בפתח הדלת בחור תימני "קח אותו לשירותים" הוא מורה לו עם המבט.

    ***

    סיימתי להשתין, אני שוטף ידיים, והאזיקים האלה בלתי נסבלים לתמרון "סעדה?" אני שומע פתאום מאחורי, אני מסתובב על צירי ואני מביט כעת בבחור בבן גילי "וואלה זה אתה סעדה, אני לא מאמין" הוא מחייך אליי במבטו.

    "סליחה, אני לא מכיר אותך" אולי חבר מהצבא, אני מנסה להיזכר אבל באמת שהפנים שלו לא מוכרות לי בכלל.

    "הייתי בהופעה שלך בקאמל לפני שבועיים"

    "וואלה, איך היה?"

    "בואנה אתה מצחיק, אחש'ך, יאיר, השוטר, הביא לנו כרטיסים"

    "אה, זה אתם, מגניב"

    "מה? אתה שוטר פה ביחידה כאן?" אני שואל אותו

    "כן?"

    "רגע" אני מהרהר "אח שלי גם שוטר פה ביחידה?"

    "כבר לא, הוא עזב לפני חודשיים"

    אבל אז העיניים שלו התעקמו טיפה, משהו השתנה אצלו פתאום באופן דרמתי כשהוא הבחין פתאום באזיקים שעל מפרקיי הידיים שלי "מה זה?" הוא הצביע לי עם העיניים שלו, "מה אתה עושה פה?" הוא לא ידע שאני עצור בכלל.

    "סתם טעות" אני מחזיר לו

    "אח שלך, הוא יודע שאתה פה?"

    "לא"

    "רגע, מה אתה עושה פה בכלל?" הוא מביט בי בעיניים תמוהות

    "שלחו לי איזה חבילה מבוליביה"

    ואז העיניים שלו הביעו צער, אי אפשר שלא להבחין בהן, כמו מישהו שראה עתיד שחור, ראיתי את אישוניו מתרחבים בעצבות, הרגשתי שמשהו עובר עליו הוא לא יכול היה להסתיר את זה.

    "רגע" הוא חישב בעיניים מגולגלות לאחור "אתה זה הסיפור עם החבילה מבוליביה?"

    "כן" אני מחייך אליו

    "אני לא מאמין, יאוו, זה אתה סעדה" הוא לחש כמעט לעצמו

    "כן" חייכתי אליו

    "אתה בכלל מבין על מה אתה פה?"

    "כן, על המאקה"

    "מאקה?… זה קוק" הוא חשף המילה האחרונה בלחישה כאילו אמר משהו שאסור

    העיניים שלי נפערו.

    "מה?"

    "אחי, אתה מבין שבחבילה יש 11 וחצי קילו של קוקאין"

    עיניי נפקחו עוד יותר בתדהמה "מה?!"

    "כן אחי, אני לא יודע מה סיפרו לך, אני הייתי שם שפתחנו את החבילה שלך, אתה זה אלדד ברוייר?"

    "לא, אבל זאת החבילה הזו כן"

    "החבילה ששלחו לך אחי זה 11 וחצי קילו של קוקאין, אני לא מאמין"

    "מה?"

    "כן אחי, מה אתה לא ידעת את זה?"

    "לא, זה שלושה קילו של מאקה"

    "לא אחי, קוקאין"

    אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי

    לא פרצו ממני דמעות הן נבלעו פנימה מהבהלה והן חנקו אותי, יצאתי במהירות מהשירותים חלפתי על פני שלומי, השוטר התימני שהמתין שם מחוץ לדלת ופרצתי לחדר החקירה בסערה "זה קוקאין?"

    "מי דיבר איתך?" שאל אותי החוקר

    "אתם מצאתם שם קוקאין?"

    הוא התמהמה והשיב "כן"

    "מה כן? זה לא מאקה?"

    "תפסיק עם השטות הזו של המאקה, אתה סחרת בקוקאין"

    "מה? קוקאין, הוא אמר שהוא שולח לי מאקה, בחיי שהוא אמר שהוא שולח לי מאקה"

    "הוא שלח לך קוקאין והרבה 11 וחצי קילו מזה".

    "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא הדמעות עכשיו צפו בעיני וזלגו על פניי "זה טעות. זה טעות בחיי, תתקשרו אליו תתקשרו אליו עכשיו" דרשתי "בבקשה, זה טעות"

    "תקשיב לי טוב אתה חשוד בהחזקה וסחר של סם מסוכן מסוג קוקאין".

    "לא, לא, לא, לא, לא, זה לא נכון, זה טעות"

    "אתה יודע מה זה קוף?" הוא שאל אותי

    "מה זה קוף?" שאלתי. בקופים אני מכיר רק את קופיקו.

    "קוף זה אדם תמים שמפילים עליו הכל, אם העסקה נופלת, אז כל האשמה נופלת על הקוף אתה מבין מה זה אומר?" הוא העניק פאוזה דרמתית "שאתה זה הקוף" הוא חיבר אותי למציאות העגומה.

    "מה? אבל אני לא ידעתי, הוא אמר שזה מאקה"

    "זה לא משנה, אתה חתמת, והחזקת, וקיבלת את המשלוח הזה".

    "אתם בדקתם שזה קוקאין?"

    "כן"

    פרצתי בבכי, גופי קפא, ליבי הלם ממש כמו הדפיקות האלו על הדלת בבוקר.

    בן זונה חאליבה, בן זונה, הוא שלח לי קוקאין!

    ואז בתוך הדמעות שרחצו אותי פנה אליי החוקר "אני הולך להציג לך תמונה, תגיד לי אם אתה מזהה את התמונה"

    גופי נהלם דום שראיתי את התמונה הזו, ליבי החסיר פעימה, חיי נעצרו בתמונה הזו, ומרגע זה הבנתי שזהו, נפלתי בפח של החיים שלי, חיי הושמדו בחתימה על החבילה הזו. בתמונה התגלתה לי תמונתו של חאליבה, אלדד ברוייר, מתוך פרופיל משטרתי, אולי מגיל 18

    "אתה מזהה אותו?"

    הדמעות פרצו, לא כי הכרתי את מי שבתמונה, כי הבנתי מה לעזאזל קרה.

    "כן, בטח שאני מזהה" גמגמתי לא האמנתי שזה יצא לי מהפה "זה הוא, זה חאליבה, בעצם אלדד"

    "אתה מבין עכשיו שהוא עבריין, הוא שלח לך קוק, ואתה הקוף בתוך הסיפור הזה".

    אויי לא, אויי לא, אויי לא,

    "בבקשה בבקשה אל תהרסו לי את החיים" התחננתי לחוקר ההוא בדמעות. הוא היה קר לב "אתה הולך לבלות הרבה זמן בכלא" חיוך סמוי התגלה בשפתיו.

    "אני רוצה עורך דין"

    יא-ווא-רא-די

    ***

    שרשרת הכניסה לבית המעצר 'מגרש הרוסים' בירושלים זה אחד הדברים הדוחים והמשפילים שאדם מתבקש לעבור, אני יכול להבין את הביטחון והרצון לשמור על מקום סטרילי מסמים, סכינים, ומה לא, ועדיין, מפשיטים אותך עד שאתה ערום לחלוטין, ואז מבקשים ממך לפסק את הרגלים, ואז עם שתי הידיים לפתוח את שני הפלחים של התחת רחב רחב, ואז מגיע אדם עם כפפות לטקס ופנס, ומטייל לך עם האצבע בחור של התחת, מרגע לרגע נופלת לי ההבנה שהסיפור רק מתחיל, לא האמנתי לאן זה עוד יתפתח.

    ואז אזיקים ברגליים ואז אזיקים בידיים, ומובילים אותי לתוך מבנה בטון, אפור, ברוכים הבאים לבית המעצר 'מגרש הרוסים'. מאי עכשיו על ציר הזמן, ובירושלים קר, בכלא קר יותר, קפוא למוות, אבל במוחי אש, מלחמת עולם, תמונתו של חאליבה שהחוקר הציג בפניי מהדהדת לי בראש, עם המספרים האלה. עבריין מהסרטים, חלקלק, שהפיל אותי בפח, איך לא שמתי לב. כעסתי על עצמי, המוח שלי מבשל קדרה של האשמה עצמית, חיצי רעל מתמוססים בתוך מחשבותיי. קולות רקע של צעקות אסירים מלווים את הליכתי המרושלת באזיקים, דפיקות על דלתות כובשים את חוש השמיעה, ושני סוהרים מובילים אותי במסדרון, אנחנו חולפים על פני חדרים חדרים, אלה תאי מעצר, ואז חולפים על פני תאים בודדים, באחד מהם, תא שהיה קטן כמו שירותים בדירה שכורה בפלורנטין מתגלה לי אדם ענק, כמו גוליבר הוא דחוס בתוך התא הקטנצ'יק הזה, הוא היה ענק, שחום, רחב, קירח, מזיע, עיניו צרחו אש, הן היו אדומות והוא השתולל וצרח כמשוגע היה לו מבטא כבד בערבית, הוא על קריז בטוח, מחורי דלת התא שלו הבחנתי שהוא אזוק בידיים, ושרשרת ארוכה ממסמרת אותו לאיזה יתד שם בתקרה, הוא כל כך מטורף שהוא קשור גם בתוך התא. שאלוהים יעזור, הוא הרעיש עם השרשרת ללא הפסקה, ונבח, הוא צרח שהוא רוצה סיגריה. הוא דפק על דלת הברזל באגרופים הייתי בטוח שהוא עוד ישבור אותה, את הדלת, לגבי כף היד שלו לא היה לי ספק, אחד מהסוהרים שהוביל אותי שלף אָלה, ודפק על הדלת, ככה הוא חשב להשתיק אותו, אבל את האמסטף האנושי הזה הדפיקות לא הטרידו, הוא החזיר לו בעוד ועוד דפיקות עם אגרופיו הקמוצים. עם אזיקי הרגליים אני נגרר וחולף על פני רוח הסערה הזו.

    מקווה שלא להיפגש בה שוב.

    ליד תא קטן הסוהרים עוצרים, מזיזים דלת ברזל, ושם בארון בגדים מבטון עם מיטת יחיד מפורקת, שמיכת סקביאס מטונפת הם נועלים אותי, נחטפתי על ידי המשטרה.

    התא מואר, אין חלונות, ומרגע זה לעולם לא אדע מה השעה באמת, ברגע שיהיה שקט אדע שלילה. זאת האינדיקציה שלי.

    המקום מסריח מהחור שבפינת התא, זה השירותים, החור.

    רעשי ברזל עם ברזל נשמעים, שרשראות על רצפה נגררות, אזיקים נפתחים, צרחות, אלה קולות הרקע של המקום, לכוד בין 4 קירות בטון, את הלילה הראשון אני מעביר בשתי עיניים פקוחות, מוחי דהר ברכבת הרים שנשאו מחשבות הצלה, בניסיון להבין מה לעזאזל קרה, בוהה בתקרה המוח שלי לא מצליח לשכוח את התמונה הזו של חאליבה מהמעצר, הוא עבריין, הבחור הזה עם העיניים התכולות, עם גוון הקול והנגינה היפה בגיטרה, עבריין, איך נפלתי בפח, כמה תמים אני יכול להיות, אני פורם את מחשבותיי לאחור, מריץ לוּפּ של תמונות, גורף שדות של זיכרונות, קולות, להבחין בסימן, במשהו, אבל כלום.

    הלכו לי החיים, אני קוף.

    בבוקר דופקים עם האָלה על דלת הברזל, זה שעון המעורר של המעצר, אין צורך להעיר אותי, לא באמת ישנתי, אבל הדפיקות על דלת הברזל הבהילו אותי. התרוממתי מהמיטה, מחוץ לדלת הסוהרים ביקשו ממני לעמוד דום, ואז פנים אל הקיר, ואז ידיים מאחורי הגב, ואז הם נכנסים, אוזקים אותי בידיים ואז ברגליים ומובילים אותי החוצה.

    יום נוסף של חקירות.

    ***

    "תקשיב לי זה לא קוק זה מאקה" אני בוכה לו שם בחקירה, אבל אותו זה לא מעניין. "זה טעות אני לא סוחר סמים, אני שחקן, אני בטלוויזיה אני בהצגות ילדים"

    "כן ואנשים כמוך צריך לאסור, ביזיון שאתה עובד עם ילדים".

    "לא, לא, אתה טועה" אני מתחנן "זאת טעות, זאת טעות, בלבול אחד גדול, בבקשה".

    ואז הוא התחיל לתחקר אותי על הקוק, מאיפה זה מגיע, ומה המשקל, ומי אנשי הקשר, אבל לא היו לי תשובות איזה תשובות יש, אני קוף, אני לא מבין כלום, רק בכי סיפקו מיתרי הקול שלי.

    הם מתחקרים אותי איך הכרתי את חאליבה וסיפרתי להם את מה שכתבתי כאן, על הנגינה בגיטרה, על עיני התכלת שלו, על הדיבור הנעים, על שיחת הטלפון ההיא מבוליביה, הכל, את האמת ורק את האמת. ושעות על שעות זה נמשך, ואני מותש.

    ואז הם מציגים בפניי מסמך, מבקשים ממני לחתום על הודאה, שאני סוחר בקוק. "תחתום ונסגור את הפרשה" הוא מוסיף, אבל אני לא חותם.

    "חבל, אתה תישאר במעצר"

    והימים הבאים במעצר איומים, אין לי מספיק עמודים לפרט מה קרה, ואיך, אבל הרבה השפלה פיזית, ונפשית, אני זוכר את פרצופם של הסוהרים שם שאיבדו צלם אנוש וצרחו עליי בכל הזדמנות שרק אפשר כמו הייתי חיה לאילוף בקרקס, בהתעללויות שלא מגיעות לאף אחד, כמו זאבים הם נבחו עלי, להבות אש מקולם, רוחות רעות של שנאה. רוחי כבתה מדקה לדקה בין הקירות המתקלפים, לא עצמתי עין לרגע. הפחד כבש אותי, מבועת ומבוהל הייתי שם. והאור הזה שבתא שדלוק 24 שעות. בהתנהגות ה'לגיטימית' הם למדו לרסק את רוחי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד עד שהפכתי לסמרטוט עם זיכרון של אדם שפעם הייתה לו אישיות ואופי. אינני זוכר את עצמי, ואת הימים ההם, מתי היה יום ומתי לילה, מתי ירח, ומתי שמש, והשמש כמה שהתגעגעתי אליה באביב ההוא בבטון, ארבעה ימים בצינוק הקפוא הזה והתגעגעתי לקרן שמש חמימה. האוכל שהוגש דרך אשנב דלת הברזל כמו תיבת דואר, היה שומני ותפל, אני בתוך חלום, סיוט שמתממש לנגד עיני כמציאות חיה, והפעם אינני צופה מהצד, אני התפקיד הראשי בבלהות הזה, ואני רוצה הביתה, אני כל כך רוצה הביתה, אני רוצה את אימא שלי. אני הוזה על אימא, אני רוצה חיבוק מאימא, רואה את דמותה משתקפת לנגד עיניי, מדמיין אותה איתי, אימא יקרה שלי אני אוהב אותך אני ממלמל לדמותה, רק לדמיין אותך משאיר אותי שפוי, דמיינתי אותה לפרטי פרטים, את נקודת החן שליד האף, והרווח הקטן בשיניים, את העיניים החומות והמבט שממיס לך את הלב, כמה שאני מתגעגע אלייך אימא, אויי אימא, אני בוכה פה, את שומעת? עוד קצת מאימא אני מבקש מהדמיון, עוד קצת, אם היית יודעת מה עושים לבן שלך בימים הנוראים האלו, לא הייתי יולדת אותי לעולם אכזר שכזה, ואז אני חושב על החתולים שלי שבבית המרוסק עם הכריות הקרועות, הם בטח רעבים, וצמאים, מי מאכיל אותם? ואיך השוטרים האלה פרצו בגסות לבית, ותמונות שלי עם המפגש עם חאליבה מרצדות לי שאני בוהה בתקרה המעובשת, והרצון לישון, כמה שבא לי זה לישון, לישון ולא להתעורר, לומר תודה רבה על החיים שלי, עד פה, תודה. וכשביקשתי מהסוהר שיחלישו את האור והוא העדיף לנשוף לי צרחה של רוע לעיניים, הסוהר ההוא עם הכיפה על ראשו והנמשים בפרצופו, נפלתי על ברכיי, חולשתי התגלתה בעוצמתה, נכנעתי לכאב, רציתי למות, די, עד פה, אני נכנע, מרים דגל לבן, אלוהים באמת שהספיק לי.

    ***

    ביום הרביעי למעצר או מה שזה לא יהיה, דלת נפתחת, אני גורר רגליים וידיים אזוקות זיפים מעטרים את פניי, אני עייף ומותש מהאור הזה שדלוק ללא הפסקה.

    אני מוצא עצמי מול החוקר והפעם דף ועט על השולחן. אני עייף, מטושטש ומעורפל לחלוטין.

    "הכל בסדר רודי?"

    "אני רוצה לישון" נגמרו לי הדמעות "בבקשה תשחררו אותי"

    "יהיה בסדר" הוא אומר

    "אני רוצה לראות שמש"

    ואז הוא הרגיע אותי במילותיו, הוא הסביר לי שאני במעצר וזה חלק מתנאי מעצר, שזה אומנם לא פשוט, וקשוח, אבל בקרוב זה יסתיים והוא המשיך להסביר לי על בתי הכלא, שכלא זה לא כמו מעצר, כשאעבור לכלא יהיה לי הרבה יותר נוח, שם יש חדרים מרווחים, וטלוויזיה, ואפילו ספרייה, ויש גינה ושמש, אז נכון יש כיבוי אורות ב 22:30, אבל יש אפשרות לטייל בחוץ, יהיו לא מעט ביקורים ואפילו חופשות.

    "מה?" הרמתי מבט מופתע, וחשבתי על אימא שלי.

    "כן" הוא הביט בי בחמלה

    "אני רוצה את הכלא הזה" פתאום כלא נראה לי חופש ביחס לתנאים הזוועתיים שאני עובר עכשיו "ואני אוכל לראות שמש?"

    "כן אתה תראה שמש?" הוא הגיש לפני את העט "אתה צריך לחתום פה"

    "ואז מה?"

    "ואז הכל משתנה. תראה, לא אשקר לך אתה הולך להיות הרבה זמן בכלא, אם תחתום פה נסגור על 21 שנה מאסר בפועל, אבל אתה תתנהג יפה, אתה בחור טוב אתה, הסתכלנו בתעודה שלך, התחנכת בקיבוץ, יש לך ציונים גבוהים, אתה שחקן טלוויזיה ולילדים, אין לי ספק שירד שליש ותוכל לצאת אפילו ללא מעט חופשות, וכמובן שיוכלו לבקר אותך, כלא זה אחרת רודי, זה לא מעצר".

    "אני רוצה את זה" העייפות גברה על ההיגיון

    "אז תחתום פה" הוא הגיש לי את העט

    לא היססתי לעשות את הטעות של חיי וחתמתי על המסמך ההוא שסחרתי ב11 וחצי קילו של קוק, הודאה באשמה, וסגירת עסקה ל 21 שנה.

    וזאת הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי.

    ***

    עד היום שאני פוגש בפרשה של רומן זדורוב בכל אמצעי התקשורת, אני לא יכול להתעלם ממה שאני עברתי, הספק אצלי צף וצובע את מחשבותיי, בכעס שלי על מערכת המשפט בישראל, המשטרה, ההתעללות, ומה שעוברים שם רק כדי לחתום על הודאה.

    ישראל, ששואפת להיות מדינה נאורה, מתוקנת, היא עדיין מבין המדינות היחידות בעולם שמרשיעות על סמך הודאה באשמה, גם אם אין הוכחה. גם אם זה בלוף אחד גדול. שקר.

    החתימה קובעת.

    ***

    המתנה למשפט,

    אני נמצא בתא, שנראה כמו בית מטבחיים מחרסינה מבוטנת של שחיתת חיות, נמצאים לא מעט אסירים בערך עשרים מכל קשת הצבעים, בעיקר דתיים וערבים, קיבוץ גלויות בירושלים השלמה, ובתוכי חמין של כאב ועצב.

    ואז דלת נפתחת.

    זה חאליבה.

    חאליבה נכנס לתא, עיניי התכלת שלו כבויות, שערו מרושל.

    לא יודע למה אבל חיבקתי אותו כשהוא נכנס ופגש בי לראשונה, לא יודע, שמחתי לראות מישהו שאני מכיר גם אם הוא זה שהכניס אותי לחלום הבלהות הזה.

    "חאליבה מה עשית? שלחת לי קוק" אמרתי שהשתחררתי מהחיבוק

    "מה פתאום רודי, שלחתי לך מאקה"

    "איזה מאקה הם בדקו זה קוק, ואני הקוף שלך"

    "רודי, נראה לך שאני אעשה דבר כזה?"

    "הם הראו לי תמונה שלך, מבית מעצר, עם המספרים האלה מתחת"

    "זה מגיל 18 תפסו אותי על ג'ויינט בהופעה בפארק הירקון, אז עצרו אותי לשעתיים, חלק מהנוהל, הם עשו עלייך תרגיל רודי"

    "הם אומרים שזה קוק"

    "זה לא רודי, כמה זמן אתה פה?"

    "לא יודע. הם התעללו בי חאליבה, הם גומרים אותי פה, ממתי אתה פה?"

    "ארבעה ימים"

    "מה? הם אמרו לי שהם לא מצאו אותך"

    "הם שיקרו לך, כבר בבן גוריון שנחתתי, לקחו אותי לחקירות, ואני פה, בתא מטונף"

    "מה זה חאליבה מה לעזאזל עשית לי בחיים האלו?"

    "אני מצטער, אמרתי להם בחקירה שאתה לא קשור לזה, שכל התיק הזה, אם יש בכלל תיק, שיפילו עליי, אין לך קשר והקשר היחיד, זה שעשית לי טובה, שאין מצב שזה קוק"

    "הם האמינו לך?"

    "כן, אבל הם אמרו לי שחתמת על כך שהבאת קוק"

    "זה מה שהם אמרו לי חאליבה"

    "זה הודאה באשמה רודי, המשחק השתנה"

    "רציתי קצת שמש" דמעות זלגו לי מעיניי "בסה"כ רציתי קצת שמש, אוף חאליבה, שהסיוט הזה יסתיים כבר"

    "אבל חתמת, למה חתמת?"

    "אל תתעצבן עליי, אתה הכנסת אותי לתוך הברוך הזה"

    "סליחה"

    לא סיפרתי לו מה עברתי בתא בימים האחרונים, הוא גם לא סיפר לי מה הוא עבר, אני יכול רק לנחש, רוב הסיכויים שאהיה צודק בניחושים, רק לאדם אחד סיפרתי, לאמיליו, אותו חבר שפגשתי חצי שנה אח"כ בקוסטה ריקה, חוץ ממנו, רק הדפים קיבלו את העדויות, הסודות נשארו שם בשורות ובמסדרונות הזיכרון, ועכשיו גם אתם, המילים האלה שאתם קוראים עברו עריכה לפיקסלים של פייסבוק, חמישה עמודים נמחקו בהעברה הזו מהמחברות, ורצוי שהם יישארו שם.

    ושמחתי שהוא איתי בתא הזה, שמחתי שהוא אמר את האמת, האמנתי לו, לא יודע, האמנתי לו שהוא לקח אחריות ומעל לכל שמחתי שהוא שלח מאקה ולא קוק, האמת תצא לאור, גם אם זה יעלה לי במוות.

    ***

    באותה המתנה למשפט, אנחנו נמצאים תשעה עשר אסירים לכודים בתא בטון מחרסינה, בית מטבחיים, וזהו יום הזיכרון לחלליי מערכות ישראל, אני יודע את זה, כי הגב של התא, מקביל כנראה לגב הבמה של טקס יום הזיכרון שמתרחש ממש באותם רגעים בחוץ, ואפשר ממש לשמוע את ריטוּאָל הטקס.

    התא הזה מרובע, בפינתו, שירותי בול פגיעה, חשופים לעין כל, דלת נמוכה מאוד מכסה את איבר מינך שאתה כורע לחרבן, אבל כולם יבחינו בפרצוף שלך שמתאמץ.

    אף אחד לא חירבן שם בשירותים, פיפי כן.

    אנחנו על מדרגת בטון, לאורכו של הקיר, כמו טרסה, זה הספסל, אור לבן שוטף את התא, שקט כאן, אבל יכולת לשמוע את המחשבות של כולם.

    ואז דלת התא נפתחת שוב, עוד אסיר הולך להיכנס, מרחוק כבר יכולתי לשמוע את הצעקות של האסיר הזה, והקול שלו זכור לי היטב, זה אותו משוגע, האיש הרחב, הענק הזה, המקרר הזה, שראיתי בצינוק ביום הראשון למעצר, אותו בריון שהיה שם בקריז, קשור עם שרשרת לתקרה.

    דלת הברזל נפתחת והם מכניסים אותו אלינו.

    אני לא חושב שפחדתי אי פעם ממשהו כמו אז, מדובר בדב גריזלי, מטורף, שאני כותב מטורף, זה מחמאה לבנאדם המשוגע הזה, אמסטף אנושי, איך שהוא נכנס יכולת להרגיש את האימה, הלב שלי הלם במהירות, זה לא הולך להיגמר טוב, לא, זה לא הולך להיגמר טוב.

    הם הורידו ממנו את האזיקים, ראיתי את אגלי הזיעה על מצחו, את הדם משפריץ בוורידי העיניים האדומות שלו, מה זה? מי זה? מי זה נושף בעורקיו של האדם הזה? זה שד? זה דב? זה בנאדם?

    זה פאקינג רוצח!

    "סתמו את הפה" הוא צרח, כשהם טרקו את דלת הברזל, כנראה שגם הוא שמע את המחשבות שלנו.

    ישבנו דוממים, בולי עץ מתים.

    הוא התחיל להשתולל, רץ ממקום למקום, חבט אגרופים בקיר ואז בעט בקיר, אלוהים יודע מה מתחולל שם בנפשו.

    מספר דקות חלפו והגישו לנו ארוחה, 'ארוחה' מילה מצחיקה, זה שתי פרוסות לחם, שפורפרת גבינה לבנה, מלפפון, וביצה קשה, עטופות בניילון נצמד.

    שקיות האוכל האלו כמספר האסירים נכנסו לתא, וזו ארוחת הצהריים שלנו, כולנו טורפים את האוכל, מקלפים את הניילון הנצמד, ריח הביצים הקשות צף באוויר. ואז המשוגע עם העיניים האדומות מתחיל לצרוח שוב "אל תאכלו ביצים" הוא חובט אגרופים נוספים בבטון "לא אוהב ביצים, אל תאכלו ביצים" הוא הטיל בנו מורא, מיד אני עוזב את הביצה שבידי "תביאו לי את הביצים" הוא רוטן בנו "אתם לא אוכלים ביצים" הוא הפציר בגוון קולו הערבי "אני לא יכול עם הריח הזה של הביצים" הוא משתולל "תביאו לי כולם את הביצים", והוא ניגש אחד אחד לאסירים, חוטף באלימות את הביצים, וביצה ביצה, זורק על הקיר שבפינת החדר, איפה שהשירותים שם, ביצים מתנפצות על הקיר ומתגלגלות לבול הפגיעה ששם, ביצה שחזרה הוא בועט בה כמו הייתה כדור גולף לשירותים.

    "אל תאכלו ברעש, אני לא יכול לשמוע את הרעש הזה" הוא מתפרץ "דייייי" הוא צורח.

    אני רק מתפלל שיבוא סוהר שיראה את הנעשה, וייקח אותו מפה, אבל כולם מסתבר נמצאים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנמצא ממש שלושים סנטימטרים מאחורי גבי. "מי שיאכל ברעש אני הורג אותו" הוא חבט את מילותיו, האמנתי לו, כולם האמינו, אף אחד לא מתווכח וכולם משתיקים את לעיסותיהם "אני הורג אותו, אני הורג אותו, אני הורג אותו" הוא מטיח בפנינו צעקות כמו דב משתולל, ושוב אגרופים הפעם לדלת הברזל של התא, אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף והרעש הזה מחריד אוזניים באקוסטיקה הסגורה של תא הבטון הזה. והוא מתחיל לדמם שם ממפרקי האצבעות\ הלב שלי דופק, אני בטוח שגם לכולם, אני לא רוצה למות, לא כאן, לא כאן בבקשה. אני מתפלל בתוכי, שמישהו מהסוהרים יבוא מהטקס ויציל אותנו, אבל אף אחד לא מגיע.

    ברקע אני שומע את 'אנחנו הילדים של חורף, שנת 73', בחיי זה מה ששמעתי 'אנחנו הילדים של חורף' את כל השיר, ליאת אחירון וטל מוסרי, יחד עם אגרופיו של המטורף, וזה אבסורדי, איזה סרט, אני לא מאמין שזה מה שאני חווה עכשיו איזה חלום פסיכדלי, ואז מגיע סוהר, תודה אלוהים, ומבקש ממנו להפסיק עם האגרופים אבל הוא יורק על הסוהר "יא בן של שרמוטה" הוא מסנן צרחה אליו, "נחשון, יא בן של שרמוטה אתה" והסוהר רק מתרחק, משאיר אותנו לבד עם המפלצת הזו.

    עכשיו הוא מסתובב, ניגש אלינו כולו מדמם מהידיים, "ככה אני אעשה לכם" הוא מציג בפנינו את כפות ידיו "אל תתעסקו איתי, ואם תגידו לסוהרים, לנחשון עלי אני אהרוג אתכם אז תאכלו בשקט שמעתם, תאכלו בשקט".

    אנחנו אוכלים בשקט, נושמים בשקט, חושבים בשקט, הפחד שיתק אותי לא הייתי צריך את ההנחיות שלו, איזה סיוט.

    "אתם תסתמו את הפה" הוא שוב צועק ואז משום מקום חאליבה פונה אליו "אתה יודע שאתה לא לבד פה"

    מה?

    זה הפתיע אותי, לא רק אותי, זה הפתיע את כולם, כל האסירים הפנו מבטים אל חאליבה,

    גם את המקרר הענק הזה קולו של חלאיבה מפתיע והוא פונה אליו "מה אמרת?"

    וחאליבה עוד עונה לו "אתה לא יכול להגיד לנו לאכול בשקט"

    זה הפתיע אותי עוד יותר, מה אתה עושה חאליבה? אני שולח לו מחשבה טלפתית.

    ואז האמסטף הענק זה שולח יד ימין, תופס את פת הלחם של חאליבה, עם המלפפון הירוק, מועך אותו באגרוף ומטיח אותו על הקיר. חאליבה נבהל. "מה אמרת?" ממשיך המפלצת לעיניו של חאליבה. אבל במקום להצטער חאליבה רק ממשיך "אני אומר שאתה לא יכול פה לשלוט כאן על כולם"

    הענק מרים יד מדממת, תופס במצחו של חאליבה, כף ידו הענקית עטפה את כל ראשו כמו היה כדור טניס, ואז בעוצמה הוא ניפץ את ראשו של חליבה על הקיר שמאחוריו, הוא עשה את זה כל כך חזק, שרעש הניפוץ הדהד בכל התא, הוא בטוח שבר לו את הגולגולת, אין מצב, חאליבה מת, ראיתי את אישוניו מתרחבים ואת עיניו מתגלגלות לאחור, לשונו התעקמה בפיו, והוא החל לחרחר, פה אני מתערב "הוא מצטער אדוני, הוא מצטער, הוא לא התכוון נכון שאתה מצטער?" אני פונה לחליבה, אבל איפה חאליבה, הוא לא עונה, הוא לא פה בכלל, הענק עוזב את את מצחו, וראשו של חאליבה מוטל על הצד, פאק, חאליבה איבד הכרה, "הוא מצטער" דמעות צפות בעיניי "הוא מצטער, הוא מצטער" אני פונה לחאליבה, הוא מעולף, אני מביט בו בפחד, הוא מת עכשיו? מה עושים? אבל אז העיניים שלו חזרו למרכז, החרחור הפך באיטיות לנשימה סדירה, ראשו הזדקף "אתה מצטער? נכון חאליבה" והוא מגמגם, פולט הברה, עיצור, מה שזה לא היה, "הנה אתה רואה" אני פונה בעיניים רכות לעיני השטן הזה שמולי "הוא מצטער". לקח לו עשרים דקות אולי לחאליבה להתעגן על נקודת הזמן של המציאות הנוכחית.

    שקט שרר בתא, יכולתי לשמוע את טקס הזיכרון שמאחורינו 'אנחנו כאן כי חיילנו מתו עבור הדמוקרטיה שאנחנו חיים עכשיו, חיילינו, סוהרינו, שוטרינו מתו כדי להגן על החופש של כל אזרח ואזרח בישראל, שיוכלו לחיות בשלום, בחופש ובחירות' ואני לא מאמין שזה מה ששמעתי, איזה חופש, איזה חירות, איפה אתם ואיפה אני. פרצתי בדמעות, אז הבחנתי שהשתנתי מפחד במכנסיים. לא היה לי אכפת.

    ואז חמתו של הענק בערה בו והוא צרח דרך דלת הברזל לסוהרים "נחשון נחשון" והתחיל לבעוט בדלת התא, ניפץ אגרופים מדממים על הברזל, עד שדיממו יותר, ארבעה סוהרים השתלטו עליו והוציאו אותו מהתא.

    שנעלו את הדלת שמחתי, בפעם הראשונה שמחתי שאני בתא סגור.

    ***

    וככה עוברים הימים במאסר הזה, אני מבוהל רוב הזמן, מידי פעם מנקר לשינה עקומה, ומתפלל הרבה, החתימה על המסמך ההוא הסבה נזק עצום לאמת של הפרשה ועורך הדין שלי מחליט להעלות את התיק מערכאה של בית משפט השלום, לערכאה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולעבור לבית מעצר במרכז הארץ.

    ***

    אם תהיתם איך מובילים אסירים לבתי כלא, זה הולך ככה, שלושים אסירים במשאית מוזנחת, כיסאות עץ, כל אחד מהאסירים ישוב כשהוא אזוק באזיקי ידיים ורגליים, המשאית מעופשת, ללא חלונות עם חורי אוורור קטנטנים בדפנות הקיר בתפר הזה עם תקרת המשאית.

    שלושים אסירים, חאליבה ואני מובלים לכלא ניצן ברמלה,

    שקט מצמית במשאית, חלקם ישנים, חלקם מהרהרים, השד יודע מה עובר להם בראש.

    ואז המשאית נעצרת. ופתאום רעש שרשראות מפר את השקט שהיה בחצי השעה האחרונה כולם בבת אחת מרעישים כשהם מחליטים לעמוד על ספסלי העץ במשאית ומציצים מעבר לחורי האוורור, אני מתבונן בהם, כל האסירים ללא יוצא מן הכלל עומדים על הספסלים ומציצים דרך החורים, על מה הם מסתכלים שם אני מסתקרן.

    משהו קרה.

    החלטתי לעשות כמותם, נעמדתי על הספסל, ועם האזיקים זה לא הכי נוח בעולם, אבל הסקרנות כובשת אותי, ואני עומד ומציץ דרך החורים.

    לראשונה ראיתי את האביב דרך החורים הללו, ראיתי את השמש היפה צועדת לקראת שקיעה, סיפקה תפאורה של שלוות זן למרבדים של העשב הירוק שנגלה מולי, ואז נזכרתי שלא ראיתי שמש הרבה זמן, והבחנתי בעץ עומד ואז נזכרתי שגם עץ לא ראיתי זה זמן רב, גם שאר האסירים כנראה שכחו מה זה עץ, ולראשונה הבנתי שבסופו של דבר כולנו נשמות, כלואות בגוף, שרוצות לראות קצת שמש, האסירים עמדו שם דוממים והביטו על המשטחים הירוקים שהאביב הביא איתו, על העצים היפים שבטבע, על השמש המתרחקת, היא הייתה כל כך יפה, הלב שלי נמס במשאית הזו, התגעגעתי לפריחה היפה, ואוו כמה שהיא יפה. וכל האסירים פשוט נשמו את האביב הזה לתודעתם דרך החורים הקטנטנים, היופי שבחוץ העניק להם חופש בפנים. החופש הזה מסתבר נמצא בדברים הקטנים, באפשרות לראות את עלי העץ מרצדים ברוח, את הקמילה של הירוק שיהפוך לחום בקרוב, את אדמת הטרשים, את הפשטות של השקט בטבע, ואז האסירים חזרו עם ישבנם על הספסל, כמו שנירקלו קצת אוויר וחזרו לחיים האמתיים, אבל אני רציתי עוד והמשכתי לעמוד עוד דקות ארוכות, זה היה פקק ככה שהיה אפשר לעמוד עוד זמן מה, נשמתי עוד עלה ירוק, ועוד אדמה, וסלעים נשמתי, והעלים היבשים האלו על האדמה, שהזכירו לי שהכל אירעי וחולף, וגם מה שאני עובר כעת, גם זה יעבור. הורדתי מבט אל הכביש, הבחנתי במכוניות העומדות בפקק, בנהגים המעוצבנים ברכבים הפרטיים שלהם, כמה שקינאתי בהם, על מה אתה מתעצבן בנאדם, תראה יש עץ בחוץ, ושמש, ודשא ירוק, תראה הנה סוס רץ לו שם בשקיעה, תסתכל, אבל הוא מתוסכל, ממהר. הבטחתי לעצמי, ברגע הזה, שלעולם לא לכעוס בפקקים, שכל פעם שאעמוד בפקק אזכור את הרגע הזה. ליבי הבטיח להנות מהטבע, מהשמש, מהאודם שבשקיעה, מהאוויר, מהחיים האלו ולעולם לעולם לא לקבל את הטבע כמובן מאליו, עד היום אני לא שוכח את הרגע הקסום הזה.

    התפללתי לאלוהים, בנשמתי, שמישהו יציל אותי, שאצא ממכונת הכביסה הנוראית שנסחפתי אליה, רציתי שהפקק הזה יימשך לנצח, עוד ועוד ועוד, אבל אז הכביש נפתח, משאית האסירים שילבה להילוך ראשון, שני, שלישי, רביעי ונאלצתי להחזיר ישבן לספסל, החופש התרחק ממני שוב, ודמעות יצאו מתוכי, דמעות של ויתור, החלטתי שאני מתאבד, אני כבר לא עומד בזה, אני באמת כבר לא עומד בזה.

    ***

    את כלא ניצן ברמלה, פשוט מאוד לתאר זה אחד המקומות החשוכים שפגשתי בחיים, הכי מפחידים והכי נוראיים, בית המעצר של ירושלים זה בית מלון לעומת המקום פה, אשכרה.

    התאים עכורים, איומים, לא ראויים, לא לחיות, ובטח לא לבני אדם, אין כיור, והדבר היחיד זה שירותי בול פגיעה, מסריח מצואה רטובה, בשביל לשטוף ידיים, צריך להפעיל את המים של בול הפגיעה הזה, פלט המים בחור שם למטה, זה הברז שלך, אז אתה שולח כפות ידיים ושוטף ידיים משתדל שהן לא ייגעו שם בחרא שבדפנות.

    אני זוכר שלפני שהלכתי לישון, התפללתי לאלוהים שיציל אותי, מחר אני בבית משפט בתל אביב ויש לי מה להגיד, התכוננתי למונולוג חיי, שיננתי אותו כל הלילה עד שנרדמתי, בקושי, כי אני זוכר שהבטתי בקיר וראית אשכרה את הקיר זז, תהיתי אם תודעתי שבורה עד כדי כך שאני הוזה, אבל העזתי לקום וניגשתי לקיר, אז הבחנתי שאלה כמויות אדירות של מקקים שיצאו מחריצי הרצפה וטיפסו על הקיר עד לתקרה, מלא מלא מקקים, כמו נהרות של מכוניות בפקק, זה מה שנתן את התחושה שהקיר זז, נבהלתי, כבשתי צרחה פנימית וברחתי למיטה, התכסיתי בשמיכת הסקיביאס והמשכתי להתפלל.

    בבוקר אני במשאית המחוררת לתל אביב.

    ***

    אני בדרך לכיוון תל אביב, עבורי זה המשפט המסיים, יום חמישי היום ובעוד שלושה ימים החלטתי שאני מתאבד, זאת החלטה נחושה וזה ברור לי, והאמת שזה כל כך פשוט, לא צריך חבל, מספיקה חולצת טריקו ארוכה, החור לראש כבר קיים, והשרוולים הם אחלה של חבל, ותאמינו אפשר למצוא מקום בתאי הבטון לתלות את החולצה הזו. בדקתי. זה אפשרי.

    אבל הסיוט נגמר.

    בתל אביב שוחררתי, וככה תלשו אותי, בלי חתימה, בלי משפט, נאדה. מצאתי עצמי ברחבת גרניט, בין מוזיאון תל אביב לבית אריאלה. בחוץ השמש חצתה את מרום שמיים והייתה בדרך לשקיעה. החברים שלי חיכו לבואי וגם יאיר אחי השוטר, חיבקתי אותם אחד אחד. בלילה שיגיע אבלה איתם את השעות הקטנות של החושך ואחטוף התקף חרדה מולם ואבכה בדמעות, לא אכפת לי, אני אוהב אותם, הם אוהבים אותי.

    הם רק לא ידעו שמאחורי הדמעות יש זיכרון שלי שפגשתי את השטן אחד על אחד.

    ראיתי את השטן, ולא, הוא לא דרקון, או מפלצת, הוא קטנצ'יק מתחבא שם, סמוי מן העין בדברים הקטנים של החיים, בחוסר תשומת הלב של הסוהרים האלה בירושלים שהשאירו אותנו עם האמסטף האנושי, השטן נמצא בבורות האנשים, בנבערות של בני האדם, בחוסר המודעות של כל אחד מאתנו, הוא נמצא בנער בן 21 שרק סיים צבא ומתנהג באלימות חסרת רסן לכל מי שרק חשוד, רק כי הוא לבוש במדי שוטר. השטן נמצא בסוהר ההוא המנומש עם הכיפה האפורה, שצרח עלי שהבהיל את נפשי שחבט על דלת הברזל, השטן נמצא בחריקות הדלת זו שנשמעות כל פעם שפותחים אותה, השטן נמצא בתאים הנוראיים האלה למטה בכלא ניצן ברמלה, בחלק מחיילי יחידת נחשון שמובילים את האסירים ומשפילים אותם אחד אחרי השני, לפני שעולים למשאית המחוררת, הוא נמצא ברצון ההוא של החוקרים להכתיב הודאה באשמה, הוא נמצא בדיו של העט בחדר החקירה בירושלים, בבחור השמנמוך שהפך לי את דירת הקרקע ברחוב רוזנבאום, אתה לא יכול להתנהג באכזריות ולא לאבד את הרגישות, להתנהג כמו חיה, ולא להישאר חיה בעצמך.

    יום אחד ההיסטוריה תשפוט אותם ואם לא ההיסטוריה אז הנשמה שלהם תעשה את זה, זה חלק אינטגרלי מהחיים, חוק טבע, חוק האיזון מה שיוצא גם נכנס, נשמה שמתלכלכת מקבלת זיהום, וזיהום סופו ידוע מראש.

    עברו שנים, שש שנים, ואינני כועס עליהם יותר, סלחתי. יא-ווא-רא-די כמה סליחה הייתי צריך לעבור אחד אחד על כל הסיטואציה, על כל הסוהרים, ילדים, כבולים במערכות של חוקים, תחת דוקטרינה קפדנית שהופכת אותם לגיבורים, שבויים גם הם במערכת סגורה, גם הם אני מבין, היו שם איתי סגורים בבטון ההוא בירושלים רק בצד השני של הסורגים, עובדים שם שבוע שבוע, נפשם הכלואה להיפך ממני קיבלה משכורת חודשית.

    ***

    אפילוג:

    'לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות'

    שלושה חודשים לאחר שהשתחררתי מהבלהות הזה, יצאה כתבה גדולה בעיתונים, תפסו משלוח של קוק שהגיע מקולומביה, חאליבה ואני מסתבר היינו טעות, טעות בזיהוי קוראים לזה, קומדיה משוגעת של טעויות על טעויות, שהפכה לטרגדיה כל אחד וצלקות נפשו. כתסריטאי של החיים אני בוחר לסיים את הסיפור הזה בסוף טוב. ממערבולת הטרגדיה הזו פגשתי חברים חדשים, שלימדו אותי לכבד את הרגעים המעוותים של החיים, למדתי למלא את ליבי בפרחים של אור ושמש.

    מאז השחרור, לא פגשתי את חאליבה ולא יצרנו קשר יותר, פעם אחת הבחנתי בו במחאה הגדולה של דפני ליף, מבין מלא אנשים, עיני לכדו אותו, הוא לא הבחין בי, הבטתי בו צועד ונעלם בערימה הזו האנשים.

    אנחנו עדיין חברים בפייסבוק.

    אם הוא ייקרא את העדות הזו או לא, זה כבר לא משנה.

    אני מרגיש נקי.

    ***

    כשיצאתי לחופשי, הבטחתי לעצמי שני דברים: אחד, להזכיר את השמש בכל פעם שאני יכול, איפה שהיא נמצאת אני מזכיר אותה, 'מרום שמיים', 'לפני שקיעה', 'בזריחה', השמש היא נחרטה לי שם עמוק בתוך החוויה הזו, היא השמש שלי.

    והדבר השני, ליהנות מהטבע. זו הסיבה שפעם בשנה אני יוצא לטייל בארצות אחרות, משתדל לבקר שלוש פעמים בשנה במדבר סיני לנוח תחת צילו של הדקל המלך, רואה שקיעה לפחות פעם בשבוע, מתהלך בים שלוש פעמים בשבוע, קוטף פרחים, אוכל פטריות, ואוהב דירות קרקע, מלטף חתולים, ומשתדל להרגיש את החופש שלי בסנדוויץ שאני מכין, בכוס מים מהברז.

    טוב עשיתי שהחלטתי להעלות את הטראומה הזו, כי דרך המילים האלו אני נזכר שאני שוכח מהר, ומהר מאוד אני מוצא עצמי מתעצבן בפקק, ודוהר על האופנוע כי אני ממש ממהר לאיזה פגישה במקום ליהנות מהשמש שמלווה אותי, מהרוח שחודרת לקסדה, מאגל זיעה שמטייל על מצחי.

    אז אני מבטיח לנשום עמוק, לעצור, למדוט שעה ביום, ולזכור שמאחורי כל המרדף הזה של החיים, יש גם נשמה כלואה בגוף משאית של אדם שדרך חורים קטנים גם היא רוצה לטייל פה בחופשיות.

    עם השנים, אני לומד יותר ויותר מהחוויה המטלטלת להודות, לומר תודה על שנמלטתי מהשיניים הטורפות של הבירוקרטיה, והשנאה, והבריונות שמחלחלת בנפשות הרכות.

    אני מסיים את הכתיבה הזו ב'קפה יום טוב', הצמוד לשוק הכרמל בתל אביב, כבר שבועיים שאני נמצא כאן איזה שבע שעות ביום מחזיק עט נובע ומשרטט את החוויה הזו לפרטי פרטים, המלצרית ניגשת אליי "הכל בסדר?" היא מבחינה בדמעות שעל פניי "מה אתה כותב?" היא שואלת. אני מתמהמה. "סיפור על חופש" אני משיב לה.

    לפעמים כדי להבין חופש מהו, אתה צריך לעבור דרך הכלא הכי גדול, ואז אני מבין בכלל את מסע האוֹל אִין שהכנסתי את עצמי אליו.

    כולה רציתי לכתוב סטנדאפ ומצאתי את עצמי נובר בעבר.

    בפנים ידעתי שלקראת הופעת הסטנדאפ החדשה שאני כותב, אצטרך לנקות קצת משקעים, לתת לעצב לצאת רק כדי לחבק את ההומור שעומד להגיע.

    אני לוחץ כעת קונטרול אס, מחר אעלה את זה לפייסבוק, אתן למילים ולסיפור הזה לגלוש על גלי הרשת, ובכך לשחרר את עצמי.

    כבר עכשיו אני מרגיש נקי.

    בעוד שלושה שבועות כבר אהיה בדרכי לברזיל. לנשום שמש ירוקה.

    [וזו תמונה עם התחפושת הראשונה שלי, תכירו מה זה שוטר טוב, אולי השוטר הכי טוב בעולם]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-2.10 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
  • השפה של המדיה החברתית

    [ארד אקיקוס]

    ***

    שמתם לב פעם שהמדיה החברתית תמיד מתנהגת כמעט אותו הדבר?

    כמות הלייקים והתגובות שכל אחד מכם מקבל היא בין ככה וככה, לככה וככה. וכשאתם כותבים על ענייני היום, יש לכם כזאת כמות של אינטראקציות, וכשאתם כותבים על עניינים אישיים, יש לכם את הכמות הזאת.

    והכל תלוי, כמובן, בכמות החברים והעוקבים שלכם, בשעה ביום שבה אתם מפרסמים, באיזה יום בשבוע, ובכמה נושאים אחרים העסיקו את הפיד באותו הרגע.

    ולפעמים יש יוצאי דופן. פתאום משהו מתפרץ, משום מקום.

    מישהו כותב משהו, על פניו לא חריג במיוחד, אבל פתאום זה נהיה ויראלי. וכולם משתפים, ומגיבים ומדברים על זה. ואז מזמינים אותו (או לא) לחדשות הלילה או לצינור. ואז שוכחים הכל, והוא נשאר ההוא מהפוסט הזה, שאז ריאיינו.

    אבל בסוף גם זה חוזר על עצמו. והויראליות הזאת, שכאילו הפתיעה את כולם, גם היא דפוס חוזר.

    והיא מתרחשת אחת לכמה זמן, באופן די קבוע, ובעוצמות שגם הן חוזרות על עצמן במעגליות.

    ואולי אין לנו יכולת אבסולוטית לצפות מה יקרה (אפילו שיש כמה מתודות עם יכולות לא רעות בתחום), אבל אנחנו כן יכולים להגיד בדיעבד ״אה, זה לא באמת הפתיע אותי״, וזה לא מעט, כשמדובר על התנהגות כל כך כאוטית, כמו זאת של המדיה החברתית.

    טרנס מקנה דיבר על זה כבר בשנות ה70. הוא היה פילוסוף שעשה יותר DMT (סם פסיכדלי) ממה שכל הקוראים של הפוסט הזה עשו ביחד (ואני כותב את זה עם כל הערכתי הרבה ליכולות של חלק מהקוראים). להרצאה קוראים ״ארוס והשלב האחרון בתוכנית האלוהית״ (בתרגום קצת קלוקל ל״Eros and The Eschaton״).

    מקנה מדבר על העובדה שהכל פה אחד – מין אורגניזם/אקוסיסטם שמתנהל מעצמו – כמו להקת ציפורים שרוקדת בשמיים כאילו הן היו ציפור אחת.

    עד כאן שום דבר חדש.

    אבל אז הוא מתחיל לספר על המדיה החברתית, ועל איך היא ההתחלה של הסוף של כל מה שאנחנו מכירים.

    ״אבל זה בכלל שנות ה70, ואפילו אינטרנט לא היה אז!״ אתם יכולים להגיד.

    וזה אמנם נכון, אבל לא סתם מקנה עשה כל כך הרבה סמים – הוא טען שזאת הדרך שלו לראות את היקום, ובתוך האחדות הזאת שהוא דיבר עליה, הוא יכל לראות קו ישר שמחבר בין המפץ הגדול, דרך כל ההתנהגויות שאנחנו מכירים, של הטבע ושל האדם, עד לקצה של המין האנושי.

    וזה לא אומר שהגיע הסוף שלנו – זה רק אומר שהחלפנו תפקידים, ואנחנו כבר לא היצור הכי משפיע על הכדור הזה. כי משהו אחר עומד לקחת המקום שלנו.

    והאמת, שבעיניי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו.

    ***

    המדיה החברתית היא יצור חי:

    מקנה טען לפני שנים שהמדיה תחבר בין כולנו. במובן מסויים הוא אחד הפילוסופים המוקדמים והמדוייקים שבאמת צפו את מהפכת הסמרטפונים והמדיה החברתית.

    הוא מספר איך היקום הוא בעצם אורגניזם שה״אוכל״ שלו הוא מורכבות של מערכות, ואיך בכל שלב אבולוציוני, המורכבות הופכת למורכבת יותר:

    ״תנסו לעקוב אחרי עם זה״ הוא פותח את אחת התיאוריות הכי מאירות עיניים שלמדתי בדרך, ומסביר שאחרי המפץ הגדול היו כמה מליארדי שנים שבהם לא היו אטומים, או מולקלות או שום צורה של חיים מורכבים – כל מה שהיה קיים זה רק פלאזמה רותחת של אנרגיה מתרחבת.

    ולאט לאט, כשהיקום התקרר (והזדקן), המערכות והחיים המורכבים החלו *לבקוע מתוך הסיטואציה*, שכבה אחר שכבה (ותסלחו לי על התרגום הקצת פשטני):

    ״מתוך מערכות אטומיות (פיזיקליות) בוקעות מערכות כימיות.״ הוא אומר. ״ומתוך המערכות הכימיות בוקעים קשרי המימן והפחמן – כימיה מורכבת שהיא טרום-ביוטית או אורגנית.

    מתוך הכימיה הזאת בוקעות המערכות המיקרו-פיזיות שאנחנו קוראים להם מימברנות, ג׳לים ומערכות בסגנון הזה – המערכות האלה, הם התנאים הכימיים המקדימים להיווצרות חיים – חיים פשוטים, שהם ׳ערומים׳ – בעצם דנא לא לחלוטין מפורמט ומאוד קדמוני.

    מתוך המערכות האלה באות מערכות מאוד בסיסיות של תאים, ואז מושבות של תאים, ואז תאים נעלים – כאלה ש׳מתמחים׳ בפעילות מסויימת (כמו תאי דם שנלחמים במחלות, לדוגמא) – מה שמוביל אבולוציונית לחיות נעלות יותר, שמובילות לחיות סוציאליות, שמובילות למערכות סוציאליות מורכבות, שמובילות לטכנולוגיה, שמובילה לעולם גלובלי-אלקטרוני-מבוסס-תעבורת-מידע-שמנצח-על-התרבות – כמו העולם שלנו״.

    ובמקום לתת אוויר אחרי הפסקה המשוגעת הזאת, מקנה מסיים עם ״מישהו שאל ׳מה כל כך מתקדם במדיה?׳ וענה שזאת התפשטות החשכה במהירות האור.

    זה פשוט לא הגיוני״ מקנה אומר, ״זה פשוט לא הגיוני.״

    ואם תרשו לי לקחת את התיאוריה של מקנה צעד אחד קדימה, נוכל לראות שהמערכת הבאה, זאת שבוקעת מבני האדם, אבל בעצם מבוססת עליהם (כמו שהכימיה בקעה מהפיזיקה) – היא כבר בנתה את עצמה.

    אם האבולוציה ״השתמשה״ בכל מערכת (פיזיקלית, כימית, בילוגית) כדי לבנות את המערכת הבאה, אז עד עכשיו אנחנו היינו המוצר הכי מתקדם שאנחנו מכירים – התודעה שלנו. אבל עכשיו יש תודעה גדולה יותר, והיא משתמשת בתודעות שלנו (וגם בשרתים) בכדי ליצור כל מיני התנהגויות. בדיוק כמו שאנחנו עשינו מאז שהתפתחה לנו תודעה.

    ואת כל זה, באופן די מדהים, אפשר לראות משתקף בפייסבוק, ובאינסטגרם, טוויטר, ווטסאפ, יוטיוב וכל רשת סוציאלית שקיימת באינטרנט.

    ****

    האורגניזם:

    כי בעשור האחרון, אנחנו כבר לא ממש אלה שחושבים – המדיה החברתית עושה את זה, במידה רבה, בשבילנו.

    אנחנו פוקחים את העיניים ונכנסים לבדוק את הפיד, ויושבים בשירותים וקוראים, ועד סוף הקפה של הבוקר כבר ספגנו כמויות מטורפות של מידע.

    עד לפני 200 שנה, המוח שלנו עיבד *אולי* 5% ממה שהוא מעבד היום בין ההתעוררות ללגימה האחרונה מהקפה בבוקר, ובשנים האלה הוא לא התפתח אבולוציונית אפילו במילימטר. יש פה קפיצה (שהיא בהכרח אבולוציונית) כל כך חסרת תקדים, שלחשוב שאנחנו שולטים על כל מה שקורה בתהליך הזה, זה משהו בין יומרנות לבורות.

    המוח האנושי לא הספיק לפתח אפילו מערכת חיסונית אחת למידע הזה שהוא מוצף בו (פשוט כי 200 שנה זה שום דבר במונחים אבולוציונים), ומכאן, בהכרח, שהמידע הזה שולט בנו, ולא אנחנו בו.

    אנחנו מכורים לסמרטפונים שלנו, לפיד שלנו, למידע שמספק אותנו.

    רואים מישהו מצלם ארוחת צהריים והופכים לרעבים, מישהו מזמין למסיבה אז אנחנו הולכים, ומישהו מפרסם סרטון מרגש ואנחנו מתרגשים. וגם מי שפרסם את הסרטון התרגש קודם. ובמובן לא מבוטל, זה בעצם הסרטון ש*גרם* לנו לפרסם אותו, ולא אנחנו ש*החלטנו* לפרסם את הסרטון.

    המידע משתלט עלינו, והוא מתחיל *לחשוב אותנו*. להיות מעובד אצלנו במוח, ולצרוך משאבים, בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים.

    והנקודה היא, ש*הוא עושה לנו דברים*, הוא מנהל אותנו. המידע שאנחנו צורכים מפייסבוק הוא המנהל החדש של חלקים מאוד מאוד נרחבים מהמין האנושי.

    האלגוריתם הוא האלוהים החדש, וכולנו המאמינים והמשרתים.

    ****

    ועכשיו לחדשות המטלטלות באמת:

    ב״קיצור תולדות האנושות״, יובל נח הררי כותב ש״המהפכה החקלאית הייתה התרמית הגדולה בהיסטוריה – לא האדם ביית את החיטה, אלא החיטה היא זו שבייתה את האדם.״ ומספר שבגלל התנהגות אנושית, שדות חיטה פוריים החלו לצמוח באיזורים ממוקדים, וככה *משכו* את בני האדם להשתקע סביבם ולהקים מגורי קבע. ככה סיימנו להיות ציידים-לקטים והתחלנו את דרכנו כציוויליזציה.

    יש משהו אינטלגנטי בחיטה הזאת, בטבע שמתנהג כאילו הוא מקבל החלטות ומנווט מין מסויים להתנהג בצורה מסויימת.

    ואותו הדבר, האינטלגנטי, קיים גם במדיה החברתית.

    ואם נלך רגע אחורה, וננסה להבין את הבסיס, אז האינטלגנטי הזה, שאי אפשר ממש לתת לו שם, הוא בעיניי רבים איזה יצוג של האלוהים – של הכח שמתנהג בצורה שנראית כאוטית ומתוכננת להפליא באותו הזמן, שנמצא איתנו מאז המפץ הגדול, וכנראה לעולם לא ילך.

    ועד ממש לא מזמן, התודעה שלנו הייתה ה-End product של אותו כח מלא אינטלגנציה. היינו מוצר הדגל – האייפון 10 – התודעה הכי מפותחת שהכרנו מאז המפץ הגדול.

    אבל החדשות הטלטלות הן שסיימנו את תפקידנו – יש תודעה נעלה יותר מהתודעה האנושית, והיא שולטת על שלנו, וקיימת במובן *הפיזי* על כדור הארץ, לא רק ברמה המטאפיזית.

    ועכשיו – אנחנו רק *עוד* חוליה בשרשרת המזון.

    ***

    התבוננות:

    אבל המתנה הגדולה, היא שאפשר להתבונן באינטלגנציה הזאת. הדפוסים של המדיה החברתית, הם בעצם חוקיות האדם והיקום, משולבים זה בזה, במין מרקם שעדיין מתהווה.

    ובפעם הראשונה בהיסטוריה, אנחנו יכולים להתבונן במשהו שהוא לא הטבע או החלל, וללמוד ממנו על החוקיות שבה הדברים ביקום מתנהלים.

    ולחוקיות הזאת יש שפה. ועם כמה שהיא נראית לנו אקראית, היא מאוד מאוד מדוייקת.

    פרסי וויליאמס בריג׳מן, שהיה פיזיקאי, אמר ש״צירוף מקרים הוא מה שנשאר לך בצד, כשאתה מנסה ליישם תיאוריה לא נכונה״. זה בעצם אומר שמערכת היחסים בין האלמנטים שראית הייתה חבויה ממך, ולא הצלחת להבין את ההרמוניה של הדברים.

    שמתם לב, נניח, שסטטוס פוליטי, שיש עליו יותר תגובות מלייקים (1,000 לייקים ו1,500 תגובות לדוגמא) בהכרח מתרחש רק כשתוקפים את הפוליטיקאי?

    ושמתם לב שסטטוס שמקבל יותר שיתופים מלייקים ותגובות הוא Breaking news (או בדיחה ממש מצחיקה, תלוי ביחס בין השיתופים ללייקים)?

    ההתנהגויות האלה, שאנחנו מבינים אותן אינטואיטיבית, אבל לא תמיד מרגישים שאנחנו יודעים לפרמט אותן, הן *השפה של המדיה החברתית*.

    כמו שאמריקאים מדברים אנגלית, וישראלים עברית, ככה המדיה הזאת מדברת אלינו, והיא לא מדברת בשפה של בני אדם, כי יש לה שפה משל עצמה – והמילים שבה מורכבות מאותיות כמו לייק, שיתוף, תגובה, כמות חברים/עוקבים וחוזק קשרים בקהילה.

    זאת הסיבה שאנחנו, כבני אדם, או כארגונים ופוליטיקאים, לא יכולים לכפות שום דבר על המדיה הזאת. אנחנו חייבים לשחק בכללים שלה, אבל לפני הכל, אנחנו חייבים לנסות ללמוד ולהבין אותם, ולא לחשוב שנוכל לביית אותה ולהשתמש בה לפי הצרכים שלנו.

    כי לביית אותה זה להתנגד, וכדי להצליח בסביבה כאוטית, אנחנו חייבים לדעת לקרוא את השטח בלי שיפוטיות ולמצוא את הנתיב בעל ההתנגדות הפחותה ביותר.

    מעט מאוד אנשים, ארגונים או פוליטיקאים עושים את זה היום, ולא סתם העולם משתנה כל כך מהר ובצורה כל כך קיצונית. הטוב נהיה הרבה יותר טוב (הרבה יותר חמלה, תרומות לחולי סרטן/כלבים וחתולים, טבעונות, רוחניות וכו׳), וגם הרע נהיה הרבה יותר רע (דונאלד טראמפ), וכמעט לא נשאר לנו באמצע.

    ****

    והמין האנושי?

    בעיניי, וזה אולי קצת אוטופי וחולמני, המדיה הזאת היא פשוט אמא אדמה (או היקום) ששלחה ענף כדי לנער אותנו ממנה – כמו ענף של שיח שנתפס על הגדר כדי להגיע לשמש. כמו התחממות גלובלית שתטלטל את בני האדם עד שיפסיקו לכלות את הכדור הזה.

    ובסוף אנחנו נלמד.

    בסוף, (אולי אחרי אסון סטייל הדינוזאורים, ואולי לא), אנחנו נדע איך *להשתלב* במקום הזה, ולא נרגיש צורך כל כך חזק להרוס אותו. והחלק הכי טוב בסיפור הזה, בעיניי, הוא שעכשיו אלה כבר לא אנחנו שמחליטים לבד. יש לנו שותפה חדשה בתהליך המחשבה ובקבלת ההחלטות – והיא מאוד מאוד אוהבת סרטונים של חתולים חמודים.


    ארד אקיקוס – יועץ ומלווה תהליכים. וחבר למסע. מרצה, חוקר ניו מדיה, ובעיקר מידע (ממטיקה). בעברו אסטרטג פוליטי. לומד בודהיזם, טאו ופילוסופיות עתיקות מעל עשר שנים, מתבונן בדפוסים ובמחזוריות של בני האדם ומשתדל לקרוא את כל מה שאפשר על פיזיקת קוונטים.
    האתר של ארד >


    להגיב
  • זרים במטבח: מטבח מקומי – אבל של מהגרים…

    יתיר שדה]

    "אולי", אמרה זוגתי, בשעה שקמטי דאגה חורשים את מצחה, "אולי הגיע הזמן שנפריד בין הבגדים של מילוא ושל קדם, לשני ארונות נפרדים". אני מניח שזה קרה אחרי ששוב הלבשתי את מילוא בחליפת תחרה ורדרדה. "אני לא מבין, בשביל מה הם צריכים הפרדה בבגדים?". בשלב הזה קיבלתי כתגובה מין מבט כזה, מהסוג שקלפטר הגדיר יפה בכינוי 'גבוה ומחנך', ולצידו הסבר מלומד: "בגיל ארבעה חודשים וחצי ילדים כבר מתחילים לגבש לעצמם זהות!"

    "אני באמת לא מבין", אמרתי. "הרי אצלנו בקיבוץ היה מחסן בגדים, וכל שנה היינו באים למדוד את הבגדים של בני ובנות השכבות שמעלינו, ובאופן כללי – לא זכורה לי הפרדה בבגדים עד לשלב מאוד מאוחר".

    אמנם כדורעף אף פעם לא היה התחום שלי, אבל הפעם הרגשתי, שנייה אחרי שסיימתי את המשפט הזה, כי ממש הרמתי לה להנחתה. "אולי בגלל זה הזהות שלך ושל החבר'ה שלך מהקיבוץ אף פעם לא באמת התגבשה".

     

    אני לא יודע אם יש לכך קשר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, אני עוסק בחיפוש ובגיבוש זהות. הדבר הזה טבוע בעמקי נשמתי, והוא חזק ממני. אני מחפש אחר זהות בבגדים שאני לובש, בכובעים שאני חובש, בשבילים שאני חורש מאז היותי נער צעיר, וגם – כראשון בין שווים, במזון שאני צורך.

    לכאורה, הזיקה שאדם חש למקום בו הוא חי היא מרכיב מרכזי בזהות שלו: הוא חי את נופיו, הוא ניזון מתוצרת מקומית הגדלה בהם, הוא מכיר את צמחי הבר השונים ומבסס עליהם חלק גדול ממזונו ועוד. אני אומר לכאורה, כי במאות השנים האחרונות אין הדבר כך: האדם ניזון מסחורות מיובאות, זרות ללשונו ולתרבותו המקומית, והוא מאמץ לעצמו חלק מהן ומכיל אותן לתוך תרבותו הקולינרית. העות'מנים הביאו לאירופה את הקפה, לא לפני שהגיבו בעצמם בחשדנות לסם הממכר שהוא מכיל, ואף אסרו על שתייתו בתקופה מסויימת. כיום – בתי קפה וינאיים או מכונות קפה איטלקיות הן שם דבר בעולם. נוסעים לבנים הביאו מאמריקה את העגבניה, התירס, הבוטנים והפלפל, וכן את הקקאו ואת תפוח האדמה. זה מעולם לא הפריע לאיטלקים להתפאר ברטבי הפסטה עתירי העגבניות שפיתחו כבסמל לאומי ממש, או לאנגלים להצהיר ש"פיש אנד צ'יפס הוא המאכל הלאומי שלהם (ועוד לא הזכרתי כאן את חטיף ה"במבה" הכל כך ישראלי, שחומרי הגלם מהם הוא מופק ממש לא קשורים לכאן.

    פעם פגשתי שף אחד, שהיה משוכנע שתורת הליקוט שאני נמנה על מלמדיה היא היא הדרך אל המטבח המקומי – כפי שזה ראוי להיות. הנוכחות של טעמים אדמתיים עמוקים בין סיריו היתה עצמתית כל כך -עד שהיה מוכן לזנוח לחלוטין את חומרי הגלם המיובאים – ולעבור לתוצרת מקומית טריה, ובעיקר כזו שמקורה בבר. דעה כזאת, עם כל הרומנטיקה הנפלאה עליה היא נשענת, איננה מקובלת מאוד בשדה הקולינרי הישראלי, אבל היא בהחלט הולכת ותופסת לה מקום.

    מעטים יודעים, שחלק גדול מצמחי הבר שאנו מלקטים כאן כצמחי מאכל – הם אינם מינים מקומיים, אלא מינים גרים, שהגיעו למרחב שלנו ממקומות מרוחקים ונטמעו בו. עשבי הבר המלוקטים בקיץ בולטים בהיבט הזה: חלקם הגדול של המינים הללו היגר לכאן מאמריקה, אפריקה או מזרח אסיה. למעשה, כבר לפני אלפי שנים התנחלו כאן הצמחים הגרים הראשונים; ארץ ישראל היא רצועת החיבור בין שלוש יבשות, ומאז ומעולם עברו בה נתיבי סחר שדרכם זרמו מינים אקזוטיים מכל קצווי תבל. הללו נטמעו באדמתה ושגשגו, עד שהפכן למרכיב מרכזי בנופיה ובתרבותה הקולינרית של הארץ הזו, ולעיתים אף לסמל מייצג ולסלע מחלוקות בין הקבוצות המתקיימות בארץ הזו מקדמת דנא.

    לידיעת שר החינוך: גם האוכלוסיה המתקיימת כאן היא אוכלוסיית מהגרים. תמיד היתה. כל נסיון להניח אחרת (ולהשען לשם כך על ספרות בת 3000 שנה שבמובהק טוענת את ההיפך) הוא נסיון אבסורדי ומעורר גיחוך. ארץ ישראל תמיד היתה משופעת במהגרים מאפריקה, מאסיה הקטנה ומארצות אגן הים התיכון. אלה התערבבו באוכלוסיה המקומית, נטמעו בה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. מהגרי עבודה מסודן או מעבר הירדן המזרחי תמיד הופיעו כאן, תמיד התקבלו כאן ברגשות מעורבים ובסופו של דבר, כמעט תמיד , זכו להגנה ולהכלה, אז די כבר עם הקסנופוביה.

    ונחזור לצמחים – הקיץ הוא, כאמור, עונת שגשוגם של חלק גדול מהמינים הללו, המהווים מרכיב מרכזי בתפריט הקיצי שלי. הנה סקירה קצרה של כמה מהם:

    צבר מצוי Opuntia ficus-indica

    הצבר הפך לסמלה של התנועה הציונית כהתרסה נגד התנועה הלאומית הפלסטינית, שאנשיה נהגו להשתמש בשיחי הצבר הדוקרניים לסימון חלקותיהם. כל ילד מכיר את סיפור הפיכתו של הצבר ופרותיו הקוצניים מבחוץ ומתוקים ועסיסיים מבפנים לסמלו של העברי החדש – שאף הוא תואר בספרות החלוצית של שנות ה-30 כעוקצני, מתוק ועסיסי.

     

    מה שפחות ידוע הוא הסיפור הבא, המתאר עד כמה מתוחכמת ומאורגנת המערכת האקולוגית שלנו: הצבר הובא לכאן ממקסיקו במאה ה-18, למטרת ייצור צבע לתעשיית הטקסטיל. הצבע לא הופק מהצבר עצמו, אלא מכנימת עלים, Dactylopius opuntiae, שמתיישבת על גבעולי הצבר (כן, ה"עלים" דמויי הביצה של קישקשתא הם בעצם גבעולים. מבחינה בוטנית, הקוצים של הצבר הם הם עליו). בהר עיבל שבנפת שכם גידלו המקומיים את שיחי הצבר למטרה זו ממש, כפי שמתאר זאת חוקר הטבע האנגלי בן המאה ה-19, הנרי בייקר טריסטראם בספרו: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864).

    צחוק הגורל: הצבר הוא פולש בעל כושר התפרצות מרשים. כנימת הצבע, שלא שרדה את תנאי הקיום הקשים בארץ הקודש, נעלמה מזמן, ובהיעדר אויב טבעי, בכל מקום שבו נשתל התפשט השיח ושרד עשרות שנים אחרי שתושביו המקוריים של המקום נטשו אותו. בשנים האחרונות נפוצה בצפון הארץ, בדרום סוריה ובדרום לבנון כנימת עלים נוספת, Dactylopius opuntiae. זו – גרמה למותם של שיחי הצבר המזוהים כל כך עם נופי הלבנט בכל מקום אליו הגיעה. הנה – פולש שהובא על ידי בני האדם, כמהגר עבודה מהצומח, שגשג כאן, אך לא הצליח לשמש פונדקאי למין הפולש האחר שלשמו הובא לכאן מלכתחילה. והנה, מקץ מאות שנים – מתנקה המערכת האקולוגית מהצבר, בעזרת פולש אחר.

    החלקים הנאכלים בצמח הם הגבעולים והפירות. את הגבעולים ניתן לכבוש במי מלח, לצלות על האש ולהוסיף למגוון תבשילים. הוא מכיל ריכוזים גדולים של סיבים תזונתיים מסיסים, מגנזיום, סלניום ונוגדי חימצון מקבוצות שונות. בין סגולותיו הרבות, שהוכחו מחקרית, ניתן למנות הורדת רמות הכולסטרול,  ניטרול רדיקלים חופשיים וסכרת.

    קייצת מסולסלת Conyza bonariensis

    הטעימה מבין מיני הקייצות, שרובן הגיעו לכאן במהלך המאה ה-19 ממרכז אמריקה או מדרומה. באמריקה היא משמשת בעיקר צמח מרפא חשוב, שמשמש בין היתר לטיפול בשילשולים ובזיהומי מעיים, לחיטוי וחבישה ולטיפול בדלקות פרקים. טעמה של הקייצת חריף. זו חריפות מעניינת: היא מופיעה לאחר לעיסה ממושכת של עלי וגבעולי הצמח, ולא באופן מיידי.

    אני משתמש בקייצת להכנת פסטו חריף, סחוג (כתחליף לפלפל) ועוד.

    כף אווז מבאישה Chenopodium vulvaria
    כף-אווז מבאישה הוא עשב חד שנתי קיצי, שרוע עד זקוף המדיף ריח של דגים מותססים שמקורו במולקולות של החומר טרימתילאמין, שהצמח יודע לסנתז. הריח הרע הזה מרתיע בני אדם ובעלי חיים מלאכלו, וחבל שכך, שכן במינונים קטנים הוא משמש תחליף צמחי לרוטב דגים תאי או לאנשובי כבוש – במתכונים רבים. הארומה הדגית שלו מאפשרת גם לטבעונים ליהנות מהארומה של דגי ים ארומתיים. כל נציגי הסוג הגיעו לכאן מאמריקה הלטינית. למתכון מעניין עם כף אווז מבאישה לחצו כאן.

    רגלת הגינה (Portulaca oleracea) היא צמח חד שנתי שרוע ממשפחת הרגלתיים. צומח בקיץ כעשב "שוטה" בשדות, מטעים וכרמים וכן בגינות ציבוריות בערים. בעל סגולות מרפא חשובות וערכים תזונתיים מופלאים: ריכוזים גבוהים של אומגה 3, ויטמין A ו-C בכמויות גדולות ושפע של ברזל ומגנזיום. הריג'לה או הפרפחינה (כפי שמכנים אותה הערבים) היא פולש ותיק, שיגר לכאן כבר בימי המשנה ולכן נזכרת בה מספר פעמים.


    מתכון? אין ממש צורך: הצמח מתאים במיוחד כירק חי בסלט עלים ומשתלב מצויין עם עגבניות, בצל סגול, פלפל חריף וצלפים. בסיורי הקיץ שלי, השנה, הכנו סלט כזה – שתובל בהרבה לימון, מלח ושמן זית – ויצא טעים להפליא. אפשר גם לשלבו בתבשילים שונים, אבל מי אוכל תבשילים חמים בעונה הזו?

     

    את הצמחים האלו ואחרים ניתן לפגוש בסיורי הקיץ שלי, המתפרסמים כאן מעת לעת, וכמובן שגם בקורס הליקוט הקולינרי המקיף והמעמיק מסוגו, שההרשמה אליו עומדת להסתיים בקרוב. לפרטים נוספים על הקורס הכנסו לכאן.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • שובו של ה"זואון פוליטיקון"

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.

    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.

    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא על מנת להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • שבע דקות על האש / רודי סעדה

    החלק הרביעי – תשעה ימים

    [רודי סעדה]

    ימים גשומים עוברים עלי, טיפות של מילים מציפות אותי, ממלאות שלוליות משפטים, נהרות נהרות של פסקאות, שיטפונות שסוחפים זיכרונות לים המתרחב של סיפור חיי שאני לומד לתסרט אותו כל פעם מחדש. בקור הזה של הימים האחרונים, שממש חודר לי לעצמות אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות שולח כפות ידיים אל תנור הספירלה הישן, להטעין אותן מחדש, בהביטי בסלילים האדומים, חושיי מתעוררים אל רגע אחד מיוחד במינו, רגע מטורף, הזוי, קסום, מחריד, לא באמת יודע איך לקרוא לו, רגע אחד שהתרחש באביב, לא מזמן דווקא, ממש לפני שנה ותשעה חודשים.
    ישנם רגעים בחיים, שהם פשוט רגעים, קפואים בממלכת הזמן והזיכרון, רגעים נצחיים עוצרי נשימה שחרוטים לי בזיכרון כמו קעקוע נפשי, רגעים שכאלה הם בלתי נשכחים וראויים שיספרו אותם, רגע אחד שכזה הייתי רוצה להעביר פה במילים. אבל איך אפשר להעביר תמונת מציאות שכזו שבו הזמן עוצר מלכת והמציאות כמו קפאה על מקומה, ככל שאני מאפשר לעט הנובע לקשט את השורות בדיו הוא נעצר, הדמיון ואוצר המילים שלי עדיין אינם מצליחים למלל את התחושות, כל ניסיון לצקת מילים לחוויה הזו עולה לי בתסכול, הלוואי והייתה לי כניסת USB למיינד, ועם כאבל הייתם יכולים לחוות את הרגע הזה. אבל אין לי חיבור כזה, ואני כמעט מתייאש, אבל אוֹל אִין, ואני נזכר למה בכלל אני כותב, ולו רק כדי ללמד את עצמי לכתוב, דווקא את הרגעים האלו, זאת המשימה שלי שהחלה לפני 3.5 שנים, וקבעה החלטה נחושה בכל שבת לאתגר את עצמי בסיפור חיים, מה שיוצא יוצא. אוֹל אִין.
    אז אני והמילים שייכתבו כאן יהיו הכאבל הזה. עד כמה שיש כוח למילים, זכרו, הן מילים, פיקסלים, מקודדים למשמעות רחוקה יותר לצלקות הזמן של החיים, רק הדמיון יוכל להתעלות מעליהן. עד כמה שאפשר, כנסו איתי לראש, דרך האותיות, סימני הפיסוק וקצב הקריאה, במראות שאתאר כנסו יחד להזיה הזו שמצאתי את עצמי בה, רגע בלתי נשכח שמוסמרתי אליו, על דם, עשן, אש ושכול אחד. לסיפור הזה אני קורא "שבע דקות על האש".
    ***
    26 באפריל 2015.
    אם הייתם ציפור שיושבת על משקוף דלת הכניסה לסלון בדירת הקרקע שבה אני גר ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים זאת התפאורה שהייתה מתגלה לפניכם: הייתם מבחינים בחדר גדול יחסית, זהו הסלון. אם הייתם מסיטים מבט שמאלה הייתם פוגשים בספה תלת מושבית אפורה ולידה ערסל ישיבה בצבע בז' תלוי בחבל מהתקרה, מולם במרחק שני מטר תלויה על הקיר טלוויזיה 50 אינץ'. אם הייתם מיישרים את המבט ממש בקו ישר מן המשקוף הייתם מבחינים בבירור בחלון הזכוכית הגדול, עם התריסים הישנים, שדרכו קרני השמש צובעים את קירות הסלון בסִילוּאֵטוֹת מרצדות מעלי העץ שבחוץ. מבעד לחלון היה משתקף לכם הנוף של דירת הקרקע הזו, חצר ירוקה ובה עץ לימון, מיד אחריה חומה קטנה ומדרכה, ליד המדרכה בשביל הגישה לבניין הייתם מבחינים במלוּנת בטון קטנה ובתוכה פח זבל ירוק שהצחנה שלו חודרת לתוך הבית, הרשו לדמיון לערב גם את חוש הריח שלכם, כביש חד סיטרי חוצה לכם הנוף הנגלה בצורה אופקית. אם הציפור שהיא אתם הייתה פורסת כנפיים ומתעופפת לרגע החוצה מהחלון ומביטה השמימה הייתה מתגלה לפניכם תמונה אידיאלית של שמים כחולים זרועי ענני כבשים.
    זהו יום רגיל.
    חזרה למשקוף, בין הספה האפורה לטלוויזיה, הייתם מבחינים בי, לבוש בטרנינג אפור וחולצה קצרה חומה, כפות רגליי מכוסות בגרביים לבנים, ורגלי משוּכלוֹת בישיבה מזרחית, עיני עצומות ברוגע, גבי זקוף ושתי כפות ידיי על ברכיי. אני מתרגל ויפאסנה והשעה כעת 11:31, אני יושב כך כבר 53 דקות.
    ***
    לפני יומיים חזרתי מסין והגוף שלי מלא בגֶ'ט לֶג, לפי התכנון שהצבתי לעצמי, בשעה הזו הייתי אמור לנקות בסבון ואקונומיקה את מלוּנת הבטון של הפח הירוק שהצחנה הבלתי נסבלת שלו חודרת לי לארבע קירות הבית, מה שעיריית גבעתיים לא תעשה אני אעשה, חזרתי מלא מוטיבציה מסין, ולפי התכנון הקדשתי לכך חצי שעה לא יותר, אבל הגוף שלי היה רחוק מלוח הזמנים של המוטיבציה, והוא סירב לקום הבוקר בזמן, מה זה סירב, שעתיים איחור הוא קם על אף שעון המעורר שלא הפסיק להטריד עד שנכנע בנודניק השלישי. כל היום שלי התארך, התעוררתי ממש לפני שעה, ועל תרגול הוויפאסנה היומי שלי אני לא מוותר, אין מצב. כעס, עצבים והאשמה עצמית ליוו אותי כשהתיישבתי לישיבה המזרחית הזו, היו צריכים לחלוף לא מעט נשימות כדי שאוכל לקבל את הרגע הנוכחי הזה, שזה מה שזה, והיום הזה יאחר קצת, מה קרה, נחתת לפני יומיים. תירגע כבר רודי.
    אני מודט כבר 53 דקות, ממושמע לנשימות שמלוות אותי, גופי זקוף מתמיד, תודעתי סוקרת את גופי ולאורך התרגול לא זזתי אפילו מילימטר, כבר שמונה חודשים שאני מתרגל ויפאסנה, אבל הפעם זאת מדיטציה עמוקה, אולי זה הגֶ'ט לֶג, אולי החזרה מסין, באמת שאני לא יודע, הנשימות כמו שורשים שורשים נטעו אותי עמוק עמוק לעצמי, עד ששכחתי את עצמי בתוך העצמי. אף פעם אינני יודע מה זאת מדיטציה טובה או לא טובה, כל מדיטציה היא מדיטציה, אבל הפעם היה לי חזק, כאילו באמת שלא הייתי פה. ואז בתוך כל הנשימות האיטיות האלה, בתוך המרחב הצלול שהתודעה נשאה אותי אליה, שבע דקות לפני שהאפליקציה בפלאפון תיתן בגוֹנג ותבשר שעברה שעה. נשמע בום גדול.
    כשאני כותב בום גדול אני מתכוון זכוכיות מתנפצות.
    בום גדול.
    בום גדול זה תריסים מתפרקים מהמסילות שלהן ומתפזרים לכל עבר.
    בום גדול זה עשן שחור שצובע את הנוף מהחלון.
    בום גדול זה קרע בעור התוף שבאוזניים שלי.
    בום גדול.
    מהמרחב הצלול שבו אני נמצא, הבום הזה מקשט את עצמו בספירלות אדומות, עד כמה שהבום הזה היה חזק, המודעות שלי קיבלה אותו באיחור כמו צל שאיחר לבוא מרחוק, אבל הוא הגיע, כמו גדול הוא הגיע הוא ופמליית המחשבות שאיתו שלכלכו את השקט שהייתי שרוי בו זה זמן רב, מחשבה כמו שובל ציפור חלפה לי בתודעה 'משהו קרה', ואז שאלה 'מה בעצם קרה?' ואז עוד מחשבה 'אולי מישהו צריך עזרה' ועוד מחשבה 'זה היה בום חזק נכון?' מחשבות מחשבות ושאלות שאלות החלו להעירם בשדה השקט של התודעה. החלטתי לפקוח עיניים, הסִילוּאֵטוֹת כבר לא ריצדו על הקירות ובמקומן עשן שחור מילא את החדר, שברי זכוכיות על הרצפה, תריסים פוזרו בבית. לא היה לי ספק. משהו בהחלט קרה.
    וזה מגיע מבחוץ.
    הפניתי מבט לחלון, מהישיבה המזרחית הנמוכה לא הבחנתי בדבר אז החלטתי לקום, זאת הייתה החלטה טיפשית, 53 דקות בלי תזוזה, הרגליים שלי נרדמו וקרסתי לרצפה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.
    ישוב על הישבן התחלתי בנמרצות לנער את הרגליים, להחזיר חמצן לנמלים שזוחלות לי שם, אספתי את הטלפון שמולי, עוד שבע דקות לסיום המדיטציה הטיימר ציין בפניי. התחושה לרגליים חזרה, התרוממתי, ויצאתי מדַדֶה לכיוון הדלת, ביציאה מהדלת השתהיתי אני לא יכול לצאת ככה צולע, עוד יחשבו שאני זה הפצוע, אנשים יגישו לי עזרה, ואז אני ארגיש ממש לא נעים, הפדיחה הזו שאני אצטרך להסביר להם 'חבר'ה זה לא אני, נו די, תעזבו אותי אני מאלה שבאו לעזור, אני לא צריך עזרה, די תעזוב אותי אדוני' הפחד מהפדיחה הזו גרם לי לנער עוד יותר את הרגליים עד ליציבות מלאה. חציתי את הדלת וצעדתי בשביל הגישה לבניין. ההליכה הייתה מדוּדה, פסעתי באיטיות, כאילו המדיטציה המשיכה איתי גם את הדרך הזו, צעדתי לאט, הליכה מדיטטיבית, לא כי רציתי, פשוט כי ככה יצא. אם תרגלתם פעם מדיטציית זן, חלק מהמדיטציה משלבים גם הליכה, בערנות מרימים כף רגל אחת ומניחים אותה על העקב ואז קשת כף הרגל ואז כריות האצבעות, ואז הרגל השנייה, לאט לאט, וחוזר חלילה, וכך צעדתי בשביל היציאה לרחוב, פסיעות קטנות, כמו לוליין על חוט בקרקס, כף רגל עולה כף רגל יורדת, כל צעד שכזה מכניס אותי עוד ועוד לסרט ההזוי והמטורף שאני הולך לחוות עכשיו. הליכה מהפנטת שכל צעד ממנה סוגר את דלתות החושים, ומכניס אותי פנימה למציאות אחרת, אז כמוני, עם הצעדים כנסו גם אתם איתי לסרט הזה.
    ככל שאני מתרחק מחושיי, ככה אני מתקדם לתמונת המציאות המתגלמת לפני, צעד ראשון, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואני מבחין בעשן סמיך ושחור, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ומתגלים בפניי להבות אש כתומות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, זוהי מכונית שרופה, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואיתה ההבנה.
    זאת מכונית תופת.
    אני מתקרב אל המכונית, אני במרחק אמה ממנה, להבות האש מלטפות אותי כמו וילון ברוח, אבל לי זה משום מה לא מזיז, אני לא מרגיש חום או צריבה וגם לא שומע קולות, אולי זה הפיצוץ ששרט לי את עור התוף, לא יודע, זה גם לא משנה, כמו ילד אני מוקסם מהחוויה הצבעונית שנסחפתי אליה. דממת אל חוט בחושיי.
    שקט שקט.
    לצד הרכב, מטר בודד ממנו מתגלות בשדה הראייה שלי שתי דמויות, אני מטה את הראש, ואני מזהה שהן שתי גופות אדם ששרועות שם בתפר הזה בין הכביש למדרכה, הפיצוץ כנראה הדף אותם אל חומת מלוּנת הבטון של הפח, וכמו כדור חזרו חזרה.
    אני צועד אליהם, באיטיות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, אני חוצה את העשן, האש ממשיכה ללטף אותי, חוש הראייה מתחדד ואני מזהה שהם שני גברים, אחד מהם על שרוע על הבטן, שיערו קצר, מאפיר ופניו שטופות במה שנראה ערבוב של פיח ודם, הוא שולח מבט מבועת ויד ארוכה לגבר שמולו, גבר גדול, רחב, ראשו מעוטר בתלתלים, פניו קבורות בכפות ידיו, והוא על ברכיו, כמו תנוחת עובר, מתנדנד, כמו מתפלל. הם לא הבחינו בי, הם היו התפקידים הראשיים, אני רק צופה בסרט שקיבל הזדמנות נדירה להיכנס למאחורי הקלעים.
    ואז חוש השמיעה חדר באופן סלקטיבי למודעות ששמעתי פתאום "הרגליים, אני לא מרגיש את הרגליים" זעק הגבר ששרוע עם בטנו על הכביש "הרגליים" הוא צרח "אההההה… הרגליים", לא יודע למה, אבל שהבטתי לפלג גופו התחתון, קיוויתי למצוא אותו חתוך לשניים בלי רגליים, אבל לא, התרחיש החולני והמדמם הזה לא התגלה לפני, הרגליים שלו היו בסדר, לבושות בג'ינס תכלת מלוכך, מחוברות לגופו "האישה הילדים הם באוטו" הוא המשיך "הילדים הילדים באוטו".
    הסטתי מבט לרכב, אין ילדים וגם אין אישה, הוא הוזה, הרכב ריק, שרוף, אבל ריק.
    פיסות קטנות של צעדים ואני בדרכי לשני הפצועים, עכשיו לחוש השמיעה חודר קולו של הגבר הגדול עם התלתלים "אהה, אהה, אהה ,אהה " כמו מכונת כביסה מתנדנדת מצד לצד הוא נתפס על הביט של ה 'אהה'.
    כף רגל עולה כף רגל יורדת, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ואני והגרביים שלי עומדים סנטימטרים ספורים מפרצופו המדמם של הגבר עם היד המושטת. השקפתי עליו מלמעלה, הוא הבחין בכפות רגליי שעמדו מולו, זקף צווארו והביט בי, הסתכלנו אחד על השני, לו זה אולי היה מוזר, לי זה היה קסום, לרגע ארוך הוא הפסיק לצעוק ובמבטו הבנתי שאין לו מושג מי אני בכלל ומה לעזאזל אני עושה כאן. גם לי לא, הוא רק הביט בי בדממה, שניה ועוד שניה ועוד שניה, חמש שניות כאלה, ואז החזיר מבט לגבר שמולו וחזר לאטרף שלו "הרגליים אני לא מרגיש את הרגליים" התכופפתי אליו. הנחתי יד על כתף שמאל שלו, הוא הביט בי שוב, הפעם היינו קרובים מאוד אולי 30 סנטימטרים, הפעם גם הבחנתי שחלק משיניו שבורות, "מה קורה אחי? הכל טוב?" זה מה שיצא לי מהפה, בחיי. זה מה שיצא לי, גם הוא לא הבין מה לעזאזל, גם אני לא, אבל זה מה שיצא. הוא לא ענה. התשובה הייתה בגוף החוויה.
    הבטתי שוב על הרגליים שלו, לא הם לא היו כרותות, אבל חתך עמוק מטורף על הגב שלו התגלה לי פתאום דרך חולצתו הקרועה "הרגליים שלך בסדר" אמרתי, לא סיפרתי לו על מה שקורה לו שם בגב "אין אישה ואין ילדים" המשכתי "הכל בסדר, אין אף אחד באוטו" הרגעתי אותו, הוא הקשיב לי. "קוראים לי רודי ואתם נפצעתם מהפיצוץ של המכונית, אתם נמצאים ברחוב הפלמ"ח, היה פיצוץ באוטו ובעוד רגע בטח יגיע אמבולנס ויעזור לכם" הוא הקשיב לי שתה מילה מילה, עיגנתי אותו לזמן, למרחב ולרגע הנוכחי. הוא נשם עמוק, ואז חזר לגבר שמולו "הרגליים הרגליים".
    הוא איבד את הרגע.
    הבטתי על שניהם, הגבר המתנדנד המתולתל יבב פתאום "איציק כואב לי, כואב לי איציק" המשכתי להביט בהם, תוסיפו לזה את העשן השחור, את להבות האש המרצדות, זה היה כאילו נסחפתי לסרט מלחמה בווייטנאם, אלה היו הדקות הכי הזויות בחיי, אבל גם נפלאות, קסומות, לא יודע להסביר את זה. ממרחק הזמן אני תוהה לעצמי איך בכלל שרדתי את זה, המילים לא יוכלו לתאר את הדממה שחלפה שם בגופי, לרגע הוכנסתי לעולם אחר, עולם לא שלי, ואז עברה לי תחושה שאולי אני מפריע, בעצם הרגשתי שאני מפריע בכלל לשני החבר'ה שם, המתולתל בכה כמה שכואב לו והבנתי שאני נמצא בתוך מציצנות של מציאות עקובה מדם, זה הסיפור שלהם, זה הסרט שלהם, אני רק צופה מן הצד שחדר פנימה בחלון ההזדמנויות הזה, למה לעזאזל זה מגרה אותי להביט בהם עוד.
    ואז "רודי".
    קול כמו סכין פלש לי למרחב של חוש השמיעה.
    "רודי רודי תתרחק משם"
    אני מסובב את הראש אל מקור הקול, זה 'תומר השכן', "תתרחק רודי" הוא צועק לי מרחוק, ואז הכל קרס, דלתות החושים נפתחו בזה אחר זה, חוש השמיעה חזר למלאות, ועכשיו שמעתי בעוצמה את להבות האש שנשפו לי באוזניים, פיצוצים קולניים מהרכב הבוער כבשו את קולות הרקע, צופר הרכב שפמפם טווווו אחד ארוך צרח לי בעור התוף. והחום, את החום הרגשתי פתאום בבת אחת, החום הזה שגרם לי לכוויות בעור הידיים, שבוע אח"כ עוד אמרח על עצמי אלוורה לרפא את הכוויות, העשן הסמיך חדר לי פתאום לריאות, וטעם הגומי השרוף שלו חנק אותי, התחלתי להשתעל, ואז בום גדול נוסף, שהרעיד אותי פתאום, חזרתי לעצמי.

    יא-ווא-רא-די.

    קיבעתי את המבט בסרט הבלהות שמולי ופסעתי אחורה כל צעד שכזה התרחקתי מהסרט, כף רגל עולה כף רגל יורדת, בצד שמאל הבחנתי בפח הירוק שהייתי אמור לשטוף ממש באותם רגעים בסבון ואקונומיקה, הוא נמס כולו, שלולית פלסטיק ירוקה התגלתה שם על הרצפה, ועוד צעד אחורה, כף רגל עולה כף רגל יורדת, הגרביים היו שחורות, חורים שחורים שרופים מילאו אותם, ועוד צעד אחורה ועשן שמתפזר, ואור יום מתגלה ואיתם שמיים כחולים זרועי עננים.
    ככל שאני צועד אחורה הסיפור התרחק ממני, מתפקיד בסרט, עברתי לשורה הראשונה וכעת אני נמצא בעמדת המקרן.
    ואז גוֹנג.
    מה?
    שעון המדיטציה שלי ציין לי שהמדיטציה הסתיימה.
    שלפתי את הטלפון, אשכרה עברו שבע דקות, בליטוף אצבע העברתי למצב צילום ותיעדתי את מה שהמילים כנראה לא יוכלו לתאר.
    אלה היו שבע דקות על האש.
    מאוחר יותר בחדשות בטלוויזיה יבשרו שזאת באמת הייתה מכונית תופת שנועדה לחסל עבריין מהשכונה.
    שבועיים אח"כ יודיעו שאחד מהשניים האלה מת מפצעיו.
    אולי טוב שהגוף שלי לא התעורר בזמן.

    [בתמונה למעלה תמונה של אש טובה]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-21.8 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • שיר לשבת: "ברוך הבא" / אווה קילפי

    ברוך הבא / אווה קילפי (פינלנד/2016)

    "תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
    הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
    וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

    אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
    הֵשַׁבְתִּי לוֹ
    אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
    בָּרוּךְ הַבָּא"


    להגיב
  • ניפגש בכיכר הגעגועים…

    [גיל עמנואל]

    פרוייקט הגעגוע – נושא שחקרתי ועסקתי בו בעשר שנים האחרונות (כולל מסע של שנתיים חוצה יבשות) – יוצא לדרך!

    הפרוייקט יפתח ביצירת כיכר הגעגועים הראשונה בואדי בפרדס-חנה ביום שבת, ה-9.9  בין השעות 16:00 – אחרון המתגעגעים…

    הפרוייקט הנו קהילתי ומטרתו:

    1.ליצור קירבה עמוקה חוצת דור, מגדר ותרבות.
    2. לתת לגיטמציה לביטוי רגשי ויצירתי לתחושת הגעגוע בתרבות בה אין הרבה לגיטמציה לתחושה זו.
    3. לעורר השראה דרך סיפורי געגוע בהם אנשים הצליחו להחיות ערך רגשי שממשיך להאיר את דרכם.

    הכיכר היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שנפגשים דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    – געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
    – געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
    – געגוע לילד\הורה\אח\חבר שכבר לא בעולמנו.
    – געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    כיכר הגעגועים, מקום בו תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.


    הגעגוע של שארלוט (דודה בת 80 ניצולת שואה)

    "אני בת 80 ועדיין זוכרת את עצמי בגיל 3 וחצי בבלגיה בזמן מלחמת העולם השניה. נאלצתי להיפרד מההורים שלי. התחבאתי בבית של משפחה פלמית בצפון בלגיה. סירבתי לישון על המיטה בחדר שהכינו לי. כל ערב במשך כל השנתיים ששהיתי שם, נכנסתי לחווה של הפרות כדי לישון עם הפרה המועדפת עלי. נרדמתי כל ערב כשהראש שלי על הבטן שלה והיד שלי ממששת את הפרווה שלה. כל ערב כשנכנסתי לחווה, אותה פרה השמיעה קול כדי שאמצע אותה, כי כל ערב היא היתה במיקום אחר. את תחושת הביטחון והאהבה שקיבלתי ממנה, אני עד היום מקבלת רגע לפני שאני נרדמת, כשאני מלטפת בובת חתול מפרווה סינטטית איתו אני ישנה. אני חייבת ללטף משהו, כמו אז, לפני שאני נרדמת. כמה שנים אחרי המלחמה באתי לבקר עם הורי את המשפחה הפלמית ששמרה עלי. נכנסתי לחווה של הפרות, והפרה שמעולם לא נתתי לה שם, מייד זיהתה אותי וקראה לי. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות עד כמה פרה יכולה לזכור ולתת כ"כ הרבה אהבה לילד."

     

     

     

    [איור למעלה: נועה קלנר. פורסם לראשונה ב"אדם צעיר – עיתון לילדים וילדות"]


    להגיב
Close